א    🔗

אִמא היתה אוֹמרת בּשם אָביה, עליו השלוֹם, כּי בּימים הנוֹראִים חַייב אָדם להיזהר, לבל יוֹציא חָלילה קלָלָה אוֹ דבר מגוּנה מפּיו. ואָסוּר להקים רעש וּלדבּר בּקוֹל רם, אֶלָא הכּל צריךְ להיעשֹוֹת בּשוּבה ונַחַת, מתּוֹךְ יִראָה והכנעה כּלפּי שמַיִים. וכל מי שאֵינוֹ זהיר בּדברים אֵלוּ עתיד ליתּן את הדין.

ואני עוֹדני נַער קטן בּימים ההם, עוֹמד בּלימוּד התּנךְ וּבהתחָלת גמרא, וּכשהיתה אִמא מַתחילָה לספר על אָביה, עליו השלוֹם, מיד נַעשֹיתי מַקשיב וחָרד לכל הגה היוֹצא מפּיה. מכּל חבירי בּבית רבּי היִיתי הנַער האֶחָד, שלא זכה ליהנוֹת מאוֹר פּני סָב בּחַייו, מהדר שֹיבתוֹ וּמנוֹעם הליכוֹתיו עם נכדים. שני הסָבים שלי, מצד אָבי ומצד אִמי, מתוּ קוֹדם שנוֹלדתּי, וּשמי נקרא על שמוֹת שניהם, וּלפיכךְ היה זכרם יקר וקדוֹש לי, כּמעט כּזכר האָבוֹת הגדוֹלים אשר מעוֹלָם, אַברהם יִצחק ויעקוֹב, שהם היוּ החוּליוֹת הראשוֹנוֹת בּשלשלת־היוֹחסין שלי, ואֵלה – האַחרוֹנוֹת. ואָמנם אִמא היתה מסַפּרת עליהם, גם על אָביה וגם על חָמיה, עליהם השלוֹם, כּעל אַנשי־סגוּלָה, קדוֹשים וּטהוֹרים, שבּימינוּ אֵין רוֹאִים עוֹד כּמוֹתם, אַף כּי שניהם היוּ יהוּדים פשוּטים, החַיִים על יגיע כּפּיהם, – האֶחָדּ אִיש־כּפר, עוֹבד אדמה ועוֹשֹה בּמלָאכה, והשני סוֹחר בּעֶגלתוֹ בּכּפרים. בּיִיחוּד היתה אִמא מַפליגָה בּשבח אָביה, אִיש־הכּפר, שהיה צדיק תּמים בדוֹרוֹ, ישר־דרך וחכם־לב, והיתה מתבּלת את שֹיחָתה בּאִמרוֹתיו אמָרוֹת נבוֹנוֹת, משל וּמליצה וּמוּסַר־השֹכּל, ואני היִיתי שוֹתה בּצמא את הדברים, כּאִילו נאֶמרו מפּי הגבוּרה. עדיִין זוֹכר אני את אִמא בּרגָעים ההם, כּשהיתה עוֹשֹה מלאכתּה ליד התּנוּר המוּסק: פּניה הנלהבים מחוֹם האֵש מוּסַבּים אֵלינוּ, אֶל הילָדים, בּמין הבּעה ילדוּתית, כּאִילוּ היתה אַחַת מאִתּנוּ, עֵיניה השחוֹרוֹת נוּגוֹת והוֹזוֹת, וגיחוּךְ קל, קל כּבת־שׂחוֹק של תּינוֹק, המוּטל בּעריסתוֹ בּבית אַבּא ואִמא, מרחף על שֹפתיה הדקוֹת והחיורוֹת. זכרה אִמי המסכּנה את אָביה, עליו השלוֹם, והמַגריפה שבּידה נשמטה ונפלה לאָרץ.

 

ב    🔗

אַבּא היה סוֹחר־תּבוּאָה. ולא סוֹחר גָדוֹל, השוֹלח את מסחָרוֹ בקרוֹנוֹת מסילת־הבּרזל אֶל הכּרכּים הגדוֹלים, אֶלָא תּגָר קטן, אֶחָד מתּגרי השוּק, העוֹמדים מחוּץ לָעיר, על פּרשת הדרכים, אִיש פּלסוֹבּידוֹ, ואוֹרבים לאִיכּרים מבּני עם האָרץ, המוֹליכים בּעֶגלוֹתיהם מן הכּפר אֶל העיר את יבוּל אַדמתם: שֹק דגן אוֹ אֵיפה כּוּסמים, חבילה של פּשתּן אוֹ מַחרוֹזת של פּיטריוֹת, וּפעמים גם זיפי חזירים היוּ סחוֹרה העוֹברת לסוֹחר יהוּדי.

ושוּתּף היה לאַבּא בּמשלח־ידוֹ, גרוֹנם שמוֹ, והוּא בּעל זכוּת מיוּחדת בּעֵסק המשוּתּף לשניהם. וּבמה היתה זכוּתוֹ מיוּחדת? שבּיתוֹ, בּיִת שחציוֹ אָסם, עמד בּקצה העיר, בּקרבת מקוֹם לפרשת הדרכים, והיה נוֹחַ לשני השוּתּפים להביא את האִיכּר עם יבוּלוֹ אֶל האָסם, בּלי אשר יקדמם תּגר אַחר ויפַתּה את הגוֹי לָלכת אַחריו. וגם מאֹזנַיִים אַנגליים עמדוּ בּאסמוֹ של גרוֹנם – דבר שלא כּל תּגר זכה לוֹ. ואָמנם רבּים קינאוּ בּהם על כּךְ והיוּ מרננים אַחריהם, כּי חבל בּנעימים נפל לשנַיִים אֵלוּ: אַסמיהם מלאִים ממיטב תּבוּאָתם של האִיכּרים, והם חיִים חַיֵי רוָחָה, שלא כּדרךְ התּגרים. חלוֹנוֹת בּתּיהם מכוּסים בּוילוֹנוֹת וּמוּגָפים בּתריסים, ילדיהם לוֹמדים אֵצל טוֹבי המלמדים שבּעיר, לבוּשם שלם ונַעליהם שלמוֹת, וּבמוֹצאֵי שבּתוֹת מתכּנסים שני השוּתּפים בּביתוֹ של אַבּא, מַרתּיחים את המיחַם ושוֹתים תּה אגב עשֹיית החשבּוֹן של השבוּע.

ויוֹתר שהיה אַבּא חָשוּב וּמקוּבּל בּין חביריו התּגרים עוֹד היה מקוֹמוֹ נכבּד בּבית־הכּנסת. בּעל־קוֹמה היה וּבעל־צוּרה, זקנוּ השחוֹר מגוּדל ומסוּלסל, קפּוֹטת־השבּת שלוֹ מַבהיקה תּמיד כּחדשה וּמַגָפיו מצוּחצחים. והוּא עצמוֹ תּמים־דרך וּבעל־מידוֹת ודעתּוֹ נשמַעת בּין בּעלי־הבּתּים החשוּבים. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שנתמחָה בּבית־הכּנסת שלָנו בּעל־תּפילה נאֶה, בּעל קוֹל נעים וּבעל רגש וּבעל־בּכי מוּבהק, העוֹבר לפני התּיבה בּשבּתוֹת וימים טוֹבים ולוֹקח את לב הקהל כּחַזן זקן ורגיל.

מוֹדה אני וּמתוודה, כּי אני עצמי לא נהניתי הרבּה משליחוּתוֹ הציבּוּרית של אַבּא, ותפילָתוֹ לפני התּיבה גָרמה לי מדי פּעם בּפעם בּוֹשת־פּנים גלוּיה ויִיסוּרי־נפש מסוּתּרים. אָמנם אַבּא לא היה חָלילה מאוֹתם בּעלי־התּפילה העלוּבים, הנדחָקים אל התּיבה ללא שאָלוּם, שגבּאי בּית־הכּנסת מכבּד אוֹתם לפעמים, משוּם הרחמנוּת בּלבד, בּתפילת מנחָה של שבּת אוֹ בּאמירת “אַשרי תמימי דרך” של מוֹצאֵי שבּת, וּצעירי הדוֹר מַלעיבים בּהם ודוֹחפים אוֹתם להתחָרוּת אִיש בּרעֵהוּ. אַבּא לא היה חלקוֹ עם אֵלה. אַדרבּה, כּשהיוּ מַזמינים אוֹתוֹ לתפילת מוּסף של שבּת אוֹ של יוֹם טוֹב, היה חוֹכךְ בּדבר ונראֶה כּמסרב, ורק אַחרי שידוּלים וּפיתּוּיִים מצד בּעלי־הבּתּים החשוּבים, היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, היה קם ממקוֹמוֹ, עוֹזב אוֹתי יחידי ליד העמוּד הגָבוֹה שלָנוּ, הישן והחָזק, שנפל לוֹ בּירוּשה מאָביו, מהלך בּרגש אֶל התּיבה בקוֹמתוֹ הזקוּפה, מַגבּיה בּדרךְ־הילוּכוֹ את הטלית לכסוֹת בּה על ראשוֹ וּפוֹתח את התּפילה בּקוֹל צלוּל ורענן, שהיה נשמע לאָזנַי כּחידוּש נפלָא: הקוֹל קוֹל אַבּא, והצלילים צלילי חַזן. בּיִיחוּד היה מראהֶ נפלָאוֹת בתפילת שחרית הארוּכּה של יוֹם־הכּיפּוּרים, שזוֹ חזקה היתה בּידוֹ מדי שנה בּשנה.

אִם כּן אֵיפוֹא, מַה פּסוּל מצאתי בּתפילָתוֹ של אַבּא, שהיתה גוֹרמת לי צער וָבוֹשת? בּוֹשתּי מבּכיוֹ. אַבּא, כּאָמוּר למַעלָה, בּעל־בּכי מוּפלָג היה, יחיד בּמינוֹ, ואני סבלתּי מסגוּלָה זוֹ שלוֹ נוֹראוֹת! פּנַי היוּ מַאדימים מחרפּה, כּשהיִיתי שוֹמע את אַבּא הגָדוֹל, רם־הקוֹמה, צוֹעֵק “אוֹי־אוֹי” בפני עם ועֵדה, גוֹעֶה בּבכי כּתּינוֹק בּהתעטף בּוֹ נַפשוֹ ואֵינוֹ חוֹשש ואֵינוּ מתבּייש כּלָל. אַבּא, המתוּן בּדיבּוּרוֹ, הזהיר בּהליכוֹתיו עם הבּריוֹת והמַקפּיד על כּל פּסיעה קלה שאני פּוֹסע, משתּטה לפני קהל רב וּבוֹכה בּפרהסיה בּקוֹל רם!

– אוֹי ־ וֵי, אוֹי ־ וֵי!…

אוֹתה שעה היִיתי עוֹמד בּוֹדד ונעזב, כּיתוֹם חַי, אֶל העמוּד הגָדוֹל שלָנוּ, סוֹבל ומַעלים עיִן משכנינוּ, המתפּללים צפוּפים סביבי, וכוֹבש פּנַי בּמַחזוֹר הקטן שלי, לבל אֶראֶה את אַבּא בּקלקלָתוֹ. ואוּלָם מַבּטי הנרגָש היה מתגנב וחוֹדר בּין ראשי המתפּללים, והיִיתי רוֹאֶה למגינת לבּי את אַבּא תּוֹמך עצמוֹ בּזרוֹעוֹתיו על התּיבה, קוֹמתוֹ כּפוּפה וּשבוּרה, טליתוֹ מכסה על כּל ראשוֹ וּכתפיו מזדעזעוֹת מתּוֹך בּכי עצוּר:

– אוֹי וייראֶה… אוֹי־אוֹי־אוֹי!… אוֹי ויירצה!…

ונדמה לי, שלא אני בּלבד שֹם לבּי לכךְ. גם שכננוּ נַחוּם אַיָלָה, בּן סוֹחר־התּבוּאָה מוֹטי אַיָלָה, זה הבּחוּר המצוּחצח, הגָלוּחַ היחידי בּבית־הכּנסת, היוֹדע פּרק גם בּדיקדוּק, מתכּוון עמי לדעה אֶחָת. מַבּיט הוּא בּי בּערמימוּת, מסַלסל את קצה שֹפמוֹ הצהוֹב, ועֵיניו מחַייכוֹת. אִילו נפתּח בּוֹר לרגלי, היִיתי יוֹרד בּרצוֹן לתוֹכוֹ. בּקוֹצר־רוּחַ היִיתי מחַכּה לגמַר תּפילת שחרית הארוּכּה, הנמשכת עד אֵין קץ, לשעה שבּעל המוּספים, הוּא אַהרל שַעיֶהס עם מַקהלת בּניו וּנכדיו, יִקח את מקוֹמוֹ של אַבּא. אַף אַהרל שַעיֶהס יוֹדע לבכּוֹת, שוֹפךְ דמעוֹת כּמַיִם וּממוֹגג את לב הקהל בּבכיוֹ. ואוּלָם אַהרל שַעיֶהס חַזן הוּא, שפּרנסתוֹ בּכך, ואֵין אַחריוּתוֹ עלי. יִבכּה לוֹ כּכל אַוַת־נַפשוֹ!

 

ג    🔗

וּכנגד זה כּמה שֹמחָה והרגָשה מוּקדמת של חַג גָרם לי אַבּא בּהכנוֹתיו החַזניוֹת לקראת הימים הנוֹראִים. אָמנם אַבּא לא ראה את עצמוֹ חַזן מוּבהק, המשמש אֶת העוֹלָם בּמקצוֹעוֹ, הוֹגה כּל ימיו בּגרוֹנוֹ ועליו תּפאַרתּוֹ, אֶלָא בּעל־תּפילָה צנוּע, הנחבּא אֶל פּינתוֹ, בּבית־הכּנסת שלוֹ. ואַף־על־פּי־כן היה נוֹהג בּעצמוֹ, בּסתר וּבגָלוּי, כּל אוֹתם הגינוּנים, שחַזנים אמתּים רגילים בּהם. משנכנַס אלוּל ותקעוּ בּבית־הכּנסת, עם גמַר תּפילת שחרית, תּקיעה אַחַת בּשוֹפר, שנשמעה כּבשֹוֹרה קצרה חגיגית, כּמין טקס של אימוּנים ראשוֹנים לקראת התּקיעוֹת הגדוֹלוֹת של הימים הנוֹראִים, הממַשמשים וּבאִים, מיד פּשט אַבּא את צוּרתוֹ החילוֹנית וּפניו הפיקוּ נוֹגה מיוּחָד, מעֵין אוֹר גָנוּז של התקדשוּת והיטהרוּת לתפקיד נַעלה. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שבּבּקרים הצוֹננים, המעוּרפּלים, היה יוֹצא למלאכתּוֹ מחוּץ לָעיר בקַפטן של חוֹרף, מין אפוּדה של לבד משוּבּץ, מרוּפּד בּמוֹךְ, וכוֹרךְ את צוָארוֹ בּסוּדר אָדוֹם של צמר, כּדי לשמוֹר על גרוֹנוֹ מפּני הצינה. וּבאֵין רוֹאִים, כּשאִמא לא היתה בּבּיִת, היה כּוֹפף עצמוֹ אֶל לוּל התּרנגוֹלוֹת, שמתּחת לתּנוּר הגָדוֹל, מפשפּש שם וּמוֹציא מתּוֹך החוֹל המעוֹרב בּדביוֹנים יבשים בּיצה חַמה, מבקע אוֹתה ושוֹפךְ ממנה אל תּוֹךְ כּוֹס את החלמוֹן, ממרס אוֹתוֹ בּקמח של סוּכּר ושוֹתה ממנוּ קימעה קימעה בּכוונה מיוּחדת, כּמי שטוֹעֵם יין לאַרבּע כּוֹסוֹת בּערבי פּסחים אוֹ כּמי שאוֹכל ענבים בּליל ראש־השנה לשם בּרכּת “שהחיינוּ”. בּשעת מַעשֹה היה מַבּיט אֵלינוּ, אֵלי ואֶל שתּי אַחיוֹתי, המַשגיחים אֵלָיו מתּוֹךְ חידוּש, בּחיוּךְ רךְ וָטוֹב, שיש בּוֹ גם מקצת מן הערמימוּת, כּמשַתּף אוֹתנוּ בּסוֹדוֹ הכּמוּס – הכּמוּס מעֵינה של אִמא.

– קוֹראִים לָזה “גוֹגל־מוֹגל”, – הסבּיר לָנוּ פּעם אַחַת בּהתגלוּת־הלב, – והוּא יפה לקוֹל.

וּכשקרבוּ ימי הסליחוֹת, וראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים כּבר עמדוּ אַחַר כּתלנוּ והציצוּ אֵלינוּ מן החַלוֹנוֹת, – משכבת הכּפוֹר הדק, המַלבּין עם שחר על מדרכוֹת־הקרשים בּרחוֹב, וּמקוּרי־העכּביש הלבנים, המרחפים קרעים קרעים בּחלָלוֹ של עוֹלָם כּחוֹם היוֹם, – נתפּנה אַבּא בּכל יוֹם מעסקי השוּק לשעה אַחַת ועשֹה הכנוֹת לעבוֹדת־הקוֹדש בּגָלוּי וּביד רמה, כּחַזן לכל דבר. עמד והוֹריד מעל האִיצטבה העֶליוֹנה של ארוֹן הבּגָדים, זוֹ איצטבת הספרים, את המַחזוֹר הגָדוֹל והישן, שאַף הוּא נפל לוֹ בּירוּשה מאָביו, זה המַחזוֹר של דפוּס סלאוויטה עם האוֹתיוֹת הגדוֹלוֹת והאדוּמוֹת בּשערוֹ, ששוּלי דפּיו הכּחַלחַלים השחירוּ ותפחוּ ונסתּלסלוּ מרוֹב השימוּש. נטל את המַחזוֹר בּידוֹ בּזהירוּת יתירה והתבּוֹנן אֵלָיו מכּל צדדיו בּרגש של אהבה וחנינה, כּבוֹחן וּבוֹדק בעֵיניו ירוּשה יקרה מנכסי בּית אָביו, שנתעלמה ממנוּ שנה תּמימה וחָזרה ונתגלתה לוֹ בּכל יקר־עֶרכּה וּקדוּשתה. אַחַר־כּךְ עמד לטלטל את המַחזוֹר בּאַויר לכאן ולכאן, מטלטלוֹ לאַט ומנַעֵר מעליו את האָבק. אַחַר־כּךְ הלךְ וישב בּראש השוּלחָן, פּתח את המַחזוֹר, תּמך ראשוֹ בּידיו ושקע בּהירהוּרים. וּלבסוֹף התעשת, השתּעל קצת, כּדי לנַקוֹת את הגָרוֹן, הניע את ראשוֹ ורוּבּוֹ לפניו וּלאַחריו פּעם וּשתּיִים, העמיד פּנים מחַלים ומחַננים וּפתח בּקוֹל, שתּחילתוֹ נמוּךְ ועצוּב, כּקוֹל ענוֹת חלוּשה, וסוֹפוֹ הוֹלךְ ורם, כּקוֹל ענוֹת גבוּרה:

– אוֹי – אוֹי, אֲהוֹי!…

מוֹדה אני וּמתוודה, כּי תּפילָתוֹ של אַבּא בּבּיִת, בּיחידוּת, נעמה לי יוֹתר מתּפילָתוֹ בּבית־הכּנסת, בּציבּוּר, ו“אהוֹי” שלוֹ כּאן, צלוּלָה וּנקייה מתּערוֹבת בּכי, פּעמה בּחלל בּיתנוּ כּבשֹוֹרת חָג, מרוֹממת את הנפש וּמבשֹמת אֶת הלב, – זוֹ שבּישֹרה לי חוֹפש מלימוּדי בּית רבּי, תּקיעוֹת גנוּבוֹת בּשוֹפר בּעֶזרת־הנשים, התרוֹצצוּת ללא רסן על־פּני השֹדוֹת הקצוּרים וּבחוֹרשה העוֹמדת על שלכת עליה הצהוּבּים, צליית תּפּוּחי־אדמה בּחבוּרת נערים כּמוֹני בתוֹךְ מדוּרה של זרדים יבשים עם חשכת הערבים בּגנים עזוּבים, וכיוֹצא בּאֵלוּ חמדות גנוּזוֹת, שהוֹציא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מאוֹצרוֹ הטוֹב לילדי יִשֹראֵל בּתקוּפת “בּין־הזמַנים”. ולא עוֹד, אֶלָא שנדמה לי, כּי קוֹלוֹ של אַבּא חָפשי וטבעי יוֹתר בּביתוֹ, בּמקוֹם שאֵין קהל ואֵין “מבינים”, וּצלילָיו הנעימים, שהשתּפּכוּ בּכל פּינוֹת הבּיִת, הרהיבוּ את לבּי מאוֹד.

אבל לא כן חָשבה אִמא. אִמא, שהיתה בּת־כּפר רוֹאָה נכוֹחוֹת, דעתּנית בּהשקפוֹתיה וחַסכנית בּרגשוֹתיה, שכּל מַחשבוֹתיה וּמַעשֹיה היוּ מכוּוָנים לדברים של מַמש, המוֹליכים לתּכלית הרצוּיה, היתה מלגלגת על דרכיו של אַבּא, הנוֹתן עצמוֹ לדמיוֹנוֹ, מַפליג לכל דבר ונוֹטה לשעשע את נַפשוֹ בּהבלי־שוא. ראתה אִמא מן המיטבּח, מאֵצל התּנוּר, את אַבּא יוֹשב אל המַחזוֹר וּמסַלסל בּגרוֹנוֹ, פּתחה ואָמרה בּלשוֹנה, לשוֹן־הכּפר:

– אֲהַא, זה־כבר לא נשמַע קוֹלוֹ! הניח בעֶצם ימוֹת החוֹל את כּל עסקיו וישב לגעגע על המַחזוֹר, כּתרנגוֹלת דוֹגרנית המגעגעת על בּיציה!…

 

ד    🔗

והנה בּא שוּב עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, בּיֶתר דיוּק – יוֹם שלפני עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, ואוּלָם אוֹתוֹ היוֹם היה קשה מאוֹד לבית אַבּא, יוֹם צרה ותוֹכחָה. ושבעתיִים היה קשה לי. נַער מתבּוֹדד היִיתי, ההוֹלך אַחַר הירהוּרי לבּוֹ, ועם זה היִיתי עֵר וּמַקשיב לכל דבר קטן וגָדוֹל המתרחש בּבּיִת, משתּתּף בּפני עצמי, בּלי שירגישוּ בּכךְ, בּשֹמחָתוֹ וּבצערוֹ. וכן היה גם בּימים ההם. לא הבינוֹתי כּל־צרכּי בּטיב העניינים, אבל שמַעתּי וידעתּי, כּי נפל סיכסוּך בּין אַבּא לשוּתּפוֹ גרוֹנם, העסקים שלָהם נסתּבּכוּ, ואַבּא נמצא בּכל רע. ראִיתי זאת מפּניה הזוֹעפים של אִמא, הלוֹהטים כּנגד האֵש הבּוֹעֶרת בּתּנוּר, וּמקוֹמתוֹ הכּפוּפה של אַבּא, המתהלך קוֹדר בּבּיִת מפּינה אֶל פּינה. והגיעוּ הדברים לידי כּך, שאַבּא הסיח דעתּוֹ בּשנה זוֹ מהכנוֹתיו לקראת תּפילת שחרית של יוֹם־הכּיפּוּרים ולא נגע כּלל בּמַחזוֹר. ורק בּיוֹם האַחרוֹן שלפני עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים לא יכוֹל עוֹד לכבּוֹש את יִצרוֹ. נפנה וּמצא לוֹ שעת־הכּוֹשר, נטל את המַחזוֹר וישב עמוֹ מתּוֹך היסוּס אֶל השוּלחָן, העיף עין בּחשש אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שאִמא עוֹמדת שם וּמטפּלת בּקדירוֹת, החריש שעה קלה בּפנים מצירים ודוֹאגים, אַחַר־כּך נאנח לעצמוֹ אנחה עמוּקה וּפתח בּקוֹל נמוּךְ מאוֹד, קוֹל הוֹגה נכאִים:

– אוֹי־אוֹי, אֲהוֹי!…

שמעה אִמא ויצאה מן המטבּח בּפנים נזעמים.

– מַה זה? היוֹם ישבתּ לגעגע על המַחזוֹר? לא מצאת לךָ שעה יפה מזוֹ? וכי לא אָמַרתּי לָךְ שתּקרא לגרוֹנם לעשוֹת עמוֹ סוֹף־כּל־סוֹף את החשבּוֹן?

נשתּתּק אַבּא, הרים ראשוֹ אֶל אִמא והציץ בּה כּתינוֹק שנמצא בּקלקלתוֹ.

– מַה לָךְ כּי נזעקתּ? – אָמַר בּקוֹל שפל. – קראתי לו.

– ואִם קראת לוֹ, לָמה זה ישבתּ לפתע פּתאוֹם לעשֹוֹת תּנוּעוֹת של חַזן? גרוֹנם יבוֹא עם חשבּוֹנוֹתיו היפים ויִמצא את השוּתּף שלוֹ יוֹשב על המַחזוֹר וּמגעגע להנאָתוֹ!…

– כּבר פּצית אֶת פּיךְ? – התקצף אַבּא ודחה מעם פּניו את המַחזוֹר הפּתוּחַ. – הלא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם!

כּשהיוּ אַבּא ואִמא מריבים זה עם זה, היִיתי רוֹאֶה את עצמי כּבין שתּי להבוֹת. כּשאִמא היתה מרימה את קוֹלָה ואַבּא שוֹתק, היִיתי מרחם על אַבּא ומשתּתּף בּעֶלבּוֹנוֹ. אך כּיוָן שהתנַעֵר אַבּא והתחיל אַף הוּא לענוֹת חלקוֹ, מיד היִיתי הוֹפך את לבּי ועוֹבר לצדד בּזכוּתה של אִמא. המריבוֹת היוּ נוֹפלוֹת בּיניהם על־פּי רוֹב בּגלל חלקוֹ המקוּפּח של אַבּא בּעסקיו עם גרוֹנם. אִמא, הדייקנית והקפּדנית, היתה מתעוֹררת על כּל עוול, אִם גָדוֹל ואִם קטן, ואַבּא, הרךְ מטבעוֹ וּבז לקטנוֹת, היה נוֹחַ לויתּוּרים, וּבלבד שיִהיֶה שלוֹם ושלוָה. היוּ צעקוֹת, טענוֹת מרוֹת ותוֹכחָה רבּה מצד אִמא, והתפּרצוּת נמרצה, לעג שנוּן ודברי זילזוּל מצד אַבּא. ואני מקוּלָע בּיניהם כּבתוֹךְ כּף־הקלע, מטוּלטל פּעם בּפעם מאַבּא אֶל אִמא ומאִמא אֶל אַבּא. המריבוֹת הלָלו היוּ פוֹרצוֹת לפעמים גם בּלילוֹת, כּשהיִינוּ עוֹלים על משכּבנוּ לישוֹן והרחוֹב שוֹקע בּדוּמייה, ואָז גָדלָה מצוּקת־לבּי בּיוֹתר. יראתי פּן נהיֶה לָבוּז בּעֵיני השכנים, משוּם שקוֹלוֹ של אַבּא היה רם וצלוּל, מלא רגש וטעם חָריף ומכוּוָן יפה לעניין, כּמוֹ בּשעה שהיה עוֹבר בּבית־הכּנסת לפני התּיבה. היִיתי כּוֹבש את פּנַי בּכּר וּמתענה בּיִיסוּרים, מהרהר אַחַר מידוֹתיהם של אַבּא ואִמא, המזלזלים בּכבוֹד עצמם וּמביאִים גם אוֹתי, שלא בּרצוֹני, לידי מכשוֹל בזּילזוּל־הוֹרים.

 

ה    🔗

בּתוֹךְ כּךְ בּא גרוֹנם וּפנקס־החשבּוֹנוֹת העבה, האָרוֹך והצר, תּחת זרוֹעוֹ. גרוֹנם היה יהוּדי קטן בּעל זקן גָדוֹל, שהיה נראֶה, גם בּמידתוֹ, גם בּצבעוֹ וגם בּדבלוּלים היוֹצאִים ממנוּ, כּמַטאטא ישן, ששבטיו נשתּפשפוּ ודהוּ מרוֹב ימים. ועֵינַיִים היוּ לוֹ קרוֹת וקוֹפאוֹת, חַסרוֹת־הבּעה, שאֵינן יוֹדעוֹת לא צחוֹק ולא כּעס, וקוֹלוֹ אַף הוּא קר וישר תּמיד, ללא מעלוֹת וּמוֹרדוֹת, עם צלילים קצרים, נמוּכים ויבשים, שהיוּ נשמעים כּהמוּלָה של קרשים נפרקים, הנוֹפלים בּזה אַחַר זה ללא הד. ואַף־על־פּי־כן היה דיבּוּרוֹ המתוּן תּקיף וּמַכריע, כּפסק־דין קשה ואַכזרי, שאֵין לערעֵר עליו. את חטאַי אני מַזכּיר: לא אָהבתּי את שוּתּפוֹ של אַבּא, ואַף יראתי מפּניו. מימיו לא נתן דעתּוֹ עלי ולא העיף בּי עיִן לא לטוֹבה ולא לרעה, כּאִילוּ אֵיני קיים כּלָל בּעוֹלָם, וכשהיה נתקל בּי, היה מסַלק אוֹתי הצדה כּלאַחַר־יד, כּדבר שאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים.

זילזוּל כּזה נהג הפּעם גם בּמַחזוֹרוֹ הפּתוּחַ של אַבּא: סילק אוֹתוֹ לקצה השוּלחָן, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ, והניח במקוֹמוֹ את פּנקס־החשבּוֹנוֹת. עם כּניסתוֹ של השוּתּף קדרוּ פּני אַבּא ונפלוּ, ואִמא בּאה מן המיטבּח והתייצבה כּנגדם בּפנים משוּלהבים, כּוּלָה ערוּכה למלחָמה. פּרשתּי לקרן־זוית וישבתּי משתּאֶה וחָרד, לָדעת אֵיך יִפּוֹל דבר.

פּתחוּ בּדין וּדברים. גרוֹנם עמד ליד אַבּא והפּנקס הפּתוּחַ לפניו, גָחַן אֵלָיו ועיֵין בּוֹ, כּשהוּא מטאטא את דפּיו הארוּכּים והצרים מלמַעלָה למַטה בדבלוּלי זקנוֹ, ואַבּא ישב מן הצד בּפנים עגוּמים וכתב בּעפּרוֹן על גליוֹן נייר מפּי שוּתּפוֹ, כּתב וּמחק. מכּל המדוּבּר בּיניהם נתבּרר לי זה: אַבּא טען בּקוֹל נרגָש, כּי מן הפּנקס נעֶלמוּ, עד כּמה שהוּא זוֹכר, סכוּמי כּסף, שסוֹחרי־התּבוּאָה הגדוֹלים שילמוּ לגרוֹנם בּמחיר התּבוּאָה שקנוּ מאסמוֹ, וּגרוֹנם ענה כּנגדוֹ בּקוֹלוֹ הנמוּךְ והיבש, כּי בּפּנקס רשוּם אֶצלוֹ כּל דבר קטן וגָדוֹל, עד פּרוּטה אַחרוֹנה, ואִם אַבּא חוֹשד בּשוּתּף שכּמוֹתוֹ, לא היה צריךְ לסמוךְ על זכרוֹנוֹ, אֶלָא היה עליו לקנוֹת פּנקס שני וּלנַהל את החשבּוֹנוֹת בּפני עצמוֹ. נתערבה אִמא בּדבר ואָמרה, כּי תּלךְ אֶל מוֹטי אַיָלָה, אַף הוּא מקוֹני התּבוּאָה מאסמוֹ של גרוֹנם, וּתבקש חשבּוֹן ממנוּ. ענה גרוֹנם ואָמַר, בּלי הבּיט אֶל עֵבר פּני אִמא, כּי אֵין לוֹ עֵסק עם נשים, שמלאכתּן ליד התּנוּר אֵצל הקדירוֹת.

עוֹד הוּא מדבּר, והנה בּאה גם אִשתּוֹ להיוֹת לעֵזר כּנגד בּעלה. אֵשת־גרוֹנם היתה חילוּפוֹ הגָמוּר של גרוֹנם: גדוֹלה וּבריאַת־בּשֹר, אדוּמַת־פּנים וּצהוּבּת־שֹיער, בּעלת ידיִים ורגליִים מסוּרבּלוֹת, כּוּלה כּגבר, ואַף קוֹלָה כּקוֹל הגבר. וכאן התלקחה בּין שתּי הנשים מריבה חדשה. אִשתּוֹ הגדוֹלה של גרוֹנם הרימה על אִמא הקטנה אֶת קוֹלָה הגס, שהָמה בּחלל הבּיִת כּקוֹל הפּנדוּרה, פּסעה אֵליה בּרגליה הגבוֹהוֹת פּסיעה גסה, הניעה אֶל פּניה בּאֶגרוֹפיה הגסים, המכוּסים עדשים צהוּבּוֹת, כּוּלָה מוּכנה לדוֹרסה. ואִמא ענתה לעוּמתה בּצריחוֹת דקוֹת וּבשטף דברים נמרצים, פּניה נתלהטוּ ושֹערוֹתיה נתפּרעוּ מתּחת למטפּחתּה, וכמעט שהתעלפה מרוֹב רגשוֹתיה.

המַחזוֹר העלוּב כּבר היה מוּטל הפוּךְ בּקצה השוּלחָן, פּניו למַטה וחציוֹ תּלוּי בּאַויר, כּמחַשב לצנוֹחַ וליפּוֹל לאָרץ. חָרדתּי מפּינתי וּבקשתּי להצילוֹ מן הסַכּנה. אַךְ גרוֹנם דחה אוֹתי מעם השוּלחָן כּלאַחַר־יד, כּמי שדוֹחה מלפניו כּיסא, העוֹמד לוֹ למיפגָע על דרכּוֹ. מרוֹב עֶלבּוֹן ויֵאוּש נַסתּי מן הבּיִת החוּצה, אבל מיד חָזרתּי, כּי יראתי לעזוֹב את אַבּא ואִמא לבדם בּין גרוֹנם הקטן וּבין אִשתּוֹ הגדוֹלה. בּיקשתי וּמצאתי לי מקוֹם־סתר על תּנוּר־המוֹשב הקר, המחוּבּר מלמַעלָה אֶל תּנוּר־הבּישוּל הגָדוֹל בּמין דוֹפן מקוּמר, כּדי שאוּכל להיוֹת שם רואֶה ואֵיני נראֶה, זקפתּי ראשי ועמַדתּי מתוּחַ כּוּלי, אוֹרב מאחוֹרי הדוֹפן וּמצפּה בּלב כָּלֶה, אֵימתי יבוֹא קץ לדבר, אֵימתי יֶחדלוּ הקוֹלוֹת – קוֹלוֹתיה הגסים של אֵשת־גרוֹנם, המתגלגלים בּחלל הבּיִת כּרעמים, וקוֹלוֹתיה הדקים של אִמא, הפּוֹלחים אֶת האַויר כּברקים. זכרתּי, כּי מחר עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, ואַבּא ואִמא הסיחוּ את דעתּם לגָמרי מאֵימַת יוֹם־הדין ולא מצאוּ שעה יפה לָריב עם שוּתּפיהם אֶלָא בּיוֹם כּזה. ועוֹד זכרתּי מַה שלָמַדנוּ בּימים אֵלוּ בּבית רבּנוּ בּספר “אוֹרח חַיִים”, כּי עבירוֹת שבּין אָדם לחבירוֹ אֵין יוֹם־הכּיפּוּרים מכפּר עליהן עד שיפייסוּ זה את זה. והנה אַבּא וּגרוֹנם ואִמא ואֵשת־גרוֹנם לא די שאֵינם מתפּייסים, אֶלָא שמוֹסיפים להקניט אֵלוּ את אֵלוּ בּצעקוֹת וּקלָלוֹת נוֹראוֹת, שאָסוּר להעלוֹת אוֹתן על הלָשוֹן אפילוּ בּשאָר ימוֹת השנה. שקעתּי בּהירהוּרים מרים אֵלה בּעמדי בּוֹדד על התּנוּר, והיִיתי בּעֵינַי אוּמלָל מכּל האָדם אשר על־פּני האָרץ.

כּבר החשיךְ וּבבּיִת העלוּ אוֹר, והקוֹלוֹת לא חָדלוּ. אִמא, שעיפה בּריבה עם אֵשת־גרוֹנם וקוֹלָה נצרד מרוֹב דיבּוּר, הפכה עתּה את המלחָמה אֶל מוּל פּני אַבּא ותלתה את כּל הקוֹלָר בּצוָארוֹ. הדברים היוּ עתּיקים, ידוּעים לי מכּבר: כּי בּטלָן הוּא, שאינו רואֶה את הנַעשֹה מתּחת לחוֹטמוֹ, כּי את כּל כּסף הנדוּניה מבּית אָביה הפקיר ושיקע בּאסמוֹ האָפל של גרוֹנם וּבכיסה הרחב של אֵשת־גרוֹנם, כּי אֵין לה עתּה תּקנה אֶלָא לָקחת את ילָדיה וּלהחזיר עמהם על הפּתחים, כּי לא כּדאי לה עוֹד לחיוֹת על האָרץ, כּי מוּטב שתּבוֹא מיתה משוּנה על שֹוֹנאֵי יִשֹראֵל ויקיץ הקץ!…

ואַבּא החריש. עדיִין זוֹכר אני את אַבּא בּאוֹתה שעה: מגוֹדל הבּוּשה, שאִמא מסַפּרת בּגנוּתוֹ בּפני אנשים זרים, פּרש מן השוּלחָן, ישב מכוּוָץ וּמכוּנס בּתוֹךְ עצמוֹ, מַשפּיל ראשוֹ אֶל בּרכּיו וּמַסתּיר פּניו בּידיו. פּעמים נזדעזע וּכאִילוּ בּיקש לָקוּם ממקוֹמוֹ, אַךְ התאַפּק והשפּיל את ראשוֹ עוֹד יוֹתר. וקוֹלה הצרוּד של אִמא, שחידש הפּעם את כּוֹחוֹ, הוֹלך וחָזֵק, שוֹפך על ראשוֹ המוּשפּל של אַבּא את כּל חמַת־רוּחָה ולבּה המר. ואַבּא עדיִין מַסתּיר פּניו בּידיו, שוֹמע וּמַחריש. וּפתאוֹם קפץ ממקוֹמוֹ בּכל גוֹבה קוֹמתוֹ, רקע בּרגלוֹ ונתן על אִמא קוֹל־זוָעוֹת, שהחריד את כּוֹתלי הבּיִת וזיעזע אֶת התּקרה הסמוּכה לראשי:

– אבל די לָךְ!!!

לא יכוֹלתּי עוֹד לראוֹת בּרעה אשר מצאה את בּיתנוּ, צנַחתּי על מוֹשב התּנוּר וישבתּי מַרעיד וּמַשמים. וּכבר יֵאשתּי את לבּי מכּל מַה שהיה צפוּי לי בּלילה הזה, ליל אַחרוֹן לסליחוֹת: השכּמה לבית־הכּנסת עם חשיכה, סיבּוּב כפּרוֹת, קבּלת עוּגָה של דבש מידי הגבּאי לאַחר תּפילת שחרית – שכחתּי את כּל הדברים הטוֹבים האֵלה, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם, והגיתי בּרוּחי הקשּה רק בּדבר אֶחָד: כּי רע וּמַר לי מאוֹד, כּי נוֹלדתּי לאָב ואֵם היוֹדעים רק למרר אֶת חַיי, להשפּיל כּבוֹדי לעפר, להציק לי עד מות. וּביוֹתר זעף לבּי על אִמא, שהיא היתה המַתחילָה בּדבר. תּמיד, מיוֹם שהכּרתּי אוֹתה, היא הפּוֹטרת מדוֹן, המַתחילָה בּקטטה עם אַבּא הטוֹב, הרךְ, השוֹקט, האוֹהב שלוֹם ורוֹדף שלוֹם. ועדיִין היא מעיזה פּניה להטיף לי מוּסר בּשם אָביה, עליו השלוֹם, שאָסוּר לאָדם להרים קוֹל וּלהוֹציא דבר מגוּנה מפּיו בּימים הנוֹראִים האֵלה, בּעוֹד שהיא עצמה פּיה מלא אָלה וּקלָלָה. אָכן מוּכרח אני להוֹדוֹת, לבָשתּי וּלחרפּתי, כּי אִמא אִשה רעה היא, וּמַה שלָמַדתּי בּין הזמַנים בּ“קוֹהלת”, כּי שלמה המלךְ מצא אֶת האִשה מַר ממות, כּאִילוּ היה מכוּוָן מלכתּחילָה רק אֵליה…

ראשי כבַד עלי וּלבבי תּעה בּהירהוּרי המרים, וּכבר חָדלתּי להקשיב וליתּן את דעתּי לכל המתרחש מאחוֹרי הפּרגוֹד. דוֹמה, כּי שוּב חָזרוּ אַבּא וגרוֹנם אל חשבּוֹנוֹתיהם ודבריהם, ושוּב קוֹלָה הדק של אִמא וקוֹלָה הגס של אֵשת־גרוֹנם מנַסרים בּאַויר. אוֹר העששית, המַבליחַ שם בּחדר־האוֹכל, התחיל דוֹעֵךְ, כּאִילוּ כָּהה וחָלש מפּני הקוֹלוֹת הרמים והרוֹגזים. צימצמתּי עצמי בּפינַת התּנוּר והרגשתּי, כּי גם דעתּי הוֹלכת וכֵהָה, הוֹלכת ונחלשת, וּמַחשבוֹתי מיטשטשוֹת. רק נהימה בּלתּי־ברוּרה, רחוֹקה וּכבדה, מַגיעה אֵלי כּאִילוּ מעוֹלם אַחר, סוֹתמת את אָזנַי וּמעיקה על לבּי. והנה ירד ערפל והיתה עלָטה. אבי אִמא, עליו השלוֹם, לָבוּש שחוֹרים וגרבּיִים לבנים, מתגלה מתּוֹךְ הערפל, מגשש דרךְ בּמַטהוּ וּפנס מעמעֵם בּידוֹ, הוֹלךְ וקרב, הוֹלךְ וקרב אל בּיתנוּ. והנה הוּא מרים מַטהוּ ודוֹפק על תּריס החַלוֹן, דוֹפק וקוֹרא בּקוֹל מַכריז וּמַזהיר, כּשַמש בּית־הכּנסת שלָנוּ לפני תפילת שמוֹנה־עֶשֹרה של שבּת: “שתיקה יפה בּשעת התּפילָה!” ואַחַר – דממה רבּה, והכּל שוֹקע ונבלָע בּתהוֹם החשיכה.

 

ו    🔗

– יוֹסיל דויד! יוֹסיל דויד! קוּם, בּני, לסַבּב כּפּרוֹת!

רגיל אַבּא לקרוֹא לי בּשם אֶחָד: יוֹסיל – על שם אָביו רב יוֹסי. וּכשהוּא קוֹרא לי בּשני שמוֹתי: יוֹסיל דויד – סימן הוּא לי, שמתכּוון הוּא לעשֹוֹת נַחַת־רוּחַ לאִמא. קוֹלוֹ של אַבּא נשמַע הפּעם כּמחוּדש, רךְ וטוֹב, וידיו שאָחזוּ בּי להעירני משנתי היוּ הידיִים הגדוֹלוֹת והטוֹבוֹת של אַבּא, הנכוֹנוֹת להיטיב לי ולהיוֹת לי למגן.

פּקחתּי את עֵינַי וראִיתי את עצמי שוֹכב לא על התּנוּר, אֶלָא על משכּבי המוּצע בּחדר־האוֹכל. אֵיךְ הגעתּי לכאן? אֵין זאת כּי־אִם אַבּא ואִמא, בּחמלָתם עלי, הפשיטוּני בּשנתי את בּגָדי והעבירוּני אל משכּבי. לבּי מתמלא הרגָשה נעימה, ואני שוֹאֵל בּקוֹל רענן, המתעוֹרר וּמתעוֹדד מתּוךְ השינה:

– גרוֹנם כּבר הלךְ?

– לָמה לךָ גרוֹנם? – אוֹמר אַבּא בּשֹחוֹק קל, שיש בּוֹ מקצת מן הבּוּשה. – כּבר עשֹינוּ שלוֹם בּינינוּ. הלא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם!

“תּוֹדה לָאֵל!” – אני נוֹתן בּלבּי שֶבַח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהפליא את חַסדוֹ עמדי בּן־לילה, ואני מַרגיש את עצמי קל מאוֹד, מרוּחָץ וּמטוֹהר לקראת יוֹם־הדין, יוֹם סליחָה ומחילָה, הבּא עלינוּ לטוֹבה.

– מַהר, בּני, התלבּש וּרחַץ פּניך, – אוֹמרת לי אף אִמא בּקוֹל חָדש, אָמנם צרוּד קצת, אַךְ חַם וּמלטף. – הכּפּרוֹת כּבר מוּטלוֹת כּפוּתוֹת בּמיטבּח וּמחַכּוֹת. גם לסליחוֹת כּבר העירוּ. זה עתּה דפק זכריה השמש על התּריס וקרא לבית־הכּנסת…

אני נפעם מאוֹד. הלא גם אבי אִמא, עליו השלוֹם, היה כּאן ודפק בּמַטהוּ על התּריס!… ואַף־על־פּי־כן לא יִתּנני לבּי לסַפּר אֶת הדבר לאִמא, הנראֵית לי טוֹבה וחביביה כּל־כּךְ בשעה זוֹ, עם השכּמַת־הבּוֹקר המוּקדמת, בּתוֹך השקט והדממה שקמוּ בּבּית לאַחַר הסערה של יוֹם אֶתמוֹל. עוֹמדת אִמא בּסינרה הלָבן וּבפניה הרחוּצים, שהשינה עדיִין ניכּרת בּהם, וּמתכּוֹננת לרדד על הטבלה העגוּלה, המוּנַחַת על השוּלחָן, עָלֶה של בּצק בּשביל לביבוֹת לכבוֹד עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים. עֵיניה השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת, מפיקוֹת אוֹר חַם וכוּלָה אוֹמרת פּיוּס וחנינה של חָג. אני לוֹבש את בּגָדי ונוֹעֵל את נעלי בּמהירוּת מַפליאָה ויוֹצא אֶל המיטבּח לרחוֹץ את פּנַי. התּנוּר כּבר הוּסַק, וגזרי העֵץ בּוֹערים וּמתנַפּצים בּאֵש עליזה, המשתּקפת בּאַפלוּלית החַלוֹן שמנגד. בּחוּץ עדיִין מַכחיל סוֹף הלילה, המשמש בּעירבּוּביה עם דימדוּמי שחר, וכתמי הכּפוֹר החיור, המנַצנצים פּה ושם בּפינוֹת חצרנוּ, מוֹסיפים עידוּד ורענַנוּת ללבּי החוֹגג. מעֵבר הרחוֹב מזה מוֹפיע לרגעים קו אוֹר של פּנס, המפלס לוֹ דרך בערפל הכּחוֹל. יהוּדים זריזים וּמַקדימים הוֹלכים לסליחוֹת.

אִמא מביאָה מן המיטבּח את הכּפּרוֹת הכּפוּתוֹת: תּרנגוֹל אדוֹם־כּרבּוֹלת, בּריא־בשֹר ועז־פּנים, בּשביל אַבּא, תּרנגוֹלת לבנה בּשביל עצמה, ואֶפרוֹח צהוֹב בּשבילי – כּוּלָם מגידוּלי בּיתנוּ. אני נוֹטל בּידי את תּרנגוֹלי הרךְ, שאני עצמי היִיתי מַאכילוֹ פּתוֹתי לחם מן השוּלחָן, ולבּי נוֹקפי קצת, שנפש רכּה וּמנוּמנמת זוֹ נגזר עליה לכפּר בּחַיֶיה הצעירים, החַפּים מפּשע, על כּל מַה שחָטאתי בּמשך השנה. אבל אֵין רחמים בּדין, וּבפרט בּדין הכּתוּב מפוֹרש בּספר “אוֹרח חיִים”. אני קוֹרא עם אַבּא בּרגש מתּוֹךְ הסידוּר את פּסוּקי “בּני־אָדם”, מתכּוון להתאִים את קוֹלי אל קוֹלוֹ ואת ניגוּני אל ניגוּנוֹ הנאֶה והעצוּב, כּמשוֹרר העוֹנה אַחרי החַזן, ואִמא ניצבת ממוּלנוּ וּמלבּבת אוֹתי בּמַבּט חַם של עֵיניה השחוֹרוֹת והנוּגוֹת. לאַחַר אמירת “בּני אָדם” אני סוֹמך ידי על ראש תּרנגוֹלי, המתנַעֵר מתּוֹךְ מחָאָה וּמקשקש בּכנפיו, מסַבּבוֹ מסביב לראשי, אוֹמר עם אַבּא “זה חליפתי” שלוֹש פּעמים וּמַניח את קרבּני העלוּב, שספג אֶל קרבּוֹ את כּל חַטאוֹתי ונַעשֹה כּבד משהיה, תּחת השוּלחָן, כּשאני כּוֹפף את ראשוֹ כּדת וּכדין.

– הראִית? – פּוֹנה אַבּא אֶל אִמא בּלחש. – יוֹדע הוּא, הקטן, את כּל דיני “שוּלחָן ערוּך”, כּזקן ורגיל.

– הלוַאי יחַזק אלוֹהים את לבּוֹ בּתּוֹרה ויִכתּבהוּ לחַיִים טוֹבים! – עוֹנה אַף אִמא בּלחש ועֵיניה מתנוֹצצוֹת מתּוֹךְ נֹחַת.

אני משֹים עצמי כּאִילוּ אֵיני שוֹמע את דבריהם, ודעתּי מתרחבת, שאני משמש כּמין גוֹרם להתקרבוּת הלבבוֹת בּין אַבּא וּבין אִמא.

כּשאָנוּ עוֹמדים לָלכת לסליחוֹת, נזכּר אַבּא בּדבר וּפוֹנה ואוֹמר לאִמא:

– ואַתּ, דבוֹרה, כּלוּם פּטוּרה אַתּ מסיבּוּב כּפּרוֹת?

– מי אוֹמר, שפּטוּרה אני? אַדרבּה, הראֵני־נא מה אני צריכה לאמוֹר, והיתה לי, לכל הפּחוֹת, תּוֹעֶלת זוֹ ממךָ! – תּוֹפסת אִמא לָשוֹן ליצנית.

אַבּא מדפדף בּסידוּר “קרבּן־מנחה” העבה של אִמא, עד שהוּא מוֹצא מבוּקשוֹ. אִמא נוֹטלת את התּרנגוֹלת הלבנה שלָה, עוֹמדת אִתּה אל השוּלחָן, מלטפת בּידה את ראשה, וּפניה נראִים לי כּמחַייכים – אֶפשר מתּוֹךְ היסוּס של רחמים, ואֶפשר מתּוֹךְ פּיקפּוּק, אִם אָמנם מַעשֹה זה שהיא עוֹשֹה הפּעם יֶש לוֹ תּכלית של מַמש. ואוּלָם כּשהיא מַתחילָה לקרוֹא בּלחש את התּפילה מתּוֹךְ הסידוּר, פּניה מתקדרים בּיגוֹן עמוֹק וקוֹלָה רוֹעֵד. עוֹד רגע, וּשתּי טיפּוֹת דמַע נוֹשרוֹת מריסי עֵיניה ונוֹצצוֹת בּחוֹטמה. יצוּרי פּניה מתעוותים, כּפני ילדה בּוֹכה, הדמעוֹת שוֹטפוֹת את לחֶָיֶיה בזוֹ אַחַר זוֹ, וקוֹלָה נחבּא.

– ויִזעקוּ אֶל אדוֹנָי בּצר לָהם… יִשלח דברוֹ ויִרפּאֵם…

אַבּא עוֹמד בּריחוּק מקוֹם מן השוּלחָן, נפעם אַף הוּא, וּמַמתּין עד שתּסַיים אִמא את סיבּוּב הכּפּרוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא אוֹחז בּידי ואוֹמר לי בּקוֹל כּבוּש:

– נלךְ, בּני, פּן נאַחר לָבוֹא לסליחוֹת.

בּחוּץ אני רץ ליד אַבּא בּרגליים ממַהרוֹת, כּוּלי נרגָש, כּוּלי מלא חרטה על הירהוּרי הקשים, שהירהרתּי אֶמש אחרי אִמא עלוּבת־הנפש. אִמא יקרה כּמוֹה, ענייה, סוֹערה – הכּל מוּתּר לָה, הכּל מחוּל לָה!…