עם תעודת ד“ר למדיצינה אני מחכה; אבל תשובה מארץ ישראל לא קבלתי. פניתי, כעצתו של פרופ' ווארבורג, למכון המחלות הטרופיות אשר בהאמבורג. עד התחלת הקורס – ארבעה חדשים. לשבת זמן זה בברלין לא יכלתי, וגמרתי לשוב לרוסיה, לראות את הורי, שלא ראיתים כמה שנים, – ולחכות שם. בהיותי סטודנט שיחק לי מזלי. כמה פעמים הייתי פאמולוּס (זאת אומרת: משמש רופא בקליניקה), עבדתי בקליניקות היותר מפורסמות שבהיידלברג; וכשהייתי חוזר הביתה להורי, הייתי עובד בבית החולים של הזימסטווה שבכפרנו, שבו עבדו שני רופאים, שלשה חובשים ומילדת, והיו בו כעשרים מטות. כמאה איש היו מבקרים בכל יום בבית־החולים. מנהגם של רופאי הזימסטווה עם העתידים להיות רופאים היה ידוע, הוא לא בייש את שמם הטוב של רופאי־הזימסטווה! בהיידלברג היו נותנים לנו לעבוד, לנו – לבני חו”ל. ראשית כל, מעטים היינו; שנית, העבודה היתה מרובה; לא כן בשווייץ, ששם האוניברסיטאות מרובות, ומספר בני חו“ל גדול מאד, והעבודה מעטה. על כל פנים, מפני העבודה בימים הבאים לא הייתי מתירא. אלא שבכל זאת יפה לעבוד זמן מסוים תחת יד רופא זקן ומומחה. עד שאתודע לחולים, ועד שאעמוד בבחינות ברוסיה – יפה לעבוד בבית חולים, ואפילו שלא על מנת לקבל פרס. – – – עד שתתקבל תשובה מארץ ישראל… בעיר מ. היו שלשה בתי חולים: א) בית החולים של הזימסטווה, בו רופא אחד (פולני), שלשה חובשים וחובשת־מילדת. ב) בית חולים עירוני, בו רופא אחד (פולני), שני חובשים וחובשת־מילדת. ג) בית חולים יהודי, בו רופא אחד (יהודי); חובש אחד ומיילדת אחת. בבית החולים של הזימסטווה יש לי צד – האחות המיילדת. בבית החולים העירוני יש לי צד, אני מכיר את הרופא, ששימש קודם בכפרנו. גמרתי בדעתי לפנות בבקשה על עבודת חנם בבית החולים היהודי; קודם־כל, הרי זהו בית־חולים יהודי; שנית, מספר העובדים בו קטן ומספר החולים גדול בערך, מפני מה לא יקבלו עבודת חנם? בבית החולים היהודי לא נמצאה אפשרות לקבלני לעבודה. הטעמים והנימוקים? דבר זה אינו מעניני. פניתי אל בית החולים של הזימסטווה. הרופא – פולני זקן – אחד מחסידי אומות העולם, מרופאי הזימסטווה הראשונים, אדם שפעל הרבה לטובת הסביבה. הוא קנה קרקע מצמיחה שילגה (מין צפצפה, שאינה ראויה לשום דבר) – 30 דיסיאטינות (340 דונאם) – במחיר 30 קופיקות (שלשה גרושים) הדיסיאטין, ועשה אותה מחציתה כרם־גפן ומחציתה כרם־דובדבנים. הביא מצרפת את המינים המשובחים ביותר של גפנים ודובדבנים, ובעין יפה היה נותן שתילים ומלמד את האכרים; ובכל הסביבה עלו הדובדבנים בטיבם. התחיל לנטוע אפרסקים, ודוקא מן המין המשובח ביותר. במחסנים הגדולים שבמוסקבה ופטרבורג אפשר היה לקנות אפרסקים מגני־קארואצקי, שיצא להם שם. הר̍כבת המהירה היתה מתעכבת בתחנת מליטופול, כדי לקחת את הפרי הזה ולהביאו לשתי ערי־הבירה. שני חובשים – ממפלגת הסוציאל־דימוקראטים. אשתו של האחד מבשלת במטבחה את ארוחתם של הפושעים הפוליטיים אשר בבית־ הסוהר; החובש השלישי – כולו שמן זית זך, כנראה גנב, אלא שאין לו ענין בבית החולים בתור חובש: הוא ממונה על הכלכלה. לאחר שיחה במשך 5 רגעים, קבלתי את הרשיון לעבוד, והרבה מאד למדתי בבית־חולים זה. אבל אנוס הייתי להפסיק עבודתי זאת לכמה שבועות – לשם ישיבה בבית הסוהר בתור פושע פוליטי. בערב פסח הוציאני הרב מטעם בערבותו מן התפיסה, ועוד באותו יום הספקתי לבוא אל בית הורי אל “הסדר”. אחר החג שבתי העירה. וקבלתי משרה בבית־החולים העירוני, בסיועו של סטודנט ארמני. – אכן טוב שיהיה לנו מישהו משלנו בבית החולים – אמר לי ראש־העיריה; הלא אביך אחד האזרחים הראשונים שלנו – מספר 96. לא היתה עדיין התעודה הרוסית בידי; התשובה מארץ־ישראל גם היא עדיין לא נתקבלה, ובכן – יש להשתדל לקבל את התעודה. על פי החוק המפורש אין כאן מקום לכל עכוב; מי שיש בידו תעודת ד”ר למדיצינה מחוץ לארץ רשאי לעמוד לבחינה ולקבל תעודת רופא ברוסיה; אלא שבנוגע ליהודים לא היו נוהגים על פי החוק. כל זה ידעתי יפה. אלא… שמעתי אומרים, שהמיניסטר לעניני ההשכלה, קויפמאן, הוא אדם הגון, ואמרתי: אולי – אם אדבר אתו פנים אל פנים… קויפמאן, ובפטרבורג, שיש בה כמה וכמה מגדולינו בעלי השפעה בכלל וחובבי הספרות העברית… גמרתי לנסוע בסוף הקיץ לעיר הבירה. פניתי אל הרופא של בית החולים בבקשת פטורין, וספרתי לו, כמובן, מפני מה אני נוסע. – מוטב שתשאר כאן, ענה. מה לך ולצרה הזאת? עבודה יש. השכר – אם לא גדול, מכל מקום שכר. וחולים יש גם בשבילך. מי דוחק את רגליך? המיניסטר לא ירצה לך, וסוף סוף תהיה אנוס לשוב ולבקש שאקבלך שוב. – לא יהיה נעים לך. אני עמדתי בשלי ונסעתי. קניתי לי אותו חלק מ“אוסף החוקים”, שבו כתוב מפורש, כי יש לי ז̍כות לעמוד לבחינה, ונכנסתי אל המיניסטריון, ולמחרת נכנסתי לדבר עם המיניסטר. הוא שאלני באיזה ענין אני פונה אליו? ספרתי לו, שגמרתי את למודי בחו“ל, קבלתי תואר ד”ר למדיצינה ורוצה אני לעמוד לבחינות. פניתי בענין זה אל המיניסטריון וענו לי בשמו של המיניסטר, שאינו מוצא אפשרות להתיר לי את הדבר. – ויש לך תעודת־בגרות? – שאלני. – לא, נתקבלתי על סמך תעודת בית הספר למסחר אשר באודיסה. – ובכן, הכל כדין, אין לך רשות. – אבל, עניתי, המיניסטר אין לו שום רשות לא להרשות לי לעמוד לבחינות! החוק דורש רק תעודה של ד“ר למדיצינה! וכשהכנסתי את כפי אל כיס מעילי, והוצאתי משם אותו קטע מ”אוסף החוקים" המדבר בזכותי, חייך קויפמאן ואמר לי: – אדוני הצעיר, סבור אתה, שמיניסטר רוסי אינו יודע את חוקי המדינה? יש ויש לך הרשות, על פי החוק; אלא שבנוגע ליהודים אין אנו נוהגים כחוק… השיחה נמשכה לא יותר מעשרה רגעים. נמצאו סופרים צעירים אידישאים, שטפלו בי בחיבה, הראו לי כל מה שאפשר היה לראות במשך הזמן הקצר ששהיתי בעיר הבירה. גם אל הסופרים העבריים, שהיו אז בעיר הבירה התוודעתי, והם ספרו לי נסים ונפלאות… על בעלי השפעה, חכמים וסופרים וכו' וכו'. – – – לא היתה בידי ברירה אלא לשוב אל עיר המחוז, ואל רופא בית־החולים העירוני. נבואתו נתקיימה. בדרכי דרומה עלי לעבור דרך חארקוב. כדרך עשרה קילומטר מן העיר, בכפר, בקרבת מקום לתחנה, ישבה משפחתי בקייטנה. סרתי לשם ונשתהיתי ימים מספר. בשש בבוקר, עם הרכבת הראשונה, אני חוזר לחארקוב. בשמונה בא המסע שלי. יש לי פנאי כשתי שעות. יושב אני באולם התחנה הגדול ומחכה. נכנסים מוכרי העתונים: עתונים חדשים! אני קונה עתון ויושב לקרוא. בעמוד הראשון מודעה באותיות מאירות עינים: דרושים לזימסטווה הפלכית שני רופאים ל“נקודת־משמר” בכפר… לפנות אל הנהלת הזימסטווה. – שמא אנסה? לא רבים הם הקופצים על הכולירה. אמנם, מימי לא ראיתי חולי־הכולירה… ומה בכך? – כמה יש עוד מחלות שלא ראיתי. – ואולי הדפיסו היום את המודעה בפעם הראשונה, ואהיה זריז ונשכר? אני מכניס את חפצי בתא־המשמר, יוצא מן התחנה, נמלך ב“גורודובוי” (שוטר), איך ללכת ואיפה בית ההנהלה. אם לא יעלה הדבר בידי, אסע ברכבת־הערב. בית ההנהלה היה עדיין סגור. בעשר אני נכנס. – מי עומד בראש המחלקה הרפואית? – איגומנוף. פגשני אדם בשנות החמישים, עיניים עייפות, משקפים, זקן קטן, סבר פנים יפות – טפוס של המעולים באינטליגנציה הרוטית: מה חפצו? מראה אני לו על המודעה, ואומר שאני מוכן ומזומן לקבל עלי משרה זו. – אבל תדע, אומר הוא לי, שצריך אתה להיות מוכן לנסוע תיכף ומיד! – מה פירוש תיכף ומיד? – בעוד שנים־שלשה ימים. – חפצי אתי, מונחים בתא־המשמר. – ובכן, כתוב מכתב־בקשה. – אדוני, אומר אני לו, עלי להגיד לו, שעדיין אין לי תעודה רוסית. אני גמרתי למודי בחוץ־לארץ. – אחת היא לנו. הכנס אל לשכת המזכירה. קבלתי מאת המזכירה טופס כתב־הבקשה וישבתי לכתוב. – תכנס, אומרת היא לי, בעוד שנים־שלשה ימים. – אולי תואילי את לכתוב לי ולהודיעני, אני דר במרחק עשרה ווירסטאות מכאן… הנה כתבתי. – טוב, גם זה אפשר. ביום השני וביום השלישי, וגם ברביעי וגם בחמישי – תשובה אין. קצפי הולך וגדל. אני מבין, מפני מה אין תשובה. ושוב בעשר בבוקר עמדתי בבית־הנהלת הזימסטווה לפני מנהל מחלקת־הבריאות. הוא לא הכירני. הזכרתי לו, כי ביום פלוני הגשתי לו בקשה לספחני אל נקודת־המשמר, ואמר לי להיות נכון לימים שנים או שלשה, ועדיין תשובה לא קבלתי. מה סיבת הדבר? – גמרנו שלא ליסד נקודת משמר זו. – מפני מה? – תדע לך: כולירה זו, שהיא עדיין בגבולות הפלך שכננו, מי יודע אם תכנס אלינו. הגע בעצמך: שני רופאים, ארבעה חובשים, חובשת, טבח, ומשרת או משרתת. זה יעלה בהרבה ממון. – אבל, אדוני, אומר אני לו: לפי כל שאני מכיר את מנהגי הזימסטווה, קשה לי להבין את הענין. הלא עד שנמנו וגמרו ליסד נקודה זו עברו כמה ימים, נאמר שבוע; אחרי כן, לאחר שקבלו החלטה זו והגישו אותה לאישור לפני שר־הפלך – גם כן עברו ימים, עד שאושרה ההחלטה או לא אושרה; או כיון שלא מיחה שר־הפלך, אושר הדבר מאליו – עוד שבועים. ועד שהדפסתם את המודעה – היה לכם זמן כל צרככם להמלך בדבר. ופתאום, מיד לאחר שנדפסה המודעה והתחילו מקבלים בקשות מאת רופאים, נמלכתם בדעתכם וסלקתם ידיכם מכל הענין. תמוה הדבר… – ובכל זאת כך הדבר. – תמוה מאד! דמי הולכים וסוערים. – מה כונתך לומר? איני יכול להבליג על כעסי: לא כלום… אלא כך הדבר: השגיחו בכתב הבקשה, שהגיש הרופא, ומצאו פסול – בן הדת היהודית. – אתה יהודי? לא הכרתי. – לא כל כך קשה להכיר! שאול בן גיטמאן… השם… ב“לוח המועדים” איננו. – ובכל זאת, תאמין לי, שלא מפני שאתה יהודי. – אל נא תתנצל, אדוני… אנו כבר רגילים בדבר. הנה בידי “הרופא הרוסי”. יעיין בכמה וכמה מודעות: הזימסטווה מבקשת רופאים לכאן ולכאן! ובמרכאות, באותיות פטיט: לא יהודי. אני רואה שמר איגומנוף מתרגז: – ובכל זאת אין לך כל רשות לתת אותי לאנטישמי… – מאד נעים לי… מאד… מאד… (גם אני מרוגז) אלא, ירשני אדוני לחשוב כדעתי שלי. – רוצה אתה בהוכחות? – כלום אפשר בהוכחות? – כן! רוצה אתה לקבל עליך משרת רופא של חבל? רגע הרהרתי ועניתי: – לצערי איני יכול לקבל משרה זו. מוטב משרת רופא למגפה, ולא אהיה קשור הרבה זמן, לא לנצח קופמאן בעולם. – דוקא רופא למגפות – טוב! אינך מתיירא מפני השנית (סקארלאטינה)? – במה גרועה היא מן הכולירה? איני מתיירא מפני שום מגפה שבעולם. – טוב מאד! תהיה לנו לרופא־פלכי. תסע לכפר יאסטרבינויה, שם עכשיו מגפת־השנית בילדים. תכנס מחר, בחמש בערב, אל הלשכה של המזכירה. וקח גם את תעודתך. אל תשכח. ביום השני בחמש וחצי יצאתי מבית־הנהלת הזימסטווה ובידי: תעודה, שאני רופא פלכי, וכתב לכל פקידי־הדואר של הזימסטווה, שיש לי רשות לדרוש מהם 3 סוסים, וכסף מזומן – דמי קדימה בשעור שכר חצי חודש. בעיר א. נתקבל רופא לבית־החולים היהודי. הגיעו כשלש מאות הצעות, וההנהלה בחרה – במומר. ראשית, להודיעך, שהיא עומדת למעלה מכל משפטים קדומים; ושנית, הגע בעצמך: מומר מסכן היכן יקבל משרה? יהודים רחמנים בני רחמנים. התשובה מארץ־ישראל עדיין לא באה.