לא רחוקים הם הימים, שבּהם היו עתּוני המדינה מוכיחים בּאותות ובמופתים, כּי הגיעה שעת־עליה לדת – בּימינו ולעינינו. הימים היו ימי מלחמת־העולם, ושכירי־העתּונים היו מצווים ועומדים לטהר את שפיכות־הדמים בּק“ן טעמים – וטהרו. הדת – היו מרננים ואומרים – תּצא מן המלחמה המכלה־כל מצורפה ומזוכּכה מכּל סיגיה; הדת תּתעלה למדרגות העליונות ותחדור לשדרות התּחתּונות. וממי תּבוא תשועתה? – מן החייל. החייל, הרואה את מלאך־המות פּנים בכל שעה, רואה גם את האלהים פּנים־אל־פּנים, בּמדה שלא יזכּו לה שאָר בּני־תמותה; החייל, היוצא לגאול את בּני־האָדם בּדמו ובדם “אויבו”, יביא גאולה גם לנשמת־האָדם, בּקרבו אותה לאלהיה. וזכר לדבר – דבקותו של החייל בּ”עבודת" האלהים ובכהניו וכהנותיו שבּמחנה. אָמנם, היו גם כּופרים בּעיקר־המעשה. סופרים בּודדים, בּלתּי־שכירים, גלו מזמן לזמן את הסוד, כּי לא היו דברים מעולם: כּי ה“נער” האַמריקאי שבּמערכה לא רדף כּלל אחרי הנערה שבוית־הדת מ“גדוד הישועה” – למרות הצפּיחיות־בּדבש שהפליאָה לטגן, – אלא אחרי המאדמואַזיל הצרפתּית; וכי לא היה להוט כּלל וכלל אחרי עבודת־הבּורא, כי־אם אחרי “התּמונות הנעות”, שבּאו לצד ה“עבודה” בּתור שכר־מצוה. וכך היו מכריזים בּמודעות, למען משוך את ה“נערים” אל אוהל־השכינה: – בּאותיות קטנות: “עבודה קצרה, בּצירוף נאום מאת ד”ר פּלוני אַלמוני“. ובאותיות גדולות מאירות־עינים: “מאהבה לאהבה ועוד טפּה של אהבה – זה יהיה נושא התּמונות, שתּבואנה תיכף לעבודה”. אבל בּימים ההם נחרש קול הדממה הדקה של ה”כּופרים" מפּני קולותיהם של בּעלי ה“אמונה” ההומיה. ועתּה, כּעבור ימי־הרעש, מודים גם השכירים גם שוכריהם, כּי ירדה, ירדה הדת בּעולם הנוצרים. ולירידה זו מבקשים תּרופה. והתּרופה היא – לא לטהר את הלבבות, אלא למלא אותם זיוף על זיוף: להכניס את למוד “הדת” – אותה הדת המטהרת את הטמא ומטמאָה את הטהור – אל בּתּי־הספר לתינוקות. התּנועה כּבר הקיפה את כּל מדינות־הבּרית. וכאן, בּניו־יורק, נועדו באי־כח של הסתּדרויות שונות, ויסדו לתכלית זו “ועד בּין־דתי”, שלפי־השמועה משתּתּפים בּו גם “רבּנים” אחדים, הדואגים לשלום קונם; ואותו ועד בּא בּהצעה לפני ועד־החנוך העירוני, שיעשה את בּית־הספר העממי אַסקופּה ל“מקום קדוש”. אַף יש משערים, שההצעה תּתקבּל ותהיה לחוק בּראשית זמן־הלמודים הבּא. לשמועה זו נזדעזעה קצת העתּונות היהודית שבּמטרופּולין. המודיעים הודיעו, העורכים דרשו בּזה, העוזרים ענו “אָמן” – והכּל נשכּח. אַך בּאמת אין להתפּלא על כּי נשכּח עתּה הענין מלב, אלא על מה שטפּלו בו בּשעתו. כּי רק הבּערות או התּמימות היתירה תּדמה, שענין למוד־הדת בּבתּי־הספר העממיים חדש הוא בּמדינות־הבּרית. לא, כּי אותה דת, שאומרים לשדכה עכשיו אל בּית־הספר, מחותּנת היא שם משכּבר הימים; ולא דת סתם, אלא הדת – כּלומר, הדת השליטה. בּכּפרים שבּמדינות־מגורינו אין לך בּית־ספר עממי שאינו נוצרי לכל פּרטיו; והתלמידים מבני־ישראל נאנסים ללמוד את דתם של חבריהם הנוצרים, ולחוג עמם את חגיהם, תּוך כּתלי בית־הספר. בּקושי רב אפשר לו, לילד עברי, להפּטר מגזירה זו; אבל בּאופן זה הוא מקים לו לאויבים את כּל בּאי בית־הספר – והמורה הכּפרית בּראש. – בּעיירות ובערים המועטות בּאוכלוסים מאַחינו, משתּדלים ראשי בתּי־הספר להשפּיע על בּנינו מרוח הנצרות בּכל הדרכים האפשריות; ובמקום שאין עומד בּפּרץ, השתּדלותם עולה להם. אמת ניתּנה להאָמר, שלפעמים לא רחוקות יש להם מסייעים מבין אחינו, אם מצד המורים והמורות משלנו, המשמשים בּבתּי־הספר העממיים, או מצד “עיני” העדה הסמויות. היה מעשה, בּאַחת מערי־השדה, שקבלו זקני־התּלמידים מבּנינו על מעשה האונס הדתי שבּבתּי־ספרם, כּגון: חובת תּפלה ושירה בעלות תּוכן נוצרי, חגיגת חגיהם הדתיים בּאַמתלה שחגי־המדינה הם, התקשטות בּאות־הצלב של חברת “הצלב האָדום”, ועוד כּאלה. וכשהגיש אָדם אחד את הקובלנה לפני משגיח בּתּי־הספר שבעיר, התנצל ואָמר, כּי הדבר נעשה בּידיעת רב־העיר ובהכשרו. הרב – אָדם שכּהן בּ“היכלו” כּשמונה־עשרה שנה – הכחיש את הדבר שלא בפני המשגיח, אַך השתּמט מלהזדמן את בּעלי הקובלנה בּפני המשגיח. – ואפילו ניו־יורק, עיר זו שמספּר יהודיה הוא כפלים מיוצאי־מצרים ויותר, אינה בת־חורין מן האונס הדתי. הרבּה מדרגות בּאנוסינו הקטנים: למן קלי־הדעת, שתּחילתם בּאונס וסופם בּרצון, עד קשי־העורף, שנשמתם המעונה נקלעת תּמיד בּין מורא־שמים ומורא־רבּם – והם לוחשים “שמע ישראל” בּשעה שחבריהם ורבּותיהם מכוונים לבּם לבן־האלהים (עובדות ידועות!). ועד כּמה גדולה מדת־הגבורה, הדרושה לתינוקות־של־בּית־רבּם בּמצב כּזה, יעידו כּמה מעשים, המתגנבים אלינו ממקדשי־החנוך שבּאָרץ. היה מעשה, בּבית־המקלט לפושעים צעירים אשר בּטשאנסי, שנמצאו שם נערים יהודים “מורדים”, אשר סרבו להתפּלל לאל־נכר; עמדו עליהם רופאי־הנשמה שבּמוסד והכניעום על־ידי מכּות־רצח. ושוב היה מעשה, בּבית־ספר עממי אחד בּניו־יורק, שתּשעים וחמשה אחוזים מתּלמידיו יהודים הם, – שנעדרה משם אַחת התּלמידות משך שבוע ימים; ובשובה הסבּירה למורתה, כּי עד אָז ישבה “שבעה” על מות אחותה הבּכירה, שבּגלל מחלת עיניה הושבה מאליס־אַיילנד לפולניה – ונהרגה שם בּימי הפּרעות. כּששמעה המורה הנוצרית את ספּור־המעשה, אָמרה לתלמידותיה היהודיות: “חבל! יהא ידוע לכן, נערות, כּי היהודים היו לפנים העם הנבחר; אַך מאָז צלבם את “המשיח” נשפּך עליהם חרון־אַף האלהים, והנם נודדים מארץ לארץ ונרדפים בּכל מקום – כּיאות לרוצחי־אלוה”. ואַל־נא נבטל בּלבּנו דברי־פּגול כּאלה! מעידים הם על מחשבת־רצח. ובין מחשבת־רצח ומעשה־רצח מפרידה מחיצה דקה, שאָמנם כּחה בּה לעמוד בּפני רוח מצויה, אַך כּל רוח שאינה־מצויה עלולה להפכה על פּניה ולהוציא את המחשבה אל הפּועל.
נוסע יהודי אחד מצא בימינו עיר בּמדינת פּרס, שכּל יושביה היהודים נאנסו לקבּל עליהם את דת האיסלם למראית־עין, ובמסתּרים – בּמערות – הם שומרים דת אבותיהם, ומצפּים לגאולה רחוקה בּידי־שמים ולגאולה קרובה בּידי אחיהם המאושרים מהם, יושבי אַמריקה ואירופּה המערבית. דבר גדול יעשו אלה מבּעלי־ההשפּעה שבּקרבּנו, אשר יתעוררו לבוא לישועתם של אַחינו הנדחים. אַך בּה בּשעה שישתּדלו בּהצלת אלף, או חמשת אלפים, האנוסים אשר בּפרס החשכה, אַל־נא ישכּחו את בּניהם הם, את מאות־אַלפי ילדינו האנוסים פּה – בּאַמריקה הנאורה.
ניו־יורק, אלול תר“ף. נדפּס ב”מקלט" כרך רביעי, ספר י"ב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.