בּשבּת עם שחר, כּשהשכּים משה־מוֹטי עם נַערוֹ לתפילת שחרית, עדיִין היה בּית־הכּנסת ריק כּמעט. אֵצל התּנוּר שפּג חוּמוֹ, בּאוֹר הכּהה והקר של בּוֹקר־סתיו, ישבוּ יהוּדים בּוֹדדים נסוּכי־שינה, בּפנים רחוּצים וּמַבהיקים, ואָמרוּ תּהילים. טבלוּ אֶצבּעוֹתיהם בּפיהם, דיפדפוּ אֶת הדפּים בּזה אַחַר זה, וּבין אמירה לאמירה הטוּ אוֹזן אִיש לשׂיחַת חבירוֹ. סחוּ בּעסקי גנים, בּלפת וסלק, בּכרוּב, בּתפּוּחי־אדמה וּבשאָר ירקוֹת אפילים, שלא נַעשׂוּ יפים בּשנה זוֹ, וּבעליהם ירדוּ אִתּם למַעמַקי האדמה. וּבאוֹתה שעה נשקף בּעד החַלוֹנוֹת סתיו קוֹדר וקר, וגשם דק, מוֹסיף והוֹלךְ, דפק ושטף על־פּני הזכוּכיוֹת המזדעזעוֹת.
משה־מוֹטי ונערוֹ נכנסוּ לבית־הכּנסת בּחשאי וּביִראָה, כּמתגנבים. וּמפּני ששניהם היוּ כּפוּפים וּרטוּבּים, רוֹעדים מצינה, נדמוּ כּשׂיוֹת נידחוֹת, נרדפוֹת על צוָאר, הגדוֹלָה בּראש והקטנה כּרוּכה אַחריה. אִיש מן היוֹשבים אֶל התּנוּר לא השגיח בּהם, ועמדוּ שניהם בּתוֹךְ בּית־הכּנסת הריק עמידה זרה, כּאִילוּ נתעוּ למקוֹם־נכר. הנַער היה מקוּשט היוֹם קישוּטי יוֹם טוֹב: בּפּעם הראשוֹנה לימי חַייו לָבש צוָארוֹן לָבן של נייר עם מין עניבה כּחוּלָה, שמתּוֹכם נראָה צוָארוֹ השחוֹר והדק רזה ועלוּב משהיה.
– אַבּא, יכוֹל אַתּה עכשיו לדבּר עם רב גבריאֵל השמש, אִם רצוֹנךָ בּכךְ… – לָחַש הנַער לאָביו, ולבּוֹ התחיל דוֹפק דפיקה מוּקדמת.
– הא? – שאל משה־מוֹטי. רגע ניבּט ממקוֹם עמדוֹ כּמהסס, אַחַר־כּךְ חיזק אֶת לבּוֹ, סילק ידיו לאחוֹריו וניגש בּחשאי אֶל הבּחוּר שבּתיל, שישב עם היוֹשבים בּקצה הסַפסל, ראשוֹ נטוּי למַעלָה, הוֹזה וּמַקשיב לשׂיחַת הבּריוֹת. ממוּל אוֹמרי־התּהילים ניצב גבריאֵל השמש, יהוּדי גאוָתן, חירש בּאָזנוֹ האַחַת, בּעל זקן אָרוֹךְ וחָשוּב, שזרקה שׂיבה בּאֶמצעיתוֹ. הלָה השפּיל עֵיניו אֶל סידוּר “כּל־בּוֹ” נפוּחַ וקרוּע, ניענַע מתּוֹךְ לחש־שׂפתיִים אֶת שׂפמוֹ העבה והזוֹעֵף והטה קצת, מתּוֹךְ וַתּרנוּת יהירה, אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת לצד המשׂוֹחחים. משה־מוֹטי התייצב בּענוָה וּבבוֹשת־פּנים ליד הבּחוּר שבּתיל ועשׂה עצמוֹ אַף הוּא כּמַטה אוֹזן לשׂיחַת המסוּבּים. נַערוֹ פּרש לקרן־זוית מוּצנַעת ואָרב לוֹ משם בּעֵינַיִים דוֹלקוֹת, כּולוֹ רוֹעֵד בּכתפיו הצנוּמוֹת וּבצוָארוֹ הדק והשחוֹר.
משה־מוֹטי תּלה עיִן חרדה, מחַננת, אֶל פּני גבריאֵל השמש, מתכּוון בּתביעת־עיִן זוֹ לשחדוֹ וּלעוֹרר אֶת דעתּוֹ על עצמוֹ. ואוּלָם גבריאֵל השמש יהוּדי קשה הוּא. גבּוֹת־עֵיניו הקוֹדרוֹת מוּשפּלוֹת אֶל הסידוּר, שׂפמוֹ הזוֹעֵם נע לאַט, וכךְ הוּא עוֹמד יהיר וקר, כּאִילוּ כּל העוֹלָם כּוּלוֹ אֵינוֹ כּדאי לוֹ. רק לפעמים הוּא מַרכּין אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת עם הסידוּר שבּידוֹ לעֵבר המשׂוֹחחים, מקמט מצחוֹ בּזעף וּפוֹלט מפּיו לתוֹךְ השׂיחָה הכּלָלית הברוֹת בּוֹדדוֹת, רוֹגזוֹת:
– הא? אֶט־נוּ!… הא? לא היוּ דברים מעוֹלָם!… הא? דברי־שטוּת אַתּם מדבּרים!… הא? בּהמוֹת אתּם כּוּלכם!…
מפּני דיבּוּרים נמרצים אֵלוּ נפלה רוּחוֹ של משה־מוֹטי, וּכבר התחיל לפקפּק, אִם יעמוֹד לוֹ כּוֹחוֹ הדל לפצוֹת פּיו אֶל השמש התּקיף וּלהשמיעוֹ דבר. בּחָשבוֹ אֶת מַחשבוֹתיו הנוּגוֹת האֵלה, חָדל להקשיב אֶל שׂיחַת המסוּבּים ונשׂא עֵיניו אֶל חלל בּית־הכּנסת הכּהה. יגוֹן קוֹדר, קר ושוֹמם, ניבּט מכּל מקוֹם וּמכּל פּינה: מן הסַפסלים הארוּכּים והריקים, מן הכּיוֹר המעוּקם, הנידח מכּנוֹ, מן אַרגז “השמוֹת” השבוּר, המוּטל הפוּךְ על צדוֹ, מן הבּימה המרוּבּעת, המַאפילה וּמַחרישה בּאַרבּעת עמוּדיה. ורק תּמוּה היה דבר אֶחָד: מַה ראוּ היהוּדים הזוֹעפים והדוֹאגים האֵלה, שלָבשוּ בּגדי־שבּת והקדימוּ לָבוֹא לכאן עם השכּמת הבּוֹקר? הלא אֶת הכּרוּב הכּה הבּרד, תּפּוּחי־אדמה הרקיבוּ מתּחילת צמיחָתם, עצי־הסקה נתייקרוּ, ועכשיו הנה ניתּךְ מן השמַיִים הקרים גשם־סתיו, מתדפּק על החַלוֹנוֹת, מבשׂר בּשׂוֹרה אבלה, כּי החוֹרף ממַשמש ובא.
אֶחָד מאוֹמרי־התּהילים קם ממקוֹמוֹ ויצא החוּצה. הבּחוּר שבּתיל הזיז עצמוֹ וּפינה מקוֹם למשה־מוֹטי. זה ישב והשתּעֵל מתּוֹךְ הכּרת טוֹבה. רגע נמלךְ בּדעתּוֹ, אַחר־כּךְ השתּעֵל שנית וּפתח ואָמַר למיטיבוֹ הצעיר:
– אוֹמר אני כּלפּי זה שמדבּרים כּאן: יקרוּת… זוֹ שלי אוֹמרת, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… והרי היא אוֹמרת: אָסוּר להלעיט אֶת גרוֹנוֹ של הגוֹי. היוֹם אַתּה נוֹתן לוֹ בּסאָה של תּפּוּחי־אדמה שני זוּזים, וּלמחר מתאַוה הוּא שני זוּזים וחָמש פּרוּטוֹת מתאַוה הוּא… סתם גוֹי חזיר… כּךְ אוֹמרת היא, זוֹ שלי, כּלוֹמר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…
שבּתיל עבר על הדברים האֵלה בּשתיקה, ורק עשׂה בּידוֹ תּנוּעה גמישה בּאַויר, הכניס את כּפּוֹ עם כּל חמש אֶצבּעוֹתיה לתוֹךְ בּית־הצוָאר של קפטנוֹ והתגָרד שם בּערפּוֹ פּעם וּשתּיִים בּתאוָה עצוּמה. משה־מוֹטי הבּיט מן הצד אֶל מַעשׂהוּ זה בּאֵימוּן רב והוֹסיף לדבּר:
– וּמַה סבוּר אַתּה, שבּתיל? וכי לא צדקה זוֹ שלי, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע?… אַף אני אוֹמר כּךְ: גוֹי אֵינוֹ יהוּדי. לָמה לוֹ לגוֹי כּסף? לשלם שׂכר־לימוּד, לקנוֹת זוּג תּפילין, הי־הי?… אוֹמר אני כּלפּי זה בּמַשמַע… הנה הוֹצאתי עשׂרה זוּזים, קניתי זוּג תּפילין לנַערי, כּלוֹמַר, לאַברמצי שלי בּמַשמַע…
הדבר הזה עשׂה מיד רוֹשם. הבּחוּר שבּתיל הוֹציא את ידוֹ מבּית־צוָארוֹ החם ונתן שתּי עֵיניו בּמשה־מוֹטי:
– הנַער שלךָ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה?
– הי־הי!… אֶלָא מַה סבוּר היִית. בּוַדאי! עשׂרה זוּזים כּסף שילמתּי בּזוּג תּפילין. ועדיִין היא רוֹצה לקנוֹת גם מַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…
משה־מוֹטי נתן בּשעת מַעשׂה עיִן בּוֹחנת בּגבריאֵל השמש, לראוֹת, אִם הדברים עשׂוּ בּוֹ רוֹשם. ואוּלָם השמש עמד בּמקוֹמוֹ יהיר וחירש כּבתּחילה, מַקדיר עֵיניו אֶל הסידוּר וּמנַענע שׂפמוֹ בּזעף. וּכנגד זה נתרגש הבּחוּר שבּתיל. הלָה שלח מַבּט מלא השתּוֹממוּת אֶל הנַער החיור, הרוֹעֵד דוּמם בּפּינה, שאף אַויר מלוֹא ריאָתוֹ וקרא:
– קטן זה שכּמוֹתוֹ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה? תּוֹלעת זוֹ?!… בּאמוּנתי, כּל העוֹללים והיוֹנקים נַעשׂים בּני־מצוָה עכשיו!…
והוּא הניע בּידוֹ תּנוּעה של רוֹגז, התּיז מבּין שיניו רקיקה דקה, כּמתכּוון להבּיע בּזה אֶת התמַרמרוּתוֹ על סדר־העוֹלָם המקוּלקל בּימינוּ.
– הי־הי! – חיֵיךְ משה־מוֹטי כּאָשם וראה, כּי בּית־הכּנסת מתמַלא אנשים, המביאִים מן החוּץ בּוֹץ בּרגליהם, והשמש עדיִין עוֹמד ולוֹחש מתּוֹךְ הסידוּר ואֵינוֹ חוֹשש לשוּם דבר. לבסוֹף נוֹאַש מתּוֹחַלתּוֹ והלךְ מאֵצל התּנוּר וישב בּמקוֹמוֹ הקבוּע מאחוֹרי הבּימה.
– אַבּא, לא אָמַרתּ לוֹ? – שאָלוֹ הנַער בּקוֹל ירוּד.
– הלא אֵינוֹ רוֹצה לשמוֹע – התנַצל משה־מוֹטי לפני בּנוֹ. – אַחַר־כּךְ, בּשעת מכירת העליוֹת, אוֹמַר לוֹ. ואַתּה חזוֹר לעֵת־עתּה עוֹד פּעם על ההפטרה.
בּזמַן התּפילָה חָברוּ נַערי בּית־הכּנסת על אַברמצי ועמדוּ לבדוֹק בּצוארוֹנוֹ וּבעניבתוֹ, נוֹגעים בּהם בּאֶצבּע ומשערים את מחירם, העניים מתּוֹךְ קנאָה והעשירים מתּוֹךְ זילזוּל. אַברמצי עצמוֹ היה נרגָש כּל־כּךְ, שלא שׂם לבּוֹ לכל המתרחש סביבוֹ. ורק משה־מוֹטי, שנהנה מאוֹד מן הפּירסוּם הנַעשׂה לבנוֹ, קם בּטליתוֹ והתייצב בּתוֹךְ הנערים, מתפּלל בּלחש וּמַטה אוֹזן לדבריהם.
– עניבה זוֹ חציה משי! – הגן על העניבה המקוּפּחת על־ידי הבּיקוֹרת הקנתּרנית של נַערי העשירים.
לאַחַר שמוֹנה־עֶשׂרה של שחרית, בּזמן חזרת הש"ץ, לָקח אַברמצי את החוּמש וחָזר בּלחש על בּרכוֹת ההפטרה. אוֹתה שעה פּנה משה־מוֹטי אֶל שכנוֹ, היוֹשב לידוֹ מאחוֹרי הבּימה, ואָמַר לוֹ:
– הנַער שלי, כּלוֹמַר, אַברמצי שלי בּמַשמַע, מַה תּאמר עליו? הלא בּשבוּע זה נַעשׂה בּר־מצוָה!… והרי היא רוֹצה דווקא בּמַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… הלא יוֹדע הוּא בּעל־פּה את כּל הבּרכוֹת עם הניגוּן כּמזמוֹר, קטן זה שכּמוֹתוֹ!… מַה דעתּךָ? האֶקנה לוֹ מַפטיר? הנה כּבר הוֹצאתי על זוּג תּפילין עשׂרה זוּזים כּסף!
אַךְ היא התעקשה, כּלוֹמַר, זוֹ שלי: רוֹצה היא גם בּמַפטיר!… הא, מַה סבוּר אַתּה?
השכן היוֹשב ליד משה־מוֹטי שינה מתוּקה של שבּת חטפתּוּ אוֹתה שעה בּאַפלוּלית הנעימה של אחוֹרי הבּימה. כּיוָן שהרגיש קוֹל אָדם מדבּר אֵלָיו, נזדעזע וּפקח שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, כּמי שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחר, תּוֹהה וּמַבּיט בּפני חבירוֹ, כּאָדם האוֹמר: “מַה תּדבּר אֵלָי? דבּר אֶל הכּוֹתל!”…
אַךְ הנה הגיעה השעה, והשמש פּתח בּמכירות העליוֹת. משה־מוֹטי קם ממקוֹמוֹ והפךְ את פּניו אֶל הבּימה, עוֹמד וּמצפּה בּלב חָרד, מכין עצמוֹ לשעת סַכּנה וּמוֹשךְ בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת בּשׂערוֹת זקנוֹ הקלוּש, זקן־התּיִש. בּאַוִירוֹ של בּית־הכּנסת מרחפת המוּלָה שבּתּית חרישית, עירבּוּביה של קוֹלוֹת שוֹנים עם ניגוּנים שוֹנים. בּעלי־בתּים חשוּבים, מעוּטפים בּטליוֹתיהם, יוֹשבים לפני ספרי החוּמש, מתנוֹעעים אַט ועוֹברים בּנעימה על פּרשת השבוּע. אל אחוֹרי הבּימה מתכּנסים אַברכים צעירים, שטליוֹתיהם החדשוֹת צוֹנחוֹת דרךְ רישוּל מעל כּתפיהם, עוֹמדים בּחבוּרה וּמהנים עצמם בּשׂיחָה בּטלה, מלגלגים על הקהל וּמבדחים דעתּם. גבריאֵל השמש פּוֹסע על הבּימה אַחַת כּאן ואחת כּאן, מכריז בּקוֹל מזמר ממוּשךְ על שער העליוֹת, מתעכּב לרגָעים וסוֹקר אֶת הקהל סקירה מַקיפה בּעיִן קפּדנית, תּוֹבעת. אַךְ כּיוָן שהוּא צד רמיזת אֶצבּע של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, מיד פּניו מאִירים כּאילוּ בּאוֹר גָנוּז, והוּא חוֹפז ויוֹרד בּשלבּי הבּימה, מַטה אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת אֶל אוֹתוֹ בּעל־הבּיִת, מַמתּיק עמוֹ סוֹד, מגחךְ וּמנַענע לוֹ ראשוֹ מתּוֹךְ נאמנוּת יתירה וחוֹזר ועוֹלה למקוֹמוֹ.
– עֶשׂ־רים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – זימר השמש את הזמר הרגיל שלוֹ.
כּעֵין זיע התחיל זוֹחל ויוֹרד בּערפּוֹ של משה־מוֹטי. חבוּרת האַברכים והבּחוּרים, המתבּדחים מאחוֹרי הבּימה, גָדלה והלכה, הקיפה את משה־מוֹטי ונַערוֹ כּכרכּוּם, ללא מוֹצא. משה־מוֹטי עמד כּבוּש בּתוֹכם, מפרכּס לָצאת ואֵינו מעֵיז.
– הנַער שלי… אָנא, עשׂוּ־נא טוֹבה… יֶש לי נַער יֶש לי… – גימגם לעוּמתם. אַךְ אִיש לא שעה אֵלָיו.
מרוֹב מבוּכה התחיל לפשפּש בּידיו מסביב, ואֶצבּעוֹתיו נגעוּ בּלחיוֹ הלוֹהטת של בּנוֹ. גָחַן אֵלָיו וראָהוּ עוֹמד דחוּק אֶל הסַפסל, הוֹרס להרים אֵלָיו את ראשוֹ ורוֹעֵד כּוּלוֹ כּמוֹ בּקדחת.
– שלוֹ־שים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!
– רב גבריאֵל! – חינן משה־מוֹטי קוֹלוֹ וּפשט ידיו אֶל השמש. ואוּלָם רק את אחוֹריו של רב גבריאֵל ראה, כּי פּניו היוּ מוּרכּנים אוֹתה שעה אֶל אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, שעמד ממוּלוֹ לפני הבּימה ולָחַש לוֹ על אָזנוֹ השוֹמַעת בּפנים שׂוֹחקוֹת.
– שב־עים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – הכריז השמש בּרגש של נצחוֹן.
– רב גבריאֵל!…
הפּעם נדמה לוֹ למשה־מוֹטי, כּי הפריז על המידה וּמגרוֹנוֹ פּרצה צוָחָה רמה בּיוֹתר, שנשמעה כּעֵין זעקת־שבר.
– אֵלי… אֵלינוּ אֵין הוּא רוֹצה להבּיט כּלָל! – התנַצל לפני האַברכים וּפשט אֶת ידיו מתּוֹךְ יֵאוּש.
– מי? – שאָלוֹ אֶחָד מהם בּפנים שׂוֹחקוֹת.
– אוֹמר אני… יֶש לי נַער, תּינוֹק… וחָשקה נַפשוֹ בּמַפטיר…
לבסוֹף הצליח משה־מוֹטי לָצאת בּשלוֹם מתּוֹךְ הדחָק, התייצב ליד שלבּי הבּימה, מצפּה וּמכין ראשוֹ לרמיזה כּלפּי גבריאֵל השמש, כּשאֶצבּעוֹתיו ממַשמשוֹת בּשׂער זקנוֹ הקלוּש. לידוֹ עמד נַערוֹ, מוּכן וּמזוּמן בּחומש מתּחת לזרוֹעוֹ וּבאַדמימוּת הלוֹהטת בּלחָייו הכּחוּשוֹת.
מיד התלקטוּ אֵלָיו נַערי בּית־הכּנסת, צוֹחקים וקוֹרצים זה לזה בּערמימוּת.
– אִיש למקוֹמוֹ, בּחוּרים! – נזף בּהם זקן רגזן אֶחָד, וּבדרךְ־הילוּכוֹ דחף דווקא אֶת נַערוֹ של משה־מוֹטי, דוֹחף ואוֹמר: – לךְ, שקץ שכּמוֹתךָ, עדיִין מסרב הוּא!
מתּוֹךְ סַערת־הנפש חָפז משה־מוֹטי ואָחַז בּיד בּנוֹ הנעלָב, עלה עמוֹ על הבּימה והתייצב לפני השוּלחָן, עוֹמד שם בּבוֹשת־פּנים וּמגחךְ על סביבוֹתיו. כּדי למצוֹא זכוּת לעמידתוֹ כּאן, בּמרוֹם הבּימה, לעֵיני כּל הקהל, שלח ידוֹ אל הקוּפסה של טאבּאק־ההרחה, המוּצבת על השוּלחָן לצרכּם של המתפּללים, וּביקש לפתּוֹחַ אוֹתה. אַךְ ידוֹ רעדה, והטאבּאק נשפּךְ על־פּני המַפּה. משעשׂה מַעשׂה נוֹרא זה, עמד להתגָרד בּערפּוֹ, מתגָרד וּמַבּיט על הטאבּאק השפוּךְ, כּמי שהרג את הנפש.
אַךְ הנה נתקל בּוֹ השמש ונתן בּוֹ עיִן פּוֹזלת.
– רב גבריאֵל, אַל־נא יִחַר אַפּךָ… רוֹצה היִיתי…
– הא? – נתן עליו השמש בּקוֹלוֹ והרכּין אֵלָיו לרגע את אָזנוֹ השוֹמַעת.
– הנה זה הנַער… נַערי שלי הוּא… – מילמל משה־מוֹטי ורמז בּידוֹ על בּנוֹ. – ואָמרה… כּלוֹמַר, אִשתּי שלי… למַען השם… התעקשה… תּינוֹק, וגדוֹלָה הרחמנוּת…
בּאוֹתוֹ רגע צד השמש בּעֵינוֹ רמיזת אֶצבּעוֹ של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, וּמיד עזב את משה־מוֹטי והכריז בּקוֹל אָדם צוֹלח, שסוֹף נצחוֹנוֹ בּא:
– מ־אָה פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!
ואַחַר־כּךְ דפק בּידוֹ על השוּלחָן, לאוֹת כּי תּמה המכירה. בּסוֹבבוֹ על הבּימה אֵילךְ ואֵילךְ מתּוֹךְ זחיחות־הדעת על גמַר העֵסק המוּצלָח, נתקל שוּב בּמשה־מוֹטי, שעמד כּהלוּם־רעם עם נַערוֹ המרתּת. גָחַן אֵלָיו וּשאָלוֹ בּקוֹל גערה:
– הא? מַה רצוֹנךָ אֵיפוֹא? דבּר דברים ואֶשמַע!
א
שיינין, “אֶכּטאֶרן” בּעל תּעוּדת־בּגרוּת וכוֹבע כּחוֹל של סטוּדנטים, עלם רךְ־המזג, שעֵיניו בּיישניוֹת וּזקן־משי רךְ עוֹטר אֶת לחָייו, בּא עם מזוָדה של נצרים ועם חבילה צרוּרה בּשׂמיכה ירוּקה אֶל האַכסַניה החדשה אשר שׂכר. את הדלת פּתח לו לרוָחָה אַברךְ קטן־קוֹמה, בּפינסנה על חוֹטמוֹ, בּכיפּה של משי על ראשוֹ וּבספר תּקוּע מתּחת לבית שחיוֹ. משראה זה את פּני הבּא, ניצנץ לעוּמתוֹ בּזכוּכיוֹת הפּינסנה וקרא מתּוֹךְ שׂמחה:
– אָה, סוֹף־כּל־סוֹף, הסטוּדנט שלָנוּ, האָדוֹן שיינין! ואני יוֹשב כּאן כּל הזמַן וּמחַכּה לָךְ. כּבר כּלוּ עֵינַי מחַכּוֹת!
שיינין עבר דרךְ הפּרוֹזדוֹר האָפל אל חַדרוֹ. כּשהרגיש, כּי האַברךְ הקטן הוֹלךְ אַחריו בּפסיעוֹת קטנוֹת, הפךְ אֵלָיו ראשוֹ והציץ עליו.
– האַתּה הוּא בּעל־הבּית?
– סבוּר אני, כּי אֶפשר לאמוֹר כּךְ. על כּל פּנים, בּשבילךָ אֶהיֶה אני בּעל־הבּית!
– מַה פֵּירוּש? מי הוּא אֵיפוֹא הזקן, שהשׂכּיר לי את החדר.
– אָה, הזקן? זה אֵינוֹ כּלוּם. זה רק חוֹתני.
שיינין התבּוֹנן רגע מתּוֹךְ סַקרנוּת אֶל בּעל דירתוֹ החדשה. לנגדוֹ עמד בּפתח החדר בּן־אָדם גוּץ ועגוֹל, בּפנים מפוּטמים יפה, בּלחָיים חַכליליוֹת, מַבהיקוֹת מתּוֹךְ שחוֹר זקן קטן, בּשרשרת של כּסף על חָזהוּ, וכוּלוֹ מאִיר בּעד זכוּכיוֹת הפּינסנה בּאוֹשר כּפוּל, נהנה מעצמוֹ בּפרט וּמכּל העוֹלָם בּכלל. שיינין גָחַן אֶל המזוָדה לפתּוֹחַ אוֹתה וּלסַדר חפציו. אַךְ האַברךְ לא זז ממקוֹמוֹ. בּידוֹ האַחַת אָחַז את הספר, כּמין דוּגמה וסמל לעֶצם טבעוֹ, וּבידוֹ האַחרת השתּעשע בּשרשרת שעוֹנוֹ, הרקידה בּאֶצבּעוֹ על חָזהוּ, כּמאַשר ואוֹמר: כּךְ הוּא.
– רצוֹנךָ לאמוֹר לי דבר?
– לאמוֹר דבר? – האַברךְ החליק ונכנס לתוֹךְ החדר. – אוֹי־אוֹי! עוֹד נאמַר ועוֹד נדבּר, אִם יִרצה השם. כּוונתי, אַחַר כּךְ, בּמשךְ הזמַן, לכשנַכּיר אִיש את רעֵהוּ מקרוֹב. סבוּר אני, כּי אנשים כּמוֹנוּ בּדרךְ כּלָל, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, יִמצאוּ עניינים לענוֹת בּהם. ואוּלָם סלח־נא, אדוֹני הסטוּדנט, אֶפשר נעים לךָ יוֹתר לדבּר עמי בּלשוֹן המדינה, לשוֹן רוּסיה אִמנוּ, כּמוֹ שאוֹמרים? בּבקשה, פּאַזשאַלוּיסטאַ. שוֹמע אני רוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה.
– האוּמנם כּן הוּא? על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה?
בּיקש הדייר להתל קצת בּבעל־דירתוֹ החָדש, שנראָה לוֹ מגוּחָךְ בּיוֹתר, אֶלָא שמזגוֹ הרךְ לא נתנוֹ להפריז על המידה. ולָכן כּבש אֶת יִצרוֹ וּפנה אֶל האַברךְ מן הצד:
– המוּתּר לי לשאוֹל, בּמה אַתּה עוֹסק?
– בּמה אני עוֹסק? מַה שייךְ לאמוֹר? הלא ידעתּ, אנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. עוֹסקים בּקריאָה, בּכתיבה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אבל בּדרךְ כּלָל, לשם פּרנסה, אני עוֹסק בּבוּכהאלטרייה, מנַהל אֶת חשבּוֹנוֹת בּית־המסחָר שלי, כּלוֹמַר, שלי וגם של חוֹתני. אַךְ הבה נראֶה את הספרים, שסטוּדנט, העוֹמד להיכּנס לאוּניברסיטה, מוֹצא בּהם חפץ. מַה טיבם? היסטוֹריה? מַאתּימַאטיקה? גיאוֹגראפיה? אוֹ אֶפשר גם פּרוֹקלאמאציה? אֵין בּכךְ כּלוּם, יכוֹל אַתּה להראוֹתני הכּל, אדוֹני הסטוּדנט. גם אנַחנוּ מבינים קצת בּעניינים אֵלוּ!
וּמיד נטפּל למזוָדה הפּתוּחה, כּרע על בּרכּיו והתחיל להוֹציא מתּוֹכה ספר אַחַר ספר, עיֵין בּשעריהם, קרא שמוֹתיהם בּקוֹל רם וּבהטעמה מיוּחדת, המתּיקם בּפיו כּדבש: “תּולדות הציוויליזאציה בּאנגליה”, “כּל כּתבי אַ. ס. פּוּשקין”, “כּה אָמַר זאראטוּסטרה”, “תּוֹלדוֹת הפּילֹוסוֹפיה”… לשם הספר האַחרוֹן הציץ האַברךְ על הדייר החדש הצצה משוּנה, כּמשתּוֹמם, ותוֹךְ כּדי רגע אוֹרוּ פּניו, כּאילוּ נשפּךְ עליהם זוֹהר עֶליוֹן. ניענַע בּראשוֹ, הקיש בּלשוֹנוֹ וקרץ בּעֵיניו אֶל שיינין מתּוֹךְ חיוּךְ ערמוּמי רב־מַשמעוּת:
– אִי־הי־הי!…
שיינין קם מעל האָרץ, עזב את המזוָדה עם הספרים בּידי האַברךְ ועמַד להציע את מיטתוֹ, פּיתּח את החבילה הצרורה בּשׂמיכה הירוּקה, הוֹציא מתּוֹכה כּר בּחיפּוּי אָדוֹם וטפח בּוֹ בּכל עוֹז. מתּוֹךְ הטפיחוֹת הנמרצוֹת שהטיח בּכלי־משכּבוֹ, ניכּר היה, כּי היטב חָרה לוֹ על עצמוֹ, שבּעל מזג רךְ הוּא ואֵינוֹ מוֹצא את לבּוֹ לשלח את האַברךְ אֶל כּל הרוּחוֹת. לאַחַר שכּילה חמתוֹ בּכּר, נתקררה דעתּוֹ בּמקצת.
ואַף־על־פּי־כן החליט להעמיד פּנים קוֹדרים, להחריש כּאילם ולא לענוֹת דבר את היהוּדי הטרחָן הזה. מתּוֹךְ החלָטה תּקיפה זוֹ הוֹציא את קוּפסַת הסיגָריוֹת, פּזל בּעֵינַיִים רוֹגזוֹת לצד האַברךְ, המפשפש עדיִין בּצרוֹר ספריו, והצית גפרוּר. משראָה אוֹתוֹ האַברךְ בּכךְ, חָפז וקם מעל הספרים, יצא מן החדר וּמיד חָזר עם קנה־מקטרת תּקוּע בּפיו, הקיש עליו בּאֶצבּעוֹ ונשף בּוֹ אֶל מוּל פּני הדייר:
– כּלי יקר. ענבּר טהוֹר. קיבּלתּיו בּירוּשה מאֵת סבי, עליו השלוֹם.
כּשראה, כּי הדייר אֵינוֹ יוֹרד לסוֹף כּוונתוֹ וּמַחריש, תּקע שוּב את קנה־המקטרת אֶל תּוֹךְ פּיו והקיש עליו בּאֶצבּעוֹ:
– כּדאי לטעוֹם טעם סיגָרייה של סטוּדנט, המכין עצמוֹ להיוֹת דוֹקטוֹר. הדבר מעניֵין מכּמה וכמה טעמים. אָדם שכּמוֹתךָ זהיר מסתּמא בּשמירת חוּקי הבּריאוּת, יוֹדע מה ההיגיאֵנה דוֹרשת מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. אני יֶש לי כּלָל שלי: הפּילוּסוּפים ואַנשי־המוֹחַ כּל מַעשׂיהם שקוּלים בּמאזני השׂכל. אָכן לא קל להיוֹת פּילוּסוּף. אפילוּ להבין אוֹתם לא כּל אָדם מסוּגָל! וּבזה יכוֹל אני להתפּאֵר: אני מבין אוֹתם עד תּכליתם!
לאחר ששמע הדייר דברים אֵלוּ שיש בּהם אבק חנוּפה, נכנַע למזגוֹ הרךְ, פּתח את קוּפסַת הסיגָריוֹת והגישה לפני האַברךְ בּלי דבּר דבר. זה פּשט שתּי אֶצבּעוֹת ונטל בּזהירוּת סיגָרייה, התבּוֹנן בּה תּחילה משתּי קצוֹתיה, כּמי שמתבּוֹנן בּדבר הראוּי לפליאָה, ועישן אוֹתה בּרגש מיוּחָד, מצדד ראשוֹ, כּמַקשיב לטעמה, משׂים פּיו כּשפוֹפרת וּמַשיב מתּוֹכה, בּפנים מאִירים וּבעֵינַיִים עצוּמוֹת למחצה, סילסוּלי־עשן דקים, כּמתכּוון לאמוֹר: “הרוֹאֶה אַתּה? זוֹהי בּדיוּק נקוּדת־ההשקפה שלָנוּ”. אַחַר־כּךְ ישב בּהרחָבה על המיטה המוּצעת של הדייר והתחיל לסַפּר מַעשׂה אָרוֹךְ, השייךְ לענין העישוּן. פּעם אַחַת, כּשנסַע לרגל מסחָרוֹ לווארשה, נזדמן לוֹ בּרכּבת דוֹקטוֹר אֶחָד מפוּרסם, מאוֹתם הדוֹקטוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם, שבֹּטביעוּת־עין ראשוֹנה קשה לעמוֹד על חשיבוּתם: קוֹמתם קטנה, גוּפם צנוּם וּלבוּשם דל. אמת, מנקוּדת־השקפה זוֹ רשאי הוּא להעיד על עצמוֹ: כּשהוּא נוֹתן עיִן בּמין ציפּוֹר מציפּרים אֵלוּ, מיד הוּא יוֹדע את אשר לפניו. מַכּיר הוּא אוֹתם על־פּי הקרחת. וכךְ היה גם בּאוֹתוֹ דוֹקטוֹר: ראה אָדם קטן יוֹשב בּפינַת הקרוֹן וקוֹרא בּעיתּוֹן גָדול, כּתוּב גרמַאנית אוֹ צרפתית אוֹ לאטינית, וּמעקם בּשעת מַעשׂה את חוֹטמוֹ – אָה, הלא מאַנשי שלוֹמנוּ אָתּה!… בּקיצוּר, לָמה לוֹ להאריךְ הרבּה? שניהם נכנסוּ בּשׂיחה ונתחַבּבוּ זה על זה, מַמש כּמוֹ כּאן, בּשׂיחָתוֹ עתּה עם האָדוֹן הסטוּדנט. והגיעוּ הדברים לידי כּךְ, שבּאַחַת התּחנוֹת רץ והביא קוּמקוּם רוֹתחים, וּשניהם ישבוּ שבת ריעים ושתוּ תּה. ואֶפשר לא היה זה תּה, אֶלָא שיכר? חַכּה כּמעט רגע. הלא מאָז כּבר עברה לא שנה אַחַת ולא שנתיִים, אֶלָא בּעֶרכּךָ שלוֹש שנים!… אָמנם כּן, עכשיו הוּא נזכּר: זה היה בּאמת שיכר. וסימן לדבר יש: שניהם הקישוּ כּוֹסוֹתיהם זוֹ לזוֹ ושתוּ לחַיִים, מַה שאֵין נוֹהגים בּתה. ואוּלָם לא זה עיקר כּוונתוֹ לסַפּר. עיקר כּוונתוֹ – הסיגָריוֹת. סיגָרייה נתן לוֹ הדוֹקטוֹר ההוּא, שאֶת טעמה יִזכּוֹר כּל ימי חַייו. גם עתּה, כּשהוּא מַעלה בּזכרוֹנוֹ את ריחַ הניחוֹחַ של אוֹתה סיגָרייה, הריהוּ מַרגיש מעֵין סחַרחוֹרת בּראשוֹ, כּאִילוּ שתה יֵין טוֹקאי טוֹב.
וּכדי להראוֹת בּעליל אֶת טיבה של אוֹתה סיגָרייה, שאף האַברךְ מלוֹא פּיו מקנה־המקטרת, קפץ שׂפתיו כּשפוֹפרת והִשיב מתּוֹכה סילסוּל־עשן דק מן הדק, כּאוֹמר: “כּזה בּדיוּק היה ריחָה!”
שיינין ניגש אֶל האַברךְ ועמַד לפניו קוֹדר וּמַחריש. רגָעים מספּר הבּיט אֵלָיו בּלב נעכּר, וּכשראה, כּי זה מוֹסיף לָשבת על מיטתוֹ שוֹקט וּבוֹטח, מעשן אֶת הסיגָרייה להנאָתוֹ וּמַשיב מפּיו את סילסוּלי־העשן אל התּקרה בּפנים מדוּשני־עוֹנג, הפךְ אֵלָיו עוֹרף, יצא מן החדר וסגר אַחריו את הדלת בּרעש. ואוּלָם מיד חָזר ונכנַס מתּוֹךְ החלָטה נמרצה, פּנה אֶל האַברךְ בּפנים חמוּרים, עשׂוּיִים לבלי־חָת, ודיבּר אֵלָיו קשוֹת:
– צריךְ אני לאמוֹר לךָ, כּי אִיש עסוּק אני בּמאוֹד מאוֹד!
האַברךְ קם מעל המיטה, פּלט מתּוֹךְ קנה־המקטרת את זנַב הסיגָרייה אֶל הקרקע, רמַס ומיעֵךְ אוֹתוֹ בּרגלוֹ וענה ואָמַר:
– לי אֵין אַתּה צריךְ כּלָל לאמוֹר זאת. יוֹדע אני גם יוֹדע, כּי אִיש עסוּק אַתּה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – לישב כּל הימים וכל הלילוֹת על פּילוּסוּפיה והיסטוֹריה? ולא סתם היסטוֹריה, אֶלָא היסטוֹריה של אַנגליה! לאנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, אֵין צוֹרךְ לשׂבּר את האוֹזן – ידענוּ פּירוּשה של עבוֹדת־המוֹחַ! רוֹצה אַתּה לנסוֹע דווקא בּרכּבת על־פּני מסילת־הבּרזל – הטריחָה־נא עצמךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, שׂים שׂכל, חקוֹר ודע, כּי החַשמַל הוּא כּךְ וכךְ, וכי הקיטוֹר הוּא כּךְ וכךְ. אַךְ לָמה לָנוּ להרחיק לכת אל הפּילוּסוּפיה? הבה נקח חָכמה אַחרת, הקרוֹבה לָנוּ יוֹתר. מתכּוון אני להיסטוֹריה־גראֶץ. אני טוֹעֵן בּשלי: גם היסטוֹריה־גראֶץ חָכמה עמוּקה היא, שלא כּל אָדם מסוּגָל להגיע עד תּכליתה. המבין אַתּה בּלשוֹן־הקוֹדש? מריסי עֵיניךָ ניכּר, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש. מכּיוָן שכּךְ, לא שמַעתּ מסתּמא גם את שמַע סוֹקוֹלוֹב, נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, שאוֹמרים עליו, כּי יוֹדע הוּא שבעים לָשוֹן וּבקי בּכל שבע החָכמוֹת. חבל, חבל, שלא שמַעת את שמוֹ!… הנה אַראֶה לךָ מַה שהשיב לי נַחוּם סוֹקוֹלוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּעיתּוֹן שלוֹ, בּ“שאֵלוֹת וּתשוּבוֹת”, למַען תּדע, לכל הפּחוֹת, לפני מי אַתּה עוֹמד, חֶה־חֶה…
האַברךְ נזדרז ויצא מן החדר, וּמיד חָזר בּפסיעה קלה ועליזה, כּרוֹקד והוֹלךְ לקראת נצחוֹן, וניפנף אֶל מוּל פּניו של הדייר בּגלָיוֹן ישן וּמהוּה, כּפוּל שמוֹנה, של עיתּוֹן עברי. הוּא פּרשׂ את העיתּוֹן על השוּלחָן והחוָה בּאֶצבּעוֹ על השוּרוֹת הקטנוֹת שבּקצה העמוּד האַחרוֹן:
– הנה הנן! הנה השאֵלוֹת והתּשוּבוֹת של העוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב. כּאן קבוּר הכּלב, חֶה־חֶה… הרוֹאֶה אַתּה את הכּתוּב פּה בּאוֹתיוֹת קטנוֹת וּמחוּקוֹת? “לה'” – כּלוֹמַר: להאָדוֹן. לי מתכּוון סוֹקוֹלוֹב. להלן: “שׂ–ן מ–ג” – כּלוֹמר: שׂטן מקטרג. אני, אני הוּא השׂטן המקטרג. כּלוֹמַר, לא אני מַמש, אֶלָא השם הבּדוּי שלי, מַה שקוֹראִים מנקוּדת־השקפה שלָנוּ פּסיבדוֹנים. להוֹדיעךָ, שלא רציתי לחתּוֹם את שמי המפוֹרש, מכּמה וכמה טעמים. לָמה לי להכניס את ראשי בּעסקים שאֵינם שלי? אִילוּ נוֹדע הדבר ל“חברה קדישא”, היה העוֹלָם חוֹזר לתוֹהוּ וָבוֹהוּ. ואַף־על־פּי־כן אַל תּירא: בּין כּה וּבין כּה יוֹדע העוֹלָם, שמלאכתּי בּכךְ… להלן: “לא יכוֹלנוּ לָרדת לעוֹמק דעתּךָ” – כּלוֹמַר: דבריךָ עמוּקים מהבינם. העוֹמד אַתּה על העוֹקץ? סוֹקוֹלוֹב, העוֹרךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אֵינוֹ בּוֹש להוֹדוֹת בּפוּמבּי, כּי דברי עמוּקים מבּינתוֹ. להוֹדיעךָ, שטבעי בּכךְ. רגיל אני להעמיק את כּתיבתי בּכל מיני פּסוּקים מאִיוֹב וּבכל מיני מלים קשוֹת מתּוֹךְ המַחזוֹר. חבל, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש, וכל הדברים האֵלה כּסתרי־תוֹרה הם לָךְ!
האַברךְ הבּיט אֶל הדייר בּעֵינַיִים צוֹהלוֹת משמן וּבלחָיים מַבהיקוֹת כּל־כּךְ, כּאִילוּ כּל טוּב העוֹלָם ניתּן בּידוֹ.
שיינין הקדיר פּניו, פּסע אֵלָיו פּסיעה נמרצה, חָטף מידוֹ את העיתּוֹן – וּמי יוֹדע מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ גלָיוֹן מהוּה, אִילמלא נפתּחָה בּרגע ההוּא דלת הבּיִת וּמן הפּרוֹזדוֹר נשמַע קוֹל אִשה:
– שלמה־דויד, אַיֶכּה? הניח בּעֶצם ימוֹת החוֹל את החנוּת, הלךְ לוֹ ונעלָם! הלא צריךְ אַתּה לעשׂוֹת את חשבּוֹנוֹ של המוֹרה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב – כּלוּם שכחתּ? ואִשתּוֹ של מנַהל הדוֹאַר אַף היא מחַכּה זה כּשעה! היכן הוּא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? נוּ־נוּ, בּן־אָדם!… שלמה־דויד!
– הסי, הסי! מַה לָךְ כּי נזעקתּ? אני כּאן, אני כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ! הלא אָמַרתּי לָךְ, כּי הוֹלךְ אני להקבּיל פּני אוֹרחַ חָשוּב!
שלמה־דויד פּתח לרוָחָה את דלת החדר, התייצב בּפּתח ופניו כּלפּי הדייר.
– אֵין מַניחים לדבּר דבר עם אִיש! בּלעדי לא ירימוּ בּבית־המסחָר את ידיהם ואת רגליהם! כּל הבּוכהאלטרייה וכל האַדמיניסטראצייה עלי הן, עלי ועל צוָארי!
ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוֹציא את ראשוֹ בּעד הפּתח וּפנה אֶל אִשתּוֹ בּקוֹל מוֹשל:
– אִם כּן, מה אַתּ עוֹמדת שם? הבי הנה את ספר החשבּוֹנוֹת, ואֶעשׂה אֶת חשבּוֹנוֹ של מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ, כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ. כּאן האוֹר מרוּבּה, ואַף חברתוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט נעימה מאוֹד, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.
אֶל הפּתח קרבה בּפסיעה זהירה, מהססת, אִשה צעירה, שחרחוֹרת וּמַצניעה לכת. זוֹ העיפה בּדייר החָדש מַבּט בּיישני, ניענעה ראשה לעוּמתוֹ בּענוַת־חן ואָמרה:
– אָה, האָדוֹן הסטוּדנט כּבר בּא עם חפציו? בּשעה טוֹבה
וּמוצלָחַת!… אבל לָמה תּפריע את האָדוֹן בּחַדרוֹ, שלמה־דויד? אֶפשר רוֹצה האָדוֹן הסטוּדנט ללמוֹד בּספריו אוֹ לָנוּחַ מעט?
– כּלוּם אני מַפריע? – נתן הבּעל הקטן בּקוֹל חָזק על אִשתּוֹ. – מי אָמַר לָךְ, שאני מַפריע? אַת לכי מפּה, שאַתּ עלוּלָה בּאמת להפריע. לכי, לכי לָךְ. לאַחַר שאֶעשׂה את החשבּוֹן, תּבוֹאִי לָקחַת אוֹתוֹ. מַפריע!… שמַעתּ מימיךָ דיבּוּרים של אִשה לא־מלוּמדת? אנשים יוֹשבים וּמסיחים זה עם זה להנאָתם, והרי זוֹ אוֹמרת: מַפריע!… לכי, לכי לָךְ. יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי הדברים, שאני והסטוּדנט מדבּרים כּאן בּינינוּ מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, לא לפי מוֹחךְ הם!
לאַחַר שיצאָה האִשה מן הבּיִת, ישב שלמה־דויד אל השוּלחָן הקטן של דיירוֹ בּהרחָבה, פּתח את ספר החשבּוֹנוֹת והתחיל לעיֵין בּוֹ, כּשהוּא מעווה את פּניו וּמגָרד את שׂער זקנוֹ הקטן בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו – סימן להתעמקוּת. בּתוֹךְ כּךְ הציץ על שיינין, העוֹמד על מזוַדתּוֹ הפּתוּחָה תּוֹהה וּמַשמים, ואָמַר לוֹ:
– אֵין בּכךְ כּלוּם, אדוֹני שיינין. יכוֹל אַתּה לסַדר את חפציךָ עם ספריךָ כּכל אַוַת נַפשךָ. ורק בּקשה לי אֵליךָ: אוּלי תּוֹאיל להלווֹת לי עוֹד סיגָרייה אֶחָת? הרגל רע הוא אֶצלי: כּשאני אוֹחז את העֵט בּידי, אני מתאַוה לעשן. העישוּן, עליךָ לָדעת, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.
ב
בּעֶרב, כּשחָזר שיינין מן החוּץ לחַדרוֹ והעלה אוֹר בּעששית הקטנה, הגיעוּ לאָזניו מתּוֹךְ חדר־האוֹכל הסמוּךְ קוֹלוֹת אַנשי הבּיִת, הסחים בּיניהם, ועל כּוּלָם מנַצחַ והוֹלךְ קוֹלוֹ הרם של שלמה־דויד, קוֹל חָזק וּבטוּחַ ונהנה מעצמוֹ, קוֹל שׂוֹרר בּביתוֹ. עוֹד הדייר פּוֹנה כּה וָכה, והנה נפתּחָה דלת חַדרוֹ וּשלמה־דויד נכנַס אֶצלוֹ, כּשהוּא לוֹעֵס אָכלוֹ בּפיו וּפניו מַבהיקים, ואָחַז אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹ.
– בּוֹא, אדוֹני הסטוּדנט, לשתּוֹת תּה אִתּנוּ.
שיינין בּיקש להשתּמט מידיו מתּוֹךְ סירוּב נמרץ:
– לא, לא… תּוֹדה רבּה! אֵיני יכוֹל עכשיו… צריךְ אני…
– נוּ־נוּ! אַל תּסַפּר לי סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת! – גָער בּוֹ שלמה־דויד גערה של חיבּה וטפח לוֹ על שכמוֹ. – אַדרבּה, נשתּה תּה, נשׂיחַ קצת, נבלה עֶרב בּנעימים, ותהיה בּן־בּיִת. בּוֹא, בּוֹא, הכינוֹתי לךָ שם עיתּוֹן רוּסי, ששוֹלחים אֵלי יוֹם־יוֹם מפּטרבּוּרג. אֶלָא מה, כּלוּם סבוּר אַתּה, שבּאת לָדוּר בּין פּראֵי אַפריקה?
– אבל צריךְ אני עכשיו…
– בּלא שוּם תּירוּצים! לא אַניחַ לךָ לישב כּאן יחידי – יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ! אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: אפילוּ הפּילוּסוּפים הגדוֹלים אֵינם מסרבים לשתיית תּה. גם העוֹלָם הזה עוֹלָם הוּא!
והוּא משךְ אַחריו את הדייר בּעל־כּרחוֹ אל חדר־האוֹכל, בּמקוֹם שישבוּ כּל בּני המשפּחה מסביב לשוּלחָן לפני המיחַם הרוֹתחַ.
המסוּבּים היוּ: בּעל־הבּית הזקן, אִשתּוֹ וּשתּי בּנוֹתיו, שהבּכירה בּהן היא זוּגָתוֹ השחַרחוֹרת של שלמה־דויד. הזקן, יהוּדי קטן וצנוּם, נקי בּלבוּשוֹ, עם זקן־תּיִש קלוּש שזרקה בּוֹ שׂיבה, סעד אוֹתה שעה סעוּדת־העֶרב. פּניו וידיו הקטנוֹת היוּ עסוּקים מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים בּצלחת הדגים, העוֹמדת לרשוּתוֹ. בּין לגימה ללגימה היה מרים ראשוֹ אל התּקרה, מוֹצץ שׂפמוֹ המדוּשן בּכוונה רבּה וּמנַקה בּאֶצבּעוֹתיו הקטנוֹת והצנוּמוֹת את שׂער זקנוֹ הקלוּש מן פּירוּרי העצמוֹת שדבקוּ בּוֹ, וכל זה הוֹציא לפוֹעל בּדייקנוּת וּבזריזוּת, כּאָדם חָרוּץ בּמלאכתּוֹ, העוֹשׂה הכּל בּעתּוֹ טוֹב ויפה. בּעלת־הבּיִת, אִשה שחוֹרה ועבה, ישבה ממוּלוֹ בּידיִים חבוּקוֹת על לבּה וּבגיחוּךְ של נַחַת בּפניה השמנים. הבּת הבּכירה תּפרה מַשהוּ בּקצה השוּלחָן בּמכוֹנַת־תּפירה של יד, והצעירה, לאַחַר שמזגה תּה לכל המסוּבּים, נטלה בּידה את העיתּוֹן וּפרשה עמוֹ אל הסַפּה, פּזלה בּעֵיניה לעֵבר הדייר, וּבלחָיֶיה פּרחה אַדמימוּת.
פּתחוּ בּשׂיחה. המדבּרת היתה בּעלת־הבּית השמנה, ששאלה את הדייר החָדש, אִם מַכּיר הוּא את בּנוֹ של מוֹטי הרוֹפא, אַף הוּא סטוּדנט, ודווקא סטוּדנט גָמוּר. לָמה היא שוֹאֶלת זאת? משוּם שהיוֹם נכנַס זה לחנוּתה לקנוֹת קוּפסַת שוֹקוֹלָדה לאִמוֹ, ליוֹם־הוּלדתּה. אַךְ זה סטוּדנט נחמד – יפה־תּוֹאַר, עדין־נפש ושוֹקט כּיוֹנה. העיקר – עדין־נפש: אֵינוֹ עוֹמד על המקח, משלם כּמה שדוֹרשים ממנוּ. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא ההילוּךְ שלוֹ, הנימוּסים שלוֹ, הקידוֹת וההשתחוָיוֹת שלוֹ – תּאוָה לעֵינַיִים וּמשׂוֹשׂ ללב! עיטפוּ לוֹ אֶת קוּפסַת השוֹקוֹלָדה, הרי הוּא מַרכּין ראשוֹ וּמשתּחוה: מַארסי! פּתחוּ לוֹ אֶת הדלת, הרי הוּא מרים כּוֹבעוֹ וּמנַענע ראשוֹ בּחן וּבנעימוּת: שוּב מַארסי!… אַשרי האֵם, שזכתה לבן סטוּדנט שכּזה! כּי מלבד כּל המַעלוֹת הטוֹבוֹת, הרי זוֹ לעצמה מלָאכה נקייה וקלה, המַעשירה את בּעליה. כּמה, למשל, מקבּל האָדוֹן הסטוּדנט בּשׂכר הוֹראַת־שעה, אִם מוּתּר לָדעת סוֹד כּזה?
את כּל הדברים האֵלה דיבּרה האִשה השחוֹרה והעבה בּמתק־שׂפתיִים, כּשליבּבה את הדייר הבּיישן, המַחריש מתּוֹךְ מבוּכה, בּעֵיניה השחוֹרוֹת, השוֹקקוֹת, החוֹתרוֹת וחוֹקרוֹת בּמוּפלָא ממנה.
כּל אוֹתה השעה לא נח שלמה־דויד ולא שקט. פּעם קפץ אֶל גיסתוֹ, חָטף מידיה את העיתּוֹן, הרכּיב את הפּינסנה על חוֹטמוֹ והתחיל לעיֵין בּחדשוֹת, מרפרף בּעֵיניו על טוּרי העיתּוֹן מלמַעלָה למַטה
וּמלמַטה למַעלָה, כּמבקש דבר חָשוּב שנתעלם ממנוּ. וּמיד הניח את העיתּוֹן וניגש אל ארוֹן־הספרים הקטן, עמד לחַפּשׂ בּוֹ בּפנים טרוּדים מאוֹד והוֹדיע בּקוֹל רם וּבפירסוּם רב, כּי אָבדוּ לוֹ כּמה וכמה מספריו הנחוּצים לוֹ בּיוֹתר. לאָן נעלמוּ, למשל, “משלי קרילוֹב”, ספר יקר־המציאוּת, שהרבּה יגע עד שמצא אוֹתוֹ אֵצל מוֹכר־ספרים בּווארשה?
– מה אַתּ מבלבּלת את מוֹחוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט בּדברי־הבאי על התּכשיט של מוֹטי הרוֹפא? – פּנה לבסוֹף אל חוֹתנתּוֹ בּמוּסַר־השׂכּל. – מי הוּא וּמה הוּא? בּחוּר ריק וטיפּש ידוּע, כּמוֹהוּ כּאָביו, שכּל ידיעתוֹ בּמדיצינה אֵינה מַגיעה אֶלָא לעשׂיית חוֹקן!…
ראתה מציאָה ונפלה עליה: מַארסי! הלא את זה יוֹדעים עכשיו כּל החַייטים והסַנדלָרים!… וּבכלל רוֹצה היִיתי לָדעת, מה עניינךְ אֵצל סטוּדנטים? מה אַתּ מַבחינה בּין סטוּדנט גָמוּר לשאֵינוֹ גָמוּר? כּלוּם חָקרתּ אוֹתם ועמַדתּ על גמר לימוּדם? אוֹ שמא מבינה אַתּ בּנקוּדת־השקפה שלָהם?
כּאן מצא גם הזקן את לבּוֹ להשמיע דבר. הלָה דחה מעל פּניו אֶת הצלחת המלאָה עצמוֹת דגים מצוּצוֹת, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ עוֹד, שיפשף ידיו הקטנוֹת זוֹ בּזוֹ וסרק בּאֶצבּעוֹתיו הצנוּמוֹת את זקן־התּיִש שלוֹ, זקף עֵינַיִים קרוֹת למַעלָה וּפלט בּקוֹל רוה ודשן, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש, כּמדבּר אֶל התּקרה, מלים קטוּעוֹת:
– סטוּדנטים!… מדיצינה!… השקפת־נקוּדה!… סתם דברים בּטלים!… מאֶפס מַעשׂה!… כּקליפּת השוּם!…
וּמתּוֹךְ תּנוּעה של בּיטוּל לשאָר העוֹלָם כּוּלוֹ נטל אֶת כּוֹס התּה, העוֹמדת מוּכנה בּשבילוֹ, והגישה אֵלָיו, כּאָדם האוֹמר:
“זוֹ שקוּלָה בּעֵינַי כּנגד כּל השקפוֹת־הנקוּדה שלָכם!”
שלמה־דויד נתבּלבּל, כּאִילוּ נשפּךְ על ראשוֹ מצד אשר לא פּילל קיתּוֹן של צוֹננים. רגָעים מספּר עמַד מַחריש וּמבוּייש, כּמי שנעתּקוּ מלים מפּיו. אַחַר־כּךְ נטל כּיסא וישב ליד הדייר, גיחךְ גיחוּךְ מַר ונאנַח בּאָזנוֹ:
– אֵלה תּוֹלדוֹת פאנַאטיזם!…
שיינין כּילָה לשתּוֹת את התּה, הוֹדה לבעלת־הבּיִת בּחיוּךְ רךְ, ערמוּמי: “מאֶרסי!” וקם מעם השוּלחָן. כּסבוּר היה, שבּזה כּבר יצא ידי חוֹבת נימוּס של דייר חָדש כּלפּי בּעליו. ואוּלָם כּאן קפץ שלמה־דויד ממקוֹמוֹ בּמשנה־עוֹז, כּמתאוֹשש אַחרי תּבוּסתוֹ:
– זוֹ מהי? כּבר הוֹלךְ אַתּה מעמנוּ? חַס ושלוֹם! הן לא ראִית עדיִין את הפוֹנוֹגראף שלי!
– מה פּירוּש? – תּהה שיינין. – אֵיזה פוֹנוֹגראף?
בּמקוֹם תּשוּבה פּנה שלמה־דויד אל גיסתוֹ בּקוֹל מפקד:
– חַנה־אֶטיל, הוֹציאִי אֵלינוּ מן המגירה העֶליוֹנה של השידה את הפוֹנוֹגראף, שהבאתי מווארשה. מַהרי וַעשׂי!
לא היוּ רגָעים מוּעטים ואֶל השוּלחָן הוּבאָה קוּפסַת־עץ שחוֹרה, וּמתּוֹכה הוּצא כּלי־מַתּכת משוּנה, עגוֹל וכבד, בּצירוּף קני־שמיעה של גוּמי מרוּפּט. הכּל התייצבוּ מסביב לשוּלחָן לראוֹת בּמַחזה, כּיצד שלמה־דויד טוֹרח בּזריזוּת וּבדייקנוּת של מוּמחה בּמכוֹנַת־הזמרה המוּפלָאָה, מסוֹבב בּה בּחריצוּת־כּפּיִים מיני בּרגים וגלגלים לכאן וּלכאן ונוֹעֵץ את קני־הגוּמי בּנקבים העשׂוּיים לדבר. אִשתּוֹ של שלמה־דויד פּינתה את השולחָן, אחוֹתה הצעירה היתה אדוּמה ונרגשת בּיוֹתר, משוּם שתּפסה מקוֹם שלא בּמתכּוון ליד הדייר, ואפילוּ הזקן הקר והיבש ניכּרים היוּ בּוֹ סימני התעוֹררוּת: בּעֵיניו הקרוֹת ניצנץ חיוּךְ וַתּרני דק של אָדם, המוּכן להעביר הפּעם על מידוֹתיו.
התּכוּנה היתה רבּה. שלמה־דויד כּירכּר מסביב לשוּלחָן בּתנוּעוֹת של להטן מַפליא לעשׂוֹת, הגיש לכל אֶחָד מן המסוּבּים את קני־הגוּמי, כּדרךְ שמַגישים אוֹצר כּל חמדה, לימדם את אוֹפן השימוּש בּהם והזהירם בּכל חוֹמר הדין, לבל יזיזוּ אוֹתם מתּוֹךְ אָזניהם עד שלא יִשמעוּ מפּיו פּקוּדה לכךְ. את שמוֹת פּרקי הזמרה הכריז בּקוֹל חוֹגג בּרוּסית, כּשהטעים כּל מלה בּפיו בּטעם מיוּחָד וּבכוונה רבּה. שיינין גיחךְ כּל אוֹתה השעה בּעֵיניו הרכּוֹת, ואַף־על־פּי־כן נשמַע להאַברךְ הקטן וּמילא בּדיוּק אַחרי פּקוּדוֹתיו.
לאַחַר ששמַע את כּל הזמירוֹת והפּזמוֹנוֹת של הפוֹנוֹגראף עד תּוּמם, קם הדייר וּפרש לחַדרוֹ עייף וּמטוּשטש, לבּוֹ סחַרחַר ואָזניו צוֹללוֹת, והתנַפּל על מיטתוֹ בּעוֹדנוּ בּבגָדיו. על השוּלחָן דלקה העששית הקטנה, השרתה על הטפּיטים האדוּמים של כּוֹתלי החדר אוֹר כּהה ושוֹקט, שמסךְ בּלבּוֹ של שיינין עצבת כּהה ושוֹקטת. הוּא הבּיט אֶל התּקרה העוֹממת בּצל והירהר את הירהוּריו העוֹממים אַף הם, מאוֹתם מיני הירהוּרים, העוֹלים בּלבּם של כּל האֶכּסטאֶרנים בּני גילוֹ וּמַעמדוֹ, בּבוֹאָם לָדוּר בּדירה חדשה: כּי החַיִים יגעים ושוֹממים, ללא שׂמחה, ללא אוֹשר, ללא תּקוָה לָצאת למרחָב, כּי אֵין לוֹ בּעוֹלָמוֹ אֶלָא נדוּדים מדירה לדירה, עם אוֹתוֹ צרוֹר־הספרים הדל, עם אוֹתה השׂמיכה הירוּקה, עם אוֹתוֹ כּוֹבע־הסטוּדנטים העלוּב. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ התחיל לנַמנם ולא הרגיש בּהיפּתח דלת חַדרוֹ. שלמה־דויד נכנַס, נטל כּיסא, ישב אֶל מיטתוֹ וּפתח ואָמר:
– לא רציתי להפליג שם בּויכּוּחַ עם הזקן, מטעם פּשוט. כּתוּב אֶצלנוּ בּבּיבּליאָה שלָנוּ: אַל תּען כּסיל כּאיוַלתּוֹ. מַה יבין זה בּעניינים אֵלוּ, העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם? אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: יכוֹל אני להיזהר מעישוּן בּשבּת, אוֹ אפילוּ להאמין בּהשאָרת־הנפש, ואַף־על־פּי־כן הריני אָדם המהלךְ לרוּחַ הזמן. ודעתּךָ מה היא? אֶפשר שאַתּה אֵינךָ מַאמין בּהשאָרת־הנפש? מבין אני גם לרוּחָם של מיני בּני־אָדם אֵלוּ. אַף כּי הפּילוּסוּפים אוֹמרים, כּי חַייבים אנַחנוּ דווקא להאמין בּכל כּיוֹצא בּזה. וּראָיה לדבר – אריסטוּ, שהיה תּלמידוֹ של הרמבּ"ם… היש לךָ עוֹד סיגָרייה אֶחָת?
והוּא נעץ את קנה־המקטרת בּין שיניו ונשף בּוֹ אל מוּל פּני הדייר.
שיינין הרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ והציץ בּפני האַברךְ בּשׂנאָה גלוּיה. אַחַר־כּךְ חָזר ושכב, עצם אֶת עֵיניו כּמתעלף ואָמר בּקוֹל שפל, שנשמעה בּו בּקשת רחמים, בּרוּסית:
– אדוֹני רב־החסד! חָש אני בּראשי…
שלמה־דויד נתעוֹרר כּוּלוֹ, כּאילוּ חָיתה רוּחוֹ.
– כּךְ נאֶה! כּךְ אני אוֹהב!… אַדרבּה, דבּר־נא רוּסית אֵלָי, אדוֹני רב־החסד!… הבה אסַפּר לךָ, כּי בּלשוֹן זוֹ עצמה מדבּר אֵלי גם מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ. גם אֶת
מכתּביו אֵלי הוּא מַתחיל כּךְ: “אדוֹני רב־החסד”… והיה מַעשׂה, ואני ישבתּי בּיוֹם הראשוֹן בּביתוֹ, כּדרכּי מדי פּעם בּפעם, ושתיתי אֶצלוֹ תּה, ואָמַר לי, כּלוֹמַר, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ,
כּדברים האֵלה: “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין (שם־משפּחתּי דוֹבּקין, מן הדוֹבּקינים הידוּעים), אוּלי תּוּכל לפתּוֹר לי חידה קשה בּאַלגבּרה?” “מהיכא תּיתי, אני אוֹמר, שׂים על הצלחת, ונראֶה”. “רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, זה־כּבר, מתּוֹךְ הבּוּכהאלטרייה שלָךְ, כּי נתבּרכתּ בּכשרוֹן מצוּיין למַאתּימַאטיקה. והנה נזדמנה לָנוּ, הוּא אוֹמר, בּגימנַאסייה חידה קשה עד מאוֹד, כּל הגימנַאזיסטים שלי מתחַבּטים בּה זה חוֹדש ימים”. בּקיצוּר, שמא סבוּר אַתּה, שלא מצאתי את הפּתרוֹן? אַחַת – שתּיִים, כּמוֹ שאני מדבּר עמךָ כּאן! בּידי האַחַת אני אוֹחז אֶת כּוֹס התּה, וּבידי האַחרת – את העפּרון. חָשבתּי רגע, כּתבתּי רגע, והפּתרוֹן יצא. המוֹרה למַאתּימַאטיקה בּוֹגוֹליֶיפּוב כּמעט נטרפה עליו דעתּוֹ מרוֹב תּמהוֹן.
התנַפּל עלי כּמשוּגָע, ואִילמלא אני שנזהרתּי, וַדאי שהיה שוֹבר את הכּוֹס אשר בּידי. חַכּה כּמעט רגע, עכשיו נזכּרתּי: הכּוֹס אָמנם לא נשבּרה, אַךְ נתהפּכה, והתּה נשפּךְ כּוּלוֹ על השוּלחָן. “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין, הוּא אוֹמר לי, הלא עוֹשׂה־נפלָאוֹת אַתּה! חבל, שאֵינךָ גימנַאזיסט. אִילוּ לָמַדתּ בּגימנַאסייה, הוּא אוֹמר, מוּבטח לָךְ, שהיִית עוֹלה למַעלָה־למַעלָה!” ואני – לא כּלוּם, כּאִילוּ לא בּי הכּתוּב מדבּר. שוֹתה אני בּמנוּחָה את התּה מן הכּוֹס וּמחַייךְ בּפני עצמי. גם זה עניין חָשוּב – לפתּוֹר חידה בּאַלגבּרה! אִילוּ הספּיקוּ בּידי ללמוֹד, היִיתי יוֹדע גם את הלָשוֹן הגרמַאנית כּכל הלכתה. פּעם אַחַת, כּשנסַעתּי לווארשה, נזדמן לי בּדרךְ גרמַאני מיוּחָד בּמינוֹ. הוּא עצמוֹ, כּמדוּמה לי, היה מהנדס מפוּרסם, בּוֹנה גשרים וּמסילוֹת־בּרזל וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ…
שיינין התהפּךְ אֶל צדוֹ בּרעש והסב את פּניו אֶל הקיר. הוּא עצם בּחָזקה את עֵיניו והרגיש, כּי ידיו ורגליו רוֹעדוֹת.
– אָה, כּבר רוֹצה אַתּה לישוֹן בּשעה מוּקדמת כּל־כּךְ? אני רגיל לעלוֹת על משכּבי לא קוֹדם שתּים עֶשׂרה. על־פּי רוֹב אני מבלה את הערבים בּנעימים בּבית בּן־אָחי הצלָם. בּן־אָחי הוּא צלָם, מוּמחה למלאכתּוֹ מאֵין כּמוֹהוּ, ואִשתּוֹ מוֹצאָה ממרחַקים, מסמוֹלנסק, מדבּרת רוּסית, כּמוֹסקבאִית מלידה ומבּטן. והרי אני יוֹשב אֶצלָם בּכל עֶרב, מדפדף בּאַלבּוּם הצילוּמים ושוֹמע שׂיחָה נאָה בּרוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמַאטיקה. וּלדעתּךָ, מה אֶעשׂה? כּלוּם אֵשב כּאן בּבּיִת עם חוֹתני הפאנַאטיק ועם חוֹתנתּי, שאֶצלה “מַארסי” היא מרוֹם נקוּדת־ההשקפה? כּסבוּר אַתּה, שחַיי נעימים פּה? לא, ידידי, לא כּל מַה שנוֹצץ זהב הוּא… עוֹד זאת בּנחָמתי, שפּעמים, בּנוֹחַ עלי הרוּחַ, אני יוֹשב עד שעה מאוּחרת בּלילה ושוֹפךְ את לבּי על הנייר. הכּל ישנים, נוֹחרים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ואני יוֹשב וכוֹתב, יוֹשב וכוֹתב. יש, בּרוּךְ השם, הרבּה דברים בּפינה נידחת זוֹ, שכּדאי לכתּוֹב עליהם בּיקוֹרת. אבל מַה מוֹעיל בּזה, והעוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב העלָה טינה בּלבּוֹ על לשוֹני העמוּקה? אני כּוֹתב, והוּא אֵינוֹ מַדפּיס…
לבסוֹף יצא שלמה־דויד מחדר הדייר. שיינין מיהר להתפּשט את בּגָדיו, כּיבּה את האוֹר ועלה על משכּבוֹ. החדר הקטן שקע בּאפילת לָילָה. המַצע החָדש היה קשה, והקירוֹת הזרים העיקוּ על הלב בּדממתם. שעה רבּה התהפּךְ מצד אל צד, עד אשר נרדם. וּפתאוֹם, כּששנתוֹ כּבר היתה מתוּקה עליו, הרגיש, כּי סמוּךְ למיטתוֹ ניצנץ אוֹר. ניעוֹר והתחיל לעפעֵף בּעֵינַיִים כּוֹאבוֹת. לפניו עמד שלמה־דויד בּרגליִים יחפוֹת, כּולוֹ לָבן בּכוּתּנתּוֹ וּבתחתּוֹניו, אָחַז נר בּידוֹ וחיפּשׂ בּבגָדיו, המוּטלים על הכּיסא.
– בּאתי ללווֹת ממךָ עוֹד סיגָרייה אַחַת, ואֵיני יכוֹל למצוֹא… כּמה משוּנה דבר זה! אָדם השוֹכב על משכּבוֹ בּלילה וּמהרהר בּכל מיני נקוּדוֹת־השקפה, על־כּרחוֹ הוּא נמשךְ אל הסיגָרייה. אני זה דרכּי תּמיד, שאני רגיל…
ואוּלָם כּאן אֵירע דבר משוּנה, היוֹצא מן הרגיל. הדייר החָדש קם על המיטה מלוֹא קוֹמתו, תּפס ראשוֹ בּידיו, כּוּלוֹ רוֹעד מעוֹצר שׂנאָה וכעס, ושאג בּקוֹל־זוָעוֹת אל האַברךְ הנבהל על טהרת השׂפה הרוּסית:
– פּשוֹ־אוֹ־אוֹ־אוֹל!…1
-
צא! ↩
א
כּשבּאָה חַיה עם דימדוּמי עֶרב של חוֹרף לבית אִמה, ריבה־לאָה האַלמנה, וּמצאָה שם אֶת הילָדים לבדם מתייחדים על התּנוּר וּמסַפּרים זה עם זה בּחשאי, הניחָה אֶת צרוֹרה על הסַפסל ליד החַלוֹן וישבה אֶצלוֹ בּדוּמייה. לא הסירה אֶת מטפּחתּה החַמה מעל שכמה ולא דיבּרה דבר, ורק שאפה רוּחַ בּכבדוּת וּפניה היוּ אדוּמים מאוֹד.
– חַיה! הנה חַיה כּאן! חַיה בּאָה!
בּחָלל האָפל שבּין מוֹשב־התּנוּר וּבין התּקרה התרחשה תּנוּעת־שׂמחָה. בּן־רגע נעֶזבוּ הבּתּים והחנוּיוֹת של קיסמים, שהוּקמו לשם מקח וממכּר על חוֹל־התּנוּר החַם והיבש, והמסחָר נשכּח. הילָדים זקפוּ ראשיהם והציצוּ מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה אֶל אחוֹתם הבּכירה.
– בּאת מן החָצר, חַיה?
– בּמרכּבה היפה עם המצילוֹת, חַיה?
– והבאת לָנוּ בּצרוֹר הזה תּפּוּחים, חַיה?
חַיה החרישה ולא ענתה דבר, כּאילוּ בּוֹשה מפּני אַחיה הקטנים, שלא הביאָה לָהם בּצרוֹרה לא תּפּוּחים ולא כּלוּם. וּלפיכךְ הסבּה אֶת פּניה האדוּמים לעֵבר החַלוֹן, מטפּחתּה צנחה מעל כּתפיה, וכךְ הוֹסיפה לָשבת דוּמם, מוּפלָאָה וּמתנַכּרה, שלא כּדרכּה כּלָל.
היתה שעת דממה וצינה גוֹברת שבּין השמשוֹת. בּחוּץ כּבר התחיל הלילה להאפיל על כּוֹתלי הבּתּים ועל גדרוֹת הגנים, הקוֹפאִים בּלוֹבן השלג, וזהרוּרי־אוֹדם אַחרוֹנים ריחפוּ לאַט וגָועוּ בּזוית התּנוּר. אִיציק, הגָדוֹל שבּילָדים, והוּא גם הזריז והממוּלָח שבּהם,
חָבוּש כּוֹבע־חוֹרף ישן, שנקרח ונתרפּט מרוֹב ימים, חָפז וצנח ממרוֹם התּנוּר, כּשהוּא נתלה בּוֹ בּידיו, מתחַכּךְ בּוֹ בּבטנוֹ, מפרכּס בּרגלָיו היחפוֹת להשׂיג אֶת הקרקע, וּמבּין קרעֵי מכנסיו מַלבּין בּשעת מַעשׂה מַחשׂוֹף ירכיו הרזוֹת. תּוֹךְ כּדי רגע קפץ על האָרץ והתייצב לפני אחוֹתוֹ.
– אִמא אָמרה, כּי לפּסח, אִם יִרצה השם, תּקנה לי נַעליִים חדשוֹת, כּאוֹתן הנַעליִים היפוֹת, שקנית לָךְ אָז בּקיִץ, הזוֹכרת אַתּ, כּשבּאת אֵלינוּ בּמרכּבה, חַיה.
אֵת כּל זאת השמיע היֶלד בּנשימה אַחַת, כּמגלה סוֹד יקר וכמוּס, שטיפּח בּלבּוֹ ימים רבּים. שעה קלה מלל בּרגלָיו היחפוֹת על קרקע־העפר הקר והבּיט אֶל חַיה, היוֹשבת דוּמם וּפניה לעֵבר החַלוֹן. מתּוֹךְ האַפלוּלית, המשמשת בּעירבּוּביה עם הנוֹגה המעוּמעם של אַדמימוּת השמַיִים, נראתה לוֹ אחוֹתוֹ רחוֹקה וזרה בּפניה האדוּמים והמַחרישים, ולבּוֹ היה מהסס בּוֹ, אִם כּדאי לוֹ שיגלה לָה גם אֶת העיקר.
– אִמא אָמרה, כּי אַת תּתּני כּסף והיא תּקנה…
חַיה החרישה גם הפּעם, כּאִילוּ לא שתה לבּה אֶל אָחיה הקטן, שתּלה אֵליה את עֵיניו בּציפּייה. מעל התּנוּר הציצוּ ראשיהם של שאָר הילָדים, נאלָמים ותוֹהים, כּחוֹששים, כּי בּתוֹךְ הדוּמייה והחשיכה שבּבּית תּקוּם פּתאוֹם אחוֹתם הבּכירה, המוּזרה מאוֹד בּישיבתה זוֹ ליד החַלוֹן, ותתּן עליהם בּקוֹל־פחָדים. והנה זינק החָתוּל השחוֹר מפּינַת־מַחבוֹאוֹ וּבטיסה אַחַת קפץ ועלה על השוּלחָן. אַחַד הילָדים נבהל וצוַח:
– אוֹי, חַיה!…
חַיה קמה מתּוֹךְ מטפּחתּה הצוֹנַחַת, עברה בּרגליִים כּוֹשלוֹת לפנים מן מחיצת־הקרשים, המחַלקת את הבּית לשנַיִים, שכבה שם על המיטה, כּבשה פּניה בּכּר, והילָדים נבהלוּ לשמוֹע, כּי אחוֹתם נתנה את קוֹלה בּבכי. נדהמים וּדחוּקים זה לָזה שכבוּ בּקצה התּנוּר והקשיבוּ בּתמהוֹן־לבב לבכי אחוֹתם הגדוֹלָה, המתייפּחת בּקוֹל משוּנה, מתפּרץ ונחנק, כּקוֹל געיית הפּרה. החשיכה בּבּיִת הלכה וגָדלה, ועמה גָדל הפּחד, עד שהתחילוּ הילָדים לבכּוֹת אַף הם זה אַחַר זה. ורק אִיציק היה האֶחָד, שהבליג על תּמהוֹנוֹ וּפחדוֹ, ניגש מתּוֹךְ החלָטה אֶל המיטה ועמַד למראשוֹתיה של אחוֹתוֹ עמידה של אָדם העשׂוּי לבלי־חָת.
– חַיה, לָמה תּבכּי?
חַיה חָדלה לבכּוֹת, כּאִילוּ נתנה הפּעם אֶת דעתּה על שאֵלת אָחיה הקטן וּביקשה אַף היא פּשר לבכיה. רגָעים אחָדים שכבה דוּמם בּפניה הכּבוּשים בּכּר וּבשׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת, וּכשגָחַן אִיציק אֵליה,
נשתּתּקוּ גם הילָדים על התּנוּר, עצרוּ נשימתם והבּיטוּ בּעניין רב אֶל המיטה המַלבּינה בּחשיכה, מחַכּים וּמשתּאִים לָדעת, מַה יעשׂה שם אִיציק בּאוֹמץ־לבּוֹ וּבבינתוֹ היתירה?
– שמא ראשךְ כּוֹאֵב, חַיה? – שאַל אִיציק כּזקן ורגיל,
אַךְ עם זה בּקוֹל רךְ ורחוּם, כּקוֹלָה של האֵם בּשעת טיפּוּלָה בּיֶלד חוֹלה.
על שאֵלה זוֹ ענתה חַיה בּבכי מַר. מכּיוָן שכּךְ, לָבש אִיציק עוֹז וּביֶתר בּטחָה ניגש אֶל תּפקידוֹ וּפשט אֶת ידוֹ למַשש את ראשה של אחוֹתוֹ. שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת נתפּזרוּ על הכּר וּלחָיֶיה היוּ חַמוֹת וּרטוּבּוֹת מדמעוֹת – סימן מוּבהק למיחוּש ראש. אַךְ חַיה הראתה אוֹתוֹת סירוּב לאָחיה הקטן והסתּירה פּניה ממנוּ. ואַף־על־פּי־כן לא נפל לבּוֹ של אִיציק, וכוּלוֹ תּקיף וּבטוּחַ בּמַעשׂה הטוֹב שהוּא עוֹשׂה, עמד לפשפּש בּחשיכה בּזריזוּת רבּה, עד שמצא אֶת מבוּקשוֹ – אֶת מצח אחוֹתוֹ, שהיה מכוּסה בּזיעה.
– ראשךְ כּוֹאֵב, חַיהלי? – חָזר אִיציק על שאֵלתוֹ בּמשנה רוֹךְ ורחמים.
הפּעם הוֹציאָה חַיה מתּוֹךְ גרוֹנה צריחָה חַדה, בּוֹקעת וּממוּשכת, שזיעזעה את חלל הבּיִת הקטן והפּילָה פּחד־מות על הילָדים.
והנה בּאה האֵם מן השוּק. מתּחילָה, כּשנכנסה לבּיִת האָפל וּמצאה את בּתּה מוּטלת על המיטה, בּוֹכה וּמתכּווצת בּיִיסוּריה, תּמהה ריבה־לאָה תּמיהה גדוֹלָה.
– חַיה, מַה זאת? מַה אַתּ עוֹשׂה כּאן? וּמה אַתּ שוֹכבת וּבוֹכה?… האִם פּיטרוּ אוֹתךְ מן החָצר?
וּכשראתה, כּי הבּת שוֹתקת וּמוֹסיפה להתייפּח חרש, קיבּלָה אֶת שתיקתה כּהוֹדאָה וּבאָה לכלל כּעס.
– כּל צרוֹתי על ראשם! השמַעתּם רציחָה כּזאת? על שוּם מה פּיטרו את התּינוֹקת? רק זה חָסר לי, כּתוֹספת לדלוּת המרה שלי!… אבל, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, חַיה, הלא תּאמרי דבר: על שוּם מה פּיטרוּ אוֹתךְ? מה ראוּ בּךְ?… הא לָךְ צרה חדשה! רצה אני מן השוּק כּל עוֹד נשמתי בּי… לא בּישלתּי עדיִין כּלוּם לארוּחַת־העֶרב… מנדל יבוֹא רעֵב… והנה היא כּאן! שוֹכבת וּבוֹכה!.. מה עשׂוּ לָךְ שם? וּמה עשׂית אָתּ? שמא, חָלילָה, הא?…
ריבה־לאָה האַלמנה בּיקשה בּמבוּכתה ולא מצאָה, בּמה אֶפשר לחשוֹד אֶת בּתּה הישרה וּתמימַת־הדרךְ. שעה קלה עמדה לפניה מַחרישה ושוֹממה והקשיבה לבכיה המשוּנה, המקוּטע, העולֹה ויוֹרד. אַחַר־כּךְ הניעה בּידה, יצאָה מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים וּפנתה אל הכּיריִים, חיפּשׂה בּחשיכה אֶת הגפרוּרים, כּדי להעלוֹת אוֹר בּבּיִת.
– אִמא! – קרא אִיציק, שכּירכּר אַחריה בּרגלָיו היחפוֹת.
– אני יוֹדע, לָמה פּיטרוּ אֶת חַיה מן החָצר. ראשה כּוֹאֵב ויֶש לָה חוֹם. אני עצמי מיששתּי אֶת מצחָה. כּל הילָדים ראוּ זאת.
ריבה־לאָה הניחָה אֶת הגפרוּרים וחָזרה אֶל בּתּה, גָחנה אֵליה ושׂמה ידה על מצחָה. זוֹ נזדעזעה ממַגע ידה של האֵם וחָדלה לבכּוֹת.
– חַיהלי, אֶפשר חוֹלָה אַתּ בּאמת? מה אַתּ שוֹתקת, בּתּי? אוֹיה לי, האִם ניטלָה לָשוֹן ממךְ?… ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שוּב בּוֹכה בּלי מלים, כּאִילוּ יצאָה חָלילָה מדעתּה!
והיא עמדה לנַענע אֶת בּתּה בּכתפיה, אָחזה בּה ושׂמה אֶת ידיה מתּחת לראשה, כּאוֹמרת לעוֹדדה וּלהשיב דעתּה אליה.
– חַיהלי, מַה זה היה לָךְ? הלא תּדבּרי דבר! לָמה תּעני אֶת נַפשי?
וּפתאוֹם נשתּתּקה האַלמנה והבינה אֵת כּל אשר עם בּתּה. בּחשאי הוֹציאָה אֶת ידיה מתּחת לגוּף המסוּרבּל, השרוּי בּזיעה, וקמה ועמדה לפני המיטה כּהלוּמַת־רעם. הבּת נשתּתּקה אַף היא, וּבבּית היתה דממה הרת־אֵימים, זוֹ המבשׂרת אֶת בּוֹא האָסוֹן. האֵם גָחנה שוּב אֶל בּתּה, כּמבקשת לעמוֹד על טעוּתה, ולָחשה על אָזנה בּקוֹל שפל, שלא נשמַע כּמעט מרוֹב חרדת־הלב:
– חיה, מַה זאת? חַיה, אַתּ, אַתּ?…
ריבה־לאָה צנחה וישבה למַרגלוֹת בּתּה ותפסה ראשה בּידיה. כּשראוּ הילָדים אֶת אִמם בּכךְ, הרגישוּ, כּי צרה גדוֹלָה בּאָה עליהם.
הקטן שבּהם נתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי.
– אִמא, ירא אני בּחוֹשךְ…
וחַיה, כּאילו ראתה בּבכי אָחיה הקטן היתּר גם לעצמה, לא כּבשה עוֹד יִיסוּריה וגָעתה בּילָלָה רמה וּגלוּיה, מתּוֹךְ רטט־איברים ונַהמת־הלב. האָסוֹן נתגלָה בּכל מוֹראָיו, השתּפּךְ בּחשיכה והציף אֵת כּל פּינוֹת הבּיִת הקטן, עד אֶפס תּקוָה וּמפלָט, וּבכי־תּמרוּרים של ילָדים אחוּזי־פחד בּקע ועלָה מן התּנוּר אֶל התּקרה הנמוּכה. כּבר היה לילה, ורק השלג הקוֹפא בּחוּץ הלבּין בּאוֹר עמוּם וצוֹנן בּעד החַלוֹן. וּבתוֹךְ כּךְ לא ידעה האַלמנה את נַפשה והתנַפּלה בּחימה שפוּכה על בּתּה הבּתוּלָה, המתכּווצת ונאנקת בּחבלי לידה.
– רוֹצחת! חצוּפה! מה עשׂית לָנוּ? מה עשׂית לָנוּ,
משוּמדת?… אִמרי, מה עשׂית לָנוּ? אִמרי, משוּמדת, רק מלָה אַחַת תּאמרי לי: מה עשׂית לָנוּ?…
ב
היתה בּהלה בּבּית הקטן. היוֹלדת חָגרה את שאֵרית כּוֹחה, לבל יִישמע בּמרוֹם קוֹלָה, וצעקתה הנחנקת בּגרוֹנה, הדוֹמה לגעייה עמוּמה של פּרה, הפּילָה אֵימַת־אֵלם על הילָדים השוֹכבים על התּנוּר. סמוּךְ למיטה, על סַפסל, העמידוּ עששית עשינה, ושם טרחה מתּוֹךְ שתיקה קוֹדרת אִשה זקנה זרה, בּפיאָה נכרית ובמַפּלי־לחָייִם אדוּמוֹת, היא המיילדת, יצקה מתּוֹךְ סיר אֶל קערה מַיִם רוֹתחים והוֹציאָה בּשעת מַעשׂה מיני נהימוֹת משוּנוֹת מתּוֹךְ חוֹטמה. לפעמים יצאָה ממחיצת־הקרשים אֶל האֵם העוֹסקת אֵצל התּנוּר המוּסק, פּשטה זרוֹעוֹתיה לאַויר, ניענעה ראשה בּזעף לכאן וּלכאן והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה: “נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!” פּני האַלמנה היוּ דוֹממים ואטוּמים, כּוּלה נתוּנה למלאכתּה ושוֹתקת, כּאילוּ נקראָה לכאן מן החוּץ לעסוֹק אֵצל התּנוּר וּלקבּל שׂכר על המלָאכה ועל השתיקה. וּכשיצאָה עם הדלי אֶל הבּאֵר לשאוֹב מַיִם, עמדה שם בּלי־נוֹע בּאַויר־הלילה השוֹקט, הקוֹפא על שלָגיו, והבּיטה מרחוֹק אֶל בּיתה הקטן ואֶל האוֹר הכּהה שבּחַלוֹנוֹ מתּוֹךְ תּהייה, כּתמהה, אִם זה בּיתה, ואִם החַלוֹן המוּאָר בּאוֹר קוֹדר וּבוֹדד, עם כּל המתרחש שם מאחוֹריו, אֵינוֹ חלוֹם־בּלָהוֹת? ורק כּשהרכּינה את ראשה הכּבד אל מי־הבּאֵר העמוּקים, מַיִם שחוֹרים שאֵין לָהם סוֹף, ניעוֹרה בּה הרגָשת המציאוּת ותקף אוֹתה פּחד גָדוֹל, שמא תּשליךְ את עצמה אֶל תּוֹךְ הבּאֵר. כּשחָזרה בּצעדים מהירים והדלי המלא בּידה, פּקוּ רגליה והחשיכוּ עֵיניה וכל עצמוֹתיה רחפוּ. הלב נתרוֹקן כּוּלוֹ והפּחד הקר עדיִין נשב בּקרבּוֹ. ולא נחה דעתּה עד שנכנסה לביתה ועמדה שוּב לפני התּנוּר, ושוּב בּחנוּ אָזניה את קוֹל בּתּה, המתאַפּקת בּעצמַת מַכאוֹביה ונאנקת למקוּטעים מתּוֹךְ געייה משוּנה.
כּשתּקפוּ חבלי הלידה, והילָדים שכבוּ צפוּפים על התּנוּר, מכוּוָצים וּמבוּטלים בּשעה מוּזרה זוֹ, זוֹקפים ראשיהם בּפחד וכוֹסף רב ורוֹאִים בּעֵיניהם דברים תּמוּהים וּמכוֹערים, לא יכלָה חַיה להתאַפּק עוֹד ונתנה קוֹלה בּצריחָה איוּמה:
– אִמא, אני מתה!
הפּעם חָרדה ריבה־לאָה ממקוֹמה ופרצה אל מחיצת־הקרשים בּקדירה מלאָה רוֹתחים, אֶלָא שפּניה עדיִין היוּ דוֹממים ואטוּמים כּבתחילה, כּפני אִשה עוֹבדת מן החוּץ, המקבּלת שׂכר גם על זה, שהיא מבוֹהלת וּדחוּפה בּמלאכתּה. הילָדים הרימוּ קוֹל ילָלָה. פּני אָדם נראוּ בּחלוֹן ועֵינַיִים סַקרניוֹת הציצוּ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. ריבה־לאָה נתבּלבּלה ולא ידעה מה עליה לעשׂוֹת בּקדירת הרוֹתחים, שהיא מַחזיקה בּידיה. ראשה היה כּבד עליה, כּאִילוּ מלא עשן, ורגע אֶחָד נדמה לָה, שהוֹציאָה את קדירת הרוֹתחים מתּוֹךְ התּנוּר בּכוונה תּחילָה לשפּוֹךְ אוֹתה על ראשיהם של אֵלוּ, המציצים בּחַלוֹן.
בּעֶצם המהוּמה שב מנדל מעבוֹדתוֹ. מנדל היה סוֹפר סת"ם, בּחוּר חיור וצנוּם כּבן שבע עֶשׂרה, וּכשנכנַס לבּיִת, כּבר ידע אֶת כּל הנַעשׂה, ועֵיניו החַדוֹת בּערוּ בּאֵש זרה. מיד ניגש אֶל אִמוֹ ושאַל אוֹתה קשוֹת:
– אִמרי לי, לָמה נתתּ אוֹתה לדרוֹךְ על מפתּן הבּיִת? לָמה לא ריצצתּ את ראשה בּרגע הראשוֹן? אִמרי לי!…
האֵם ניסתה לָסוּר הצדה, כּאִילוּ אֵין דעתּה עשׂוּיה עתּה להיבּטל ממלאכתּה ולשמוֹע דברי הבל. ואוּלָם מנדל פּסַע אֵליה פּסיעה גסה ורקע בּרגלוֹ לעוּמתה.
– הלא שוֹאֵל אני אוֹתךְ! אִמרי לי!… הנה אני נוֹטל קרדוֹם וארצץ את ראשה עם המַמזר שלָה! השוֹמַעת אַתּ?… לא אַשגיח בּשוּם אִיש, לא אחוֹנן! אֵצא מדעתּי! אֵת כּל הבּית אַבעיר בּאֵש! אֵלֵךְ לסיבּיר!…
וּפתאוֹם ראה את הפּנים המציצים בּחַלוֹן.
– כּלָבים, מה אַתּם מריחים כּאן? – צעק אליהם בּחמַת־רצח, כּוּלוֹ מוּרתּח וּמַרעיד, קפץ אֶל החַלוֹן וניפּץ בּאֶגרוֹפוֹ אֵת הזכוּכית. הבּהלה בּבּיִת גָדלָה. הילָדים גָעוּ בּבכיה על התּנוּר.
היוֹלדת כּבשה יִיסוּריה ונשתּתּקה. ממחיצת־הקרשים יצאָה המיילדת הזקנה ועזרה להאֵם לעצוֹר את הבּחוּר המשתּוֹלל, שחָטף מלפני התּנוּר גזיר עֵץ בּידוֹ וּפרץ אל הדלת. מנדל רקע בּרגלָיו וצעק בּקוֹל־פּחָדים:
– סוּרוּ ממני, מכשפוֹת! אֶת כּוּלכן אֶהרוֹג! אֶהרוֹג, ואַשליךְ את עצמי אל תּוֹךְ הנהר! אַבעיר את הכּל בּאֵש, ואֵלךְ לסיבּיר!…
המיילדת הזקנה נערה כּפּיה ממנוּ, ניענעה ראשה בּזעף והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה:
– נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!
מנדל נשתּתּק פּתאוֹם, כּאילוּ הוֹציא אֵת כּל רוּחוֹ. רגע עמַד שחוֹחַ ועֵיניו כּבוּשוֹת בּקרקע, אַחַר־כּךְ קרב אֶל אִמוֹ ושאל אוֹתה בּקוֹל לוֹחש:
– אִמרי לי את האמת: ממי היה כּל זה? ממי?… מה אַתּ מַבּיטה בּי? רוֹצה אני לָדעת, ממי נתעבּרה?
האֵם הבּיטה אֵלָיו בּפניה הדוֹממים, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ולא ענתה דבר. בּמקוֹמה יצאה המיילדת הזקנה בּמַענה־לשוֹנה:
– בּחוּר משוּגע שכּמוֹתוֹ! גם משוּגָע וגם טיפּש! תּחילָה הפךְ אֶת הבּית, שיבּר חַלוֹנוֹת, ואַחַר־כּךְ – “ממי? ממי?” רוֹצה הוּא לָדעת!… ואִם יֵדע ממי, שוּב יִהיֶה המאוּשר האֶחָד בּעוֹלָם והמַמזר לא ייוָלד!… דוֹמה אני, מאַחַר שיֶש לךָ אָחוֹת כּזאת, מוּטב שתּתּן בּעפר פּיךָ ותיאָלם! היקבר וּשתוֹק!… מה אַתה, בּעל־מלָאכה? מהליכוֹתיךָ הנאוֹת ניכּר, שבּעל־מלָאכה אַתּה. מסתּמא סַנדלָר אוֹ חַייט…
– לא סַנדלָר ולא חַייט, יהוּדייה! – רגז מנדל על הזקנה הזרה, שלא ידע עדיִין מַה מקוֹמה כּאן, ונתן בּה עֵינַיִים דוֹקרוֹת. – סוֹפר אני! כּוֹפף גבּי למן הבּוֹקר ועד שעה מאוּחרת בּלילה וכוֹתב ספרי־תוֹרה וּמזוּזוֹת!
– אִם סוֹפר אַתּה, כּדבריךָ, בּוַדאי שאָסוּר לךָ להיוֹת פּרא־אָדם וּלשבּר חלוֹנוֹת! ראֵה, מה עשׂית? הלא חוֹרף בּחוּץ. מסתּוֹבבת אני כּאן, בּבּיִת הנאֶה הזה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, ואני עלוּלָה להצטנן חָלילָה. רק זה חָסר לי! נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!…
מנדל הבּיט בּמבוּכה אל הזקנה, כּתוֹהה עליה ועל דבריה, הניע בּידוֹ עליה וּפנה שוּב אֶל אִמוֹ:
– אבל אִמרי לי, אִמא, רק אֶחָת: מה עלי לעשׂוֹת מחר? לָלכת אֶל העבוֹדה? אַדרבּה, אִמרי אַף אַתּ: לָלכת אֶל העבוֹדה?… אני אֶכתּוֹב ספרי־תוֹרה, והיא תּלד מַמזרים?… היכן היא, המוּפקרת?!
והוּא כּיוון צעדיו אֶל מחיצת־הקרשים. חַיה, שהתחָרשה כּל אוֹתה השעה ושכבה מכוּוצת בּיִיסוּריה, הרגישה בּסַכּנה קרוֹבה והרימה קוֹל־זוָעוֹת. מנדל נבהל ונרתּע לאחוֹריו, ניגש אל השוּלחָן והתחיל להתגָרד בּראשוֹ, כּילד חסַר־יֶשע שבּא בּמיצר.
– נוּ, מה אֶעשׂה, אִמא? חי נַפשי, אִמא יקירה, מה אֶעשׂה? מה אֶעשׁה?…
וּמתּוֹךְ כּךְ ישב אֶל השוּלחָן, הניחַ עליו את ידיו וכבש בּהן את פּניו. מן החַלוֹן הפּרוּץ נשבה צינה עזה אֶל אַפלוּלית החדר. ריבה־לאָה כּאִילוּ ננערה מקפאוֹנה, פּנתה כּה וָכה לפשפּש בּפינוֹת הבּיִת, וּלבסוֹף הסירה מעליה את סינרה, זה סינר־השוּק הכּבד והחָם, ועמדה לסתּוֹם בּוֹ את חוֹר הזכוּכית המנוּפּצה. לאַחַר שעשׂתה מַעשׂה, קרבה והתייצבה בּחשאי אֵצל בּנה, עוֹמדת וּמַבּיטה בּוֹ ארוּכּוֹת וּשׂפתיה נעוֹת. גל של כּאֵב ורחמים הציף את לבּה למַראֵה בּנה הבּכוֹר, הכּוֹבש פּניו בּשוּלחָן מרוֹב צרה ויגוֹן, והיא בּיקשה לפייסוֹ וּלנַחמוֹ, אַךְ לא מצאָה מלים בּפיה.
– מנדל, – אָמרה בּקוֹל לוֹחש, – וַדאי רעֵב אתּה, בּני. ואני לא בּישלתּי כּלוּם לארוּחַת־עֶרב…
מנדל הרים ראשוֹ מעל השוּלחָן והציץ על אִמוֹ בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת.
– מה אַתּ מפטפּטת על ארוּחַת־עֶרב?… אני נוֹסע תּיכף וּמיד אֶל החָצר! תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים שלי, השמוּרים אֶצלךְ לפּסח בּשביל חליפה חדשה, וּמיד אֶשׂכּוֹר עגָלָה ואֶסַע אֶל החָצר!
– אַל תִּסַע לשם, מנדל! אוֹיה לי, הלא הרוֹצחים יהרגוּךָ!
– ויהרגוּני! אבל קוֹדם אֶהרוֹג אני אוֹתם, את הנבלים!… תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים! עכשיו אֵין לי עוֹד צוֹרךְ לא בּחליפוֹת חדשוֹת ולא בּשוּם דבר. תּני לי אֶת הכּסף!
– לא אֶתּן! – השמיעה האֵם בּלחש נמרץ. – הכּסף דרוּש לי בּשביל הזקנה.
והיא רמזה בּראשה לעֵבר מחיצת־הקרשים.
– מי היא זקנה זוֹ? – תּהה מנדל והשפּיל אַף הוּא אֶת קוֹלוֹ. – מה היא עוֹשׂה כּאן?
– הלא היא המיילדת, אוֹי ואבוֹי לחַיי!… לא רצתה לָלכת בּשוּם אוֹפן, עד שלא שילמתּי לָה אֶת החצי מראש…
– זוֹהי מיילדת? – צעק מנדל, כּוּלוֹ אחוּז פּלָצוּת, כּאִילוּ אַךְ עתּה הרגיש, עד היכן הגיעה הרעה. – וּבכספּי, שׂכר ספרי־התּוֹרה הקדוֹשים שאני כּוֹתב, תּשלמי בּעד לידתוֹ של המַמזר?… הלא זה, זה… כּמוֹ שכּתוּב בּתּוֹרה… יוֹדעת אַתּ, מַה זה? אֶתנַן זוֹנה… מחיר… מחיר מַמזר… אני יוֹצא מדעתּי!…
– הס, בּני, הס! – בּכתה האֵם בּקוֹל נחנק וספקה בּידיה על ראשה. – ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מה אַתּה רוֹצה? מַה קמתּ על חַיי? למי יש לךָ טענוֹת, בּני? למי?…
מנדל נתבּלבּל מפּני בּכיה וצערה של האֵם, ואַף־על־פּי־כן התעקש והוֹסיף לטעוֹן בּשלוֹ:
– אבל תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים… תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים…
בּרגע זה ניצנצה לפניו דמוּת־דיוֹקנוֹ של אָביו המנוֹחַ, שהיה שמש בּבית־התפילה של הרחוֹב, וּפעם אַחַת, כּשהביא לבּית שני רוּבּלים, שקיבּל מחתוּנה עשירה, קפצה האֵם וחָטפה אוֹתם מידוֹ, כּדי לשלם אֶת חוֹבוֹתיה בּחָנוּת. ואָז עמַד האָב לפני האֵם, כּמוֹ שהוּא עוֹמד עתּה לפניה, והתחַנן אֵליה וטען מתּוֹךְ עקשנוּת, כּמוֹהוּ עתּה: “אבל תּני לי את שני הרוּבּלים!”
ועוֹד זכר מנדל את אָביו, שהיה יהוּדי כּשר וּבר־אוּריין, בּעל־תּפילה נעים וּבעל־קוֹרא מוּבהק, מכוּבּד מאוֹד בּעֵיני בּאֵי בּית־הכּנסת. והנה עכשיו הוּא מוּטל בּקבר, וּבתּוֹ יצאָה לתרבּוּת רעה, וּכבוֹדוֹ חוּלל לעוֹלָמים. וּמנדל נתמַלא רחמים על עצמוֹ, על אִמוֹ עלוּבת־הנפש ועל זכר אָביו המחוּלָל, והרגיש פּתאוֹם אֶת כּל רפיוֹנוֹ ויֵאוּשוֹ הגָדוֹל. בּרגליִים כּוֹשלוֹת ניגש עד התּנוּר, פּשט ידיו למַעלָה ואָחַז בּטיחוֹ, וּלעֵיני אֶחָיו הקטנים, השוֹכבים מכוּוָצים וּמַחרישים מרוֹב פּחד, גָעה בּבכי־תּמרוּרים.
ג
כּבר היה לאַחַר חצי הלילה, כּשניעוֹרה ריבה־לאָה משנתה על הסַפסל אֵצל התּנוּר, חצייה מתּוֹךְ ישיבה וחצייה מתּוֹךְ שכיבה. ראשה היה כּבד עליה, והיא עיפעפה בּעֵיניה הכּוֹאבוֹת לאוֹר הכּהה של העששית, המַבליחַ מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים, ונזכּרה בּחלוֹם, שהיה מרפרף עדיִין מטוּשטש בּמוֹחָה. בּחלוֹמה ראתה את בּעלָה, עליו השלוֹם, והנה הוּא יוֹשב על ראש המיטה מעוּטף לבנים – בּגדי־לָבן שהחליף לכבוֹד החַג עם השכּמַת הבּוֹקר. פּניו היוּ רכּים ונוֹחים, מַזהירים בּזוֹהר נאצל, כּזוֹהר הרקיע, וכל זה הזכּיר לָה מיד, כּי חַג הפּסח היוֹם. בּפּרוֹזדוֹר עוֹמדת חָבית מלאָה מַצוֹת ועל הסַפסל שבּפּינה ממוּל התּנוּר מַבהיק בּלבנוּניתוֹ כּיסוּי הבּד החָדש על גיגית הסלק. השמש זרחָה בּחלוֹן זריחָה של פּסח, והוּא, עליו השלוֹם, פּנה אֵליה וּביקש בּקוֹל רךְ, כּי תּלךְ ותביא אֶת מנדל מן החוּץ: כּבר הגיע זמַן תּפילה של שחרית בּבית־הכּנסת. פּניו האִירוּ ושׂחקוּ בּנעימוּת וּברוֹךְ של יוֹם טוֹב, וחַיה הקטנה הסתּוֹבבה אֵילךְ ואֵילךְ בּשׂמלָתה החדשה וציפצפה כּציפּוֹר, וקוֹל ציפצוּפה כּפעייה דקה ומתוּקה של רךְ הנוֹלָד. ואָז קם בּעלָה, עליו השלוֹם, וּבקוּמוֹ והנה הוּא לָבוּש כּבר בּגדי יוֹם טוֹב, עוֹמד וּמַראֶה בּאֶצבּע על קהל יהוּדים, המסתּוֹפפים בּפתח הבּיִת בּקפּוֹטוֹתיהם השחוֹרוֹת ואוֹמר:
– אֵלי בּאו, מחכּים הם לי. הלא מַתֹי, ואני צריךְ לָלכת עמהם, כּי שַמש אני לָהם בּגן־עֵדן. ואֶת היארמוּלקה שלי אני עוֹזב אֶצלךְ. לכשיִגדל מנדל, יִלבּשנה לבריאוּת ולאריכוּת ימים…
ריבה־לאָה שׂמחה בּלבּה, שהוּא, עליו השלוֹם, עזב אֶצלה את היארמוּלקה בּצירוּף בּרכה למנדל בּנה: סימן טוֹב הוּא זה… רגע עצמה אֶת עֵיניה וּמישמשה סביבה על הסַפסל – אוּלי יִישנה החלוֹם וּמַתּנתוֹ של בּעלָה, עליו השלוֹם, תּימצא לידה. וּכשחָזרה וּפקחה את עֵיניה והבּיטה על סביבוֹתיה, היתה דממה רבּה, ואוֹר העששית הכּהה הֵרךְ את האַפלוּלית בּבּיִת והשרה בּכל הפּינוֹת שלוָה נפלָאָה, ממוּשכת, הוֹמה בּאָזנַיִים המייה מַרגיעה, כּזוֹ שבּאָה לאַחַר סערה. אָמנם חוֹששת היתה ריבה־לאָה, כּי זה שהיא יוֹשבת על הסַפסל לבוּשה בּבגָדיה בּחצי הלילה, בּשעה שהכּל ישנים בּבּיִת, אֵיננוּ אוֹת לטוֹבה. מסתּמא יֶש כּאן צרה כּמוּסה, האוֹרבת לָה מאַחריה, מַאפילָה על שׂמחָתה וּמעיקה על לבּה שלא מדעתּה. והיא התחילה מהלכת בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, כּמבקשת דבר שאָבד ממנה. לבסוֹף ראתה אֶת מנדל, השוֹכב על הסַפסל ליד השוּלחָן, פּניו למַטה וידיו שמוּטוֹת לאָרץ, וישן שינה עמוּקה.
“יתוֹמי עלוּב־הנפש! שכב לישון בּבגָדיו בּלא ארוּחַת־עֶרב”… – נזכּרה פּתאוֹם בּתוֹךְ הערפל הכּבד שבּמוֹחה. –
תּחילָה, לפני השינה, עמַד אֶל התּנוּר וּבכה, עמַד וּבכה, עד שלא היה בּוֹ עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. לָמה בּכה?… למה? יתוֹם הוּא, וּבכה! וארוּחַת־עֶרב לא אָכל"…
בּתוֹךְ כּךְ נזכּרה בּחלוֹמה וגיחכה בּפני עצמה: “אִילוּ ידע את דבר המַתּנה הטוֹבה, שהשאיר לוֹ אַבּא”… וּכמוּכּת־ירח הוֹסיפה להלךְ בּבּית אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, מהלכת וּמבקשת דבר, ממַששת בּשׂמלוֹתיה, בּשוּלחָן, בּספסלים,
בּפּינוֹת… אֵיזה דבר חָסר לה! אַחַר־כּךְ נכנסה בּזהירות, כּאִילוּ מתּוֹךְ חשש כּמוּס, למחיצת־הקרשים, בּמקוֹם שהבליחָה העששית העשינה. נדף שם ריחַ של נפט בּתוֹספת מַשהוּ, הדוֹמה לריחוֹ של בּית־מרחָץ. על המיטה שכבה חַיה, כּוּלה שקוּעה בּשינה קשה, חוֹטמה חיור מאוֹד וּפניה מתעוותים לרגָעים. עמדה ריבה־לאָה והבּיטה בּה ארוּכּוֹת, עיפעפה בּעיניה, תּמהה וגם נהנתה בּלבּה, שיש לָה כּבר בּת כּזאת, יוֹלדת…
לידה של חַיה היה מוּטל בּתוֹךְ כּר העשׂוּי לשכיבה תּינוֹק בּחיתּוּליו, שפּניו הדמוּמים מתּוֹךְ שינה פּעוּטים מאוֹד, אדוּמים וּמקוּמטים, כּתפּוּחַ צלוּי, ונפלָאָה היתה ההרגָשה הטוֹבה, החדשה, שמילאָה בּן־רגע אֶת לבּה של ריבה־לאָה. ושוּב גיחכה בּפני עצמה:
“מהרהרת אני וחוֹזרת וּמהרהרת, מאַין בּאָה עלי פּתאוֹם רוּחַ של שׂמחָה, כּאילוּ חַג לי היוֹם?… ואני שכחתּי כּי נכד נוֹלד לי, נכד אָדוֹם… הנה הוּא מעקם את פּיו, הפּירוּר, כּמבקש לבכּוֹת!”
וכאן נזכּרה, כּי חַיה סבלה בּשעת לידתה ייסוּרים נוֹראִים, שלא כּל אִשה מתנַסית בּהם. אָכן, אֵין כּל פּלא בּדבר – הלא מַבכּירה היא, עלוּבת־הנפש!
וּברגע זה נזכּרה עוֹד, כּי אוֹתוֹ הדבר, שחָסר לָה וּמציק ללבּה ואֵינוֹ נוֹתן לה מנוּחָה, סינרה הוּא, אֵיךְ שכחה, כּי תּחבה אֶת הסינר מבּעוֹד עֶרב בּחַלוֹן, בּמקוֹם הזכוּכית המנוּפּצה?
שעה קלה עמדה שוֹממה וּמדוּכּאָה, מתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת וראשה כּבד־הירהוּרים. וּפתאוֹם הבריק הבּרק, והכּל נתגלָה לָה בּבת אֶחָת. חָרדה ממקוֹמה והעמידה עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה בּחלל הבּיִת.
מַמזר? נכד זה, נכדה הראשוֹן, מַשׂא־נפשה הכּמוּס מיוֹם שמת בּעלה, הוּא מַמזר? בּתּה ילדה לזנוּנים? אמת נכוֹן הדבר?…
מתּחילָה היתה כּמפקפּקת, שמא גם זה חלוֹם הוּא, חלוֹם־בּלָהוֹת, וּביקשה להעיר את מנדל משנתוֹ. ואוּלָם כּשחָזרה והבּיטה אל פּני התּינוֹק האדוּמים, נחשׂפה הצרה שבּאה עליה בּכל וַדאוּתה. לבּה נתר ממקוֹמוֹ והתעלף, והיא צנחה לאָרץ בּאֶפס אוֹנים והתחילָה פּוֹכרת ידיה הנחלָשוֹת ומייבּבת לעצמה בּחשאי בּתוֹךְ דוּמיית הלילה, ויבבה זוֹ בּעֶצם הדממה, בּאֵין אִיש שוֹמע לה, הרחיבה והעמיקה אֶת הצרה עד אֵין גבוּל, עד התּהוֹם.
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אוֹיה לי ואַללי לי!… מה אֶעשׂה עתּה? וּלאָן אֶפנה? לאָן אֶפנה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלם. אָנה אוֹליךְ את חרפּתי?…
א
מַאריאשקה, נַערה שחרחוֹרת ונאוָה, משרתת בּבית הכּפרי העשיר מרדכי זאק, חוֹכר שׂדוֹת־הזריעה של האחוּזה הפּריצית, הסמוּכה לכּפר. בּיתוֹ של מרדכי זאק, העוֹמד בּמבוֹא הכּפר, מרוּחָק בּמקצת מבּתי־האִיכּרים הקטנים, הוּא בּיִת גָדוֹל וישן, עם חדרים גדוֹלים וּמרוּוָחים. מאחוֹרי הבּית נמשכת חָצר ארוּכּה, עם גן ירקוֹת ועצי־פרי בּצדה, עם רפתים ואסמים וּגרנוֹת, שגגוֹת־הקש שלהם השחירוּ והעלוּ אֵזוֹב מיוֹשן. לפנים, בּשנוֹת המיחיה והשפע, שימש הבּיִת הזה בֵּית־מַרזח וּמלוֹן־אוֹרחים לאיכּרי הכּפר וּלעוֹברי דרכים, והיה מלא רעש וּתנוּעה. גוֹיִים שיכּוֹרים היוּ נדחָקים והוֹמים בּכל פּינוֹתיו, צוֹוחים על הייש מסביב לשוּלחנוֹת־המזיגה הארוּכּים והלחים, דוֹפקים עליהם בּאֶגרוֹפיהם וּמזעזעים את הכּוֹסוֹת עם הבּקבּוּקים, מתגוֹללים בּקיאָם על הקרקע ועל הסַפסלים, מנַבּלים פּיהם ושוֹלחים ידיהם להציק להבּתוּלוֹת בּריאוֹת־הבּשׂר ועזוֹת־הנפש, המַגישוֹת לָהם את המזג. בּימים ההם דרוּשוֹת היו לבּיִת הזה משרתות בּריאוֹת־בּשׂר ועזוֹת־נפש. עכשיו, לאַחַר שגָזרה המַלכוּת על בּתּי־מַרזחַ פּרטיים ועשׂתה אֶת ממכּר הייש מוֹנוֹפּוֹלין לעצמה, נתפּנה הבּיִת ונתרוֹקן מן החביוֹת והשוּלחָנוֹת הארוּכּים, ניטהר מריחַ המַשקאוֹת החריפים, והריהוּ עוֹמד מרוּוָח ונקי בּכל חדריו, מפוֹאָר בּרהיטים עירוֹניִים וּבארוֹנוֹת מלאִים כּלי חַרסינה וּזכוּכית, בּמַראוֹת וּבעששיוֹת־בּרק מצוּחצחוֹת. ואִשתּוֹ של מרדכי סוֹבלת וּמַעלימה עיִן ממַאריאשקה, שנַערה גאותנית היא ונוֹהגת הידוּר בּעצמה, מתפּנקת בּשעת הפּנאי ועוֹמדת לפני הראִי לסרק אֶת צמוֹתיה השחוֹרוֹת והיפוֹת.
בימי־הקיץ הבּהירים, לאַחַר שינה של צהריִים, מַעמידה מַאריאשקה על השוּלחָן בּמרפּסת הגדוֹלָה, הפּוֹנה אֶל רחוֹבוֹ של כּפר, מיחַם רוֹתח וּמַהבּיל, וּבעלי־הבּיִת יוֹצאִים לשתּוֹת תּה לרוּחַ היוֹם הצח. השעה בּכּפר שעת שקט רב, והכּל נראֶה מסביב כּנעזב וּמוּפקר ללא בּעלים תּחת השמַיִים הגבוֹהים והטהוֹרים, השוֹפעים דממה וָחוֹם; הבּתּים
הנמוּכים עם גגוֹת־הקש הלוֹהטים בּשמש, יריעוֹת־הבּד הכּבוּסוֹת, המתייבּשוֹת על הגדרוֹת, קילוֹנוֹת הבּאֵרוֹת, המזדקפים כּלפּי מַעלָה אֶל האַויר הזךְ, החוֹל האדמדם בּבּקעה החפוּרה מנגד, ואפילוּ החזיר השחוֹר, הנוֹבר בּאשפּה לצד הדרךְ, מַפסיק מלאכתּוֹ ועוֹמד בּבדידוּתוֹ כּנרדם.
בּית־המידוֹת של מרדכי זאק, שכּל דלתוֹת חדריו עם חלוֹנוֹתיהם פּתוּחים עתּה לָאוֹר ולָאַויר, מַשרה על הרחָבה אשר לפניו צללים קרירים. ראשוֹן מתגלה בּפּתח בּעל־הבּיִת עצמוֹ, יהוּדי בּא־בימים, עם פּנים מרוּכרכים וּמרוּשלים, שתּש כּוֹחוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, לאַחַר
הגזירה, ונַעשׂה חָלוּש ונוֹטה לתפנוּקים. יוֹצא הוּא מחדר־משכּבוֹ בּלא קפּוֹטה, בּשרווּלי כּוּתּנתּוֹ הלבנים, פּוֹסע פּסיעה רפוּיה, כּשהוּא גוֹרר בּקרקע את סַנדליו הקלים, יוֹשב אֶל השוּלחָן בּכבדוּת, בּהישענוֹ עליו בּשתּי ידיו, מעיף עֵיניו בּכל הנמצא מסביב, וכל זה הוּא עוֹשׂה בּפנים חמוּצים וּבלא חשק, כּמי שכּפאוֹ שד, כּאִילוּ אֵין דעתּוֹ נוֹחה
מכּל המַעשׂה, שטרחוּ כּאן בּשבילוֹ והכינוּ לוֹ מיחַם רוֹתחַ עם כּוֹסוֹת מצוּחצחוֹת וקוּפסַת סוּכּר גדוֹלָה. וכךְ הוּא מקבּל מידיה של מַאריאשקה אֶת כּוֹס התּה הטוֹב, המרהיב עיִן בּצבעוֹ הצלוּל, גוֹמע גמיעוֹת אחָדוֹת, נאנח ודוֹחה אֶת הכּוֹס מלפניו ונוֹשׂא אֶל השמַיִים עֵינַיִים זוֹעפוֹת, ליאוֹת מחמַת רוֹב שינה, שמַראֶה להן כּעֵין הזכוּכית העכוּרה.
– מַאריאשקה, היכן היא? לכי והבּיטי שם – האִם נשאַר עוֹד מעט עסיס של דוּבדבנים? טפוּ, טעם־פּיגוּלים בּפּה!…
אַחריו יוֹצאת אִשתּו, אִשה צעירה ממנוּ לשנים, גבוֹהה וּצנוּמה. יוֹשבת היא אֶל השוּלחָן כּזרה, בּפנים עצוּבים וּמַחרישים, וסוֹרגת פּוּזמק, שהביאה אִתּה מן הבּיִת. התּה שלפניה מצטנן, והיא אֵינה מַשגיחָה ולא כּלוּם, יוֹשבת כּפוּפת־קוֹמה, בּלי הרים עֵיניה, שקוּעה כּוּלָה בּמלאכתּה, כּשהיא מַרקידה בּאֶצבּעוֹתיה את הצינוֹריוֹת בּמהירוּת מַפליאָה. הבּנים הגדוֹלים יצאוּ אל השׂדוֹת הרחוֹקים להשגיח על האִיכּרים העוֹבדים, והקטנים נתפּטרוּ מפּני מוֹרם, נתעלמוּ מן העיִן, וּמרחוֹק, מתּחת לגשר הגבוֹה והאָרוֹךְ, המתוּחַ ממַעל לנהר, בּוֹקעים פּעם בּפעם קוֹלוֹתיהם העמוּמים, שהֵדם נשמע כּצוָחָה נלהבת של בּני־אָדם, השוֹקדים בּחבוּרה על עבוֹדה קשה ומזרזים אִיש אֶת אָחיו להוֹסיף אוֹמץ בּמלאכתּם.
מאריאשקה גָמרה לטפּל בּמיחָם, והרי היא פּוֹרשת אֶל אַחַד הסַפסלים, בּריחוּק מקוֹם מבּעליה, יוֹשבת בּטלה וחוֹלמת וראשה סמוּךְ על מַעקה המרפּסת. מסביב השקט וּדממה וָחוֹם. שׂדות נרחָבים, עוֹטים ירק־דשא, זרוּעים פּרחי־בּבּוֹנג צהוּבּים, נמשכים הרחק מן הכּפר לכל מלוֹא העיִן, רוֹגעים וּמַבליחים בּזוֹהר השמש. מנגד נראֶה הנהר, שוֹקט על מי־מנוּחוֹת, זךְ וחָלָק כּראִי. בּתוּלָה כּפרית יחפה, הניצבת בּוֹדדה בּחוֹל הלָבן על שׂפת הנהר, הרימה שׂמלתה הקצרה, גילתה ירךְ מַבהיקה מלוֹבן וגָחנה אֶל המַיִם – וכךְ עמדה רגָעים אחָדים בּלי נוֹע, כּפוּפה אֶל עצמה, כּאִילוּ כּיוונה שעה יפה, בּאֵין אִיש רוֹאֶה אוֹתה, ונתנה אֶת לבּה להתבּוֹנן אֶל ירכיה החשׂוּפוֹת וּלהפליא אֶת עֵיניה בּבשׂרה, שהוּא בּריא וצח ורענן כּל־כּךְ. לפעמים מַגיע לאוֹזן הד רחוֹק של שפךְ־מַיִם בּנהר, והאַויר השוֹקט על השׂדוֹת הנרדמים מזדעזע רגע וחוֹזר לדממה.
מתּחת לגשר מגיחים פּתאוֹם שני נערים יחפים, כּשהם רוֹדפים אִיש אַחרי אָחיו. הגָדוֹל, הבּוֹרח, אוֹחז בּידוֹ מוֹט אָרוֹךְ ולח,
שנאחזה בּוֹ ירוֹקה שעל־פּני המַיִם עם עשׂבים מטפטפים. והצעיר, בּפנים נוֹאָשים אדוּמים וּמזיעים, רץ אַחריו כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ, מכנסיו נפתּחוּ לֹו מאחוֹריו, והוא אֵינוֹ מַרגיש בּכךְ וצוֹוחַ בּכל כּוֹחוֹ:
– השב לי אֶת מַקלי, מוֹפּס! אֶת מקלי!
– מַחלָה אָשיב לךָ, צוּציק, מַחלָה!…
ותיכף לָזה הם הוֹפכים שניהם ונעלָמים תּחת הגשר, ושוּב בּוֹקע משם הד קוֹלוֹתיהם העמוּמים, קוֹלוֹת עמלים, השוֹקדים על עבוֹדה קשה.
אוֹתה שעה מכוון מרדכי זאק אֶת ראשוֹ כּלפּי פּתח הבּיִת הריק, מציץ לתוֹכוֹ בּזהירוּת ונוֹהם מתּוֹךְ רוֹגז, כּמדבּר לעצמוֹ:
– הוּם… נוּ־נוּ… יפה… יפה מאוֹד… תּכלית יפה!
מַאריאשקה ניעוֹרה מחלוֹם־עֵיניה, מַבּיטה בּחשד אֶל בּעל־הבּיִת, זוֹקפת אוֹזן וּמחַכּה.
– תּכלית יפה!… כּל הימים מתּחת לגשר! עשׂה אוֹתם גוּמילאזיסטים, ריקנים, מוּפקרים… אַרבּעים רוּבּל־כּסף שׂכר־לימוּד מדי חוֹדש בּחָדשוֹ. על מה ולָמה? על שהוּא יוֹשב אֶצלי על כּל טוּב, בּחדר מיוּחָד, פּריץ בּלא כּוֹבע, וּמַבּיט כּל היוֹם בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ? יפה, יפה מאוֹד… פּתח לפניהם, כּדי לָצאת ידי חוֹבה, אֶת הגראמאטיקה, חָטף עמהם שתּיִם שלוֹש מלים – ודי! טפוּ!…
רקיקה זוֹ שוֹלח בּעל־הבּיִת בּעד הפּתח הפּתוּחַ לפנים הבּיִת הריק, והריהוּ מתכּוון בּה כּוונה מפוֹרשת לאוֹתוֹ בּן־אָדם, היוֹשב שם בּחדר מיוּחָד וּמבּיט בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ.
– אָמנם כּן! – לוֹחשת בּעלת־הבּיִת אַף היא חלקה, בּלי גרוֹע עֵיניה מן הצינוֹריוֹת, המרקדוֹת בּמהירוּת בּין אֶצבּעוֹתיה.
– הוּא עדיִין יֶש לוֹ טענוֹת! בּעצמוֹ הביא אֶת המציאָה לבּיִת. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? פּישפּש וּמצא מוֹרה, ידען, חוֹזה בּכּוֹכבים… כּלוּם מַה יעשׂה זה שכּמוֹתוֹ, שלא יאֹכל לשׂוֹבע נַפשוֹ ולא יִשתּה חָלָב שלוֹש עֶשׂרה כּוֹסוֹת בּיוֹם?…
כּיוָן שמרדכי זאק רוֹאֶה אֶת אִשתּוֹ מתערבת בּדבר ללא שאָלוּה, שוּב אינוֹ יכוֹל לעבוֹר על זה בּשתיקה. נוֹתן הוּא בּה עֵינַיִם רוֹגזוֹת, מַבּיט אֵליה הבּטה ארוּכּה אִילמת, כּאִילוּ מרוֹב תּמיהה והתמרמרוּת נעתּקוּ מלים מפּיו, וּפתאוֹם הוּא מַרעים עליה בּקוֹל גס, שנשתּייר אֶצלוֹ מימי העבר, מתּקוּפת בּית־המַרזחַ:
– בּהמה!
וּמיד הוּא הוֹפךְ אֵליה כּתף, חוֹטף ושוֹתה אֶת התּה בּרעש וָבוּז, מוֹצץ אֶת הסוּכּר בּשׂפתיו מציצה רמה, שכּוּלָה אוֹמרת מחָאָה.
– שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! היא בּאה ללמדני בּעניינים אֵלוּ! מבּתוּלה זוֹ, היוֹשבת פּה כּנגדי, אני שוֹאֵל עֵצוֹת? כּךְ אני שוֹאֵל ממךְ!
לאַחַר נזיפה מַכרעת זו בּאה דוּמייה כּבדה. בּעלת־הבּיִת מַבליעה אֶת עֶלבּוֹנה, כּוֹפפת ראשה וּמַעמיקה פּניה הלוֹהטים בּמלאכתּה.
בּעל־הבּיִת מוֹסיף לגמוֹע אֶת התּה בּכל תּוֹקף. מתּוֹךְ הגמיעוֹת הנמרצוֹת פּוֹחת התּה בּכּוֹס בּמידה ניכּרת, ועמוֹ פּוֹחת והוֹלךְ גם כּעסוֹ של הגוֹמע. לבסוֹף, כּשמַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּחשאי ועוֹברת בּפסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ הבּיִת, הוּא קוֹרא אַחריה בּקוֹל נרגָע ורוה וּבכוונה גלוּיה להעמיד דבר על דעתּוֹ:
– מַאריאשה, היכן היא? קראִי שם למוֹרה, שיבוֹא אַף הוּא לשתּוֹת תּה! אִמרי לוֹ: בּעל־הבּיִת קרא!
כּעבוֹר רגָעים מתגלה בּפּתח המוֹרה לווינסוֹן, בּחוּר גבה־קוֹמה, כּפוּף בּמקצת, בּעל פּנים לבנים, רכּים וּמפוּנקים, ועֵינַיִים גדוֹלוֹת כּחוּלוֹת. לחיוֹ האַחַת ואָזנוֹ האַחַת אדוּמוֹת וּממוּעכוֹת מרוֹב שכיבה עליהן. בּידוֹ ספר סגוּר ואֶצבּעוֹ תּחוּבה בּתוֹכוֹ. שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת, המגוּדלוֹת, מפוּזרוֹת תּלתּלים, ועליהן נתוּנה דרךְ־עראי מגבּעת־קיִץ של קש. בּעמידתוֹ על הסַף מעיף המוֹרה בּבעלי־הבּית מבּט תּוֹהה וּמרפרף, כּאָדם שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחֵר, והוּא עצמוֹ כּל העניין אֵינוֹ כּדאי לוֹ. ואוּלם בּעל־הבּית מַקדימוֹ בּידידוּת, חציוֹ מחַיֵיךְ בּערמימוּת וחציוֹ מעירוֹ למוּסר בּמתק־שׂפתיִים:
– כּךְ, כּךְ. קרב־נא הנה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ. כּמה קשה להפריד אוֹתךָ מעסקיךָ, חי־חי. הדוֹרוֹת הלָלוּ כּל ימיהם קריאָה וּכתיבה וּגראמאטיקה! והעוֹלָם הזה מַה יהא עליו? אַדרבּה, שב־נא אֶל השוּלחָן, ותדע גם אַתּה טעמה של כּוֹס תּה לאַחַר שינה של צהריִים. אֵין בּכךְ כּלוּם, המיתּוֹדה לא תּברח. בּכוונה ציויתי להבּתוּלָה, – מַאריאשה, היכן היא? הגישי כּיסא למוֹרה! – כּי תּפסיק אוֹתךָ בּעֶצם העניין. ואָכן שוֹאל אני אוֹתךָ: היכן מצאת כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב אָדם לישב כּל היוֹם להנאָתוֹ על הספרים? כּל היוֹם כּוּלוֹ? והלא צריךְ לפעמים לחשוֹב גם… כּוונתי, גם על כּוֹס תּה, לכל הפּחוֹת!
לווינסוֹן אֵינוֹ עוֹנה כּלוּם על דבריו של בּעל־הבּיִת, שהוּא מקבּלָם כּלהג של עם־האָרץ, המפטפּט מתּוֹךְ בּטלה ושיעמוּם. ואוּלָם כּשבּעלת־הבּיִת מציצה אֵלָיו ממלאכתּה בּעֵיניה הזעוּמוֹת, הוּא מַתחיל לשעֵר, כּלפּי מַה נרמזוּ דברים אֵלוּ. והוּא מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס תּה ושוֹתק, נוֹשב בּכּוֹס ושוֹתק. התּה רוֹתח, והריהוּ דוֹחה מעם פּניו אֶת הכּוֹס מתּוֹךְ רוֹגז, פּוֹתח ספרוֹ, מעיֵין בּוֹ וחוֹזר וּמעיֵין ועוֹמד על שוּרה אֶחָת. וכל זה אֵינוֹ עוֹשׂה אֶלָא כּדי להוֹכיחַ לבני־כפר אֵלוּ, כּי לא התּה שלָהם ולא העקיצוֹת המחוּכּמוֹת של בּעל־הבּיִת ולא העֵינַיִים הזעוּמוֹת של בּעלת־הבּיִת לא יזיזוּ אוֹתוֹ מן הדרךְ שבּחר לוֹ בּחַיִים. ורק כּשהוּא בּא לכלל מַסקנה, כּי בּני־אָדם אלוּ, בּעצמוֹ של דבר, אֵינם קרוּאִים אָדם, דעתּוֹ מתקררת עליו, והוּא מעביר את כּל מַעייניו מהם אל מַאריאשקה, שוֹלח לָה מן הצד מַבּטים זהירים, מגששים, המלטפים בּגניבה אֶת פּניה השחַרחוֹרים והנאוים. מַאריאשקה מַרגישה בּכךְ, וישיבתה על הסַפסל נַעשׂית לָה קשה מאוֹד. מרוֹב מבוּכה פּניה מַאדימים ונראִים כּאשמים, נגזלה מנוּחָתה ורוּחָה נפעֶמת. מתאַמצת היא לישב בּלי נוֹע, להרחיק מלבּה כּל מַחשבה צדדית ולחשוֹב רק על דבר אֶחָד: על הכּפתּוֹר העֶליוֹן שבּבגד המוֹרה. ראשית, הרי הכּפתּוֹר הזה גָדוֹל ממידתם של שאָר הכּפתּוֹרים. שנית, כּבר ניתּק ממקוֹמוֹ והוּא תּלוּי בּנס בּשני חוּטים שחוֹרים.
וּשלישית, בּלילה הזה, כּשהכּל יהיוּ ישינים בּבּיִת, תּקח אֶת בּגדוֹ של המוֹרה אֶל חַדרה, תּתפּוֹר אֶת הכּפתּוֹר בּמקוֹמוֹ בּחוּט חָזק ותעשׂהוּ יפה יפה. לרעיוֹן האַחרוֹן מתמַלא לבּה רגש־עדנים, רעיוֹנוֹת אחרים צפים ועוֹלים בּקרבּה, אלוֹהים יוֹדע מאַיִן בּאוּ לָה בּקיִץ הזה, והכּפתּוֹר העֶליוֹן בּבגדוֹ של המוֹרה משתּכּח ונעלָם. וּפתאוֹם היא נוֹתנת אֶת דעתּה על ידיה, שאדוּמוֹת הן וּתפוּחוֹת מרוֹב מלָאכה, והיא מתנַסית עמהן כּמה וכמה נסיוֹנוֹת להסתּירן מעֵין רוֹאים: משלבת אוֹתן בּזרוֹעוֹתיה על לבּה, מַניחָתן על בּרכּיה, מכסה עליהן בּקיפּוּלי שׂמלָתה, מַצניעתן מתּחת לסינרה, – עד שהיא קמה מן הסַפסל כּדחוּפה וּמבוֹהלת, חוֹפזת וּמסתּלקת אֶל תּוֹךְ חַדרי הבּיִת הריקים.
בּינתיִים רוֹאֶה בּעל־הבּיִת את פּניו הזוֹעפים של המוֹרה, והריהוּ מתכּוון להפיס את דעתּוֹ בּשׂיחָה נאָה. נוֹשׂא הוּא אֶת עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, צוֹפה בּהם שעה קלה, כּמבקש לגלוֹת בּהם עמוּקוֹת, וּפוֹתחַ ואוֹמר:
– יוֹדע אַתּה, פּאני לווינסוֹן, אֶת אשר אוֹמַר לָךְ?
חוֹששני, שבּימים אֵלו יֵרדוּ גשמים. כּךְ אני מתנַבּא, ויש לי סימנים טוֹבים לכךְ. אָמנם הלוּחַ כּוֹתב דווקא להיפךְ. והרי אני אוֹמר לךָ בּפירוּש, שאֵין מַשגיחים בּלוּח. אני מַחזיק תּמיד בּשלי: מי עוֹשׂה אֶת הלוּחַ? יהוּדי, מיהוּדי ווארשה אשר בּדפוּס. רמאִים ידוּעים! מַה יוֹדע יהוּדי? יהוּדי יוֹדע לאַחז אֶת העֵינַיִים וּלבלבּל אֶת המוֹחַ, וּבלבד שיוֹציא מכּיסךָ אֶת הפּרוּטה. אמוֹר אַף אַתּה, פּאני לווינסוֹן, האִם לא כן?
וּבעל־הבּיִת מַבּיט אֶל המוֹרה בּעינַיִים בּוֹחנוֹת, מחַייכוֹת חיוּךְ ערמוּמי, כּאִילוּ המוֹרה עצמוֹ הוּא שעשׂה את הלוּחַ.
– כּנגד מה אָמַרתּי זאת? כּנגד רחיצה בּנהר. סבוּר אני, כּי אֵין לךָ זמַן יפה לרחיצה בּנהר מימים אֵלוּ. כּוונתי, לָמה בּאמת לא תּלךְ פּעם לרחוֹץ בּנהר עם הילָדים? חַיֶיךָ, מוּטב לָהם שיִרחצוּ בּנהר משיִשתּוֹבבוּ כּל היוֹם כּוּלוֹ תּחת הגשר, כּשקצים הלָלו שבּכּפר, שאֵין עליהם עוֹל מוֹרה. וּבפרט, שרחיצה יפה לבּריאוּת. מתּכוון אני גם לבּריאות גוּפךָ, פּאני לווינסוֹן. שהרי רבּנים לא יֵצאוּ אֵלי מתּחת הגשר, ועד שיֵיעשׂוּ מלוּמדים כּמוֹךָ, פּאני לווינסוֹן, יעברוּ חדשים רבּים, וכל חוֹדש גוֹרר אַחריו אַרבּעים רוּבּל־כּסף, חי־חי… מַה, האוּמנם כּבר לָמדוּ היוֹם את כּל המיתּוֹדה כּוּלָה? כּוונתי, עד גמירה, מדף לדף?…
המוֹרה לווינסוֹן, שראה זה־עתּה את כּוֹחַ השפעתן של עֵיניו על הנַערה השחרחוֹרת ודעתּוֹ זחה עליו, משנה הפּעם את תּכסיסיו עם בּעל־הבּית ומוֹדד לוֹ כּמידתוֹ. אַף הוּא מַבּיט אֵלָיו בּחיוּךְ ערמוּמי, מַסבּיר פּנים לעם־האָרץ כּפרי זה וּמבֵאר לוֹ את כּל העניין בּאֵר היטב, בּמתינוּת וּבשׂפת־יֶתר:
– כּל דבריךָ, מוּסיוֹ זאק, אמת וצדק. ואַף־על־פּי־כן אֵין דעתּי כּדעתּךָ, משוּם שיש לי בּעניינים אֵלוּ נקוּדת־השקפה פּדגוֹגית אַחרת. הפּדגוֹגים הגדוֹלים כּוֹתבים… בּין שאָר החָכמוֹת שבּעוֹלָם, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, יש חָכמה אַחַת וּפדגוֹגיה שמה, שפּירוּשה חָכמַת החינוּךְ, והרבּה חכמים עוֹסקים בּה, אַנשי־שם ידוּעים. כּדי להיוֹת פּדגוֹג מוּמחה, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, כּדי להגיע למַדריגָה זוֹ, חַייב אָדם לגמוֹר, לכל הפּחוֹת, אוּניברסיטה אֶחָת. כּלוֹמַר: תּחילה הוּא עוֹבר את כּל שמוֹנה מַחלקוֹת הגימנַאסייה, אַחַר־כּךְ נכנס לאוּניברסיטה ושוֹמע לקח מפּי פּרוֹפיסוֹרים. גָמַר ללמוֹד בּאוּניברסיטה, הריהוּ מקבּל דיפּלוֹם ונַעשׂה פּדגוֹג וכוֹתב ספרים וּמלמד את בּני־האָדם לחַנךְ את ילדיהם. ואני, אַחרי אשר קראתי בּספריהם של פּדגוֹגים אֵלוּ, גָמַרתי בּלבּי: יעבוֹר עלי מה…
המוֹרה מדבּר הרבּה וּבהסבּרה יתירה, כּשהוּא מַבּיט אֶל בּעל־הבּיִת בּעֵינַיים מחַייכוֹת, כּרב המַדריךְ אֶת תּלמידוֹ בּמַקל־נוֹעם. בּאוֹתה שעה עצמה יוֹדע הוּא וּמַרגיש, כּי שם, בּאֶחָד מחַדרי הבּית הריקים, מחַכּה לוֹ הנַערה השחרחוֹרת, נכספת אֵלָיו, מַקשיבה לקוֹלוֹ, והיא כּוּלָה שלוֹ, נאמנת וּמסּורה לוֹ בּכל נַפשה, וּבכוונה הוּא מַשהה כּאן ישיבתוֹ וּמַמשיךְ דיבּוּרוֹ, מַמתּיק את רגעֵי הכּמיהה ומַאריכם. מרדכי זאק נהנה הנאה עֶליוֹנה משׂיחַת־חכמים זוֹ, שכּל מַה שהיא נשׂגָבה מבּינתוֹ עֶרכּה גָדוֹל יוֹתר. מַחזיק הוּא טוֹבה לעצמוֹ, ששׂכר לבניו מוֹרה מלוּמד כּזה, הקוֹרא לוֹ “מוּסיוֹ זאק” וּמתנַצח עמוֹ בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם, והריהוּ לוֹקח בּידוֹ את זקנוֹ, שבּזמַן האַחרוֹן, מאָז נַעשׂה מפוּנק, הוּא מפנק גם אוֹתוֹ וּמַעלה עליו מַסרק בּכל בּוֹקר, והוּא מַחזיק טוֹבה לעצמוֹ גם על זה, שזקנוֹ נאֶה וּמסוֹרק, כּראוּי לבעל־בּיִת חָשוּב כּמוֹהוּ.
– אַדרבּה! – הוּא אוֹמר בּפנים מאִירוֹת. – וכי מה אוֹמר אני? הלא זה דברי תּמיד: הווּ זהירים בּבני הדוֹר הזה! לפנים גם אָנוּ היִינוּ תּינוֹקוֹת של בּית רבּם וספגנוּ מידי המלמד מַלקוּת כּכל גמוּלנוּ. אבל מי ידע בּימים ההם אֶת כּל המעשׂיוֹת האֵלה? גם את שמען לא שמַענוּ! ועכשיו, כּיוָן שנפטר תּינוֹק מחיתּוּלָיו, מיד מַלעיטים אוֹתוֹ גראמאטיקה ודיקדוּק ופאדיגוֹגה וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אמת, כּל זה עוֹלה בּאוֹצרוֹת כּסף!…
בּעלת־הבּיִת מַחרישה בּפנים נרעמים. דוֹמה, כּי בּהשפּילה את עֵיניה אֶל מלאכתּה וּבסרגה את פּוּזמקה בּפנים דוממים, אוֹגרת היא בּלבּה מַשׂטמה כּמוּסה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וביִיחוּד לאֵלה היוֹשבים אִתּה אֶל השוּלחן ואֵינם מַשגיחים בּה ולא כּלוּם.
לפני הבּיִת עוֹבר אִיכּר זקן, יחף, בּחָזה חָשׂוּף וּבכתוֹנת־בּד משוּלשלת על המכנסַיים. נוֹשׂא הוּא דלָיים על שכמוֹ והוֹלךְ אֶל הבּאֵר אשר בּרחבת בּית היהוּדי לשאוֹב מַים. אַחריו נגררת כּלבּה מרוּשלת, עיֵיפה וּמעוּנה מחוֹם היוֹם, נפנית אֶל הרחוֹב בּאלכסוֹן ושוֹלחת אל החוֹל החַם לָשוֹן אדוּמה רוֹעֶדת. האִיכּר מתעכּב אֵצל המרפּסת, מוֹריד את הדלָיים לָאָרץ, מתגָרד בּערפּוֹ, מוֹציא מקטרתּוֹ מחיקוֹ, מפטמה בּמתינוּת בּשרשי־טאבּאק, מעשנה אַט, מתּוֹךְ עיוּן רַב, מַבּיט מהוּרהר אֶל השמַיִים ורוֹקק, וּבתוֹךְ כּךְ הוּא מַתחיל בּשׂיחָה על־אוֹדוֹת האָסוֹן, שאֵירע לסוֹסתוֹ של יוּכים חרוּמַף. אָח, אָבינוּ שבּשמַיִים! אַךְ זה גבר לא־יִצלח, שניתּכה עליו חמַת אלוֹהים! לפני חוֹדש ימים מתה עליו בּתּוֹ הצעירה, כּלָה לפני חוּפּתה, והנה לא היּו ימים מוּעטים ונפלה גם סוּסתוֹ, בּריאָה וּשלימה וּמוּם אֵין בּה, התגלגלה בּיִיסוּרים ונפחה נַפשה! והרי היוּכימאִית יוֹשבת עתּה על מפתּן בּיתה וּממררת בּבּכי.
מסביב דממה וָחוֹם. סילסוּלי עשן דקים, כּחוּלים, שאנַנים, נישׂאִים ממקטרתּוֹ של האִיכּר הזקן, מסתּלסלים בּאַויר וּמתנַדפים בּזוֹהר השמַיים. בּאַחַת מפּינוֹת הגָג, ממַעל לראשי המסוּבּים, זבוּב נידח מתלבּט, סוֹבב יחידי בּתוֹךְ הדממה, מזמזם והוֹמה בּלי הפוּגָה. וּמפּני שהדממה רבּה וכל הפּנים נתוּנים להירהוּריהם, נדמה, שהכּל מהרהרים עתּה בּזבוּב נידח ובוֹדד זה, מַקשיבים קשב רב להמייתוֹ החרישית. סיפּוּרוֹ של האִיכּר על אסוֹנוֹ של יוּכים מַשרה על המרפּסת כּמין עצבוּת שקטה. פּניו העפרוּריִים, השׂעירים והקמוּטים, מפיקים חמלָה רבּה, עֵיניו הדוֹאגוֹת מַבּיטוֹת בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּתוֹהוֹת וּמבקשוֹת פּתרוֹן, ואַף־על־פּי־כן יש בּכל מַראֵהוּ מַשהוּ קשה וּמוּצק, הפּוֹתר את הכּל, כּזה של אָדם זקן, בּריא וּמחוּסן, שׂבע־ימים וּשׂבע־עמל, שנתנַסה נסיוֹנוֹת הרבּה בּחייו הארוּכּים. הכּלבּה שלוֹ, כּוּלָה מבוּלבּלת מחוֹם, תּוֹעה בּחָצר בּאָזנַיִים סרוּחוֹת, כּשקוּעה בּמַחשבוֹת, מחַפּשׂת וּמריחָה בּאַפּה, עד שהיא ניגשת אֶל המרפּסת, זוֹקפת חַרטוּמה אֶל בּרכּיו של לווינסוֹן, נוֹשמת ושוֹאֶפת. לווינסוֹן נרתּע מפּניה וקם בּבהלָה ממקוֹמוֹ.
– אַל תּירא, הוֹספּוֹדין בּאקאליאר1! – אוֹמר האִיכּר הזקן. – זוֹ אֵינה נוֹשכת. זקנה היא, ושינַיִים אֵין לָה!
– אֵין אני ירא מפּני כּלָבים, – עוֹנה המוֹרה כּנעלָב, – ורק אֵיני אוֹהב אוֹתם!
והוּא משתּמש בּהזדמנוּת זוֹ שבּאָה לידוֹ ועוֹבר אֶל הבּיִת. בּדרךְ־הילוּכוֹ הוּא פּוֹתח אֶת הספר, מעיֵין בּוֹ בּפנים מרוּכּזים, כּאִילוּ רעיוֹן חָשוּב ניצנץ זה־עתּה בּמוֹחוֹ והוּא הוֹלךְ אֶל חַדרוֹ לחקוֹר אוֹתוֹ וּלבררוֹ. בּחדרוֹ הוּא מוֹצא את מַאריאשקה מוּכנה לקראתוֹ וּמַטאטא בּידה. מַבּיטה היא אֵלָיו בּפנים שׂוֹחקים ונרגָשים. והרי הוּא מחַבּקה, מוֹשכה אַחריו ויוֹשב עמה על מיטתוֹ.
– הנח לי, חי נַפשי… – לוֹחשת הנַערה. – הנה עוֹד מעט ויבוֹאוּ!
– יבוֹאוּ! את מי אני ירא? כּלוּם מַעשׂה רע אני עוֹשׂה? אַדרבּה, יבוֹא כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ויִראֶה, כּי אוֹהב אני אוֹתךְ!
– אבל… הנה הכּפתּוֹר… – מבקשת מַאריאשקה להשתּמט מידיו ולהשׂיאוֹ לדבר אַחר.
– אֵיזה כּפתּוֹר? – תּוֹהה המוֹרה.
– הכּפתּוֹר הזה… עוֹמד הוא לנשוֹר… בּלילה תּתּן לי את הבּגד ואֶתפּרהוּ…
– אָה, הכּפַתוֹר הזה? – אוֹמר המוֹרה בּגיחוּךְ רךְ. – נוּ, מילא. אבל יש בּחַיֵי האָדם דברים חשוּבים מכּפתּוֹר… הוֹי, כּמה פּתיה אַתּ, מַאריאשקהלי, וכמה טוֹבה, כּמה טוֹבה!…
והמוֹרה יוֹשב עם הנַערה על מיטתוֹ וּמדבּר על לבּה, משדלָה וּמפייסה בּדברים רכּים וטוֹבים, מלטף בּאֶצבּעוֹתיו הארוּכּוֹת והלבנוֹת את כּתפיה, את שׂער ראשה, וכדבריו כּן מַגע ידיו רךְ ועדין, ויש בּוֹ כּדי להעביר רטט חַם בּיצוּרי גוָה. מַקשיבה היא לדבריו בּלב נפעם, כּוּלָה זהירה וחרדה, מתרפּקת עליו בּבוּשה, רוֹעֶדת בּזרוֹעוֹתיו וּמַשפּילָה עֵיניה אֶל חיקה בּעצבוּת וּדאָגה עמוּקה, מתּוֹךְ אוֹדם פּנים ותמהוֹן לבב. יש רגע אשר תּתקפנה פּתאוֹם פּליאָה גדוֹלָה, כּי זה המוֹרה, הטוֹב והמרוֹמם מכּל האנשים אשר ידעה לפניו, הקוֹרא הרבּה ויוֹדע הרבּה, והוּא חָכם וּמלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ, וּשׂערוֹ נאֶה וּמסוּלסל, וידיו לבנוֹת ורכּוֹת – והיא קרוֹבה לוֹ כּל־כּךְ, כּכלָה לחתנה, מתרפּקת עליו ושוֹאֶפת נשימתוֹ החַמה, קוֹלטת בּאָזניה אֶת לחש שׂפתיו, שוֹתה בּצמא את נשיקוֹת פּיו, לוֹהטת כּוּלָה בּאֵש כּיסוּפיו. אֵיזוֹ הדרךְ בּא לָה האוֹשר הגָדוֹל הזה?… וּפתאוֹם שוֹכחת מאריאשקה את הכּל, עֵיניה מַחשיכוֹת בּערפל, וּבתנוּעה מהירה היא מַרכּינה אֵלָיו את כּל גוּפה, פּוֹשטת זרוֹעוֹתיה וּמלפּפת אוֹתוֹ כּוּלוֹ, חוֹבקת צוָארוֹ וּמוֹשכת אֵליה את ראשוֹ מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.
ב
פּעמים בּאה מן העיר להתאָרחַ בּתּם הנשׂוּאָה של בּעלי־הבּיִת, אִשה צעירה ונאָה, הדוּרה בּלבוּשה וּבהליכוֹתיה, מדבּרת עם לווינסוֹן רוּסית שוֹטפת ונוֹשׂאת תּמיד ספר בּידה. עם בּוֹאה היא מַשרה על הבּיִת רוּחַ של חָג, והחדרים הריקים והמשעממים מתמַלאִים תּנוּעת־חַיִים, שאוֹן עליז ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק למן הבּוֹקר ועד העֶרב. האָב, מרדכי זאק עצמוֹ, פּושט צוּרתוֹ החילוֹנית, החמוּצה, ולוֹבש צוּרה שבּתּית, מאִירה ונוֹחָה לבּריוֹת, מתהלךְ בּביתוֹ מתּוֹךְ דעת רחָבה, מַרשה להילָדים, למוֹפּס ולצוּציק, להשתּוֹבב כּכל אַוַת־נַפשם, מַסבּיר פּנים למוֹרה, מתעכּב לפני בּתּוֹ ועוֹמד כּנגדה, מַבּיט בּה בּבדיחוּת־הדעת וקוֹרץ לָה בּעֵינַיִים ערמוּמיוֹת, כּרוֹמז על דברים שרק הוּא והיא יוֹדעים, וּלבסוֹף סוֹטר לָה על חוֹטמה בּשתּי אֶצבּעוֹת סטירה של חיבּה, קוֹרא לָה “פּאניֶינקה שלי” וצוֹחק להנאָתוֹ צחוֹק־מאוּשרים. בּבּקרים הנאִים, עם עלוֹת השחר, יוֹצא המוֹרה לטיֵיל עם האִשה הצעירה בּיער הסמוּךְ, וּכשהם חוֹזרים לפת שחרית שניהם רענַנים, אדוּמי־לחָיים וּשער ראשיהם רָטוֹב מטל־בּוֹקר, עדיִין נמשכים בּיניהם הויכּוּחים הסוֹערים. לווינסוֹן מדבּר נמרצוֹת, בּכל חוֹם, יוֹשב אֶל שוּלחַן המרפּסת וקוֹרא לפניה מתּוֹךְ הספר, מוֹכיחַ בּראָיוֹת חוֹתכוֹת, כּי דבריו אֵינם קלוּטים מן האַויר. והאִשה הצעירה מתגוֹננת, מחַננת קוֹלָה, פּוֹרשׂת לוֹ ידיה הלבנוֹת והיפוֹת, כּמבקשת רחמים ממנוּ, ואַחרי כּל דיבּוּר ודיבּוּר היא מַבּיטה על סביבוֹתיה בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, נרחָבוֹת, כּתינוֹק משתּאֶה. אוֹתה שעה אפילוּ בּעלת־הבּיִת הזוֹעפת שוֹכחת אֶת חשבּוֹנוֹתיה הישנים עם העוֹלָם וּמַעלָה על פּניה המאוּבּנים כּמין גיחוּךְ וַתּרני של נדיבוּת־רוּחַ. יוֹשבת היא ממוּל המתוַכּחים, כּמַקשיבה לדבריהם, ועוֹמדת בּעצמה למזוֹג לָהם תּה מן המיחַם הרוֹתח. אָמנם אֶת הכּוֹס, המכוּונת למוֹרה, היא מַעמידה לא בּרשוּת היחיד שלוֹ, אֶלָא עוֹזבת אוֹתה בּאֶמצע השוּלחָן, בּרשוּת הרבּים, כּאָדם האוֹמר: “וכי מה, כּלוּם מחוּיֶיבת אני להגיש לָזה אֶל תּחת חוֹטמוֹ? עד כּדי כּךְ?”…
וּפעם אַחַת, כּשהכּל ישבוּ בּחדר־האוֹכל אֶל ארוּחַת־הצהריִים, אֵירע מַעשׂה. האִשה הצעירה עמדה ליד כּיסאָה בּתפקיד של בּעלת־הבּיִת המשמשת אֶת המסוּבּים, כּוּלָה הדוּרה בּסינר הלָבן שעליה, שקוּדה ועליזה, חילקה מתּוֹךְ הקערה הגדוֹלָה אֶת מנַת הדגים לכל אֶחָד ואֶחָד, התלוֹצצה בּשעת מַעשׂה וצחקה בּקוֹל רם, וכל זה נַעשׂה על־ידיה בּטוּב טעם ודעת וּבתנוּעוֹת מהירוֹת ונאוֹת. לווינסוֹן, שאַף הוּא זחה דעתּוֹ עליו, קיבּל מידיה אֶת צלחתּוֹ וענה לעוּמתה בּצחוֹק. אוֹתה שעה עמדה מַאריאשקה בּמיטבּח לפני התּנוּר המוּסק אדוּמה ונסעֶרת וקישקשה בּמגריפה בּין הסירוֹת בּלב הוֹמה. רגע בּיקשה לחרוֹק שיניה ולהפוֹךְ אֶת כּל אשר בּתּנוּר, ורגע אָמרה לעזוֹב אֶת מלאכתּה, לָצאת אל הרפת האפלה, הסמוּכה למיטבּח, ולגעוֹת שם בּבּכי.
– מַאריאשקה, אַיֵה אֵיפוֹא המרק? למה אַתּ שוֹהה כּל־כּךְ? – בּפסיעה זריזה נכנסה האִשה הצעירה למיטבּח והתייצבה כּנגד מַאריאשקה כּפוּפה קצת, כּמַמתּינה לָה, אוֹחזת מַזלג בּיּדה, לוֹעֶסת אֶת אָכלָה בּפיה, ועֵיניה עדיִין מַבריקוֹת בּברק עליז, שהביאה אִתּה מחדר־האוֹכל. מַאריאשקה החזיקה בּידיה סיר מרק רוֹתח וּפניה נבהלים, עוֹמדת וּמַבּיטה אֶל האִשה הצעירה, המאוּשרה והמאִירה, בּדוּמייה. וּפתאוֹם חָשכוּ עֵיניה, והיא החליטה והרפּתה ידיה מן הסיר. קמה מהוּמה. מתּוֹךְ המהוּמה ראתה מַאריאשקה אֶת בּעלת־הבּיִת פּוֹרצת אֶל המיטבּח וצוֹעֶקת אֵליה בּחמתה: “גוֹלם! ידיִים של טיט!” ואֶת האשה הצעירה ראתה גוֹחנת בּזעף אֶל שׂמלָתה המלוּכלכת וּמנַקה אוֹתה בּידיִים ממַהרוֹת בּמטפחתּה הלבנה, המבוּשׂמת.
לפנוֹת עֶרב, לאַחַר שהבּנים הגדוֹלים חוֹזרים מן השׂדה וּלאַחַר פַּת ערבּית, יוֹצאִים כּל בּני הבּיִת לטיֵיל מחוּץ לכּפר בּלוית האוֹרחת. האֵם שׂמה על שכמה את סוּדרה השחוֹר, והבּת מַמתּינה ליד המרפּסת למַאריאשקה, כּי תּוֹציא אֵליה את מעיל־הקיִץ הלָבן, ואוֹמרת לה “מאֶרסי”. מַאריאשקה נשאֶרת לבדה אֵצל המרפּסת, מַבּיטה אַחרי המטיילים ואֵינה גוֹרעת עֵיניה מן המעיל הלָבן, המַבהיר מרחוֹק, כּאילוּ בּוֹ כּמוּס כּל אָשרה הנגזל, ההוֹלךְ ונשמט מידיה. עוֹמדת היא בּוֹדדה ועגוּמַת־נפש, כּנשכּחת, רוֹאָה מרחוֹק את שני הנערים, מוֹפּס וצוּציק, רצים לפני הגדוֹלים בּאלכסוֹן הדרךְ, כּשני כּלבים נַעלָסים, רוֹאָה את המוֹרה מהלךְ ליד האִשה הצעירה, מנַענע מַקלוֹ בּאַויר, מַפנה אֵליה פּעם בּפעם את פּניו וּמדבּר בּרגש. וּכשהם מתעלמים מאחוֹרי האִילָנוֹת שמעֵבר לגשר, היא יוֹשבת אֶל השוּלחָן, תּוֹמכת ראשה בּידיה ושוֹקעת בּהירהוּריה. מהרהרת היא, כּי אַךְ נַערה אוּמלָלָה היא, ענייה ועזוּבה. ושוּב היא מהרהרת וּמַעלה בּזכרוֹנה את הדברים הטוֹבים והנעימים, דברי ניחוּמים ותקוָה, שהמוֹרה מדבּר אֵליה בּהיוֹתם לבדם בּלילה, וכל זה נראֶה לה עתּה מוּזר ורחוֹק, מתנַדף והוֹלךְ, כּחלוֹם־לילה בּאוֹר היוֹם. ויֵש שעוֹלָה על דעתּה מַחשבת־יֵאוּש, כּי חַיֶיה כּבר ניטלוּ ממנה, אָבדוּ אבידה שאֵינה חוֹזרת. אוֹתה שעה נישׂאת בּאַויר הכּפר המוּלה של בּין־ערבּיִים. משמשים בּעירבּוּביה, מקרוֹב וּמרחוֹק, קוֹלוֹת והדים שוֹנים: חריקת קילוֹן של בּאֵר, געיית פּרוֹת על שקתוֹת המַים, מיצהלוֹת בּחוּרים וּבתוּלוֹת, העוֹגבים בּחבוּרה אִיש על רעוּתוֹ, צוָחָה קוֹלנית של אֵשת־חַיִל, היוֹצאת לבקש את חזיריה הנפוֹצים, צליפה מתפּוֹצצת של מַגלֶב… ואַחַר ההמוּלָה דממה עמוּקה. השמַיִים החיורים מַאפילים, יוֹרדים וּמַעטים על הכּפר מַעטה כּהה, מכסים על השׂדוֹת מסביב בּתעלוּמַת־העֶרב. והנה היתה עלָטה. מַאריאשקה יוֹשבת בּמקוֹמה בּלי נוֹע, מכוּנסת בּתוֹךְ עצמה, כּמַקשיבה להמיית לבּה, הבּוֹכה בּבדידוּתוֹ על החַיִים הצעירים, שנַעשׂוּ מסוּבּכים כּל־כּךְ, נטרדה שלוָתם ונסתּרה דרכּם הישרה. מרחוֹק, מן השׂדוֹת האפלים, ממקוֹם שם מתרוֹממוֹת בּאַויר המעוּמעם, כּגוּשים גבוֹהים וּשחוֹרים, ערימוֹת השחת הקצוּרה, עוֹנה לה שירת אִיכּרים, ההוֹלכים עם סוּסיהם למרעֵה־לילה, – שירה אַדירה ועצוּבה, השתּפּכוּת־נפש רמה של אנשים בּריאים, עמלים, חשוּכּים, נשכּחים ועזוּבים לחַיֵיהם הקשים מאחוֹרי יערוֹת־עד ואַדמוֹת־בּיצה.
לאַחַר שבּני־הבּיִת שבים מטיוּלָם וּבחדר־האוֹכל מַדליקים את עששית־הבּרק הגדוֹלָה, מתבּוֹננת מַאריאשקה אֶל המוֹרה ורוֹאָה אוֹתוֹ, כּי פּרש מן החבוּרה לקרן־זוית ויוֹשב עיֵיף ועצוּב־רוּחַ. עוֹשׂה היא אֶת מלאכת־העֶרב בּבּית וּמַרגישה, כּי רוַח לָה פּתאוֹם, כּי מצוּקת־נַפשה הקוֹדמת פּגה כּאִילוּ מאֵליה. אוֹר גָדוֹל ממַלא את לבּה, והיא סוֹבבת בּחדרים המרוּוָחִים קלה וּמהירה וּמאוּשרה, ורק מַחשבה אַחַת מַטרידה אוֹתה: לָמה יוֹשב המוֹרה בּוֹדד ועצוּב כּל־כּךְ, לָמה אֵינוֹ נפנה לשׂיחָה אפילוּ עם בּתּוֹ של בּעל־הבּיִת?… בּאֵין רוֹאִים, היא מתייצבת ממוּלוֹ בּריחוּק מקוֹם, בּוֹחנת אוֹתוֹ בּעֵינַיִים טוֹבוֹת ונאמנוֹת, מַבּיטה וּמחַכּה, עד שהוּא מַשגיחַ בּה וּמַעלה על פּניו בּת־שׂחוֹק קלה ונוּגָה.
אַחַר־כּךְ, כּשמַגיעה שעת שינה, היא הוֹלכת אל הגוֹרן אשר בּקצה החָצר להציע על ערימת שחת משכּב בּשביל המוֹרה וּבנוֹ הבּכוֹר של בּעל־הבּיִת, הנוֹהגים לישוֹן שם בּלילוֹת החַמים לשם חידוּש ושעשוּעים. בּן בּעל־הבּיִת, בּחוּר מגוּדל וּמסוּרבּל מתגנב אֵליה מאחוֹריה, תּוֹפס אוֹתה בּזרוֹעוֹתיו הכּבדוֹת והוֹפךְ אֵלָיו את פּניה לנַשקה על־כּרחה. מַאריאשקה מתאַמצת להשתּמט מידיו וכוּלָה רוֹעֶדת מעֶלבּוֹן: “חַיֶיךָ, שאסַפּר לאִמךָ!”
– ראוּ־נא צדקנית זוֹ, כּיצד היא עוֹשׂה תּנוּעוֹת! וּמה המוֹרה בּעֵינַיִךְ, מַאריאשקהלי? כּלוּם כּלב הוּא?…
מַאריאשקה דוֹחָה אוֹתוֹ מעם פּניה וּבוֹרחת. וּכשהבּחוּר נעלָם בּאפילת הגוֹרן, היא עוֹמדת רגע, נסעֶרת ונעלבת עד עוֹמק נַפשה, מתקנת שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת ולוֹחשת לעצמה בּחמת־רוּחָה:
– גס שכּמוֹתוֹ! – וּמתייפּחת בּבכי קטוּע.
עם חצוֹת הלילה, כּשבּני־הבּיִת ישינים, הכּפר שקוּע כּולוֹ בּדממה והלבנה שוֹפכת מסביב אֶת אוֹרה החיור, יוֹשבת מַאריאשקה בּפינה מרוּחקת בּחָצר על הדשא הקר והרטוֹב, חבוּיה בּצלוֹ של כּוֹתל, מתּכווצת מתּוֹךְ צינה וּמחַכּה למוֹרה, שיִתגלה אֵליה מן הגוֹרן בּרגליִים יחפוֹת.
ג
היה עֶרב שוֹקט וצוֹנן בּשלהי קיִץ. לווינסוֹן שב מטיוּלוֹ בּיער, ותלמידוֹ הצעיר, זה שקוֹראִים לוֹ צוּציק, רץ לקראתוֹ וּבישׂר לוֹ בּשׂמחָה רבּה כּמה וכמה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בּבת אֶחָת: כִּי אֶל בּיתם נטוּ לָלוּן אָביה ואִמה של מַאריאשקה, כּי אָביה של מַאריאשקה נתן לוֹ בּמַתּנה חוּט־בּרזל אָרוֹךְ, כּי השקץ הגיבּן של טרוֹחים הבטיח לעשׂוֹת לוֹ מחוּט־בּרזל זה קשת לירוֹת בּה אֶל הציפּרים, כּי אָביה של מַאריאשקה מלאכתּוֹ בּחישוּק קדירוֹת שבוּרוֹת והוּא מוֹליךְ בּעֶגלתוֹ ערימה גדוֹלָה של חוּטי־בּרזל! – מרוֹב שׂמחָה שכח הנַער לקנח אָת חוֹטמוֹ.
כּשנכנַס לווינסוֹן לבּית, מצא בּחדר־האוֹכל יהוּדי קטן וצנוּם, לבוּש קפּוֹטה בּלוּאָה, בּעֵינַיִים אדוּמוֹת וּמלפלפות וּבכוֹבע גָדוֹל וישן, היוֹרד עד לאָזניו. היהוּדי עמד בּפּינה אֵצל התּנוּר, כּשידיו הקצרוֹת מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ניענַע אֶת גוּפוֹ הקטן לכאן וּלכאן, התפּלל מַעריב בּהרמַת הקוֹל בּרגש ובניגוּן, והבּיט פּעם בּפעם לצדדים מתּוֹךְ היסוּס, כּאילוּ חוֹשש היה, שמא תּפס מקוֹם זה בּבּית שלא כּהוֹגן. מתּוֹךְ ניענוּעיו משךְ אֶת כּתפיו למַעלָה, זיעזע אֶת זקנוֹ הקלוּש עם הצוָאר הכּחוּש, וּפניו הקטנים, אדוּמים־כּחַלחַלים כּעֵין הסלק, נתעווּ וקרצוּ מתּחת לכּוֹבע העמוֹק, עד שדוֹמה היה, שאֵין הוּא מתפּלל כּאן לפי תּוּמוֹ, אֶלָא משנה אֶת טעמוֹ ועוֹשׂה עוָיוֹת בּפניו, כּדי לבדח אֶת דעתּם של בּני־הבּיִת. בּעד פּתח המיטבּח ראה לווינסוֹן אֶת מַאריאשקה יוֹשבת על הסַפסל עם אִשה בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, המעוּטפת בּסוּדר חַם, וּמדבּרת עמה בּלָחַש. משראתה הנַערה את המוֹרה, מיד קמה ממקוֹמה ועמדה עמידה משוּנה, פּניה נתכּרכּמוּ ונתאַדמוּ חליפוֹת, והיא מתאַמצת לגחךְ, גוֹחנת אֶל עריבת־הכּביסה ודוֹחפת אוֹתה שלא לצוֹרךְ על־פּני קרקע המיטבּח. האִשה המעוּטפת, שהשגיחה בּמבוּכתה של הבּת, העיפה בּפני לווינסוֹן מַבּט זוֹעֵף של חשד. לווינסוֹן העמיד פּנים יהירים וזרים, הוֹציא מכּיסוֹ סיגָרייה והצית בּה אֵש בּתנוּעה של אָדם שוֹקט וּבוֹטחַ. כּשנכנַס לחַדרוֹ, התחיל פּוֹסע אֵילךְ ואֵילךְ ועישן סיגָרייה שנייה.
אַחַר־כךְ יצא שוּב אֶל חדר־האוֹכל ועמד להסתּכּל בּיהוּדי המתפּלל. זה נרתּע לאחוֹריו, צימצם עצמוֹ וקרץ למוֹרה בּפניו הקטנים והאדוּמים קריצוֹת משוּנוֹת, כּאוֹמר לפנוֹת גם לוֹ מקוֹם בּפינתוֹ.
התּלמיד הגָדוֹל של לווינסוֹן, זה שקוֹראִים לוֹ מוֹפְּס, ניגש ועמד ליד מוֹרוֹ עמידה של דרךְ־אֶרץ וגילָה לוֹ סוֹד בּלחישה, כּי המַגָפיים הלָלו, שהיהוּדי נוֹעֵל לרגלָיו, מַגָפיו הישנים של אַבּא הם, שנתן לוֹ בּמַתּנה בּחוֹרף שעבר. והנַער הוֹסיף ללחוֹש בּצחוֹק קל, כּי פּעם אַחַת שתה אֶצלָם היהוּדי הזה תּה, ונשתּיירה בּידוֹ פּרוּסת סוּכּר קטנה, ולא ידע מַה יעשׂה בּה, וּמיהר והטמין אוֹתה בּאֵין רוֹאִים בּחיקו.
בּינתיִים בּאוּ מן החוּץ בּעל־הבּיִת ואִשתּוֹ. כּשרָאָה האוֹרחַ אֶת בּעל־הבּיִת בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, נזדרז והתחיל שוֹקד על תּפילָתוֹ בּכוונה יתירה, וּלבסוֹף רקק בּמלוֹא פּיו אֶל הפּינה רקיקה נמרצת, כּמתכּוון להוֹכיחַ למאָרחָיו בּסיוּם חָזק זה, כּי עשׂה את חוֹבתוֹ כּאן בּשלימוּת גמוּרה, כּדת וכדין.
בּעל־הבּיִת ישב בּאנחה קלה אֶל השוּלחָן וּבקוֹל מרוּשל של נגיד מפוּנק שאל את היהוּדי:
– מַה, התפּללתּ מַעריב?
– הא? אִם התפּללתּי מַעריב? – היהוּדי הקטן פּסע פּסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ החדר, עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, צימצם אֶת כּתפיו הצנוּמוֹת והוֹריד בּענותנוּת אֶת ידיו לתּוֹךְ כּיסי קפּוֹטתוֹ הבּלוּאָה. –
אוּם־הוּם, התפּללתי מַעריב. אֶלָא מה נַעשׂה? מתפּללים, כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמַדריגה שלָנוּ… וּבלבד שיִתּן השם יתבּרךְ בּריאוּת…
– נוּ, יהוּדי מכּיוָן שהתפּלל מַעריב, מצוָה עלינוּ לָתת לוֹ אוֹכל. הלא רוֹצה אַתּה מסתּמא לאכוֹל? קרא גם לאִשתּךָ. רחל־לאָה, היכן היא? צוי למַאריאשה, שתּגיש מַשהוּ אֶל השוּלחָן. יהוּדי רוֹצה לאכוֹל!
– אִי–אִי! – נער היהוּדי אֶת שתּי כּפּיו מהזמנה נעימה זוֹ, שאֵינוֹ ראוּי לה. – לא נחוּץ כּל־כּךְ!… כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגה שלָנוּ… גם אֵלוּ אוֹרחים!… יש לָנוּ בּעגָלָה משלָנוּ – פּרוּסַת לחם, בּצל, פּלח של שוּם… בּשביל התּוֹלָעים בּקבר יספּיק, חי־חי!
אַחַר־כּךְ הלכוּ אֶל השוּלחן. בּראש צעד היהוּדי הקטן, כּוּלוֹ מַבהיק בּפניו האדוּמים, הזעים מתּחת לכוֹבעוֹ העמוֹק, משפשף את ידיו השחוֹרוֹת לאַחַר נטילָתן, פּוֹסע פּסיעוֹת דקוֹת ונראֶה כּרוֹקד.
אַחריו נגררה בּעל־כּרחה האִשה הגבוֹהה, המעוּטפת בּסוּדר, וּפניה הקוֹדרים מַסמיקים והוֹלכים. מַאריאשקה, לוֹהטת מבּוּשה, הגישה לָהם שתּי פּנכוֹת חָלָב חָמוּץ. אָביה בּצע וּבירךְ על הפּת בּכוונה יתירה והשתּדל לנהוֹג בּסעוּדת־חינם זוֹ במידת היוֹשר והנימוּס: את הלחם אָכל בּכל פּה ואֶת החלָב החָמוּץ שאב בּקצה הכּף, וּבשעת מַעשׂה זעוּ שרירי פּניו ועֵיניו ליפלפוּ והתנוֹצצוּ בּדמעוֹת. ואִמה ישבה כּפוּפה אֶל השוּלחָן, כּמַאפילה על לחם־החסד שהיא אוֹכלת כּאן. וּכנגדם בּעל־הבּיִת, כּאָדם המוּכן וּמזוּמן לחַיֵי העוֹלם הבּא בּשל המַעשׂים הטוֹבים שהוּא עוֹשׂה בּעוֹלם הזה, התהלךְ בּחדר לכאן וּלכאן מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת של נגיד וּבעל בּעמיו, ניגש אֶל הנערים וגָער בּהם בּנזיפה, ודווקא בּקוֹל רם, לבל יִהיוּ פּראִים ולא יבּיטוּ אל תּוֹךְ עֵיניהם של אנשים רעֵבים בּשעת אכילָתם. מַאריאשקה מיהרה וּפרשה מתּוֹךְ עלבּוֹנה אל המיטבּח. קם גם לווינסוֹן מפּינתוֹ, יצא אֶל המרפּסת, ישב שם על הסַפסל והתייחד בּאַפלוּלית העֶרב עם מַחשבוֹתיו.
מַחשבוֹת לא־עליזוֹת הטרידוּ אֶת המוֹרה. כּוּלוֹ נבוֹךְ ונסער, הירהר עכשיו חרטה על כּל המַעשׂה אשר עשׂה, שסיבּךְ אֶת עצמוֹ בּנערה ענייה זוֹ, עכר אֶת חַיֶיה התּמימים, גָזל מנוחָתה וּמילא אֶת מוֹחָה ערפל. אָכן אִיש אוּמלָל הוּא וקל־דעת, חסַר־בּינה וחסַר־אַחריוּת. אֵיךְ לא העלָה אַף פּעם אַחַת על דעתּוֹ, כּי הנַערה לא בּוֹדדה היא ולא עזוּבה להפקר, כּי קשוּרה היא בּמשפּחה ויֶש לָה אָב וָאֵם? ושוּב חָשב ותמה על החידה, מנַיִן לָה למַאריאשקה, היפה ועדינת־הנפש, אָב מכוֹער ועלוּב כּזה שהעניוּת מנַוולתּוֹ כּל־כּךְ? אֵין זאת כּי אִם ירשה את סגוֹלוֹתיה מן האֵם, שבּפניה שהזקינוּ מעוֹני, המַחרישים בּעקשנוּת וּבגאוָה מסוּתּרת, עדיִין ניכּרים סימני יוֹפי ואצילוּת־הנפש. ואוּלָם דווקא אִשה זוֹ, בּשתיקתה, וּבמַבַּט־עֵיניה הקוֹדר, מביאָה בּלבּוֹ מוֹרךְ ויִראָה. וּכשעלתה מַחשבה על דעתּוֹ, כּי אֵין טוֹב לוֹ אֶלָא לקחת בּלילה אֶת צרוֹר ספריו וּלבניו, לָצאת בּהיחָבא מן הכּפר ולילךְ למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתוֹ, נקוֹט בּפניו, כּי לבּוֹ נשחַת עד היסוֹד, כּי הירהוּריו אֵלה רעים וחַטאים, אֵינם הוֹגנים לזה שכּמוֹתוֹ, השוֹאֵף לתוֹר אָדם המַעלָה. על־כּרחוֹ חַייב הוּא להתאַזר עוֹז, להסיר מעל פּניו את הבּוּשה האוילית ולעשׂוֹת מַעשׂה, שיִהיֶה למוֹפת וּלתפאֶרת לכל העוֹלָם כּוּלוֹ.
בּעד הפּתח נשמַע קוֹלוֹ של בּעל־הבּיִת, קוֹל נגיד וּנדיב־לב, המזרז אֶת האוֹרחים בּסעוּדתם הדלה:
– אִכלוּ, אִכלוּ, אַל תּחוּסוּ. מַאריאשה, היכן היא?
אַתּ, כּפי שאני רוֹאֶה, כּבר אָכלתּ ושׂבעתּ. לָמה תּעמדי כּטווס של זהב? הגישי לאַבּא ואִמא שלָךְ עוֹד שתּי פּנכוֹת של חָלָב חָמוּץ, אַל תּחוֹס עֵינךְ! אוֹ אֶפשר גם חתיכת גבינה, אִם יֶש לָךְ שם בּאָרוֹן?…
– אִי־אִי… לשם מה? כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגָה שלָנוּ… הלא אוֹכלים אָנוּ! אֶלָא מה אָנוּ עוֹשׂים? כּסבוּר אני, כּמה הוּא השיעוּר לאָדם שיאכל?…
והיהוּדי הקטן הפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו וּביקש בּעֵיניו האדוּמוֹת והמאוּשרוֹת את בּעל־הבּיִת, להראוֹתוֹ, כּי מכוון הוּא את הדברים האֵלה רק לכבוֹדוֹ, לכבוֹד הנגיד נדיב־הלב בּעצמוֹ.
שני הנערים, שעמדוּ בּפּינה, הסתּכּלו מרחוֹק בּאוֹכלים והתלחשוּ בּיניהם, נתנוּ אֶת קוֹלָם בּצחוֹק. האָב ניגש אליהם וגָער בּהם:
– יהי שקט! לכוּ לישוֹן! בּחוּרים ריקנים שכּמוֹתם! אֵין לָהם אַף קוּרטוֹב דרךְ־אֶרץ בּפני גדוֹלים! המוֹרה, כּמדוּמה לי, יוֹשב שם על המרפּסת – ולא כּלוּם… אַדרבּה, רוֹצה אני, שיִיכּנס לכאן לשם חידוּש וילמדכם פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ. גוּמילאזיסטים נַעשׂוּ אֶצלי בּקיִץ הזה, פּראִים! הפּאדיגוֹגָה שחטה אוֹתם בּלא סַכּין!…
ד
בּני־הבּיִת כּבר ישנוּ. בּכל החדרים המרוּוָחים והאפלים היתה דממה, ורק בּמיטבּח עדיִין דלקה עששית קטנה. שם ישבוּ מַאריאשקה ואִמה ודיבּרוּ בּיניהן בּלחש. האָב הלךְ אֶל הרפת הסמוּכה, המשמשת גם אוּרוָה לסוּסים, לישוֹן בּעֶגלָתוֹ, וּבעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל המיטבּח נשמעה נַחרתו הרמה עם שריקת חוֹטמוֹ, כּשהן נבלָעוֹת לרגָעים בּלעיסת סוּסים שקדנית ושעטת פּרסוֹתיהם בּחשיכה.
–… “צעירה”… כּדבּר אַחַת התּינוֹקוֹת תּדבּרי, בּתּי! נַערה, תּוֹדה לָאֵל, למַעלָה מעֶשׂרים, בּבית אנשים זרים. כּסבוּרה אַת, זוֹהי תּכלית בּאמת להתגלגל בּנכר עד שילבּינוּ שׂערוֹתיִךְ? הגיעי בּעצמךְ: אִילו דוֹמים היִינוּ לשאָר הבּריוֹת, אִילוּ היה הוּא, עלוּב־המַזל, אָדם מן היִישוּב… הלא הלב כּוֹאב ושוֹתת דם. כּלוּם הרבּה בּנוֹת יֶש לי? בּסַךְ־הכּל זוֹ השׂרידה והיחידה, בּרוּךְ השם… אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים, וצרתי צרה ישנה – הוּא!… מאַיִן? המן הפּרנסה היפה שלוֹ, ללעג וּלקלס, שהוּא מתקן קדירוֹת שבוּרוֹת? וגם אִם יִזדמן פּעם לידוֹ דבר של מַמש, הרי לא יִצלח למלָאכה! הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה והשׂכּיר עצמוֹ שוֹמר־לילה בּגן־הפּירוֹת של חַיִים־דויד הכּרסתן. דוֹמה, כּלוּם יש דבר טוֹב מזה? שני רוּבּלים וחצי לשבוּע! אבל אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא מַזל. לא יצאוּ שני ימים, ואני מַשכּימה עם שחר, נוֹטלת פּרוּסַת חַלָה, שנשתֹיירה לי מן השבּת, לָשׂאת אֵלָיו לפת שחרית, פּוֹתחת את הדלת – ולא הוּא כּאן?! עוֹמד נשען אֶל המזוּזה, משתּעֵל ורוֹעֵד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ. מה הדבר? צינה אחָזתּוּ בּלילה. יחידי הוּא בּגן, אֵין אִיש אִתּוֹ, ואֵימה נוֹפלת עליו. ולא עוֹד, אֶלָא שמתיירא הוּא מפּני הכּלָבים של הפּריץ!… שערי בּנַפשךְ, שלא חַסתּי עליו בּשל מַעשׂה כּזה. אֶת כּל חמתי עם לבּי המַר שפכתּי על ראשוֹ. מן הבּיִת גירשתּיו… נקל לאמוֹר: “גירשתּיו”… כּסבוּרה אַתּ, לבּי אֵינוֹ כּוֹאב וּמיצר גם עליו? לעֵת זקנה, אָדם חוֹלה, כּלי שבוּר ורצוּץ, כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ, והשיעוּל חוֹנקוֹ. ונוֹסף על כּל אֵלה – עֵיניו הלקוּיוֹת. הנה אָנוּ נוֹסעים לָעיר, ואוֹמרת אני לָקחת אוֹתוֹ אֶל הרוֹפא. כּי מה אֶעשׂה, אִם יסתּמא חָלילָה פּתאוֹם? ועדיִין לא שבתּ מטעוּתךְ, בּתּי, ואוֹמרת: “צעירה”…
מַאריאשקה ישבה ליד אִמה בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת והחרישה. מן הרפת הגיע קוֹל שיעוּל ממוּשךְ, שנלווּ אֵלָיו גניחוֹת וּרקיקוֹת. אַחַר־כּךְ היתה דממה, ושוּב נשמעה שעטת פּרסוֹת סוּסים בּחשיכה.
– וּבפרט כּשנזדמן לָךְ שידוּךְ כּזה… לָמה לי להרחיק לכת – הרי גוֹלדה של השיל עצמה. הלא זוֹכרת אַתּ עדיִין אֶת גוֹלדה של השיל? ותפסה בּי קוֹדם נסיעתי ואָמרה לי כּדברים האֵלה: “חיֶינה, היא אוֹמרת, הביאִי לכאן את מַאריאשקה שלָךְ, ונַכניסה, אִם יִרצה השם, לחוּפּה”. וּבאמת, לָמה נרמה אֶת עצמנוּ? נַניחַ, כּי אָמנם נַערה יפה אַתּ, בּעלת־צוּרה, בּלא עֵין־הרע. לוּא יהי כן… אם כּן, מַה בּכךְ? מַה יִתּן לָךְ יפיֵךְ, בּתּי, וּמה יוֹסיף לָךְ חנךְ? אָסוֹן החן ועוֹנש היוֹפי לבנוֹת עניִים, עוֹנש מן השמַיִים! הנה גם אני היִיתי בּשעתי לא־מכוֹעֶרת – וּראִי, עד היכן הגעתּי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!… למי אֵיפוֹא תּשבי וּתחַכּי? למי תּשַׂבּרי? לבעל־מלָאכה? בּעלי־המלָאכוֹת בּימינוּ רוֹצים, שיעשירוּם עוֹשר גָדוֹל. ולָלכת אַחרי הבּחוּרים המוּפקרים שבּזמַן הזה – הלא אֵין טבעֵךְ בּכךְ. אֵין אַתּ חָלילה מאוֹתן הנערוֹת היפהפיוֹת, שכּיוָן שיֵש לָהן קלסתּר־פּנים של חַרסינה, שוּב אֵין מַעצוֹר לפניהן, הכּל נַעשׂה לָהן כּהיתּר… ולָכן סבוּרה אני, כּי אֵין לָךְ שידוּךְ טוֹב מזה. בּחוּר ישר־דרךְ וּבריא, בּלא־עֵין הרע, עמל ויגע כּל ימיו, עוֹבד בּטחנה כּחמוֹר. מוֹטיל בּן הדוֹד מסַפּר עליו נפלָאוֹת, כּי מרים הוּא לבדוֹ שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמשׂתּכּר הוּא אַרבּעה רוּבּלים לשבוּע ושוֹמר על הפּרוּטה. אֶלָא מה? שמא אֵינוֹ יפה־תוֹאַר בּיוֹתר ואֵינוֹ מחוּדד כּל־כּךְ, כּמוֹ הבּחוּרים הריקים של עכשיו, – כּלוּם לא תּאכלי אֶצלוֹ לחם בּכבוֹד? חַייִךְ, מוּטב שתּשבי אִתּוֹ בּבֵיתךְ משתּשבי כּאן בּמיטבּח של זרים ותשמעי בּכל יוֹם את חירוּפיה וגידוּפיה של בּעלת־הבּיִת שלָךְ, המרשעת. לָמה לָךְ יוֹפי, בּתּי? האמיני לי, בּני־אָדם כּמוֹנוּ בּמַדריגה שלָנוּ, – אוֹי, לא אוּכל כּלָל להבּיע לָךְ זאת!…
מַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת. בּכל כּוֹחָה כּבשה את הבּכי, שעלה בּגרוֹנה.
– לָמה אֵיפוֹא תּבכּי, שטיה? בּכי זה מַהוּ? לוּא אָמַרתּי, כּי יֶש לי תּקוָה להשׂיאֵךְ לבחוּר־ישיבה, שיִהיֶה בּקרב הימים מלמד אוֹ שוֹחט… הלא מדבּרת אני לָךְ דברים של טעם… והיא, שטיה זוֹ…
מַאריאשקה מיהרה ויצאה דרךְ חדר־האוֹכל האָפל אֶל המרפּסת, וּבדרכּה לא יכלה להתאַפּק עוֹד והתייפּחה בּקוֹל, האֵם הלכה אַחריה תּוהה וּנבוֹכה ולָחשה לעצמה: “מין שגָעוֹן כּזה! בּוֹכה בּלא לָשוֹן!”…. רגע עמדה מאחוֹרי בּתּה כּמהססת. אַחַר־כּךְ ניסתה שוּב לדבּר רכּוֹת, בּהשפּלת הקוֹל:
– תּינוֹקת שכּמוֹתךְ, כּלוּם לרעתךְ חָלילה אני מתכּוונת? אַדרבּה, הגיעי בּעצמךְ, הלא אֵם אָני. כּסבוּרה היִיתי, להיפךְ, שכּל זה יִהיֶה לָךְ לרצוֹן. וּכבר אָמַרתּי, כּי בּנסיעתנוּ בּחזרה נקח אוֹתךְ אִתּנוּ, למַען תּראִי אֶת הבּחוּר בּעֵינַיִךְ. והנה אני מדבּרת והיא שוֹתקת, אני מדבּרת והיא שוֹתקת. וּפתאוֹם בּוֹכה…
הנַערה סמכה את ראשה אֶל עמוּד־המרפּסת הקר, עמדה מַחרישה וּפניה אֶל השׂדוֹת הרחוֹקים, הנמשכים מאחוֹרי הכּפר הישֵן. מעֵבר הנהר התפּשט ערפל דק, כּחַלחַל, שמבּעדוֹ נשקפוּ דמוּמים עמוּדי־הגשר הגבוֹהים, המטילים את צלליהם הארוּכּים על־פּני המַיִם השוֹקטים בּאוֹר הלבנה המלאה. בּחלל האַויר ריחפה רוּח קלה, צוֹננת ולחה. השמַיִים עדיִין נראוּ טהוֹרים ועמוּקים וכוֹכבים בּוֹדדים היבהבוּ בּמרוֹמיהם, ואוּלָם כּבר הוּרגשה קרבת הסתיו, הממַשמש ובא. נדף ריחַ של שׂדוֹת קצוּרים וּדשאִים נוֹבלים וראשית שלכת העֵצים. הקיִץ הגיע לקצוֹ, כּלה והלךְ. ועם הקיִץ כּלוּ והלכוּ גם החַיִים הצעירים, עם התּקווֹת המַזהירוֹת ועם האוֹשר המוּפלָא הצפוּן בּהן, שהלב הבּוֹדד ערג אֵלָיו כּל־כּךְ!
מַאריאשקה גָעתה בּבכי מַר, ללא ניחוּמים, כּשם שבּוֹכה יֶלֶד נעלָב, שרימוּהוּ וגָזלוּ ממנוּ את מיטב שעשוּעיו. האֵם עדיִין עמדה מאחוֹריה, המתּינה, ניסתה פּעמים אחָדוֹת לנגוֹע נגיעה קלה בּכתפיה. וּכשראתה, כּי בּתּה מסתּירה פּניה ממנה, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ושבה בּחשאי אֶל המיטבּח.
הנַערה נכנסה לחָצר, פּרשה לפינתה הקבוּעה אֵצל הכּוֹתל וישבה על הדשא הצוֹנן והרטוֹב. הלבנה נשקפה מן השמַיִים הגבוֹהים לעוּמַת פּניה בּאוֹר רחוֹק וקר, שהעמיק את בּדידוּתה ועקת־לבּה. שעה ארוּכּה ישבה כּךְ כּקוֹפאת בּמקוֹמה, תּפוּשׂה בּסבךְ מַחשבוֹת עמוּמוֹת, מַבּיטה ללא מַטרה אֶל חלל העוֹלָם הבּהיר, אֶל היער, המַשחיר מרחוֹק, מאחוֹרי גנים וגדירוֹת, כּגוּש עוֹטה עלָטה. בּדמיוֹנה ריחפוּ בּעירבּוּביה עיירת־מוֹלדתּה, בּתּים קטנים וּנמוּכים, חַברוֹתיה העניוֹת, המשרתוֹת כּמוֹה בּבתּי זרים, בּחוּרים מגוּשמים, בּמַגָפיִים כּבדים, בּסוּדרים אדוּמים וירוֹקים, הקשוּרים לצואריהם, ימי־סתיו עגוּמים וצוֹננים, מטר סוֹחף, הניתּךְ בּזעף אֶל תּוֹךְ בּיצה שחוֹרה… רעיוֹן נעכּר נאחַז בּמוֹחָה, כּי אֵין לָה עתּה תּקנה אֶלָא לחלוֹת מַחלָה אנוּשה, לָצאת מדעתּה, לדבּר מתּוֹךְ חוֹם, לבכּוֹת בּקוֹל וּלבקש על נַפשה כּי רע לָה, רַע וּמַר עד מות, כּי נַערה אוּמלָלָה ואוֹבדת היא, כּי זקוּקה היא ליד מרחמת, חוֹננת ותוֹמכת. וּכאִילוּ מתּוֹךְ ערפל רחוֹק צפוּ ועלוּ ימי ילדוּתה, עֵת היתה עדיִין ילדה קטנה וחַלָשה, וּפעם אַחַת, בּיוֹם סַגריר ורוּחַ סוֹעה בּחוּץ, היתה מוּטלת חוֹלָה על המיטה, בּשׂרה סמר ולָהט מקוֹר וחוֹם, שתּקפוּה חליפוֹת. לעֵת עֶרב, כּשהחשיךְ בּבּיִת, בּאה האֵם בּמרוּצה מן השוּק ועמדה אֶל התּנוּר לחַמם אֶת ידיה. אַחַר־כּךְ היתה עלָטה גדוֹלָה, עד שלא ראתה עוֹד אֶת האֵם, ורק הרגישה, כּי גוּף גָדוֹל ונאמן, שוֹפע אַהבה ורחמים, גוֹחן אֵליה וּמַניחַ לָה בּזהירוּת על מצחָה כּף־יד טוֹבה, רחָבה, מחוּממת…
מַאריאשקה הרימה מתּוֹךְ ידיה אֶת פּניה השטוּפים בּדמעוֹת והרעידה. לפניה עמד המוֹרה בּרגליִים יחפוֹת, כּשהוּא מעוּטף בּמעילוֹ, והבּיט בּה תּוֹהה ונבוֹךְ.
– מַאריאשקה, בּוֹכה אַתּ?
מַאריאשקה החרישה.
– מַה לָךְ, מַאריאשקה? אִמרי, אַתּ בּכית?
לווינסוֹן ישב אֶצלה והחריש אַף הוּא. אַחַר־כּךְ פּשט אֶת ידוֹ כּמהסס וניסה לחַבּקה. מַאריאשקה השתּמטה מידוֹ וכבשה פּניה בּכּוֹתל.
המוֹרה גָחַן אֵליה והניח ראשוֹ על כּתפה. גל של רוֹךְ ורחמים שטף אֶל לבּוֹ. הנַערה עצרה נשימתה, רעדה, הקשיבה לקרבתוֹ, למַגע אָזנוֹ הלוֹהטת, הצוֹרבת את ערפּה בּצינַת הלָילָה.
– מַאריאשקה, – לָחש המוֹרה על אָזנה, – חַיֶיבת אַתּ להגיד לי אֶת האמת: לָמה בּכית?
הנַערה חָשבה וחָשבה ולבּה המה בּה.
– סתּם כּךְ, אֵיני יוֹדעת… לא טוֹב לי, לבּי מַר לי… כּי… כּי… אָבי חוֹלה… עלוּל הא חָלילָה להסתּמא…
שניהם נשתּתּקוּ. לווינסוֹן הרכּין ראשוֹ לאָרץ, הירהר הירהוּריו לעצמוֹ וּמרט בּאֶצבּעוֹתיו את העשׂבים הרטוּבּים והצוֹננים.
וּפתאוֹם התחילה מַאריאשקה לדבּר בּקוֹל רוֹעד:
– הלא אני בּין כּךְ וּבין כּךְ… אֵיני יוֹדעת מַה יהא בּסוֹפי… נדמה לי, כּי אַתּה… כּי אַתּם… כּי לא תּשׂא אוֹתי… אַחרת תּשׂאו לָכם… עשירה, מלוּמדת… כּמוֹ זוֹ… כּבתּוֹ של בּעל־הבּיִת…
– אני? “פּאניֶינקה” כּזוֹ! – לווינסוֹן קם ממקוֹמוֹ כּנעלָב, עמד לפניה רגָעים אחָדים דוּמם, כּאֵינוֹ מוֹצא מלים בּפיו מרוֹב התמַרמרוּת. אַחַר־כּךְ חָזר וישב לידה מתּוֹךְ החלָטה להגיד לה את כּל אשר עם לִבּוֹ. קוֹלוֹ הלוֹחש היה רַךְ וּמפיֵיס, אַךְ הדברים יצאוּ מפּיו בּרוּרים ונמרצים ונשמעוּ להנַערה כּדברי־אמת, היוֹצאים מן הלב, עד כּי שכחה את בּכיה ואת כּל ספקוֹתיה. בּשבתּה צמוּדה אל המוֹרה הנפלא הזה, היקר והנַעלה, שנגלָה על חַיֶיה כּנס, חבוּקה בּזרוֹעוֹ האַמיצה והעדינה ולחיה נוֹגעת בּלחיוֹ, ספגה את לחשוֹ הרךְ בּנפש שוֹקקה, וּדבריו הטוֹבים, הפּשוּטים והמוּבנים כּל־כּךְ, בּאוּ כּשמן בּלבּה הנבוֹךְ והנבהל.
ואָכן היוּ אֵלה דברים פּשוּטים ונאמנים, שאֵין להרהר אחריהם כּלל. הלא כּבר הגיעה העֵת, – אָמר המוֹרה בּחוֹם לבּוֹ, – שבּני־אָדם יעזבוּ את דרכיהם ואת מַחשבוֹתיהם הנוֹשנוֹת, המבדילוֹת בּין מַעמד למַעמד וּבין איש לאָחיו. כּלוּם לשוא קרא הרבּה ספרים טוֹבים כּל־כּךְ, שלא יעשׂה בּחַייו כּכל הכּתוּב בּהם? אנשים מסוּג זה של בּת בּעל־הבּיִת הוּא מבזה בּכל לבּוֹ. הלָלוּ אֵינם אֶלָא הוֹלכים בּטלים, מפוּנקים ועצלים, אוֹכלים ואֵינם עוֹשׂים כּלוּם בּחַיֵיהם וּמַזיקים לָעוֹלָם בּקיוּמם. ואִם מדבּר הוּא עמהם וּמתהלךְ בּחברתם כּאֶחָד מהם, הרי אֵינוֹ עוֹשׂה כּן אֶלָא כּדי להחזירם למוּטב. הוּא עצמוֹ החליט זה־כּבר להניח אָת כּל האוּמנוּיוֹת הנקיוֹת והקלוֹת וללמוֹד מלָאכה פּשוּטה, המרוֹממת אֶת האָדם, להיוֹת פּוֹעל פּשוּט בּידיִים מיוּבּלוֹת. כּי הנה ימים בּאים, והימים לא רחוֹקים, עֵת תּמשוֹל בּעוֹלָם המלָאכה בּלבד. גם מלאכת המשרתים מלָאכה מכוּבּדת היא, שאֵין להתבּיֵיש בּה כּלָל. מי שקוֹרא בּספרים יוֹדע את המנהג, שהחזיקוּ בּוֹ בּאַמריקה: סטוּדנטים עניִים, אֵלה העתידים להיוֹת דוֹקטוֹרים וּפרוֹפיסוֹרים, נשׂכּרים שם בּבתּי־האוֹכל וּבבתּי־המשתּה כּמשרתים. בּיוֹם הם יוֹשבים על ספריהם, וּבעֶרב הם לוֹבשים סינרוֹת לבנים ועוֹמדים לשמש את האוֹרחים. ואִיש לא יהין להבּיט עליהם מגָבוֹה וּלדבּר אליהם כּאֶל משרתים. וּבאמת, אנשים בּעלי בּינה יתירה צריכים סוֹף־כּל־סוֹף להשׂכּיל ולָדעת: כּל המלָאכוֹת שווֹת. המוֹרה, למשל, חוֹבתו ללמד תּינוֹקוֹת. חוֹבת האִיכּר לעבוֹד אֶת האדמה. וחוֹבת המשרתת לחלוֹב אֶת הפּרוֹת, לטאטא את הבּיִת, לבשל ארוּחַת־צהריִים. גם המשרתת ממַלאָה אֶת התּפקיד החָשוּב של האָדם – עוֹבדת היא! והיה מַעשׂה בּאָדם אֶחָד גָדוֹל, שלימד דעת אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּשמו זשאן זשאק רוּסוֹ. פּעם אַחַת ראָה האָדם הגָדוֹל הזה, כּי שיכּוֹרים מַכּים בּבית־המַרזחַ אשר בּכּפר את הנַערה המשרתת אוֹתם. עמד להגן על הנַערה העלוּבה והציל אוֹתה מידי השיכּוֹרים הפּראִים. וּכשראָה, כּי הנַערה יפת־תּוֹאַר, דבק בּה לאהבה, וסוֹפוֹ שלָקח אוֹתה לוֹ לאִשה…
כּבר היתה שעה מאוּחרת בּחצוֹת הלילה, כּשעמדה מַאריאשקה בּחָצר והבּיטה אַחרי המוֹרה, שנעלם בּחשכת הגוֹרן. בּפנוֹתה לָלכת, שמעה מאַחריה קוֹל דברים מן הגוֹרן, ונדמה לה, כּי שוֹמַעת היא גם קוֹל צחוֹק. התעכּבה בּדרךְ־הילוּכה, וכל אוֹתם הדיבּוּרים הטוֹבים והנעימים, שזה־עתּה האמינה בּהם אמוּנה שלימה, נראוּ לָה פּתאוֹם זרים וּתמוּהים. מתּוֹךְ כּךְ נזכּרה, כּי צריכה היא עתּה לָשוּב אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שיוֹשבת אִמה וּמחַכּה לתשוּבתה בּדבר הבּחוּר העוֹבד כּחמוֹר וּמרים שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים. ושוּב נזכּרה, כּי מחר עם עלוֹת השחר, בּשעה שהכּל יִהיוּ ישנים אֶת שנַת־הבּוֹקר המתוּקה בּיוֹתר וּקריאָה עדינה של תּרנגוֹלים צעירים תּשתּפּךְ בּמרחקי הכּפר, תּתעוֹרר על משכּבה הקשה בּאֶמצע החלוֹם, תּקפּוֹץ יחפה על הקרקע ותלךְ אל הרפת האפלה והקרה למַלא את התּפקיד החָשוב של האָדם – לחלוֹב אֶת הפּרוֹת…
בּהירהוּריה אֵלוּ עמדה שעה ארוּכּה ליד המרפּסת תּוֹהה ושוֹממה, הבּיטה בּלב נעכּר אל הערפל הכּחַלחַל, שעכשיו נתעבּה ונתקרב וניצב כּמוֹ נד מעֵבר הנהר מזה. וּפתאוֹם הכּה רעיוֹן כּבּרק אֶת מוֹחָה, כּי אֵין לָה אֶלָא לעבוֹר שטח קטן, ואָז תּשליךְ אֶת עצמה מעל הגשר אֶל תּוֹך המַיִם. כּל חוּשיה נתבּלבּלוּ, וּבהיוֹתה רוֹעֶדת מאֵימה חשיכה, קפצה על המרפּסת, מיהרה לָרוּץ בּעֵינַיים עצוּמוֹת על־פּני חדר־האוֹכל האָפל, ולא נתקררה דעתּה עד שפּתחה אֶת דלת המיטבּח וראתה אֶת אוֹר העששית.
הנַערה ישבה על הסַפסל וּבלבּה עדיִין מחַלחלת האֵימה.
בּמיטבּח לא היה אִיש. בּעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל הרפת הגיעוּ קוֹלוֹת מלחשים, אַךְ מַאריאשקה כּאִילוּ לא השגיחָה בּכךְ. והנה נשמַע קוֹל גוֹעֶה בּשיעוּל נחנק, ממוּשךְ, שנסתּיים בּרקיקה רמה. מַאריאשקה נבהלה ממקוֹמה וּברגליִים כּוֹשלוֹת ניגשה עד הפּתח. מתּוֹךְ החשיכה נשב אֶל פּניה אַוִיר קר, מעוֹרב בּריחַ חַם של זבל רענן. נשמַע שאוֹן הסוּסים בּהזדעזעם עם שעטת פּרסוֹת רגליהם. ועוֹד שמעה, כּיצד אָביה מכעכּע ורוֹקק, מתהפּךְ בּתוֹךְ מַצע התּבן וּמדבּר בּקוֹל אִיש עיֵיף, המבקש לישוֹן: “נוּ, מילא. מה אֶפשר לעשׂוֹת? הרי זוֹ תּינוֹקת. גדוֹלָה הרחמנוּת”…
-
אדוֹני המוֹרה ↩
שבוּע ימים רצוּפים לאַחַר שבּתּו הבּתוּלָה של ירוחָם הסַנדלָר ילדה לזנוּנים, התהלךְ ירוחָם עצמו בּביתו כּמטורף. נעל אֶת הדלת, הגיף אֶת החַלוֹנוֹת, לא קיבּל שום מלָאכה, לא נגע בּאוֹכל, לא נתן אִיש לָבוֹא לפניו, ורק התהלךְ בּביתו למן הבּוֹקר ועד העֶרב, פּסע פּסיעוֹת גסוֹת אַחַת הנה ואַחַת הנה. אֶת מחיצת־הקרשים שבּין התּנוּר והכּיריִים, בּמקוֹם ששוֹכבת היוֹלדת עם הרךּ הנוֹלָד, סגר, גָדר בּעדה בּחביוֹת ובאַרגָזים, עד כּי רק אִשתוֹ הזקנה התחַכּמה וּמצאָה דרךְ להגיע אֶל בּתּה.
בּלילה, בּתוֹךְ הדממה, כּאשר נשמעה מתּוֹךְ המחיצה צעקת התּינוק, היה ירוּחָם קופץ מעל משכּבוֹ, יוֹשב בּפנים מתעווים, חוֹרק שיניו, מאַיֵים בּאֶגרוֹפיו בּחשיכה ותוֹלש אֶת שׂער ראשוֹ. בּמשךְ הימים האֵלה נשתּנה מַראהוּ מאוֹד: פנין נתכּרכּמו וצבוּ, זקנוֹ דוּבלל, עֵיניו נעכּרוּ ואָדמוּ והיוּ מזרוֹת אֵימה על סביבוֹתיהן.
פּעם אַחַת, לעֵת עֶרב, יצא מבּיתוֹ, הגיע עד קרן הסימטה, עמד ותמךְ עצמוֹ בּעמוּד הפּנס והציץ משם אֶל הרחוֹב הגָדוֹל והסוֹאֵן. ראשוֹ הסתּחרר, ואִילמלא תּמךּ גוּפוֹ בּפּנס, היה נוֹפל לָאָרץ. בתוֹךְ שאוֹן הרחוֹב והמוֹנוֹ עברוּ בּני־אָדם שוֹנים, פּוֹעלים שבים מעבוֹדתם וטיילים לבוּשי מַחלָצוֹת, נשים ועלָמוֹת בּמעילי־קיִץ לבנים, סוּסים ומרכּבוֹת. בּין העוֹברים והשבים נראוּ גם פּני נערים. ירוּחָם התבּוֹנן אֶל הנערים וּבדק פּני כּל אֶחָד מהם בּעֵינַיִים בּוֹחנוֹת. הנערים, בּפנים רענַנים ועליזים, נחפּזוּ בּצדי־הדרכים, נהרוּ אֶל הרחוֹבוֹת הרוֹעשים, המוּאָרים, בּמקוֹם שאִילָנוֹת ירוּקים מַשחירים בּאוֹר החַשמַל וּמגבּעוֹת־קש של גברים ונשים מַלבּינוֹת בּעירבוּביה. אִיש מן המטיילים לא השגיח בּזקן השח, המתבּוֹדד ליד הפּנס, עוֹמד ואוֹרב בּעֵינַיִים קוֹדחוֹת.
והנה נתגלָה מאַחַת הפּינוֹת נַער יהוּדי וספר לוֹ תּחת בּית־שחיוֹ. הנַער היה כּבן שתּים־עֶשׂרה שנה, בּעל פּנים רכּים ונוֹחים והוּא הוֹלךְ על־פּני המדרכה בּנַחַת וּבנימוּס, כּבא־בימים. בּדרךְ־הילוּכוֹ נתעכּב אֵצל העמוּד, אשר בּוֹ נשען ירוּחָם, ועֵיניו נמשכוּ אַחרי שני אַנשי־צבא גבוֹהי־קוֹמה, שמיהרוּ לעבוֹר אֶת הרחוֹב בּצילצוּל דרבוֹנוֹת ושׂמוּ פּניהם אֶל חבוּרה של עלָמוֹת מטיילוֹת. ירוּחָם הזיז עצמוֹ מן העמוּד, פּסע פּסיעה אַחַת אֶל הנַער וקרא מאַחריו: – שמַע־נא, אַתּה הנַער…
הנעַר נפנה לאחוֹריו ונתן עֵיניו בּזקן. ירוּחָם התבּוֹנן על סביבוֹתיו ואָמַר לוֹ בּלָחַש:
- יֶש לי לשאָלךָ דבר. אמוֹר לי: האִם בּיתךָ רחוֹק מפּה?
הנַער לא ענה מיד, ורק הבּיט בּתמהוֹן אֶל הזקן המשוּנה, פּרוּע הפּנים והשׂיער.
אמוֹר, אני צריךְ לָדעת זאת… אֵין אַתּה דר בּרחוֹב הזה?
לָמה לךָ לָדעת זאת? – שאל הנַער בּתמיהה. – אני… אני הולךְ הבּיתה. דרים אנחנוּ בּרחוֹב הטרוֹקי.
בּרחוֹב הטרוֹקי? אִם כּן, שמַע… בּוֹא עמי לרגע אֶחָד…
ירוחָם תּפס את הנַער בּשכמוֹ והוֹליכוֹ עד הסימטה הצרה. הנַער המשתּוֹמם הלךְ על־ידוֹ שלא בּרצוֹנוֹ. משהגיעוּ לסימטה, עמד ירוּחָם וּשאָלוֹ שוּב בּלָחַש:
שמַע־נא… יוֹדע אַתּה לכתּוֹב יהוּדית?
לָמה לךָ לָדעת כּל זאת? – הוֹסיף הנַער לתמוֹה – אני… יוֹדע אני. בּוַדאי אני יוֹדע!
אִם כּן, שמעֵני… יֵש בּידךָ להשׂתּכּר אֶצלי עֵשׁר פּרוּטוֹת. הנה אֶתּן לךָ תּיכף עֶשׂר פרוּטוֹת. רצוֹני, שתּכתּוֹב לי מכתּב, מין מכתּב כּזה… אשר לא יִוָדע הדבר לאִיש… המבין אַתָה? אָסוּר לךָ לסַפּר לאִיש, כּי כּתבתּ לי מכתּב, מין מכתּב כּזה…
מה המכתּב, אשר אֶכתּוֹב לךָ? – שאַל הנַער מתּוֹךְ סַקרנוּת.
מכתּב… בּביתי אוֹמַר לךָ אֵת אשר עליךָ לכתּוֹב. בוֹא עמי. הא לךָ עֵשׁר פּרוּטוֹת.
הזקן תּקע בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת לתוֹךְ ידוֹ של הנַער מטבּע־כּסף קטנה וחַמה, וּמיד החזיק בוֹ וּפנה לָלכת עמוֹ בּתוֹךְ הסימטה הצרה. כּעבוֹר רגָעים הביא אוֹתוֹ לחָצר אפלה וחלקלקה, שריח אוּרווֹת־סוּסים נדף בּה. בּקרן־זוית של בּניין ישן רעוּע, מאַחרי האוּרווֹת, פתח ירוּחָם דלת כּפוּפה וּכבדה ואָמַר אֶל הנַער בּלָחַש:
היכּנס! הנַער נכנַס לחדר נמוּךְ ואָפל, שכּתליו מפוּחָמים וחשׂוּפים, בּלא טיח, וריחַ נוֹשן של טחב, מעוֹרב בּריחַ חַם וכבד של עוֹרוֹת מעוּבּדים כּבוּש בתוֹכוֹ. כּבר היה לילה. הנַער מישמש בּכיס־חזייתוֹ את מַטבּע־הכּסף החַמה, התבּוֹנן על סביבוֹתיו בּחדר האָפל והזר, וּפחד־פּתאוֹם נפל עליו. בּיוֹתר גָבר פּחדוֹ, כּשראה אֶת היהודי הזקן מטפּל עֵת רבּה בּבריח הדלת. וּכבר הירהר חרטה על כּל המַעשׂה. אַךְ הנה הצית הזקן גפרוּר ועמד להדליק עששית קטנה מפוּייחת. כּאן ראה הנַער, כּי מלבד שניהם נמצאת בּחדר הזה עוֹד נפש חַיה אָחַת. זוֹ היתה אִשה יהוּדית זקנה, לבוּשת קרעים, שנתעוֹררה על המיטה העוֹמדת אֶל הקיר, ישבה על משכּבה והתחילה לעפעֵף בּעֵיניה כּלפּי הבּאִים. רגע הבּיטה הזקנה בּתמהוֹן על הנַער הזר, ותיכף לָזה הוֹציאָה אנחה עמוּקה מלבּה, שכבה שוּב על משכּבה וכבשה ראשה בּכּר.
הנה נייר וּדיו! – פּנה ירוּחָם ואָמַר בּלחש אֶל הנַער. אֶת העֵט והדיוֹ פּישפּש וּמצא על שוּלחַן־הסַנדלָרים, בּין כּלי־המלָאכה השוֹנים, המפוּזרים שם בּלא סדר, ואֶת הנייר הוֹציא בּזהירוּת מכּיס־חָזהוּ – גלָיוֹן קטן מקוּפּל עם מַעטפה קטנה וצרה. אֶת הגלָיוֹן הניח על השוּלָחן השני, אשר עליו העששית עוֹמדת, והחליק אוֹתוֹ בּציפּוֹרו אגוּדלוֹ.
בוֹא־נא ושב פּה.
הנַער ישב אֶל השוּלחָן, אָחַז אֶת העֵט בּידוֹ, נתן עֵיניו בזקן וחיכּה לדבריו. ירוּחָם עמד כּנגדוֹ תּפוּשׂ־מַחשבוֹת, מַבּיט לפניו בּעֵינַיִים קמוֹת. אַחַר־כּךְ גָחַן ותמךְ ראשוֹ בּשתּי ידיו על השוּלחָן, כּיוון פּניו כּלפּי פּני הנַער וּבחַן אוֹתוֹ בּעֵיניו הקוֹדחוֹת שעה קלה. לב הנַער התחיל נוֹקף בּחָזקה.
- מה אֶכתּוֹב? – שאל בּפחד מוֹסיף והוֹלךְ.
ירוּחָם לא ענה. וּפתאוֹם נרתּע מעם השוּלָחן, ניגש בּתנוּעה נמרצת אֶל המיטה ועמַד לטלטל שם אֶת הזקנה הנרדמת בּכתפיה. הנַער הטה אוֹזן ושמע אֶת דברי הזקן, הלוֹחש מתּוֹךְ חירוּק־שינַיִים:
- שמעי, אַתּ… שכבי פּה בדוּמייה, שכבי והיאָלמי… הגה אַל תּוֹציאִי מפּיךְ!… אֶל השוּלָחן חָזר בּפנים לוֹהטים. ישב על הסַפסל ממוּל הנַער ותמךְ אֶת ראשוֹ בּיד ימינוֹ. בּבּיִת היתה דממה, דממה רבּה כּל־כּךְ, עד כּי נשמַע לָאוֹזן קוֹל זבוּב גוֹסס, המתלבּט בּרגָעיו האַחרוֹנים בּתוֹךְ גרון העששית. ירוּחָם הבּיט שוּב אֶל פּני הנַער הבּטה אִילמת וחוֹדרת. ריסי עֵיניו של הנַער התחילוּ רוֹעדים, לבּו התעטף בּקרבּוֹ וּנשימתוֹ כּבדה. מתּוֹךְ התרגשוּתוֹ מישמש בּכיסוֹ אֶת מטבּע־הכּסף הקטנה וזכר בּכליוֹן־נפש אֶת אִמוֹ ואֶת בּיתוֹ, שנדמוּ לוֹ עתּה רחוֹקים כּל־כּךְ מן המקוֹם המוּזר הזה וּמן הכּתלים החשׂוּפים והמפוּחָמים האֵלה. – אֵימתי נכתּוֹב? – שאַל הנַער בּקוֹל־תּחנוּנים.
הזקן התעשת והתחיל לדבּר בנשימה קטוּעה:
– טוֹב. שמַע אֵיפוֹא. המַעשׂה כּךְ הוֹא. צריךּ אני לכתּוֹב מכתּב. לבתּי אני רוֹצה לכתּוֹב אֶת המכתּב, לבתּי בּאמריקה. אבל אִיש זוּלתךָ אַל יֵדע אֶת הדבר. חָלילה לךָ לסַפּר לאִיש אַחר, כּי כּתבתּ לי מכתּב, מכתּב אשר כּזה. גם לאִמךָ אַל תּסַפּר. למַען השם. חוּסה עלי ואַל תּקצר אֶת ימַי. אִיש זקן וחוֹלה אני, בּוַדאי אָמוּת בּקרוֹב, ואָסוּר לעשוֹת לי רעה. אל תַּראֶה לאִיש אֶת עֶשׂר הפּרוּטוֹת! תּאמַר – מצאת בּשוּק. הלכתּ בּרחוֹב וּמצאת. המבין אָתּה? שאִם לא כן – לא יכוּפּר לךָ העווֹן הזה עד עוֹלָם… המַעשׂה כּךְ הוּא: אָסוֹן קָרַנִי בּביתי. רע לי מאוֹד, ואני רוֹצה לכתּוֹב מכתּב לבתּי באַמריקה. אבל מה אֶעשׂה ואני עצמי אֵיני יוֹדע לכתּוֹב… יוֹדע אַתּה מה? אִם לא תּסַפּר לאִיש, אֶתּן לךָ עוֹד עֶשׂר פּרוּטוֹת. בּעוֹד שבוּע תּבוֹא אֵלי, ואֶתּן לָךְ. תּן לי ידךָ והישבע לי…
– לא אסַפּר לשוּם אִיש, חי נַפשי! – נשבּע הנַער, כּוּלוֹ תּוֹהה ונפעם.
ירוּחָם נשיב רוּחַ לאַחַר דיבּוּרוֹ האָרוֹךְ ושקע בּהירהוּריו. אַחַר־כּךְ קם מעל הסַפסל, גָחַן בּעמידה סמוּךְ אֶל פּני הנַער והתחיל לקרוֹא לפניו בּלחש, בּקוֹל צרוּד, כּמסַפּר סוֹד: –כּתוֹב כּךְ: לכבוֹד בּתּי היקרה והכּבוּדה, הרבּנית הצנוּעה מַרת חַסיה שתּחיֶה. וגם לבעלה היקר הרבּני מוֹהרר זאֵב־ווֹלף שיִחיֶה. וגם לנכדי היקרים, כּוּלכם חיוּ בּטוֹב. ראשית בּאתי להוֹדיעכם מבּריאוּתי, כּי כּוּלָנו נמצאִים, בּרוּךְ השם בּקו החַיִים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לשמוֹע ממךְ אָמן סלה!
ושנית, בּתּי היקרה והכּבוּדה, מה אֶכתוֹב לָךְ? חדשוֹת אָיִן. האִם אֶכתּוֹב לָכם ואסַפּר אֵת כּל הרעה אשר מצאַתני פּה, כּי ירדתּי מַטה־מטה לעֵת זקנתי וּכבוֹדי הוּשפּל עד עפר? מי מילל לי אָסוֹן כּזה, חרפּה נוֹראָה כּזאת לראשי השׂב? אֵין לי עתּה תּקנה אֵלָא לָרדת שאוֹלָה וּלהיקבר חָי, אוֹ לעזוֹב אֶת בּיתי ואֶת עירי ולילךְ למקוֹם שאֵין מכּירים אוֹתי וּלהחזיר שם על הפּתחים! פּה, בּביתי, לא אוּכל לשבת עוֹד, לא אוּכל לראוֹת בּחרפּתי… בּתּי היקרה והכּבוּדה! צרה גדוֹלָה בּאה על ראשי, תּוֹכחה רבּה ניתּכה עלי, רעם־אלוֹהים הממַני. בּמה גָדלה חַטאתי כּל־כּךְ לפני ריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם? כּל ימַי היִיתי עוֹבד ויגע, בּזיעת אַפּי אָכלתי לחם, וקיויתי כּי בּני יִגדלוּ ויִהיוּ אַף הם כּשרים וישרים כּאשר ציוָה אלוֹהים. והנה עתּה קרני אָסוֹן, אָסוֹן נוֹרא… אֶת האָסוֹן כּמוֹת שהוּא לא אוּכל לתאֵר לָךְ בּדברים… יסוֹר יִיסרני אלוֹהים בּבת־זקוּנים והיא אשמה בּכּל… היא החצוּפה הזאת, אשר אְת שמה לא אוּכל לָשׂאת על שפתי… היא הביאָה אֶת האָסוֹן אֶל בּיתי… לפתע־פּתאום קרה האָסוֹן… לא חַשתּי ולא ידעתּי כּלָל… והנה בּא האָסוֹן… מין אָסוֹן כזה… מין… אָסוֹן משוּנה…
– האִם כּךְ עלי לכתוֹב – שאַל הנַער בּתמהוֹן והציץ על ירוּחָם בּעֵיניו השחוֹרוֹת והנוֹצצוֹת.
– לא, המתּן רגע! רק רגע אֶחָד!
וּבעמדוֹ מעם השוּלחָן, עצם הזקן אֶת עֵיניו בּחָזקה, לָחַץ אֶת מצחוֹ בּידוֹ, וּפניו קיבּצוּ קמטים עמוּקים. אַחַר־כּךְ פּקח אֶת עֵיניו והציץ בּרוּחַ נכאָה על הנַער. לבסוֹף ניגש אֵלָיו מן הצד, גָחַן אֶל אָזנוֹ ואָמַר לוֹ בּלחש מוּזר וּבהבלעת הדברים בּחוֹטמו: – המבין אַתּה? רגלָה נשבּרה…
– רגלָה של מי – שאל הנַער משתּוֹמם
– שלָה, של הבתוּלָה שלי… רגל נשבּרה לה… אָסוֹן קרה אוֹתה…
– רגל נשבּרה לה? – שאל הנַער בּחשד ־ האֶכתּוֹב איפוא, כּי נשבּרה לה רגל?
– חָלילה, אַל תּכתוֹב! אַךְ שוֹטה אַתּה! רק לךָ אני מגלה אֶת הסוֹד הזה, לךָ בלבד! ואַתּה כּתוֹב אַחרת… לבל יִיבּהלוּ שם בּאמריקה… הנה אוֹמַר לךָ אֶת אשר עליךָ לכתּוֹב… עוֹד רגע קטן ואוֹמַר לךָ… המתּן מעט…
הזקן תּמךְ אֶת עצמוֹ שוּב בּשוּלחָן, חָשב רגָעים אחּדים והתחיל שוּב לקרוֹא לפני הנַער:
– בּתּי היקרה והכּבוּדה! רק אֵליִךְ תּלוּיוֹת עֵינַי, רק בּידךְ לָחוּש לעֶזרתי, הוֹשיעיני, בּתּי היקרה, הצילי אֶת אָביךְ הזקן מחרפּה נוֹראָה לעֵת זקנתוֹ, רחמי על ימיו האַחרוֹנים, לבל יִהיֶה למשל ולשנינה בּפי הבּריוֹת… אִם לא למַענה, למַען ה… החצוּפה הזאת, עשׂי זאת למַעני, שאִם לא כן אֶטרוֹף נַפשי בּכפּי. כי אֵיככה אוּכל ואַראָה בּחרפּה כּזאת, במעַשׂה נוֹרא כּזה, אשר לא יֵיעשה בּבית יהוּדי?… לעֵת־עתּה אֵין אִיש יוֹדע אֶת הדבר. אֵיני מַניחַ לאִיש לָבוֹא אֶל הבּיִת. יוֹשב אני סגוּר וּמסוּגָר כּל הימים, ונַפשי תּכלה, וראשי יִתפּוֹצץ מרוֹב מחשבוֹת… בּלילה… בּלילה תּגדל הצרה…בּלילה שוֹמעים השכנים, כּי זה שלָה, של החצוּפה, שוֹמעים אֶת הקוֹלוֹת… אֶת הצעקוֹת… כּשזה בּוֹכה… כּל החָצר שוֹמַעת…
וּפתאוֹם קפץ ירוּחָם ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ־נחש. מאַחריהם, ממקוֹם מחיצת־הקרשים הגדוּרה בּחביוֹת וּבאַרגָזים, נשמַע קוֹל ציפצוּף משוּנה, כּבכי עוֹלָל. ירוּחָם עזב מיד אֶת המכתּב, זינק בּחמת־רצח אֶל המחיצה ועמד לדפּוֹק בּאֶגרוֹפיו על הדוֹפן:
– שמעי־נא אַתּ, מוּפקרת! פּה תּהיֶה מיתתךְ!… הסי שם! סתמי שם אֶת פיו!… חנקי אוֹתוֹ!… לבל יִישמעו קוֹלוֹת!… תּהי דממה!… דממה תּהי!… שאִם לא כן, פּה תּהיֶה מיתתךְ!…
האִשה הזקנה, ששכבה כּל אוֹתה העֵת על מיטתה דוֹממה וחבוּיה, בּלי הראוֹת אוֹתוֹת חַיִים, נרתּעה ממשכּבה, הרימה ראשה מעל הכּר, הציצה בּפחד על בּעלָה וּביקשה בּקֹול־בּוֹכים:
– ירוּחָם, בּבקשה ממךָ, אַל תרים עליה יד…
מאַחרי דלת המחיצה הגיע קוֹל נפש חַיה מתעוֹררת, קוֹפצת בּרגליה על הקרקע. הציפצוּף נדם תּיכף. נשמַע קוֹל צעיר נפחָד לוֹחש: “הסס… הס…הססס!”…
“זוֹהי הבּתוּלָה שלוֹ עם מַמזר”… – ניצנצה מַחשבה בּלב הנַער, וּבהחזיקוֹ אֶת העֵט בּידוֹ, הבּיט מתּוֹךְ סַקרנוּת מהוּלָה בּפחד על החביוֹת והאַרגָזים, החוֹסמים דרךְ אֶל המחיצה. – לָמה תּבּיט לשם? – חָזר ירוּחָם בּפנים לוֹהטים וּבא בּטענה על הנַער. – לא כּלוּם…
– אִם לא כּלוּם, אֵין לךָ להבּיט! זו רגלה נשבּרה, וּכאֵבה גָדוֹל, והרי היא נאנקת… ואַתּה אַל תּבּיט לשם! אֵין זה עסקךָ להבּיט לשם! נתתּי לךָ עֶשׂר פּרוּטוֹת – שב אֵיפוֹא וּכתוֹב!
– והלא אֵינךָ אוֹמר לי מַה לכתּוֹב! – הצטדק הנַער הנבהל.
ירוּחָם התחיל פּוֹסע בּבּיִת אַחַת הנה ואַחַת הנה, חיכּךְ בְידוֹ אֶת מצחוֹ, גירד אֶת שׂער ראשוֹ. אַחַר־כּךְ ניגש עד התּנּור, עמד שם וּפניו כּלפּי הארוּבּה השחוֹרה וטען לעצמוֹ בּלחש" "הוֹי, אֵלי, אֵלי! לָמה בּאַתני כּל זאת?… לבסוֹף חָזר אֶל השוּלחָן והניע את ידוֹ לעֵבר פּני הנַער בּתנוּעה נוֹאֶשת:
– כּתוֹב, כּי רגל נשבּרה לה! כּתוֹב את כל האמת!…
הנַער אָדם כּוּלוֹ, הציץ בּעֵינַיִים נבוּכוֹת על הזקן והוֹסיף לכתּוֹב מפּיו:
– בּתּי היקרה והכּבוּדה! האָסוֹן, אשר קרה את אחוֹתךְ בּיילקה, כּךְ הוּא: רגל נשבּרה לה… מעדה ונפלה… ליד הבּאֵר… כּשבּאָה לשאוֹב מַיִם… אִילוּ היתה בּביתי, יכוֹל היִיתי לשמוֹר עליה, לבל תּיכּשל… ואוּלָם נַערה המשרתת בּבית זרים, בּין נערוֹת מוּפקרוֹת בּזמַן הזה, – מי יכוֹל היה להאמין כּי גם היא תּשחית את דרכּה?… דוֹמה, נַערה צנוּעה וּשקטה היתה… עתּה הביאָה אָסוֹן על בּיתי, כּיסתה בּחרפּה את שׂיבתי… החרפּה תּרד אִתּי אֶל קברי… אוֹמרת היא, כּי כּל זה בּא לה מבּנוֹ של זרח הנַפּח, מלייבּלי התּכשיט… עכשיו בּרח הנוֹכל לאמריקה… לוּא נפל בּידי, כּי־עתּה הרגתּיו! נבל כמוֹתוֹ! עכוֹר עכרני עד עוֹלָם… אוֹמרת היא, כּי הבטיח אוֹתה… כּי נשבּע לה… והביא אָסוֹן על ראשה… הלא מבינה אַתּ, בּתּי היקרה, את פּירוּש הדברים שאני כּוֹתב לָךְ בּידי אַחר… החישי לי עֶזרה בּצרה, עמדי לי בּשעת דחקי. עשׂי זאת למַעני. כּי מה אֶעשׂה עתּה עם זוֹ שכּמוֹתה? וּלאָן אֶפנה עמה? והלא אֵין היא יחידה עכשיו… הלא יֶש לָה… אָסוֹן יֶש לָה… המבינה אַתּ, בּתּי היקרה?… קחי אוֹתה אֵליִךְ לאמריקה… אוֹמרת היא, כּי שם תּעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ… בּאמריקה לא יֵדע אּיש דבר… אוֹמרת היא, כּי בּאמריקה נמצאוֹת רבּוֹת כּמוֹה, אשר קרה אוֹתן אָסוֹן כּזה… אשר מעדוּ ונשבּרוּ רגליהן…
ירוּחָם ישב על הסַפסל בּאֶפס־אוֹנים ונשתּתּק, יוֹשב וּמַבּיט אֶל הנַער וּבוֹחנוֹ בּעֵיניו הכּבוֹת. הפּעם הרגיש, כּי הביא את עצמוֹ בּרשת סבוּכה, שאֵין עוֹד להיחָלץ ממנה. הנַער התחַנן שוּב לפניו:
– אָנא, נכתּוֹב־נא, נגמוֹר־נא את המכתּב. צריךְ אני לָלכת הבּיתה.
– המתּן מעט, המתּן עוֹד מעט… – אָמַר ירוּחָם בּקוֹל רפה.
הוּא קם מעל הסַפסל ועבר אל שוּלחַן־עבוֹדתוֹ וישב שם בּחשיכה, יוֹשב שעה ארוּכּה בּלי נוֹע וכוֹבש ראשוֹ בּידיו. בּדוּמיית הבּיִת ניעוֹר שוּב קוֹל הזבוּב הגוֹסס המתלבּט וּמפרפּר בּגרוֹן העששית.
הנַער כּבר שכח את מַטבּע־הכּסף, הטמוּנה בּכיס חזייתוֹ, והירהר עתּה רק בּדבר אֶחָד: כּי מן השמַיִים ענשוּ אוֹתוֹ וּמסרוּהוּ בּידי היהוּדי הזקן המשוגָע הזה להיענוֹת תחת ידוֹ וּלמרק את עווֹנוֹתיו. ושוּב נזכּר בּבית־אָביו מתּוֹךְ כּליוֹן־נפש. נדמה לוֹ כּי זה כבר, זה ימים רבּים, עזב את בּיתוֹ. עתּה סוֹעדים שם את סעוּדת־העֶרב. הכּל מסוּבּים לשוּלחָן, מצלצלים בכפּוֹת וּבמזלגוֹת. האֵם תּמהה ושוֹאֶלת מדי פּעם בּפעם: מַדוּע אֵיחַר בּן־זקוּניה לָבוֹא?… בעֵיני הנַער עלוּ דמעוֹת.
– שמַע־נא, הבה נכתּוֹב, הבה נכתּוֹב!…
הזקן לא ענה דבר והוֹסיף לָשבת בּמקוֹמוֹ בּלי נוֹע. הנַער הניח את העֵט מידוֹ והתבּוֹנן בּיֵאוּש על סביבוֹתיו. וּפתאוֹם החליט דבר וקם וניגש אֶל ירוּחָם.
– שמַע־נא. מוּטב שאֶכתּוֹב לבתּךָ את כּל האמת. הלא יוֹדע אני…
ירוּחָם נתעוֹרר, קפץ והציץ על הנַער בעֵינַיִים מזרוֹת אֵימה.
– מַה יוֹדע אַתּה?!
– יוֹדע אני, אבל לא אסַפּר לאּיש…
– מַה יוֹדע אַתּה, אני שוֹאֵל אוֹתךָ?! – יוֹדע אני, כּי היא… כּי יָלדה… – מַה ילדה?!
– אֵינני יוֹדע מה… אבל ילדה…
– ירוּחָם תּפס את הנַער בּכתפיו, טילטל אוֹתֹו לכאן וּלכאן וצוַח בּקוֹל־זוָעוֹת:
– שקץ! עבריין! עוֹכר־יִשראֵל! מַה ילדה? אמוֹר, מַה ילדה?
– אוֹי, הניחה לי! – צעק הנַער בּפחד־מות והתאַמץ להיחָלץ מידיו הקוֹדחוֹת של הזקן. – הניחה לי! הניחה לי! אני אסַפּר לאִמי!
ירוֹחָם הרפּה ממנוּ והציץ בּוֹ בּעֵינַיִים קמוֹת. וּפתאוֹם הרים את ידוֹ וסטר לוֹ על לחיוֹ. – הא לךּ וסַפּר לאִמךָ!
רגע עמד הנַער נדהם כּוּלוֹ, עֵיניו מטוֹרפוֹת, שׂפתיו רוֹעדוֹת, ואֵינוֹ יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו. ורק כּשקרב אֶל הדלת והסיר מעליה בּידיּים רוֹעדוֹת את הבּריחַ, השמיע מגרוֹנוֹ הנחנק גימגוּם מלים:
– חַכּה, חַכּה… תּרח זקן… עוֹד אסַפּר לאִמי!… בּוַדאי אסַפּר!… בּוַדאי יָלדה!… בּוַדאי!… ירוּחָם חָטף פּטיש מעל השוּלָחן.
– שמַע־נא, אַתּה! את גוּלגלתּךָ ארצץ!…
ואוּלָם הנַער כּבר היה בּחוּץ. ירוּחָם עמד בּמקוֹמוֹ מבוּלבּל. וּפתאוֹם פּנה אֶל מחיצת־הקרשים והתתחיל לטלטל משם את החביוֹת והאַרגָזים.
– מה אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת? – שאלה הזקנה וקפצה מעל המיטה.
ירוּחָם קרע את דלת המחיצה וּפרץ לתוֹךּ הפּינה האפלה. כּעבוֹר רגע הוֹציא משם את בּתּו, פּרוּעת־שׂיער, דחוּפה ומבוֹהלת משנתה, הטיל על זרוֹעוֹתיה את הכּר עם הרךְ הנוֹלָד וצעק בקוֹל צרוּד:
– צאִי, חצוּפה! צאִי, מוּפקרת! צאִי מבּיתי!…
אַחרי הבּת מיהרה החוּצה גם האֵם הנבהלת. ירוּחָם נשאַר יחידי בּבּיִת, ליד הדלת, עוֹמד וּמַחזיק בּשתּי ידיו בּבּריחַ ורוֹעֵד בּכל גוּפוֹ, בּידיו וּברגלָיו.
הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן, לפנים בּחוּר־הישיבה והיוֹם רוֹפא בּעיר־המחוֹז, רווק במיטב שנוֹתיו, ישב בּחדר־משכּבוֹ לפני הראִי, קשר לצוָארוֹ את העניבה הכּחוּלה החדשה, שקנה זה־עתּה, ושיעשע אֶת מַחשבתּוֹ בּאניקדוֹטה על כּלי־זכוּכית, שסיפּר לוֹ החנָוני עם מכירת עניבה זוֹ: מַעשׂה בּיהוּדי שהיה נוֹסע ברכּבת מסילת־הבּרזל וכרטיס־הנסיעה אֵין לוֹ. מה עשׂה? התכּנס וּבא בּראשוֹ ורוּבּוֹ לתוֹךְ אַרגָז ריק, שעל גבּיו היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: “זהירוּת – כּלי־זכוּכית!” עבר הקרר בּקרוֹן להשמיע על הכּרטיסים, ראה אֶת האַרגָז ועמד עליו ברגלוֹ לדחפוֹ. צוַח היהוּדי מתּוֹךְ האַרגָז: “זהירוּת!” שאל הקרר: “מי כּאן?” ענה היהוּדי: “אנחנוּ כּאן!” שאל הקרר: “מי וָמי אַתּם?” ענה היהוּדי: “אנַחנוּ, כּלי־זכוּכית!”
כּבר היה עֶרב לאַחַר בּיקוּר כּל החוֹלים, והדוֹקטוֹר הכין אֶת עצמוֹ, לכבוֹד העניבה החדשה ולכבוֹד האניקדוֹטה החדשה, לָסוּר לשעוֹת אחָדוֹת לבית בּרוֹנשטיין, אשר משךּ את לבּוֹ בּימים האַחרוֹנים יוֹתר משאָר הבּתּים בּעיירה. הגברת ברוֹנשטיין, המצוּיֶנת בּמידה יתירה של הכנסַת־אוֹרחים, מקבּלת אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, מוֹזגת לוֹ תּמיד בּמסיבּת השוּלחָן כּוֹס ראשוֹנה מים המיחָם, וּבשעת מַעשׂה היא נוֹשׂאת אֵלָיו את השחוֹרוֹת והליאוֹת וחוֹננת אוֹתוֹ בּמַבּט אִמהי, חַנוּן וּמלטף, המַבטיחַ הרבּה טוֹבה לעתיד לָבוֹא, עד שהדוֹקטוֹר מַסמיק כּוּלוֹ מעצמַת רגשוֹתיו. וּמַאניה, הבּת הבּכירה לבית ברוֹנשטיין זוֹ מַאניה הנאָה וּזקוּפת־הקוֹמה, הלבוּשה תּמיד שחוֹרים, פוֹרשת בּכל עֶרב לפינַת הסַפּה, יוֹשבת שם בוֹדדה וּמוּבדלת מכּל בּני־הבּיִת, כּבוּשה וּשקוּעה בּתוֹךְ עצמה, מצחָה הנאֶה הוֹזה ועֶדנה רבּה שפוּכה מסביב לה, כּעֶדנת בּת־מַלכּה מתבוּדדת בּסוֹד־עלּומיה. ואָז אֵין לוֹ לדוֹקטוֹר פייטלסוֹן אֶלָא להרהר בּלב כּלה על שעת־האוֹשר, עֵת יוּכל לָגשת מתּוֹךְ חירוּת אֶל פּינת־פּלָאִים זוֹ, לָשבת מתּוֹךְ חירוּת על סַפּה רכּה זוֹ וּלחַבּק בּשתּי ידיו את הכּתפיִים הצעירוֹת והעדינוֹת האֵלה, אשר לא נגעה בּהן עדיִין יד אִיש.
כּשגָמַר הדוֹקטוֹר לטפּל בּעניבתוֹ, התחיל לעשׂוֹת כּלפּי הראִי כּוָני־חן, מַסבּיר פּניו וּמַאמנם לכל מיני תּנוּעוֹת והבּעוֹת נעימוֹת. חבל, שפּניו פּני־ציפּוֹר ועֵיניו אַף הן קטנוֹת וחַדוֹת, כּעֵיני הציפּור. אבל כּנגד זה הרי שׂפמוֹ, השׂפם הבּהיר והעבה, המסוּלסל בּקצוֹתיו, גאוֹנוֹ וגאוָתוֹ בּחַייו. הדוקטור פייטלסוֹן קם פּתאוֹם מן הכּיסא ועמד על רגליו מעודָד ונמרץ, הזדקף בכל גוּפוֹ הקטן, הבליט חַזהוּ כנּגד העוֹלָם כּוּלוֹ והרגיש בּעצמוֹ, כּאִילוּ גָדל וגָבה מראשוֹ וַמַעלה. לאַחַר שפּסע בּחדר פסיעוֹת אחָדוֹת לכאן וּלכאן, הבהירוּ רעיוֹנוֹתיו בּיוֹתר והתּקוָה התחילה לשׂחק לפניו בּכל זהריה. הירהר בּמַאניה וציֵיר לוֹ בדמיוֹנוֹ, כּיצד תהיֶה לוֹ לאִשה בּקרב הימים. חזק ואמַץ, רק חזק ואמַץ, כּי זה העיקר! בּית בּרוֹנשטיין בּיִת פּתוּחַ הוּא וּמלא אוֹר, האנשים כּוּלָם קלים ונוֹחים, והאֶמצעים רבּים. עם הגברת בּרוֹנשטיין עליו להמשיךְ בּלי הרף אֶת השׁיחוֹת הסַפרוּתיוֹת על “נוֹרה” של אִיבּסן, על יחס התּלמוּד אֶל האִשה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ, להקשיב בּשׂים־לב לסיפּוּריה על מוֹסקבה ועל כּל הפּאֵר וההדר, אשר ראתה שם לפני חמש עֶשׂרה שנה. אֶת לב מַאניה יִקנה בּתוֹלדוֹת ימי חַייו, שיֵש בּדעתּוֹ זה־כבר לסַפּר לפניה: כּיצד נתגלגל מבּחוּר־הישיבה ונַעשׂה דוֹקטוֹר. בּגילגוּלָיו אֵלוּ יֵש אֶפיזוֹדה רבּת־עניין: חַברוּתוֹ עם בּן הגיניראל וימי הקיִץ אשר בּילָה אִתּוֹ באחוּזת אביו. עם אחוֹת מַאניה הצעירה, עם אַניוּטה, יֵצא בּכֹל יוֹם ראשוֹן להחליק על הקרח. ואפילוּ אֶל בּן־הזקוּנים של בּרוֹנשטיין, אֶל פּעוּט זה אדוֹם־הלחָיים, יִתקרב קרבת משפּחה ויתחיל לקרוֹא לוֹ בּשם־הכּינוּי המתוֹק, שהכּל קוֹראִים לו בּבּיִת: “מַרמילָדי”.
רק אָדם אֶחָד יֵש בּין בּני משפּחה זוֹ, שלב הדוֹקטוֹר אֵינוֹ גס בּוֹ עדיִין. ברוֹנשטיין הוּא, בּעל־הבּיִת בּעצמוֹ. יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וקוֹמתוֹ זקוּפה וחסוֹנה כּאַלוֹן, וכוּלוֹ רענן ועליז וּמלא כּוֹחַ־עלוּמים. כּשהדוֹקטוֹר פייטלסוֹן עוֹמד כּנגדוֹ ורוֹאֶה גידוּלוֹ הענקי, על כּרחוֹ הוא מגחךְ לעוּמתוֹ מתּוֹךְ כּניעה וּבוֹשת־פּנים וחָש בּלבּוֹ, כּי מךְ עֶרכוֹ מאוֹד ועמידתוֹ דלה. ואוּלָם לא טוֹב לאָדם לעמוֹד לפני ברוֹנשטיין בּשתיקה. אוֹהב ברוֹנשטיין לשמוֹע דברים עליזים, המבדחים את הדעת. כּשמסַפּרים לוֹ חידוּד נאֶה, מיד הוּא נוֹתן שתּי ידין על מתניו, ממַהר ופוֹרש לקרן־זוית וצוֹחק שם בּכל לב צחוֹק בּאסי רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!
הדוֹקטוֹר התענג הפּעם בּדמיוֹנוֹ, בּשווֹתוֹ לעצמוֹ את צחוֹקוֹ של ברוֹנשטיין לשמַע האניקדוֹטה החדשה על כּלי־הזכוּכית. כּדי שהבּדיחה תּהיֶה חריפה בּיוֹתר, יוֹסיף עליה פּילפּלת משלוֹ ויסַפּר אוֹתה מתּוֹךְ עקימת־פּניו של היהוּדי הירא ורךְ־הלבב. אָז יִהיֶה הרוֹשם שלם.
בּשפשפוֹ את ידיו זוֹ בּזוֹ מתּוֹךְ הרגָשת כּוֹחוֹת חדשים המתנַערים בּקרבּוֹ, הוֹציא הדוֹקטוֹר את ראשוֹ בּעד פּתח חדר־משכּבוֹ וקרא בּקוֹל רם:
– סטיפּאן, את הפּרוָה!
כּעבוֹר חמשה רגָעים כּבר עמד לפני בּית בּרוֹנשטיין, הבּיט למַעלָה אֶל החלונוֹת המוּאָרים, העוֹטים כּפוֹר לָבן, ניגב בּמטפּחתּוֹ את שפמוֹ העבה וגיחךּ לעצמוֹ אּל תּוֹךְ צוארוֹן פּרוָתוֹ: – כּלי־זכוּכית!…
כּשנכנַס לבּיִת, התייצב על מפתּן חדר־האוֹכל וּבידוֹ ספר חָדש, דראמה מן המפוּרסמוֹת, עיפעֵף בּעֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת כּנגד האוֹר והשתּאָה לעצמוֹ: אֵין אִיש. ממַעל לשוּלחָן דוֹלקת העששית הגדוֹלָה, והחדר ריק. על הכּיסאוֹת ועל הסַפּה, בּמקוֹם מוֹשבה של מַאניה, עוֹמדוֹת מזוָדוֹת פּתוּחוֹת וקוּפסוֹת־כּרטוֹן מוּשלָכוֹת ללא סדר, ומתּוֹכן מבצבּצים בגָדים ושיראִים וַחפצים שוֹנים, כּלי־גבר ושׂמלוֹת נשים חדשים, זרים. מן החדרים הסמוּכים מַגיע דיבּוּר של קוֹלוֹת הרבּה, וּמתּוֹךְ הקוֹלוֹת נבדל מדי פּעם בּפעם צחוֹק־כּסף עליז וצלוּל – צחוֹקה של מַאניה, הנשמע לעתּים רחוֹקוֹת מאוֹד. מה חָדש נפל פה היוֹם ושינה את סדרי הבּיִת?
מיד נפתּרה לוֹ חידה זוֹ. נפתּחה דלת של אַחַד החדרים הסמוּכים ונתגלתה הגברת בּרוֹנשטיין. – דוֹמה, אִיש נכנַס מן החוּץ… אָה, אַתּה הוּא זה, דוֹקטוֹר? היכּנס, בּבקשה ממךָ, לא תּפריע אוֹתנוּ… אָה, הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין כּלָל, כּי שׂמחה לָנוּ היוֹם? אוֹרחַ בּא אֵלינוּ ממוֹסקבה, בּן־אָחינו… הנה הוּא עצמו! כּל בּני הבּיִת הסתּוֹפפוּ עליזים בּפתח החדר. בּיניהם – האוֹרחַ, בּחוּר לָבוּש חליפה אַנגלית בּהירה וּפניו רענַנים ושׂוֹחקים, הדוּר וחָסוֹן וּזקוּף־קוֹמה, כּוּלוֹ דוֹמה לדמוּת־ דיוֹקנוֹ של בּרוֹנשטיין. הגברת הציגה לפניו את הדוֹקטוֹר:
– זה הדוֹקטוֹר שלָנוּ, אֶחַד מאִינטליגנטי העיר, תלמוּדיסט. “ולא יוֹתר?”… – התרעֵם הדוֹקטוֹר בּלבּוֹ, החוָה קידה כּלפּי האוֹרחַ מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים, העביר אֶת הספר חליפוֹת מידוֹ האַחַת אל האַחרת ועיפעֵף על סביבוֹתיו בעֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת. מיד העיף מַבּט מתגנב על מַאניה – זוֹ עמדה ליד האוֹרחַ ניעוֹרה ונרגשת, כּמתרפּקת עליו וחוֹסה בוֹ, ועֵיניה האִירוּ בּאוֹר חָדש, אוֹר ראשוֹן של אוֹשר נַערה בּתוּלָה. הדוֹקטוֹר הרגיש פּתאוֹם, כּי כל אוֹמץ־לבּוֹ וּמרצוֹ הקוֹדמים נסתּלקוּ ממנוּ בּבת אֶחַת. בּני הבּיִת התיישבוּ מסביב לשוּלָחן. מַאניה והאוֹרחַ פרשוּ אֶל פּינת הסַפּה, דיבּרוּ שם בּיניהם מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה, הציצוּ אֶל תּוֹךְ המזוָדוֹת והקוּפסוֹת הפּתוּחוֹת, בּידחוּ זה אֶת זה וצחקוּ. הגברת בּרוֹנשטיין התחילה לסַפּר לפני הדוֹקטוֹר על האוֹרחַ היקר, אשר לא ראתה אֶת פּניו זה חמש עֶשׂרה שנה, למן ימי שהוֹתה במוֹסקוה, ואשר הכּירה אוֹתוֹ מיד, בּטביעוּת־עיִן ראשוֹנה: קלסתּר־פּניו של בּעלָה בימי עלוּמיו הטוֹבים! אַל תּראוּהוּ, את בּעלָה, שזקן הוּא עתּה, עוֹבר וּבטל – לפנים היה יפה־תוֹאַר, ראש וראשוֹן בּעיר. כּל הנערוֹת היו מציצוֹת מן החַלוֹנוֹת וצוֹפוֹת בּיפיוֹ… אַדרבּה, יקוּם־נא ויכחיש דבריה!
בּרוֹנשטיין נתן שתּי ידיו על מתניו, פּנה לקרן־זוית וצחק שם בּקוֹל עליז ורם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!
הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן מיעֵט כּל הזמַן לדבּר, וּפחוֹת מזה שמע מַה שמדבּרים אֵלָיו, ורק גיחךְ לעצמוֹ גיחוּךְ משונּה, עקוּם, וּמישמש בּלי הרף בּשׂפמוֹ, בּמשענתוֹ היחידה בּחַיִים. הגישוּ לשוּלחָן את המיחָם. הגברת בּרוֹנשטיין מזגה כוֹס ראשוֹנה לָאוֹרחַ, וּבשעת מַעשׂה נשׂאָה אֵלָיו את עֵיניה השחוֹרוֹת והליאוֹת וחָננה אוֹתוֹ בּמַבּט אִמהי, חַנוּן וּמלטף כּל־כּךְ, שלב הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן נתמַלא קוֹר. הדוֹקטוֹר ראה בּעליל כּי אָשרוֹ מתחַמק וגָז ממנוּ, אַךְ ידיו קצרוֹת מעצרוֹ. אָז הבּיט בּגניבה אּל האוֹרחַ ההדוּר בּלבוּשוֹ האַנגלי והתבּוֹנן אֶל ידיו – ידיִים גדוֹלוֹת, אַמיצוֹת וּלבנוֹת, עם אֶצבּעוֹת ארוּכּוֹת ונאוֹת. על זרת ימינוֹ של האוֹרחַ ראה הדוֹקטוֹר ציפּוֹרן ארוּכּה, מגוּדלת וּממוֹרטת, מַבהיקה בּלבנוּניתה לנוֹגה העששית.
“בּוַדאי רוֹעֵה־רוּחַ הוּא זה, כּלי ריק”… – אָחַז הדוֹקטוֹר בּציפּוֹרן זוֹ, כּאָדם טוֹבע האוֹחז בּשיבּוֹלת. האוֹרח סיפּר להמסוּבּים סיפּוּרים נאִים ממוֹסקוה עיר מוֹשבוֹ וּמן המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּדרךְ. ואַף טבעוֹ היה כּטבע דוֹדוֹ – לצחוֹק בּכל לב וּבקוֹל רם. כּשנתחַממוּ לפני השוּלחָן, קמוּ שניהם, הדוֹד וּבן־אָחיו, והתייצבו בּתוֹךְ החדר, שניהם הדוּרים, זקוּפי־קוֹמה וחסוֹנים כּאַלוֹנים, סיפּרו זה עם זה, וּמדי פּעם בּפעם נתנוּ אִיש את ידיו על מתניו, פּרשוּ זה לקרן־זוית זוֹ וזה לקרן־זוית זוֹ וצחקוּ שם בּכל לבּם צחוֹק בּאסי רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ! הדוֹקטוֹר ישב אל השוּלחָן כּכפוּת, בּוֹדד ונזוּף, הקשיב אֶל לבּו הנעכּר, העוֹנה בּבכי לקוֹל צחוֹקם של השנַיִים, הבּיט וראה אּת מַאניה, את פּניה המתלהבים, את עֵיניה המתנוֹצצוֹת בּברק זוֹהר מיוּחָד. קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת צנחה מעל רקתה ונפלה על רוֹךְ לחיה המאָדמת, וזה העמיק את עֶדנת עלוּמיה והוֹסיף חן על חנה המַזהיר.
וּפתאוֹם נזכּר הדוֹקטוֹר בּדבר וקפץ ממקוֹמוֹ: – כּלי־זכוּכית!…
אֵיךְ שכח את הדבר והסיחוֹ מלבּוֹ? הלא לשם כּךְ בּא לכאן! הנה יקוּם ויסַפּר להם, לשנַיִים אֵלוּ, את האניקדוֹטה החדשה על כּלי־זכוּכית, למַען יִראוּ ויֵדעוּ, על מה בּני־אָדם צריכים לצחוֹק!
והוּא קם מלפני השוּלחָן וניגש בּחשאי על בּרוֹנשטיין ואוֹרחוֹ שעמדוּ בּתוֹךְ החדר, שניהם נתוּנים לשׂיחָה נלבּבת. כּשפּסע פּסיעות אחָדוֹת, עמד הדוֹקטוֹר, השפּיל עֵיניו אֶל רגליו וחָש פּתאוֹם כּעֵין מבוּכה בּלבּוֹ, שרגליו קטנוֹת ומגוּחָכוֹת כּל־כּךְ לעוּמַת רגליהם הגדוֹלוֹת והאַמיצוֹת של שני האנשים רמי־הקוֹמה האֵלה.
“יֵש אניקדוֹטה אַחַת, אניקדוֹטה יהוּדית נאה על כּלי־זכוּכית”… – הכין עצמוֹ פּעמים אחָדוֹת להיכּנס בּפסוּק זה לתוֹךְ דברי השנַיִים. ואוּלָם הדברים קפאוּ על לשוֹנוֹ. חָזר סביבם אִילם וּמבוּייש, ודעתּוֹ חָלשה מאוֹד. לָמה כּלי־זכוּכית לפתע־פּתאוֹם? מה ענין כּלי־זכוּכית לכאן?…
פּעם אַחַת אָמנם נזדמנה לוֹ שעת־הכּוֹשר להשמיע את האניקדוֹטה. הגישוּ פּירוֹת לשוּלחָן בּאגרטל נאֶה. שׂיחק לוֹ מַזלוֹ ואגרטל של זכוּכית היה. מיד נתעוֹרר הדוֹקטוֹר וקם מכּיסאוֹ, אָחַז בּכנוֹ של האגרטל וּכבר היה מוּכן לפסוֹק פּסוּקוֹ: – יֵש אניקדוֹטה אַחַת…
אַךְ הנה השגיחָה הגברת בּרוֹנשטיין בּדבר, נטלה מידוֹ את האגרטל וּפנתה אֵלָיו בּתנוּעת־חן של מַכנסת־אוֹרחים:
– בּמה אַתּה רוֹצה, דוֹקטוֹר? בּתפּוּח או בּאַגָס? – לא… אֵינני רוֹצה, בּעֶצם, כּלוּם… המבינה אַת? יֵש מסַפּרים… – מכּיוָן שכּךְ, תְקבּל שניהם יחד, גם תּפּוּח וגם אַגָס. –לא, יִשמרני אלוֹהים… כוָנתי היתה אַחרת לחלוּטין… ראִיתי כּלי־זכוּכית ונזכּרתּי אניקדוֹטה… יֵש אניקדוֹטה אַחַת… תּלמוּדית… – טען הדוֹקטוֹר שלא כּעניין וחָש, כּי פּניו דוֹלקים כּאֵש. – המבינים אַתּם? – פּנה ואָמַר אל הגברים. – בּימי ילדוּתי לָמַדתּי תּלמוּד… הלא תּלמוּדיסט אני בּמקצת, כּמוֹ שהוֹאִילָה הגברת בּרוֹנשטיין להבּיע אֶת דעתּה… וּבכן, כּתוּב בּתּלמוּד, כּי… כּי… הרוֹצה לאַבּד מעוֹתיו, יִשתּמש בּכלי־זכוּכית… כלוֹמַר, סוֹפוֹ לפשוֹט את הרגל חֶה־חֶה…
הגברת בֶרוֹנשטיין ענתה בּצחוֹק:
– דוֹקטוֹר, בּשם אלוֹהים! וכי רוֹאֶה אַתּה אוֹתנוּ כפוֹשטי־רגל?
האוֹרחַ ודוֹדוֹ, שישבוּ אֶל השוּלחָן, הציצוּ שניהם על פנים הציפּוֹריים של הדוֹקטוֹר המבוּייש, טפחוּ על בּרכּיהם, הרכּינוּ ראשיהם זה לכאן וזה לכאן ונתנוּ קוֹלָם בּצחוֹק רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!
הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן, כּוּלוֹ נבוֹךְ וּמבוּלבּל, בּפנים אדוּמים וּמעוּנים, עבר אל הסַפּה הרכּה, ישב שם יחידי והחליק את שׂפמוֹ העבה בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת. עכשיו נדחקוּ ועלוּ בּמוֹחוֹ מַחשבוֹת משוּנוֹת, שאֵין לָהן שחר. רגע חָשב, כּי עליו לָגשת אֶל האוֹרח וּלהעליבוֹ פּתאוֹם בּדברים חריפים, לאמוֹר לוֹ בּגָלוּי, כּי פּרחי־סוֹחרים כּמוֹהוּ כּבר ראה בּימי חַייו לאלָפים, כּי רק פּרחי־סוֹחרים חַסרי־טעם מסוּגָלים לצחוֹק כּל העֶרב על דברי הבל וּשטוּת כּאֵלה. אַחַר־כּךְ ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ על מלחמת־שנַיִים: נכון הוא להילָחם עמוֹ מלחמת־שנַיִים. כּי מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לוֹ חַייו?… אַחַר־כּךְ הוֹסיף וחָשב, כּי אָכן טעה במַאניה טעוּת מרה, כּי מַאניה זוֹ בּוַדאי רעה היא מטבעה, רעה ואַכזרית, כּי הנה בּשבילה נסתּרה דרכּוֹ וחָשךְ עוֹלָמוֹ בּעדוֹ… – דוֹקטוֹר! אֵיזה נַער בּא לקרוֹא לָךְ. אוֹמר הוּא: אָביו נוֹטה לָמוּת, – הפסיקה אַניוּטה, הבּת הצעירה של בּרוֹנשטיין אֶת מַחשבוֹתיו. – עוֹמד הוּא, המסכּן, בּמיטבּח וּבוֹכה.
הדוֹקטוֹר התעוֹרר וקם מן הסַפּה, הבּיט רגע אֶל בּני הבּיִת אִילם וּמַשמים, וּמיד התחיל להיפּרד מהם.
– חבל, שמַקדים אַתּה כּל־כּךְ לָלכת! ואני סבוּרה היִיתי, כּי תּדקלם לָנוּ דבר־מה… – הבּיעה הגברת בּרוֹנשטיין את צערה מתּוֹךְ ידידוּת רבּה.
–חַיֵי אָדם מוּטלים שם בּגוֹרל, מַאדאם! – ענה הדוֹקטוֹר קשוֹת ועֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת הבּיטוּ בּזעף אֶל בּני הבּיִת, שקרבוּ כּוּלָם אל הדלת ללווֹתוֹ. החוֹלה, אחוּז דלקת־הריאָה, שהדוֹקטֹור טיפּל בּוֹ בּימים האַחרוֹנים, הוּרע מַצבוֹ מאוֹד. מסביב למיטתוֹ נאֶספוּ יהוּדים עניִים, הם וּנשיהם, עמדוּ והבּיטוּ אֶל הדוֹקטוֹר בּפנים מצירים ודוֹאגים. בּיוֹם עדיִין היתה תּקוָה לחַייו. עתּה הניע הדוֹקטוֹר בּראשוֹ: אלוֹהים יוֹדע, אִם יאריךּ עד אוֹר הבּוֹקר.
ליד השוּלחָן, לָאוֹר הכּהה של העששית הקטנה, עמדה בּתּוֹ הבּכירה של החוֹלה, נַערה כּבת שמוֹנה עֶשׂרה, מבוֹהלת וחרדה. הדוֹקטוֹר הבּיט מן הצד אֶל שׂערוֹתיה הבּהירוֹת הנאוֹת, הצוֹנחוֹת מתּסרקתּה ונוֹפלוֹת על ערפּה, אֶל הפּרוֹפיל היפה של פּניה הנַענים והחיורים, אֶל אֵיברי־גוּפה הרכּים והענוּגים, הרוֹחפים פּעם בּפעם כּאִילוּ מתּוֹךְ קוֹר פּנימי ולא בּמתכּוון השוָה אוֹתה למַאניה האַמיצה וּזקוּפת־הקוֹמה, שנשארה שם בּביתה המפוֹאָר, בּאוֹר וּבחוֹם, מתעלסת באָשרה הנכוֹן לפניה.
– הלא תוֹפרת אַתּ, כּמדוּמה לי? – שאל הדוֹקטוֹר את הנַערה מתּוֹךְ השתּתּפוּת של רחמים
הנַערה הניעה ראשה וענתה הן.
“ואֶפשר אָקוּם ואֶשׂא לי נַערה זוֹ לאִשה? אֶשׂא לי יתוֹמה עלוּבה זוֹ, בּת מַעמדי, על אַפם ועל חמתם, למַען יֵדעוּ!”… – ניצנץ רעיוֹן־נקם במוֹחוֹ של הדוֹקטוֹר, כּשכּתב את פּתקת־הסַמים. ואוּלָם ידוֹע ידע, כּי רעיוֹן־הבל הוּא, מוּזר מאוֹד, ולא בּזה ישכּךְ אֶת סַערת־רוּחוֹ.
הנַערה עמדה כּפוּפה לשוּלחָן, הבּיטה בּחרדה אֶל יד הדוֹקטוֹר, הרוֹשמת על הנייר את האוֹתיוֹת הטמירוֹת הזרוֹת, והעיפה עין אַחַר־כּךְ בּמיטת אָביה הגוֹסס, כּאִילוּ בּיקשה להיוָכח, אִם יֶש עוֹד בּכוֹחַ האוֹתיוֹת האֵלה לחוֹלל נפלָאוֹת וּלבטל את רוֹע הגזירה.
הדוֹקטוֹר לָבש פּרוָתוֹ ויצא. הנַערה הלכה אַחריו עד הפרוֹזדוֹר, תּפסה לוֹ בּידוֹ ונתנה קוֹלָה בּבכי־תחנוּנים, כּתינוֹקת:
– אדוֹני הדוֹקטוֹר, אוֹי, דוֹקטוֹר יקר… מַה יִהיֶה אֵיפוֹא? מַה יִהיֶה עתּה?…
הדוֹקטוֹר נתבּלבּל, החליק לה בּתנוּעה כּבדה על שכמה הכּחוּש והענוֹג, נתבּלבּל מזה עוֹד יוֹתר והתחיל לגמגם בּשׂפתיים רפוּיוֹת:
– אֵין בּכךְ כּלוּם, ילדתי… הלא זה… זה האָדם… מה אֶפשר לעשׂוֹת?… הנה אַף אני אָדם למשל… וּבכן, כּסבוּרה אַתּ, מה הם חַיי?… אֵינם שוים כּלוּם… משוּלים כּ… כּכלי־זכוכית, חי נַפשי…
הדוֹקטוֹר ידע, כּי מדבּר הוּא דברי שטוּת, וּמתּוֹךְ כּךְ חָש את עצמוֹ נחלָש מאוֹד וּנטוּל־רצוֹן, כּאִילוּ מעדוּ רגליו בּאֵין מַעמד והוּא שוֹקע למַעמַקי תּהוֹם. תּמךּ את ראשוֹ הסחַרחַר בּדלת, הציץ על פּני הנַערה הנבוּכים והמדוּכּאִים והוֹסיף לדּבר:
– חי נַפשי, כּכלי־זכוּכית… ולָכן עלוּלים הם להישבר… כּלי־זכוּכית עלוּלים תּמיד להישבר, הנה יֶש לי, למשל, אניקדוֹטה אַחַת על כּלי־זכוּכית, אניקדוֹטה מַתאִימה מאוֹד לעניין… בּקרוֹן היה מַעשׂה. הקרר דפק ברגלוֹ על האַרגָז, וצוַח אֵלָיו היהוּדי: בּזהירוּת, אַל תּשבּוֹר, אנחנוּ כּאן, כּלי־זכוּכית אנחנוּ, חֶה־חֶה… סיפּוּר־הבלים… חנוָני אֶחָד סיפּר לי היוֹם… בּחוּר ריק, כּפי הנראֶה, אָחָד מפּרחי־הסוֹחרים… פֶה! הנַערה הבּיטה בעֵינַיִים לטוּשוֹת אֶל פּני הדוֹקטוֹר, המתעוים וּמגחכים גיחוּךְ משוּנה. אַחַר־כּךְ פּנתה ממנוּ בּבכי נחנק.
כּשנמלט הדוֹקטוֹר מן הבּיִת העני, קידמוּהוּ חשיכה רבּה ורוּחַ־שלָגים קרה. התעטף בּפרוָתוֹ ורץ בּפסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת לאוֹרךְ הרחוֹב המכוּסה שלג, רץ ורוֹעֵד וטוֹעֵן לעצמוֹ:
– פֶה! פֶה! פֶה! חַיִים ריקים ושוֹממים, ריקים ושוֹממים, ריקים ושוֹממים…
א
לאַחַר שהתגלגל יִשׂשׂכר־בּאֶר בּאמריקה כּעֶשר שנים והיה נע ונד בּרחבי המדינה, בּכרכּי־הים וּבערי־השׂדה, נתנַסה שם כּל מיני נסיוֹנוֹת ושׂבע עוֹני וּתלָאוֹת הרבּה, תּקפוּהוּ פּעם אַחַת געגוּעים על בּיתוֹ ועיר־מוֹלדתּוֹ. הדבר היה בּיוֹם־קיִץ לוֹהט. יִשׂשׂכר־בּאֶר נכנַס בּצרוֹר מרכּוּלתּוֹ לאַחַת המסעדוֹת הדלוֹת, עבר על פּני השוּלחָנוֹת עם הסוֹעדים המזיעים, השקוּעים אִיש בּאכילָתוֹ, הניע יד אַחריהם ועמד שלא בּמתכּוון לפני הראִי, התּלוּי סמוּךְ לפּתח. מתּוֹךְ הראִי הציצוּ אֵלָיו פּנים שׂעירים וּקמוּטים, קוֹדרים וּשזוּפים מחוֹם הקיִץ, עם עֵינַיִים ליאוֹת, מצירוֹת ודוֹאגוֹת. בּעמדוֹ כּךְ שעה קלה עיֶיף וּשחוֹחַ, השגיח בּלי משׂים וראה, כּי בּקצוֹת זקנוֹ השחוֹר כּבר נזרקוּ סימני שׂיבה וּבפאוֹתיו הגזוּזוֹת הלָבן מרוּבּה על השחוֹר. וּפתאוֹם נתגלָה לוֹ, כּי כּל זמַן שהוּא מַזקין, דמיוֹנוֹ לאָביו מוֹסיף והוֹלךּ. כּךְ, בּדיוּק מַמש, היה מַראֵה פּניו של אָביו בּימיו האַחרוֹנים, לפני מוֹתוֹ. אֵלוּ שני הקמטים העמוּקים משני עֶברי האַף, וזה המַבּט המחוּדד עם הבּרק הליאֶה בּעֵינַיִים. אפילוּ עמידתוֹ מתּוֹךְ קוֹמה כּפוּפה, בּפנים זוֹעפים ודוֹאגים, דוֹמה לעמידתוֹ של אָביו בּאַחרית ימיו. גילוּי זה הרעיש אֶת לבּוֹ מאוֹד.
יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב על כּיסא, הניח אֶת צרוֹרוֹ לרגלָיו ושקע בּהירהוּרים. הפּעם הירהר על כּל אוֹתם הדברים, שעד עכשיו היה מתחַמק מהם, מתאַמץ להסיחָם מלבּוֹ: על נדוּדיו ללא תּקוָה ותכלית בּערי אמריקה ועיירוֹתיה, על אֵשת־נעוּריו שמפּניה בּרח לכאן בּעוֹדנוּ צעיר כּמעט, על שני ילָדיו שעזב אִתּה בּבּיִת, על שכניו יוֹשבי העיירה הנידחת, על הזיקנה הממַשמשת וּבאה. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ צפוּ ועלוּ בּזכרוֹנוֹ, כּמוֹ מבּעד לערפל, תּמוּנוֹת וּדמוּיוֹת נשכּחוֹת מכּבר־הימים: העיירה מוּראוואנקה עם השׂדוֹת הרחָבים, הזרוּעים תּפּוּחי־אדמה בּמַעלה הגבעה, החוֹרשה הקלוּשה של עצי הליבנה במוֹרד, בּית־הקברוֹת הישן עם הנהר אשר מעֵבר לחוֹמה, עם בּית־הטהרה המסוּייד לָבן, עם המַצבוֹת הנמוּכוֹת והדחוּיוֹת, שבּימי הקיִץ, בּחוֹם השמש, האִילָנוֹת מוֹריקים שם בּדממה עמוּקה, והכּל מסביב שוֹקט ונוֹחַ כּל־כּךְ, גָלוּי וידוּע וקרוֹב ללב.
מקץ חוֹדש ימים צירף יִשׂשׂכר־בּאֶר מספּר דוֹלָרים להוֹצאוֹת הדרךְ, לָבש חליפת־קיִץ חדשה, קנה לעצמוֹ מעיל־גשם של גוּמי שחוֹר וּמבהיק, אָרז במזוַדתּוֹ צרוֹר לבנים חדשים וספרי רוֹמַאנים אחָדים ויצא יחידי אֶל האנייה.
לביתוֹ חָזר בּתחילת אלוּל, לפנוֹת בּוֹקר בּהיר וקריר. השמש המתלקחת יצאה זה־עתּה מאַחרי הגבעה, וקרניה האדוּמוֹת ריחפוּ על פּני גני־הירקוֹת המרוּקנים, העוֹטים אֵד דק, ניצנצוּ בּקוֹלסי הכּרוב השׂרידים, הקוֹדרים והצוֹננים. העיירה היתה שרוּיה עדיִין בּשינה של שחרית, ורק פּה ושם, מפּינוֹת רחוֹקוֹת, כּבר נשמעוּ קריאוֹת צרוּדוֹת של תּרנגוֹלים ניעוֹרים, חריקה בּוֹדדה של קילוֹן־בּאר. עֶגלת־האִיכּרים הקטנה, שבּה נסע מבּית־הנתיבוֹת הרחוֹק, התנַהלה לאִטה בּתוֹךְ הרחוֹבוֹת הצרים, הריקים, התנוֹדדה ושיקשקה על־גבּי האבנים של הכּביש המעוּקם. יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּעגָלָה והבּיט בּעֵינַיִים תוֹהוֹת על בּתּי־העֵץ הישנים והנמוּכים עם הגזוֹזטרוֹת הקטנוֹת, המַשחירוֹת מזוֹקן, על הרפתים הרעוּעוֹת עם קירוֹתיהן הנטוּיִים, השקוּעים חציים בּאדמה, על גדרוֹת־הגנים הדחוּיוֹת, שהפּרוּץ מרוּבּה בּהן על העוֹמד. העיירה נראתה לוֹ בּבת אַחַת משוּנה וזרה, קטנה ודלה ועזוּבה כּל־כּךְ! וּתמיהה רבּה תּקפה אֶת לבּוֹ: אֵיךְ קרה הדבר לפתע־פּתאוֹם, שעזב הרחק מאַחריו עוֹלם־פּלָאוֹת, גָדוֹל ועשיר כּל־כּךְ והוּא בּא עתּה לפינה נידחת זוֹ, אּל אִשה, אשר ממנה מילט אֶת נַפשוֹ לפני שנים רבּוֹת?…
כּשהגיע סמוּךְ לביתוֹ וראה אֶת הגג הנמוּךְ, שכּבר התחיל להוֹריק והעלָה כּתמי אֵזוֹב, ואֶת התּריסים המעוּקמים המוּגָפים על החַלוֹנוֹת כּתלוּיִים בּרפיוֹן, הרגיש זיע חַם בּערפּוֹ, וברדתּוֹ מעל העגָלה פּקוּ בּרכּיו. המתּין רגע עד שתּסתּלק העגָלָה, אַחַר־כּךְ הביא אֶת המזוָדה אֶל הגזוֹזטרה הקטנה, הוציא סיגָרייה ועמד לעשן. בּפנים הבּיִת היתה דממה. יִשׂשׂכר־בּאֶר מישש אֶת כּף־המַנעוּל של הדלת, ציץ על ערימַת האֵפר השחוֹר, השפוּךְ בּחָצר ממוּל הגזוֹזטרה, הבּיט אֶל אֶשנַב הפֶרוֹזדוֹר אשר ממַעל לגזוֹזטרה. לשעבר היתה זכוּכית האֶשנב חצייה שבוּרה. עכשיו היא שלימה, נתוּנה בּתוֹךְ מסגרת־עֵץ חדשה, מהוּקצעה.
“מי נתן דעתּוֹ לתקן את האֶשנב?” – תּמַה יִשׂשׂכר־בּאֶר. וּפתאוֹם תּקף עליו פּחד, שמא כּבר מתה אִשתוֹ, ילָדיו הלכוּ בּאשר הלכוּ, וביתוֹ נהפּךְ למעוֹן זרים. מתּוֹךְ פּחד זה ניגש אֶל החַלוֹן הראשוֹן, פּתח בּידיִים רוֹעדוֹת אֶת התּריס והציץ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. החדר הראשי היה מטוּשטש כּוּלוֹ בּאַפלוּלית, ורק גוּש לָבן אֶחָד הבהיק מאַחַת הפּינוֹת. יִשׂשׂכר־בּאֶר הוֹסיף להתבּוֹנן עד שהגוּש הלָבן נתבּלט לעֵיניו: זוֹ היתה עריבה מלאָה קמח. התחיל לתוֹפף בּחשאי על החַלון:
– פּתחוּ!
מבּפנים לא נשמַע קוֹל ולא קשב. יִשׂשׂכר־בּאֶר המתּין רגע, התבּוֹנן שוּב אֶל תּוֹךְ האַפלוּלית ותוֹפף בּחָזקה: – פּתחוּ את הדלת
ליד הקיר, סמוּךְ לחַלוֹן, נתרחשה תּנוּעה. נזדקף ראש נַערה עם פּרעוֹת שׂיער שחוֹר והבהיקוּ זרוֹעוֹת ערוּמוֹת. הראש הציץ בּחַלוֹן בּעֵינַיִים נבהלוֹת, נרתּע לאחוֹריו ונבלע בּחלל האַויר המטוּשטש. אַךְ מיד נתגלתה שוּב דמוּת הנַערה בּחַלוֹן, הבּיטה רגע אּל פּני יִשׂשׂכר־בּאֶר כּמשתּאָה, קפצה על הקרקע, חָלפה בּאַפלוּלית החדר בכוּתּוֹנת לבנה והתחילה קוֹראת בּקוֹל מרתּת: – אִמא, אוֹי… מַהרי וקוּמי… אִמא קוּמי! אוֹי, ראִי־נא… דוֹמה, אַבּא הוּא זה… אַבּא בּא!
בּעוֹמק הבּיִת, בּתוֹךְ החשיכה, זה דבר מה, חָרק ונעתּק ממקוֹמוֹ. כּלי כּבד, כּיסא או סַפסל, נפל ונחבּט בּקרקע. נשמע קוֹל לחש נפחָד:
– הא? מה? מי?… מי זה אוֹמר? אֵיך?…
הדלת נפתּחה בּרעש, ועד שיִשׂשׂכר־בּאֶר עבר אֶת הסַף, נפלה על צוָארוֹ נַערה גבוֹהת־קוֹמה, ליפּפה אֶת ראשוֹ בּזרוֹעוֹת רכּוֹת וחַמות לנַשק לוֹ. – אַבּא! הרי זה אַבּא!…
הבּדידוּת הקשה שהעיקה על לבּוֹ בּמשךְ עֶשר שנוֹת נדודיו בּנכר, הרוֹגז האִילם, העֶלבּוֹנוֹת, שנצטבּרוּ בּקרבּוֹ שם, בעוֹלָם הגָדוֹל והזר, – כּל זה זע בּבת אַחַת, נתמוֹגג ונמס. יִשׂשׂכר־בּאֶר עמד לפני בּתּו הבּוֹגרת במזוָדה שבּידוֹ כּפוּף ונרעש, וּדמעוֹת רוֹתחוֹת שטפוּ מעֵיניו. הוּא הרגיש עצמוֹ תּשוּש וּמתמוֹטט, עד שמוּכרח היה לישב על הסַפסל.
– גָדָלתּ פּה, אֶסתּר, נתבּגרתּ כּל־כּךְ… אָמַר לבתּוֹ בִגיחוּךְ רךְ, מתּוֹךְ דמעוֹת. –ואני הכּרתּיךָ מיד! – אָמרה אֶסתּר והבּיטה אֶל אָביה בּבוֹשת־פּנים, כּוּלָה משוּלהבת, מאוּשרת. היא נחפּזה לכפתּר אֶת חוּלצתה עליה, רצה החוּצה לפתּוֹחַ אֶת התּריסים, וּמיד חָזרה ועמדה שוּב להבּיט אֶל אָביה בּפנים מַבהיקוֹת. – איֵה אֵיפוֹא זוֹ… אִמא שלָךְ? – שאַל יִשׂשׂכר־בּאֶר והתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּבּיִת המוּאָר.
בּרגע זה מישמשה ויצאה מפּינה אפלה שאַחרי התּנוּר והכּיריִים אִשה קטנה וּצנוּמה, כּשהיא קוֹשרת לשׂער ראשה הפּרוּע מטפּחת צהוּבּה. האִשה גיחכה גיחוּךְ משוּנה, עיפעפה בעֵיניה הכּבוּיוֹת, פּישפּשה בּאֶצבעוֹתיה הרוֹעדוֹת בּחוּלצתה הפתוּחָה, בּיקשה בּה כּפתּוֹרים. ואוּלָם כּפתּוֹרים לא היוּ, וּמתּוֹךְ הכּוּתּוֹנת הציצוּ שדיה הדקים, הנוֹפלים. יִשׂשׂכר־בּאֶר קם מן הסַפסל, אַךְ מיד חָזר וישב. רגע התבּוֹנן בּעיִן בוֹחנת אֶל אִשתּו, ראה אוֹתה בּמבוּכתה, כּיצד היא מהססתּ, מוֹללת בּרגליה, ממַשמשת מטפּחתּה בּשתּי ידיה, וּבשעת מַעשׂה לוֹהטת אַחַת מלחַיֶיה וּשׂפתה התּחתּוֹנה רוֹעֶדת רעידה משוּנה, עד שאֵין לָדעת, אִם שׂוֹחקת היא, אוֹ מבקשת לבכּוֹת. – נוּ, מַה שלוֹמךְ אַתּ, דבוֹרה־לאָה? – שאל בּקוֹל וַתרני רךּ, מתּוֹךְ ישיבתוֹ על הסַפסל. האִשה הקטנה והצנוּמה חָרדה כוּלָה, אָדמה מאוֹד והתאַמצה לעצוֹר אֶת הדמעוֹת שעלוּ בּגרוֹנה, היא ניסתה להעלוֹת על פּניה כּמין חיוּךְ, פּסעה פּסיעה אַחַת אֶל בּעלָה, מיששה שוּב אֶת שׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה וענתה בּדיבּוּר מקוּטע:
– אָט, בּרוּךְ השם… מַה תּשאַל לשלוֹמי?… הלא רוֹאֶה אַתּה… הנה זכיתי… לבסוֹף בּאת… מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים… גם אַתּה זקנתּ, שׂכר־בּאֶרל, בּרוּךְ השם… אֶלָא מה?…
היא עמדה בּתוֹךְ הבּיִת בּוֹשה ונרגשת, חָבקה ידיה על בּטנה, עיפעפה בּעֵיניה הכּבויּוֹת כּלפּי בּעלָה, שנראָה לָה משוּנה בּיוֹתר, כּיצוּר זר מעוֹלָם אַחר, חָדש וּמַפליא בּישיבתוֹ וּבשתיקתוֹ, בּמַלבּוּשיו הקצרים וּבשׂערוֹ המַכסיף.
–וזהוּ, כּפי הנראֶה, אָשר? – שאל יִשׂשׂכר־בּאֶר על נַער כּבן חמש־עֶשׂרה, שיצא בּחשאי מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים בּפנים מבוֹהלים. – בּוַדאי אָשר! – אָמרה האִשה. – הכּרתּ אוֹתוֹ?
– קרב אֶל אַבּא. הלא זה אַבּא! – פּנתה אֶסתּר אֶל אָחיה ומּשכה אוֹתוֹ בּצוארוֹנוֹ. הנַער השתּמט מידיה ועמד בּעֵינַיִים כּבוּשוֹת בּקרקע, אִילם ואָדוֹם.
–וואֶל, לָמה תּעמוֹד מרחוֹק? – אָמַר לוֹ האָב וקם מן הסַפסל. – קרב אֵלָי, תּן שלֹום, שייק האֶנדז!
הנַער היסס רגע, ניגש אֶל אָביו בּראש מוּרד והוֹשיט לוֹ יד, בּלי הבּיט אֶל פּניו. יִשׂשׂכר־בּאֶּר אָחז אֶת בּנוֹ בּכתפיו וסקר אוֹתוֹ מראשוֹ עד רגלָיו. – נַער גָדוֹל כּבר, ורק ירוֹק מאוֹד… ולָבוּש קרעים…
– אֶלָא מה… – נענתה האֵם, קרבה אֶל השוּלחָן והתייצבה כּנגד בּעלה בּגיחוּךְ עלוּב, כּמקבּלת נזיפה על מַראֵה בּנה. – בּחוּר כּביכוֹל… חדל־אִישים, בּרוּךְ השם…
הנַער הציץ על אִמו בעֵיני־זעם, וִמיד פּנה אֵליה עוֹרף וּפרש לקרן־זוית.
– הלוֹמד הוּא, לכל הפּחוֹת, בּאַסכּוֹלָה?
–מי לוֹמד? אֵינוֹ לוֹמד ולא כלוּם, בּרוּךְ השם. אִם לָמַד פּעם בּחדר בּקצה המַזלג, הרי שכח תּלמוּדוֹ זה־כבר. מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים. הוֹלךְ, בּרוּךְ השם, בּטל וּמבוּטל. לא שהוּא עוֹשׂה דבר, לא שהוא שוּמע לעשׂוֹת דבר. כּמה פּעמים, סבוּר אַתּה, שילחתּיו לתלמוּד־תּוֹרה? אֵינוֹ רוֹצה! למסוֹר אוֹתוֹ שוּב למלמד – אֵין לי כּוֹח לכךְ. מאַיִן? המן הפּרנסה שלי, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים? תּחילה כּשהיִית שוֹלח עדיִין עשׂרה קרבּוֹנים פּעם בּשנה, היִיתי נוֹתנת אוֹתם להמלמד בשׂכר־לימוּד. אַחַר־כּךְ הלא נשתּתּקתּ. ואָמנם חַיֶיבת אני לוֹ זה שּתי שנים בעֶרכּךָ דמי זמַן שלם. והרי אני מסַלקת לוֹ אֶת החוֹב קימעה קימעה בּלחם. הלא אוֹפה אני לחם, בּרוּךְ השם. מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים…
– ואֶסתּר מה עוֹשה? – השׂיא יִשׂשׂכר־בּאּר אֶת השׂיחָה הבּלתּי־נעימה לעניין אַחר. – עוֹבדת באַחַד השאַפּים?
– בּוַדאי עוֹבדת היא! עוֹזרת לי בּפּרנסה הנאָה שלי בעווֹנוֹתינוּ הרבּים. הלא אוֹפה אני לחם כּביכוֹל אני אוֹפה. אֶלָא מַה יכוֹלה אני לעשׂוֹת אַחרת? אָמנם לא לכךְ גוּדלתּי בּבית־אַבּא. והרי אני מתגלגלת, בּרוך השם ביִיסורים. וכאן תּינוֹקת הוֹלכת וּגדלה, עוֹמדת כּבר בּשידוּכים עוֹד מעט, ערוּמה, בּרוּך השם ללא כּוּתּוֹנת לבשׂרה. תּכלית נאָה! אֶלָא מַה? מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים. יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּפנים מַחרישים והתבּוֹנן אֶל כּל פּינוֹת הבּיִת, אֶל הכּתלים ששקעוּ ונתעקמוּ, אֶל המלוֹש הגָדוֹל אֵצל התּנוּר, אֶל התּקרה המפוּחָמה, אֶל האִיצטבה, המכוּסה כּוּלָה קוּרי־עכּביש שחוֹרים. הכּל דל כּל־כּךְ, ישן־נוֹשן, מסוֹאָב מרוֹב ימים. אוֹתוֹ העוֹלםָ הגָדוֹל והמפוֹאַר, שעזב במרחַקים, כּבר נדמה לוּ עכשיו כּמקרה־פליאָה בּחַייו, כּחלום קסם, שנתנַדף ואיננוּ.
– מבקש אַתּה מסתּמא אֶת המיחָם? – שאלה אוֹתוֹ אִשתּוֹ, שלא גָרעה עיִן ממנוּ כּל העֵת, בּגיחוּךְ נוּגה. ־ אֵין עוֹד מיחַם, ברוּךְ השם. צריכה היִיתי לתפּוֹר בּגד של חוֹרף לתּכשיט הנאֶה הזה. אָמנם לפי המַעשׂים הטוֹבים שלוֹ לא זכה אֶצלי לכךְ. אבל מַה יכוֹלה היִיתי לעשׂוֹת? הן לא אַניחַ ליֶלד להתהלךְ ערוֹם בּקוֹר החוֹרף. הלא אֵם אני, ולא הרי האֵם כּהרי האָב… מילא, מקיימים אָנוּ אֶת עוֹלָמנו בלא מיחָם. כּי אֵימתי אָנוּ שוֹתים תּה, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים? אֶלָא אִם כּן עכשיו, אַחרי אשר בּאת כִבר, וּמאָרץ רחוֹקה כּל־כּךְ…
ופתאום נבהלה ממקומה:
– ראֵה נא גם ראֵה, לָמה אני עוֹמדת כּאן וּמדבּרת? הלא בּוַדאי רעֵב אַתָּה אַחרי דרךְ ארוּכה כּזאת, ואני עוֹמדת לי סתם כּךְ! גם אֶת התּנוּר עדיִין לא הסֵקתּי, והעיסה כּבר החמיצה יוֹתר מדאי! ראשי, בּרוּךְ השם, נדהם עלי… הנה אַבעיר אֵש ואֶשפּוֹת אֶת הקוּמקוּם, אוֹ אֶפשר עדיִין לא התפּללתּ, שׂכר־בּאֶרל?
יִשׂשׂכר־בּאֶר לא ענה דבר, קם מן הסַפסל, הפךְ ראשוֹ ועמד להבּיט בּחַלוֹן.
ב
בּימים הראשוֹנים היה בּיתוֹ של יִשׂשׂכר־בֶּאר הוֹמה מאַנשי העיירה, שכנים וּשכנוֹת, שנכנסוּ אֶצלוֹ לבקרוֹ. הלָלוּ בּאוּ לקבּל פּרישׂת־שלוֹם מאמריקה, והלָלוּ נכנסוּ סתם מתּוֹךְ סַקרנוּת להציץ על האוֹרחַ, כּעל בּרייה מוּפלָאָה: מַה מַראֵהוּ של יהוּדי, שנעלם עֶשׂר שנים בּאמריקה ולא רצה לכתּוֹב אפילוּ לאִשתּוֹ מה הוּא עוֹשׂה שם? אֵלה שבּאוּ לקבּל פּרישׂת־שלוֹם יצאוּ מעם פּניו בּאַכזבה רבה: יִשׂשׂכר־בּאֶר לא נפגש בּאמריקה עם אַנשי מוּראוואנקה ולא נתן דעתּוֹ עליהם כּלָל. נשי הבּעלים האמריקאִיים התמַרמרוּ בּקוֹל ולא יכלוּ להבין דבר משוּנה כּזה בּשוּם פּנים: מַה טיבוֹ של אָדם כּמוֹתוֹ? הנה באִים עוֹד אנשים מאמריקה, וכוּלָם מביאִים פּרישׂוֹת־שלוֹם משם, ולא פּרישׂוֹת־שלוֹם בּלבד, אֶלָא גם מַתּנוֹת הם מביאִים לנשים זרוֹת מבּעליהן: טבּעוֹת, עגילים, צמידים… יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּראש השוּלחָן בּפנים זוֹעפים, יהיר וזר בּלבוּש הקיִץ המשוּנה ובכוֹבע הצמר המשוּבּץ אשר על ראשוֹ, ורק לָחַץ אֶת כּתפיו:
– מה אַתּן סבוּרוֹת, אמריקה כּמוּראוואנקה היא לָכן? אמריקה מדינה גדוֹלה ועצוּמה היא, עם אַלפי ערים גדוֹלוֹת עם מיליֹוני בּני־אדם – צא וּבקש שם אֶת החַייטים עם הרוֹכלים ממוּראוואנקה לקבּל מהם טבּעוֹת עגילים בּשביל נשיהם! היִיתי עסוּק שם בּעניינים של בּיזנס, ולבּי לא הלךְ אַחרי כּל אוֹתן החַיוֹת הירוּקוֹת!…
לשון זו של “חַיוֹת ירוּקוֹת” שוּב לא היתה לפי בּינתן של נשי מוּראוואנקה. ורק דבר אֶחָד נתבּרר לָהן: כי יִששכר־בּאֶר נשאַר אוֹתוֹ פּרא־אָדם כּשהיה – גאותן ורע־לב. אפילו אמריקה לא החזירה אוֹתוֹ למוּטב.
השכנים הסַקרניִים, הנוֹטים לפשפּש בּמוּפלָא מהם, בּיקשוּ להציל מפּיו, כּמה כּסף הביא אִתּוֹ מאמריקה? הגיעוּ בּעצמכם: אָדם שהה שנים רבּוֹת בּאֶרץ־הזהב, לא שלח לביתוֹ למַעלָה מעשׂרה קרבּוֹנים פּעמים לחַג הפּסח, – הלא מסתּמא חָסַךְ שם אוֹצרוֹת כּסף! אַךְ בּמהרה נתגלָה לָהם הסוד, כי חוּץ ממזוָדה מלאה כּוּתּנוֹת אמריקאִיוֹת, הנפרפוֹת על כּפתּוֹריהן לאָרכּן, דוּגמַת קפּוֹטה, וטבּעת־זהב דקה לבתּוֹ, וזוג כתפוֹת לבנוּ, לא הביא יִשׂשׂכר־בּאֶר מאמריקה כּלוּם. דבר זה שמעוּ בּפירוּש מפּי מאִיר־נָחוּם הקמחי. הלָה בּא אֶל בּיתוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר וּפנקס־החשבּוֹנוֹת הגָּדוֹל תּחת זרוֹעוֹ והראָהוּ חשבּוֹן אָרוֹךְ מן השנה שעברה, שאִשתּוֹ חַיֶיבת לוֹ על קמח הוֹן עצוּם. ולא אבה יִשׂשׂכר־בּאֶר גם להבּיט אֶל פּניו ואָמַר, כי אֵין הוּא אוֹפה לחם ואֵין הוא משלם חוֹבוֹת על קמח.
– אבל הלא חוֹבוֹתיה של אִשתּךְ הם, ואַתָּה בּעלָה.
– אִם בּעלָה אני אוֹ לא בּעלָה – זה בּיזנס פּרטי שלי.
אַנשי מוּראוואנקה הניעוּ עליו בּידם והרפּוּ ממנו.
כּעבוֹר ימים, יצא יִשׂשׂכר־בּאֶר לָעיר לבקש לו משלח־יד. לשעבר, קוֹדם שנסע לאמריקה, סחַר כּאן בּעֵצים. ואוּלָם סוֹחרי העֵצים, בהם גם שוּתּפיו הקוֹדמים, כּיוָן שנודע לָהם מפּיו, כּי כּסף מזוּמן אֵין לו, השתּמטוּ מפּניו אַחַד אֶחָד. יִשׂשׂכר־בּאֶר חָזר לביתוֹ נרגָז מאוֹד, פּסע בּחדר פּסיעוֹת גסוֹת וטען לעצמוֹ: – גנטלמאָנים מוּראוואנקאִיים! אַנשי ביזנס! חַיות ירוקות!.. אַחַר־כּךְ פּרש לקיטוֹן האָפל מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, התכּנס לתוֹךְ המיטה וישן שם כּל אוֹתוֹ היוֹם. מאָז היה יוֹשב כּל הימים בּבּיִת, מַבּיט בּחַלוֹן וּמַחריש וּמעשן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. בּינתיִים הגיע החוֹרף, בּחוּץ גָבר הקוֹר, ויִשׂשׂכר־בּאֶר עדיִין התהלךְ בּמַלבּוּשיו האמריקאִיים הקלים וּבמעיל־הגשם המַבהיק עם הבּרדס המחוּדד אשר לראשוֹ. אַנשי העיירה מצאוּ לָהם עניין נאֶה להתגדר בּוֹ והתלוֹצצוּ בּכל פּה על המוּקיוֹן האַמריקאִי ועל לבוּשוֹ הקיצי המשוּנה, שהוּא מטיֵיל בּוֹ להנאָתוֹ בּסוּפוֹת שלג. וּפעם אַחַת לא יכלה עוֹד אֶסתּר בּתּוֹ לָשׂאת כּל זאת, היא היתה הנפש האַחַת בּבּיִת, שיִשׂשׂכר־בּאֶר לא דחה אוֹתה מעל פּניו, ואפילוּ רחש לָה חיבּה כּמוּסה. והנה קרבה בּחשאי אֶל החַלוֹן וּצרוֹר בּגָדים בּידיה ואָמרה אֶל אָביה בּבוֹשת־פּנים: – אַבּא, הוֹצאתי לךָ מתּוֹךְ האָרוֹן אָת הקפּוֹטה השבּתּית שלָךְ, ששכחתּ כּאן לפנים… קפּוֹטה חדשה כּמעט…
יִשׂשׂכר־בּאֶר הציץ על בּתּו בּתמיהה:
– לָמה לי קפּוֹטה שבּתּית לפתע פּתאום? – סתם כּךְ… ללבּוֹש…
– מה החדשה הזאת?
– והלא הכּל… הכּל אוֹמרים, שלא נאֶה להתהלךְ כּאן במלבּוּשים אֵלוּ בּחוֹרף. לא לכבוֹד זה לָךְ… בּעֵיניה של הבּת התנוֹצצוּ דמעוֹת.
יִשׂשׂכר־בּאָר נתמַלא חימה. קם, חָטף מידיה אֶת צרוֹר הבּגָדים והשליךְ אוֹתם מעם פּניו.
– מי הם האוֹמרים? החַיוֹת הירוּקוֹת? חוֹבשי־הסַפסלים מאחוֹרי התּנוּר בּבית־המדרש? ואַתְּ, עֶגלָה פּוֹתה, שוֹמַעת דבריהם ומתפעֶלת? אִם כּן, הלא בּאמת עֶגלָה פּוֹתה אָתּ!…
הוּא הצית גפרוּר בּחמת־רוּחוֹ, עישן סיגָרייה והתחיל פוֹסע בּחדר אַחַת כּאן ואַחַת כּאן.
–חַה־חַה, אֵין אִיש אשר יֵצחַק! חליפתי האַמריקאִית שקניתי במיטב החנוּיוֹת בּקאַנאָל סטריט, לא נשׂאָה חן וָחסד בּעֵיני הספּוֹרטים בּמוּראוואנקה! קפוֹטה אֶלבּש לָהם, עם יארמוּלקה, עם טלית־קטן!… שמעי אֵיפוֹא, שטיה שכּמוֹתךְ! – פּנה אל בּתּו בּנעימה רכּה יוֹתר. – אִם יַנסוּ עוֹד פּעם לקנתּרךְ בּדברים, תאֹמרי לָהם, כִּי אַבּא שלָךְ עבר אֵת כּל אַמריקה לאָרכּה וּלרחבּה, מניוּ־יוֹרק ועד שיקאגוֹ, והוּא יוֹדע בּעצמוֹ, מהי מידתוֹ של גנטלמאֶן! כּךְ, בּדברים אֵלה, תּאֹמרי לָהם… אני כּאן הגנטלמאֶן היחידי בּמוּראוואנקה, ולא מפּי ירוּקים שכּמוֹתם אֶהיֶה חָי!… רשאִית אַתּ לסַפּר לָהם, כי הפרזידנט תּיאוֹדוֹר רוּזוולט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אֵינוֹ מתבּיֵיש ללבּוֹש בּגָדים כּאֶלה, ואֶת הגוֹברנר של מדינַת אוֹהאיוֹ ראִיתי בְּעֵינֵי לפני שתּי שנים בּיוֹם סַגריר לָבוּש מעיל־גשם… כּךְ תּסַפּרי לָהם, אוֹ מוּטב שלא תּסַפּרי לָהם כּלוּם, רק ירוֹק תּירקי בּפניהם ־ ודי!…
ויִשׂשׂכר־בּאֶר פּרש לקרן־זוית, כּפף ראשוֹ וירק בּכל פּה מעצמת רגשוֹתיו.
רגָעים מספּר עמד מתּוֹךְ הירהוּרים, כּמי שנתקררה דעתּוֹ קימעה, עישן אֶת הסיגָרייה וסילסל בּשפמוֹ. מתּוֹךְ עמידה זוֹ רחש לבּוֹ פּתאוֹם דבר טוֹב. גָחַן אֶל תּחת הסַפסל, משךְ והוֹציא משם את מזוַדתּוֹ עם בּגדי־הלָבן שלוֹ, שהוּא שוֹמר אוֹתם שמירה מיוּחדת, אֵינוֹ מניחַ לָהם להתערב עם אֵלו של שאָר בּני־הבּית. העמיד אֶת המזוָדה על הסַפסל וּפתח אוֹתה בּזהירוּת, כּשם שפּוֹתחים כּלי־חמדה.
–המלבּוּשים האַמריקאִיים שלי לא לפי טעמם הם… כּאן יֵש לָהם נאִים מאֵלה… לָמה לי להרחיק. עֵדוּתי? הרי בּגדי־לָבן לפנַיִךְ. ראִי כּוּתּנוֹת, ראִי תּחתּוֹנים! המבינה אַתּ בּטיבם של בּגדי־לָבן אֵלוּ?… אַדרבּה, מַששי לשם חידוּש כּוּתּוֹנת זו. הלא כּמוֹה כּמשי! אָריג רךְ כּחמאָה, דק מן הדק, וחָזק כּבּרזל!… נוּ, מַה תּאֹמרי?
הבּת מתכּוונת להפיס דעתּוֹ של אָביה וממַששת בּזהירוּת אֶת האָריג של הכּוּתּנוֹת האַמריקאִיוֹת. – אָמנם כּן, – מַשמיעה היא הסכּמתה, – כּוּתּנוֹת טוֹבוֹת! – טוֹבוֹת? – שוֹאֵל יִשׂשׂכר־בּאֶר בּתרעוֹמת, כּאֵינוֹ מסתּפּק בּשבח מוּעט זה. – וכי גם כּאן יִמכּרוּ לָךְ כּוּתּנוֹת טוֹבוֹת כּאֵלה? קחי וּמַששי בּאֶצבּעוֹתיִךְ מַשש היטב, והרגישי, מה אַתּ ממַששת!… ועתּה, מאַחַר שמבינה אַת בּטיב סחוֹרה שכּזו, אִמרי לי אֵיפוֹא, כּמה, דרךְ משל, היִית משלמת כּאן, אֶצלכם בּמוּראוואנקה, בּמחיר כּוּתּוֹנת כּזאת? הבּת מגחכת במבוּכה, עוֹמדת שוּב למַשש אֶת הכּוּתּוֹנת וחוֹשבת רגע, כּנמלכת בּדעתּה, בּכמה תּעריךְ אֶת מחירה, כּדי לגרוֹם נַחַת־רוּחַ לאָביה? – כּלוּם יוֹדעת אני? בּמחיר כּוּתּוֹנת כּזאת היוּ משלמים כּאן בּמוראוואנקה אֶפשר חמשה קרבּוֹנים?
– ואני שילמתּי – יוֹדעת אַתּ, כּמה? שבעים וחמשה סנטים. שבעים וחָמש קוּפיקוּת אמריקאִיוֹת בּמחיר כּוּתּוֹנת של משי כּמעט!
הבּת מנַענַעת ראשה, כּמשתּאָה למציאָה כּזאת, וּפניו הקודרים של יִשׂשׂכר־בּאֶר קוֹרנים רגע בנוֹגה עֶליוֹן. גוֹחן הוּא אֶל המזוָדה, מקפּל ברגש של רוֹךְ מיוּחָד אֶת הכּוּתּנוֹת, שנַעשׁוּ לוֹ עתּה חביבוֹת ויקרוֹת משהיו, וּמדבּר כּאִילו לעצמוֹ בּהשפלת הקוֹל, מתּוֹךְ שטף של געגוּעים עמוּקים:
– אוֹי, האָרץ ההיא! אוֹי, החַיִים ההם!… והאנשים? אנשים אחרים לגמרי! הם אחרים, ולבוּשם אַחר, והפוֹליטיקה שלָהם אַחרת, פוֹליטיקה של חוֹפש, אִיש הישר בעֵיניו יעשׂה… החַיוֹת הירוּקוֹת שבּכאן, השקוּעוֹת עד צוָאר בּתוֹךְ הבּיצה השוֹממה, גם אִם אֶלף שנים יִחיוּ, לא ירגישוּ ולא יבינוּ זאת!…
מן המיטבּח הסמוּךְ, בּמקוֹם שאִשתּוֹ עסוּקה שם באפיית הלחם, נשמע הפּעם קוֹלָה של זוֹ, כּשהיא רוֹגזת ורוֹתחת כּוּלָה. האִשה הקטנה והצנוּמה ניצבת שם אֶל התּנוּר הבּוֹעֵר בּפנים נלהבים, גוֹרפת בּיעֶה את הגחָלים הלוֹחשוֹת בּמהירוּת משוּנה כּאִילוּ פּלוני עוֹמד מאַחריה ודוֹפקה וּמזרזה לכךְ, נוֹשמת בּכבדוּת, שוֹאֶפת רוּחַ וּמדבּרת לעצמה דרךְ האַף דברים מקוּטעים, מתּוֹךְ הפסקוֹת קצרוֹת, לקצב תנוּעוֹת היעֶה:
– ראֵה־נא גם ראֵה… הוֹציא לראוָה אֶת טוּבוֹ… אֶת החמדה הגנוּזה שלֹו… קטיפה וּמשי, חמאָה וברזל… הרבּה יֶש לוֹ להראוֹת, בּרוּך השם… סמַרטוּטים אחָדים… כּוּתּוֹנת עם סדק… עֶשׂר שנים התגלגל בּארץ הברוּכה… נעלם מן העיִן האוֹצר היקר… לא ראוּ ולא שמעוּ… מכתּב שלח פּעם בּשמיטה… שלוֹש מלים ספוּרוֹת… חָליתי מייחל… לבסוֹף זכיתי לנַחַת… נמצאָה האבדה, בּרוּךְ השם… בּא… פּריץ עם מזוָדה… הביא… כּוּתּנוֹת עם תּחתּוֹנים… לוֹ לעצמוֹ… מַה לוֹ אִשה, מַה לוֹ ילָדים ?… האִשה אֵינה חוֹלָה מלעבוֹד… והיא, הבּתוּלָה הפּתיה… נהנית מאַבּא שלָה… משתּעשעת בּטבּעת… מתפּעלת מן הכּוּתּנוֹת… לאִמא אֵינה חוֹששת… תּיצלה בּאֵש התּנּור… וכי קלה זו בּעֵיניכם?… פיליפּיקה של חוֹפש, אִיש הישר בּעֵיניו יעשׂה!…
מששמע יִשׂשׂכר־בּאֶר דיבּוּרים אֵלה, נשתּתּק וחָזר וישב אל החַלוֹן. ושוּב הבּיט החוּצה בּפנים קוֹדרים ועישן סיגריוֹת בּזוֹ אַחַר זו.
ג
הגיעוּ ימי־החוֹרף הכּהים והקצרים ולילוֹת־החוֹרף הארוּכּים, ויִשׂשׂכר־בּאֶר ראה אֶת עצמוֹ בּמצוּקה, שאֵין ממנה מוֹצא. בּחוּץ צינה עזה חוֹדרת לבשׂר ונפש, בּתים קטנים שקוּעים עד החַלוֹנוֹת בּשלג, יהוּדים מסוּרבּלים, בּכוֹבעֵי־חוֹרף מוּקרחים וּבמַגָפי־לבד מרוּפּשים, נחפּזים אִיש לדרכּו זעוּפים ואחוּזי־קרה, עוֹמדים ורוֹקדים בּרגליהם על מקוֹם אֶחָד, טוֹפחים בּזרוֹעוֹתיהם זוֹ על־גבּי זוֹ, מחַכּכים אֶת אָזניהם האדוּמוֹת, ונחפּזים שוּב לָרוּץ אָל אשר תּשׂאֵם הרוּחַ הסוֹעה בּשלג. וּבבּיִת יגוֹן קוֹדר ממוּשךְ, ללא ניחוּמים, ללא קרן־תּקוָה. נשים מעוּטפות בּמטפּחוֹת כּבדוֹת, בּחטמים אדוּמים, נדחָקוֹת בּמיטבּח, קוֹנוֹת לחם, עוֹמדוֹת על המקח, נשבּעוֹת שבוּעוֹת נמרצוֹת, טוֹענוֹת אוֹתה הטענה מתּמוֹל ומשילשוֹם, כּי הלחם אֵינוֹ אָפוּי כּל־צרכּוֹ וריחוֹ מעוּפּש. הבּית, בּכל פּינה שאַתּה פונה, מלא שקי קמח מחוֹררים, מטוּלָאִים, הרצפּה חלקלקה מטיט־חוּצוֹת וּמשלג נמס, החַלוֹנוֹת מַחשיכים בּכפוֹר עבה. ועל כּוּלָם – אִשתּוֹ, האוֹפה אֶת הלחם, זוֹ שאֵינה פוֹרפת אֶת חוּלצתה אַף בּימי־החוֹרף. האִשה הקטנה והאוּמלָלָה, עם יגיעה ועמלה, עם עבוֹדתה הקשה המפרכת אֶת גופה, עם דיבוּרה המחוּטם והמקוּטע מרוֹב עייפוּת וּמקוֹצר־רוּחַ, נמאסה עליו עד לזוָעה, עד לחירוּק שינַיִים. וכךְ היה יוֹשב כּל היוֹם אֶל החַלוֹן בּחיבּוּק־ידיִים, לא עשׂה שוּם מלָאכה, לא יצא לשוּם מקוֹם, אָכל בּחרפּה אֶת לחם אִשתּוֹ, שמע אֶת תּוֹכחתּה וּמוּסרה, את טענוֹתיה לפני אלוֹהים, והחריש כּאִילם, ועישן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. פּעמים היה קם בּבּוֹקר ממשכּבוֹ בּרוּחַ עכוּרה וּבלב רגז, חוֹזר בּבּיִת כּצל, ירוּד ומיוּתּר, מתמַרמר על עצמוֹ ועל אחרים, וּלבסוֹף שוֹפךְ אֶת חמתוֹ עַל אִשתּוֹ ועל בּנוֹ, ההוֹלךְ בּטל כּמוֹהוּ. בּארוּחָה התּפלה, שאִשתּוֹ היתה מַגישה לוֹ אֶל השוּלחָן בּזעף וּבלא דברים, כּדרכּה יוֹם יוֹם, לא היה נוֹגע, והרעב הציק לוֹ, הוֹסיף רוֹגז על רוֹגזו.
– אבל מי מבקש ממךְ, כי תאֹפי לי כּאן לחם? מי דוֹרש ממךְ, כּי תּפרנסי אוֹתנוּ? נוֹתנת־לחמי היא, זנה וּמפרנסת לי! השוֹמֵעת אַתְּ מַה שמדבּרים אֵלָיִךְ? אֵיני רוֹצה, כּי תאֹפי בּביתי לחם! אֵיני רוֹצה, כּי תּעבדי פּה אֶצלי! אַחַת דיבּרתּי ־ אֵיני רוֹצה! די! הרפּי ממני, ואֶקח ממךְ אֶת הילָדים ואֶסַע עמהם – וקץ לדבר!…
כּךְ הוּא מתהלךְ בּבּית וטוֹעֵן, צוֹעֵק כּמעט. ואוּלָם מַרגיש הוּא, כּי טענוֹתיו אֵינן אֶלָא טענוֹת־שוא, שאֵין אִיש נבהל מהן. והרי הוּא משתּתּק, פּוֹרש בּחשאי, שפל ומדוּכדךְ, לאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, עוֹלה על משכּבוֹ בּלבוּשוֹ וישן שם כּל היוֹם.
אַחַר־כּךְ, כּשהוּא ניעוֹר משינה כּפוּיה זוֹ וּמסבךְ חלוֹמוֹת קשים, הוּא רוֹאֶה, שכּבר הגיע לילה וּבבּיִת עשינה העששית הקטנה עם הזכוּכית המפוּייחת. אֶל השוּלחָן יוֹשבוֹת אִשתּוֹ וּבתּוֹ, מַטליאוֹת בּגָדים קרוּעים, מתקנוֹת גרבּיִים אוֹ מוֹרטוֹת נוֹצוֹת. שתּיהן עוֹשוֹת מלאכתּן בּשתיקה. אִשתוֹ נראֵית עכשיו, בשעת הלילה, כּאִילו שקטה מזעפּה. על פּניה הצוֹמקים והנַענים שרוּיה מעֵין הבּעה רכּה של כּניעה תּחת גוֹרלה, כּמי שעיפה נַפשוֹ בּמלחמת היוֹם והניח נשקוֹ לעֵת עֶרב. מן המיטבּח נוּדף ריחַ בּצק מַחמיץ. בּבּיִת דוּמייה רבּה ואוֹר וחוֹשךְ משמשים בּעירבּוּביה. בּתוֹךְ דוּמייה זוֹ, מתּחת לתּקרה המפוּחמת, מתגלית דמוּתוֹ הגדוֹלָה, המשתּוֹחַחַת, של יִשׂשׂכר־בּאֶר, עם פּניו הזוֹעפים ועם שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ הפּרוּע מן השינה, כּרוּחַ מעוֹלָם־התּוֹהוּ. יוֹשב הוּא על הסַפסל עיֵיף וּמכוּסה זיעה אַחרי השינה הקשה, מַבּיט לפניו עגוּם וּמהוּרהר אֶל נקוּדה אָחָת. – אֶסתּר, אֶפשר יֶש כּוֹס תּה בּבּיִת? – שוֹאֵל הוּא אֶת בּתּוֹ בּקול צרוּד. – אִמא, יֶש תּה? ־ מוֹסרת הבּת אֶת שאֵלָתוֹ להאֵם.
האֵם עוֹנה בּקצת רוֹגז, שמתּוֹכוֹ נשמַעת נעימה חבוּיה של פיוּס:
– תּה פּתאוֹם! מאַיִן יְהיֶה תּה! שכחתּי לשפּוֹת אֶת הקוּמקוּם בּתנוּר.
יִשׂשׂכר־בּאֶר מבקש להשיב אֶת אִשתּוֹ דבר, אֶלָא כּשהוּא נוֹתן בּה עֵיניו ורוֹאֶה אֶת העצבוּת החרישית בּפניה, הוּא כוֹבש כּעסוֹ וּמַחריש. ושוּב דוּמייה ארוּכּה. יִשׂשׂכר־בּאֶר יוֹשב וּמהרהר, מחַכּךְ את מצחוֹ, מתגָרד בּמַפרקתּוֹ. עוֹד הלילה גָדוֹל, ואֵין שוּם עניין לענוֹת בּוֹ, להחיות בּוֹ את נַפשוֹ השוֹממה. אֵין לוֹ תּקנה אֶלָא לעלוֹת שוּב על משכּבו לישוֹן! מתּוֹךְ אנחה כּבוּשה הוּא קם וגוֹחן אֶל תּחת הסַפסל, מפשפּש שם במזוַדתּוֹ, מוֹציא מתּוֹכה אֶחַד מספרי הרוֹמַאנים בּלָשוֹן יהוּדית שהביא אִתּוֹ מאַמריקה, מַרכּיב משקפיִים לאַפּוֹ ויוֹשב אֶל קצה השוּלחָן לקרוֹא, קוֹרא וּמוֹליךְ אֶת אֶצבּעוֹ על־פּני השוּרות. הרוֹמַאן הוא דווקא מאוֹתם הרוֹמַאנים, המוֹשכים לבּוֹ של אָדם, ורק זוֹ רעה חוֹלָה, שיִשׂשׂכר־בּאֶר כּבר קרא אוֹתוֹ כּמה וכמה פּעמים, והוּא מַכּיר אֵת כּל הגיבּוֹרים הפּועלים בּוֹ ויוֹדע מראש, מַה יסוּפּר עליהם וּמה המַעשׂים המוּפלָאִים אשר יֵיעשו בּהם. לאַחַר שקרא שנַיִים שלוֹשה עמוּדים, הוּא מרגיש עייפוּת במוֹחוֹ, דעתּוֹ חוֹלשת, אוֹתיוֹת הספר מיטשטשוֹת לנגד עֶיניו והשוּרוֹת מתערבּבוֹת זוֹ בּזוֹ. והריהוּ חוֹזר וגוֹנז אֶת הספר במזוָדה, מתייצב בּתוֹךְ הבית, מתמוֹדד מלוֹא קוֹמתוֹ בּידיִים נשוּאוֹת אֶל התּקרה הנמוּכה, פּוֹעֵר פּיו וּמפהק עד לידי דמעוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא מַתחיל להתהלךְ לכאן וּלכאן. בּדרךְ הילוּכוֹ הוּא סר אֶל המיטבּח, עוֹמד שם ליד החַלוֹן היחידי, שלא העלָה כּפוֹר מפּני החוֹם השוֹפע מפּי התּנוּר המוּסק, וּמַבִּיט אֶל תּוֹךְ אפילת הלָילָה. מרחוֹק, בּאַחַת החצרוֹת, נראֵית עֶגלת־חוֹרף טעוּנַת מַשׂא, מוּאֶרת בּאבוּקת־נפט גדוֹלה. האבוּקה משתּלהבת בּאֵש ועשן, רוֹטטת בּחשיכה, מטילה על סביבוֹתיה אוֹרוֹת וּצלָלים, מאִירה לרגע פּעם פּנים וּפעם כּתף של דמוּיוֹת כּהוֹת אחָדוֹת, המטפּלות בּעגָלָה. והנה פּנתה העגָלָה ממקוֹמה, האבוּקה זזה ורוֹעֶדת, זוֹרקת אוֹר בּהיר על־פּני הרחוֹב, על הגנים המוּשלָגים אשר מסביב, מגלה שטח נרחָב אֶל מרחַקי העוֹלָם. העגלָה מַפליגה והוֹלכת, האבוקה מתעלמת מן העין, והרחוב שוקע שוב בחשכת הלילָה. לבּוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר מתעטף בּקרבּוֹ מתּוֹךְ נהייה חריפה. ניצב הוּא רגָעים מספּר וּדמעוֹת בעֵיניו, כּוּלוֹ מרחף בּעוֹלָם אַחר. וּבשוּבוֹ אֶל החדר, הוּא יוֹשב אֶל השולחן ממוּל אִשתּוֹ וּבתּוֹ וּפוֹתח במין שׂיחָה חרישית, כּמדבּר אֶל עצמוֹ:
– אֶת הקוּמקוּם, היא אוֹמרת, שכחה לשפּוֹת בתנור… אָח־אָח, הגעתּי לעֵת כּזאת, שצריךְ אני לייחל לקוּמקוּם הקדוֹש! עֶשר שנים חיִיתִי בּלא קוּמקוּם וּבלא תּנוּר, ואפילוּ אֶת שמם שכחתּי. שם, כּשאַתּה רוֹצה לשתּוֹת תּה, אוֹ קהוָה, או בּירה, אוֹ אפילו כּשאַתּה מתאַוה לגלידה, אֵין אַתּה זקוּק לקוּמקוּם ואֵין אַתּה צריךְ לצפּוֹת לחַסדי אחרים. יוֹצא אַתּה מן הבּיִת, יוֹרד במדריגוֹת מן הקוֹמה הששית, וּבכל קרן רחוֹב אַתּה מוֹצא לפניךָ בּית־מַרזחַ, אוֹ מסעדה, אוֹ סתם חדר־אוֹכל לסעוּדת־צהרים. נכנס אַתּה לשם – היכל מַמש, ערוּךְ וּמקוּשט בשוּלחָנוֹת קטנים נאִים, נקיִים, מַבהיקים מלוֹבן, תּאוָה לָעֵינַיִים. יוֹשב אַתָּה כּגנטלמאָן עם שאָר כּל המסוּבּים, דוֹפק בּידךָ על השוּלחָן: “שמַע, המלצר!” – וּמיד בּא אֵליךָ בּן־אָדם הגוּן, בּעל קומה וּבעל צוּרה, בריא וחָלָק, בּפנים מגוּלָחים למשעי, ואפילוּ בּלא שׂפם, ולָבוּש הוּא בּגד שחוֹר קצר, כּמין חזייה נאָה, עם צוָארוֹן לָבן כּשלג, והוּא מַגיש לךָ ממיטב המַאכלים והמַשקאוֹת, עם כּל מיני עוּגוֹת טוֹבוֹת לקינוּחַ סעוּדה. ואַתּה יוֹשב וסוֹעֵד להנאָתךְ בּתוֹךְ שאָר הגנטלמאֶנים, כמוֹךָ כּמוֹהם, אֵין שם קטן וגָדוֹל, לא ניכּר עשיר לפני עני, הכּל יחסנים שוים, והמלצר אֵינוֹ זז משַמשךָ. קוֹפץ הוּא וּבא אֵליךָ מדי פּעם בּפעם ושוֹאֵל בּרוֹב נימוּס: מַה שאֵלָתךָ עוֹד, סיֶר? – וּמַה לָשוֹן הם מדבּרים שם, האוּמנם אַנגלית?! – שוֹאֶלת הבּת מתּוֹךְ עניין רב.
– דבּר ידבּרוּ שם אַנגלית, כּמוּבן, – מַסבִיר יִשׂשׂכר־בּאֶר בּנפש חפצה, שׂמח על אשר מצא בבתּוֹ אָזנַיִים קשוּבוֹת להבּעת געגוּעיו, – ואוּלָם קל מאוֹד להבינם, משוּם שאנגלית ויהוּדית דוֹמוֹת כּמעט זוֹ לזוֹ. אֶלָא שהדיבּוּר האַנגלי רךְ ועדין יוֹתר. למשל: כּשאַתּה רוֹצה לאמוֹר “גיבּ מיר”, אתּה אוֹמר “גיוו מי”, בּמקוֹם “תּה” אתּה אוֹמר “תּי”, וכל כּיוֹצא בּזה. אבל לא הלָשוֹן כּאן עיקר, אֶלָא נימוּסי המקוֹם, הסדרים הנאִים, הנקיוֹן, השוּלחָנוֹת הלבנים, צלחוֹת־החַרסינה וכפּוֹת־הכסף, מלבד המַאכלים והמַשקאוֹת…
– ואַף־על־פּי־כן סבוּרה אני, כּי לכל הדברים הטוֹבים האֵלה צריךְ אָדם כּסף. חינם לא יִתּנוּ לךָ גם שם! – מעירה אִשתּוֹ בּגיחוּךְ אֶפּיקוֹרסי קל, שאֵינוֹ סר מפּניה הצוֹמקים כּל העֵת. יִשׂשׂכר־בּאֵר נוֹתן בּאִשתּוֹ עֵינַיִים זוֹעמוֹת וּמתפּרץ בּחימה שפוּכה:
– בּהמה!… היא בּאָה תּמיד בּשלָה! מי מדבּר הפּעם בּכסף? וכי מדבּרים כּאן בּכסף מדבּרים כּאן? הלא סחים כּאן בּכל הפּוֹליטיקה כּוּלָה, כּיצד בּני־אָדם חַיִים שם בּרחבוּת וּבחוֹפש, לא כּמוֹכם פּה, בּתוֹךְ הבּיצה המעוּפּשת!… שם אֵין יוֹדעים אפילו, בּיצה מהי. הרחוֹבוֹת כּוּלָם מרוּצפים אַספאלט, מין חוֹמר יקר, קשה כּאֶבן וְחַלָק כּראִי, ואַתּה יכוֹל לטיֵיל בּהם כּכל אַוַת נַפשךָ, כּמוֹ בּביתךָ. אֶלָא שאֵין אַתּה צריךְ גם לטיֵיל – שם נוֹסעים. הקרוֹניוֹת רצוֹת על־פּני כּל העיר, לאָרכּה וּלרחבּה, מלמַעלה וּמלמַטה, כּלוֹמַר, ממַעל לבּתּים וּבמַעמַקי האדמה. רכּבוֹת ארוּכּוּת, מלאוֹת המוֹני אָדם לאלָפים ולרבבוֹת, עפוֹת בּמהירוּת נוֹראָה מתּחת לאָרץ אֶל כּל קצוֹת העיר – וזה נקרא “סוֹבּוויי”. יוֹרד אַתּה לסוֹבּוויי, משלם ניקל, כּלוֹמַר, מַטבּע של חמשה סנטים, לא פּחות ולא יוֹתר, והרכּבת מוֹליכה אוֹתךָ בּכל העיר כּוּלָה, מן הקצה ועד הקצה. מתפּרקד אַתּה להנאָתךְ, כּפריץ, על סּפה ארוּכה ורכּה, רפוּדה מין קש טוֹב וחָזק, נח מעמַל היוֹם, והרכּבת רצה כחץ מקשת, עד שאֵין אַתּה יכוֹל לתפּוס כּל זאת בּעֵיניךָ. אַחַר־כּךְ, כּשאַתּה מּגיע אֶל המקוֹם ויוֹצא לאַויר העוֹלָם, אַתָּה רוֹאֶה לנגדךָ רחוֹבוֹת מרוּוָחים עם שׂדרוֹת עֵצים ירוּקים, וּמשני העברים אַרמוֹנוֹת בּנוּיִים לתפאָרה, מֵרהיבי־עיִן וּמשיבי־נפש…
כּאן, כּשיִשׂשׂכר־בּאֶר מַגיע לידי התלהבוּת עֶליונה, מַתחילה הפּתילָה של העששית המפוּייחת להבהב, הלהבה שוֹקעת ודוֹעֶכת, ועל השוּלחָן מתרבּה החוֹשךְ על האוֹר. הבּת יוֹצאת אֶל המיטבּח, מפשפּשת שם בּפינה אפילה ומבשׂרת, כִּי אֵין נפט בּפּח. השעה שעת־לילה מאוּחרת, וכל החנוּיוֹת בּרחוֹב כּבר נסגרוּ. אֵין בּרירה אֵיפוא, צריךְ לעלוֹת שוּב על המיטה. רעיוֹן זה מַרגיז אֶת יִשׂשׂכר־בּאֶר כּל־כּךְ, שהוּא מוּכן לצעוֹק בּקוֹל, לרקוֹע בּרגלָיו. ואַף־על־פּי־כן הוּא כּוֹבש אֶת יִצרוֹ ועוֹלה בּחשאי על משכּבוֹ. האַויר בּקיטוֹן האָפל, המשמש חדר־מיטוֹת לוֹ וּלאִשתּוֹ, דחוּס וכבד, ואַף המַחשבוֹת בּמוֹחוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר דחוּסוֹת וּכבדוֹת. שעה קלה הוּא מוּטל על משכּבו בּדוּמייה, ללא תּנוּעה. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹזר לשׂיחָתוֹ הקוֹדמת:
– אָח־אָח, נפט… מי יודע שם, מַה זה נפט? מי האִיש אשר יאֹבה ללכלךְ את ידיו בּפיגוּל כּזה? שם, כּשאַתּה רוֹצה להעלוֹת אוֹר בּבּיִת, עוֹמדת חברת הגאֶז לשמשךָ. החברה דואֶגת לךָ וּמסַפּקת לביתךָ אוֹר כּכל אַוַת־נַפשךָ. כּלוּם אַתּה צריךְ אֶלָא להצית גפרוּר ולָגעת בּצינֹור – ואוֹר בּהיר, כּאוֹר היוֹם, מאִיר אֵת כּל הפּינוֹת. ואֵין אַתּה צריךְ כּלָל להיוֹת עשיר לכךְ – אפילוּ העני שבּעניִים יֶש לוֹ גאֶז בּבּיִת. כּמוֹהוּ כּמיליוֹנר. שם הכּל שוים: המיליוֹנר, הפּוֹעֵל, הרוֹכל, הכּוּשי… אפילוּ הפּרזידנט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אֵינוֹ עוֹמד למַעלָה משאָר כּל האָדם. אֵין הוּא יחסן יוֹתר ממני. היוֹם אַתָּה פּרזידנט, וּמחר אֶהיֶה אני פּרזידנט. הכּל תּלוּי בּרצוֹן העם, הבּוֹחר לוֹ אֶת מוֹשלָיו. והעם חָפשי שם, אֵינוֹ ירא מפּני אִיש, חַי בּהרחָבה בּאוֹרה וּבשׂמחָה, קוֹרא עיתּוֹנים, הוֹלךְ לתיאַטרוֹן. וּבקיִץ, כּשיֵחַם לךָ מאוֹד, יכוֹל אַתּה לנסוֹע אַחרי עמַל היוֹם אֶל הים, לרחוֹץ אֶת בּשֹרךָ בּמַיִם צוֹננים וּטהוֹרים, לשאוֹף אַויר צח בּכל פה…
יִשׂשׂכר־בּאֶר מַפסיק דיבּורוֹ. מרוֹב רגשוֹתיו קצרה נשימתוֹ. רגע הוּא שוֹכב בּדוּמייה, בּלב נוֹהה וכלה, מַאזין וּמַקשיב – אִשתּוֹ כּבר נרדמה, נוֹשמת בּכבדוּת בּאַויר החַם והכּבד וּמנַחרת בּקוֹל.
שוֹאֵל אַתּה ליִיחוסי, אִם ירוֹק אני? כּן, ירוֹק, בּרוּךְ השם. עדיִין לא יצא חוֹדש מיוֹם שירדתּי מעל האנייה, וּפנַי כבר הוֹריקוּ והצהיבוּ בּאמריקה שלָכם. לעֵת־עתּה אֵין לי עדיִין שום עֵסק לעסוק בוֹ, פּרנסה אֵינה, והרי אני מטיֵיל כּאן, בּגן הזה, בּתוֹךְ שאָר יהוּדים בּטלים כּמוֹני, וצוֹפה נפלָאוֹת של קוֹלוּמבוּס. רוֹצה אַתּה לשוחחַ עמי קצת? מהיכא תּיתי, אַדרבּה ואַדרבּה!
הבה נשב כּאן על סַפסל. אָח־אָח־אָח, עיפה נפשי. נַא־נַא, אמריקה! נינוה, נינוה מַמש. כּרךְ נוֹרא! השוֹמע אַתָּה, כּשראִיתי בּפּעם הראשונה אמריקה זוֹ מרחוֹק, בּעוֹדני על האנייה, חָשכוּ עֵינַי. הלא תּצחַק לי – כּסבוּר היִיתי, שׂריפה פּרצה חָלילה בּעיר. וכי קל בעֵיניךָ עשן כּזה? שאוֹן ורעש ותימרוֹת עשן! כּלוּם חָסר היִיתי למַזלי הטוֹב אֶלָא להיכּנס לאמריקה בּשעה שזוֹ עוֹלָה בּאֵש! בּעל־נסיון אני, בּרוך השם, מלוּמד כּל־כּךְ בּפוּרענוּת זוֹ של אֵש, שלכל חשש קל שבּקלים, לכל ריחַ של עשן, נדמה לי – שׂריפה היא זאת! להוֹדיעךָ, שבּא אני מן העיר השׂרּופה ליכוֹגרוּדוֹק. אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, מגוֹלי ליכוֹגרוּדוֹק אני, נשׂרף מן הנשׂרפים שלָה. הלא שמֹעתּ מסתּמא את שמע ליכוֹגרוּדוֹק, שעלתה בּקיִץ הזה, לא על שוּם קהילה מיִשׂראל, כּליל על המוֹקד? חָרבה עיר יהוּדית, היתה לתל אֵפר. יהוּדים נאִים, בּעלי־בּתים חשוּבים, סוֹחרים ולוֹמדים, יצאוּ נקיים מנכסיהם ונתפּזרוּ בּכל הערים והעיירוֹת, הקרוֹבוֹת והרחוֹקוֹת, לפשוֹט יד, אולי יִראֶה אלוֹהים בענים וירחמם. הרב שלָנו שיִחיֶה עם הרוֹקחַ, להבדיל, כּתבוּ את דבר האָסוֹן בּלָשוֹן יפה מאוֹד על־גבּי מכתּבי־העתּים, מבינים נהנוּ מן הכּתיבה ולָקקו אצבּעוֹתיהם. ואָמנם כּדאי היה לקרוֹא את דברי המשל והמליצה עם הפּסוּקים העמוּקים מתּוֹךְ התּנךְ, על דרךְ הפּשט ועל דרךְ הרמז: “אֵש יצאה מלפני השם וַתּאֹכל על המזבּח את העוֹלָה ואת החלָבים”…
מילא, לא זה העיקר. אני עצמי בּיישן אני מטבעי, כּכּתוּב: אִיש הירא ורךְ־הלבב. ירוּשה היא לי מאבוֹתי, עליהם השלוֹם. לא יכוֹלתּי להחליט בַּנפשי, כּי אָסיר לעֵת זקנה בּוּשה מעל פּנַי ואָנוּע בּנכר על פּתחי נדיבים בּכתב של רבּנים עם בּקשוֹת ותחנוּנים וּמַעשׂיוֹת. לכן צררתּי את הטלית והתּפילין וטילטלתּי עצמי לאמריקה. מתאַכסן אני לפי־שעה אֵצל גיסי, ירוּחָם שמוֹ, בּן־אָדם ישר, אַךְ פּשוּט, לא מתּלמידי־החכמים הגדוֹלים, ניצב הוּא לא־רחוֹק מכּאן על תּריסוֹ, קוֹרא בּגָרוֹן לנשים ולתּינוֹקוֹת, מוֹכר לָהם אגוֹזים וזרעוֹנים וּשאָר מיני לעיסה וּרקיקה ועוֹשׂה חַיִים, יֵש קוֹנה עוֹלָמוֹ כּאן בּשהי ופהי. ואַף־על־פּי־כן, לוּא ראִית אוֹתוֹ בּשבּת, כּשהוּא יוֹצא בּמגבּעת וּבנַעליים מצוּחצחוֹת, כּאִילו הוֹרתוֹ ולידתוֹ היו בּכךְ!
זוֹ אמריקה וזה שׂכרה!… ולא עֹוד, אֶלָא טבע יֶש בּוֹ, שהוּא אוֹהב להתלוֹצץ על כּל דבר, כּדרךְ האַמריקאִים שלָכם, שלבּם טוֹב עליהם וכל העוֹלָם “אוֹלראַיט” בּעֵיניהם. אוֹמר הוּא, כּלוֹמַר ירוּחָם שלי, שאִילוּ שמע אלוֹהים לעצתוֹ והעביר לכאן אֶת כל ליכוֹגרוּדוֹק כּוּלָה, לא היה מתחָרט כּלָל על הבּיזנס. ראשית חָכמה, הוּא אוֹמר, היִינו עוֹשים לָנוּ כּאן סוֹסַאיטי שלָנוּ, מין חברה כּזאת, עם מאֶמבּאֶרים, אֵלוּ חבירים, עם מסים, עם קרקע ועם שאָר כּל הדברים הטוֹבים, וּבוֹנים לָנוּ בּית־תּפילה שלָנוּ וקוֹראִים לוֹ שם בּאמריקה: “לכו נרננה אַנשי ליכוֹגרוּדוֹק”. שנית, היו כּל בּעלי־הבּתּים החשוּבים של ליכוֹגרוּדוֹק, הסוֹחרים עם הלוֹמדים, נהפּכים כּאן בּן־לילה לאוֹפּירייטוֹרים, אֵלוּ חַייטים, והיו יוֹשבים בּשאפּים על התּוֹרה ועל העבוֹדה ותוֹפרים מכנסַיִים. וּשלישית, הוּא אוֹמר, שוֹטה שכּמוֹתךָ, אִילוּ היה מקוֹמה של ליכוֹגרוּדוֹק לא שם אֶצלכם, בּליכוֹגרוּדוֹק, אֶלָא כּאן אֶצלנו, בּאמריקה, לא היתה עירכם בּאה מעוֹלָם לידי שׂריפה, ואַתּה, סנדר, – הדברים מכוּוָנים לי, – לא היִית צריךְ לָשׂאת לעֵת זקנה את עצמוֹתיךָ לאמריקה, שאֵינה כּלל לפי כּוֹחותֹיךָ, מפּני שאַתּה ירוֹק. כּאן בּאמריקה, הוּא אוֹמר, אֵין אָנוּ חוֹששים לשׂריפוֹת וּלכל כּיוֹצא בּדברים בּטלים אֵלוּ. בּעניין זה, הוּא אוֹמר, של כּיבּוי שׂריפה יכוֹלים אָנוּ לסמוֹךְ על קוֹלוֹמבּוּס – אֵין כּמוֹהוּ מוּמחה לכךְ! פּעם אַחַת, הוּא אוֹמר, היה כּאן מַעשׂה בּוֹ בּעצמוֹ. עוֹמד היה אֶל הקיר בּתפילת שמֹונה עֶשׂרה של מנחה. פּתאוֹם שמע קוֹל־זוָעוֹת של המיסיס, זוֹ בּעלת־ ביתוֹ: “הוֹי, הצילוּ, אֵש!” מה היה הדבר? דבר פּשוּט: להבוֹת־אֵש פּרצוּ מתּוֹךְ התּנוּר ואָחזוּ בּכל הטשיקן, או הקיטשן, כּמוֹ שקוֹראִים כּאן למיטבּח. כּסבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שנחפּז לגמוֹר תּפילת שמוֹנה עֶשׂרה? נוסיֶר, הוּא אוֹמר, אֵין זה בּיזנס שלוֹ. יִדאַג הפּרזידנט לכךְ. יֶש לוֹ, הוּא אוֹמר, די־צרכּוֹ מכבּי־אֵש, המקבּלים ממנוּ מַשׂכּוֹרת יפה!… אָדם משוּנה הוּא גיסי זה. לכאוֹרה, אִיש טוֹב הוּא בּטבעוֹ, כּמעט בּלא מרה. ואוּלָם נַסה־נא להשמיע בּאָזניו על אמריקה דבר ולא רוּחוֹ, אִם לא תּצא מעם פּניו בּשן ועין! “אַי, סנדר, הוּא אוֹמר, ירוֹק נוֹלדתּ וירוֹק תּישאֵר כּל ימי חַיֵיךְ! מקוֹמךָ, הוּא אוֹמר, לא כּאן, אֶלָא שם, בּליכוֹגרוּדוֹק, מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים. מה אַתּם יוֹדעים, הוּא אוֹמר, שם בּליכוֹגרוּדוֹק שלָכם (שלָכם ולא שלוֹ – מַמש כּאוֹתוֹ הרשע בהגָדה של פּסח!)? מַה ראִיתם וּמַה שמַעתּם שם בּאֶרץ הַפוֹנַיֶטיזם החָשׂוֹךְ? כּלוּם שמַעתּם מימיכם מַה זה גאָז וּמַה זה חַשמַל? מַה זה עיתּוֹן וּמַה זה תּיאַטרוֹן? מַה זה קוּני־אַיילאנד וּמַה זה קוּני־לאֶמל? או כּלוּם ידעתּם, הוּא אוֹמר, מי הוּא הפּרזידנט תּאֶדי רוּזוולט וּמי הוּא המיליוֹנר ראקינפלר, שמיליארד משׂחָק לוֹ, ואפילוּ הקיבה שלוּ עשׂוּיה זהב?… הנה הוּא אוֹמר, קח אֶת העיתּוֹן, כּאן כּתוּב הכּל. שב וּקרא את המוֹדעוֹת, ותלמַד מהן מַשהוּ, ואוּלי, הוּא אוֹמר, גם תּיבּנה מהן”.
שוֹמע אני לעצת גיסי, לוֹקח את העיתּוֹן ויוֹשׁב וקוֹרא את המוֹדעוֹת. תחילָה אני קוֹרא בּראש הגלָיוֹן אֶת השוּרוֹת הגדוֹלוֹת, בּאוֹתיוֹת של קידוּש לבנה, המעוורוֹת עֵינַיִים, בּמקוֹם שמסוּפּר בּאריכוּת על־אוֹדוֹת האִשה אשר שׂטתה תּחת אִישה – מַעשׂה לא יפה כלָל! אַחַר־כּךְ אני עוֹבר אֶל שאָר העניינים וקוֹרא שעה וקוֹרא שתּיִים וקוֹרא שלוֹש – אֵין קץ ואֵין תּכלָה! תּמיהני, אִם מֵספּיקים כּאן לקרוֹא בּכל יוֹם גלָיוֹן גָדוֹל כּזה עד תּוּמוֹ! ניכּר, שאָדם גָדוֹל הוּא, זה הכּוֹתב כּאן את העיתּוֹן. הכּל יוֹדע הוּא, אֵין דבר נפלָא ממנוּ. מדבּר הוּא על כּל עניין וחפץ, והכּל בּאריכוּת יתירה וּבהתלהבוּת רבּה, כּאִילוּ בּנַפשוֹ הוּא: על הפּרעוֹת בּקישינוֹב, ועל חילוּל שבּת, ועל הדוֹקטוֹר הרצל, ועל תּינוֹק שנשבּה לבין השוֹדדים, ועל מגבּעוֹת של נשים וּבגדי צבעוֹנין שלָהן, ועל יוֹקר הבּיצים, ועל כּל מיני משחָה לנעלים, שמלָאכה זוֹ אֶפשר לכל אָדם ללמוֹד על רגל אַחַת וּמפּרנסה זוֹ אֶפשר להתעשר עוֹשר גָדוֹל. מכּל הדברים הכּתוּבים בּעיתּוֹן נראֶה לי דבר זה, כּלוֹמַר: מלאכת המשחָה לנעלים, שאֶפשר להתעשר ממנה עוֹשר גדוֹל. אני קם וּמַראֶה את הכּתוּב לגיסי ירוּחָם, והריהוּ אוֹמר לי מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת: “מַה פּלא בּדבר? אמריקה, אָחי, עוֹד תראֶה לךָ נפלָאוֹת גדוֹלוֹת מאֵלה! ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, הנח אֶת זה, שאֵינוֹ אֶלָא בּלוֹף”. וּכשאני שוֹאֵל אוֹתוֹ, מַה פּירוּשוֹ של בלוף? הריהוּ משיב לי, שבּלוֹף אַף הוּא אֶחָד מאוֹתם הדברים, שאֵין יוֹדעים אוֹתם עדיִין אֶצלנו בּליכוֹגרוּדוֹק". – אִם כּן, אני אוֹמר, מַה מוֹעיל לי בּעיתּוֹן? – העיתּוֹן, הוּא אוֹמר, ילמדךָ לחדוֹל להיוֹת ירוקֹ בּאמריקה.
– אוּלי, אני אוֹמר, תּלמדני אַתּה את התּוֹרה הזאת?
– ראשית חָכמה, הוֹא אוֹמר, הבּיטה וּראֵה את לבוּשךָ. יוֹשב אַתּה, הוּא אוֹמר, תּוֹדה לָאֵל, זה חוֹדש ימים כּמעט בּאמריקה, ועדיִין אַתּה מתהלךְ, ללעג וּלקלס, בּקפּוֹטה הירוּקה שלָךְ!
– היכן, אני אוֹמר, אַתּה רוֹאֶה קפּוֹטה ירוּקה? הלא צהוּבּה היא!
– חָכם שכּמוֹתךָ, הוּא אוֹמר, הלא בּזה כּלוּלָה כּל הירקוּת שלָה, שצהוּבּה היא!… הנשמַע, הוּא אוֹמר, כּדבר הזה, כּי בּאמריקה, בּאֶרץ של דוּמוֹקראטייה, ירשה אָדם לעצמוֹ להתהלךְ בּעֶצם היוֹם, לעֵין השמש, בּגלימה צהוּבּה?… בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, מַהר וּפשוֹט מעליךָ את הקפּוֹטה הירוּקה שלךָ, ואֶגרוֹם טוֹבת־הנאה לדלי האַשפּה. הא לךָ, הוּא אוֹמר, אֶת המַלבּוּש הזה, מַלבּוּשי הוּא, כּמעט חָדש. לבש אוֹתוֹ, ותתחַדש, ותהיֶה דוּמוֹקראט!…
כּסבוּר אַתּה, שלא ניצחָני? לא הוֹעילוּ לי כּל טענוֹתי! כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, הרי אני מתהלךְ בּמעילוֹ הישן של גיסי. ואני נשבּע לךָ בּנאמנוּת, כּי מיוֹם שלָבשתּי מַלבּוּש זה נבזיתי בּעֵיני עצמי. נסתּלקה ממני צוּרת בּן־אָדם, וּפנַי בּוֹערים מבּוּשה. נדמה לי, שהכּל מַבּיטים אַחרי וּמַראִים עלי בּאֶצבּע. הלא תּצחַק לי – כּשאני יוֹצא לרחוֹבה של עיר, הרי אני בּעֵיני עצמי כּמין חָצוּף, חַס ושלום, כּאִילו יצאתי, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, בּלא תּחתּוֹנים… וּבאמת, אמוֹר אַף אַתּה: כּלום נאֶה מעיל קצר אשר כּזה לזקני האָרוֹךְ?… אַךְ לוּא יהי כן, אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב. אמריקה!… ואִילוּ מצאתי לי, לכל הפּחות, פּרנסה כּל־שהיא להרויח למחיתי פּה וּלמחית בּני־ביתי שם, לא היה הכּאֵב גָדוֹל כּל־כּךְ. אבל אֵין דבר מזדמן לידי. משוֹטט אני בּחוּצוֹת העיר, מכתּת רגלי על האבנים, נוֹשׂא עֵינַי אֶל בּתּי־החוֹמה הגבוֹהים: מאַיִן יבוֹא עֶזרי?… “הכיצד, אני שוֹאֵל את גיסי, אַיֵה אֵיפוֹא הזהב בּאמריקה? הלא סחים היִינוּ בּזהב?”… “את הזהב, הוּא אוֹמר, כּבר נזדרז ראקינפלר וחָטף לעצמוֹ, בּטרם, הוּא אוֹמר, ננערה ליכוֹגרוּדוֹק משנתה להישׂרף בּאֵש”… והוּא מַשׂיא לי עֵצה ההוֹגנת לי, כּי אַניחַ אֵת כּל המלָאכוֹת שבּעוֹלָם ואלמד את מלאכת החַייטים. “אֶצלכם בּליכוֹגרוּדוֹק, הוּא אוֹמר, החַייט פּחוּת שבּפחוּתים הוּא, ואֶצלנוּ בּאמריקה, הוּא אוֹמר, חַייטים בּוֹחרים פּרזידנט”… כּסבוּר אַתּה, שגיסי ירוּחָם הוּא האֶחָד, העוֹמד לי בּשעת דחקי? לגיסי שלוֹשה ילָדים כּאן, שתּי בּחוּרוֹת וּבחוּר אֶחָד, ואַף אֵלוּ מלמדים אוֹתי בּינה. ולא הרי הבּחוּרוֹת כּהרי הבּחוּר. הבּחוּרוֹת – בּחוּרוֹת הן לָהן. בּיוֹם הן עוֹבדוֹת בּבית־המלָאכה, וּבעֶרב, כּשהן חוֹזרוֹת מעבוֹדתן, אַךְ תּעיף עֵינךָ בּהן ואֵינן. רצוֹת אֶל האספוֹת שלָהן. סַדנא דאַרעא חַד הוּא – ציניסטים, ציליסטים… מביאים גאוּלָה לָעוֹלָם!… אבל הבּחוּר, בּחוּרוֹ של ירוּחָם, יצא כּאן לתרבּוּת רעה! שם בּבּיִת, בּליכוֹגרוּדוֹק, כּמדוּמה לי, היה נַער צנוּע וּביישן, לא ידע לפצוֹת פּה ונהג כּבוֹד בּגָדוֹל ממנוּ, וכאן זחה עליו דעתּוֹ ונַעשׂה הרוּחַ יוֹדע מה! מוֹכר הוּא בּשוּק ממחָטוֹת עם גרבּיִים, מַרויחַ פּרוטה וּמַניחָה, והריהוּ זוֹקף חוֹטמוֹ כּלפּי העוֹלָם כּוּלוֹ, כּהמן בּשעתוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שלימד כּאן לעצמוֹ מידה מגוּנה מאוֹד: יומם ולילה מצפצף הוּא! מַעשׂה שקץ מַמש! מטבעי אני שׂוֹנא תּכלית שׂנאָה כּלי ריק שכּזה, שאֵין בּוֹ לא תּוֹרה ולא דרךְ־אֶרץ. בּין שהוּא מתאַוה לצפצף וּבין שאֵינוֹ מתאַוה כּלָל – הוּא עוֹשׂה את שלוֹ: מצפצף הוּא! מה אַתּה מצפצף, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ?… דוֹמה, מדבּר אַתּה עמוֹ כּעם אָדם מן היִישוּב, מַבִּיט הוּא אֵליךָ וּכאִילוּ מַקשיב לדבריךָ – וּפתאוֹם הוּא נוֹתן אֶת ידיו לאַט בּכיסי מכנסיו, מזדקף מלוֹא קוֹמתוֹ, מצמצם שׂפתיו לנגדךָ וּמצפצף. אוֹתה שעה מוּכן אני לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג!
לפני ימים מוּעטים, בּליל שבּת היה מַעשׂה, לקחַני גיסי אָל אַחַד האוּלמים לשמוֹע דרשה של מַגיד. “בּוֹא, הוּא אוֹמר, ואַראךָ, כּי יֵש אלוֹהים גם בּמקוֹם הזה!” המַגיד היה דווקא מַגיד טוֹב, אַף כּי מן החדשים בּמקצת, בּעל זקן גָזוּז, עם רמבּ"ם, עם דיקדוּק, עם היסטוֹריה. הוּא פּירש לפני הקהל את פּרשת “לךְ־לךָ”, כּיצד הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹמר לאַברהם אָבינוּ: “לךְ־לךָ, הבּן יקיר לי אַברמלי, קוּם בּרח לאמריקה כּי רחם ארחמךָ שם”. ועוֹד הסבּיר המַגיד על־פּי פּסוּקים מן התּוֹרה וּמן הנביאִים, כּי אנחנוּ היהוּדים בּן־זקוּנים אָנוּ לאָבינו שבּשמַיִים, העם הקטן והאָהוּב מכּל העמים אשר על־פּני האדמה.
כּשחָזרנו לבית גיסי, עדיִין בּת־קוֹלָה של דרשת המַגיד היתה מנַהמת בּאָזנַי. עליתי על משכּבי, וּמיד נגלתה עלי דמוּתוֹ של בּן־הזקוּנים שלי, הבּן הקטן והאָהוּב מכּל בּנַי. ואַגב העליתי על דעתּי גם את אִשתּי עלוּבת־הנפש, המתענית שם בּחדר קטן וצר, בּבית זרים, עם כּל הילָדים, בּלא עֵין־הרע. מצפּה היא מסתּמא בּעֵינַיִים כּלוֹת למשלוֹחַ הדוֹלָרים הראשוֹנים מאֶרץ־הזהב… לבּי נתעטף בּי לזכרם.
בּתוֹךְ כּךְ בּא מן החוּץ בּחוּרוֹ של ירוּחָם, כּוּלוֹ לָבוּש בּגדי־שבּת, בּפרצוּף מגוּלָח למשעי, עמד והדליק את הגאָז, דווקא בּשבּת, ישב על הכּיסא המתנַדנד והתחיל מנַדנד עצמוֹ אֵילךְ ואֵילךְ, כּמנהג בּחוּרים ריקים שכּמוֹתוֹ, מנַדנד וּמצפצף! מה אוֹמַר ומה אסַפּר לָךְ? הרגשתּי, כּי בּא קצי – עוֹד מעט ואֶתעלף מציפצוּף זה. התחנַנתּי אֵלָיו, כּשם שמתחַננים אֶל גזלן: “אָנה, עשׂה עמי טוֹבה, חדל לצפצף, לבּי מַר לי עתה מאוֹד”… והרי הוּא משיב לי בחוּצפּה בּלשוֹנוֹ האמריקאִית:
– אַידוֹנקאָר!… (כלוֹמַר, אֵין זה נוגע אֵלָיו!) מַרויחַ אני כּסף, הוֹא אוֹמר, ואני מצפצף. כּשתּרויחַ אַתּה כּסף, תּצפצף גם אָתּה!…
– אַל תּזכּה לעֵת כּזאת! – אני אוֹמר לוֹ וקוֹרא לגיסי ירוּחָם, הישן בחדר הסמוּךְ: – ירוּחָם, אני אוֹמר, הלא אָב אַתּה. אמוֹר לוֹ, בּבקשה ממךָ, כּי יֶחדל לצפצף. לבּי מַר לי עתּה מאוֹד, אֵיני יוֹדע על שוּם מה…
ואוּלָם הלא ירוּחָם הוּא זה! והרי הוּא אוֹמר: “הנח לו! לכך אמריקה אֶרץ חָפשית היא, שיצפצפוּ בּה. בּאמריקה הוּא אוֹמר, מַכּת מדינה היא: הכּל מצפצפים! הכּל, הוּא אוֹמר, עוֹשׂים כּאן חַיִים ומצפצפים”…
בּלילה, בּתוךְ החשיכה, התהפּכתּי על משכּבי מצד אֶל צד ולא יכוֹלתּי להירדם. בּן־הזקוּנים שלי עדיִין עמד לנגד עֵינַי. ראִיתיו, את עלוּב־הנפש, בּרגליּים יחפוֹת. היה לוֹ זוּג נַעליִים חדשוֹת, ונשׂרפו עם שאָר כּלי הבּיִת, וּמירר עליהן הקטן בּבכי, כּהמר על המת.
ישבתּי על משכּבי והשקפתּי בּעד החַלוֹן. בּתּי־חוֹמה גבוֹהים, אפלים וזרים. בּוֹדד, בּודד אני ונידח. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! לאָן השלכתּני לעֵת זקנה מעם ילָדי?…
אֵיני יוֹדע מה היה לי פּתאוֹם. כּבשתּי פּנַי בּכּר וגָעיתי בּבכי. אבל כּיצד, סבוּר אַתּה, בּכיתי? כּתינוֹק מַמש… גיסי קפץ מעל מיטתוֹ נרעש ונפחָד.
– סנדר, הוּא אוֹמר, מַה זאת? לָמה תּבכּה לפתע פּתאוֹם? מה התּנוּעוֹת האֵלה בּחצי הלָילָה?…
– אט… – מניע אני בּידי והדיבּר אֵין בּפי.
– אִי, אָחי! – אוֹמר לי ירוּחָם והוּא עצמוֹ בוֹכה כּמעט. – אִי, שטוּיוֹת, חי נַפשי… תּתגבּר ותצא בּשלום… עוֹד תּחדל להיוֹת ירוֹק, אִם יִרצה השם… האמינה לי, אָחי, לא כּדאי לבכּוֹת… היכן אַתּה בּוכה, שוֹטה שכּמוֹתךָ? כּאן בּאמריקה?… פּישפּש וּמצא מקוֹם!…
האֶרי סאֶלצאֶר, מוּבטל מעבוֹדתוֹ זה שני חדשים, יצא מבּית־המַשכּוֹנוֹת וּבידוֹ שטר מכוּוָץ של שני דוֹלָרים. זה היה הסכוֹם הגָדוֹל בּיוֹתר, שהצליח לקבּל תּמוּרת טבּעת־הקידוּשין של אִשתּוֹ – דבר־חפץ אַחרוֹן, שנשתּיֵיר בּביתו. יוֹתר מזה אֵין לוֹ לְמַשכּן כּלוּם. כּשיֹאכלוּ את שני הדוֹלָרים, יִכלו כּל הקצים… וּבכן, מַה יֵש לעשׂוֹת מכּאן וּלהבּא? צריךְ הוּא אֵיפוֹא לָרדת אֶל המסילה התּחתּית ולנסוֹע הבּיתה. ואוּלָם לנסוֹע הביתה אֵין לוֹ כּל חשק. בּביתו, בחדרים הקוֹדרים והמרוֹשָׁשים, מסתוֹבבת אִשתּוֹ עם שני הילָדים הקטנים, הנמַקים בּרעב, מצֵירה, שוֹממה, מַזקינה בּלא עתּה, מחַכּה בּכליוֹן־עֵינַיִים, מתּוֹךְ חרפּה כבוּשה, לשעת העֶרב, כּשבּנה הבּכוֹר, נַער בּן שתּים עֶשׂרה, יביא לה אֶת מספּר הפרוטוֹת מן “המאָגאָזינים” האַנגליים, שהוּא מוֹכר ליד התּחנה. האֶרי עמד שחוֹחַ בּפינַת הרחוֹב, חָשב מַחשבוֹת וּביקש עֵצוֹת, מַה יעשׂה בּשני הדוֹלָרים העלוּבים? מַה יוֹשיעוּהוּ אֵלה? ולא עוֹד, אֶלָא שדעתּוֹ היתה טרוּדה עליו, שבּבית־המַשכּוֹנוֹת נתנוּ לוֹ דווקא שטר של שני דוֹלָרים – מַטבּע שאֵינה מביאָה טוֹבה למַחזיקים בּה, לפי דברת בּני־אָדם. אָמנם אֵין זוֹ אֶלָא אמוּנַת־הבל, שנשים ועמי־האָרץ חוֹששים לה, ואַף־על־פּי־כן!… בעמדוֹ כּךְ מתּוֹךְ דיכדוּךְ הנפש, העיף מַבּטוֹ בּלי משׂים בּבּיִת החָדש אשר מעֵבר הרחוֹב ממוּלוֹ. משם הבהיק לנגד עֵיניו שלט לָבן, שהיה קבוּע בּחַלון הקוֹמה הראשוֹנה, באוֹתיוֹת שחוֹרוֹת גדוֹלוֹת: “ד”ר ברנהארד באָזפּאלטשיק, רופא־שינַיִים".
באָזפּאלטשיק? ברנהארד?… דוֹמה, השם כּאִילוּ ידוּע לו. האֵין זה בּמקרה בּרל באָזפּאלטשיק הכּוֹתבן, שהיה מוֹרה בּעירוֹ כּתיבה תּמה לנערוֹת, בּנה ותכשיטה של חַיה־לאָה באָזפּאַלטשיק, זה שבּכבר־הימים, בּימי בּחרוּתוֹ, עמד וגָנב אֶת צרוֹר הכּסף של אִמוֹ האַלמנה ואחוֹתוֹ הכּלָה וּברח לאמריקה? כּן, נראֶה, שזה הוּא! אָכן שמוּעה שמַע בּין בּני־עירוֹ בּמורד ניוּ־יוֹרק, כּי בּרל זה לָמַד כּאן רפוּאָת־שינַיִים, וכפי שאוֹמרים, עשׂה הוֹן עתק – יֶש לוֹ בּתּים בּמַעלה העיר, המביאִים לוֹ הכנסה יפה.
ורעיוֹן נוֹעז מנַצנץ בּמוֹחוֹ: לא לחינם הוֹליכוּהוּ רגלָיו לכאן. אֵין זאת כּי־אִם נסיבּה היא מעם הגוֹרל. הנה יִיכּנס אֶל בּרל, יסַפּר לפניו אֵת כּל לבוֹ המַר ויבקש ממנו גמילוּת־חסד עד יעבוֹר צוֹק העתּים – עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר. רק עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר… יִיכּנס בּפשטוּת וידבּר אֵלָיו דברים פּשוּטים וּגלוּיִים, כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ: “אָחי בּרל! חַייב אַתּה להציל אֶת נפש בּן־עירךָ מרעב!”… מוּכן הוּא לשלם לוֹ אפילוּ ריבּית, אִם רצוֹנוֹ בּכךְ… אֶת החוב הלא בוַדאי ישיב לו! בּרל זוֹכר מסתּמא את אָביו, חַיִים־מאיר סאֶלצאָר הקבָסוֹני, שהיה בּעל־בית הגוּן ואֵיש ישר בּמאוֹד מאוֹד, נאמן על הבּריוֹת וּדברוֹ קוֹדש.
סָבַר – ועשׂה.
אַךְ משנכנַס לחדר־ההמתּנה המהוּדר של רוֹפא־השינַיִים וּמצא שם גבירוֹת צעירוֹת אחָדוֹת לבוּשוֹת מַחלָצוֹת, נפל לבּו בּבת אַחַת, וּכבר הירהר חרטה על כּל המַעשׂה. לָמה סיבּךְ אֶת עצמוֹ פּתאוֹם בּרעיוֹן משוּנה כּל כּךּ? מַה מחוּתן הוּא לרוֹפא־שינַיִים עשיר כּזה? הלָה בּוַדאי שאֵינוֹ זוֹכר אוֹתוֹ כּל־עיקר – הלא מאָז כּבר חָלפו שנים על שנים! מלבד כּל זאת, אֵין בּרל זה מסתּמא מן האנשים רכּי־המזג, מכּיוָן שכּבר בּימי נעוּריו עמד בּוֹ לבּוֹ לגנוֹב אֶת אִמו האַלמנה ואֶת אחוֹתוֹ הכּלָה… וּבכלָל, אֵיךְ אֶפשר להתנַפל על אִיש זר ומוּזר לפתע פּתאוֹם ולאמוֹר לוֹ: הבה לי עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר!?… אֵין זאת כִי־אִם מרוֹב צרה וּמצוּקה נסתּתּרה בּינתוֹ!
אבל אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב. הגבירוֹת העשירוֹת מַבִּיטוֹת אֵלָיו בּמין תּמהוֹן של זרוּת – הלָלוּ תּמהוֹת, כּפי הנראֶה, אֵיךְ נקרה לכאן בּרנש כּזה, בּמכנסַיִים מרוּפּטים ונַעליִים מעוּקמוֹת?… אֵין אֵיפוֹא תּקנה אֶלָא לָשבת אֶל עקרבּים וּלהמתּין לרוֹפא־השינַיִים. שאִם לא כן, אִם יקוּם פּתאוֹם ויֶלךְ כּל־עוּמַת שבּא, עלוּלוֹת אֵלוּ שכּמוֹתן לחשוֹב עליו הרוּחַ יוֹדע מה!
לבסוֹף נקרא אֶל לשכּתוֹ של רוֹפא־השינַיִים. ד"ר בּרנהארד באֶזפּאלטשיק, גבר בּחצי ימיו, גָבוה וּמפוּטם יפה, בּחָלוּק לָבן, בּשתי ידיִים חשׂוּפוֹת עד המַרפּקים, שׂעירוֹת וחזקוֹת, המוּכנוֹת לעקוֹר מתּוֹךְ המין האנוֹשי לא אֶת השינַיִים בּלבד, אֶלָא גם אֶת בּני־המעיִים, סקר את הפאצייֶנט העני קטן־הקוֹמה מכּף רגלוֻ ועד ראשוֹ, ודעתּוֹ, כּפי הנראֶה, לא נחה ממנוּ.
– וּבכן, מיסטר, מַה תּאמַר? – שאל אוֹתוֹ קשוֹת, בּסבר פַנים לא־יפוֹת.
– רוֹצה היִיתי… כלוֹמַר, נדמה לי… – נתבּלבּל האֶרי מקבּלת־הפּנים הקרה של רוֹפא־השינַיִים הזר ולא ידע בּמה יתחיל דיבּוּרוֹ. – סלח לי, דוֹקטוֹר, אֶפשר שטוֹעֶה אני, אַךְ נדמה לי, שאֵינני טוֹעֶה… הרי אַתּה, כּפי שאני משעֵר, בּרל… כוונתי בּרנהארד… כלוֹמַר, אָמנם בּרל… של חַיה־לאָה בּאֶזפּאַ…
– מילא, אִם בּרל, או לא בּרל… מה עניין זה לכאן, ללשכתי? – הפסיקוֹ רוֹפא־השינַיִים ונתן בּוֹ עֵינַיִים זרוֹת. דוֹקרניוֹת.
– אָמנם אֵין זה עניין לכאן, אבל סתם כּךְ… – נתבּלבּל האֶרי בּיוֹתר. – סתם כּךְ, כּלוֹמַר, מין עניין בפני עצמוֹ… אִם אֵינני טוֹעֶה, הרי אני בּן־עירך. אני הריני האֶרי, כּלוֹמַר הרשל, בּנוֹ הצעיר של חַיִים־מאִיר סאֶלצאֶר, של הקבסוֹני, אִם זוֹכר אַתּה עדיִין…
– אֶפשר שכּן הוּא! – אָמר רוֹפא־השינַיִים בּקוֹל יבש וקימט את מצחוֹ הקצר והשׂעיר. – מי בּאמריקה יֶש לוֹ מוֹחַ לזכּוֹר אֶת כּל ההרשלים ואֶת כל ההאֶרים!
– יכוֹל אני ליתּן לךָ סימן, לכשתּרצה… – ניסה האֶרי לדבּר, כּשהסמיק כּוּלוֹ. – אִמא שלךָ, עליה השלוֹם, כּלוֹמַר אִמךָ, חַיה־לאָה בּאֶזפּאַ…
– מַה יוֹעילוּ לי סימנים? – הפסיקוֹ שוּב רוֹפא־השינַיִים. – אֵין בּאמריקה פּנַאי לסימנים! מוּטב שניגש ישר אֶל בּיזנס. מַה מציק לךָ? שן כּוֹאָבת?
־ שן?… לא, לעֵת־עתּה השינַיִים אֶצלי, כּמדוּמה לי, בּסדר, מלבד אוּלי שן אַחַת… אבל… נכנַסתּי אֶצלךָ בּמַחשבה תּחילה… כּלוֹמַר, סבוּר הייתי… מכּיון שבּן־עירי אַתּה, אולי תּוֹאִיל… כלוֹמַר, אולי תּוֹאִיל אָמנם להציץ דרך־אגב על השן שלי…
– מילא, אִם בּן־עירךָ, אוֹ לא בּן־עירךָ – בּין כּךְ וּבין כּךְ לא תּרויח מזה כּלוּם… שב, ונציץ אל תּוֹךְ פיךָ! – אמר לוֹ רוֹפא־השינַיִים בּאוֹתוֹ הטוֹן הקשה, רמַז על הכּיסא וניגש אֶל כּלי־מלאכתּוֹ.
האֶרי הבּיט בּפחד אֶל הכּיסא של רוֹפא־השינַיִים ואֶל המַכשירים המַבהיקים, וקוֹר מוּזר חָלף בּקרבּוֹ. תּוֹךְ כּדי כּךְ העיף מַבּט נוֹאָש בּדלת, כּשוֹאֵל אֶת עצמוֹ, אִם יֶש לוֹ עדיִין היכוֹלת לברוֹח מכּאן?
– הכּלָל, מַה אַתּה עוֹמד? – שאָלוֹ רוֹפא־השינַיִים בּקוֹצר־רוּחַ וקרב אֵלָיו עם צבת בידו האַחַת וּמַראָה קטנה בּאחרת. – לחשוֹב אֵין כּאן מה. אֶת זמַני אֵיני נוֹתן חינם, ואוֹרחים אֵיני מקבּל כּאן! מבוּלבּל ואוֹבד עלה האֶרי על הכּיסא, כּעוֹלה לגרדוֹם, וּמתּוֹךְ ציוּת פּער אֶת פּיו לפקוּדתוֹ של רוֹפא־השינָיִים.
– שן זוֹ? – שאל רוֹפא־השינַיִים והקיש בּתוֹךְ פּיו במַכשיר־המַתּכת הקר.
– לא… כּמדוּמה לי, כן… סבוּר אני, מסתּמא זוֹ…
– מה אַתּה רוֹצה – לעשוֹת סתימה, אוֹ לעקוֹר?
– לללא! יִשמרנוּ אלוֹהים! לא לעקוֹר! – קרא האֶרי בּפחד־מות.
– אבל סתימה, מיסטר, עליךָ לָדעת, עוֹלה בּיוֹקר. זוֹ תּביאךָ לידי הוֹצאָה של עשׂרה אוֹ חמשה עשׂר דוֹלָרים!
– מכּיוָן שכּךְ, – נבהל האֶרי יותר על כּן, – מוּ… מוּטב… לעקוֹר!
– אִם לעקוֹר, נַעקוֹר! – אוֹמר רוֹפא־השינַיִים בּקרירוּת־נפש, נוֹטל אֶת הצבת וניגָש אֶל הכּיסא.
– ואוּלי בּפעם אַחרת? – ניסה האֶרי לבקש רחמים, כּשהוּא מוּטל בראשוֹ על הכָרית של הכּיסא וּמַבִּיט אל רוֹפא־השינַיִים בּעיִן גוֹססת, כּשם שנוֹטה לָמוּת מַבִּיט בּרגע האַחרוֹן אָל מַלְאַךְ־המות.
– מַה בּפעם אַחרת? – בּא רוֹפא־השינַיִים לכלל כּעס. – אֵין אני מתעסק שתּי פּעמים בּדבר של מַה־בּכךְ! טיים אִיז מוֹני – כּבר שמַעתּ, מיסטר, פּתגָם כּזה בּאמריקה, אוֹ שצריכים עדיִין לסַפּר לךּ זאת?… ואַתה רק שב בּמנוּחָה! רק לָשבת בּמנוּחָה! אַל פּחוֹד! אֵין אַתּה יֶלד מפונק!.. שינַיִים יֶש לךְ דווקא בּריאוֹת, אֵינךָ צריךְ אֶלָא להגיש לפניהן אֶת הסטייק הטוֹב והטרי ביוֹתר. חוּץ משן אַחַת זוֹ, שנפגמה בּמקצת, – ונַעקוֹר אוֹתה! מנוּחָה, אוֹמרים לךָ!… אִילוּ רצית לבזבּז כּעשׂרה אוֹ כּשנים עשׂר דוֹלָרים, אֶפשר היה לָתת לה סתימה של זהב, והיתה עוֹמדת לךָ עוֹד כּמה וכמה שנים. אבל אִם רצוֹנךָ, אַתּה אוֹמר, דווקא לעקוֹר, נַעשׂה אֶת חפצךָ, כּךְ, כּךְ, ונַעקרנה!… אַךְ אַל תּקפּוֹץ מעל הּכיסא! ואַל תּידחק בּידיךָ אֶל תּוֹךְ הפּה! יכוֹל אני להתקיֵים בּלא ידיךָ, מיסטר! רגע אֶחָד! רגע אֶחָד! רגע אֶחָד! הנה כּן!…
– אוֹי! – צרח האֶרי צריחָה קטוּעה, קפץ מעל הכּיסא, תּפס בּשתּי ידיו אֶת פּיו ורץ על־פּני החדר ריצה אלכסוֹנית, כּתרנגוֹל שחוּט. רוֹפא־השינַיִים עמד ליד כּיסאוֹ והתבּוֹנן בּקרירוּת־רוּחַ אל השן העקוּרה, כּמי שמתבּוֹנן אֶל מַטבּע פּסוּלָה.
– חבל! – אמר. – שן בּריאָה כּמעט!…
לאַחַר ששטף את פּיו בּמַיִם, שהה האֶרי ועמד לפני רוֹפא־השינַיִים בּפנים חיורים ונַעוים, כּתינוֹק שספג מַלקוּת חינם, משתּוֹחחַ בּבגדוֹ הישן והדהוּי וּממַשש בּלחיוֹ, בּמקוֹם שהרגיש ריקנוּת משוּנה, גדוֹלָה וּכבדה.
– וּבכן, – קרא רוֹפא־השינַיִים מקוֹצר־רוּחַ, – למי אַתּה מַמתּין כּאן? יוֹתר לא יִתּנוּ לךָ כּלוּם! האֶרי הפךְ ראשוֹ בּלי דבּר דבר וּפנה בּרגליִים כּוֹשלוֹת אֶל הדלת.
– אֵי, מיסטר! – עצר אוֹתוֹ רוֹפא־השינַיִים. – שכחתּ דבר־מה! כּסבוּר אַתּה, שאני עוֹקר שינַיִים חינם?
– אָח, כּן… סלח לי… אני… אני מבוּלבּל כּל־כּךְ… – גימגם האֶרי, וּבאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת התחיל מפשפּש בּכיסוֹ והוֹציא את השטר של שני דוֹלָרים. – הנה… שני דוֹלָרים…
– מַה כּוונתךָ, שני דוֹלָרים? – התמַרמר רוֹפא־השינַיִים. – אני לוֹקח שלוֹשה!
– אבל אֵין לי יוֹתר, בּנאמנוּת… שני הדוֹלָרים האחרוֹנים… הנה, ראֵה אֶת כּיסַי – כּיסים ריקים… וגם… מלבד זאת… זוֹ היתה טעוּת מעיקרה… לא בּאתי אֵליךָ כּלָל בּעניין שן…
– אֶלָא בעניין מה בּאת? – שאל רוֹפא־השינַיִים בּתמיהה
־ כּל עצמי לא בּאתי אֵליךָ אֶלָא בּעניין אַחר. מכּיוָן שאַתּה בּן־עירי, ואַתּה צריךְ לזכּוֹר היטב מי אני, ומי היה אַבּא שלי… חַיִים־מאִיר הקבסוֹני, מבּית־החוֹמה הקטן, הירוֹק. אשר בּעֶצם השוּק, אִם לא שכחתּ עדיִין… וסבוּר היִיתי, שתּתנַהג עמי בּאוֹפן אַחר לגמרי… – בּאיזה אוֹפן אַחר? – שאל רוֹפא־השינַיִים והבּיט בּוֹ בּעֵינַיִים קרוֹת, דוֹקרניוֹת. – מַה סבוּר היִית? האֶרי פּתח אֶת פּיו, בּיקש לאמוֹר דבר. דמעוֹת פּרצוּ פּתאוֹם אֶל עֵיניו, וחוֹשש היה, שעוֹד מעט ויִגעֶה בּבכי. אַךְ משהרגיש בּמַבּטוֹ הקר והדוֹקר של בּן־עירוֹ, עיקם אֶת פּניו, ניגש עד הגוּף המגוּדל והמפוּטם וסינן מבּין שיניו:
– מַה סבוּר היִיתי? סבוּר היִיתי, כּי… כּי… יּיכּנס הרוּחַ בּאָביךָ! רשעים שכּמוֹתכם! מנוּוָלים! זוֹללי סטייקים!… אֶצלי גוֹועים בּרעב ילָדים קטנים בּבּיִת!… גנבים מאוּסים שכּמוֹתכם! – אִיֵים בּאֶגרוֹפיו אֶל פּני רוֹפא־השינַיִים הנבהל. – כּסבוּר אַתּה, שאֵיני זוֹכר, כּי גָנַבתּ אֶת כּסף אִמךָ האַלמנה ואחוֹתךָ הכּלָה, גָזלתּ ממנה את הנדוּניה הדלה שלָה?… אָרוּר תּהיֶה עם שני הדוֹלָרים האַחרונים שלי!…
ועד שלא הספּיק רוֹפא־השינַיִים להתעשת ולעשׂוֹת דבר, כּבר קפץ האֶרי החוּצה וּפנה לָרוּץ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגלָיו, דחק עצמוֹ בּין עוֹברים ושבים על המדרכה, ירק דם מן החוֹר הריק והכּבד שבּפיו, רץ וטען בּלחש לעצמוֹ:
– שטר רע־מַזל, שטר רע־מַזל, שטר רע־מַזל…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.