הפנס שאצל השער זרק אור זעום בפני הטבקנים היוצאים מן הפבריקה. צוותות ו̍כנופיות קטנות יצאו זו אחר זו, שעה קלה היו מתעכבות על יד השער, מפטפטות ומשוחחות בקול רם, טרם הסכינו עם האויר הקריר ועם הערפל הלח, שמלא את כל הרחוב. הנערות עמדו לבדן; מעטפותיהן מכורכות היטב סביב צוארן ומסתירות מלא פניהן, כשידיהן נתונות בתוך קצות המעטפות. הבחורים עמדו גם הם לבדם, שיחתם לא היתה צעקנית כשיחת הנערות. “בעלי־הבתים”, כלומר, הנשואים שבהם, לא הרבו לשהות; משהיו יוצאים – פונים לעברם. “הנערים”, החניכים, רדפו איש אחרי אחיו, יצאו באגרופים נטויים איש נגד רעהו. ברוצם היו נכנסים אל קבוצת הגברים או זו של הנערות. הראשונים היו כועסים ובועטים בהם ברגליהם; הנשים כנו אותם “חצופים”, “שקצים”, הדפום בכתף, ובתוך ̍כך היו מרימות קול פחדים. יש שנראו פני בחור מתלוצץ עם בתולה. כנראה, חפץ הוא ללוותה הביתה. ה“בתולה” עמדה כמסרבת, מלבבת בעינה האחת אותו, את הרוצה להיות “היפה” שלה, ובשניה נבטת ברעותיה; בינה ובין רעותיה פסיעה אחת. הוא משפיל קולו בדברו, והיא מרימה קולה בדברה ובצחקה. רק חיינה עמדה לבדה, בלי גרוע עיניה מן היוצאים בפתח הבית. מן הפבריקה יצאו עוד שנים – בעלי בתים. הגבוה שבהם משה־פנחס, עטוף מעיל ישן, צהוב, הדף את רעהו משה־ליב! – ובכן, משה־פנחס, מה אתה שוהה? – אין דבר, תחכה הפלונית עוד רגע! מה שמגיע לה, ישאר לה. – אי אי, משה־פנחס, מנוול אתה, במחילה מכבודך. – אמאי אתם? כולא עלמא צריך לפרנסה ולאשה. גם הרבי, ימח שמו וזכרו; והאשה – לאיש. וכי נשמה של מוך לה? בודאי! ומה זו – הה? משה־פנחס הדף את משה־ליב בצדו, ובעיניו קרץ לו על חינה, העומדת לבדה ברחוב. עתה, בעודה עומדת, לא נשאר כל פקפוק, כי שדרתה נתעקמה וכריסה בולטת. – מה דעתך על אותו השקץ? מחכה היא לו. – אבל, משה־פנחס, נבלה היא! לקח בת ישראל ונבל אותה… משה־ליב הרחיב צעדיו. – בעל רחמנות אתה, משה־ליב, בלי הסכם הכלבה לא יבוא הכלב על שכרו. – משה־פנחס, והיא מה תעשה עכשיו? הוא את שלו קבל, עתה יסובב אחרת. – אסור לתת לגעת באין טבעת. – ולך, משה־פנחס, מותר; הכל מותר. וגם היא אדם… משה־ליב חש, כי מרתו מתפקעת, קשתה עליו חברתו של משה־פנחס. “ערבא טבא! – הפסיק פתאום את שיחתו, – אני הולך”. – ערבא טבא, בעל רחמנות! ובזכות זה תהיה אתה סנדק, איה“ש. ומשה־ליב צועד צעדי ענק. מאז הבוקר ידע כי גם היום ימררהו “אותו הדבר”, שבעת האחרונה לא נתן לו מנוח, חרף מאמציו להסיח דעת ממנו. היום בצהרים נדבר עם אשתו על דבר החגים הבאים. הוא צריך למכנסים חדשים, לילדים אין נעלים, ולימי החג דרושות הוצאות יתרות. והחורף ממשמש ובא… עצים והסקה, בגדים חמים, ומהלומברד צריך לפדות את הרוטונדה שלה… ואין ברירה אלא לעשות מה שהיו עושים מדי שנה בשנה בזמן הזה. היא תלך אליו, אל הכלב, לבקש קצת כסף מראש. הוא מחבב את הנשים, בודאי לא ישיב פניה גם הפעם. בפני אשה יפה בוכה לא יו̍כל לעמוד. ובכל שנה ושנה משה־ליב נשבע בנפשו: יהיה מה שיהיה, והיא לא תלך אליו, – אבל גם הפעם לא עמד בדבורו. אכן, הוא אינו חושש לשום דבר; מאמין הוא בה, וגם הוא לא יעיז… אלא שאותה הנגיעה הקלה, “שהוא” יוכל להרשות לו באותו מעמד, ואותה תקיעת הכף, שיש בה מתאות הנאה, – דיין להרתיח את דמיו עד כדי תקיעת סכין בבטנו של אדוניו. גם היא כמה קשה לה הליכה זו! אבל דוקא סירובה זה עורר בלבו חשד. מי שנכשל פעם – – – ושוב נעור בו “אותו דבר”, נעור? גם זו שאלה. אפשר, שגם לא ישן מעודו, אלא שהיה נרדם לפרקים. ימי פגרא היה עושה לו. ומיד, משנזדמן לידו המקרה, היה נעור ביתר עוז ומרירות; אמנם, תמיד היו לו הימים שלפני החגים ימים מרים ביותר, והמלחמה בנפשו פנימה קשה מבכל ימות השנה. ועוד זאת ידע, כי לא צדק. מעולם לא צדק. וגם היום לא צדק, ואינו רשאי מכמה וכמה טעמים להרהר אחריה; אבל את העבר לא י̍כול לשכוח. ולא רק לשכוח אותו העבר הוא צריך, כי אם להסיחו לגמרי מלבה, לעקרו מנפשה, וליטול מכל יצוריה, מכל אבריה, מכל חתיכה וחתיכה של גופה היפה. נורא הפגם, ואין לו תיקון לעולם. לעולם! לשוא הוא משלה את נפשו, כי יסירנו באהבתו. הפגם הנורא לא ימחה. להיפך, כל נשיקה ונשיקה, גם החמה שבחמות, תשוב להעיר אותם הזכרונות, שהוא חפץ למחקם מעמקי לבה ונפשה. למרות רצונו שלו, למרות רצונה היא, יבוא תמיד המלאך הממונה על הזכרון להעביר דמיון בין מה שהיה ובין מה שיש, ותמיד, תמיד תשמע את המאמר המורעל! לא כך היה אז – – – טוב עתה מאז, או להיפך… טוב היה אז מעתה”, ובין כה ו̍כה האז הזה חי ונמשך, חי ואינו מת. משה־ליב בא עד קצה הרחוב הגדול, פנסי החשמל שפכו מאורם הירקרק־לבנבן על המדרכה. אחת “מאותן הנערות” נחפזה בטיסה קלה עד משה־ליב. מתחת לכובעה הרטוב הבריקו אליו עינים יפות ומחוצפות. – מחמדי, שמא תסור אלי? משה־ליב הרגיש בעצמו, כי עיניו קמו וחוורון־מות מכסה פניו. הנערה הבינה את המבט המלא משטמה נמרצה. היא הבליטה את שפתיה וכרגע סרה הצדה. דקירת סכין בלב היתה לו פגישה זו. גם היא, גם היא היתה עושה כן. בערב היתה רוחצת פניה, לובשת לבנים, עושה ראשה וצפרניה, ויוצאת – ערב ערב! והיתה פוגשת באחד, בשני, נגשת אליהם, מבריקה אליהם בעיניה היפות, עושה בגוה אותה הניעה הקלילה, המלבבת, הקוסמת, המבטיחה כל כך הרבה אושר. והוא עומד ומסתכל בה, ושב ומונה בלבו ומשוה את מכסת ה̍כסף – מחיר רביעית השעה של התמכרות ושכרון בתוך אותו הגוף הנאה. היא שוחקת שחוק קל, ומראה לו בינתים שניה הקטנות הלבנות, והוא פושט את כל אשר עליה במבט סוקר, מלבב בעיניו את מערומיה. הם הולכים. והוא רואה בדמיונו, איך שהם באים עד המסדרון והחדר. ובחדר מטה… ומשה־ליב אינו רוצה לראות אותה מתפשטת… והוא צועד וצועד ביתר עוז, ומתוך כך הוא שומע את צעדיו: גם היא – גם היא. אבל דמיונו ער. הוא רואה את הגויה הנחמדה, הידועה לו כל כך היטב היטב, עומדת ערומה למחצה לנגד עיניו. הוא רץ, ובאותו רגע חש הוא זרוע קטנה נתונה בתוך זרועו. – מחמדי, שמא תסור? לא הרחק – פה, בבית זה… רק חמשים… עינים מחוצפות מלבבות אותו. האשה כמעט שנפלה! הוא הדפה בכח. כולן, כולן כך! כו־ל־ן… ומדוע אתם עושים להן כך? ומדוע הן מרשות לנו? המחפץ לב באו לידי כך? עוני… רעב… עבודה קשה… קלות דעת! אבל יש שבאו לידי כך משום תאוה. ואתה ראית? ואתה הן ידעת רבות, רבות. ואמנם הוא ידע רבות. בן חמש עשרה נתמכר לחטא, ואת כולן, כולן ידע ברחוב הזה, בעיר הזאת. אבל מאוס הדבר, מתועב עד מאד, זוהמה… וגם היא, גם היא… לא! כזו היא לא היתה, על פתחו של גיהנום – – היתה ולא נכנסה. ומי לידו יתקע? היא לא הודתה בדבר אף פעם. כלום לא די במה שעשתה, כי תודה גם בזה, דיה בצעד הראשון. קשה הראשון, קשה מאד, והשני מה קל הוא. היוכל להאמין לה? לא, היא לא היתה. ובנים אין לה! בנים אין לה! נעור בקרבו קול רצוץ, חצוף ומתלוצץ. אי משום הא? וכמה נשים, שאין כל חשש הרהור עליהן, והן עקרות. ואם גם היא, אם גם היא… והוא? הטוב הוא מכל הנשים והנערות האלה? לה אסור, ולו מותר! הוא, הוא בעצמו אמר זאת, בערב הזה אמר. ומלמד הוא עליה זכות, ואף על פי… לו, גם לו אסור – אם ̍כן, גם הוא חטא, גם היא חטאה. אבל לא, אלף אלפי פעמים לא! יען כי יודע הוא, כי דבק בו הפגם, כי מנפשו למד זאת – על כן אינו חפץ, כי ימצא הפגם גם בה. לא ולא, לעזאזל אותו הרעיון! משה־ליב נבעת מפני הרעיון, הוא חש כי בנפשו הוא, והוא מרגיש, כי הרעיון כאילו תוקע בו צפרניו ואינו רוצה לעזבו. – פגם גם בו. ויש שהוא מחבק ונושק לה, ובאותו מעמד הוא נזכר בפלונית שנשק ולאלמונית שחבק. ויש שהוא נזכר: עם ריבה זו נפגש במקום זה, ולנערה זו זכה בכך. ואותה הוא אוהב ממש כנפשו, ועוד יותר מנפשו. אך יש רגעים, רגעים של עיפות, הבאה מתוך אהבה עזה, והוא מתגעגע אך כמעט קט, אך רגע קטן על אחת מאותן הריבות, שידע בהיותו בבחרותו, או… על אשתו הראשונה. “וגם היא… וגם היא”, שומע הוא מתוך פסיעותיו. וחורון מות מכסה פניו. יוכל היות, כי גם היא כמוהו, שלו היא! לא, שלו; והנשמה? את הנשמה אין אנו מקבלים מידי האשה, שלה היא. ויש בנפשה סודות ורזים, סודות ורזי דרזין, שאינה מגלה גם לכסת שמתחת לראשה. ואותה הנשמה אין אנו מכירים, זרה היא לנו. אותה לא נקבל. ומי יודע למי הנשמה, למי ניתנה? ויש שלא תהיה הנשמה לעולם למי שהיא באמת. והגוף ניתן לנשיקה ולחבוק לאחר, ומתרפק על אחר. ומתוך שכרות הראות, כשתבאנה העינים לידי שכרון הרגש, וערפל החשק יוצע עליהן, הן רואות את בעל הנשמה מתוך הערפל. ובעל הגוף מקבל את האהבה ואת האש המורקה עליו, וסבור הוא, שהגוף שלו והנשמה שלו. ואין לך צער גדול מצערו של אותו אומלל, שהכיר שלא לו כל מה שקבל. גנב, גונב אתה ונהנה משל אחרים. למענך אתה, כשאתה לעצמך, אין ̍כלום, כלום… משוגע אני, משוגע אני! – מפסיק משה־ליב את רעיונותיו, וסבור הוא ששערותיו מסמרות. שתי גימנזיסטיות, בנות עשר או אחת־עשרה שנה, עברו על פניו נחפזות. צמותיהן הצנומות מדולדלות על גבן. כל חזות פניהן אומרת: תמות אנחנו ונעלבות! שני גימנזיסטים הדביקו אותן. האחד כבן שלש עשרה שנה, ארוך, דק ופניו ירקרקים, הולך ושר דבר־מה בקול עצור. עיניו עצומות למחצה ושפתיו רועדות ברטט קל. לימינו צועד חברו גם הוא בחפזון. ניכר היה מתוך פניו, ששני יצרים מתרוצצים בקרבו: זה אומר: שוטה, רוץ אחריהן! וזה עונה: הביתה, בחור, שמא יראוך! כנראה השלים עם שני יצריו: נלוה לחברו והולך אחריו מרחק פסיעה קטנה. “מה נמאסים פניהם של אלה, והשחוק והעינים וכל הפנים! ממש פני בעל עבירה זקן וחדל אישים. שרק הגבוה. בודאי איזה נבלה, – חשב משה־ליב… רפש, רפש וזוהמה. ואלה השתים! הביטה נא על הנכלמות! מה רועד לבן הקטן! ומעמידות הן פנים של נעלבות… שקר, שקר! מאמותיהן, ממורותיהן קבלו, שאין זה מן הנמוס ללכת עם הנערים, כי צריך להיות תמימות, כי נערה אינה מבינה מאומה. בעוד שנה, שנתים תלמדנה כי טוב להן להשאר בתומתן משום עסקי חתנים להבא, שאי־אפשר בלעדי זאת להגיע למטת־כלה. לנערים לא הגידו זאת, והרי הם מה שהם באמת: בלי אפר, בלי כל מסוה על פניהם. רצים הם אחרי הנערות, מדברים נבלה באזני הקטנות, “מלמדים דעת” את הקטנים, שלא הגיעו עדיין עד מדרגתם הם, ̍כך היו אבותיהם, כך יהיו בניהם, וכן הייתי גם אני. אבל הוא – שאני. מן התלמוד־תורה באודיסה יצא, ונהיה חניך־טבקן? והבית שבו גרה אמו! בית גדול ובו: תחנה של רכבים, בית קרקסאות, בית שכר, זונות, אכסניות אחדות, כמאתים משפחות חיות בעניות, בדוחק, יושבות צפופות… ובימות החום הכל נעשה בחצר ובאכסדראות באין מסתיר דבר – זה משפט הבית. ובכל דירה איש ואשה. ולאנשים נשים, ולנשים אנשים. ולרקחות “כּבּאים”, ולכבאים רקחות; לשפחות חיילים, ולחיילים שפחות. ולשוערים כובסות, ולכובסות שוערים; ולרכבים אהובות; ולזונות “אורחים”, ו”אורחים" באים ושואלים לזונות. ובחצר כלבים, והכלבים רצים אחרי ה̍כלבות, והכלבות חוזרות אחרי הכלבים, ובאורוות מרביעים את הסוסים. והאבות טפּשים, והילדים פּקחים. האבות מספרים במעמד בנוהם מדברים שבצנעה, כי אינם חשים לקטנים; והקטנים מבינים יותר ממה שמדמים הגדולים. והקטנים חכמים עד לבלי תת לגדולים להבין בזאת, וסופגים אל תוכם כל מה שהם שומעים. ולהם עינים מפליאות לראות ביום ובערב ובלילה, באור, בחושך ובדמדומי ערבים, את הנעשה לפני השער ובאורווה ובכל פנה אפלה, ובמבואות בית הקרקסאות, ובעליות המסבאות ומעבר לתריסי חדרי זונות. הוא שאני, אבל הם… בני העשירים, שיש להם מדריכים ומורים למן היום הראשון לחייהם. ובכן? ובכן אין אשמים. והעובדה? העובדה המרה נשארת בעצם תקפה ובכל מרירותה, והיא עובדה. אבל שטות, שטות ולא כלום! בעל היה לה. גוי, בלי חופה ובלי קדושין. ולא זה העיקר. העיקר הם חיו חיי איש ואשה כדת וכדין. והיא היתה לו למען קבל שכר, להחיות את אמה העוורת. וכי כמה נשים נישאות שנית – ואין האיש מפסיד. בשכר, בשכר מסוים היתה לו. טוב, בשכר מסוים! וכי כמה נשים נישאות כך למען קבל שכר, ואין בינן ובין זו אלא ששכרן אינו מסוים ואינו ניתן להן מדי חודש בחדשו. והמשא ומתן של אלה יוכל להבטל בכל עת וב̍כל שעה ובלי כל י“ב שורות. ובכן? ובכן, כל אותן התרעומות שיש לו, יש גם לה! וצריך לשכוח מה שאבא ואמא אומרים, מה שסבתות בלות מפטפטות. חטאה של נקבה הוא גם חטאו של גבר, ואין האחד זכאי בדין. ובכל זאת שאני החטא הראשון. לו אירע מה שאירע, והיא כל ימי חייה תזכור את הרגע, בו היתה לאשה. ולא זו בלבד! נער בא לידי חטאו הראשון מתוך סקרנות, מתוך תאוה, מתוך קלות דעת, מתוך שפע כוחות, מתוך בטלה, מתוך שכרות, מתוך בושה בפני רעיו ש”כבר טעמו“, מתוך שאין כל פחד לפניו, מתוך שאינו חסר לאחר מעשה כלום. אין לו לירוא מפני מה, אין איש מבחין בו, כבודו עמו ונשאר הוא ב”מקחו“. שאני אשה. גזרת אבות, דת, מסורה דיין להפחיד את קלות־הדעת. ויודעת היא, כי את הנעשה אין להשיב, מוראה של עיבור עליה, ובושה וכלימה. ופעמים – את כל חייה היא קובעת, ואם היא חוטאת, אינה חוטאת אלא מתוך אהבה גדולה וחבה. ועד יומה האחרון לא יכבה הזיק של אותה האהבה, ופני אותו האיש ילווּ אותה עד מותה, כל עוד תהיה אשה. וזאת, רק זאת חפץ משה־ליב לדעת – לא מפי אשתו – לראות בעצמו חפץ, למשש בידיו, להווכח כי חפה היא, כי לא אהבה אותו מעולם. רשע, רשע, טול קורה מבין עיניך… נעור בקרבו קול. מתוך אונס, מתוך עוני… אמה גוֹועת ברעב ממש לעיניה, והיא ערומה, וסרסורי עבירה… ומצוק… ולאחר מעשה כמה דמעות, ומוסר כליות נורא… וטוב המות מחיים כאלה… ואיפה היא האהבה? לא מינה ולא מקצתה. וקול שני חצוף בא ומרקד כנגדו: מתוך שלא לשמה – לשמה… מתוך שלא לשמה… לשמה… אך הוא שוב מצדד בזכות אשתו: חפה היא… מאונס באה לידי כך. כשבאה לביתו רכה וענוגה היתה, כבר הסכינה לחיים טובים… יאלטה, אבאס–טוּמאן; וברלי קטן – בן שבועים – ילד פעוט מסריח, וחתולים מסריחים, וקיא וצואה… ודבורצ’ה גם היא בת שלש בסחבות ובסחי; אף מלה לא יצאה מפיה. בידיה הרכות והלבנות כבדה את הבית, שפשפה וכבסה את החתולים, אף פעם לא מסרה לכובסת. הכל עשתה בעצמה. צער גידול בנים לא־לה היא נושאת. בדומיה היא נושאת הכל, הכל! והיא אוהבת את הילדים. פה בעיר אין איש יודע עד היום, ̍כי אם חורגת היא. הוא עצמו כמעט ששכח זאת. ואותו הלילה… אותו לא ישכח לעולם, כשה נאלמה הלכה. חוטאת לא תעשה כזאת. יפהפיה היתה, רכה וענוגה, ל”חיים" הסכינה, ורבים היו הקופצים עליה, לוּ רק חפצה… והיא בחרה בחיים כאלה. משה־ליב נכנס בפרוור העיר, פנסים קטנים האירו בקמצנות את הרחובות, מרחוק נראה פנס גדול מפיץ אור אדום. מתוך בית נשמע קול הפסנתר, העוברים המעטים נדמו לצללים אפורים בתוך הערפל. “אדוני, אדוני, קרא אליו איש – אך רגע!” חבורת מלחים, כשלשים איש, הלכה במדרכה מעבר מזה. צל של מבו̍כה חלף על פני המדבר. “אדוני, הן זהו הרחוב… והיכן פה ביתו של ריבק, בית הבושת של ריבק”? רפש, רפש! כל העולם אינו עומד אלא על “זאת”, כאנשים ככלבים… ברפש. חיים ברפש, ויש חיים מן הרפש, חיים רק בשביל הרפש; בו יטבע ברלי, ובו תטבע דבורצ’ה, וגם אני אטבע ברפש. ועוד פעם עבר לאור פנס אדום. ובנפשו חש כאילו הוא נוגע ברפש. ראה את הבתים המוארים ואת אלה שאינם מוארים וענה: רפש. איש ואשה עברו על פניו שלובי זרוע. משה־ליב חזר: רפש… בפתח השער עמד גריצה השוער. כולו אפור ורטוב, לבוש “בורקה” אפורה וכנפות־כובעו משולבות. לצדו עמדה משרתת לבושה לבוש־בית, עומד בריקוד רגלים קל ובחבוק ידים. “מה? קר היום, אדוני רוזנברג, אדוני צריך לחום!” ובפישוט יד גפף את המשרתת. משה־ליב הביט הצדה. בגשתו אל דלת מעונו שמע את שחוקה החצוף של המשרתת. בחדר הראשון, חדר האוכל והאורחים, עמדה מנורה, שהאירה יפה רק אותה הפנה שבה עמד שולחן. מן החדר השני נשמעה נחרתה של דבורצ’ה. ברל’י ̍כנראה חפץ גם הוא לישון והתרפק על אמו. היא נשקה לו. ונדמה למשה־ליב, כי חשוד הדבר. הנשיקה באה שלא לצורך. וחשוד נדמה לו גם המבט הסוקר של אשתו. – ובכן? – שלשים נתן הכלב. – גם זה טוב. יהיה לנו יום־טוב. – והרוטונדה בביתו של… – נמצא עוד עשרה. פני אשתו היו חורים ועיניה נוצצות. וגם זה היה חשוד בעיני משה־ליב, אף על פי שידע, כי תמיד פני אשתו חורים במקצת. בעצם הדבר ידע בעצמו, כי אין מה לחשוד, אבל שלא מרצונו היה חושד ומקנא. – מתי שבת? משה־ליב חפץ לדעת כמה שהתה שם, אך לא חפץ, כי תבין היא זאת. – ההלכת תיכף אחרי הצהרים? – סרב? צריך היה לפייסו? וכל השאלות הללו לא היו אלא מעין השאלה האחת. השאלה הארורה, השאלה העיקרית שנקרה במוחו, ושלא ערב את לבו להגידה ברור. – לך ורחץ, בודאי רעב אתה. הפיוס הזה למה הוא? הכל חשוד. ומשה־ליב מסתכל בידיה. רכות ולבנות נשארו עד היום. מדוע היא יפה ̍כל כך? וה“כלב” מבין בדברים כאלה. והוא רוחץ את ידיו, פניו וכל חזהו. אבק הטבק חותר לכל חוליה שבגוף. ובמשך כל העת שרחץ את בשרו אחרי כן, כשאכל, וגם כשישב על הדרגש לנוח מעט בהרחבה, כדרכו יום יום, לא דבר כלום, אלא שדמיונו צייר לפניו תמונה אחר תמונה, מחזה אחר מחזה. הוא עובד בקרטש. לפני ירחים מעטים בא שמה, אשתו – כרסה בין שניה. דבורצ’ה בת־שלש. מכירים אין לו, וכסף בידיו אין. את המקום אינו מכיר, והוא מקבל עבודה בשכר מועט, עד כדי שלא לרעוב, עד אשר ימצא לו מקום הגון. ואשתו יולדת בן; אבל אינה קמה ממשכבה… קדחת… רופאים, סמי רפואה… כל מה שלא בא עדיין בידי המלוה, עבר אליו בזמן מועט, צריך הוא להכניס את אשתו לבית החולים. מקץ שבועים מתה. הוא נשאר אלמן והקטנים על ידיו. הקטנה מיבבת, והפעוט מר צורח, וצריך לעבוד, והשכנות גם הן אינן פנויות כל כך… כאיש אובד עצות היה מהלך. ובאים ומציעים לפניו שידוך. לו, לאלמן המסכן, שאין לחם בביתו, שפעוטיו מוטלים וצווחים בחדרו המעופש מאז הבוקר ועד חצות לילה. יפה היא וצעירה, תכשיטים, מלבושים וכסף מזומן לה. ונ̍כונה היא לטפל בקטנים. וכל זה כדי שישא אותה ויסיר ממנה את חרפתה. ומעשה ביתומה רכה ובאמה האלמנה העוורת, ועוני – ודוחק – ולחץ – וראה אותה האופיצר וחשק בה, ואפשר כי סרסורית הראתה אותה לאופיציר, ונתפתתה הנערה. והיתה עמו באבאס־טומאן – והאופיציר מת, ורבים הקופצים עליה, אלא שרוצה הנערה להיות אשה כשרה. ומצוות גדולות כרוכות בדבר: לתת אם לילדים ולהשיב לחיים כשרים בת־ישראל. יחשבנה לאלמנה. ולא התישב משה־ליב הרבה בדעתו, לא היתה השעה כשרה לכך – ונתרצה. טיפּחה וריבתה את הילדים. ונכנעת היא וכפופה לו, אלא שאינו יודע אם אוהבת היא אותו באמת. אמנם, לא כל הנשים אוהבות את בעליהן, וחפץ הוא לדעת, אם נמחה מקרב לבה זכר “אותו הראשון”. למראית עין שלו היא בגופה ובנפשה; אבל עליה להיות כן, למען ישכח את העבר שלה, אבל… והתולעת הארורה העצורה בנפשו נעורה שוב, והיא מנקרת ומנקרת, והוא אינו יכול להפטר ממנה. ואין לך רפואה בדוקה משינה – והוא שוכב לישון. כעבור־זמן מה נכנסה גם היא לחדר ושכבה לצדו. – משה־ליב, הישן אתה? לא? והרוטונדה שלי מה תהא עליה? הרוטונדה של קטיפה נשארה לה עוד מ“אז” עם עוד חפצים אחדים. בימי הרעה היתה היא ה“התרנגולת לכפרה” נתונה בעבוט. משה־ליב שתק, מוטב היה לה שתשתוק בשעה כזו, כשמרתו מתפקעת… – משה־ליב! אה, משה־ליב? – קר לי, ענה משה־ליב, שלא יכול לפטרה בלא כלום. – חכה, הנה אביא לך את השמיכה. ומשה־ליב הרגיש בנוח עליו השמיכה הגדולה והנהדרה של משי־ורדי, גם השמיכה היתה מאז. מוזר מעט היה לראות את השמיכה היקרה בדירתם שלא הצטיינה בכלי בית יקרים. ומשה־ליב הרגיש בשמיכה. זרם דם פרץ בפניו, וראשו סחרחר. הנה – הנה ה“דבר”, אמת מרה הוא, אמת הכל מה שחשב על אודות האשה. השמיכה הזאת שמורה, שמורה אתה עד היום. טבולה השמיכה בזכרונות, בזכרונות יקרים לה. באחד מאלה הימים, כשהיו שכורים מאהבה, מתאוה, יחד הלכו, מאושרים, דבוקים זה בזו הלכו, לקנות אותה – השמיכה הגדולה, הרחבה – במחשבה תחלה לשנים, לשתי גופות קנו אותה. ובצפיתה אליו, בקוצר רוח, כולה אש להבה, ש̍כבה תחת השמיכה הזאת, מקשבת לקול צעדיו ברחוב. מלאה עדן ורוך, כולה נאה השתרעה, צחה ולבנה מנוצות הברבור טובעת בארגמן הנהדר הזה, שכבה לצדו. וכמה נשיקות חמות, בוערות, וכמה חבוקים של חשק נשקו וחבקו על אותה השמיכה ותחת השמיכה. וטבולה בנשיקות ובזכרונות היא לה גם כעת, על כן תשמרנה מכל משמר… בשצף קצף השליך משה־ליב את השמיכה מעליו. – – כלום יצאת מדעתך? וכי מה אתה משליך את השמיכה. הרוטונדה הלכה, ועתה הוא מאביד את השמיכה בידיו. – לאחר כמה שנים עוד לא שכחת מה שהיה לך אז. – משה־ליב! בחשכת החדר לא ראה את פניה, אבל הרגיש במבטה. והוא חש בנפשו את גודל העוול שעשה, שאינו רשאי לומר כך. לכסות על הדבר, כדי שלא תרגיש גם היא בחרטתו, קרא בחימה: – על בגדים צר לך! לכי שובי… יש עוד אופיצירים. תמצאם דיך! היא בכתה, הבכיה החרישית פסקה, ויבבות תכופות ותדירות, נפסקות לרגעים, נשמעו בחדר, ̍כתפותיה רעדו. הילדה נעורה. – אמא, אמא מה לך? והתחילה בוכה גם היא. – אבל, הסי, דומי, מה לך? להקהיל עלי את השכנות, להעיר את הילדים את אומרת?… משה־ליב רעד מכעס עצור – הסי,דומי, דומי! וכח נעלם דחפהו לשים את ידו על פיה. היא שכבה מרעידה בבכי. – דומי, דומי… את… את… בלי משים עברה ידו מפיה על צוארה החם והחלק, ואצבעותיו התלכדו מעצמן, התעקמו כאילו אחזה בהן עוית. – המחנקני אתה? נהמה האשה. והוא לא שמע. אצבעותיו היו לחשוק־ברזל מסביב לצוארה החלק, נשימתו כבדה, וזיעה כסתה מצחו. ובפרפר תחתיו גוית אשתו, לא הרפה מצוארה. רגע חש כאב נורא בבטנו! בשארית כחותיה בעטה בו, ומעצמת הכאב רפתה ידו רגע, אך רגע קט; אחר שעה קלה שבו אצבעותיו והתלכדו ביתר עוז…