הנה סקירה כרונולוגית על חייו ועל יצירתו של הלורד ביירון:
1788, 22 ינואר – נולד (לפי דאלאס) בדובר, (לפי אוגוסט לאֶי) בלונדון.
1791/1790 – מגוריו עם אמו באַברדין. מות אביו.
1791/1790 – ביקור בבית הספר היסודי באַברדין.
1797/1796 – מגורים בארץ הרמה. התגלות ראשונה של כשרונו הפיוטי. מאֶרי דף (אהבה ראשונה).
1798 – יורש תואר לורד. אירל אוף קרליל מתמנה כאפוטרופסו. עקירה לניוסטיד אֶבי. טיפול ברגלו הנכה בנוטינג האם.
1799 – עובר ללונדון, לומד בבית ספרו של ד“ר בילי ואחר כך בבית ספרו של ד”ר גלאֶני בדאֶלויץ'
1804/1800 – אהבה לשארת בשרו, מרגרט פּאַרקר. שירו הראשון. עובר אל בית הספר בהארו. מחבר שם את “שירי הארו” הראשונים. מלווה את אמו אל העיר באת, מתאהב בעלמה צ’ואוורת. מבלה חופשתו בסוטוואַל.
1805 – נכנס אל בית הספר הגבוה בקאֶמבריג'.
1806 – מכין בין אוגוסט לנובמבר קובץ שיריו לדפוס. נוסע להארוגאֶט. בימת חובבים בסוטוואֶל. כרך אחד משיריו נדפס אולם המהדורה נידונה לשריפה בשל תביעת מורו בר באֶכאֶר.
1807 – פירסום קובץ השירים “שעות־פנאי”. ראשית יצירתם של אֶפוס “בוסברת פילד” ושל רומאן.
1808 – ביקורת “שעות פנאי” ב“אֶדינבורג ראֶוויוּ”. מתגורר חליפות בקאֶמבריג' ובלונדון. משתקע בניו־סטיד. מתכוון לצאת למסע להודו. מכין לדפוס את ספרו: “בארדים (משוררים) אנגליים ומבקרים סקוטיים”.
1809 – תופס מקומו בבית העליון. תוצאות הסאטירה “הבארדים האנגלים”. מסע לליסבון, לשיביליה, לקאדיס, לגיברלטאר, למלטה, לפראֶוואֶזה, לציצא, לטאפּאלאני. אורחו של עלי־פחה. מתחיל ביצירת “עליתו לרגל של האביר הארולד” בשבתו ביאנינה שבאלבניה. סיור אקציום שבניקופּוליס. נתון בסכנת טביעה בהימצאו באנית מלחמה טורקית. מסייר בארמניה ובאֶטוליה שבחצי האי מוריאה. מגיע למיסולונגי. מסייר בפאטראס, בפוסטיצה, בהר פארנאס, בדאֶלפי, בלאֶפּאַנטו, בתבי ובהר תיקרון. בא לחג המולד לאתונה.
1810 – שוהה עשרה שבועות באתונה. טיולים בחלקיה השונים של אטיקה. כותב את שירו “הנערה מאתונה”. מסע לאיזמיר. סיור בחרבות אֶפאֶסוס. הוא מסיים את הפרק השני מתוך “האביר הארולד”. באפריל – מסעו מאיזמיר לקושטא. סיור בטרויה. הוא שוחה מסאֶסטוס לאַבידוס. במאי הוא בא לקושטא. ביוני: מסע דרך מבוספור אל הים השחור. ביולי: סיור בקורינת. באוגוסט ובספטמבר מסע בחצי האי מוראַה. שיבה לאתונה.
1811 – “רמזים מתוך הוראציוס” ו“קללת מינאֶרוה”. שיבה לאנגליה. קשריו הראשונים אל מוכר הספרים מורי מות אמו, מות רעיו ללימודים מתיוס ווינגפילד, ומות “תירזה” העלוּמה. ראשית יחסו הידידותי אל תומאס מור.
1812 – נאום הבתולים בבית העליון, ב־27 בפברואר. מפרסם ב־29 בפברואר את שני השירים הראשונים של “עליתו לרגל של האביר הארולד”. פוקד להשמיד את המהדורה החמישית של “הבארדים האנגלים והמבקרים הסקוטים”. מוצג לפני יורש העצר. כותב נאום לכבוד פתיחת תיאטרון דרארי־לאֶן.
1813 – מפרסם בעילום־שם את הסאַטירה “הוואלס”. מחבר בחודש מאי את ה“גיאור” (כופר). באמצעות מור הוא מכיר את לאֶי האַנט. הכנות למסע במזרח. תכניות למסע באֶתיופיה מפרסם בדמצמבר את “הכלה מאַבידוס”. חיזורו הראשון אחרי מיס מילבאַנק. נדחה על ידיה.
1814 – ינואר: פירסום ה“קורסאר” (שודד־ים). אפריל: “אודה לנאפוליון בונאפרטה”. מאי: “לאַרה” חיזורו השני אחד מיס מילבאַנק זוכה לתשובה חיובית. דצמבר, בהשראת המלחין נתן הוא מחבר את “המנגינות העבריות”.
1815 – ב־2 בינואר: חג כלולותיו עם מיס מילבאַנק. אפריל: התוודעות אישית עם וואַלטר סקוט. מאי: כניסה להנהלה של תיאטרון דרארי־לאֶן. ראשית מצוקתו הכספית של הזוג הצעיר. יולי: פירסום “מצור קורינת”. ספטמבר פירסם “פּאַריזינה”.
1816 – לידי ביירון פורשת מעליו. מארץ: הוא מחבר את השיר: “לכי לשלום, ולוּ לעולם”, ואת ה“שרטוט” לאשת לוויתה של לידי ביירון. אפריל: יציאה מאנגליה, דרך בריסל, באֶלאליאנס, במעלה הרינוס עד ימת־דנובה. יוני, הוא משלים את השיר השלישי מתוך “עליתו לרגל של האביר הארולד” ומחבר את “אסיר שילאן”. יולי: “מספר לשרידן” “חלום”, – “אפלה”, – “אל אוגוסטה”, – “קבר צאֶרצ’יל” ־ “פרומתבס” – “סונטה לימת ז’נבה” הולא פותח ביצירת “מאנפרד”. אוגוסט: הכרות עם הגברת סטל; נסיונות־נפל להתפייס עם הלידי ביירון. ספטמבר: מסע ברמת באֶרו. קשרים אל שאֶלי. אוקטובר: מסע לאיטליה (מרטיניי, סימפלון, מילאנו, ווירונה). נובמבר: משתקע בויניציה. יחסים עם מאריאנה סאֶגאטי. לימוד לשון ארמאֶניה.
1817 – סיום “מאנפרד”. מארץ: מתרגם מלשון ארמאֶניה חליפת מכתבים בין פאלוס הקדוש ובין הקורינתיים. אפריל, סיור בפאֶרארה. כותב: “מספד טאסו”. ביקור קצר ברומא, שם הוא כותב מערכה שלישית ל“מאנפרד”. יולי: כותב בוינציה את השיר הרביעי של “עליתו לרגל של האביר הארולד”. אוקטובר: הוא מחבר את “בּאֶפּו” (מבשרו של דון ז’ואן).
1818 – יחסים עם מרגריטה קוני. יולי: מחבר את ה“אודה לויניציה”. נובמבר: הושלם השיר “מאזאֶפּה”. הושלם השיר הראשון מ“דון ז’וּאַן”.
1819 – הוא משלים את שירו השני של “דון ז’ואן” אפריל: קושר קשרים אל משפחת הרוזן גאמבה והרוזנת גיצ’יולי. יוני: כותב את “הסטאנסות על נהר פו”. דצמבר: הוא משלים את השיר השלישי ואת השיר הרביעי של “דון ז’ואן”. עוקר לראואֶנה.
1820 – ינואר: יחסים קרובים יותר אל הרוזנת גיצ’יולי. פברואר: הוא מתרגם את השיר השלישי מתוך “מורגאנטה מג’ורה” לפולסי. מארץ: הוא משלים את “חזון דאנטי” הוא מתרגם את “פראנצ’אֶקה דה־רימיני” לדאנטי. אפריל־יולי: כותב את הטרגאֶדיה “מארינו פאליאֶרו”. אוקטובר־נובמבר: מחבר את השיר החמישי של “דון ז’וּאַן”.
1821 – פברואר: כותב את המסה: מכתב לי. מוּרי על ספרו של רום כבודו ו. ל. בול “קווים מחייו ומכתביו של פּופּ”. מארץ: “מכתב שני” וכו'. מאי: הוא משלים את הטרגאֶדיה “סארדאנפל”. יולי: הוא מחבר את “שני הפוסקארים”. ספטמבר: יצירת המסתורין – “קין”. אוקטובר – יצירת המסתורין: “שמים וארץ”. הסאטירה: “חזון משפט העולם”. עוקר לפיזה.
1822 – ינואר: משלים את הטרגאדיה “ואֶרנאֶר”. יולי: מחבר את השירים השישי, השביעי והשמיני של “דון ז’וּאַן” וראשיתה של הטרגאֶדיה “חסר הדמות משונה הדמות”. מות בתו הבלתי־חוקית אלאֶגרה. ספטמבר: עקירה לגינואה. מגיע לידי הסכם עם לאֶי האנט להוציא כתב־עת בשם “הליבראל”.
1823 – ינואר: הוא מחבר את “תקופת הברזל”. פברואר: הוא מחבר את “האי” ושירים נוספים של “דון ז’וּאַן”. הוא מתחיל לכתוב אֶפוס “הכיבוש”. אפריל־מאי: הכנות לביצוע החלטתו לתמוך ביוון נגד טורקיה וליציאה ליוון. יולי: הוא מפליג באניה ליוון, עולה על היבשה בארגוסטולי. סיור באיתאקה. מחכה בקיפלוניה לבוא הצי היווני. שיחות עם הד"ר קנדי במטאכסאטה על הדת. מכתבים אל הגברת גיצ’ולי.
1824 – חמישה בינואר: עליה על היבשה במיסולונגי. הוא מחבר את שירו “ליום הולדתי השלושים וששה”. הוא מקים על חשבונו גדוד חיילים. בפברואר: התקוממות החיילים. 15 בפברואר הוא נופל למשכב. מארץ־אפריל: החלמה זמנית. 19 באפריל – מותו. העברת גופתו לאנגליה, קבורה בכנסית הוקנאל (רוזנות נוטינגהאמשיר).
בני משפחת ביירון היו בעלי תאוות גדולות, יודעי־רע ואנשי מלחמה – כותב המשורר ה. צייטלין. אבות אבותיו הצטיינו במלחמותיה של אנגליה. אביו של המשורר היה אדם אובד־דרך בים רגשיו וזדונותיו, איש סוער אשר אין שונה ברוחו ואין סדרים למעלליו. את יחסו אל הנשים סמנו קלות דעת ורוע־לב. את קתרינה גורדון לקח לו לאשה לשם תשלום חובותיו הרבים ואיבד מרבית הונה. היה זה אדם אומלל, איש שתאוות ימי־נעוריו כבו בקרבו במשך הימים עד כדי לשאת אשה רק לשם השתחררות מעול הנושים. אשתו עזבתהו ובלב קרוע שבה מצרפת, מקום מגורי הזוג, ללונדון. שם ילדה את ביירון. היא היתה אשה היסטרית וקשת־רוח. היא אהבה־שנאה את בעלה נלוז־הדרך, היתה נרגזה כל הימים, וחרון כל ימיה שעלו בתהו, פרי מרירות־נפשה ומצוקותיה, חל על ראש הבן הנולד לה “הנער החגר”. דוד אביו, אשר ממנו נחל ביירון תארי הלורד, גם הוא לא היה מנשמות עולם־התקון. הוא הרג את צ’וורט שכנו ושאר בשרו. בית הדין פטרהו מעונש, אולם החברה ידעה להנקם ברוצח והתרחקה מעליו רחוק גמור. מוסר־כליות אכזרי המר מאד את חיי הלורד אשר התיחד מיום הרצח בטירתו השוממה למחצה, והוא מנודה ומרותק, בודד חי את חשכת ימיו, ושם יצא לו בכל הסביבה: “לורד ביירון הרע”. נשמת קין, הורג אחיו, היתה בקרב האיש הזה, דוד אביו של יוצר “קין”.
ואף אבי זקנו של ביירון היה, כנראה, איש מבני זרע הקיני. אדמירל זה – שמו אשר נתנו לו יעיד על תכונותיו: “דז’ק בן־הסערות”. האיש בן הסופה חתר אל חופי ארצות רחוקות, והים שאג כל הימים לא רק באזניו, כי גם ברוחו בקרב. תכונת הקיניות על כל המרירות והנשגב שבה עברה איפוא אל ביירון בירושה. אות קין, אות נוד וסער, היה חררות על מצחו של החוזה הזה, אשר בא לעולם כדי לראות את כל הפצעים שבלב בני־קין המענים־גאיונים ולריב ריבם מיד בני־האלהים ובני־הבל.
הילד הצטיין בחוש הלעג. בהיות אמו מתקרצפת ונוזפת בו – היה מלעיג עליה, שלא כדרך ילדים. נטיה זו היתה טבועה בקרבו תמיד, חיבה עמוקה לפולמוס, יום אחד נטלו מידו סכין, בה אמר לדקור את עצמו. כאן נתגלתה בנפשו תכונות האיש, שאין בינו ובין המות, אלא מחיצה קטנה מאד – ואמנם איש כזה, שהחיים והמות כרוכים לגביו ודבוקים, נשאר כל ימיו. הוא היה מיודעי המות ומזוכריו תמיד.
בגימנסיה לא היטיב ללמוד, כי הטילו השעורים שעמום על נפשו של נכד “בן הסערות”, לעומת זאת היה עז בלבו רשמו של התנ"ך, ספר־הגבורה, ספר התהלים, אשר בו האדם מתיצב במערומיו לפני האלהים והם מביטים שם כביכול, זה בפני זה ומדיינים זה עם זה – באותו הספר המתאר יסורי־האדם מצא ענין רב יותר, מאשר בספרי הלמוד של בית הספר. ואמנם לא התמהמהו יסורי האדם לבוא. כצפור־טרף עשו על הנער בן העשר ודמות להם כדמות האהבה. אותה נפשו את מרי דף, שארת־בשרו. הימים ימי מאי והנער ירש זה עתה מדוד אביו תארי לורד אנגלי. יסורי האהבה הראשונה חזקו עליו כל כך עד שגם לאחר שנים, כששמע כי נכנסה העלמה בברית־הארוסין, חרד עד היסוד ורוחו סערה.
הלב טרם נרפא מן האהבה הראשונה, והנה השניה – והוא אז בן שתים עשרה – מלחכת את הדם. שוב עוברות שתי שנים – והנה בא מלאך האהבה בשלישית ופניו נוראים הפעם עד למאד: כיקוד אש עיניו וצחוק נקמות בזויות פיו, כנפיו אדומות, ואין לדעת אם כנפי שחר הן ולכן אדמו ככה, או כי שרויות הן בדם. “הלורד ביירון הרע” הרג את צ’וורט – והנער ביירון התאהב בבתו של הנרצח. מתענה בן משפחת־הרוצח ובת הנרצח לא תאבה להיות שלו. מה לה ול“נער החגר”? עז מאהבה מות ונשמת הנרצח לא תסלח. שנים עברו וימים על ימים – וביירון לא שכח את הנערה מרי צ’וורט. כל ימי חייו הגה בבת־הנרצח בן משפחת הרוצח. ברגעים של יגון חשבון הנפש, בבוא כל נחם וכל מדוה להתיצב לפני האדם ולדרוש מפיו מענה – ברגעים ההם הצטער ביירון על אהבתו ההיא שנכזבה, כהצטער איש על תמימותו, אשר אבדה לעולם. לאחר שנים כתב על האהבה שנכזבה את שירו “מחלום” ובשעת כתבו היו עיניו מלאות דמעות. הוא לא נכנע אף רגע ולא סלח לעולם לגורל את מעשיו.
באוניברסיטה בקמברידג' חי ביירון חיי סטודנט אנגלי הולל. רק במקרה הוא נעשה למשורר, בהוציא המתהולל הצעיר בשנת 1807 את ספר שיריו הראשון והגרוע “שעות הפנאי”, הודיע בראש הקובץ, כי בשים לב אל עמדתו הגבוהה בחברה אין לקוות, כי עוד יוסיף לכתוב. להודעה זו גרמה אותה הגאוה המיוחדת במינה, שהטביעה את חותמה על כל חיי ביירון ויצירותיו – גאוה של חרות המתריעה על עצמה. אבל גם הוד מוצא אתה בהודעה תמימה־גאותנית זו – ואמת ביירונית, כי ביירון לא היה מעולם סתם סופר ואיש הכתב. חיי האישיות גברו וגדלו אצלו תמיד, בכל עת ובכל שעה, על חיי־סופר שלו. לא הכתיבה היתה עיקר אצלו, אלא החיים הגורמים לכתיבה, ובשכר אהבה אחת אמיתית וסוערת, ודאי שהיה מוחל במחילה גמורה על תריסר ארונות ספרים ועל כל הספרות האנגלית גם יחד ושירתו שלו בכלל זה.
הבקורת האנגלית דנתה את בכורי־עטו של ביירון ברותחין, הלעיגה והעליבה בלורד הצעיר ובחרוזיו – וזה, שחשב את עצם ענין־הכתיבה לפחיתות־הכבוד ולמעשה־נערות של שעות הפנאי והבטלה, נכנס על כוחו בעול הספרות. התעורר בו חוש איש הקרב והנקמה. הרצון להתנקם ולשלם לקטנים כפעלם הוליד סאטירה בוערת כאש, היא הסאטירה שבשיב בה ביירון דברי־צרבת לחורפיו והראה לכל העם האנגלי את מלתעות־הארי שלו. כך היה ביירון לסופר.
הסאטירה עושה רושם לא יאמן, אבל לא ככל האדם ביירון, לא אחד הקטנים הוא וישמח בנצחונו – הנצחון על הקטנים. כך דרכה של אישיות גדולה: היא לא תנוח עד אם תנקום את נקמתה מעם הקטנים, אבל בבוא הנצחון והיה לה לזרא כל הענין; היא תמאס בעצמה ובנצחונה. לזרא לה לראות מסביבה קטנים מנצחים. רוצה היא בנצחון על הגדול, הגדול ביותר. כך קרה הפעם גם את ביירון. רצוץ־לב הוא יוצא מאנגליה מולדתו לנדודיו על פני תבל, עובר בארצות ספרד, אלבניה, יון, תורכיה, אסיה הקטנה – ומסר נפשו לתענוגות־ריק. סדן הארץ אחד הוא ובשובו הוא רצוץ פי שבעה.
ביירון כאלו רק נגע עד־עתה בקצות כנפיו של שר־התהלה. אבל נגזר עליו לדעת מכאובי תהלת־אדם עד התמצית. בשובו לאנגליה הוא משתתף בישיבות בית־הלורדים, נואם שם את נאומו הראשון – והנאום מטביע רושם כביר: חפץ שר התהלה ביקרו של ביירון. כעבור שני ימים לאחר הנאום מופיעים שני הפרקים הראשונים ל“צ’ילד הרולד” – ושוב הרושם נמרץ מאד ואין גבול להצלחה: במשך יום אחד נמכרים ארבעה עשר אלף טפסים של פואֶמה זאת. באחד הבקרים בלונדון מעור בירון משנתו והנה קול תרועה מסביב לו והוא מפורסם מאד. הוא נעשה לארי הסלונים, היפות בנשי אנגליה נכוות בגחלתו ורודפות אחריו כרדוף אחר האושר, “החברה הגבוהה” פותחת לפניו את שערי הזהב – ומעתה חי בתוך סערת שרפה של הגוף והנפש ארבע שנים שלמות, מצה את הכוס הגדולה על כל שמריה, “אהב אלף נשים ואף לב־אשה אחד לא פגש”.
שירות־המזרח שלו (“גיאור”, “קורסאַר”, “הכלה מאבידוס”) עושות לפרסומו כנפי־נשר, וכשהוא מציע בנובמבר 1813 את ידו לעלמה רמת־היחש, בתו של הבארונט האנגלי רלף מילבנק ונכדתו־יורשתו של אואינטוורט, אמנם נדחית הצעתו, אך אין לבה של העלמה יכול לעמוד בפני פרסומו הגדול של המשורר – והיא מקבלת עליה לרצונה לבוא עמו בחלופי־מכתבים. ביירון חידש את הצעתו כעבור זמן; הפעם מתקבלת ההצעה – ושר־התהלה, אשר עשה לביירון את כל הדבר הרע הזה, עומד אותה שעה מן הצד וקורץ עין־ערמה כלפי הזוג הנבדל כל־כך בתכונות רוחו. הוא בצע את המזימה: מפח נפש חדש ונוקב נכון מעתה לאיש, אשר לא היתה ולא תהיה לו מנוחה. הוא, המלנכולי מטבעו ומהיר־החמה, לא נוצר להיות בעלה של אשה אנגלית עליזה וקטנת מוחין. הסערה והאשה – איך ידורו בכפיפה אחת? חודש ימים אחר הולדת בתם, עוזבת האשה את בעלה ונוסעת אל בית אביה – לבלי שוב. היא לא יכולה להבין מה טיבו של אדם זה. תחלה סברה, כי משוגע הוא ככל המשוגעים, אחר־כך לא ידעה עוד מהו – אבל אחת ידעה ידע: כי אין לשבת עמו בצל קורה אחת…
הלידי קיבלה גט־הפטורין כחפצה – והחברה הגבוהה משיחה בחפץ־לב מיוחד בביירון הבעל.
האשה והחברה קשרו קשר על הסערה. כמה השערות משונות, פרי המצאותיו הרבות והנבובות של המון הבטלנים המגוהצים, פורחות באויר וממלאות אותו לחשי נחש. ביירון זה, שאמש כרעה לפניו כל ברך, נעשה לאבי־אבות כל טומאה וכל זנות. שר־התהלה מחייך את חיוך־הזדון שלו, משתמט לו ללכת אחרי אשר כלה את מעשהו, והמשורר, קרבנו, עוזב מתוך פצעי לב נאמנים וחדשים את אנגליה ארוכת־הלשון והחנפה, יוצא בפעם שניה ואחרונה את “הארץ אשר תקרא הצדיקה בארצות וכל אשר בקרבה הוא מוסרי רק למראית עין” (דון ז’ואן, פרק האחד־עשר).
אחרי יסורי־התהלה האלה משתקע ביירון הנואש בשווייץ, הארץ אשר היתה לו תמיד כרמז של תפארת מורדת ובלתי־מובנה. שם תוקף עליו ביותר חוש המרי והאיתנות. למראה הר־יונגפרוי נרקמות בנפשו התמונות, שהנחו ביסוד “מנפרד”. הוא רואה את הטבע כראות יסוד של גבורה ומות, תחת הנעם וצל הכסף של האלהות, אשר חזה בה משורר אנגלי אחר, הוא וורדסוורת המאמין. הסלעים הם בני קין של אבן וכל התהומות מלאים התפרצות. אין נקודה של מנוחה וכל העולם אומר זעף.
היסורים אשר מקרוב מתוספים על אלה אשר מאז – והיו עתה, בשוויץ לכח עצום, המלבה בנפש אש התמרמרות של פרומתבס. האיש מבני זרע הקיני מתנקם בחיים ובאלהים על ידי שאינו משכיח מלבו אף רגע את כל אשר עוללו האנשים לנפשו הזועפת ועל ידי שהוא נותן בטוי עז של אמנות להרפתקאות רוחו, למען יעמדו לעד. בשווייץ הוא חי בחברת שאֶלי ידידו, המשורר הגדול והאמלל מאד, אשר היתה לו הכפירה שם נרדף לאהבת אדם. שני המשוררים הקרובים ברוחם הרבו להשפיע זה על זה, הפרק האחרון של “מנפרד” שונה על פי עצת שאֶלי.
ובאנגליה סערו בינתיים הרוחות וכל העתונות מלאה עלילות דברים על ביירון. הרעל הזה הרעיל סוף סוף גם את המשורר עצמו. בלאו־הכי לא היה איש המוסר במובן המקובל, אבל לדברי השקוץ והמרורות ההם, התעורר בו חוש בן החורין, העושה להכעיס ודרכיו נבוכו. בקרת המוסר היתה תמיד ליסוד מוסד במחשבתו, ועתה השתדל גם לכונן צעדיו ולכוון מעשיו באופן אשר יקנתרו את האוזים שבאנגליה. בימי הסתו של 1816 הוא עובר משווייץ לאיטליה ושם בונציה, עיר המים והנשים, הוא חי חיי־פריצות מעוררי רחמים של איש נואש מכל. נראה הדבר, כי מתנקם הוא עתה באשה, בכל מין האשה. ועוד רב מזה: הוא מורד בעצמו על דבר היותו בן למשפחת האדם.
פסגת היאוש – ועל מרום הפסגה נצב מאנפרד בערוב היום. עיניו קודחות כעבי־בין־השמשות ובלבו חשכה כחשכת הצללים.
רק בשנת 1819 פוקדת לבו האהבה – האהבה האחרונה. הנסיכה גיצ’יולי בת שש עשרה שנשאה לבן־ששים בוגדת למענו בבעלה, אחר כן היא מקבלת מאתו גט־פטורין וחיה עם אהובה.
ביירון גונב לו שוב את האושר, כשם שגנב פרומתבס את האש לפנים. עמה, עם אביה ואחיה, הנסיכים גאמבה, הוא נודד ועובר מוורונה לפיזא ופיזא לגנוא, נותן את ידו לקרבונרים המתקוממים ונעשה מנהיגם, והמון יצירותיו של התקופה ההיא מעיד על אונים לא מצוים שהתעוררו על ידי האהבה המוזרה והאחרונה. היתה זו אהבת שני מורדים בחברה גאי־הרצון. על בלימה היה תלוי כוכב־אהבתם. זרו לו לכוכב דרכי שמים עם חוקת ארץ. מעם שמים וארץ יחד וברח ביירון על נפשו ועל אושרו – והחרות, חרות־בלימה, חוגגת. ויכתוב את “שמים וארץ”…
אבל קול השמים מתפוצץ על ראש הבורח. בעת ההיא וידידו שאֶלי טובע במצולות מפרץ־ספציה. קשר, קשר! נפל פרומתבס! הממהו דבר המות הזה. הנה ה“טבע”, אשר כל ימיו הגה בו שאֶלי הטוב! הטבע… ומהו הטבע? לשוא כל מנוס… חוקים בכל וסתרים.
מיד הרגיש ביירון, כי גם עליו למות. גנבת האושר מושכת לאלהי האושר. הוא עוזב את גויצ’יולי ושם פניו לנסוע ליון, העושה מאמצים להשתחרר מעבדותה. עתה כל חפצו לעשות מעשה ולמות. מעשה גדול אחרון. מאז הימים חיתה בקרבו ההכרה, כי אין השירה כשהיא לעצמה, אלא אחד הבטויים אשר לאישיות, והבטוי שבמעשה רב הוא לעין־ערוך מן הבטוי שבשיר. יחסו אל השירה היה בו הרבה מן הגאוניות האמתית. הוא לא המית את עצמו באהלה, כי אם נכנס אצלה תמיד משוק חייו הנרגשים והמונם ואחרי ששהה זמן־מה באהלה הלבן והפריע את דממתה בשאגת נפשו – יצא אל החיים, אל העקר.
את הנעשה הכר בכל רגע מימי חייו על הכתוב ודוקא משום זה היה כל הכתוב על ידו יותר מספרות גרידא. אבל הוא ראה פתאם ונוכח, כי כל מעשיו הרבים והגאים־יגעים, שעד עתה היה עושה רק לביתו ועל צד־האמת אפילו לביתו לא עשה אותם, כי לחרבן נפשו הגדולה ושממונה. מה יתרון היה לו בכל עמלו ברגעים ההם? הוא לא אבה עוד לחיות, לפי שכבר ידע את הכל אבל שאף לחיות עוד זמן מה, רק עוד זמן קצר, כדי לדעת גם את הדבר האחרון הנעלם מעיניו: את המעשה למען האחרים.
אבל גרם מזלו, כי אף מעשה זה למען האחרים יהיה למעשה של אנוכיות. הוא בחר ביון, שתהיה לו זו הבמה הגדולה, שעליה יבצע את מעשהו לעין כל העולם.
"… אם אפול – אז אפול
כפרץ־המים בהרים". (“מאנפרד”)
הוא אוסף את כל ממונו, מגייס על חשבון עצמו פלוגת מתנדבים וחש לעזרת יון המתקוממת (ביולי 1823). המורד מבטן מתייצב בראש הלוחמים למען יון החדשה, מוכר כל אשר לו באנגליה לצרכי המרד, שש על כל הצלחה של נשק היוונים – והוא ממהר לעשות מתוך בולמוס של פעולה, כדרך איש מרגיש בקצו. הוא ידע, כי נכון לו המות, כאשר ידע את דבר מותו מאנפרד הקוסם.
ואמנם לא ארכו ימיו עוד. לא בא לו המות בקרב, כפי שקוה וכפי שנראה משירו, שכתב למלאת לו 37 שנה. במיסולונגי ב־19 באפריל 1824, מת בתקף מחלת־פתאום, מיתה של אחד האדם ולא מיתת אלים מורדים, כחפצו, והמעשה אשר התחיל לעשות אינו שלם בידו, ופואמת־חייו עמוקת הכונה תמה, אבל אינה נשלמת.
גדולי סופרים על ביירון 🔗
נגיש כאן לקט קטן מדברי גדולי הספרות הגרמנית, האנגלית והצרפתית על ביירון.
גיתה: “ביירון הוא כשרון גדול, כשרון מלידה, ואת הכוח הפיוטי האמיתי לא מצאתי במישהו אחר במידה שמצאתי בו. בתפיסת החיצוני ובחדירתו הבהירה כמוהו כשקספיר. אולם שקספיר כאינדיוידואום טהור – נעלה הוא. דבר זה הרגיש ביירון יפה. משום כך אין הוא מרבה לדבר על שקספיר, אף כי קטעים רבים מיצירות שקספיר שגורים בפיו. הוא היה ברצון מתעלם ממנו, שכן עליצותו של שקספיר חוסמת דרכו; הוא הרגיש כי לא יוכל לה. מפופּה לא התעלם, כי מפניו לא היה לו לפחד. הוא קורא בשמו ומכבד אותו בכל הזדמנות; כי יודע הוא, שאין פופּה, אלא חיץ לפניו”.
*
“יחשבו האנגלים על ביירון את אשר יחשובו. דבר אחד ברור, אין הם יכולים להצביע על משורר, אשר יוכל להשתוות אליו. הוא שונה מכל השאר, ובדרך כלל עולה הוא עליהם”.
*
“דבר זה, שאני מכנהו המצאה, לא נתגלה בשום אדם בשיעור כזה שנתגלה בלורד ביירון. דרכו להתיר פקעת דרמטית מפתיעה תמיד, ותמיד היא טובה ממה שניתן לשער”.
*
“הלורד ביירון גדול רק כשהוא מפייט, כשהוא מהרהר, אינו, אלא ילד”.
*
אין להשוות את שני המשוררים (ביירון וטאַסו) זה אל זה, בלי אשר האחד יכלה את משנהו. ביירון הוא הסנה הבוער באש ההופך לאפר את הארז הקדוש שבלבנון. האֶפוס הגדול של האיטלקי שמר על תהילתו מאות בשנים; אך בשורה אחת של “דין ז’ואן” יכול אתה להרעיל את כל “ירושלים המשוחררת”.
*
“בביירון בלבד מכיר אני כראוי לישב על ידי. סקוט אינו לעומתו ולא כלום”.
היינה: “אדם שסוע אתה, מעין ביירון”, חזר ואמר המארקיז, כשהוא משקיף אל הבקעה בהתפעלות ומוסיף מתוך השתוממות־קודש: אל־אלוהים, הכול נראה כמצויר".
“ביירון המסכן, לתענוג שקט כזה לא זכית. כלום היה ליבך מושחת עד כדי כך, שידעת לראות את הטבע, אף לתארו, אך לא ידעת להתפעל ממנו? ואולי צדק שאֶלי באמרו, שהפתעת את הטבע בערייתו הצנועה, ומשום כך היית כאקטיאון טרף לכלביו!”
לודויג באֶרנה:
“ככוכב־שביט שאינו נכנע למשטרם האזרחי של הכוכבים, שוטט ביירון בפראות ובחירות בעולם. הוא בא ללא “ברוך הבא” והלך ללא ברכת פרידה, הוא העדיף את הבדידות על השעבוד לידידות. מעולם לא דרכה רגלו על יבשה. בין סערה ושברון־ספינה חתר באומץ לב, והמוות היה הנמל הראשון שראתה עינו. עד היכן טולטל! אולם איזה אי של אושר גילה, אי אשר אליו לא יוליכו רוח חרישית ומצפן. אכן זהו אופי מלכותי! מה גדולתו של מלך? לא יכלתי ליטול זכויות ולתיתן – דבר זה עשוי גם כל נתין לעשות. מלך הוא האיש החי בשרירות ליבו. חיוך עולה על שפתו מדי אשמע בני אדם מצרים: ביירון לא הגיע אלא למחצית חיי אדם, רק שלושים שנה ומשהו; הוא חי אלף שנים פעמיים. וכשהם מרחמים עליו, שהיה עצוב כל כך, וכלום אין אלוהים עצוב? המרה השחורה היא תענוגי של האל. כלום אפשר לשמוח כשאוהבים? ביירון שנא את בני האדם, משום שאהב את האנושות, את החיים, את הנצח. אין ברירה! היגיון הוא אושרם של המאושרים. מרבה לחיות המרבה לסבול. כל שמחות חיי הייתי נותן במחיר שנת יגון אחת של ביירון”.
ואלטר סקוט על מות ביירון
“בעצם דממת הרוחות הכללית באוירה המדינית נדהמנו לשמע אחת מהשורות המוות, המעוררת כקול שופר בפי מלאכי עליון נשמת העם כולו. לורד ביירון, שתפס זה זמן רב מקום ראשון בעיני הציבור, הלך בדרך כל הארץ. גאון כביר זה שהתהלך בקרבנו כמישהו נעלה על כל תמותה, איש זה אשר כוחותיו עוררו התפעלות ומורא כל שהוא, מורא שבהיסוס אם מקור כוחותיו בטוב או ברע. הלך לעולמו כאיכר הפשוט, אשר רעיונותיו אינם חורגים מארבע אמות עבודת יומו. לפתע נדמו קולות הנזיפה המוצדקת וקולות החיטוט הנפשי. מרגישים אנו כאילו כבה לפתע המאור הגדול בשמיים. דווקא בשעה שכל טלסקופ התרומם אליו לחזות בכתמיו המכהים את אורו. שוב אין השאלה קיימת מה הן מגרעותיו של ביירון, מה הן שגגותיו; השאלה המתעוררת עכשיו אינה אלא איך נמלא את החלל שנוצר בספרות? חוששים אנו, כי לא בדור זה, אשר לא הוציאה מתוך אישים בעלי כשרונות נעלים דמות שתהא קרובה במקוריות סימנה הראשון של הגאוניות, במשהו ללורד ביירון. המוות אורב לשערתינו הראשונות והריקניות ביותר, והרי יש משום קדושה חגיגית בהגיגנו, שהמוות תשיג את ביירון שלנט לא ברגעים של קלות־ראש אלא בשעה ששיקע את דמיו (תרתי משמע) למען עם אשר נאנק תחת עול המציק והכופר. המיתה במסע צלב למען החופש והאנושיות מכפרת כבימי קדם על הפשעים החמורים ביותר, ומיתה זו עשויה לכפר על פשעים חמורים הרבה יותר מאשר אותם חטאים שמקטרגים ורכלנים יריבים יכולים לייחס לביירון שלנו”.
שאֶלי: “הוא אדם בעל גאוניות מושלמת ויכול היה, אילו כיוון את כוח פעולתו למטרה זו, להיהפך למציל מולדתו המתנוונת. אולם חולשתו בגאוותו. מתוך השוואת רוחו הכבירה לעומת המשכילים הננסים הסובבים אותו, הוא שואב את ההכרה העמוקה בדבר אפסות החיים האנושיים. תאוותיו וכשרונותיו גדולים לאין ערוך מאשר בשאר בני אדם. אולם במקום שכשרונותיו ירסנו את תאוותיו הביאו אך לידי חיזוקן. שאיפתו לכבוד מכלה את עצמה בשל מחסור בעצמים הראויים לפעולתו. דומה, רק את תקוותיו ואת נטיותיו הוא רומס ברגליו, שהרי בחיים החברותיים אין אדם ידידותי ממנו, אין אדם ארך רוח ממנו ואין אדם צנוע ממנו. הוא עליז, גלוי, ושנון, שיחה ראשונה אתו היא מעין שיכרון; בשיחה זו נשבים בני אדם כבקסם”.
ביירון בתאור סטנדהאל
ונסיים בעדותו של האנרי ביל (סטנדהל): "חדשים אחדים זכיתי להיות במחיצתו של המשורר הגדול; אף על פי כן לא קל לספר עליו. לא ראיתי את ביירון ברגעים מכריעים המגלים את כל אופיו. מה שידוע לי על אדם מופלא זה אינו אלא זכרון ההרגשות שפקדוני בנכוחותו. אולם איך לצאת ידי חובת הזכרון בלי שאדבר על עצמי? ומי יעיז לדבר על עצמו משנקב את שמו של ביירון?
בסתו 1816 נפגשתי עמו בתיאטרון סקאלה במילאנו בתאו של מר לואי דה-מראֶמס. עיני ביירון ננעצו בי שעה שהאזין לששיה של אופרה הקרויה “הלנה”. מעודי לא ראיתי משהו יפה ורב הבעה מהאזנה זו. אף כיום ניצבת לנגד עיני הדמות הנעלה הזאת. קסמו גבר עלי, שכחתי את יראת הכבוד וביקשתי את דה־בראֶם שיציגני לפני הלורד ביירון. למחרת היום ישבתי אתו ועם מונטי, המשורר האיטלקי הדגול. השיחה סבבה על השירה, וצפה השאלה מה הם תריסר החרוזים היפים שיותר שהושרו במאה האחרונה על ידי צרפתים, אנגלים, איטלקים. האיטלקים שנכחו הצביעו על שתים עשרה השורות הראשונות מן השיר על מותו של לורנצו מאשאֶרוני, שחיבר מונטי. מונטי גילה נכונות לקראן באזני הנאספים. הסתכלתי בביירון. הוא היה מוקסם. פרק השירה שקרא מונטי לקול תשואות המאזינים עורר את שמחתו של מחבר “האביר הארולד”. לעולם לא אשכח את מבטו האלהי. היה זה הביטוי הנשגב לעוז ולגאון. – –
מאותו היום הייתי מצוי כמעט ערב ערב בקרבתו של הלורד ביירון תמיד, כשהיה אדם מופלא זה נתון בהתלהבות ומדבר מתוכה, היו הרגשותיו אצילות ונעלות. הקיצור הוא עמד בשיא גאוניותו.
אולם בשעות החולין שבחיים נראו לי הרגשותיו של המשורר חילוניות בהחלט. היה בו הרבה מן ההתגנדרות הקטנונית, משלה בו אימה השכיחה בקרב אנשים צעירים שמא הוא נראה מגוחך ויש אשר לא ידע להשתחרר מצביעות כל שהיא.
דבר שעשה רושם עז על האיטלקים שביירון הרגיש את עצמו יותר כצאצא משפחת ביירון הנורמנית שליוותה את ויליאם הכובש בדרכו על אדמת אנגליה מאשר כמשורר וכמחבר “לארה” ופאריזינה.
מאושר הייתי כשעלה בידי לעורר את סקרנותו כשסיפרתי לו פרטים על נפוליון ועל נסיגתו ממוסקבה, פרטים שנודעו לי מתוך נסיוני ואשר עדיין לא נודעו בציבור. בזכותם ניתן לי להתהלך עמו ביחידות בפרוזדרי התיאטרון סקאלה ערב ערב. המשורר הגדול התהלך אתי ערב ערב חצי שעה מתוך שיחה נאה, שלא היתה לי כמותה בימי חיי. הוא היה מעין הר געש של רעיונות חדשים ורגשות נעלים במזיגה מופלאה. שאר שעות הערב היה האדם הגדול הזה במידה כזאת אנגלי ולורד עד שלא מלאני ליבי לסעוד אתו על אף הזמנותיו החוזרות.
הוא כתב בימים ההם את “האביר הארולד”, בוקר־בוקר כתב מאה חרוזים ובו בערב היה מוחק ומשאיר מהם מעשרים עד שלושים. בין שתי פעולות אלה של כתיבה ומחיקה זקוק היה למנוחה, ואת הבידור הדרוש לו מצא בשיחות חולין.
שמתי לב לכך, שהלורד ביירון העריץ ברגעי גאוניותו את נפוליון, כשם שנפוליון היה מעריצו של קורניל. אך ברגעי חולין, כשהרגיש את עצמו כגרנסיניור השתדל ביירון לעשות את הגולה שבסט' הלנה למגוחך. אין ספק, שהלורד ביירון גילה הנאה כל שהיא בחלקו המזהיר שבאופיו של נפוליון; אמרותיו הנעלות הרגיזוהו; רוחו נעכרה עליו כשהזכרנו את קריאתו המפורסמת של נפוליון אל צבאו שחנה במצרים: “חיילים! אל תשכחו כי ממרום פירמידות אלה צופים אליכם שמונים יובלות!”. הלורד ביירון היה על נקלה סולח לנפוליון. אילו היה בו יותר מפשטותו של ושינגטון. מתמיה שהצד המכוער של העריצות שבלב נפוליון לא דחה כלל את האציל האנגלי. – – מר דה־בראֶם ביקשני להוליך את הלורד ביירון אל מוזיאון בראֶרה. השתוממתי על ההבנה העמוקה שגילה המשורר הגדול לגבי ציירים בעלי כיוון מנוגד לו: רפאל, גאֶרסינו, לואיני, טיצ’יאן וכו'. תמונת “הגר המודחת על ידי אברהם” לגארסיני זיעזעה אותו ממש.
אדם מופלא זה הפתיעני במיוחד כשדיבר על צדדיו השליליים של נפוליון. לדעתי רחוק היה מהבנת נפש הזולת. גאוותו, עמדתו ותהילתו מנעוהו מהרגיש את עצמו שווה לכל הבריות. גאוותו וחשדנותו כאילו במרחק רב מדי מן הזולת עד שלא ניתן לו להסתכל בהם כראוי. — — את עולם הנשים היטיב לדעת, כי צורך נפשי הרגיש למצוא חן בעיניהם ולכבשן לו. לגאוניותו של ביירון הזיק דבר זה, שמעולם לא ראה צורך לבוא בדברים עם אנשים כמותו. מובטחני, אילו היה חוזר מיוון, היו כשרונותיו גדלים בו בבת אחת בהרבה, אולי היה הלורד ביירון מתנשא אז אל שיא הטרגאֶדיה האמיתית. אילו חזר בשלום מיוון היו פותחים בו רגעי המיזאנתרופיה, לא היה מאמין במידה כזו, שכל העולם עוסק רק בו וכי מקנא הוא בו, או שהוא אורב לו. ידידיו שמו לב לכך, כי ככל אשר הרבה לשהות באיטליה ולבוא במגע עם אנשיה כן הרגיש את עצמו טוב יותר ומאושר יותר".
הביירוניזם בספרות אירופה 🔗
במחצה הראשונה של המאה הי"ט עבר את כל אירופה גל ספרותי גדול וחזק, שהפך לזרם ספרותי חדש וביירוניזם שמו. הושפעו מביירון, המשורר האנגלי המופלא, גדולי־המשוררים של אירופה בתקופה זו: היינה בגרמניה, פושקין ולרמונטוב ברוסיה, מיצקביץ בפולניה ועוד.
ביירוניזם זה מהו?
זוהי רומנטיקה פעילה, מרדנית ומהפכנית, שעומדת בניגוד לרומנטיקה הסבילה, החולמת, הבכיינית והשמרנית־הריאקציונית של טיק, האחים שלאֶגאֶל ונובאליס הגרמניים ושל “משוררי־היאור” האנגליים וורדסוורת, קולריג', סותי ואחרים. אף הביירוניזם, ככל רומנטיקה, אינו מכיר במציאות כמו שהיא, כמו שהכיר בה ותאר אותה הריאליזם, שבא אחריה, ואף אינו יודע שלוה וחגיגיות ושגב (שין שמאלית) פסידו־קלאסיים, כמו שידעה השירה הראציונאליסטית, שהיתה לפניה. ואולם בעוד שהרומאנטיקה שלפני ביירון ברובה הגדול מסבה עיניה מן המציאות ונושאת עיניה לשמים, מטפת לאמונה בנסים ונפלאות ומשלמת עם העריצות הארצית, מציץ הביירוניזם לא לתוך המציאות הרגילה, אלא לתוך תהומה של המציאות לכל תועבותיה וזוועותיה הבלתי־רגילות. ולפיכך קורא הביירוניזם למרד ומעורר למלחמה במציאות זו כולה; בחברה הצבועה והחנפה, שהיא מקולקלת עד היסוד בה, במשטר המדיני העריץ והמשעבד את הגוף ואת הנשמה כאחד, באמונת הכמרים המהבלת והמטמטמת. באחת: הביירוניזם נלחם בשמים ובארץ.
כי ביירון היה אחד מן הגדולים והקיצונים בין ה“שורים (שין שמאלית) עם אלהים ואנשים – ויוכלו”, מן המתקיפים את השמים ואת האלהים שבתוכם ומן הנלחמים באדם, במדינה ובחברה כל הימים. והיתה לו העזה להתקומם לכל, להתגרות מלחמה בכל, לגנות ולשמץ את הכל. הוא דרש מהפכה יסודית בכל דרכי־החיים, שינוי יסודי ועיקרי בכל האמונות והדעות, בכל סדרי־המדינה ובכל המסור והמקובל בכנסיה ובחברה. בעצם היה ביירון הורס על מנת לבנות, אלא שהבליט את ההריסה יותר משהבליט את הבנין.
ביירון מצייר את פורטאט עצמו 🔗
ביירון צייר את פורטרט עצמו בשורות הבאות של הפואמה הדרמטית “מאנפרד” (תרגם דוד פרישמן).
גם אנוכי
היו לי חלומות בחיים והגות טהורה בנעורי,
לשפוך את רוחי על רוח בני אדם והיו לאחדים,
להאיר עיני הלאומים ולעלות למעלה למעלה –
לא אדע הגבול עד אנה – ואולי גם לנפול נפול;
ואולם אם אֶפּול אז אֶפּול כפרץ המים בהרים,
אשר ישתער ממרומים מפילי חתית בגובהם
ורעש למעינות תהומות מפיצי קצף בשערה.
(המקלעים קלעי ערפל שמימה והיו לעבים
נותני מטר במרום אחרי העפילם לעלות)
והפרץ יפול לשפל ובשפלו עוד עז הוא נופל
אכן, כל זה הנה חלף. בגד רוחי בנפשי.
כי נבצרה מני להשכין לעפר רוחי;
משול חפץ רוחי, ותהי עליו שומה לעבוד –
להחניף – לבקש – לארוב תמיד בכל עת ובכל יום –
להבקיע אל מקום ומקום – להיות לכזב חי –
אם חפוץ יחפוץ להיות לשר וגדול ונכבד
בין ריקים ופוחזים ונבלים – שהמה המה ההמון.
תעבתי התערב בעדר, ולו אף להיות למנהיג
ולו אף לזאבים. האריה בודד – וכמוהו גם אני.
ולמה לא חיה עם אדם ולמה לא עבוד גם יחד?
כי מוזר היה רוחי מעודי להמון החיים;
ואולם לא אכזר הייתי; כי הנה לא לברוא חפצתי,
ורק למצוא שממה לפני: להיות כרוח הסוער,
כסאַמום החם והאדום המהלך לבדד במדבר
ומטאטא החול הצנום, שאין לו שיח לשדפה,
וסער על גליו הפרועים, החרדים ונקשים גם יחד,
ודבר ואיש לא יבקש, והוא גם הוא לא יבוקש –
ורק אשר ימצא על דרכו, והיה זה לבן־מות.
כן היה אורח חיי ועל ארחי זה לי נקרו
אנשים ודברים – והמה חלפו כבר ונגוזו.
הביירוניזם שהטביע חותם לא ימחק על שירת אירופה וביחוד על ספריות הסלאבים, נתקבלה בסבר פנים חרדות־קורנות. צהלו לקראתו כצהל אל החרות. את ביירון ראו לא רק כמשורר גדול, כי גם כמתקומם מדיני, כשואף נועז לשחרור העמים.
הסתייעו לשם־כך בשיריו והלא גם מעשיו נתנו עדותם. הן היה ביירון מנהיגם של קארבונרים באיטליה, מנהיגים של סוליוטים ביוון הן נלחם ביירון בריאקציה האנגלית – וכו'. כלום אפשר למצוא ראיות חותכות מאלה?
האגדה הזאת של מהפכנותו המדינית של האיש האי־מדיני ביותר עמדת בעינה עד היום. מובן מאליו, כי שטחיות היא לראות בביירון מדינאי בכלל. השר בשם היחיד המתפרץ – וטובת הכלל! נין זה של הויקונגים, אשר “דבר ואיש לא יבקש” ושחרורן של משפחות־אדם.
מעשיו “המהפכניים” אינם מוכיחים כלום. עד כמה לא היה במעשיו מן המהפכניות הרעיונית הטהורה יש לראות משירו ליום מלאת לו ל"ו שנה. שיר זה יאלפנו, כי הנמוקים להשתתפותו במלחמת השחרור של יון היו עצמיים כל־כך, עד שלאוולת פשוטה תחשב הדרשנות בדבר “מהפכונותו”. אותו שיר כולו אומר עיפות של אדם נטול כל תוחלת אישית, שהמיתה היפה (היינו: המיתה בשדה־קרב) היא משאלתו האחרונה. אמנם כן, רצון למות! עוד גיתה בשיחתו עם אֶקרמן נתן בטוי לתמהונו על “פרשת יון” של ביירון. מה למנפרד המונדה הסגורה ומסגרת “מודה אין חלון”, ולכלל? מה לו ולפתרון שאלת־עמים?…
אכן רק תרועת־הרעם של הביירוניזם שמעו העמים הרומניים ואת עביה הכבדים לא ראו. יסודותיה האמתיים, הדמוניים נודעו בעיקר לסלאבים, הקרובים לה על פי טבעם ונטיות־רוחם.
פושקין, מיצקביץ ולרמנטוב – שירתם לא תובן כיאות, אם לא יושם לב אל השפעת ביירון עליהם. פושקין שיצר בהשפעתה הכבירה של שירת ביירון את “השבוי מקאווקאז” שלו, את “המזרקה בבכצ’יסרי” ואת “יבגני אוניגין” קורא לביירון, רבו, “השליט על מחשבות־לבנו”. ואמנם שלט אז הביירוניזם על המשכילים והמשוררים ברוסיה עד שאפילו משורר חובב־הנעם כז’וקובסקי תירגם לרוסית את פואֶמת הזועה של ביירון “אסיר שילון”. בשירת פושקין באה הביירוניזם הסלאווי לידי גלוי עז של חקוי. פושקין היה זמן רב “משוגע ממקרא ביירון”, כמבטאו, אולם למרות הערצתו לא נמנע עוד בסוף הפרק הראשון של “אוניגין” מלקרוא את ביירון בשם “משורר היהירות” הוא, רחב הלב, חש לראשונה באנוכיות הרבה, המיללת מתוך נשמתה הקרועה של הביירוניזם, ושירי־כנסיה נוצריים כאותו השיר, שתחלתו: “האבות הנזירים ונשי אין־עון” הם בחינת התרחקות גמורה מן היאוש הביירוני והרוח השפוכה עליו.
והנה לרמנטוב – זה שאפילו חייו הפרטיים מזכירים במקצת את פרשת חייו של המשורר האנגלי ואשר ה“דמון” שלו היא אחת היצירות הביירוניות ביותר בספרות העולם. לכאורה כל מלה, כל ציור וחצי־ציור של לרמנטוב אומרים השפעה גמורה. הוא עוד מוסיף משלו, מלבה את האש ומאדיר את יגון ההתפרצות, “מתרוצץ מתוך גיל רב־שאון מבלי בכר פני אחד על השני, חולק מנפשו לחכם ולסכל וחי למען לבבו”.
אבל מצד שני, נאמנים עלינו דבריו: “לא, לא ביירון אנכי – אחר הנני. אני נודד רדוף־העולם כמוהו, אך נשמה רוסית לי”. בהתנשאותו מעל לאדם אתה מרגיש את געגועיו לאותו מלאך, שדאה בשמי חצות־לילה ושר לנשמה משירי גן־עדן. הביירוניזם, שבעצם אינה רומאנטית כלל וכלל, למרות פלפולי מבקרים מושבעים וכותבי תולדות־הספרות, נכנסת כאן, בשירת לרמונטוב לרשותה של הרומאנטיות. מכאן אותם השירים אצלו, שהם לפי הלך הנפש המטבע בהם, ההפך מכל ביירוניזם שתהיה, כגון השיר הנפלא “תפלת הדרך” ודומיו. בהם רואים אנו את היאוש צועד לקראת חדש. יש אשר, “עת גלים תך הקמה המצהיבה ולקול צליל רוח יער רענן שוקק” – אז “אשיג דבר האשר על אדמות ובשמים אשור דמות אלוה”.
אך הדרך מן הביירוניזם אל ההרגשה הקוסמית־אמונתית אפשר למצוא בשירת מיצקיאֶביץ. את ביירון אליל־נעוריו לא חדל מיצקיאֶביץ מלהעריץ גם אחר־כך, בהיותו רחוק מאד ברוחו מכל שמץ של ביירוניזם. אבל גם הוא ביקש ומצא אחרת.
ביירוניזם טיפוסי היא שאגת קונראד גבורו, בעל האימפרוביזציה המפורסמת אשר ב“דז’ידי” חלק ג: “הבה לי השלטון על הנשמות”, ואף שהאנוכיות פנתה פה מקום לכאורה לצער הלאום – מכל מקם היא בוקעת ועולה מכל מלה אלא שנתן מיצקיאֶביץ' את הכהן פיוטר בצדו של קונראד, ועובדה זו משנה את פני חזיונו. לא הרי הכהן של מיצקיאֶביץ' כהרי הכהן ב“מאנפרד”. בחזונו של ביירון הכהן הוא סמל הבינוניות, ואילו הכהן פיוטר הוא מין אדם עליון בפני עצמו. הגואל בשם האמונה.
ביירון והספרות העברית 🔗
את יצירות ביירון הרבו לתרגם לעברית, אולם על אף התרגומים העבריים המרובים ניכרת השפעתו על הספרות העברית החדשה החל מימי י. ל. גורדון ואילך. היה זה יל“ג שתרגמו לעברית. הוא כתב במבוא לתרגומים אלה “וכשם שהיה צר לו בצרת היוונים המדוכאים וימהר לעזרתם בקשתו, כן נחלה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל **בקסתו”.** פרופסור קלויזנר מציין שהשפעתו של ביירון לא ניכרה בשירה העברית בתקופת ההשכלה, אלא על גורדון בלבד והשפעה זו גוברת והולכת רק מימי ביאליק וטשרניחובסקי. יל”ג מציין עוד בתרגום לשירי ביירון “זמירות ישראל”: “ביירון היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחיבת ירושלים בלב ירושלים בלב העם זה הרבה יותר מכל עמי הארץ”. אין לדעת אם גברה ההשפעה מפני שמשוררינו הושפעו מביירון בעקיפין והשפעתו של המשורר הבריטי הדגול הגיעה אליהם דרך יצירות היינה, פושקין ולרמונטוב. לדעת פרופיסור קלויזנר יתכן שהיתה כאן גם סיבה שלישית: חירות הדעת שנתגברה אז בקרב המשוררים העברים, מצד אחד, והפוגרומים, הגירושים והגזירות שנתרבו ברוסיה הצארית בסוף המאה הקודמת ובתחילת מאה זו מצד שני, עוררו את המשוררים העבריים לקובלנות מרות וקשות, להתמרדות כלפי המדינה והחברה וכלפי התרבות האירופית הצבועה, כלפי סדר העולם המלא עוול וסבל וכלפי מנהיג העולם, שהפקיר את “העם הנבחר” לצרות ולפגעים שלא אירעו לשום אומה ולשום שבט זולת עם ישראל לשבטיו.
פרופיסור קלויזנר מעלה את הסברה שהיסודות התנ“כים שבשירת ביירון גרמו לכך שהמשוררים העבריים החלו להתעניין בו. הוא מציין שלא זה היה המניע היחידי. המרירות הגדולה שבשירת ביירון, שבאה מתוך רגש היתמות והבדידות של האדם בעולם. מצד אחד, השאיפה לניתוק הכבלים, לשחרור משעבוד מדיני, דתי ותרבותי מצד שני, “המנגינות עבריות” מצד שלישי ואחרון אחרון חשוב – מיתת הקרבן שלו בעד אחד משני העמים הקטנים הגדולים, שיצרו את עיקר התרבות האנושית, מצד רביעי – כל אלה ביחד השפיעו השפעה עצומה על השירה העברית, שכולה מלאה יגון קודר על גורלו המר של האדם מישראל ושל עם ישראל כולו ושאיפה לשחרור מכבלי המסורה ומכבלי הגלות כאחד. פרופסור קלויזנר מזכיר כמו כן שלא לחינם התחנך העם האנגלי על התנ”ך יותר מכל עם אחר ולא חינם הקים מקרבו את לורד שפטסבורי, סיר לאוורנס אוליפאנט. לויד ג’ורג', פילדמארשל סמאטס, יאשיה ווג’ווד ועוד, מצד אחד ואת רוברט בראונינג, לורד ביירון וג’ורג אֶליוט מצד שני. שום מדינה אירופית לא הקימה מדינאים המבינים את הרעיון המשיחי היהודי כבריטניה הגדולה ושום ספרות אירופית לא הוציאה מקרבה משוררים שחלמו את שיבת שבותנו בספרות האנגלית. לפיכך אין לתמוה שלורד ביירון המרדני והמהפכני, שהרבה מן השמרנים האנגלים לא יכלו – ועדיין אינם יכולים – לסבול את רוחו הסוערת והחופשית יותר מדי, מצא לו מעריצים ומושפעים בתוך השירה החדשה של אותה אומה דווקא, שמתוך סבלה לאין קץ ויסוריה לאין מספר הוציאה מקרבה נביאים גדולים במחאתם נגד כל רשע וכל עוול בימי קדם ומשוררים גדולים במרדנותם ומהפכנותם בשנות המהפכה בחייה במאה שעברה ובימי התחלת הגאולה שלה כיום הזה. אכן מובן, של“מנגינות עבריות” נודעת חיבה יתירה מצד סופרים וקוראים עבריים מאז נתפרסמו. הבקורת מציינת שסיבת התענינות זו נעוצה לא רק בעובדה ש“מנגינות” אלו נכתבו בידי אחד מאבירי השירה האנגלית, שהיה ידיד העם העברי, אלא משום שבמנגינות נפלאות אלו הטיב פייטן בן עם זר לבטא בצורה נשגבה ונאצלה, חדורה פאתוס עמוק, את שאיפתו לתחית לאומית של עם נודד ונרדף ואת געגועיו הטמירים הנצחיים – הלוהטים לאותה תקופה רבת הזוהר, שבה חי עם זה חיים עצמאיים בגבולות מולדתו ההיסטורית.
“מנגינות עבריות” 🔗
ביירון כתב את המנגינות הללו בשנת 1815, כשנה לפני שעזב את מולדתו ששוב לא זכה לראותה. השירים נכתבו על פי בקשתו של אחד מידידי המשורר, בנקאי עשיר, סיר דאגלאס ג’יימס וויליאמס קינארד. ביירון מציין זאת בהקדשה הבאה: “השירים חוברו על פי בקשתו של ידידי, כבוד מעלתו דאגלאס קינארד למחזור מנגינות עבריות”. באחת מאגרותיו אל תומאס מור מן ה־8 במארץ 1815 מתנצל ביירון על חיבור שירים אלה ותולה את האחריות לכתיבתם באותו בנקאי שהרבה בהפצרותיו וכן בפחזותו שלו, על שנתפתה לו. קרוב לודאי שאותו בנקאי עשיר היה ידידו של הקומפוזיטור היהודי איזאק (יצחק) נתן שעסק גם בהיסטוריה1 של המוסיקה היהודית. קומפוזיטור זה חיבר את הנעימות לשירי ביירון ביחד עם הזמר היהודי שהיה מפורסם בימים ההם, ג’ון בראהאם. קרוב לודאי שהקומפוזיטור נתן היה המניע מאחורי הפרגוד לחיבור השירים. באגרתו הנ"ל של ביירון לתומאס מור מתלונן המשורר באזני ידידו על הנעימות שנכתבו לשיריו.
את “המנגינות העבריות” כתב ביירון בהשפעת ידידו דאגלאס קינארד בחורף 15־1814 למבחר מנגינות עבריות והם פורסמו בצירוף הלחנים של גראהאם ושל נתן בינואר 1815. בראש הכרך מוצאים את ההערה הבעה של המלחין נתן:
"באחד הימים, כששיבח אדם שהציג את עצמו כמבקר ספרותי חשוב את המנגינות העבריות, – העיר ביירון בשלילה, שהשירים האלה חוברו בחיפזון וכי אינם ראויים, אלא לכליה, ומיד קם ושרפם. ברם תווי הנגינה נמלטו מגורל זה. מאחר שדעתי על יצירתו של הלורד האציל היא ההפך הגמור, שמרתי על השירים האלה. ובאחת מפגישותי אתו הוכחתיו על שדן לשריפה אוצר יקר כזה. על כך השיב הוא: “דומה, מה שעשיתי עורר את חרונך. בוא הנה, נתן יקר, מאחר שעולת הכליל לא היתה לך לרצון, אביא לך קרבן שלמים: עשה בשירים אלה כטוב בעיניך!”
עשרים ושלושת השירים במחזור “המנגינות העבריות” כתובים ברוח “המנגינות האיריות” למור. המשורר עצמו – לא היתה דעתו נוחה מיצירתו זו. כשהזכירו לו את “האינפופים העבריים”, שלא כתבם, אלא מתוך יחסי ידידות לאנשים מסוימים, היה מתפרץ בזעם, ברם בית משפט הביקורת העליון באותה תקופה, ה“אֶדינבורג ראֶוויוּ” חרץ מפי המבקר ג’אפריי דעה זו:
“אף כי מנגינות אלה אינן מגיעות לקרסוליהן של שאר יצירות מגלה ליריקה זו אמנות בצורה ובביטוי.”
ביירון היה אומר, כי לא יוכל ליצור, כשהוא נדחף על ידי גורם חיצוני. ברם במקרה זה באה הדחיפה החיצונית כמסייעת ללחץ הפנימי. תכופות היה ביירון אומר, כי הוא רואה במקרא אוצר בלום של שירה ויופי. ספר הספרים היה ספר הקריאה החביב עליו ורבים מן הדימויים ביצירתו לקוחים מלשון הסמלים של הנביאים ושל הכתובים. השירים 3, 9, 10, 15 ב“מנגינות” הם חלומות ביירוניים טיפוסיים; מהם 3 ו־15 דמיונות נעלים על החיים אחר המוות… יפי נשים מזרחי מגלה השיר היקר “על הרי יהודה תדלג האילה”, וגדולת נפש על אשה מקראית באה לידי ביטוי בשיר 7, בת־יפתח". לעומת זאת השיר 8, שיר הנהי “הו את, קטיפה בזיו היופי” – אין לו כלל צליל מקראי. ואילו בשירים 5 ו־6 שני מזמורים קצרים רוויי יגון וזעם על חורבן ישראל, בולט היסוד היהודי־מקראי. כיוצא בזה שלושת השירים 11, 12, 13 העוסקים בחן רב באחרית שאול. מחזה בעלת האוב בעין דור ניתן בעוז רב. לא תמוה כלל וכלל, שביירון מחר מוטיב זה, כשם שאין לתמוה שנתפס לקריאת “הבל הבלים – הכל הבל”, של השיר 14. אדרבא, היה מקום להתפלא אילו היה ביירון מתעלם מן הדמות ההיסטורית הראשונה (שאול), שיש בה מתכונותיו של ביירון, ומן המשורר הלורד (שלמה) שקדם לו בכתיבה ביירונית… חרוזים שקטים ורציניים אלה המבטאים בצמצום ובלשון פשוטה את חכמת קוהלת והשיר הקטן והמזעזע “שמשו של חסר שינה” – הם המרגליות שבמחזור זה.
גם השיר “חזון בלשאצר” אינו מפתיע את כל היודע את נפשו של ביירון. שלושה שירים הנוגעים עמוק בלב הם השירים 18, 20, ו־21 המתארים את חורבן מלכות יהודה ואת פיזור העם לארבע רוחות השמיים… “מפלת סנחריב” (22) הוא תיאור מוחשי נהדר בעצמת ציוריו.
מתוך ספר איוב נדלה מוטיב אחד בלבד, והלא דווקא ספר זה מכיל בקרבו צלילים הדומים לצלילי רוחו של ביירון (23). מדברי ימי עם ישראל המאוחרים יותר טיפל ביירון ביגון הורדוס על מות מרים (19) ובחורבן בית המקדש על ידי טיטוס (20).
יש מקום להרהר בשאלה, מהו הדבר שמשך את המשורר אל השירים האלה, אשר בהם מנשבת באמת רוח עבריה? מה הם התכנים שגילה במהות העם היהודי? אין ספק שבראש וראשונה משך הטיפוס הנשי המזרחי את לב המשורר הלוהט בתארו את היופי הנשי. הגורם השני שמשך אותו היה זכרון האושר והגדולה מלפנים בחינת “זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה…” נוסף על גורמים אלה משכה אותו, את המשורר המחפש והתועה, זעקת השבר של היהודים המפוזרים בעולם והמתהלכים בו עייפים ותועים, אך מעל לכול דיבר אל לבו יגון העולם הבא לידי ביטוי בקוהלת ובאיוב.
בתכנים אלה נדלית אהדתו אל רוח ישראל, שהרי הרגעים המהוללים ביותר בתולדות ישראל לא נוצלו על ידו. הוא פוסח על דמויות כשל משה, יהושע, שמשון, מרים, דבורה. אף חייהם של דוד ושלמה אינם מלהיבים אותו. מתוך התקופה המאוחרת בוחר הוא לו את העריץ הורדוס, כדי להראות באמצעותו את ייסורי הנוחם. דומה, בעמדו לפני תפקיד זה של יצירת מנגינות עבריות לא מצא לעצמו בסקרו את התקופה הארוכה של תולדות ישראל רבות התמורות, אלא את שעות המפלה, החורבן, הכליון, הקללה והדמע.
“המנגינות העבריות” הן עדות אשר להכרתו העצמית של המשורר. ביירון ידע, כי הוא גדול משוררי היגון לאלפי גוניו. הן עדות מעניינת לאותה זריזות, אשר בה מטפל הגאון בנושאים רחוקים מלבו, כשהוא מוציא מתוך החומר הזר את היסודות הקרובים לנפשו כדי לתת להם ביטוי ברוחו".
ב־1822 הופיעה ביאוגרפיה בלא חתימת שם המחבר המתארת את ביירון בדרך השלילה ומגלה את זעם החברה האנגלית של אותה תקופה המופנה נגד המשורר. (אגב, בספר זה ניתנה בה תמונה של הלורד, אולם בכוונה רעה סורסו בה תווי פניו האצילים של המשורר). מעניין, שאותה ביאוגרפיה כותבת על “המנגינות העבריות” דברים אלה:
“היה מקום לשער, כי “המנגינות העבריות” יהיו שירים דתיים, בדומה למזמורי דוד או ליצירותיהם של קדושים אחרים מימי קדם. ולא היא – אין ביצירת לורד ביירון זו כל שמץ־קדושה. בקושי אפשר למצוא בהם משהו מוסרי. השיר הראשון במנגינות אלה הוא גילום הלילה, ואין בו כל רעיון דתי. בשיר אחר מפוארת האהבה בשפע דימויים והשאלות, בשיר אחר מתואר היגון – אמנם יפה, אך לא כפי שהיה צריך לתארו – בגון של חסידות, למען תתרומם הנפש מעל הארצי אל הרקיע. “מפלת סנחריב” הוא בלי ספק השיר המשובח שבכל האוסף הזה. אולם אם טובות “המנגינות העבריות” למטרות מוסיקליות וכיצירות ספרותיות, הרי אין בהן כדי לתקן את המידות, ולא עוד שלשונם של השירים מגלה לעתים מגמה לעורר פקפוקים והיסוסים. בכלל יש לתמוה על כך, שלורד ביירון בעקרונותיו הידועים לכול, הרהיב עוז לכתוב שירים ליריים על נושאים מקראיים; אולם אם הוכיח נסיונו את זריזות כשרונו הרי מגלה הביצוע, כי גאוניות בשירה אינה מספקת למפעל כגון זה”.
לעומת דברים אלה, משכנעים דבריו של יוהנס שאֶר על “המנגינות העבריות”:
“השירים האלה מותאמים למנגינות ישראליות קדומות, הם נוגעים בתיאור אלאֶגי למאורעות מסוימים בתולדות עם ישראל או שהם מביעים בצלילים לבביים נאמנים את חלומותיו של עם אומלל על עברו ועל מציאותו”.
רקע זה אינו גורע מאומה מחשיבותם של השירים. המשורר יעקב אורלנד שתרגם את “המנגינות העבריות” לעברית ב־1944 מציין בצדק שמעטים הטיבו כה לרדת לעומקה של נפש ישראל ולדלות ממנה פנינים כאלו. הקורא בהם שוכח לרגעים כי מי שחיבר אותם, פייטן זר הוא, יליד ארץ רחוקה ומאושרת, שלווה על אדמתה ומושלת על עמים. מטעם זה התענינו המשוררים העבריים כבר מאמצע המאה הקודמת בשירים אלה וניסו לתרגמם לעברית. הנסיון הראשון נעשה על ידי מאיר הלוי לטריס שתרגם שבעה שירים בלבד בשם הכולל “נגינות מני קדם” וכללם בספר שיריו “תופש כינור ועוגב” שראה אור בווינה ב־1860. גם תרגומו של יל"ג – “זמירות ישראל” – חלקי בלבד. תרגום מלא נעשה כבר ב־1864 על ידי מתתיהו שמחה ראבענער בשם “מנגינות עבר” שראו אור בצ’רנוביץ. גם תרגומו של שלמה מנדלקרן מלא. הוא נתפרסם בשם “שירי ישורון” בלייפציג ב־1890. הכרך הקטן הופיע עוד בשם “שירי ישראל” בלונדון ב־1930 והתרגום נעשה על ידי נתן האראוויץ.
אין ספק בדבר שהתרגום האחרון הוא הטוב ביותר, מכיוון שהוא נעשה בשנים האחרונות על ידי משורר עברי שקנה לו שם רב על ידי תרגומיו מן השפה האנגלית. נשווה תרגום אותו בית של “בת יפתח” על ידי ארבעה משוררים:
לטריס:
"עת חיים נתת לאלי אפקידה,
עת דמי כי יזלו שאולה אורידה,
זכרני! כי לך אבי כבוד נתתי
ולפני אלהי בשמחת לב מתי".
יל"ג:
"ובעת דמי אלה קפאו חרבו,
עת ידם קולי ועצמי ירקבו,
זכרני גם אז כי כבוד לך תתי,
ובלב שמח אל תשכח כי מתי".
מאנדלקרן:
"עת יזלו דמי לאלהיך אז התנדבת
עת ידום, קולי זה תמיד אהב אהבת –
עוד זכרי יהי לך לגאון, אני נדרך שלמתי,
בגילת ורנן אל תשכח – פני מות קדמתי!"
אורלנד:
"והיה כי יגור כל דמי ויתום
והיה כי יחר גרוני וידום,
יהיה נא זכרי פארך הגלמוד
ואל נא תשכח כי חיכתי למות".
חן המליצה שפוך על פני תרגומיהם של לטריס, יל"ג ומאנדלקרן אבל שלושתם רחוקים מן המקור ומקצב השירה הביירונית. תרגומים אלה, שהיו חידוש גדול בשעתם ואף כיום אנו נהנים ממתק לשונם, שוב אינם יכולים לספק את תביעותנו וטעמנו כיום. דיוק מדעי אין לדרוש בתרגום דברי פיוט, אבל גם חירות יתירה פוגמת בערך התרגום כולו. גם בתרגומו של אורלנד אין דיוק מילולי מוחלט – מציין המבקר חיים תורן – אף על פי כן יש בתרגום זה מרוח השירה הביירונית יותר מאשר בתרגומים אחרים. פה ושם חטא אורלנד לדיוק הלשוני ואפשר שמתוך כוונה תחילה או מתוך הכרח להשאר נאמן למשקל ולקצב ולהציל על ידי כך את הצלצול המוסיקלי של החרוז. אבל יש שההפסד המילולי, החמור מאד לעתים (אין ספק שבמאמץ כלשהו היה אורלנד יכול למנוע אותו) כדאי לשם ההשג הפיוטי המוסיקאלי.
והוא הדין בדוגמה השניה, בתרגום החרוזים הנשגבים המחרידים אותנו גם כיום בעזוזם הפיוטי ובאמת המרה והנוקבת שאצורה בהם. מתוך “הו, בכו נא לבוכים”:
לטריס
"הה שבטי ישראל עד דכא באו!
איפה מנוח מרגעה תמצאו?
גם עורב ימצא קן ומגורו גבר,
שועל נקרת צורים, ויהודה – קבר!"
יל"ג
"מתי הה, גלה אל כל אפסי ארץ,
תמצא מנוח משוד ומפרץ?
גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר,
סלע השפן, ויהודה – רק קבר!"
מאנדלקרן:
"שבטי־יה נודדים בגוים, עיפים ויגעי־כח
מתי ישלמו ימי נודכם אף תמצאו מנוח?
גם יונה מצאה קן לה, שועל מחילות הרים
כל־איש ארץ מולדתו – ויהודה אך קברים!"
אורלנד:
"שבטי הנודדים ויגיעי הכח
אי־אן תרחיקו נוד ותמצאו מנוח!
יש קן ליונת־בר ולשועל חורהו
וארץ לאדם, ולישראל – קברהו."
תרגומו של אורלנד, החפשי מעקת הפסוק ומשובל המליצה אף על פי שגם הוא לא נעשה בתכלית השלימות, מצטיין בדיוק ציורי ובעושר לשוני ומותאם לרוחן של הלשון העברית החיה ולשירת ביירון האדירה והחפשית.
“קין” – שיר חזיון תנ"כי 🔗
ביירון חבב כנראה מאד את המקרא וחיבר שתי יצירות “מסתורין”: “קין” ו“שמים וארץ”, שניהם תורגמו לעברית ע"י דוד פרישמן. הראשון מבוסס על הפסוק הראשון בפרק השלישי של ספר בראשית: “והנחש היה ערום מכול חית השדה אשר עשה השם” והשני על פסוק ב' בפרק ו' של ספר בראשית: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכול אשר בחרו”. שני המחזות דנים בתקופה שקדמה למקרא ונושאם העיקרי הוא שאיפת האדם להבין את החיים.
דוד פרישמן מעיר במבוא לתרגומו ל“קין” שמילדותו נטעו בביירון אהבה עזה לכתבי הקודש ובעודו נער כבר ידע את התנ“ך מן הקצה עד הקצה. נפשו הרגישה ספגה לתוכה מסגולות הנביאים ורוחם2. כ”נעים זמירות ישראל" ילבש נקמה, כאיוב יקונן על כל הרעה אשר תקרה לאדם וכישעיהו ינבא ליום ישועה וגאולה.
ב“קין” מתאר ביירון את משפחת האדם הראשונה אשר על פני האדמה, היא עוד קטנה מאד ויושבת בככר אשר מחוץ לעדן, אשר אליו לא יבואו עוד. ועיניהם רואות את הכרובים עם להט החרב המתהפכת… ושני בנים במשפחה, האחד הבל, רך וענוג ומתחטא בפני הוריו ואלוהיו והשני קין אשר תשוקתו לחיים ולדעת כאש בוערת בלבבו ועל כל דבר ישאל מדוע ולמה? קין זה הוא גם מן הפורצים והמתמרדים, אוהב את האמת ומתעב את השקר ואת החנופה. והשאלה על דבר הטוב והרע תהיה לו לסיכום סבוכים אשר יתנגפו אליהם רגליו בכל אשר יצעד – כותב פרישמן ומציין: “אם “רומיאו ויוליה” הוא – שיר השירים של האהבה ו”האמלט" – של הפילוסופיה, הרי אנו רשאים לקרוא את “קין” בשם “שיר השירים” של חיי האדם בכלל. קין איננו איש יחיד ופרטי כי אם הכלל כולו. הוא אומלל משום שאינו רואה בעולם אותה דעת שעל פיה יכול האדם להשיג ברוחו את היש. כך הוא נהפך למתאונן הראשון על פני האדמה ובמר נפשו ילך מדחי אל דחי". “קין” הוא הדרמה של חיי אדם והיא תחדל בחדול האדם מעל פני האדמה.
הקדמת ביירון ל“קין”
“המחזות דלהלן מוכתרות בשם “מסתורין”, כפי שכונו מחזות המטפלים בענינים כגון אלה בעבר, אך המחבר עסק בחומר זה לא מתוך אותה חירות שנהגו כן באותם הימים; וכל שהתעניין במסתורין מסוג זה שנכתבו אנגלית, צרפתית, איטלקית וספרדית – יעמוד על כך. המחבר התאמץ לשים בפי דמויותיו לשון ההולמת אותן. במקום שהדו־שיח לקוח מן המקרא לא שינה המחבר מן המטבע שנקבע שם, אלא לצורך המשקל השירי בלבד. הקורא יזכור בלי ספק, כי בספר “בראשית” לא נאמר, כי השטן פיתה את האשה, אלא הנחש, ש”היה ערום מכל חית השדה". יהיו פירושיהם של הרבנים ושל אבות הכנסיה אשר יהיו, – אני נטלתי את הדברים כפי שמצאתים. וכהגמון ווטסון, כשהיה נתון במצב דומה למצבי, אומר אני “חפישו באורייתא שפיר!” לברית החדשה אין לנושא הזה ולא כלום. כל רמז על הברית החדשה ייחשב לאנכרוניזם.
זה שנים שלא עקבתי אחרי שירים הדנים בנושאים מעין אלה. מאז מלאו לי עשרים שנה שוב לא קראתי את יצירות מילטון. אולם לפני כן הרביתי לקרוא בהן. את “מות הבל” לגאֶסנאֶר קראתי בהיותו בן שמונה באַברדין. מאז לא קראתיו. הרושם הכללי מזכרונותי – נעים. מן התוכן עצמו שוב אין אני זוכר, אלא ששם אשת קין הוא מהלה ושם אשת הבל – תרצה. אני קראתי להם עדה וצלה, שהן השמות הראשונים (פרט לחוה) לנשים בספר בראשית; שם נקראות כן נשי למך. שמות נשי קין והבל לא נזכרו במקרא. אם מביע השם אופיו של נושאו לא אדע, אף אין אני דואג לכך. יזכור נא הקורא (אגב, לא ברצון שומעות דבר זה), שבחמשת חומשי התורה ובמקרא בכלל אין כל רמז לחיי העולם הבא. את הסיבה לכך יכול הקורא למצוא ב“שליחות־אל” לוואובירטון; אם הוסבר שם הדבר כל צרכו או לאו, על כל פנים אין כיום הסבר טוב ממנו. משום כך הנחתי, כי העולם הבא הוא לגבי קין משהו חדש, ומקווה אני, כי אין בדברי משום סתירה לכתבי הקודש.
אשר ללשונו של לוציפר, נתקשיתי לתת בפיו דברים ההולמים את הכומר. אך עשיתי מיטב יכלתי לבלמו בתוך גבולות של נימוסיות שנונה אם הוא דוחה מעליו לפתות את חוה בדמות נחש, הרי נעשה הדבר רק משום שספר בראשית אינו רומז כל כך כל עיקר ונותן לו לנחש להופיע בתורת נחש בלבד.
ראַוואֶנה, 20 בספטמבר 1821
ביירון: “מנגינות עבריות”
נודו למייללת
נודו למייללת על נהרות בבל
על שירה כי שבת מפי הנבל
על ארצה, כי על יד חרב הגירו
על אל צורה באלוהי זר המירו
אז רגלך בצקה גוי אובד תנוח
מתי על ציון יערה הרוח
משירות היכל כי יתנו קולם
ישוב לב עמה ויחי כימי עולם?
מתי, הה, גולה אל כל אפסי ארץ
תמצא מנוח משוד ומפרץ?
גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר
סלע השפן – ויהודה רק קבר…
(תרגם: י. ל. גורדון)
בכו להם…
בכו להם, לבוכים על נהרות בבל,
מקדשם חרבה, ארצם חלום ערפל,
בכו לכנור יהודה, מיתריו נתקו,
לעיר אלהים, גויים חללו, בתקו.
אי ירחץ ישראל דם פצעי רגליו?
מתי ישוב ירנן שיר־ציון, לו יאֶו?
העוד תשמחנה מנגינות יהודה
לבות צוהלים לקול שחק ברעדה?
שבט נודדי רגל, יגעי כוח,
לאן תנוס? אי תמצא מקלט, מנוח?
כיף יש לשועל, קן לצפורים,
לגוי מכורה – לישראל אך קברים.
(תרגם: יוסף פטאי)
הו, בכו נא לבוכים
הו, בכו נא לבוכים על נהרות בבל
מולדתם חלום ומקדשם אָבל,
ספדו ליהודה ולשבר כנוריה
ולבית־אל ספדו, אשר אין־אל הנה.
ואי תרחץ ציון רגליה מן הדם?
ואימתי יעור שירה אשר נדם?
וזמר יהודה אשר שמח לבב
איככה ישמע ואיך עוד יערב?
שבטי הנודדים ויגיעי הכח
אי־אן תרחיקו נוד ותמצאו מנוח!
יש קן ליונת־בר ולשועל חורהו
וארץ לאדם ולישראל – קברו
(תרגם: יעקוב אורלנד)
על חוף הירדן
על חוף הירדן ערביאים ירבצו,
על גבעת ציון את שמך ינאצו,
על סיני לבעל יכרעו כרוע
ושאון רעמך עוד יחרש, אלה!
שם במקום אצבעך כתבה על לוח,
במקום לנביאך האצלת הרוח,
במקום החתלת בענן אש להבת
פן יראך העם וקראהו מות –
הה, הרעם בגלגל ורעץ קמיך
הך חנית וסגור מידי איש חרמך,
עד מתי רגלי זר ארצך ירמוסו,
עד מתי צרים מקדשך ישסו?!
(תרגם: י. ל. גורדון)
על שפת הירדן
על שפת הירדן גמלי־ערב תועים,
על הר־ציון כורעים נזירי לא־אלהים,
עובד־הבעל מתפלל על הר סיני –
גם שם נם רעמך, הה אדוני!
במקום אצבעך שרפה אבני לוחות,
ויופע צל הודך לעמך, אל־הרוחות!
בלבוש־האש כבודך נגלה אזי,
כי לא יראה אותך בשר־ודם וחי!
הופע נא בברקך, ברעמך!
הוצא חנית מיד עריץ בזעמך:
עד אן ארצך ירמוס אויב ישלוט בלי די?
עד אן יהי שומם מקדשך עוד, אדוני?
(תרגם: ש. גינצבורג)
על גדות ירדן
על גדות ירדן ירעו גמלי ערב
ובהר ציון יריע ערב רב,
עובדי הבעל על מרום סיני –
ואף לא שם ברעם אדוני.
שם, במקום צרבו ידיך הלוחות,
שם, במקום סכות ענן ורוחות,
תפארתך אדרש־אש וכוי־שרף
וחזותך אשר יראה אדם וסף.
הו, תופע נא בחזיז ידך שנית,
לעקור מיד נוגש להבת וחנית;
עד אנה יערוץ עריץ באין מכלים
ועד מתי ישם זבולך, האלוהים?
(תרגם: י. אורלנד)
אילת־הבּר
אילת־הבּר על הרי־יהודה
צוהלת מקפצת עדיין.
ומים חיים באדמת־אל שדודה
עוד תשת מכל נחל, כל עין.
תעדה אורירי ועינה מזהירה,
תנצנץ אף תחלוף פראית־גיל, מאירה.
מצעד כה מהיר, עין־זיו רב מזה
יהודה ראתה לפנים;
בנות חן רב יותר שם אזי תחזה
בנוף, היה גן־עדנים.
ארזי־הלבנון שם סוד עוד ימתיקו,
אך בנות־יהודה היפות נדוד הרחיקו.
ברוכה כל תמרה, בגיא שורש תך,
משה־ישראל הפזורה!
כי שם תתערה, רבת חן בודד, רך,
כה שם תעמוד, הדורה:
עזוב לא תוכל במולדת מקומה,
ובארץ־נכר לא תוציא את יומה.
אך עלינו נגזר מגוי אלי גוי,
המות בארצות־קור זרות;
במקום שם עפרות אבותינו, שם לא
עצמותינו יובאו לקברות.
אבני מקדשנו פזורות שם בגיא,
וקלס יושב על כסא אדני.
(תרגם שמעון גינצבורג)
אילת־בר
אילת־בר תוסיף דלג
על גבע ביהודה
ותשת מי פלג המפלג
ארצה החמודה;
כי עם חפזה וחין עינה
הלא גם בת־חורין הנה.
אך עוד ממנה חופזנית
תזכורנה הרמות,
עת סבה במו חננית
תפארת עלמות!
הארז נע בלבנון
אך אן תנענה בנות ציון?
ברוך הדקל המצל
מגזע ישראל,
כי שורש אם בחול שתל,
עוד יעל ויגדל;
לא הוא ימיר מכורתו
לא הוא יטשנה במותו.
אך אנו כנכרים ננוד
וכנכרים נתם
ואי אבות כרעו למות
קברנו לא יוקם;
מדברינו לא שריד
וזדון על כס דוד.
(תרגם: יעקב אורלנד)
שירת שאול לפני מלחמתו האחרונה
גבורי ושרי! אם חרב אויבינו
תמצאני בעמדי בראש צבא־אלהינו,
פסחו ועברו נא על גופת־המלך:
וקברתם בלב צר החנית עם השלח.
ואתה, הנושא מגני עם הקשת,
עם עורף יפנו גבורי לפני פלשת,
חיש בתקני בדם לרגליך! מלכך הוא
ישא גזר־הדין, מפניו הם נרתעו.
שאו שלום, איש ואיש, אך לנצח עמי
יורש מלכותי, נאהבי ונעימי!
מבהיק יהי הכתר, נצחון עוז על ראשנו,
אך מות־מלכים עוד היום נמות שנינו.
(תרגם: ש. גינצבורג)
שירת שאול לפני הקרב האחרון
שרים ולוחמים! אם לחרב אוגר
בלכת פני עם צבאות אל־יתגר,
עברו על הגוף, לו גם מלך הוכת:
הטילו זינכם בחיקיה של גת!
אתה הנושא לי צנה וקשת,
אם לב חיילי יחרד מפלשת,
צמחתי עד דם, עד אפיים אבוש!
ויהי לי הגזר שלא עזו פגוש.
שלומים לכולם, אף כי לא נפרד;
יורש ממשלתי, בני האובד!
תזהיר העטרת, תכון המלכות
או מות מלכים את מותנו נמות.
(תרגום: י. אורלנד)
חזון בלשאצר
המלך על כס הוד,
היכל מלא שריו,
זיו אלף נברשות
חופף על משתה רב.
ואלף כלי־זהב
מהיכל קדשים –
בגביעי קודש זב
נסך־באושים.
בשעה זו מעל
ירדה יד, כביכול,
ועל כתל ההיכל
כתבה כמו על חול.
אצבעות בן־חלוף;
כף־יד בודדה
על־פני כל אות תחלוף
כעוקבת צעדה.
שליט ראה ונע
ומשוש לבו שבת,
זיו הוד־פניו שנה
וקול דבריו רעד:
"אתיו, חכמים,
קוסם וכל רב־מג,
פענחו דברי־אימים
השביתו שמחת חג".
חכמי כשדים גאים
חכמתם תתבלע;
כל אות פה מסתורין,
תעלומה – כל מלה.
זקני בבל נבונים,
חכמים ויודעי־סוד –
סרחה חכמת זקנים
ולא יבינו עוד.
אסיר בבית־הכלא,
גר ורך בשנים,
שמע צו המלך,
צפונות הכתב הבין.
בהיכל אור זרח,
החזון – גלוי־יה;
אשר בליל פענח,
עם שחר קם, נהיה:
"לבלשאצר־תהום,
לממלכתו הקץ,
שדד, נפל פתאום,
נגדע עזו כעץ.
מעטהו – תכריכיו,
אפריונו־עפר,
מדי בשעריו,
פרס כתרו עטר".
(מאנגלית: י. בן–זכאי)
ביום הריסות ירושלים על ידי טיטוס
מן הגבעה האחרונה מול היכל תפארה
נשקפתי עליך ציון, יום יד רומה גברה
שמשך האחרונה באה – ולהבות משכנותיך
נפגשו עם מבטי האחרון על פני חומותיך.
תרתי את מקום המקדש, בקשתי נוה משכני
כמעט רגע נשיתי כי עבד עולם אני –
ואחז אך מוקדי שאול שם ארמונות יחרימו
ואזיקי ידי אל נקמת לבי מחסום ישימו.
בערוב היום על הפסגה נצבתי לא אחת
לביט כחריקה מעליה קטי שמש בורחת.
ובעמדי על מרום קצה חזיתי מגבוה
בנטות קרני הזהב על מקדשי אלוה.
נצב על גבעה זאת ביום פיד, עברה וזעם
אור ערבים זה לא עוד אראה הפעם…
הה, לו תחתיו עתה בכך ממרומים יתרוצץ
ורעב מתחולל קדקד עריץ ירעץ ויפוצץ!
אפס גלולי הגוים אל נצח יחללו
מעון בחר לו יה, שם קדשו שם חללו;
מפזר ומפרד, בזוי ומנאץ אם־יהי עמך
אך לך אל אחד נעבוד, לבד בך נזכיר שמך!
על יד הקבר
הה! באבו נקטף הפרח, בעוד רענן עלהו
נטל גל העפר אל יכביד סבלו עליהו;
על מצע קברו רק שושני חמד תפרחנה
ובמקלעות נצנים כימי אביב תצמחנה,
ברוש רענן עם דליותיו לו יתן צלהו.
ולעתים מזומנות שם על־יד יוּבל המים
תכוף כאגמון ראשה, תתצב עצבת,
תהגה בהלך־נפש, חלומות תחלום בצהרים,
חרש תצעד ארץ, בלט אל קבר קרבת…
חוזה! הכי קול צעדיך יעיר ישני המות?!
סובי לך! אמנם ידענו כי המיתנו הבל
כי לא יאזין מות אל זעקת שבר ובכי,
אך הלבעבור זאת נחדל עורר קינה ואבל?
העל־כן ינוס יגון, תמח דמעה מלחי?
ואת, עת לשכח תורינו בשכל מליך
פניך, מה חורו, מדמעות רוטבו עיניך!
(תרגם ש. מנדלקרן)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.