¹

“עת הזמיר” הוא בעיקרו רומאן סאטירי על ההווי המיוחד של הרבנות הצבאית הראשית, אף שהיא מוגדרת ברומאן כמחנה הרבנות הפיקודית. הרומאן מאיר את הצדדים הקומיים במיפגש בין צבא לאמונה דתית, שבצה“ל הוא צירוף בעל ייחוד. מטעמים פוליטיים, שהם אזרחיים וקואליציוניים, מרכזת הרבנות הצבאית כוח וסמכויות שאין לכוהני־דת בשום צבא אחר. במקום להיות יחידה המעניקה שירותים הכרחיים לחיילים דתיים, כמקובל בצבאות אחרים, מעורבת אצלנו הרבנות הצבאית, לטענת הרומאן, גם בפעילות המבצעית השוטפת של היחידות הלוחמות וגם בהפצתה של אידיאולוגיה מיליטנטית־לאומית שהיא יותר מחשודה כפוליטית. בעוד שצה”ל שומר על צביונו כצבאו של כל עם־ישראל, טוען הרומאן, שהרבנות הצבאית היא מעוז של אגף אחד במפה הפוליטית של החברה הישראלית, האגף הדתי. וכמו שהאגף הזה מפולג ומסוכסך בתוכו, כך גם ברבנות הצבאית בוחשים ומתכתשים נציגי הפלגים השונים שבו, אף שהם לבושים במדיו הזהים של צה"ל.

בגלל הדמיון החיצוני בין שני הרומאנים, ניתן להבליט את אופיו הסאטירי של הרומאן “עת הזמיר” על־ידי השוואתו לרומאן “התגנבות יחידים” ליהושע קנז. שני הרומאנים מפנים את תשומת הלב אל הנעשה בצבא, ושניהם אינם חוסכים את שיבטם מליקויים שונים בהווי הצבאי. שני הרומאנים מרחיבים את היריעה ומספרים על סביבתם של הגיבורים המרכזיים בחברה הישראלית, על ילדותם ועל משפחתם. בשניהם מובלט העימות בין מפקד הנוהג בשרירות־לב, מפקד בלתי־מרוסן ובלתי־מוסרי במעשיו ובהתנהגותו, לבין טירון בעל נפש רגישה ליופי ולמוסריות, שעתיד יום אחד להוציא מן הכוח אל הפועל את נטיותיו האמנותיות־ספרותיות. שני הרומאנים בוחרים לְלַווֹת את הגיבור הרגיש מתוך קירבה ואהדה, ולמעשה מתאה “המספר” הכל־יודע, לעתים קרובות בהרחבה, את המתרחש מנקודת־התצפית של דמות זו. שני הרומאנים גם מצליחים להבדיל בין הלשון השכיחה במציאות הגלויה של ההתרחשויות ללשון המנסחת את עולמם הפנימי של גיבורים אלה. המציאות הנפשית של היחיד מתנסחת בלשון פיוטית וססגונית, בעוד זו של המציאות הגלוייה היא לשון ההווי המתואר, לעתים רדודה ולעתים שיקרית במליצותיה – הכל לפי הדמות והמעמד.

הרומאנים נבדלים זה מזה בייצוג המציאות החברתית שסובבת את הגיבור המתעמת עם ההווי הצבאי. ב“התגנבות יחידים” נפגש הגיבור בטירונות עם ייצוג מלא של החברה הישראלית. ב“עת הזמיר” מתעמת הגיבור רק עם דתיים כמוהו, אך הם מייצגים את כל סוגי הדתיוּת המצויים בחברה הישראלית מנטורי־קרתא ועד הכיפות הסרוגות. מסגרת הזמן של “התגנבות יחידים” מוגבלת לחודשי טירונות ספורים. העימות של הגיבור עם המציאות הצבאית ברומאן “עת הזמיר” אורכת כמעט שנתיים. גיבור הרומאן של קנז יוצא מחושל מהמיפגש הזה עם החיים עצמם. תודעתו כאמן מתגבשת בעזרת החיכוך עם רבים וכה שונים ממנו. גיבור של באר הולך ונשחק בעימות עם צורותיה השונות של הדתיות. הכיעור דבק בו, וכל מאמציו להתמרק מִזֻהמת המקום ולהחזיר לעצמו את האמונה התמימה, החפה מכל חשבון ותכלית, נכשלים בצורה ברורה. הוא מובס עוד קודם למותו בסצינה האחרונה, משום שצורותיה המסולפות השונות של הדתיות ערערו את בטחונו העצמי באמונת־לב יישרת־דרך וחסרת־פניות.

הרומאן “התגנבות יחידים” אינו חסר חלקים הומוריסטיים מובהקים, כאשר הוא מבליט צדדים קומיים שונים בהווי הצבאי וכאשר הוא מתאר את המיפגש של צעירים כה שונים במסגרת המשותפת. אך בעיקרו הוא רומאן לירי, המתעכב הרבה על מחשבות ועל רגשות, על זיכוך היפה מתוך הכיעור. גיזרת ההתייחסות של “עת הזמיר” מפליגה הרבה מעבר לקומי שבהווי הצבאי. תכונתו הסאטירית של הרומאן נקבעת על־ידי “מספר” שאינו מסווה את כוונותיו. כל עוד המגוחך מעורב בנשגב, מואר המגוחך בדרך הומוריסטית. מרגע שהמגוחך מוצא מהקשרו, מסיבותיו הרציניות ומיחסיותו בממשות מעורבת־הפנים, הוא מקבל את הארתו הסאטירית. גם הפרופורציות קובעות את ההבדל בין המצחיק־הקומי למולעג־הסאטירי. ההומור מבליט את הקומי בגבולות הסביר והמוכר. סאטירה מושגת בעזרת ההגזמה. קריאה בלתי־נכונה של יצירה סאטירית היא אותה קריאה שמקבלת את התאור המוגזם כצילום מִימֶטִי של הממשות, ובמקרה זה: הממשות של הרבנות הצבאית הראשית בצה"ל. אך מאליו ברור, שאלמלא היתה לתאור המוגזם אחיזה כלשהי בממשות, היתה מתקבלת יצירה שמסלפת את המציאות. היא תצטיין כיצירה סאטירית ביחס למציאות, רק אם יש להגזמה זו מישען אמיתי בממשות.

באר השקיע הרבה תשומת־לב לדיוק בפרטים (פרטי נופים, אביזרים, שיגרת־חיים) כדי להשעין את ההגזמה הסאטירית על חומרי־מילייה אמיתיים. הוא גם כינס לספרו אוצר פולקלוריסטי פסאודו־דתי מהסוג השכיח בחוגים דתיים: דברי חידוד (מה בין לוויה לחתונה? שם קוברים ביום ופה קוברים בלילה. שם משתמשים בשני מוטות ופה בארבעה, שם קוברים רק אחד ופה קוברים שניים". (355), בדיחות (למשל: “פקידה בלי עט כמו חברה קדישא בלי מת.” (183), סיפורי־חסידים על מעשי־צדיקים (60, 64, 71 ועוד), ואוסף אנתולוגי על נושא זה או אחר (מומלץ מכולם האוסף מאוצר ההומר של הקברנים, 212–216). לכל המידע המדויק, כמו גם לחומרי־ההווי האותנטיים, נועד תפקיד זהה: לסמן בבירור את הממשות (המקום, הזמן, תנאי־החיים, האווירה והתופעות), אשר אליה ישולח מטח החיצים של הסאטירה.

לעצם ה“יֶרי” אחראי “המספר”, שכבר מן המשפט הפותח של הרומאן הוא מצהיר על מגמת־פניו. מטרתו כה ברורה לפניו, שאין הוא פותח כמקובל ביריית־ניתוב מהוססת. מיד בעמוד הראשון מרעיש “המספר” בתחמושת־תותחים, שנחשבת במסורת הסאטירית ליעילה ביותר, במיוחד כאשר המטרה המטווחת היא מבוצרת ביותר ובוטחת בחומותיה. הסצינה הראשונה מתארת את בואו של הטירון הנפחד, נחום גבירץ, למחנה הרבנות הפיקודית: “באחד מימי אלול הראשונים סמוך לצהריים, בשנתיים קודם לשחרור ערי־אלוהינו מידי צר, טיפס חייל וכו'”. החלקים האינפורמטיביים במשפט זה עוטרים את החלק הטפל “כשנתיים קודם לשחרור ערי־אלוהינו מידי צר”. חלק זה מאפיל על שאר חלקי המשפט בשל אופיו האַלוּזִי. מליצתו לקוחה משמואל ב', י’־12: “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו”. במקור המקראי מְפַעם הביטוי בתוך סיסמת־קרב, שמְסַכְּמים ביניהם שרי־הצבא של דוד, יואב ואבישי, בצאתם למלחמה, ערב הקרב נגד צבא ארם וצבא בני־עמון. וכך אנו נרמזים לאשלייה המצפה לטירון (וגם לנו הקוראים), שבתמימותו הוא סבור כי הוצב למחנה עורפי, שענייניו ומעייניו בענייני פרט מובהקים, שבין אדם לבוראו, ועד מהרה יסתבר לו, שנקלע לבסיס, שמלחמות רבות ומשונות מְסַכְּנות את מי שמתהלך בו, בסיס, שהרב הפיקודי הראשי מנהל מתוכו ובתוכו כל מלחמה אפשרית מלבד את המלחמה האחת שהופקד עליה. על “קרביוּתוֹ” של הרב, ובעטיו של הבסיס כולו, עוד ירבה ה“מסַפֵּר” לדבר, וקיתונות רבים של לעג יוטחו בהמשך על סיסמאות־הקרב השונות והמשונות שיופרחו מהבסיס הזה למען “שחרור ערי אלוהינו מידי צר”.

הלשון היא כלי סאטירי חד וקטלני, במיוחד כאשר היא מסתייעת באִלוּזְיוֹת מטקסטים קודמים וידועים ביותר (המקרא, התורה שבע"פ, סידור התפילה, ספרות ימי־הביניים ועד ספרות התחיה הביאליקאית – באר מבליע בהנאה ובקריצה ממזרית של פרחח מכל המקורות). “המסַפֵּר” מתגלה כסאטיריקון מנוסה בעניין זה: ניסוחיו מיתממים, וזולפים ניסוחים מבושמים, אך בהיותם כפולי־משמעות, מגיח מהם המקור המפורסם, במשמעותו הראשונה, ועוטה כובע־ליצנים על ההקשר הנוכחי, המאוחר. אמנותו של מנדלי מוכר ספרים בתחום זה זכתה סוף־סוף ב“עת הזמיר” להניב פרי־הילולים גם בסיפורת הישראלית. אך לא בכך בלבד מתמצה המסורת הסאטירית של מנדלי ברומאן החדש של חיים באר.

בהמשך, כאשר מנסה הטירון גבירץ להעפיל אל לישכתו של הרב הפיקודי, אין הוא מצליח בכך: “מים עכורים זרמו לקראתו, נופלים בקצב ממדרגה למדרגה כְּאֶשֶׁד קטן, וגרפו אתם בדרכם אל החצר תפוחים רקובים, טפסי־משרד ואריזות ריקות של נרות שבת”. המראה הבלתי־אסתטי, שמקדם את פניו של גבירץ במחנה הקדוש הזה, משמש בתפקיד המֶטונימי שהועיד לפָנים מנדלי לתעלת השופכין ברחובה הראשי של עיירת הקבצנים בסאטירות שלו. וכדרכה של סאטירה, מלבד שהיא מצחיקה, היא גם מעציבה, למראה הנשגב, מתחומו של הקודש (האריזות של נרות השבת) ששודכו לו שכנים ירודים כל־כך (תפוחים רקובים וטפסי־משרד) לשכון יחד בזרם העכור של מי־רצפות מזוהמים.

המסורת הסאטירית המצויינת של מנדלי מיושמת היטב ברומאן “עת הזמיר”. ה“זיצונג”, שמקיימים אנשי־הקבע בלשכתו של הרב שובין קודם הגעתו אל משרדו, הוא המושב של ה“מבינים” המנתחים ענייני־דיומא בהבל־פיהם, מזכיר את התיאור הסאטירי אצל מנדלי על ענייני העולם שנחתכים על־ידי השרועים על האצטבה העליונה בבית־המרחץ. דומים להם בהמשך הם הדיונים המופרכים, המתקיימים בלשכת הרב בהנהגתו של נוסקה מבצר, המוכיחים “מעל לכל ספק כי בני השבטים הפּתנים החיים באפגניסטן הם מצאצאי עשרת השבטים אשר הוגלו לאשור” (465). וכן, הנסיון האווילי למצוא ראיות שגם מוצא הפלחים הינו מאותם עשרת השבטים האבודים.

מנדלי עשה נפלאות בסאטירות שלו בעזרת שימוש מחוכם בדימוי המנמיך, שקישר בין האנושי להתנהגותם של בעלי־חיים נחותים. באר ממשיך בכישרון ניכר גם מופת זה של קודמו. הקברן רובי, שמתגייס ליוזמת שתדלנות למען הרב רובק, מילואמניק ברבנות, “שירבב את צווארו מתוך חולצתו כמעשה הצב”. ונוסקה, קודם שניתמנה לרב הפיקודי, מגיב על נאומו של הרב שובין “מסע ההתעוררות” בהטסת טייסת־זבובים שנקשרו זה לזה.

אך לא חסרים גם חידושים מרשימים של באר עצמו. אמצעי סאטירי מרכזי מתבסס על קישור התחום האמונתי עם התחום הצבאי. הרומאן מציג את הדת כשהיא נאנקת־נאנסת תחת הקסדה הצבאית. וכך הופכת הסבּרה דתית לפני הימים הנוראים ל“מסע התעוררות”, וארון־הקודש המיועד לתנאי־שדה מכונה “ערכת קרב רוחנית”. לחמניות חלה של סעודת חג ומועד מוטלים כ“רימוני רסס” (243). ויש גם “טנק מִצְווֹת” (73) ופעילות רבנית המושווית לכללי הכיוון למטרה של רוֹבָאִי (75–76).

אך משעשעות מכל הן הסצינות הקרביות של הרבנים הראשיים. גינוניו המיליטאריסטיים של הרב שובין עודם מתונים יחסית: “בקומנדקר של הקברנים, שנסע בראש שיירת המכוניות, עמד ארקה, מקנח בשמשת החלון הקדמי את שיירי הסעודה שאכל במטבח, וידו הימנית מצדיעה לשובין, המשקיף עליהם מלשכתו, מרחיב את נחיריו בשאיפות טבק ומנופף להם לשלום, כמצביא הסוקר את לגיונותיו בצאתם לקרב” (211). הקומנדקר של הרבנות בעידן של נוסקה כבר כובל את קודש־הקודשים עצמו לשעשועי־המלחמה של הרבנות הצבאית: “בבוקר נראה קומנדקר צבאי יוצא־דופן נע לאורך צירי התנועה לעזה, עמוסי הכוחות, וארון־קודש על גביו. ליד הנהג עמד חשוף לאש רב צבאי, חיבק בידיו ספר־תורה זעיר וקרא ברמקול תפילות ודברי־עידוד ללוחמים בעוד עוזרו, העומד מאחוריו תוקע בשופר” (553).

ככל סאטירה, מותנה מימושה אצל הקורא במידה רבה בהיקף האסוציאטיבי שהא בא מצוייד עמו לקריאה. מ“עת הזמיר” ניתן להנות הנאה מלאה רק אם קוראים אותו בעזרת הקוד הסאטירי, שאליו משועבד גם התימלול וגם המימוש הסצינארי של העלילה. מי שיתעלם מכל אלה, ויבקש ברומאן מציאות ריאליסטית כפשוטה ודמויות שאינן ברובן קאריקאטוריות – יחמיץ את העיקר. סאטירה מסתייעת בדמויות “שטוחות”: ארקה שהוא משרתם של כל האדונים, הרב רובק שהוא מתחסד וצבוע, (רוממות החינוך בפיו, ומחשבות זימה במוחו), ורבים רבים אחרים. מחנה הרבנות שורץ חנפים למיניהם (חזן צבאי, מנצח מקהלה, שַלָם, נג"ד משמעת) תככים ואוכלי לחם־חינם מכל הסוגים. העיצוב הסאטירי של כל אלה הוא עיקבי, כשם שהוא מבוצע ביד בוטחת ומנוסה.

כל האמצעים הסאטיריים הללו באים לשרת מטרה זהה: למלט את האמונה הדתית משבי פרנסיה ועסקניה, מכל הפלגים הדתיים ובכל מקום שהם מצויים בו, בין במסגרת האזרחית ובין במסגרת הצבאית. אלה מעקמים את זרועה של הדת הצרופה, כדי להכריחה לשרת בהכנעה תכליות חומריות ופוליטיות שאינן מעניינה. הצבה כה מפורשת של תכלית לסאטירה היא שמאפיינת את הסיפורת הישראלית בשנות השמונים. הסיפורת של שנות השבעים שקדה, בהשפעת מלחמת יום־כיפור, על “ניקוי האורווה” בלבד. את עיקר שליחותה היא ראתה בניפוץ כל האשליות שהסבו אותה זחיחות־דעת ואותה שביעות־רצון עצמית בשנים שבין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור. הסיפורת של שנות השבעים תבעה ראייה מפוכחת, ובמסגרת תביעה זו חשפה את החרדות והסיוטים שבמצב הישראלי. בכך היא הכינה את האפשרויות, שמנוצלות עתה בסיפורת של שנות השמונים, להציע פתרונות לסיוטי המצב הישראלי (שעוד החריפו מאז) ולהצביע על תכנים ראויים שבהם ניתן למלא את החלל שהתרחב באורווה שנוקתה כהלכה.

מלבד חשיבותו של הרומאן “עת הזמיר” כסאטירה ספרותית, הוא מפנה את הדעת גם אל אגף באורווה הציבורית, שנשכח משום־מה בעת הניקוי הגדול שנעשה בסיפורת הישראלית בשנות השבעים. את האגף הזה הועידו לפני שנים לבעלי־חיים מיוחסים במיוחד, שנהנו, כך מסתבר, גם מזכויות־יתר שנים ארוכות. אך מתברר שגם הם מפרישים גללים כיתר הבהמות, וגם אגפם זקוק בדחיפות לנקיון יסודי. הרומאן “עת הזמיר” משלים את מה שהסיפורת הישראלית החסירה בעשור הקודם שלה, ובשרוולים מופשלים הוא מנקה גם את אגף המיוחסים הזה בחברה הישראלית. אלא שברוח הסיפורת של שנות השמונים הוא גם מציע תוכן חדש (אף כי בתרבות מוצע תוכן זה במחזוריות קבועה, כאשר כוהני־דת מטנפים את הסביבה יתר על המידה). תוכן זה מגלה את מגמתה הרצינית של הסאטירה “עת הזמיר”: לשחרר את הדת מאותו קומץ של כוהני־מפלגות ועסקני החצרות של האדמו“רים, המתיימרים לדעת את רצונו של הקב”ה, כדי שיהודים חילוניים בישראל יוכלו להבחין בזיווהּ, חינהּ וחסדהּ של יהדותם ויחדשו את זיקתם המעריכה כלפיה, כשזו כה דרושה לנטייה הגוברת והולכת אצלם – לשוב אל הזהות היהודית.

סאטירה היא מעצם טיבה סוג של ספרות דידקטית, התכלית הדידקטית של “עת הזמיר” משתמעת מן המיכלול, אך היא גם מיוצגת על־ידי דמויות ברומאן, שמתאמצות לקיים את אמונתן כתפילת־יחיד, הרחק מזיהומיה של הסביבה רבת־התככים. בקצה ציפורנו של זיסר מצויה יותר יהדות מאשר בכל מעלליו, תכניותיו, נאומיו והצהרותיו של נוסקה. גבירץ, שהוא צעיר מזיסר, עורג אל הקודש, אף כי יובס עוד קודם שיזכה בו. הרומאן, שאינו פוגע כלל בקודש, כי אם בחול המסתווה כקודש, יבהיר לציבור החילוני, שממנו ודאי יבואו רוב קוראיו, כי יש הכרח להבדיל בין האמונה הדתית, ששום בן־תרבות (גם אם הוא אתיאיסט גמור) אינו רשאי לזלזל בערכיה האנושיים, ובין המימסד הדתי, העושה עיסקי־שחיתות בשמה של האמונה.

המהומה שליוותה את הופעתו של הרומאן “עת הזמיר” התמקדה בהתבטאויות של חיים באר בתקשורת. מן המפורסמות הוא, כי קל יותר לשנוא את הכותב אשר מתהלך במחנה, מאשר את התופעות שהוא לועג עליהן בספרו. אל אפו של כל אדם במחנה הגיע הריח המבאיש שהדיפו אותן תופעות, ואיש לא קם עד כה לטהר את המחנה. בתחילה שתקו ואחר־כך הסתגלו. וכאשר נחשפת חרפתו של הציבור, כפי שהדבר נעשה ברומאן “עת הזמיר”, קם הציבור על הסופר, שמאס גם בשתיקה, אך בעיקר מאס בהתפשטותן ובהתחזקותן של התופעות המזהמות את המחנה. הסוציולוגיה מכירה את התגובה הפרימיטיבית הזו, והיא מכנה אותה בעזרת המונח “תרבות הבושה”. הציבור בוש על שתפשוהו בקלונו, במקום להרגיש בושה על הנגעים שמביישים אותו. חברות המגיבות כך מטיחות את זעמן במי שחשף את הקלון במקום להתמודד עם הקלון עצמו.

והערה נוספת: למרות הצהרותיו של חיים באר, כה שקופה היא העובדה שחלקים מרכזיים ברומאן מתארים דמויות, מעשים, התנהגויות והצהרות מן הממשות ההיסטורית בשנתיים הסמוכות לפני מלחמת ששת־הימים. גם ההערה בשער הספר המכחישה כל זיקה “אל אותם אנשי־שם רבי־התהילה המתהלכים בתוכנו במלוא הדרם” מסגירה בניסוחה האירוני עובדה זו. אלא שכך דרכה של סאטירה: אם היא מגיבה על תופעות ועל האחראים להן בזמן קרוב – היא נתפסת אצל הקורא בן־הדור כיצירת מפתח, המעידה על דמויות ממשיות שעודן מתהלכות בינינו. שנים יחלפו, ותכונתה של היצירה כיצירת מפתח תיחלש, ובאוצר הספרות העברית תישאר סאטירה בעלת־עוצמה, שתתקיים בזכות לעגה על התופעות שהיא מצליפה בהן. וכמו בסאטירות של תקופת ההשכלה, רק חוקרים שפרנסתם מכך ידעו להצביע על־פי אלו “אנשי־שם רבי־תהילה” גולפו הדמויות ברומאן ונוצקו המעשים שלהן.

במהלך הרומאן מסב חיים באר את כתיבתו מכתיבה סאטירית על הרבנות הצבאית הראשית לאפיק פוליטי מובהק. הכיוון החדש (מעמ' 261 ואילך) אינו מתיישב על חלקו הראשון של הרומאן. כדי לקיים את טענתו בחלק זה, שמבית האולפנה של הרבנות הצבאית הראשית התפתחה הדתיות המשיחית־הלאומית, נאלץ באר להסתייע במינון גבוה יותר של תיאורי הגזמה. ובחלק הזה אמנם נחלשת והולכת אמינותה של הסאטירה, והעניין הפוליטי – אף שהוא נטען בבירור – נותר בלתי־מולעג, לגיטימי כמקודם, בתוך הפולמוס הפוליטי השורר בחברה הישראלית. הכיוון החדש, הפוליטי, במחיצתה השניה של הסאטירה, פוגם במיוחד בדמותו של נוסקה. אין הסבר סיבתי סביר לקיצוניותו הגוברת של נוסקה, וקשה לקבל כהגיוני את ההסבר, שקִנְאתו בהילָתָם הקרבית של מפקדים בכירים ביחידות־השדה מביאה את נוסקה למעשי ההשתוללות שלו ערב מלחמת ששת־הימים.

בחלקו הנשי דומה הרומאן “עת הזמיר” לרומאן “קופסה שחורה” של עמוס עוז. נוסקה וסומו דומים זה לזה בנטייתם לפנאטיות. אך יחסו של עוז אל סומו הינו אמביוולנטי, בעוד שיחסו של באר אל נוסקה הוא יחס של תיעוב גמור. גם כסאטירה פוליטית הצליח עמוס עוז לעצב את הפנאטיות של סומו בהרבה יותר הצלחה מכפי שמצליח בכך חיים באר. אך החלק השני של “עת הזמיר” אינו רק סאטירה פוליטית, ובמה שהוא ממשיך את חלקו הראשון – ובעיקר המשך תולדותיו של גבירץ ביחידה – הוא משתווה לתחילת הרומאן. ספרות הסאטירה העברית התעשרה ברומאן סאטירי־הומוריסטי, שמזמן לא נכתבה יצירה ברמתו ובאיכותו. אפשר שזו “עת הזמיר” לסאטירה בסיפורת הישראלית.