¹

בקריאה ראשונה מצטייר הרומאן החדש של דן צלקה כרומאן הווי ריאליסטי, המתבסס על עולם האגרוף בארץ־ישראל בסוף שנות השלושים. עולם האיגרוף הינו זר למרבית הקוראים, ולרוב הוא מצטייר בעיניהם כספורט דוחה ואלים. אך האמת היא שב“כפפות” קיימים רובדי משמעות הרבה יותר מעניינים מאשר נדמה, כאשר קוראים אותו כרומאן ריאליסטי בלבד עי הווי המתאגרפים. ואשר לזרות כלפי האיגרוף – אין הוא זר יותר מהווי הדייגים באותו כפר נידח, שבו מתרחשת עלילתה של הנובלה “הזקן והים”, מפרי עטו של המינגווי, שעוד נשוב אליה בהמשך.

“כפפות” אינו מספר את כל מסכת חייו של גיבורו, טולק שאפראן, אלא מתמקד בשישה חודשי התמסרותו לאיגרוף. בנקודת המוצא של הרומאן אין לטולק שום ענין באיגרוף: “אני חי לי בשקט, לא מפריע לאף אחד ––– אני לא רוצה שיכו אותי ואני לא רוצה להכות…” (29). וכך גם בסיום הרומאן: “הוא זנח את האיגרוף ––– חוץ מגעגועים מעורפלים למַדי כבאים או חיילים גזו כל שאיפותיו ועמהם גם הטינה” (257). אך בין הפתיחה לסיום ניסחף טולק כחצי שנה להרפתקה מיוחדת במינה, שבשיאה הוא מתמודד עם מתאגרף חסר־רחמים בשם בונאטי וגובר עליו.

כדי להגיע אל המעמד נגד בונאטי, מקריב טולק את כל היקר לו. תחילה הוא מעלה את חובתו לזכר הוריו כקורבן להתמודדות הזו, כפי שמתברר משאלת אביו החורג, יוסף־חיים: “מניין לך רציחה שכזאת ושנאה שכזאת? אמך היתה עדינה כמו מלאך. אביך היה איש טוב ומסור. הוא היה עובר לפני התיבה כשהחזן היה משתעל יותר מדי, המסכן” (46). בהמשך הוא משעבד לשם כך את כל זמנו ואף משלם בכל נכסיו, שלרובם יש ערך רגשי לגביו, כפי שהוא מעיד בעצמו: “כבר יותר מחמישה חודשים, כמעט חצי שנה, אני מתאמן ומתאמן.כל יום חמש־שש שעות ––– האומגה שלי, שעון שאף פעם לא פיגר, והטבעת שמכרתי? והקשת האולימפית שלי, והפטיפון והתקליטים?!” (240). ולבסוף הוא גם מעלה כקורבן למען המעמד נגד בונאטי את אהבתו לנאוה, שאותה הוא הולך ומזניח ככל שמתקרב מועד הקרב נגד בונאטי.

הרומאן מציע הסברים אחדים להתמכרותו הפתאומית של טולק לאיגרוף, התמכרות המתחלפת כעבור חצי שנה באדישות מוחלטת כלפיו. אחד ההסברים מבליט את שאפתנותו של טולק להגיע לשלמות. נטייה זו להצטיינות גמלה בו עוד בהיותו חניך בפנימיה, כפי שהוא עצמו מספר לנאוה: “‘היה לי הזכרון הכי טוב וניצחתי בכל מיני מבחנים…’ ‘ניצחת?’ חייכה נאוה. ‘הייתי הכי טוב’” (73). וכבר אז פנה לעסוק בקַשָתוּת כדי להפגין את הצטיינותו. וכאשר הוא מדגים בפני נאוה לאיזו שלמות הגיע כיורה בקשת האולימפית ומעורר את התפעלותה, הוא מגיב על התפעלותה תגובה שהיא כה טיפוסית לו: “כך צריכים להיראות כשיורים בה. היורה צריך להיות מושלם” (87). ועתה, כאשר הוא פונה לאיגרוף, הוא מנסח קצרות את תכליתו: “הייתי רוצה לחיות בין שווים, אבל בשוויון אפשר לחיות רק בין הטובים ביותר. לכן עלי להיות הטוב ביותר” (79).

כמופת ל“טובים ביותר” באיגרוף משמש לו המתאגרף מאכס בר, שהיה אלוף העולם במשקל כבד. תמונתו של בר מקשטת את חדרו (28), ואליו הוא נושא תפילה קודם שהוא עולה לזירה: “הו, מאכס! ––– מאכס ושאר הגדולים, עשו שאנצח הפעם” (90). הוא מתאווה לנצחון על בונאטי, משום שנצחון זה יקנה לו, לפי דעתו, כרטיס כניסה אל חברת “הטובים ביותר”: “הייתי רוצה לנצח אותו. אני יודע שאז אהיה גאה ומאושר ––– הייתי מופיע באיצטדיונים גדולים. הייתי לוחם עם הטובים ביותר ומשחק איתם כדורגל או מטייל” (139).

ואמנם לאחר שהוא גובר על בונאטי, מבקש טולק תשובה לשאלה אחת בלבד: “האם הייתי טוב כמו המתאגרפים האמיתיים?” (252).

שאפתנותו של טולק לשלמות היתה יכולה למצוא לה אפיק אחר, ואין בה בלבד כדי להסביר את פנייתו דווקא אל האיגרוף. ואמנם הרומאן מוסיף לשאיפה להצטיין, שהיתה בטולק מנוער, הכרה, שגמלה בטולק בבגרותו, שמבהירה את טעמי פנייתו דווקא אל האיגרוף. פעמים אחדות מקפיד טולק להגדיר את העצמו לא כמי שעוסק באיגרוף כבספורט להנאתו ולבידורו, אלא כמי שפנה אל האיגרוף כאל שליחות ויעוד: “אני מתאגרף! אינני עולה לזירה כדי לשעשע אנשים. הם באים לצפות בהתחרות, אבל אני לוחם” (186).

בזירה – אין הוא מפעיל מיומנות טכנית, האופיינית לבעלי־נסיון עשיר, כי אם נשמה יתירה – אותה התלהבות של לוחם, אשר חדור תחושה, שמאבקו משרת את הצדק ונצחונו מכניע שינאה וזדון. דן צלקה השקיע תשומת־לב רבה בתאורי קרבותיו ובתאור רגעי ההשראה של טולק במהלך מאבקיו בזירה.

כך מדגיש תאור אחד הקרבות: “בתוך הדממה שנשתררה, הומטרה על האנדשר סדרת מכות ששום דבר לא עמה בדרכה. המכות האלה, מכות מהירות וחזקות ניחתו במצחו של האנדשר, בלחייו ובאוזנו, כבידי אדם גבוה ממנו הרבה” (53). ובתאור קרב אחר: “פורטוגלי הסב את פלג גופו השמאלי אל טולק והמכות ניחתו בו, כל אחת נראית בבהירות רבה, כאילו המטיר אותו איש גבוה עד מאוד” (75).

לעתים קרובות שוזר טולק בשיחותיו התבטאויות המפרשות את תודעתו העצמית כלוחם, שהאיגרוף משמש לו אמצעי ללחום במרושע ובבלתי־אנושי. איגרוף מעין זה ניגזר בעיניו מיסוד האצילות, המצילה את האנושות מפני ההתבהמות ומפני הכניעה לאלימות הברוטאלית. יפים לעניין זה דבריו באחת ההזדמנויות: “לא אצילי להעמיד את הטוב והתום מול הרשע? ומדוע? ––– משהו ניקלה, מפיץ ריח של גופרית, השתלט על אירופה, פולחן מכוון של כל דבר מתועב ואפל, שבחי המוות, פניית עורף לאור. אנשים בחרו ביודעים בחטא. וחטא הוא חטא. אין הוא יכול לישון, אינו יכול לנוח, עליו לצאת למלחמה, לנצח או ליפול. אך הוא לא ינצח, ועוד מעט יישמע קול חריקת שיניים ושבירת עצמות” (176). והדברים מעידים גם על ראייה מפוכחת ביחס לכוחות הפועלים בחיים וגם על בטחונו של הומאניסטן בכוחם של הטוב ושל התום לנצח את המרושע והמתועב.

טולק הינו מעצם טיבעו אקטיביסט, כאשר מדובר בהכרח ללחום בכוחות הרשע. למעשה הוא פונה לאיגרוף, כאשר הוא נוכח לדעת שבאלימות הברוטאלית צריך ללחום בכליה שלה: בכוח־הזרוע. הכוח שמפעיל הלוחם בשליחות כזו מקבל את הצדקתו מן התוצאה. אותה מידה של אלימות, שיש הכרח להפעיל נגד אלימותו של הרשע, כדי לבטלו ולהכניעו, עוברת תהליך של הזדככות והיטהרות. וכל כן, אף שהלוחם, ממש כמו הרשע, נזקק לשימוש באלימות, מבדילה המטרה ביניהם.

המעמד שטולק מעורב בו בבית־הקפה מבהיר לו כל זאת, בריון מתאנה של למוזיקאי, ובשיכרותו הוא מבקש לטמא בכוח את כלי הנגינה שבידיו. המעמד הוא סמלי, וטולק – דומה שמבין טוב יותר מהרבה אנשי־רוח תמימים, שאת הרוח ניתן להציל מכליון, אם סועדים אותה בשעת הצורך בכוח הדרוש לקיומה. התעוררות מעין זו, שיש בה השראה והתלהבות של לוחם, הרואה במאבקיו שליחות, מתרחשת בטולק כל־אימת שמולו בזירה ניצב מתאגרף המגלם בעיניו את מלכות הרשע והחטא, וכאלה הינם האנדשר (52–53), פרוים (91), האנגלי טים (200–201) ובראש כולם בונאטי (“מפני שיש בינינו משהו שאי־אפשר להתחמק ממנו” – 211).

מעתה הופך טולק לצייד, שאינו נילאה מרדיפה אחרי אותם שמכערים את העולם. ובאופן כזה, ברמה הסמלית, צריך להבין אותה אפיזודה (שולית לכאורה) ברומאן, שבה מצטרף טולק אל קופטאן הדרוזי לצוד את חזירי־הבר (166 ואילך). חזירי־הבר מסמלים בעיניו כמה מן המתאגרפים שהוא חוזר ופוגש בזירה, שהשינאה יוקדת בעיניהם. בכך ניתן להסביר את נכונותו של טולק לדבוק במטרה שאין בצידה שום תהילה ושום תמורה, כגון: ההתמודדות נגד בונאטי, גם אם המחיר של דבקות כזו יתבטא בהחמצת התואר המפתה של מתאגרף השנה ומעיל המשי המצועצע, הרקום חוטי זהב, והפרס הכספי, שהובטח על־ידי ברוין למתאגרף המצטיין.

האפשרות להגיע דרך האיגרוף לביטוי של אצילות מודגשת ב“כפפות” גם בדרך נוספת. פעמים מספר נעשית ברומאן השוואה בין האיגרוף, שמקובל לציירו כפעילות גופנית גרידא, ובין המשחק בתיאטרון, שברגיל משייכים אותו לפעילות האמנותית האצילה. טולק עצמו – מסופר ברומאן – החליף את המשחק, אשר עסק בו בנעוריו (72), בעיסוק הנחות לכאורה שבחר לעסוק בו בבגרותו – באיגרוף. הרומאן מפגיש את אלה שעוסקים בעיסוקי הרוח האציליים עם אלה שעוסקים בעיסוקי הגוף הגשמיים, ובפגישות הללו מתקבלת הערכה שונה של האיגרוף: לא עוד עיסוק שיסודו בנחוּת, כי אם בעיסוק שבאמצעותו מגיע האדם למעשים של אצילות, לידי האמת.

כך עולה מדבריו של דודיה מילשטיין, השחקן שטולק מאמנו לקראת תפקיד של מתאגרף במחזה: “אני בטוח שאם אצא להתאגרף בזירה, לא אפול לפח הטמון לכל שחקן תיאטרון. רק אתמול אמרתי למירה שסוף הנאום וסוף התנועה של השחקן מתפשטים כרעל בגופו. אתה מדבר על אהבה ואתה לא אוהב, אתה מדבר על נקמה ואתה לא נוקם, אתה קובל ומתלונן ובו־בזמן אתה שמח להקשיב לקולך, אתה מכה ולא פוגע ולאט־לאט אתה לא יכול לסבול עוד את הסוף המדומה. אתה נשאר בחיים להסיר את האיפור. כמו שאמרתי למירה, אתה מעביר את הנאומים מהבימה אל החיים, אתה משחק בבית־קפה, ברחוב, במיטבח, במיטה. אתה נעשה אדם בזוי. ––– אבל אילו יכולתי לצאת ולהילחם בזירה, עם אדם שאינו יודע מי אני, אניקוגניטו, היה הדבר שומר עלי, טוב יותר מכל קטע ולחש, מפני השקר והזיוף” (172).

וברוח זו מתוודה באוזני טולק גם הבימאי קאסנר: “הגוף, הגוף הוא מפתח־גנבים לכל דלת. ואני אומר לך זאת, אני, אוטו קאסנר, שלמדתי בבית־מדרש לרבנים ולמדתי תיאולוגיה באוניברסיטה. הגוף הוא המפתח לכל. ורק צר לי מאוד שאין הוא המפתח בשבילי. אני ממשיך להתפתל כמו חפרפרת במחילה ששוב אי־אפשר לראות בה את נקודת האור הזעירה שדרכה נכנסתי. לכן לא נותר לי אלא לחפור בפראות לכל צד ולקוות שעצם מעשה החפירה כמוהו כאיזה דפוס של סדר. לפחות בקולנוע, בת־הכפר הרעננה עם קבקביה הגסים, מצילה אותי קצת מן החושך שבמחילה שלי. ––– המעשה הקטן ביותר, אפילו מחשבה, שאינו זוכה לאישור הגוף, גורם לדבר הנורא מכול: לזכרונות מקוטעים וצרים, זכרונות כרותים, זכרונות שנקטלו באיבם. ––– אדם צריך לרכוש לו את עברו ורק הגוף מתיר זכרונות. ––– קל יותר לדעת על הנפש מאשר על הגוף. זה נכון. צריך ללמוד להבין את הגוף ואת מלוויו – הזכרונות הלוחשים על אוזניך, לוחצים על שמורת עיניך, שוחים בתוך מחזור הדם. אולי אתה צודק. מי יודע איזה מחוזות יפתח לפניך” (186–187).

שישה חודשי־האימון, שטולק משקיע לפני הקרב עם בונאטי, הינם חודשי היערכות לקראת שליחותו־ייעודו. בהם הוא מחשל את גופו, מאמץ את רוחו ולומד להתגבר על הפחד ועל הכאב. אל הקרב נגד בונאטי מגיע טולק כמי שמגיע אל המבחן העליון של חייו, אל המעמד שמצרף הן את השגת שלמותו האישית והן את מימוש שליחותו כלוחם. תאור המאבק בבונאטי הוא גם שיאו של הרומאן “כפפות”. בעמודים ספורים אלה (243–250) מפגין צלקה את עיקר כוחו הנאראטיבי: התיאור מדוייק, קולח וממחיז באופן פלאסטי את סיבובי ההתמודדות. החילופים התכופים של התיאור מפי המספר הכל־יודע עם התיאור מפי טולק עצמו, מעבירים אל הקורא את אופיו הדרמאטי של המעמד, כמאבק לחיים ולמוות בין הטוב והרע, כפי שהם מגולמים על־ידי שני מתאגרפים.

תיאור הקרב נגד בונאטי חושף את זיקתו של הרומאן “כפפות” לנובלה “הזקן והים” של המינגווי (שנדפסה ב־1952). כהמינגווי ממקד גם צלקה את כל כוחו בתיאור סיבובי המאבק של טולק נגד בונאטי. במהלכם מגיע טולק לשיאי ייסורים ומכאוב שלא שיער באימוניו לקראת המאבק הזה. כמו הדייג הזקן, חייב גם טולק לגייס את כל מאגרי־הנפש כדי להגיע אל הנצחון. ממש כפי שהזקן מדבר במהלך המאבק ישירות אל אוייבו (“‘הדג’, אמר הזקן בקול, ‘הדג, עליך למות אם כך ואם כך. כלום הכרח הוא שתמית גם אותי?’” – עמ' 101 בתרגומו של אהוד רבין), פונה גם טולק בדברים אל בונאטי: “אתה תתפתל לרגלי! תפרפר חסר־אונים כמו תולעת, כמו תולעת באביב! ––– גם אם תפיל אותי שוב אנצח אותך! ––– אתה כבר הפסדת, ואני אשים את רגלי על עורפך. נצחון שלם, כניעה גמורה, עבד!” (248). ובשני המקרים מתעודדים המדברים במאבק המתיש את כוחם. ושניהם פונים במהלך הקרב אל נערציהם. הדייג הזקן אומר: “סבור אני כי די־מאגיו הגדול ודאי היה מתגאה בי היום” (“הזקן והים” – 107) ודבריו של טולק הם: “אתה אמיץ, אמר טולק בלבו, לא הייתי חושב שתצליח בזה. מאכס היה מרוצה ממך. כל הכבוד, היה אומר, כל הכבוד טולק!” (246).

לאחר הנצחון זוכה טולק בהזדככות. הוא מתרוקן מכל האלימות שהיתה צבורה בו, מכל שרידי הרוע שהרעילו את דמו ואשר צפו ועלו במאבקי האיגרוף הקודמים שקיים: “אני מרגיש לא טוב אחרי הקרבות. בזירה אני מתלהב, אבל אחר כך אני מרגיש לא טוב. כאילו עשיתי משהו שלא צריך לעשות. ––– זאת הצגה. יש קהל, צועקים, עוצרים את הנשימה, מתרגשים. אני נעשה פראי” (135). אך בקרב עם בונאטי אין הצגה. למעשה התחרות היא ללא קהל, להוציא קומץ עוזרים הכרחי. הפעם זהו מאבק אמיתי, ובו מדביר טולק לא רק את הרשע והשנאה שבונאטי מייצגם, אלא גם את השנאה שהיתה בו עצמו: “גזו כל שאיפותיו ועמהם גם הטינה” (257).

לאחר הקרב נגד בונאטי, אנו פוגשים טולק אנושי יותר. מעתה יוכל לחיות בלא ההכרח להיות לוחם, המתמודד התמודדויות־נפילים. תהליך דומה עובר על הדייג ב“הזקן והים”, שהחזיק את עצמו “זקן מוזר” והבדיל את עצמו מן האחרים. עד פרשת המאבק בדג הגדול, חלם הזקן חלומות גדלות וטיפח בקרבו יהירות של מורם מעם. הסבל במהלך המאבק הנורא זיכך וטיהר אותו מייחסו המזלזל כלפי בינוניותם האנושית של האחרים. עוד בהיותו בלב ים, מנצח ומובס כאחד, הוא מקווה – לראשונה בחייו – ששכניו בכפר ידאגו לו. ובשובו לחוף הוא שואל את הנער: “האם יצאו לחפש אותי?” (127, 138).

זיקה זו של “כפפות” אל “הזקן והים” מבליטה כמה קרוב היה צלקה ליצירה בעלת משמעות קיומית. אלא שצלקה היסס בשלב המכריע לעצב את סיפורו, כפי שנועז המינגווי, ברמה הסמלנית. ההיסוס מתבטא בהעדפה של הרקע הריאליסטי, בדאגה היתירה ל“מילייה”, בהתמכרות לדייק בתאור הפעולות ובתוכנם של חילופי־הדיבור בין הנפשות ובשימת־הלב להצדקת הופעתם של החפצים והאביזרים. הוא השיג תוצאה ריאליסטית מרשימה, שעלולה להטעות קורא מן השורה, כאילו לפניו סיפור־הווי בלבד. אך בשל כך החמיץ הישג גדול שהיה בהישג ידו, ואשר בחלקים מסויימים של הרומאן גם כמעט והחזיקוֹ בבטחון בין ידיו.

אם להשתמש בהגדרות של גיבור הרומאן, טולק: הוא התייצב ב“כפפות” לקרב, אך היסס להיות לוחם. ועם כל זאת, “כפפות” הוא רומאן הרבה יותר מוצלח והרבה יותר חשוב מכפי שהביקורת שלנו השכילה להבהיר. בכתיבתו של דן צלקה מסמן “כפפות” תמרור חשוב, ועל־פיו ניתן לצפות, שאת הרומאן הבא שלו יכתוב צלקה ביתר תעוזה ובבטחון עצמי ניכר יותר.