חמשה שותּפים הם בּנבואָה: אישיותם של הנביאים, גזעם, אַרצם, לשונם, ומאורעות זמנם. האישיות של הנביא היא יסוד הנבואָה; הגזע, הארץ והלשון מנחילים לה תּואַר, גוון וטעם; ומאורעות־הזמן מביאים את השאור, הוא יסוד־התּסיסה, המעורר את הנבואָה לצאת מן הכּח אל הפּועל. ואין חקירה בּמהותה של הנבואָה שלמה, אלא אם־כּן היא כוללת את חמשת השותּפים כּולם. לחקירה מעין זו לא זכינו עדיין: את מאורעות הזמן של הנביא לא היו מביאים בּחשבּון עד לפני עשרות־שנים אחדות, שהחפירות בּארצות־הקדם הביאו לידי תגליות חשובות בּמקצוע זה; מהשפּעת הלשון העברית על הלך־רוחם של הנביאים, שהם יוצריה ויצוריה כּאחד, מעלימים רוב החוקרים – ואפילו המעולים שבּהם – את עינם; בּהשפּעתם של הגזע והארץ דנו מצד אחד חכמים נוצרים, שטינה בלבּם לגזע, ומצד שני – חכמים מישראל שלא ידעו את האָרץ; ולהסתּכּלות נכונה בּאישיותם של הנביאים עוד לא הוכשר הדור: לזה מסוגלים רק חוקרים יהודים שלמים ובני־חורין, שנהנו מזיו־הנבואָה מילדותם, נתמכּרו לה בּכל לבּם בּימי עמידתם, אַך לא שעבּדו לה את חרות מחשבתּם. ולפיכך, כּשאָדם מישראל לוקח בּידו ספר זה החדש, “הנביאים”¹, הכּתוב בּלשון הנביאים, בּידי עברי היושב בּתוך עמו, שזכה לשאוף את אַויר אַרצו, ולָמַד ולִמֵד תּנ“ך עם ל”ב פּירושים – שלנו ושלהם, – הריהו מוכן לברך עליו כּעל פּרי חדש; אַך מבוכה תוקפתּו, כּשהוא פותח את הספר ורואה, כּמה רב המרחק שבּין כּוונה למעשה: רצה המחבּר, כּפי שנראה מתּוך הקדמתו, לתת ספר חדש לחוקרים ומעיינים – ויצא ספר בּינוני לתלמידים ומתלמדים. חייב, איפוא, המבקר להסיח דעת ממה שעלה במחשבתּו של המחבּר, ולדון רק על מה שעלה בידו. הספר ספר־לעם הוא: נקי מגבּוב הערות, מפּלפּולים דחוקים, ומפּרטים יתירים. וכנגד זה, הכּללים מתואָרים בּבהירות – לפעמים בּודאות יתירה, כּאילו יש לנו פּה עסק בּדברים שמדידה ומשקל חלים בּהם; ההסבּרה נוחה; הסגנון חלק וקל למקרא; והלשון רחוקה מן המדעיות הכּבדה מצד אחד, ומן המליצה הנפוחה מצד שני. זהו בּדרך כּלל, ועד כּמה שנוגע לצורת הדברים. בּפרטיו – בּין מצד הצורה בּין מצד התּוכן – אַתּה מוצא בספר זה כּמה פגמים, שאָסור להתעלם מהם. קודם כּל יש לדון עם המחבּר על דרכּו, להיות מבטיח הרבּה ונותן מעט. למשל: בּמקום אחד בּהקדמתו הוא מבּיע חשש, שמא “הגדיש את הסאָה לפעמים בּתאור הסביבה” של הנביא; ומתנצל הוא בּזה, ש“הנביא בּתור בּן־עמו ובן־אַרצו – הוא שהעסיק אותו”. ההתנצלות צודקת, אַך מיותּרת לגמרי: ראשית, מפּני שאין שם הגדשת־הסאָה מסוג זה; ושנית, מפּני שאילו היתה – לא היתה נחשבת לפסול. אַדרבּה: בּכל מקום שהצליח המחבּר לשלב את תּיאור־הסביבה בּציור תּמונתו של הנביא, אָנו מודים לו על כּך. ואלא על מה יש לחלוק? – על הגדשת־הסאָה בּסתם־תּיאורים, שאין היחס בּינם ובין צורת הנביא המתואָר נראה לעין הבּריאָה. הנה בּא, בּפּרק המוקדש לעמוס, תּיאור הדממה שבּסביבות תּקוע, דממה שהופקדה לשלשה שומרים – ההרים, הערבה, וים־המלח. התּיאור הוא היפה במינו בּכל הספר; אַך, בּלי פירושים דחוקים ורחוקים יקשה להבין את הקשר, שבּין תּיאור זה ובין מה שבּא אַחריו: “שם נגלה לו אלהים, לעמוס – – – אלהים זה אלהי הצדק הוא. את לבּו אי־אפשר לרכּך בּתהלות ותשבּחות – – – ורק יחס אחד יש אליו: צדק מבּלי כל נטיות. ולא – בּסערת חמה יופיע; ואָז – רק ההרים, הערבה והים יכולים לעמוד נגדו”… קשה להבין את סמיכות־הפּרשיות הלזו: למה נגלה אלהי־הצדק דוקא שם? ואם מדת־הצדק שלו היא “צדק מבּלי כל נטיות”, מפּני־מה הוא נושא פנים להרים ולערבה ולים? כּמדומה, שהמשורר העברי הקדמון לא כך השיג את ענין “הצדק מבּלי כל נטיות”: בּו בּפּרק שמנה שבחו של מקום, כּי “צדק ומשפּט מכון כּסאו”, הוסיף ומנה גדולתו, ש“הרים כּדונג נמסו” מלפניו. שנית, יש לתפּוס את המחבּר על שהוא פוסל בּמומו. קובל הוא על שיטת־הדרוש, שהחזיקו בה מפרשי המקרא, קדמונים ואַחרונים, כּיהודים כּנוצרים; שיטה, שעל־ידיה יכול כּל מפרש לראות בּתנ“ך מהרהורי לבּו: היהודי – את הוויות דאַבּיי ורבא, והנוצרי – את פּלפּוליו של שאול התּרסי. ובה בשעה הוא עצמו נכשל בּמעין־זה, ומוחק מצורתם של הנביאים כּל שרטוט שאינו מתאים לשיטתו. אין בּין המחבּר לבין רבּותיו הנוצרים, הכּופים על הנביאים את שיטותיהם שלהם, אלא שהם מטעימים את הצד הדתי־חברתי שבּנבואָה, וכופרים ביסוד הלאומי שבּה; והלה הופך את הסדר: מטעים את הצד הלאומי־חברתי, וכופר בּיסוד הדתי שבּה. כּאילו אָסור לאָדם משכּיל – תּהיינה השקפותיו על הדת מה שתּהיינה – להודות על האמת ולאמר, שהנבואָה היתה יצירה מורכּבת, אשר התמזגו בה שלשת היסודות האמורים – הדתי, החברתי, והלאומי – מזיגה יפה ושלמה. עד כּמה קלקלה פּניה זו את השורה, אפשר לראות מן הדוגמה הבּאָה: בּספר־הבּרית, שהוא תּורה שלמה, אין המחבּר מוצא שום חידוש הראוי להזכר, חוץ מאחד, והוא – היתּר בּשר־חולין. וכל־כּך למה? – מפּני שבּהיתּר זה הוא רואה – את “הנסיון הראשון להבדיל בּין הממלכה והדת”! מטעם זה, כּנראה, הוא מטשטש צורתו של שמואל לגמרי; עד כּי, למרות עדותו של המחבּר ששמואל נביא היה, אין הוא נראה לנו אלא כּנושא־כלים. בּוא וראה: המקורות של דברי־ימינו מעידים על שמואל, שעיקר עבודתו חל לפני תקופת המלוכה, וכי רק “כּאשר זקן שמואל וישם את בּניו שופטים לישראל”, קם העם ובקש מלך; – וזה בּא ופוסק, בּודאות גמורה ובצורת “הלכה למשה מסיני”, כּי “פעולתו מתחילה בּיצירת המלוכה”. שלישית, יש לדקדק עם המחבּר על חטאיו המרובּים ללשוננו. בּספר־לעם, שערכו החנוכי עיקר, יש להזהר מניבים לועזיים או המוניים, כּאלה המובאים פּה לדוגמה: “לא צריך לשכוח” (עמוד IX) – בּמקום “אין לשכוח”; “על־ידי דבריהם הם פּעלו” (עמוד 13 ובהרבּה מקומות אחרים) – מלת־הגוף יתירה; “שאול נסה להשליך את האַשמה על העם” (עמוד 15) – בּמקום ל”הטיל“; “נתן הנביא השליך בּפני דוד את שתּי המלים, אַתּה האיש” (עמוד 17); “כּדי לבצר את הגבולים ולפתּוח את ידיו לרכּז את כּחותיו נגד ארם, כּרת עמרי בּרית את שני שכניו בּמערב” (עמוד 22) – ניב, שיובן רק על־ידי תרגום; “האכּר קשה־התּנועה הוא” (עמוד 30) – בּמקום “כּבד־התּנועה”; “כּך הוא [עמוס] מבין את דבריו (עמוד 52) – בּמובן “זוהי כוונתו בּדבריו”; הוא [הושע] מונה יותר מקומות קדושים מאשר עמוס” (עמוד 63) – סגנון של דרדקי; “כּאשר בּגר יאשיהו – – – החל לסובב את עצמו בּשרים חדשים” (עמוד 121) – בּמקום ל”הקיף“; “אלא ששם הן יותר בּמקומן” (עמוד 132) – במובן “הן מתישבות יותר”; “נביא שצריך היה להוציא את כּל נפשו החוצה, להשליך אותה בּפני שומעיו” (עמוד 143) – כּך עושים בּארץ־ישראל? מגילת־חטאים זו, שאינה אלא “כמר מדלי”, לא הובאָה כאן לשמה, אלא ללמד על הכּלל יצאָה. הכּל מודים, שאי־אפשר ללשון חיה ומתפּתּחת בלי הרחבה מרובּת־פּנים, כּגון: הנחת מונחים מדעת, גיור ניבים לועזיים, ואשור חידושים עממיים וגם המוניים. בּמה דברים אמורים? – כּשההרחבה נעשית כּשורה: במועד הנכון, בּמדה הנכונה, ובצורה הנכונה. אולם כּשההרחבה נעשית שלא כשורה, עלולה היא להזיק ולא להועיל. בּלשון שהתפּתּחותה שוטפת בּמתינות, בּלי הפסקות וקפיצות, אין בּהרחבה משום סכּנה: החידושים־מדעת – חוץ ממונחים מקצועיים, שאינם נעשים קנין הכּלל, – מתהווים לאַט, לפיכך הם נקלטים במהרה; החידושים השאולים, מתּוך שנעשים בּמחשבה, על־ידי אנשים המתכּוונים להעשיר בּהם את לשון עמם, – אינם מתאַזרחים עד שיסתּגלו אל הסביבה החדשה על־ידי גיור; והחידושים ההמוניים, הנולדים בּשפל המדרגה, אינם מתעלים ללשון־שבּכתב עד שיהפכו לניבים עממיים. אבל בּשפה כּשפתנו, המתפּתּחת כּיום בּקפיצת־הדרך, עלולה ההרחבה לגרום גם נזק רב: החידושים־מדעת נצבּרים בּמהירות יתירה, עד שאין בּכח השפה לעכּלם, ואפילו הקורא הותיק אינו מספּיק לעמוד על טיבם בּלי פירושים; החידושים השאולים, מתּוך שנספּחו בּשוגג, על־ידי אנשים החושבים לועזית בּעברית, אינם מתגיירים, ואינם מובנים אלא למי שיודע תּרגומם למפרע; והחידושים ההמוניים, ילידי ההמוניות של משכּילים, עוברים אל הלשון־שבּכתב בּלי תעודת־מסע. כּך אירע לספרותנו בּראשית ימי החסידות, שהיתה תּנועה המונית־תּורנית: לצד מונחים וניבים חדשים, שהעשירו את הלשון, הוכנסו בּשפע דרכי־בטוי זרים ומקולקלים, שפּרצו את כּל גדרי הלשון והשחיתו יפיה. והחזיון הזה נשנה בּימינו, שנתפּשטה רשות לשוננו מן הספר אל חיי יום־יום. – לשבחו של מחבּר “הנביאים” יש לאמר, כּי אינו להוט אחרי המונחים החדשים ללא צורך; אך תּחת זאת הוא משתּמש בּצורות זרות והמוניות בּלי הקפּדה, בּלי בחינה, ובלי שנוי־צורה. הפּגם הרביעי, והאַחרון שימנה בּזה, הוא – אהבה יתירה לנביאים. אוהב הוא, המחבּר, את הנביאים יותר מדי, ואת האמת פּחות מדי; ומזה תּוצאות לקלקול צורת־הנביאים ולזיוף האמת. – אוהב הוא את שמואל, ולפיכך הוא מכסה על כּל פּשעיו; ואפילו בּמקום שמסדר ספר־שמואל, הקטיגור של בּית־שאול, מלמד חובה על הנביא, – רואה המחבּר שלנו רק זכות. וכל־כּך מעוורת האהבה את עיניו, עד כּי לא ראָה המחבּר, שמתּוך “הגהה” יתירה מחק מצורתו של שמואל כּל סימן של נביא ומחוקק, ולא השאיר בּה אלא שרטוט אחד בּולט, והוא – “כּי לב שמואל לא הלך אחרי החמלה”. – אוהב הוא את ישעיהו, ולפיכך הוא חושב למעלה יתירה גם חולשה אנושית פּשוטה, המשותּפת לנביא זה ולשאָר בּני־יהודה שבּדורו. הנביא לא עורר קינה על מפּלת שומרון – מפּני “שהוא בּעל אישיות מוצקה. אין צועקים על העבר”. אבל הנביא הלא אינו מדינאי, ש”האישיות המוצקה" ממין זה היא תפאַרתּו; אַדרבּה, רכּות־טבעו של הנביא היא היא גדולתו: “והוא מחולל מפּשעינו, מדוכּא מעוונותינו” – יהיו הפּושעים מיושבי־ירושלים או מגרי־שומרון, יהודים או יוונים. – אוהב הוא את ירמיהו, ומסבּה זו “קשה לו להאמין”, כּי הקללות, המיוחסות לו בּספרו, מפּיו יצאו. בּפרק אחד עם הקללות כּלפּי אחרים, מארר הנביא את עצמו ואת יום הולדו; ולא את חייו בּלבד הוא מבכּה שם, אלא גם את תּעודתו, שהוטלה עליו “בּטרם נוצר”. בּעל־הלב יכול לדרוש כּאן סמוכים ולמצוא את הקשר שבּיניהם; אולם האהבה היתירה של המחבּר לא הרשתה לו להתבּונן בּסתרי הנפש הגדולה, הכּורעת תּחת כּובד הרחמים שבּקרבּה. לא, לא לזה התפּללנו. התפּללנו, ומתפּללים אָנו, לבוא השעה, שבּיחד עם קנינינו הלאומיים נאהב גם את האמת; שנהפוך את מדת־האמת לאחד מקנינינו הלאומיים. מתפּללים אָנו לבוא השעה, שבּה נוסיף על תּרי"ג המצוות את מצות “ודובר אמת בּלבבו”, ונקיימנה גם בּעת שנדון על היקר והנערץ; לא, בּיחוד בּעת שנדון על היקר והנערץ – על הנביאים. הגע בּעצמך: כּל ימיהם נלחמו אותם גבּורי־הרוח וסבלו לשם האמת – ואָדם בּא ומעוות אותה, כּדי לספּר בּשבחם. וכי יש לך עלבּון־האמת ועלבּון־הנבואָה גדול מזה?!

ניו־יורק. נדפּס ב“מקלט” כרך שני, ספר ד' (טבת תר"ף).