א

אִמא היתה אוֹמרת בּשם אָביה, עליו השלוֹם, כּי בּימים הנוֹראִים חַייב אָדם להיזהר, לבל יוֹציא חָלילה קלָלָה אוֹ דבר מגוּנה מפּיו. ואָסוּר להקים רעש וּלדבּר בּקוֹל רם, אֶלָא הכּל צריךְ להיעשֹוֹת בּשוּבה ונַחַת, מתּוֹךְ יִראָה והכנעה כּלפּי שמַיִים. וכל מי שאֵינוֹ זהיר בּדברים אֵלוּ עתיד ליתּן את הדין.

ואני עוֹדני נַער קטן בּימים ההם, עוֹמד בּלימוּד התּנךְ וּבהתחָלת גמרא, וּכשהיתה אִמא מַתחילָה לספר על אָביה, עליו השלוֹם, מיד נַעשֹיתי מַקשיב וחָרד לכל הגה היוֹצא מפּיה. מכּל חבירי בּבית רבּי היִיתי הנַער האֶחָד, שלא זכה ליהנוֹת מאוֹר פּני סָב בּחַייו, מהדר שֹיבתוֹ וּמנוֹעם הליכוֹתיו עם נכדים. שני הסָבים שלי, מצד אָבי ומצד אִמי, מתוּ קוֹדם שנוֹלדתּי, וּשמי נקרא על שמוֹת שניהם, וּלפיכךְ היה זכרם יקר וקדוֹש לי, כּמעט כּזכר האָבוֹת הגדוֹלים אשר מעוֹלָם, אַברהם יִצחק ויעקוֹב, שהם היוּ החוּליוֹת הראשוֹנוֹת בּשלשלת־היוֹחסין שלי, ואֵלה – האַחרוֹנוֹת. ואָמנם אִמא היתה מסַפּרת עליהם, גם על אָביה וגם על חָמיה, עליהם השלוֹם, כּעל אַנשי־סגוּלָה, קדוֹשים וּטהוֹרים, שבּימינוּ אֵין רוֹאִים עוֹד כּמוֹתם, אַף כּי שניהם היוּ יהוּדים פשוּטים, החַיִים על יגיע כּפּיהם, – האֶחָדּ אִיש־כּפר, עוֹבד אדמה ועוֹשֹה בּמלָאכה, והשני סוֹחר בּעֶגלתוֹ בּכּפרים. בּיִיחוּד היתה אִמא מַפליגָה בּשבח אָביה, אִיש־הכּפר, שהיה צדיק תּמים בדוֹרוֹ, ישר־דרך וחכם־לב, והיתה מתבּלת את שֹיחָתה בּאִמרוֹתיו אמָרוֹת נבוֹנוֹת, משל וּמליצה וּמוּסַר־השֹכּל, ואני היִיתי שוֹתה בּצמא את הדברים, כּאִילו נאֶמרו מפּי הגבוּרה. עדיִין זוֹכר אני את אִמא בּרגָעים ההם, כּשהיתה עוֹשֹה מלאכתּה ליד התּנוּר המוּסק: פּניה הנלהבים מחוֹם האֵש מוּסַבּים אֵלינוּ, אֶל הילָדים, בּמין הבּעה ילדוּתית, כּאִילוּ היתה אַחַת מאִתּנוּ, עֵיניה השחוֹרוֹת נוּגוֹת והוֹזוֹת, וגיחוּךְ קל, קל כּבת־שׂחוֹק של תּינוֹק, המוּטל בּעריסתוֹ בּבית אַבּא ואִמא, מרחף על שֹפתיה הדקוֹת והחיורוֹת. זכרה אִמי המסכּנה את אָביה, עליו השלוֹם, והמַגריפה שבּידה נשמטה ונפלה לאָרץ.

ב

אַבּא היה סוֹחר־תּבוּאָה. ולא סוֹחר גָדוֹל, השוֹלח את מסחָרוֹ בקרוֹנוֹת מסילת־הבּרזל אֶל הכּרכּים הגדוֹלים, אֶלָא תּגָר קטן, אֶחָד מתּגרי השוּק, העוֹמדים מחוּץ לָעיר, על פּרשת הדרכים, אִיש פּלסוֹבּידוֹ, ואוֹרבים לאִיכּרים מבּני עם האָרץ, המוֹליכים בּעֶגלוֹתיהם מן הכּפר אֶל העיר את יבוּל אַדמתם: שֹק דגן אוֹ אֵיפה כּוּסמים, חבילה של פּשתּן אוֹ מַחרוֹזת של פּיטריוֹת, וּפעמים גם זיפי חזירים היוּ סחוֹרה העוֹברת לסוֹחר יהוּדי.

ושוּתּף היה לאַבּא בּמשלח־ידוֹ, גרוֹנם שמוֹ, והוּא בּעל זכוּת מיוּחדת בּעֵסק המשוּתּף לשניהם. וּבמה היתה זכוּתוֹ מיוּחדת? שבּיתוֹ, בּיִת שחציוֹ אָסם, עמד בּקצה העיר, בּקרבת מקוֹם לפרשת הדרכים, והיה נוֹחַ לשני השוּתּפים להביא את האִיכּר עם יבוּלוֹ אֶל האָסם, בּלי אשר יקדמם תּגר אַחר ויפַתּה את הגוֹי לָלכת אַחריו. וגם מאֹזנַיִים אַנגליים עמדוּ בּאסמוֹ של גרוֹנם – דבר שלא כּל תּגר זכה לוֹ. ואָמנם רבּים קינאוּ בּהם על כּךְ והיוּ מרננים אַחריהם, כּי חבל בּנעימים נפל לשנַיִים אֵלוּ: אַסמיהם מלאִים ממיטב תּבוּאָתם של האִיכּרים, והם חיִים חַיֵי רוָחָה, שלא כּדרךְ התּגרים. חלוֹנוֹת בּתּיהם מכוּסים בּוילוֹנוֹת וּמוּגָפים בּתריסים, ילדיהם לוֹמדים אֵצל טוֹבי המלמדים שבּעיר, לבוּשם שלם ונַעליהם שלמוֹת, וּבמוֹצאֵי שבּתוֹת מתכּנסים שני השוּתּפים בּביתוֹ של אַבּא, מַרתּיחים את המיחַם ושוֹתים תּה אגב עשֹיית החשבּוֹן של השבוּע.

ויוֹתר שהיה אַבּא חָשוּב וּמקוּבּל בּין חביריו התּגרים עוֹד היה מקוֹמוֹ נכבּד בּבית־הכּנסת. בּעל־קוֹמה היה וּבעל־צוּרה, זקנוּ השחוֹר מגוּדל ומסוּלסל, קפּוֹטת־השבּת שלוֹ מַבהיקה תּמיד כּחדשה וּמַגָפיו מצוּחצחים. והוּא עצמוֹ תּמים־דרך וּבעל־מידוֹת ודעתּוֹ נשמַעת בּין בּעלי־הבּתּים החשוּבים. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שנתמחָה בּבית־הכּנסת שלָנו בּעל־תּפילה נאֶה, בּעל קוֹל נעים וּבעל רגש וּבעל־בּכי מוּבהק, העוֹבר לפני התּיבה בּשבּתוֹת וימים טוֹבים ולוֹקח את לב הקהל כּחַזן זקן ורגיל.

מוֹדה אני וּמתוודה, כּי אני עצמי לא נהניתי הרבּה משליחוּתוֹ הציבּוּרית של אַבּא, ותפילָתוֹ לפני התּיבה גָרמה לי מדי פּעם בּפעם בּוֹשת־פּנים גלוּיה ויִיסוּרי־נפש מסוּתּרים. אָמנם אַבּא לא היה חָלילה מאוֹתם בּעלי־התּפילה העלוּבים, הנדחָקים אל התּיבה ללא שאָלוּם, שגבּאי בּית־הכּנסת מכבּד אוֹתם לפעמים, משוּם הרחמנוּת בּלבד, בּתפילת מנחָה של שבּת אוֹ בּאמירת “אַשרי תמימי דרך” של מוֹצאֵי שבּת, וּצעירי הדוֹר מַלעיבים בּהם ודוֹחפים אוֹתם להתחָרוּת אִיש בּרעֵהוּ. אַבּא לא היה חלקוֹ עם אֵלה. אַדרבּה, כּשהיוּ מַזמינים אוֹתוֹ לתפילת מוּסף של שבּת אוֹ של יוֹם טוֹב, היה חוֹכךְ בּדבר ונראֶה כּמסרב, ורק אַחרי שידוּלים וּפיתּוּיִים מצד בּעלי־הבּתּים החשוּבים, היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, היה קם ממקוֹמוֹ, עוֹזב אוֹתי יחידי ליד העמוּד הגָבוֹה שלָנוּ, הישן והחָזק, שנפל לוֹ בּירוּשה מאָביו, מהלך בּרגש אֶל התּיבה בקוֹמתוֹ הזקוּפה, מַגבּיה בּדרךְ־הילוּכוֹ את הטלית לכסוֹת בּה על ראשוֹ וּפוֹתח את התּפילה בּקוֹל צלוּל ורענן, שהיה נשמע לאָזנַי כּחידוּש נפלָא: הקוֹל קוֹל אַבּא, והצלילים צלילי חַזן. בּיִיחוּד היה מראהֶ נפלָאוֹת בתפילת שחרית הארוּכּה של יוֹם־הכּיפּוּרים, שזוֹ חזקה היתה בּידוֹ מדי שנה בּשנה.

אִם כּן אֵיפוֹא, מַה פּסוּל מצאתי בּתפילָתוֹ של אַבּא, שהיתה גוֹרמת לי צער וָבוֹשת? בּוֹשתּי מבּכיוֹ. אַבּא, כּאָמוּר למַעלָה, בּעל־בּכי מוּפלָג היה, יחיד בּמינוֹ, ואני סבלתּי מסגוּלָה זוֹ שלוֹ נוֹראוֹת! פּנַי היוּ מַאדימים מחרפּה, כּשהיִיתי שוֹמע את אַבּא הגָדוֹל, רם־הקוֹמה, צוֹעֵק “אוֹי־אוֹי” בפני עם ועֵדה, גוֹעֶה בּבכי כּתּינוֹק בּהתעטף בּוֹ נַפשוֹ ואֵינוֹ חוֹשש ואֵינוּ מתבּייש כּלָל. אַבּא, המתוּן בּדיבּוּרוֹ, הזהיר בּהליכוֹתיו עם הבּריוֹת והמַקפּיד על כּל פּסיעה קלה שאני פּוֹסע, משתּטה לפני קהל רב וּבוֹכה בּפרהסיה בּקוֹל רם!

– אוֹי ־ וֵי, אוֹי ־ וֵי!…

אוֹתה שעה היִיתי עוֹמד בּוֹדד ונעזב, כּיתוֹם חַי, אֶל העמוּד הגָדוֹל שלָנוּ, סוֹבל ומַעלים עיִן משכנינוּ, המתפּללים צפוּפים סביבי, וכוֹבש פּנַי בּמַחזוֹר הקטן שלי, לבל אֶראֶה את אַבּא בּקלקלָתוֹ. ואוּלָם מַבּטי הנרגָש היה מתגנב וחוֹדר בּין ראשי המתפּללים, והיִיתי רוֹאֶה למגינת לבּי את אַבּא תּוֹמך עצמוֹ בּזרוֹעוֹתיו על התּיבה, קוֹמתוֹ כּפוּפה וּשבוּרה, טליתוֹ מכסה על כּל ראשוֹ וּכתפיו מזדעזעוֹת מתּוֹך בּכי עצוּר:

– אוֹי וייראֶה… אוֹי־אוֹי־אוֹי!… אוֹי ויירצה!…

ונדמה לי, שלא אני בּלבד שֹם לבּי לכךְ. גם שכננוּ נַחוּם אַיָלָה, בּן סוֹחר־התּבוּאָה מוֹטי אַיָלָה, זה הבּחוּר המצוּחצח, הגָלוּחַ היחידי בּבית־הכּנסת, היוֹדע פּרק גם בּדיקדוּק, מתכּוון עמי לדעה אֶחָת. מַבּיט הוּא בּי בּערמימוּת, מסַלסל את קצה שֹפמוֹ הצהוֹב, ועֵיניו מחַייכוֹת. אִילו נפתּח בּוֹר לרגלי, היִיתי יוֹרד בּרצוֹן לתוֹכוֹ. בּקוֹצר־רוּחַ היִיתי מחַכּה לגמַר תּפילת שחרית הארוּכּה, הנמשכת עד אֵין קץ, לשעה שבּעל המוּספים, הוּא אַהרל שַעיֶהס עם מַקהלת בּניו וּנכדיו, יִקח את מקוֹמוֹ של אַבּא. אַף אַהרל שַעיֶהס יוֹדע לבכּוֹת, שוֹפךְ דמעוֹת כּמַיִם וּממוֹגג את לב הקהל בּבכיוֹ. ואוּלָם אַהרל שַעיֶהס חַזן הוּא, שפּרנסתוֹ בּכך, ואֵין אַחריוּתוֹ עלי. יִבכּה לוֹ כּכל אַוַת־נַפשוֹ!

ג

וּכנגד זה כּמה שֹמחָה והרגָשה מוּקדמת של חַג גָרם לי אַבּא בּהכנוֹתיו החַזניוֹת לקראת הימים הנוֹראִים. אָמנם אַבּא לא ראה את עצמוֹ חַזן מוּבהק, המשמש אֶת העוֹלָם בּמקצוֹעוֹ, הוֹגה כּל ימיו בּגרוֹנוֹ ועליו תּפאַרתּוֹ, אֶלָא בּעל־תּפילָה צנוּע, הנחבּא אֶל פּינתוֹ, בּבית־הכּנסת שלוֹ. ואַף־על־פּי־כן היה נוֹהג בּעצמוֹ, בּסתר וּבגָלוּי, כּל אוֹתם הגינוּנים, שחַזנים אמתּים רגילים בּהם. משנכנַס אלוּל ותקעוּ בּבית־הכּנסת, עם גמַר תּפילת שחרית, תּקיעה אַחַת בּשוֹפר, שנשמעה כּבשֹוֹרה קצרה חגיגית, כּמין טקס של אימוּנים ראשוֹנים לקראת התּקיעוֹת הגדוֹלוֹת של הימים הנוֹראִים, הממַשמשים וּבאִים, מיד פּשט אַבּא את צוּרתוֹ החילוֹנית וּפניו הפיקוּ נוֹגה מיוּחָד, מעֵין אוֹר גָנוּז של התקדשוּת והיטהרוּת לתפקיד נַעלה. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שבּבּקרים הצוֹננים, המעוּרפּלים, היה יוֹצא למלאכתּוֹ מחוּץ לָעיר בקַפטן של חוֹרף, מין אפוּדה של לבד משוּבּץ, מרוּפּד בּמוֹךְ, וכוֹרךְ את צוָארוֹ בּסוּדר אָדוֹם של צמר, כּדי לשמוֹר על גרוֹנוֹ מפּני הצינה. וּבאֵין רוֹאִים, כּשאִמא לא היתה בּבּיִת, היה כּוֹפף עצמוֹ אֶל לוּל התּרנגוֹלוֹת, שמתּחת לתּנוּר הגָדוֹל, מפשפּש שם וּמוֹציא מתּוֹך החוֹל המעוֹרב בּדביוֹנים יבשים בּיצה חַמה, מבקע אוֹתה ושוֹפךְ ממנה אל תּוֹךְ כּוֹס את החלמוֹן, ממרס אוֹתוֹ בּקמח של סוּכּר ושוֹתה ממנוּ קימעה קימעה בּכוונה מיוּחדת, כּמי שטוֹעֵם יין לאַרבּע כּוֹסוֹת בּערבי פּסחים אוֹ כּמי שאוֹכל ענבים בּליל ראש־השנה לשם בּרכּת “שהחיינוּ”. בּשעת מַעשֹה היה מַבּיט אֵלינוּ, אֵלי ואֶל שתּי אַחיוֹתי, המַשגיחים אֵלָיו מתּוֹךְ חידוּש, בּחיוּךְ רךְ וָטוֹב, שיש בּוֹ גם מקצת מן הערמימוּת, כּמשַתּף אוֹתנוּ בּסוֹדוֹ הכּמוּס – הכּמוּס מעֵינה של אִמא.

– קוֹראִים לָזה “גוֹגל־מוֹגל”, – הסבּיר לָנוּ פּעם אַחַת בּהתגלוּת־הלב, – והוּא יפה לקוֹל.

וּכשקרבוּ ימי הסליחוֹת, וראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים כּבר עמדוּ אַחַר כּתלנוּ והציצוּ אֵלינוּ מן החַלוֹנוֹת, – משכבת הכּפוֹר הדק, המַלבּין עם שחר על מדרכוֹת־הקרשים בּרחוֹב, וּמקוּרי־העכּביש הלבנים, המרחפים קרעים קרעים בּחלָלוֹ של עוֹלָם כּחוֹם היוֹם, – נתפּנה אַבּא בּכל יוֹם מעסקי השוּק לשעה אַחַת ועשֹה הכנוֹת לעבוֹדת־הקוֹדש בּגָלוּי וּביד רמה, כּחַזן לכל דבר. עמד והוֹריד מעל האִיצטבה העֶליוֹנה של ארוֹן הבּגָדים, זוֹ איצטבת הספרים, את המַחזוֹר הגָדוֹל והישן, שאַף הוּא נפל לוֹ בּירוּשה מאָביו, זה המַחזוֹר של דפוּס סלאוויטה עם האוֹתיוֹת הגדוֹלוֹת והאדוּמוֹת בּשערוֹ, ששוּלי דפּיו הכּחַלחַלים השחירוּ ותפחוּ ונסתּלסלוּ מרוֹב השימוּש. נטל את המַחזוֹר בּידוֹ בּזהירוּת יתירה והתבּוֹנן אֵלָיו מכּל צדדיו בּרגש של אהבה וחנינה, כּבוֹחן וּבוֹדק בעֵיניו ירוּשה יקרה מנכסי בּית אָביו, שנתעלמה ממנוּ שנה תּמימה וחָזרה ונתגלתה לוֹ בּכל יקר־עֶרכּה וּקדוּשתה. אַחַר־כּךְ עמד לטלטל את המַחזוֹר בּאַויר לכאן ולכאן, מטלטלוֹ לאַט ומנַעֵר מעליו את האָבק. אַחַר־כּךְ הלךְ וישב בּראש השוּלחָן, פּתח את המַחזוֹר, תּמך ראשוֹ בּידיו ושקע בּהירהוּרים. וּלבסוֹף התעשת, השתּעל קצת, כּדי לנַקוֹת את הגָרוֹן, הניע את ראשוֹ ורוּבּוֹ לפניו וּלאַחריו פּעם וּשתּיִים, העמיד פּנים מחַלים ומחַננים וּפתח בּקוֹל, שתּחילתוֹ נמוּךְ ועצוּב, כּקוֹל ענוֹת חלוּשה, וסוֹפוֹ הוֹלךְ ורם, כּקוֹל ענוֹת גבוּרה:

– אוֹי – אוֹי, אֲהוֹי!…

מוֹדה אני וּמתוודה, כּי תּפילָתוֹ של אַבּא בּבּיִת, בּיחידוּת, נעמה לי יוֹתר מתּפילָתוֹ בּבית־הכּנסת, בּציבּוּר, ו“אהוֹי” שלוֹ כּאן, צלוּלָה וּנקייה מתּערוֹבת בּכי, פּעמה בּחלל בּיתנוּ כּבשֹוֹרת חָג, מרוֹממת את הנפש וּמבשֹמת אֶת הלב, – זוֹ שבּישֹרה לי חוֹפש מלימוּדי בּית רבּי, תּקיעוֹת גנוּבוֹת בּשוֹפר בּעֶזרת־הנשים, התרוֹצצוּת ללא רסן על־פּני השֹדוֹת הקצוּרים וּבחוֹרשה העוֹמדת על שלכת עליה הצהוּבּים, צליית תּפּוּחי־אדמה בּחבוּרת נערים כּמוֹני בתוֹךְ מדוּרה של זרדים יבשים עם חשכת הערבים בּגנים עזוּבים, וכיוֹצא בּאֵלוּ חמדות גנוּזוֹת, שהוֹציא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מאוֹצרוֹ הטוֹב לילדי יִשֹראֵל בּתקוּפת “בּין־הזמַנים”. ולא עוֹד, אֶלָא שנדמה לי, כּי קוֹלוֹ של אַבּא חָפשי וטבעי יוֹתר בּביתוֹ, בּמקוֹם שאֵין קהל ואֵין “מבינים”, וּצלילָיו הנעימים, שהשתּפּכוּ בּכל פּינוֹת הבּיִת, הרהיבוּ את לבּי מאוֹד.

אבל לא כן חָשבה אִמא. אִמא, שהיתה בּת־כּפר רוֹאָה נכוֹחוֹת, דעתּנית בּהשקפוֹתיה וחַסכנית בּרגשוֹתיה, שכּל מַחשבוֹתיה וּמַעשֹיה היוּ מכוּוָנים לדברים של מַמש, המוֹליכים לתּכלית הרצוּיה, היתה מלגלגת על דרכיו של אַבּא, הנוֹתן עצמוֹ לדמיוֹנוֹ, מַפליג לכל דבר ונוֹטה לשעשע את נַפשוֹ בּהבלי־שוא. ראתה אִמא מן המיטבּח, מאֵצל התּנוּר, את אַבּא יוֹשב אל המַחזוֹר וּמסַלסל בּגרוֹנוֹ, פּתחה ואָמרה בּלשוֹנה, לשוֹן־הכּפר:

– אֲהַא, זה־כבר לא נשמַע קוֹלוֹ! הניח בעֶצם ימוֹת החוֹל את כּל עסקיו וישב לגעגע על המַחזוֹר, כּתרנגוֹלת דוֹגרנית המגעגעת על בּיציה!…

ד

והנה בּא שוּב עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, בּיֶתר דיוּק – יוֹם שלפני עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, ואוּלָם אוֹתוֹ היוֹם היה קשה מאוֹד לבית אַבּא, יוֹם צרה ותוֹכחָה. ושבעתיִים היה קשה לי. נַער מתבּוֹדד היִיתי, ההוֹלך אַחַר הירהוּרי לבּוֹ, ועם זה היִיתי עֵר וּמַקשיב לכל דבר קטן וגָדוֹל המתרחש בּבּיִת, משתּתּף בּפני עצמי, בּלי שירגישוּ בּכךְ, בּשֹמחָתוֹ וּבצערוֹ. וכן היה גם בּימים ההם. לא הבינוֹתי כּל־צרכּי בּטיב העניינים, אבל שמַעתּי וידעתּי, כּי נפל סיכסוּך בּין אַבּא לשוּתּפוֹ גרוֹנם, העסקים שלָהם נסתּבּכוּ, ואַבּא נמצא בּכל רע. ראִיתי זאת מפּניה הזוֹעפים של אִמא, הלוֹהטים כּנגד האֵש הבּוֹעֶרת בּתּנוּר, וּמקוֹמתוֹ הכּפוּפה של אַבּא, המתהלך קוֹדר בּבּיִת מפּינה אֶל פּינה. והגיעוּ הדברים לידי כּך, שאַבּא הסיח דעתּוֹ בּשנה זוֹ מהכנוֹתיו לקראת תּפילת שחרית של יוֹם־הכּיפּוּרים ולא נגע כּלל בּמַחזוֹר. ורק בּיוֹם האַחרוֹן שלפני עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים לא יכוֹל עוֹד לכבּוֹש את יִצרוֹ. נפנה וּמצא לוֹ שעת־הכּוֹשר, נטל את המַחזוֹר וישב עמוֹ מתּוֹך היסוּס אֶל השוּלחָן, העיף עין בּחשש אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שאִמא עוֹמדת שם וּמטפּלת בּקדירוֹת, החריש שעה קלה בּפנים מצירים ודוֹאגים, אַחַר־כּך נאנח לעצמוֹ אנחה עמוּקה וּפתח בּקוֹל נמוּךְ מאוֹד, קוֹל הוֹגה נכאִים:

– אוֹי־אוֹי, אֲהוֹי!…

שמעה אִמא ויצאה מן המטבּח בּפנים נזעמים.

– מַה זה? היוֹם ישבתּ לגעגע על המַחזוֹר? לא מצאת לךָ שעה יפה מזוֹ? וכי לא אָמַרתּי לָךְ שתּקרא לגרוֹנם לעשוֹת עמוֹ סוֹף־כּל־סוֹף את החשבּוֹן?

נשתּתּק אַבּא, הרים ראשוֹ אֶל אִמא והציץ בּה כּתינוֹק שנמצא בּקלקלתוֹ.

– מַה לָךְ כּי נזעקתּ? – אָמַר בּקוֹל שפל. – קראתי לו.

– ואִם קראת לוֹ, לָמה זה ישבתּ לפתע פּתאוֹם לעשֹוֹת תּנוּעוֹת של חַזן? גרוֹנם יבוֹא עם חשבּוֹנוֹתיו היפים ויִמצא את השוּתּף שלוֹ יוֹשב על המַחזוֹר וּמגעגע להנאָתוֹ!…

– כּבר פּצית אֶת פּיךְ? – התקצף אַבּא ודחה מעם פּניו את המַחזוֹר הפּתוּחַ. – הלא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם!

כּשהיוּ אַבּא ואִמא מריבים זה עם זה, היִיתי רוֹאֶה את עצמי כּבין שתּי להבוֹת. כּשאִמא היתה מרימה את קוֹלָה ואַבּא שוֹתק, היִיתי מרחם על אַבּא ומשתּתּף בּעֶלבּוֹנוֹ. אך כּיוָן שהתנַעֵר אַבּא והתחיל אַף הוּא לענוֹת חלקוֹ, מיד היִיתי הוֹפך את לבּי ועוֹבר לצדד בּזכוּתה של אִמא. המריבוֹת היוּ נוֹפלוֹת בּיניהם על־פּי רוֹב בּגלל חלקוֹ המקוּפּח של אַבּא בּעסקיו עם גרוֹנם. אִמא, הדייקנית והקפּדנית, היתה מתעוֹררת על כּל עוול, אִם גָדוֹל ואִם קטן, ואַבּא, הרךְ מטבעוֹ וּבז לקטנוֹת, היה נוֹחַ לויתּוּרים, וּבלבד שיִהיֶה שלוֹם ושלוָה. היוּ צעקוֹת, טענוֹת מרוֹת ותוֹכחָה רבּה מצד אִמא, והתפּרצוּת נמרצה, לעג שנוּן ודברי זילזוּל מצד אַבּא. ואני מקוּלָע בּיניהם כּבתוֹךְ כּף־הקלע, מטוּלטל פּעם בּפעם מאַבּא אֶל אִמא ומאִמא אֶל אַבּא. המריבוֹת הלָלו היוּ פוֹרצוֹת לפעמים גם בּלילוֹת, כּשהיִינוּ עוֹלים על משכּבנוּ לישוֹן והרחוֹב שוֹקע בּדוּמייה, ואָז גָדלָה מצוּקת־לבּי בּיוֹתר. יראתי פּן נהיֶה לָבוּז בּעֵיני השכנים, משוּם שקוֹלוֹ של אַבּא היה רם וצלוּל, מלא רגש וטעם חָריף ומכוּוָן יפה לעניין, כּמוֹ בּשעה שהיה עוֹבר בּבית־הכּנסת לפני התּיבה. היִיתי כּוֹבש את פּנַי בּכּר וּמתענה בּיִיסוּרים, מהרהר אַחַר מידוֹתיהם של אַבּא ואִמא, המזלזלים בּכבוֹד עצמם וּמביאִים גם אוֹתי, שלא בּרצוֹני, לידי מכשוֹל בזּילזוּל־הוֹרים.

ה

בּתוֹךְ כּךְ בּא גרוֹנם וּפנקס־החשבּוֹנוֹת העבה, האָרוֹך והצר, תּחת זרוֹעוֹ. גרוֹנם היה יהוּדי קטן בּעל זקן גָדוֹל, שהיה נראֶה, גם בּמידתוֹ, גם בּצבעוֹ וגם בּדבלוּלים היוֹצאִים ממנוּ, כּמַטאטא ישן, ששבטיו נשתּפשפוּ ודהוּ מרוֹב ימים. ועֵינַיִים היוּ לוֹ קרוֹת וקוֹפאוֹת, חַסרוֹת־הבּעה, שאֵינן יוֹדעוֹת לא צחוֹק ולא כּעס, וקוֹלוֹ אַף הוּא קר וישר תּמיד, ללא מעלוֹת וּמוֹרדוֹת, עם צלילים קצרים, נמוּכים ויבשים, שהיוּ נשמעים כּהמוּלָה של קרשים נפרקים, הנוֹפלים בּזה אַחַר זה ללא הד. ואַף־על־פּי־כן היה דיבּוּרוֹ המתוּן תּקיף וּמַכריע, כּפסק־דין קשה ואַכזרי, שאֵין לערעֵר עליו. את חטאַי אני מַזכּיר: לא אָהבתּי את שוּתּפוֹ של אַבּא, ואַף יראתי מפּניו. מימיו לא נתן דעתּוֹ עלי ולא העיף בּי עיִן לא לטוֹבה ולא לרעה, כּאִילוּ אֵיני קיים כּלָל בּעוֹלָם, וכשהיה נתקל בּי, היה מסַלק אוֹתי הצדה כּלאַחַר־יד, כּדבר שאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים.

זילזוּל כּזה נהג הפּעם גם בּמַחזוֹרוֹ הפּתוּחַ של אַבּא: סילק אוֹתוֹ לקצה השוּלחָן, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ, והניח במקוֹמוֹ את פּנקס־החשבּוֹנוֹת. עם כּניסתוֹ של השוּתּף קדרוּ פּני אַבּא ונפלוּ, ואִמא בּאה מן המיטבּח והתייצבה כּנגדם בּפנים משוּלהבים, כּוּלָה ערוּכה למלחָמה. פּרשתּי לקרן־זוית וישבתּי משתּאֶה וחָרד, לָדעת אֵיך יִפּוֹל דבר.

פּתחוּ בּדין וּדברים. גרוֹנם עמד ליד אַבּא והפּנקס הפּתוּחַ לפניו, גָחַן אֵלָיו ועיֵין בּוֹ, כּשהוּא מטאטא את דפּיו הארוּכּים והצרים מלמַעלָה למַטה בדבלוּלי זקנוֹ, ואַבּא ישב מן הצד בּפנים עגוּמים וכתב בּעפּרוֹן על גליוֹן נייר מפּי שוּתּפוֹ, כּתב וּמחק. מכּל המדוּבּר בּיניהם נתבּרר לי זה: אַבּא טען בּקוֹל נרגָש, כּי מן הפּנקס נעֶלמוּ, עד כּמה שהוּא זוֹכר, סכוּמי כּסף, שסוֹחרי־התּבוּאָה הגדוֹלים שילמוּ לגרוֹנם בּמחיר התּבוּאָה שקנוּ מאסמוֹ, וּגרוֹנם ענה כּנגדוֹ בּקוֹלוֹ הנמוּךְ והיבש, כּי בּפּנקס רשוּם אֶצלוֹ כּל דבר קטן וגָדוֹל, עד פּרוּטה אַחרוֹנה, ואִם אַבּא חוֹשד בּשוּתּף שכּמוֹתוֹ, לא היה צריךְ לסמוךְ על זכרוֹנוֹ, אֶלָא היה עליו לקנוֹת פּנקס שני וּלנַהל את החשבּוֹנוֹת בּפני עצמוֹ. נתערבה אִמא בּדבר ואָמרה, כּי תּלךְ אֶל מוֹטי אַיָלָה, אַף הוּא מקוֹני התּבוּאָה מאסמוֹ של גרוֹנם, וּתבקש חשבּוֹן ממנוּ. ענה גרוֹנם ואָמַר, בּלי הבּיט אֶל עֵבר פּני אִמא, כּי אֵין לוֹ עֵסק עם נשים, שמלאכתּן ליד התּנוּר אֵצל הקדירוֹת.

עוֹד הוּא מדבּר, והנה בּאה גם אִשתּוֹ להיוֹת לעֵזר כּנגד בּעלה. אֵשת־גרוֹנם היתה חילוּפוֹ הגָמוּר של גרוֹנם: גדוֹלה וּבריאַת־בּשֹר, אדוּמַת־פּנים וּצהוּבּת־שֹיער, בּעלת ידיִים ורגליִים מסוּרבּלוֹת, כּוּלה כּגבר, ואַף קוֹלָה כּקוֹל הגבר. וכאן התלקחה בּין שתּי הנשים מריבה חדשה. אִשתּוֹ הגדוֹלה של גרוֹנם הרימה על אִמא הקטנה אֶת קוֹלָה הגס, שהָמה בּחלל הבּיִת כּקוֹל הפּנדוּרה, פּסעה אֵליה בּרגליה הגבוֹהוֹת פּסיעה גסה, הניעה אֶל פּניה בּאֶגרוֹפיה הגסים, המכוּסים עדשים צהוּבּוֹת, כּוּלָה מוּכנה לדוֹרסה. ואִמא ענתה לעוּמתה בּצריחוֹת דקוֹת וּבשטף דברים נמרצים, פּניה נתלהטוּ ושֹערוֹתיה נתפּרעוּ מתּחת למטפּחתּה, וכמעט שהתעלפה מרוֹב רגשוֹתיה.

המַחזוֹר העלוּב כּבר היה מוּטל הפוּךְ בּקצה השוּלחָן, פּניו למַטה וחציוֹ תּלוּי בּאַויר, כּמחַשב לצנוֹחַ וליפּוֹל לאָרץ. חָרדתּי מפּינתי וּבקשתּי להצילוֹ מן הסַכּנה. אַךְ גרוֹנם דחה אוֹתי מעם השוּלחָן כּלאַחַר־יד, כּמי שדוֹחה מלפניו כּיסא, העוֹמד לוֹ למיפגָע על דרכּוֹ. מרוֹב עֶלבּוֹן ויֵאוּש נַסתּי מן הבּיִת החוּצה, אבל מיד חָזרתּי, כּי יראתי לעזוֹב את אַבּא ואִמא לבדם בּין גרוֹנם הקטן וּבין אִשתּוֹ הגדוֹלה. בּיקשתי וּמצאתי לי מקוֹם־סתר על תּנוּר־המוֹשב הקר, המחוּבּר מלמַעלָה אֶל תּנוּר־הבּישוּל הגָדוֹל בּמין דוֹפן מקוּמר, כּדי שאוּכל להיוֹת שם רואֶה ואֵיני נראֶה, זקפתּי ראשי ועמַדתּי מתוּחַ כּוּלי, אוֹרב מאחוֹרי הדוֹפן וּמצפּה בּלב כָּלֶה, אֵימתי יבוֹא קץ לדבר, אֵימתי יֶחדלוּ הקוֹלוֹת – קוֹלוֹתיה הגסים של אֵשת־גרוֹנם, המתגלגלים בּחלל הבּיִת כּרעמים, וקוֹלוֹתיה הדקים של אִמא, הפּוֹלחים אֶת האַויר כּברקים. זכרתּי, כּי מחר עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, ואַבּא ואִמא הסיחוּ את דעתּם לגָמרי מאֵימַת יוֹם־הדין ולא מצאוּ שעה יפה לָריב עם שוּתּפיהם אֶלָא בּיוֹם כּזה. ועוֹד זכרתּי מַה שלָמַדנוּ בּימים אֵלוּ בּבית רבּנוּ בּספר “אוֹרח חַיִים”, כּי עבירוֹת שבּין אָדם לחבירוֹ אֵין יוֹם־הכּיפּוּרים מכפּר עליהן עד שיפייסוּ זה את זה. והנה אַבּא וּגרוֹנם ואִמא ואֵשת־גרוֹנם לא די שאֵינם מתפּייסים, אֶלָא שמוֹסיפים להקניט אֵלוּ את אֵלוּ בּצעקוֹת וּקלָלוֹת נוֹראוֹת, שאָסוּר להעלוֹת אוֹתן על הלָשוֹן אפילוּ בּשאָר ימוֹת השנה. שקעתּי בּהירהוּרים מרים אֵלה בּעמדי בּוֹדד על התּנוּר, והיִיתי בּעֵינַי אוּמלָל מכּל האָדם אשר על־פּני האָרץ.

כּבר החשיךְ וּבבּיִת העלוּ אוֹר, והקוֹלוֹת לא חָדלוּ. אִמא, שעיפה בּריבה עם אֵשת־גרוֹנם וקוֹלָה נצרד מרוֹב דיבּוּר, הפכה עתּה את המלחָמה אֶל מוּל פּני אַבּא ותלתה את כּל הקוֹלָר בּצוָארוֹ. הדברים היוּ עתּיקים, ידוּעים לי מכּבר: כּי בּטלָן הוּא, שאינו רואֶה את הנַעשֹה מתּחת לחוֹטמוֹ, כּי את כּל כּסף הנדוּניה מבּית אָביה הפקיר ושיקע בּאסמוֹ האָפל של גרוֹנם וּבכיסה הרחב של אֵשת־גרוֹנם, כּי אֵין לה עתּה תּקנה אֶלָא לָקחת את ילָדיה וּלהחזיר עמהם על הפּתחים, כּי לא כּדאי לה עוֹד לחיוֹת על האָרץ, כּי מוּטב שתּבוֹא מיתה משוּנה על שֹוֹנאֵי יִשֹראֵל ויקיץ הקץ!…

ואַבּא החריש. עדיִין זוֹכר אני את אַבּא בּאוֹתה שעה: מגוֹדל הבּוּשה, שאִמא מסַפּרת בּגנוּתוֹ בּפני אנשים זרים, פּרש מן השוּלחָן, ישב מכוּוָץ וּמכוּנס בּתוֹךְ עצמוֹ, מַשפּיל ראשוֹ אֶל בּרכּיו וּמַסתּיר פּניו בּידיו. פּעמים נזדעזע וּכאִילוּ בּיקש לָקוּם ממקוֹמוֹ, אַךְ התאַפּק והשפּיל את ראשוֹ עוֹד יוֹתר. וקוֹלה הצרוּד של אִמא, שחידש הפּעם את כּוֹחוֹ, הוֹלך וחָזֵק, שוֹפך על ראשוֹ המוּשפּל של אַבּא את כּל חמַת־רוּחָה ולבּה המר. ואַבּא עדיִין מַסתּיר פּניו בּידיו, שוֹמע וּמַחריש. וּפתאוֹם קפץ ממקוֹמוֹ בּכל גוֹבה קוֹמתוֹ, רקע בּרגלוֹ ונתן על אִמא קוֹל־זוָעוֹת, שהחריד את כּוֹתלי הבּיִת וזיעזע אֶת התּקרה הסמוּכה לראשי:

– אבל די לָךְ!!!

לא יכוֹלתּי עוֹד לראוֹת בּרעה אשר מצאה את בּיתנוּ, צנַחתּי על מוֹשב התּנוּר וישבתּי מַרעיד וּמַשמים. וּכבר יֵאשתּי את לבּי מכּל מַה שהיה צפוּי לי בּלילה הזה, ליל אַחרוֹן לסליחוֹת: השכּמה לבית־הכּנסת עם חשיכה, סיבּוּב כפּרוֹת, קבּלת עוּגָה של דבש מידי הגבּאי לאַחר תּפילת שחרית – שכחתּי את כּל הדברים הטוֹבים האֵלה, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם, והגיתי בּרוּחי הקשּה רק בּדבר אֶחָד: כּי רע וּמַר לי מאוֹד, כּי נוֹלדתּי לאָב ואֵם היוֹדעים רק למרר אֶת חַיי, להשפּיל כּבוֹדי לעפר, להציק לי עד מות. וּביוֹתר זעף לבּי על אִמא, שהיא היתה המַתחילָה בּדבר. תּמיד, מיוֹם שהכּרתּי אוֹתה, היא הפּוֹטרת מדוֹן, המַתחילָה בּקטטה עם אַבּא הטוֹב, הרךְ, השוֹקט, האוֹהב שלוֹם ורוֹדף שלוֹם. ועדיִין היא מעיזה פּניה להטיף לי מוּסר בּשם אָביה, עליו השלוֹם, שאָסוּר לאָדם להרים קוֹל וּלהוֹציא דבר מגוּנה מפּיו בּימים הנוֹראִים האֵלה, בּעוֹד שהיא עצמה פּיה מלא אָלה וּקלָלָה. אָכן מוּכרח אני להוֹדוֹת, לבָשתּי וּלחרפּתי, כּי אִמא אִשה רעה היא, וּמַה שלָמַדתּי בּין הזמַנים בּ“קוֹהלת”, כּי שלמה המלךְ מצא אֶת האִשה מַר ממות, כּאִילוּ היה מכוּוָן מלכתּחילָה רק אֵליה…

ראשי כבַד עלי וּלבבי תּעה בּהירהוּרי המרים, וּכבר חָדלתּי להקשיב וליתּן את דעתּי לכל המתרחש מאחוֹרי הפּרגוֹד. דוֹמה, כּי שוּב חָזרוּ אַבּא וגרוֹנם אל חשבּוֹנוֹתיהם ודבריהם, ושוּב קוֹלָה הדק של אִמא וקוֹלָה הגס של אֵשת־גרוֹנם מנַסרים בּאַויר. אוֹר העששית, המַבליחַ שם בּחדר־האוֹכל, התחיל דוֹעֵךְ, כּאִילוּ כָּהה וחָלש מפּני הקוֹלוֹת הרמים והרוֹגזים. צימצמתּי עצמי בּפינַת התּנוּר והרגשתּי, כּי גם דעתּי הוֹלכת וכֵהָה, הוֹלכת ונחלשת, וּמַחשבוֹתי מיטשטשוֹת. רק נהימה בּלתּי־ברוּרה, רחוֹקה וּכבדה, מַגיעה אֵלי כּאִילוּ מעוֹלם אַחר, סוֹתמת את אָזנַי וּמעיקה על לבּי. והנה ירד ערפל והיתה עלָטה. אבי אִמא, עליו השלוֹם, לָבוּש שחוֹרים וגרבּיִים לבנים, מתגלה מתּוֹךְ הערפל, מגשש דרךְ בּמַטהוּ וּפנס מעמעֵם בּידוֹ, הוֹלךְ וקרב, הוֹלךְ וקרב אל בּיתנוּ. והנה הוּא מרים מַטהוּ ודוֹפק על תּריס החַלוֹן, דוֹפק וקוֹרא בּקוֹל מַכריז וּמַזהיר, כּשַמש בּית־הכּנסת שלָנוּ לפני תפילת שמוֹנה־עֶשֹרה של שבּת: “שתיקה יפה בּשעת התּפילָה!” ואַחַר – דממה רבּה, והכּל שוֹקע ונבלָע בּתהוֹם החשיכה.

ו

– יוֹסיל דויד! יוֹסיל דויד! קוּם, בּני, לסַבּב כּפּרוֹת!

רגיל אַבּא לקרוֹא לי בּשם אֶחָד: יוֹסיל – על שם אָביו רב יוֹסי. וּכשהוּא קוֹרא לי בּשני שמוֹתי: יוֹסיל דויד – סימן הוּא לי, שמתכּוון הוּא לעשֹוֹת נַחַת־רוּחַ לאִמא. קוֹלוֹ של אַבּא נשמַע הפּעם כּמחוּדש, רךְ וטוֹב, וידיו שאָחזוּ בּי להעירני משנתי היוּ הידיִים הגדוֹלוֹת והטוֹבוֹת של אַבּא, הנכוֹנוֹת להיטיב לי ולהיוֹת לי למגן.

פּקחתּי את עֵינַי וראִיתי את עצמי שוֹכב לא על התּנוּר, אֶלָא על משכּבי המוּצע בּחדר־האוֹכל. אֵיךְ הגעתּי לכאן? אֵין זאת כּי־אִם אַבּא ואִמא, בּחמלָתם עלי, הפשיטוּני בּשנתי את בּגָדי והעבירוּני אל משכּבי. לבּי מתמלא הרגָשה נעימה, ואני שוֹאֵל בּקוֹל רענן, המתעוֹרר וּמתעוֹדד מתּוךְ השינה:

– גרוֹנם כּבר הלךְ?

– לָמה לךָ גרוֹנם? – אוֹמר אַבּא בּשֹחוֹק קל, שיש בּוֹ מקצת מן הבּוּשה. – כּבר עשֹינוּ שלוֹם בּינינוּ. הלא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם!

“תּוֹדה לָאֵל!” – אני נוֹתן בּלבּי שֶבַח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהפליא את חַסדוֹ עמדי בּן־לילה, ואני מַרגיש את עצמי קל מאוֹד, מרוּחָץ וּמטוֹהר לקראת יוֹם־הדין, יוֹם סליחָה ומחילָה, הבּא עלינוּ לטוֹבה.

– מַהר, בּני, התלבּש וּרחַץ פּניך, – אוֹמרת לי אף אִמא בּקוֹל חָדש, אָמנם צרוּד קצת, אַךְ חַם וּמלטף. – הכּפּרוֹת כּבר מוּטלוֹת כּפוּתוֹת בּמיטבּח וּמחַכּוֹת. גם לסליחוֹת כּבר העירוּ. זה עתּה דפק זכריה השמש על התּריס וקרא לבית־הכּנסת…

אני נפעם מאוֹד. הלא גם אבי אִמא, עליו השלוֹם, היה כּאן ודפק בּמַטהוּ על התּריס!… ואַף־על־פּי־כן לא יִתּנני לבּי לסַפּר אֶת הדבר לאִמא, הנראֵית לי טוֹבה וחביביה כּל־כּךְ בשעה זוֹ, עם השכּמַת־הבּוֹקר המוּקדמת, בּתוֹך השקט והדממה שקמוּ בּבּית לאַחַר הסערה של יוֹם אֶתמוֹל. עוֹמדת אִמא בּסינרה הלָבן וּבפניה הרחוּצים, שהשינה עדיִין ניכּרת בּהם, וּמתכּוֹננת לרדד על הטבלה העגוּלה, המוּנַחַת על השוּלחָן, עָלֶה של בּצק בּשביל לביבוֹת לכבוֹד עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים. עֵיניה השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת, מפיקוֹת אוֹר חַם וכוּלָה אוֹמרת פּיוּס וחנינה של חָג. אני לוֹבש את בּגָדי ונוֹעֵל את נעלי בּמהירוּת מַפליאָה ויוֹצא אֶל המיטבּח לרחוֹץ את פּנַי. התּנוּר כּבר הוּסַק, וגזרי העֵץ בּוֹערים וּמתנַפּצים בּאֵש עליזה, המשתּקפת בּאַפלוּלית החַלוֹן שמנגד. בּחוּץ עדיִין מַכחיל סוֹף הלילה, המשמש בּעירבּוּביה עם דימדוּמי שחר, וכתמי הכּפוֹר החיור, המנַצנצים פּה ושם בּפינוֹת חצרנוּ, מוֹסיפים עידוּד ורענַנוּת ללבּי החוֹגג. מעֵבר הרחוֹב מזה מוֹפיע לרגעים קו אוֹר של פּנס, המפלס לוֹ דרך בערפל הכּחוֹל. יהוּדים זריזים וּמַקדימים הוֹלכים לסליחוֹת.

אִמא מביאָה מן המיטבּח את הכּפּרוֹת הכּפוּתוֹת: תּרנגוֹל אדוֹם־כּרבּוֹלת, בּריא־בשֹר ועז־פּנים, בּשביל אַבּא, תּרנגוֹלת לבנה בּשביל עצמה, ואֶפרוֹח צהוֹב בּשבילי – כּוּלָם מגידוּלי בּיתנוּ. אני נוֹטל בּידי את תּרנגוֹלי הרךְ, שאני עצמי היִיתי מַאכילוֹ פּתוֹתי לחם מן השוּלחָן, ולבּי נוֹקפי קצת, שנפש רכּה וּמנוּמנמת זוֹ נגזר עליה לכפּר בּחַיֶיה הצעירים, החַפּים מפּשע, על כּל מַה שחָטאתי בּמשך השנה. אבל אֵין רחמים בּדין, וּבפרט בּדין הכּתוּב מפוֹרש בּספר “אוֹרח חיִים”. אני קוֹרא עם אַבּא בּרגש מתּוֹךְ הסידוּר את פּסוּקי “בּני־אָדם”, מתכּוון להתאִים את קוֹלי אל קוֹלוֹ ואת ניגוּני אל ניגוּנוֹ הנאֶה והעצוּב, כּמשוֹרר העוֹנה אַחרי החַזן, ואִמא ניצבת ממוּלנוּ וּמלבּבת אוֹתי בּמַבּט חַם של עֵיניה השחוֹרוֹת והנוּגוֹת. לאַחַר אמירת “בּני אָדם” אני סוֹמך ידי על ראש תּרנגוֹלי, המתנַעֵר מתּוֹךְ מחָאָה וּמקשקש בּכנפיו, מסַבּבוֹ מסביב לראשי, אוֹמר עם אַבּא “זה חליפתי” שלוֹש פּעמים וּמַניח את קרבּני העלוּב, שספג אֶל קרבּוֹ את כּל חַטאוֹתי ונַעשֹה כּבד משהיה, תּחת השוּלחָן, כּשאני כּוֹפף את ראשוֹ כּדת וּכדין.

– הראִית? – פּוֹנה אַבּא אֶל אִמא בּלחש. – יוֹדע הוּא, הקטן, את כּל דיני “שוּלחָן ערוּך”, כּזקן ורגיל.

– הלוַאי יחַזק אלוֹהים את לבּוֹ בּתּוֹרה ויִכתּבהוּ לחַיִים טוֹבים! – עוֹנה אַף אִמא בּלחש ועֵיניה מתנוֹצצוֹת מתּוֹךְ נֹחַת.

אני משֹים עצמי כּאִילוּ אֵיני שוֹמע את דבריהם, ודעתּי מתרחבת, שאני משמש כּמין גוֹרם להתקרבוּת הלבבוֹת בּין אַבּא וּבין אִמא.

כּשאָנוּ עוֹמדים לָלכת לסליחוֹת, נזכּר אַבּא בּדבר וּפוֹנה ואוֹמר לאִמא:

– ואַתּ, דבוֹרה, כּלוּם פּטוּרה אַתּ מסיבּוּב כּפּרוֹת?

– מי אוֹמר, שפּטוּרה אני? אַדרבּה, הראֵני־נא מה אני צריכה לאמוֹר, והיתה לי, לכל הפּחוֹת, תּוֹעֶלת זוֹ ממךָ! – תּוֹפסת אִמא לָשוֹן ליצנית.

אַבּא מדפדף בּסידוּר “קרבּן־מנחה” העבה של אִמא, עד שהוּא מוֹצא מבוּקשוֹ. אִמא נוֹטלת את התּרנגוֹלת הלבנה שלָה, עוֹמדת אִתּה אל השוּלחָן, מלטפת בּידה את ראשה, וּפניה נראִים לי כּמחַייכים – אֶפשר מתּוֹךְ היסוּס של רחמים, ואֶפשר מתּוֹךְ פּיקפּוּק, אִם אָמנם מַעשֹה זה שהיא עוֹשֹה הפּעם יֶש לוֹ תּכלית של מַמש. ואוּלָם כּשהיא מַתחילָה לקרוֹא בּלחש את התּפילה מתּוֹךְ הסידוּר, פּניה מתקדרים בּיגוֹן עמוֹק וקוֹלָה רוֹעֵד. עוֹד רגע, וּשתּי טיפּוֹת דמַע נוֹשרוֹת מריסי עֵיניה ונוֹצצוֹת בּחוֹטמה. יצוּרי פּניה מתעוותים, כּפני ילדה בּוֹכה, הדמעוֹת שוֹטפוֹת את לחֶָיֶיה בזוֹ אַחַר זוֹ, וקוֹלָה נחבּא.

– ויִזעקוּ אֶל אדוֹנָי בּצר לָהם… יִשלח דברוֹ ויִרפּאֵם…

אַבּא עוֹמד בּריחוּק מקוֹם מן השוּלחָן, נפעם אַף הוּא, וּמַמתּין עד שתּסַיים אִמא את סיבּוּב הכּפּרוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא אוֹחז בּידי ואוֹמר לי בּקוֹל כּבוּש:

– נלךְ, בּני, פּן נאַחר לָבוֹא לסליחוֹת.

בּחוּץ אני רץ ליד אַבּא בּרגליים ממַהרוֹת, כּוּלי נרגָש, כּוּלי מלא חרטה על הירהוּרי הקשים, שהירהרתּי אֶמש אחרי אִמא עלוּבת־הנפש. אִמא יקרה כּמוֹה, ענייה, סוֹערה – הכּל מוּתּר לָה, הכּל מחוּל לָה!…

א

בּשאָר ימוֹת השנה אֵין הוּא נחשב בּגדר בּן־אָדם כּלָל, אֶלָא סתם בּחוּר נעזב וּמשוּלָח לנַפשוֹ, נבזה וחדל־אִישים, שידוֹ בּכּל ויד כּל בּוֹ. כּשאַתּה נכנס בּקיִץ לרחוֹבה של עיר, מיד אַתּה נתקל בּבחוּר זה, המתעסק כּל ימיו עם כּנוּפיה של שקצים יחפים, מפריחַ עמהם בּאַויר סיעה של יוֹנים, המרחפוֹת וטוֹבלוֹת בּרחבי השמַיִים השוֹקטים והבּהירים. מישאֵל שם יהוּדי הוּא, לָקוּחַ מן החוּמש. ואוּלָם מזמַן שהיהוּדים קיימים בּעוֹלָם לא נקרא עדיִין שם משוּנה כּזה בּיִשֹראֵל, עד שזימן הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לבני העיירה פּרא־אָדם זה. בּן כּמה שנים מישאֵל, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. הכּל זוֹכרים אוֹתוֹ זה עידן ועידנים בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, שאֵינם משתּנים לא בּימי הקיִץ ולא בּימי החוֹרף. אוֹתוֹ ההילוּךְ הפּרוּע, אוֹתוֹ הלבוּש הקרוּע והבּלוּי, אוֹתה הכּוּתּוֹנת המזוּהמה, הפּתוּחָה בּמקוֹם החָזה, אוֹתוֹ החבל, המשמש לוֹ בּמקוֹם חגוֹרה על מתניו, ואוֹתן הרגליִים היחפוֹת, הבּוֹסוֹת בּטיט־חוּצוֹת.

בּשכּבר הימים, בּימי ילדוּתוֹ של מישאֵל, כּשראוּ גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש וזוּגָתוֹ גרוּנה־ברכה הפּרוּשה אֶת בּן־זקוּניהם זה, שעתיד הוּא לָצאת לתרבּוּת רעה, פּרקוּ ממנוּ עוֹל תּוֹרה ונתנוּ עליו עוֹל דרךְ־אֶרץ. נטלוּהוּ וּמסרוּהוּ לטוֹביה הפּחָח, שיִלמַד ממנוּ את אוּמנוּת הפּחָחים. מטוֹביה הפּחָח עבר מישאֵל אֶל לייבּה החַייט, מלייבּה החַייט אֶל לייבּקה הנַפּח, מלייבּקה הנַפּח אֶל יוֹנה הנַגָר, וּמיוֹנה הנַגָר – שוּב אֶל טוֹביה הפּחָח. בּמשךְ הימים אִיבּד מישאֵל בּעניין רע את עֵינוֹ הימנית ואֶת תּנוּךְ אָזנוֹ השֹמאלית. וכךְ נתגלגל מרשוּת בּעל־הבּיִת לרשוּת בּעל־הבּיִת, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שיצא לרשוּת עצמוֹ ונַעשֹה חָפשי מכּל דבר. כּיוָן שיצא לרשוּת עצמוֹ, הריהוּ משוֹטט כּל ימיו בּרחוֹבה של עיר, שוֹרק בּשֹפתיו ניגוּנים של כּליזמרים, מתחַכּךְ להנאָתוֹ בּין עֶגלוֹת האִיכּרים בּשוּק, מַפריחַ יוֹנים עם כּנוּפיה של שקצים, מתגָרה בּנשים הכּוֹבסוֹת על שֹפת הנהר וסוֹפג דחיפוֹת וּמַהלוּמוֹת בּצד וּבכתף על כּל תּעלוּלָיו. אָביו, גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש, מלמד דרדקי בּתלמוּד־תּוֹרה של העיירה, מַבריחַ אוֹתוֹ בּכל בּוֹקר מבּיתוֹ, רוֹדף אַחריו בּמַגריפה שבּידוֹ וּבמשקפיו שעל־גבּי מצחוֹ, וּכשהוּא תּוֹפסוֹ, הריהוּ שוֹקד על שתּי לחָייו וסוֹטרן סטירוֹת יפוֹת ונאמנוֹת, עד כּדי התּזת ניצוֹצוֹת מעֵינוֹ האַחַת, הבּריאָה והשלימה. ואוּלָם אִמוֹ, גרוּנה־ברכה הפּרוּשה, על־כּרחה אֵם היא, והרי היא מוֹציאָה לוֹ החוּצה בּצינעה, מתּחת לסינרה, לחם ונזיד־גריסים לסעוּדה. וּבשעה שאֵין אִיש בּבּיִת, מתגנב מישאֵל ונכנס לפּרוֹזדוֹר האָפל, פּוֹשט שם על ארוֹן המזוֹנוֹת הנעוּל, פּוֹתחוֹ בּמין יתד העשֹוּיה לדבר וּממַלא פּיו מכּל הבּא בּידוֹ: אִם מלָפפוֹנים כּבוּשים ואִם חַלת־שבּת יבשה, אִם זנבוֹ של דג מלוּחַ ואִם שוּמן שעבר עליו הפּסח – הכּל הוּא כּוֹרךְ ואוֹכל בּיחד אכילה גסה וחטוּפה. וּכשהשעה משֹחקת לוֹ ומזמנת לידוֹ כּד מלאָה קוּם, עם שכבה עֶליוֹנה של שמנת קרה, דשנה ורענַנה, שצינתה מחַיה נפשוֹת וטעמה כּאֶחָד מששים בּגן־עֵדן, – כּל־שכּן שכּוּלָה תּוּרק אֶל פּיו.

ב

בּשאָר ימוֹת השנה אֵין מישאֵל נחשב בּגדר בּן־אָדם כּלָל, אֶלָא סתם בּחוּר נבזה וחדל־אִישים, המתרוֹצץ כּל ימיו לבטלה בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים. ואוּלָם משנכנַס חוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת, הרי זה עוֹלה לגדוּלָה ונַעשֹה ראש וראשוֹן בּעיירה, שהכּל צריכים לוֹ, הכּל עוֹסקים עמוֹ ואֵין אִיש יכוֹל להתקיֵים בּלעדיו.

כּבר בּמוֹצאֵי יוֹם טוֹב שני של חַג, לאַחַר תּפילת מַעריב, שעה שהקהל משתּהה בּבית־הכּנסת, מפַנה לבּוֹ לשֹיחָה נעימה וּמַרבּה לעשן, עד שאוֹר העששיוֹת הגדוֹלוֹת, עששיוֹת־הבּרק, מעמעֵם והוֹלךְ, מתכּנס מישאֵל עם שלוֹשת רֵעיו ואַנשי־בריתוֹ, לישיבת־סתרים מאחוֹרי התּנוּר. שלוֹשת רֵעיו של מישאֵל אֵלוּ הם: פּייסי־מכנסַיִים, בּרלי־שֹפתוֹתיִים וחַצקיל של יענקיל, המכוּנה “חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב”. מתּחילה מתיעצים הלָלוּ בּלחש וּבכוֹבד־ראש וּבלהט־עֵינַיִים כּמוּס, כּמַמתּיקים סוֹד בּיניהם לבין עצמם. אַךְ מרגע לרגע הוֹלכת ההתלהבוּת וּגדֵלה וּפוֹרצת לחוּץ, והסוֹד הכּמוּס מתגלה ונשמע לכל אוֹזן שוֹמַעת: הוֹשענוֹת! בּני־החבוּרה מכינים עצמם לסַפּק לכל העיירה כּוּלָה הוֹשענוֹת להוֹשענא רבּה, כּדרכּם מימים ימימה. משֹיחים הם בּעֵסק: על כּריתת הוֹשענוֹת בּיער, על מכירת הוֹשענוֹת בּעיר, ועל העלָאַת דמי הוֹשענוֹת בּשנה זוֹ.

– המבינים אַתּם עֵסק? – מנַצח מישאֵל על חביריו וטוֹעֵן בּרגש, וּמרוֹב התעוֹררוּת הוּא מתגָרד בּערפּוֹ בּיד אַחַת וּמוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מלמַטה למַעלָה בּידוֹ האַחרת, וכל זה נַעשֹה אֶצלוֹ בּמהירוּת מַפליאָה של מוּמחה לדבר. – הלא השנה הזאת שנַת יקרוּת היא! צאוּ וראוּ בּשוּק – אפילוּ תּפּוּחי־אדמה נתיקרוּ! המבינים אַתּם עֵסק?

– אוֹהוֹ! מבינים אנוּ! בּוַדאי מבינים אָנוּ! – מַסכּימים שלוֹשת השוּתּפים אַף הם בּרגש.

לאחוֹרי התּנוּר מציצים אוֹתה שעה קטני הדוֹר, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, מתייצבים בּחבוּרה, מַבּיטים בּכוֹסף רב וּביִראַת־הכּבוֹד אֶל מישאֵל ואַנשי־בריתוֹ ושוֹאפים צלם מרחוֹק.

– השוֹמעים אַתּם, שרצים קטנים, דגי־רקק? אִם יעֵיז אֶחָד מכּם לכרוֹת אפילוּ הוֹשענא אַחַת בּיער – שם תּהיֶה קבוּרתוֹ!

ומישאֵל מאַיים על הקטנים בּאֶגרוֹפוֹ, וּבאֶגרוֹף האַחר הוּא מזדרז ועוֹשֹה אֶת שליחוּתוֹ הכּפוּלָה: מגָרד אֶת ערפּוֹ ומוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מלמַטה למַעלָה. וּשלוֹשת רעיו עוֹנים אַחריו בּרגש:

– אוֹהוֹ! ינַסוּ־נא ויִראוּ! נשבּוֹר לָהם זרוֹע אַף קדקוֹד!

וכוּלָם מַבּיטים אֶל מישאֵל בּעֵינַיִים בּוֹערוֹת, מתּוֹךְ רגשוֹת דרךְ־אֶרץ וחיבּה יתירה גם יחד. וּמישאֵל עצמוֹ צוֹפה על סביבוֹתיו כּמפקד בּגדוּד, כּמי שהשעה משֹחקת לוֹ, מרוֹמַמתּוֹ וּמגַדַלתּוֹ על־פּני כּל. לחָייו מתלהבוֹת, אַפּוֹ הקצר והסוֹלד מַאדים, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה נראִים כּמפזזים וקוֹרצים מעצמת רגשוֹתיו.

למחר בּבּוֹקר, עֵת ענני־סתיו מטוּשטשים מַאפירים על העיירה וגשם דק וקר רוֹעֵף וּמַרטיב אֶת האדמה, מזדיינים בּני־החבוּרה בּסַכּינים וּבחבלים ויוֹצאִים אֶל היער אַחרי מפקדם מישאֵל. שוּלי מכנסיהם חפוּתים למַעלָה עד הבּרכּיִים, ראשיהם חפוּיִים בּשֹקים ישנים מפּני הגשם, והרי הם בּוֹסים ברגליִים יחפוֹת בּטיט־חוּצוֹת, עוֹברים שֹדוֹת קצוּרים וגני־יָרָק מרוּקנים, שֹשֹים בּמרוּצתם, כּגיבּוֹרי־חַיִל הרצים לקרב.

לכאוֹרה, הדבר תּמוּה בּיוֹתר: בּמה זכה מישאֵל לגדוּלָה זוֹ וּלכבוֹד זה, שבּני־חבוּרתוֹ חוֹלקים לוֹ? מַה כּוֹחַ צפוּן בּוֹ, ששלוֹשת הבּחוּרים האֵלה, שֹוֹנאָיו בּנפש בּשאָר ימוֹת השנה, כּיוָן שמַגיע חוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת ויוֹם הוֹשענא רבּה ממַשמש וּבא, מיד מתרפּסים לפניו, מקבּלים מרוּתוֹ ונראִים לוֹ כּאוֹהבים נאמנים? כּלוּם בּשל עֵינוֹ הסמוּיה, אוֹ שמא בּשל אַפּוֹ הקצר, הסוֹלד למַעלָה? אָכן חידה היא וּפתרוֹן אֵין לָה. אִם כּךְ ואִם כּךְ, ועֵסק ההוֹשענוֹת קבוּע מדי שנה בּשנה בּידי מישאֵל כּמין חזקה, כּמין מוֹנוֹפּוֹלין, האָסוּר לאחרים בּהנאָה, וכל הזר הקרב – יוּכּה מַכּוֹת־רצח. אוֹי לוֹ לאָדם מן החוּץ, שירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להיכּנס ליער בּחוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת וסַכּין בּידוֹ!

ג

עוֹד בּאוֹתוֹ יוֹם נשקפים אַנשי העיירה בּעד חַלוֹנוֹת־בּתּיהם הגשוּמים ורוֹאִים אֶת מישאֵל וּבני־לויתוֹ חוֹזרים מן היער, כּשהם עמוּסים על שכמם חבילוֹת כּבדוֹת של ערבי־נַחַל לחוֹת. קטני הדוֹר יוצאִים לקראתם להקבּיל אֶת פּניהם בּקריאַת “הוּרא”. חצר בּיתו של גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש נהפּכת למין בּית־חרוֹשת של הוֹשענוֹת, שאַרבּעה זוּגוֹת ידיִים חרוּצוֹת שוֹקדים בּוֹ על המלָאכה. אַרבּע חבילוֹת הערבוֹת נבלָלוֹת בּערימה אַחַת גדוֹלָה, הממַלאָה את כּל החָצר וחוֹסמת אֶת מבוֹא הבּיִת. נַערי בּעלי־בתּים חשוּבים, לבוּשים בּגדיהם החדשים, שתּפרוּ לָהם לכבוֹד החָג, מתכּנסים אַף הם לכאן לראוֹת בּמַחזה, עוֹמדים וסוֹקרים אֶת עוֹשֹי המלָאכה, נוֹהגים כּבוֹד מיוּחָד בּמישאֵל, מַחניפים לוֹ, מוּכנים לעזוֹר על ידוֹ בּכל שליחוּת שהיא. אִמו של מישאֵל, גרוּנה־ברכה הפּרוּשה, אִשה צדקנית, המלמדת תּפילוֹת וּתחינוֹת לילדוֹת העיירה, והיא גם צוֹלעת על ירכה וּמכוּנה על כּךְ “פּרוּטה למַעלָה וּפרוּטה למַטה”, מוֹציאָה מתּוֹךְ מיטת־הגנזים שלה פּקעיוֹת של חוּטים, עשֹוּיוֹת בּדמוּת בּיצים גדוֹלוֹת, שטָותה לתכלית זאת בּמשך השנה, וּמוֹסרת אוֹתן לבנה כּעֵין השקעה משוּתּפת בּעֵסק. וּמישאֵל – מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ אוֹתה שעה? מי שלא ראה אוֹתוֹ מנַצח על אִיגוּד ההוֹשענוֹת, לא ראה אִיש עסוּק מימיו. רגלָיו היחפוֹת מלוּכלָכוֹת בּבוֹץ, שרווּלי כּוּתּנתּוֹ חפוּתים למַעלָה עד המַרפּקים, מכנסיו צוֹנחים וּתלוּיִים בּנס, כּוֹבעוֹ שמוּט לצד צפוֹן, פּניו נלהבים בּאֵש היצירה, מיץ אפּוֹ נוֹזל, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה מפזזים וקוֹרצים. האֵם נוֹשֹאת לוֹ בּפרהסיה, לעֵיני האָב הקפּדן, קערה מלאָה נזיד־גריסים להשיב אֶת נַפשוֹ. והאָב עצמוֹ, יהוּדי זקן, חָלוּש וזוֹעֵף, יוֹצא החוּצה בּכיפּה מרוּפּטת של קטיפה, נוֹטל בּידוֹ ערבה, בּוֹדק בּה וּמַבּיט עליה ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו בּחוּמרה יתירה, כּפוֹסק אַחרוֹן, וּפוֹנה ואוֹמר לבנוֹ מתּוֹך רוֹגז:

– קרב הנה, אַתּה! וכי זוֹהי ערבה כּשרה אֶצלךָ?

ליחס של כּבוֹד כּזה מצד האָב זוֹכה מישאֵל רק פּעם אַחַת בּשנה.

מתּוֹךְ התלהבוּת העבוֹדה, כּשחבילת ההוֹשענוֹת המאוּגָדוֹת גדלה והוֹלכת, פּוֹתחים בּני־החבוּרה בּניגוּני תּפילוֹת של ימים טוֹבים.

– הוֹשע־נא למַענךָ אלוֹ־הי־אֵי־נוּ! – מַתחיל פּייסי־מיכנסַיִים בּקוֹל עליז וצלוּל, כּחַזן זקן ורגיל, בּזמר מענייני היוֹם.

– הוֹ־שע־נא־אָ־אָ־אָ! – עוֹנה לעוּמתוֹ בּרלי־שֹפתוֹתיים בּקוֹל פּוֹעם כּתּוֹף, כּקוֹל הבּאס של מַקהלת המשוֹררים בּבית־הכּנסת.

– הוֹשע־נא למַענךָ בּוֹר־אֵ־אֵ־נוּ! – מצפצף כּנגדם חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב בּקוֹל דק, כּקוֹל האַלט של קטוֹן המשוֹררים בּמַקהלה.

– הוֹ־שע־נא־אָ־אָ־אָ! – נוֹהם אַחריהם אַף מישאֵל נהימה צרוּדה, רק כּדי לָצאת ידי חוֹבה של ראש השוּתּפים, וּבשעת מַעשֹה הוּא מגָרד בהוֹשענא שבּידוֹ האַחַת אֶת ערפּוֹ וּבידוֹ האַחרת הוּא מוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מתּוֹךְ זריזוּת שאֵין דוּגמתה. – נוּ, חברה, אֵין פּנַאי לדברים בּטלים! לעבוֹד! לעבוֹד!

ואַרבּעה זוּגוֹת ידיִים חרוּצוֹת שוֹקדים על המלָאכה. ערימַת הערבוֹת הלחוֹת פּוֹחתת והוֹלכת, וּכנגדה ערימַת ההוֹשענוֹת המאוּגָדוֹת גדלה והוֹלכת, ועמה הוֹלךְ גם מישאֵל וגדָל, הולךְ ונישֹא על־פּני כּל. פּניו נלהבים, מיץ אַפּוֹ נוֹזל, וכוּלוֹ טוֹבל בּנַחַל־עדנים, כּמי שכּל מַעינוֹת האוֹשר נפתּחוּ לפניו בּבת אֶחָת.

ד

יוֹם אֶחָד קוֹדם הוֹשענא רבּה, לאַחַר שנגמרה המלָאכה וּמלָאי ההוֹשענוֹת נחסַן בּפרוֹזדוֹר־בּיתוֹ האָפל של גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש, נוֹטל כּל אֶחָד מאַרבּעת השוּתּפים אֶת צרוֹרוֹ ויוֹצא לָעיר להחזיר בּוֹ על פּתחי בּעלי־הבּתּים. בּכל שעה הם חוֹזרים וּמזדמנים בּמַחסן, למַלא אִיש צרוֹרוֹ, ונוֹתנים דין וחשבּוֹן לפני מישאֵל, המפקח על מַהלךְ המסחָר. אֵין עלבּוֹן גָדוֹל מזה, כּשמישאֵל עוֹמד על חבירוֹ, שוֹמט לוֹ אֶת כּוֹבעוֹ למַטה מעֵיניו, מוֹחה על פּרצוּפוֹ בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו ואוֹמר לוֹ בּנזיפה:

– תּוֹלעת־יעקוֹב שכּמוֹתךָ! יוֹתר משתּי פּרוּטוֹת בּמחיר הוֹשענא של זהב לא היה כּוֹחַ בּידךָ לקבּל מאוֹתה המכשפה הזקנה? הלא מדלדל אַתּה אוֹתנוּ בּדלוּת!

אֶחָד הוּא מישאֵל, היוֹדע לכלכּל דבר בּמסחָר. כּשהוּא עוֹמד לפני אָדם, יוֹדע הוּא לפני מי הוּא עוֹמד וּמה הוּא צריךְ לדבּר. הנה הוּא נכנס לביתוֹ של רב חַיִים־שַעיה הגביר של העיירה. רב חַיִים־שעיה הגביר יוֹשב בּתוֹךְ סוּכּתוֹ המקוּשטת, מקמט מצחוֹ על ספר ישן ונפוּחַ וּבוֹחש בּכפּית של כּסף בּכוֹס תּה, העוֹמדת לפניו. מישאֵל ניצב בּפּתח, מוֹלל בּרגלָיו וּמוֹציא כּעֵין שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– אה… הום… יום טוב עליכם!

– יוֹם טוֹב עליכם? – שוֹאֵל רב חַיִים־שַעיה הגביר, מרים ראשוֹ מתּוֹךְ חשש אֶל מישאֵל ונוֹעֵץ בּוֹ זוּג עֵינַיִים תּמהוֹת, כּמי ששמע דבר־פּליאָה שאֵינוֹ מתקבּל על הדעת. – הַא? מה אָמַרתּ? מי שלָחךָ לכאן? מַה בּקשתךָ? לךְ למיטבּח!

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… הוֹשענוֹת!

– הוֹשענוֹת? – תּוהה רב חיִים־שַעיה הגביר. – מה הוֹשענוֹת? מַה פּירוּש הוֹשענוֹת? לךְ למיטבּח!… אָה, אַתּה הוּא הבּחוּר, המוֹכר הוֹשענוֹת? נוּ, מה־נַפשך. הנח אוֹתן כּאן, על הכּיסא.

ואוּלָם רב חיִים־שעיה הגביר שכח, כּפי הנראֶה, כּי הוֹשענוֹת סחוֹרה היא כּכל סחוֹרה, העוֹברת לסוֹחר, ואֵינה נקנית אֶלָא בּמזוּמנים. מַעמיק הוּא שוּב אֶת ראשוֹ בּספר הישן והנפוּחַ, מקמט אֶת מצחוֹ וּבוֹחש בּתה הצוֹנן בּכּפּית שבּידוֹ. מישאֵל עוֹמד שעה קלה וּמַמתּין, מוֹלל בּרגלָיו מקוֹצר־רוּחַ, חוֹזר ונוֹטל בּידוֹ אֶת ההוֹשענוֹת, המוּנחוֹת לפני הגביר, וּמוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… השנה הזאת שנַת יקרוּת היא…

– הַא? – שוֹאֵל רב חַיִים־שַעיה הגביר כּאִילוּ לאַחַר יִישוּב־דעת עמוֹק, מרים ראשוֹ מעל הספר ונוֹעֵץ במישאֵל שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, מַבּיט אֵלָיו ואֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ.

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… ההוֹשענוֹת… עוֹלוֹת הן לָנוּ בּדם… השנה הזאת שנַת יקרוּת היא…

רב חַיִים־שַעיה הגביר קם פּתאוֹם מעל מוֹשבוֹ מלוֹא קוֹמתוֹ, רוֹעֵד בּכל גוּפוֹ, מעפעֵף בּעֵיניו המטוֹרפוֹת, כּמי שאוֹר היוֹם חָשךְ בּעדוֹ.

– צירה־לאָה! היכן היא הבּתוּלָה, אַל יִיזָכר שמה לטוֹבה! תּבוֹא־נא ותקח אֶת זה מעם פּנַי! תּתּן לוֹ כּוֹס ייש וּתצוה עליו לָלכת!

מבּית הגביר יוֹצא מישאֵל כּוּלוֹ אָדוֹם, פּניו מַבהיקים ועֵינוֹ האַחַת, הבּריאָה, מבוּסמת וּמנַצנצת. וכךְ הוּא רץ וּמשֹתּעֵר על חביריו בּשֹמחה רבּה:

– השוֹמעים אַתּם, תּרנגוֹלים? שני זהוּבים בּכסף מזוּמן שקל על ידי, כּשם שאני יהוּדייה!

ה

וּבליל התקדש הוֹשענא רבּה, לאַחַר היריד הגָדוֹל, בּשעה שגרוֹנם־בּרוּך הפּרוּש ואִשתּוֹ גרוּנה־ברכה הפּרוּשה יוֹצאִים למלאכתּם בּבית־הכּנסת לאמוֹר תּהילים, מתכּנסים אַרבּעת השוּתּפים מסביב לשוּלחָן למנוֹת אֶת כּסף הפּדיוֹן של ההוֹשענוֹת ולעשֹוֹת אֶת חשבּוֹנם. הרבּה מעוֹת מפוּזרוֹת על השוּלחָן, כּל מיני מַטבּעוֹת, מַטבּעוֹת־כּסף וּמַטבּעוֹת־נחוֹשת, מַטבּעוֹת שהעלוּ חלוּדה ירוּקה וּמַטבּעוֹת חדשוֹת ונוֹצצוֹת, המאִירוֹת אֶת העֵינַיִים וּמשֹמחוֹת אֶת הלב. מישאֵל יוֹשב בּראש השוּלחָן ואֵינוֹ מַניחַ לשוּם אִיש לנגוֹע בּפּדיוֹן. הוּא לבדוֹ מוֹנה אֶת הכּסף, בּוֹדק תּחילָה כּל מַטבּע וּמַטבּע, ממַששה בּאֶצבּעוֹתיו ורוֹקק עליה, שתּהא בּת־מַזל, ואַחַר־כּךְ מצרפה לחשבּוֹן. החשבּוֹן עוֹלה יפה, וּלחָייו של מישאֵל מתלהבוֹת, ידיו רוֹעדוֹת ורגלָיו היחפוֹת, הקפוּאוֹת, מתחַממוֹת ולוֹהטוֹת.

החלוּקה עוֹברת בּשלוֹם. הכּל סוֹמכים על יִשרת־לבּוֹ של מישאֵל. הכּל יוֹדעים, כּי חזקה היא לוֹ מקַדְמַת־דְנָה, שהוּא נוֹטל לעצמוֹ שני חלָקים, והם – כּל אֶחָד חלקו.

אַחַר־כּךְ נמנים בּני־החבוּרה להיטיב אֶת לבּם אַחרי העבוֹדה הקשה, שעבדוּ כּל ימי חוֹל־המוֹעֵד. מביאִים מן האַכסַניה של אֶלי האַדמוֹני אַוָז צלוּי, נַקניקים, בּקבּוּק ייש הראוּי להתכּבּד עם חַלָה קלוּעה של יוֹם טוֹב, חַמה וטוֹבה, ועוֹשֹים סעוּדה לעצמם. וּכשמַגיע תּוֹר הייש, מתלהב מישאֵל וּמוֹזג אַרבּע כּוֹסוֹת מלאוֹת על פּיהן וּמַעמידן בּחשיבוּת של בּעל־הבּית לפני כּל אֶחָד ואֶחָד.

– נוּ, פּתח פּיךָ וּשתה כּוֹסךָ! – אוֹמר לוֹ חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב, בּריה קטנה וּצהוּבּה, שפּניה פּני תּינוֹק, וּמתאַדם כּולוֹ מרוֹב הכּרה בּחשיבוּת השעה.

– לָמה אני דווקא? שתוּ אַתּם תּחילָה! – מוֹשךְ מישאֵל את ידיו מן הכּבוֹד, שחבריו חוֹלקים לוֹ.

– שתה אַתּה, שתה! אַל תּעשֹה מַחזקוֹת! – משדלים אוֹתוֹ חבריו בּאַהבה רבּה וּבעֵינַיִים דוֹלקוֹת. – הלא אַתּה הגָדוֹל!

– וכי בּשביל שאני הגָדוֹל? – תּוֹהה מישאֵל בּתמימוּת ונוֹטל כּוֹסוֹ בּיד רוֹעֶדת. – נוּ, לוּא יהי כן. לחַיִים!

– לחַיִים טוֹבים וּלשלוֹם! – עוֹנים אַחריו בּני־החבוּרה

מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה, כּמנהג בּעלי־בתּים חשוּבים בּשעת שֹמחה, וּמריקים אִיש כּוֹסוֹ.

– לחַיִים, אַחים! – קוֹפץ מישאֵל וּמוֹזג כּוֹס שנית לעצמוֹ ולחביריו. – הלוַאי יִתּן אלוֹהים, כּי… כּי… כּי…

– כּי תּצמַחנה בּיער הוֹשענוֹת הרבּה! – מסַייע אוֹתוֹ חַצקיל־ תּולעת־יעקוֹב וקוֹרץ בּעֵיניו הקטנוֹת על סביבוֹתיו בּפיקחוּת יתירה.

– אָמן! – עוֹנים אחריו כּל בּני־החבוּרה מתּוֹךְ חדוַת הלבבוֹת.

– אוֹי, אַחים טוֹבים, השוֹמעים אַתּם? אִילוּ היתה כּל השנה כּוּלָה הוֹשענא רבּה! מחַיֶה נפשוֹת!… – מתמוֹגג מישאֵל מרוֹב טוֹבה לאַחַר הכּוֹס השלישית, כּשראשוֹ הוֹלךְ סחַרחַר, וּמלמַעלָה וּמלמַטה מסתּוֹבבים וּמרקדים בּעירבּוּביה התּקרה והכּתלים וּכלי־הבּיִת, וגם האַוָז הצלוּי, המוּטל על השוּלחָן בּריסוּק אֵיברים.

– בּאמת, מחַיֶה נפשוֹת! – מַסכּימים לוֹ חביריו בּמַקהלָה וחוֹטפים ואוֹכלים בּכל פּה מחמדת השוּלחָן.

– היוֹדעים אַתּם, ילָדים? – פּוֹנה מישאֵל לאַחַר הכּוֹס הרביעית ואוֹמר לחביריו דברים תּמוּהים, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה מפזזים וקוֹרצים. – הבה נקח כּוּלָנוּ ונהיֶה לאנשים… אנשים הגוּנים, כּכל האנשים… על אַפּם ועל וחמתם… נלבּש בּחוֹרף “בּוּרקוֹת” חַמוֹת… נקנה מַגָפיִים… על אַפּם ועל וחמתם… ואַחַר־כּךְ נקח לָנוּ גם נשים…

עֵצה משוּנה זוֹ מבדחת מאוֹד אֶת לב המסוּבּים, והם נוֹתנים כּוּלָם אֶת קוֹלָם בּצחוֹק־שיכּוֹרים רם:

– חַה־חַה! שיכּוֹר אַתּה, מישאֵל, שיכּוֹר כּהלָכה! חַה־חַה־חַה!

ואחריהם עוֹנים בּצחוֹק גם התּקרה, גּם הכּתלים, ואפילוּ הּבקבּוּק שעל השוּלחָן צוֹחק בּחבוּרה. הכּל משמש בּעירבּוּביה, סוֹבב הוֹלךְ בּערפל. מישאֵל מַבּיט אֶל חביריו מתּוֹךְ בּילבּוּל החוּשים. עֵינוֹ הבּריאָה נמוֹגה והוֹלכת, וּלשוֹנוֹ ממַלמלת מיני דברים מטוֹרפים, אַךְ אֵין שוֹמע לוֹ. חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב מתוֹפף בּאֶגרוֹפוֹ הקטן על השוּלחָן, וּשאָר בּני־החבוּרה עוֹנים לעוּמתוֹ בּזמר:

– אָנא! אֵל־נא! הוֹשע־נא! והוֹ־שי־עה־נא־אָ־אָ־אָ!

וּפתאוֹם מַתחיל מישאֵל להתייפּח. מתּחילָה נדמה לחביריו, כּי רק צחוֹק עוֹשֹה לָהם מפקדם, להרבּוֹת השֹמחה. אֶלָא שהתייפּחוּת זוֹ מוֹסיפה והוֹלכת, עד שהיא נַעשֹית לגעייה ממוּשכת, כּגעייתוֹ של עֵגל, שהפרידוּהוּ מעל אִמוֹ וּמוֹבילים אוֹתוֹ לשחיטה. מוּטל מישאֵל על הסַפסל וּפניו למַטה, מעקם פּרצוּפוֹ, מגָרד ראשוֹ בּשתּי ידיו מתּוֹךְ יֶאוּש מַר וטוֹעֵן כּאִילוּ לעצמוֹ, גוֹעֶה בּבכיה משוּנה, המחַלחלת בּתוֹךְ גרוֹנוֹ וחוֹטמוֹ.

– מה? מה הם דוֹרשים ממני? מה עשֹה לי הרוֹצח, יבוֹא חלירע עליו? בּעֵץ הכּה על פּנַי, בּבוּל־עֵץ… רוֹצח שכּמוֹתוֹ… שתּיִים היוּ לי… שתּי עֵינַיִים… בּריאוֹת, יפוֹת… יפה־תּוֹאַר… בּן־אָדם!… יכוֹלתּי לָקחת כּלָה נאָה, לקבּל נדוּניה… להתפּלל בּטלית… ועתּה מי יִקחני?… פּוֹחח שכּמוֹתי, יחף, בּמכנסַיִים קרוּעים… עד עוֹלָם אֶתהלךְ כּךְ, עד שאֵרד לקבר… לבדי, גלמוּד כּאֶבן… וּבעיִן אַחַת… רק בּעיִן אַחַת… בּוּהוּאוּאוּ!…

גדליה העבה, מלמד תּינוֹקוֹת לשעבר, הוּא זקן קצר־קוֹמה וּמסוּרבּל בּבשׂר, בּעל פּנים שׂעירים וּמגוּשמים, שׂפתיִים גסוֹת וּבוֹלטוֹת ועֵינַיִים עגוּלוֹת ועכורוֹת, המַבּיטוֹת בּזעף על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. מיוֹם שמתה עליו אִשתּוֹ הראשוֹנה וִּמיוֹם שגָנבה אִשתּוֹ השנייה מכּל אשר יֶש לו וּברחה ממנוּ ועיגנה אוֹתוֹ, הוּא חַי חַיֵי בּדידוּת בּביתוֹ הקטן והישן, מתפּרנס מדמי־חוֹדש, שבּנוֹ היחיד מוֹטקי שוֹלח לוֹ מעיר־הפּלךְ, הוֹלךְ בּכל בּוֹקר בּסַלוֹ אל האִיטליז ואֶל שוּק־הדגים, נדחָק שם בּין הנשים והבּתוּלוֹת המשרתוֹת, בּוֹחר לוֹ כּל נתח טוֹב וכל עֶצם שמנה וּמבשל לעצמוֹ את ארוּחַת־יוֹמוֹ. את מלאכת המלמדוּת הניח זה־כבר, אַחרי שהעולם נמסַר עתּה בּידי האַברכים החדשים, חבוּשי הקאַפּיליוּשים וּקצוּצי הזקן, שצצוּ בּכל פּינות העיר כּכמהים וּפיטריוֹת, אֵלוּ בּעלי לשוֹן־קוֹדש עם דיקדוּק ועם כתיבה ועם שאָר צרוֹת וּפוּרענוּיוֻת, המתרגשוֹת וּבאוֹת בּימינוּ עַל יִשׂראֵל.

— מַה מוֹעיל לי בּלשוֹן־קוֹדש שלָךְ? — מתמַרמר גדליה בּבית המדרש לפני חבוּרה של זקנים, עוֹברים וּבטלים כּמוֹהוּ, בּשעת קיפּוּל הטלית והתּפילין. — רצוֹנךָ לעשׂוֹת את השקץ ליהוּדי כּשר, אַל תּתחַכּם לוֹ הרבה. קחהוּ־נא לי, את החָצוּף ועז הפנים, וּמתחהוּ על הסַפסל, כּאשר ציוָה אלוֹהים, שלשל מכנסיו כּהלָכה וַחלוֹק לוֹ מנה יפה כּכל אשר יִספּוֹג, ואָז מוּבטח לךָ שיֵצא מתּחת ידךָ ממוֹרק שבעתיִים. כּשאָדם נַער, חַייב הוּא לטעוֹם טעם שוֹט! וכי סבוּר אַתּה, שעל לשוֹן־קוֹדש היבשה שלךָ בּלבד יהא העוֹלָם קיים?…

בּשם הסתוּם "לשוֹן־קוֹדש מתכּוון גדליה לכל אוֹתם הספרים החדשים והקוּנטרסים הדקים, המצוּיירים ציוּרי חיוֹת ועוֹפוֹת, שקוראִים להם “מיתּוֹדוֹת”, שהציפוּ בּזמַן הזה את כּל העיירה כּוּלָה. אֵין בּיִת, אשר אין שם מיתּוֹדה. מַה טיבן של מיתּוֹדוֹת אֵלוּ וּמַה חידוּש הביאוּ לָעוֹלָם, אֵין גדליה יוֹדע ואֵינו רוֹצה לָדעת. יוֹדע הוּא רק אֶחָת: כּי עוֹשׂוֹת הן פּלסתּר אֶת לימוּד העברי, המקוּבּל בּידי המלמדים מימוֹת עוֹלָם, הוֹפכוֹת אוֹתוֹ למין חוּכה וּטלוּלָה. שַעֵר בּעצמךָ אֶת התּוֹרה העמוּקה, הצפוּנה בּהן: הסוּס הוּא סוּס, והכּלב הוא כּלב. הסוּס עוֹמֵד בּאוּרוָה, והַכּלב נמלךְ פּתאוֹם וקפץ ועמד על השוּלחָן… סוּסים! הם עצמם סוּסים הם!

ואִילוּ היוּ יוֹצאִים ידי חוֹבתם בּסוּס וּבכלב בּלבד, לא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ. אבל הטיפּשים הללוּ, קצוּצי הזקן, עמדוּ וגָזרוּ בּחדרים “המסוּכּנים” שלָהם על המַלקוּת. אסוּר למלמד בּימינוּ אֵלה להניף עַל תּלמידיו שוֹט וּרצוּעה, וכל הנוֹגע בּאחוֹריו של תּינוֹק דינוֹ כּהוֹרג אֶת הנפש! מנַהלים הם את הילָדים בּדברים רכּים, בּשידוּלים וּפיוּסים, וּבמקוֹם שוֹט הנהיגוּ מין מַקל־נוֹעם הנקרא בּלשוֹנם “סַרגל” שבֻּו הם מַכּים על אֶצבעוֹתיהם של העבריינים הכּאָה קלה, לשם אחיזת־עֵינַיִים בּלבד. כּלוּם מחינוּךְ כּזה תּצא טוֹבה? ואָמנם מתהלכים עתּה ילדי יִשׂראל בּרחוֹבה של עיר כּילדי־הפקר, כּאוֹתם השקצים של האַסכּוֹלה הגוֹיִית, מיני ילקוּטים קשוּרים לָהם לשכמם ועֵיניהם תּרוֹת בּשמַיִים אַחרי יוֹנים עפוֹת, — ולא כּלוּם! אֵין אדוֹנים לָהם, אֵין אֵימַת גדוֹלים עליהם!

— אוֹמר אני לָכם, השוֹמעים אַתּם, כּשל כּוֹח הסַבּל. פּראִים, פּראִים הם גדֵלים עכשיו! — שוֹפךְ הוּא את מרי שׂיחוֹ בּבית־המדרש, וּבשעת מַעשׂה עֵיניו העגוּלוֹת מתרוֹצצוֹת בּחוֹריהן, רוֹדפוֹת אַחרי הילָדים השוֹבבים, המקפּצים וּמדלגים להנאֹתם על הסַפסלים, ואֵש זרה בּועֶרת בּהן — אוֹתה האֵש, המתלקחת בּעֵיני זאֵב רעֵב בּסוּגר, כּשמַראִים לוֹ מרחוֹק בּשׂר חָי.

לשעבר, בּשנוֹת הטוֹבה, היה העולָם אַחר והחַיִים אחרים. בּימים ההם היה גדליה העבה ידוּע בּעיירה כּאַחַד המלמדים המוּבהקים, בּעלי “הפּעוּלה”, שכּל יֶלד שהיה לוֹקח בּידיו היה עוֹשׂהוּ כּלי מתוּקן. החדר שלוֹ היה מלא תּמיד תִּינוֹקוֹת, כּכלוּב מלא עוֹפוֹת שוֹנים, וההמוּלָה התּלוּיה בּחלָלוֹ אַף זוֹ היתה דוֹמה להמוּלת עוֹפוֹת צפוּפים, שעירבּבוּ אוֹתם מין עם שאֵינוֹ מינוֹ וּכלָאוּם יחד בּמקוֹם צר. מתּוֹך הרעש והעירבּוּביה היה מתבּדל פּעם בּפעם וּבוֹקע את האַויר קוֹל דק צוֹרחַ, הממרר בּבּכי. הקוֹל קוֹל יֶלד רךְ, שגדליה פּרש עמוֹ לקרן־זוית, הכניסוֹ לבין בּרכּיו ושוֹקד עליו לחנוֹךְ לוֹ על־פּי דרכּוֹ. הקרבּן הקטן מתפּתּל בּין הבּרכַּיִים הלוֹחצוֹת אוֹתוֹ, מפרפּר וּמוֹחה בֶּאפס אוֹנים, נאבק עם החָזק ממנוּ מתּוֹךְ יֵאוּש מַר. התנגדוּת זוֹ מַרגיזה על גדליה אֶת יִצרוֹ בֶּיתר עוֹז, מַמתּיקה לוֹ את מלאכתוֹ המֹועילָה, מלאכת־הקוֹדש, בּיֶתר מתיקוּת, מוֹסיפה לוֹ חשק וחוֹם וטעם מיוחָד. גוּפוֹ הקצר והרחב מרטט מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים, זקנוֹ המגוּדל פּרע שוֹאֵף למַטה, אֶל מַחשׂוֹף הבּשׂר הצח והאדוֹם, ידיו השׂעירוֹת מפשפּשוֹת ועוֹסקוֹת בּרעדה, וּזכוּכיוֹת משקפיו שהרכּיבם לאַפּוֹ לשם דיוּק המלָאכה, עוֹטפוֹת אֵד חָם.

אַךְ הנה הגיעוּ ימים שאֵין בּהם חפץ.

וּפעם אַחַת בּקיִץ קיבּל גדליה מכתּב מבּנוֹ מוֹטקי. בּמכתּב, שצוֹרף אֵליָו סכוּם כּסף נוֹסף על דמי־החוֹדש הקצוּבים, הזמין הבּן את אָביו הזקן לָבוא אֵלָיו לכּרךְ וּלהתאָרחַ בּביתוֹ כּל חָדשי הקיִץ. בּיתוֹ פּנוּי עתּה, לפי שאִשתּוֹ נסעה בּפקוּדת הרוֻפאִים להתרפּא בלימַאן של אוֹדיסה. “אגב, — כּתב לוֹ מוֹטקי — תּהיֶה הפּעם הזדמנוּת לבני הקטן להכּיר את סבוֹ”.

עם מוֹטקי בּנוֹ, שעלה לגדוּלָה בּעיר־הפּלךְ, נשׂא שם אִשה את אחוֹת בּעליו החיגרת ונתמַנה בּזכוּתה למישׂרה יפה בּבית־החרוֹשת שלָהם, יֶש לוֹ לגדליה חשבּוֹנוֹת רבּים, ולא אַחַת קרא לוֹ בּינוֹ לבין עצמוֹ “בּן סוֹרר וּמוֹרה”. ואַף־על־פּי־כן נזדרז והלךְ לבית־המרחָץ, הקיז דמוֹ וגָזז את שׂפמוֹ עד השורשים, שמתּוֹךְ כּךְ נתחַדשו פּניו המגוּשמים בּהבּעה חדשה, זוֹעֶמת־מחַיֶיכת, לָבש קפּוֹטה של שבּת עם כּוּתּוֹנת לבנה, רחבת־צַוָארוֹן, תּלה מַנעוּל על דלת בּיתוֹ ויצא בּתרמילוֹ למסילת־הבּרזל.

כּשנכנַס לכּרךְ והגיע לבית בּנוֹ, היתה שעת בּוֹקר. מוֹטקי עצמוֹ כּבר יצא לעבוֹדתוֹ, ואֶת האוֹרחַ קיבּלָה משרתת נכרית, שעסקה בּמיטבּח בּשרווּלים חפוּתים על זרוֹעוֹתיה האדוּמוֹת. זוֹ הכניסה אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת לטרקלין נאֶה וסגרה אַחריו את הדלת. גדליה ראה שעת־כּוֹשר לעצמוֹ להתבּוֹנן על דירתוֹ של בּנוֹ, הציץ לתוֹךְ חדר־המיטוֹת, מישש אֶת הרהיטים המחוּפּים קטיפה, פּתח אֶת מגירוֹת המיזנוֹן המחוּטב וזן עֵיניו בּכלי־הכּסף, שקל על ידיו את מיחַם־הניקל הכּרסני, חישב חשבּוֹנוֹת וצירף צירוּפים בּאֶצבּעוֹתיו, לָדעת עֶרכּה של עשירוּת זוֹ, ואַחרי כּל אֵלה בּא לידי מַסקנה ישנה, כּי מוֹטקי שלוֹ הוּא בּכל זאת בּן סוֹרר וּמוֹרה: מכּל עשרוֹ הרב לא נתנוֹ לבּוֹ להפריש לאָביו הזקן אֶלָא שמוֹנה קרבּוֹנים לחוֹדש! ומשהגיע לכלל רעיוֹן זה התחילוּ פּניו גזוּזי־השׂפם לחַיֵיךְ בּזעף כּפוּל.

מוֹטקי בּא דחוּף וּמבוֹהל, כּוּלוֹ נוֹהר. הוּא היה חילוּפוֹ הגָמוּר של אָביו: אדוֹם־לחָיים, יפה־עֵינַיִים, וּזקן־משי שחוֹר קטן הבליט את רוֹך פּניו ותוֹם מזגוֹ. בּכניסתוֹ פּשט זרוֹעוֹתיו אֶל אָביו לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ. גדליה השתמט מחיבּה יתירה זוֹ וּמיד פּתח בּתלוּנה, כּי זקן הוּא וחוֹלה, בּוֹדד ועזוּב, גלמוּד כּאָבן. אֵין לוֹ בּנים, שיִתּנוּ דעתּם עליו לעֵת זקנתוֹ, כּמוֹ שנהוּג אֵצל שאָר הבּריוֹת. הנה חָלָה בּחוֹרף, צינה אחָזתּוּ, ולא נמצאָה לוֹ אַף נפש חַיה אַחַת, אשר תּרחם עי וּתבשל לוֹ מרק־עוֹף להשיב את רוּחוֹ, וכמעט מת בּרעב בּחוּרבה הישנה.

— וּמַדוע לא לקחת לךָ אֶל הבּית אִשה ענייה, שתּשגיחַ עליךָ בּימי חָליךָ?— שאל בּנוֹ, כּוּלוֹ נבוֹךְ מפּגישה כּזאת.

— מאַיִן? — התקצף גדליה. — המן שמוֹנה הקרבּוּצים דמי־קצבה שלָךְ? אוֹ שמא אַף אַתּה מַאמין לדיבּת שׂוֹנאַי בּנפש, כִּי חָסַכתּי לי מן המלמדוּת צרוֹרוֹת כּסף בּמקוֹם הסמוּי מן העַין?…

מוֹטקי עמד לפני אָביו כמי שדנוּהוּ בּצוֹננים, גיחךְ בּמבוּכה, הבּיט אֶל הכּתלים, מישמש בּכיסיו, כּמבקש דבר להפיס בּוֹ את דעתּוֹ של האוֹרח הזוֹעם. לבסוֹף קפץ אל המיזנוֹן והוֹציא מתּוֹכוֹ שני בּקבּוּקים ייש עם מיני תּרגימה והעמידם על השוּלחָן.

— היוֹדע אַתּה, אַבּא? הבה נקח לעֵת־עתּה מעט, ואֶת שאָר הדברים נַניחַ לפעם אַחרת.

— נוּ, מילא, הרךּ גדליה אֶת לִבּוֹ וּפשט ידוֹ אֶל הבּקבּוּק. — הלא אֵינךָ רוֹצה מסתּמא, כּי אַבּא שלךָ יהא יוֹשב אֶצלךָ בּתענית… לחַיִים!

— לחַיִים טובֹים וּלשלוֹם! — נזדרז מוֹטקי וענה אַחרי אָביו בּשׂמחָה, על שנמצאָה לוֹ דרךְ קלה לפיוּס. — קנח, אַבּא, בּעוּגת־צימוּקים זוֹ, ואַחַר־כּךְ תּטעם ממישרת דוּבדבנים זוֹ — שתּיהן מַעשׂה־ידיה של אִשתּי, שהכינה לכבוֹדךָ קודם נסיעתה.

— האַף אוּמנם? — אָמַר גדליה וּפרס מן העוּגה פּרוּסה הראוּיה להתכּבּד. — חרוּצה היא כּל־כּך בּידיה? וכיצד הרגל? עדיִין צוֹלעת כּמוֹ אָז, תּחת החוּפּה?

— הרוֹפאִים שלָחוּה להתרחץ בּלימאן, — ענה מוֹטקי כּמבוּייש בּמקצת. — אוֹמרים נסים מתרחשים שם.

— הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! — נאנַח גדליה אנחה סַפקנית והמתּיק בּפיו את עוּגת־הצימוּקים. — העוּגָה שלָה ראוּיה בּאמת לשבח, טעם גן־עדן. ועתּה הבה נראֶה, מַה יש שם בּבּקבּוּק האדוֹם־האדוֹם הזה, אשר הכינה לכבוֹדי!

דעתּו של מוֹטקי זחה עליו בּיוֹתר וּפניו צהלוּ.

— אִי אַבאּ! — נזכּר פּתאוֹם. — הרי לא ראִית עַדיִין את מישה שלי!

— מישה? מי היא מישה זוֹ? — שאל גדליה, מרוּכרךְ כבר, וּפשט ידוֹ אל הבּקבּוּק האָדוֹם.

— כּיצד, כּלוּם אינך יודע? מישה בּני, מוֹשקי שלי. הנה הוא משׂחק כּאן בּחָצר עם הילָדים.

— אָה, מוֹשקי שלָךְ? והרי הוּא מכוּנה אֶצלך דווקא בּשֵם של גוֹי? נוּ־נוּ, מהיכא תּיתי. ואני סבוּר היִיתי שמישה זוֹ נקבה היא.

מוֹטקי מגחךְ להנאָתוֹ, רץ אל הגזוֹזטרה וקוֹרא אֶל תּוֹךְ החָצר:

— מישה! מישינקה! עלה למַעלָה! מַהר, מַהר, הסב בּא!

כּעבוֹר רגָעים נראָה בּפּתח יֶלד כבן חָמֵש בּלחָייִם משוּלהבוֹת, יפה־עֵינַיִים כּאָביו, לָבוּש חליפת־קיִץ אדוּמה, שמתּוֹכה הבהיק לוֹבן פּניו הבּריאים וּברכּיו החשׂוּפוֹת. בּכניסתוֹ עמד גדליה בּמזיגת כּוֹס שנית ממישרת־הדוּבדבנים ושאל בּקוֹל צרוּד קצת:

— הזה אֵיפוֹא מישה שלךָ, אשר אָמַרתּ? שקץ נאֶה, בּלא עֵין הרע… נוּ־נוּ, מהיכא תּיתי, קרב הנה ותן שלוֹם. אַל תִּירא, אֵינני חַיה. סב אני!

היֶלד פּקח עֵיניו לרוָחָה והבּיט בּתמהוֹן אל הפּנים החדשוֹת של הזקן המשוּנה, המסב אֶצלָם אֶל שוּלחן ערוּךְ בּבקבּוּקים וכוֹסוֹת.

— גש וּשקה להסָב. הלא זה הסָב! — הסבּיר לוֹ האָב.

מישה קרב אֶל הסָב ועמד לפניו בּבוֹשת־פּנים, עוֹמד וַּממתּין, שזה ירכּין את ראשוֹ אֵלָיו. הסָב אָחַז אוֹתוֹ בּאָזנוֹ.

— אַבּא, תּנהוּ ויִשק לָךְ, — קרא מוֹטקי, שעמַד אַף הוּא מתּוֹךְ ציפּייה.

— אֶט, שטוּיוֹת! אֵין אני מַשגיחַ בּדברים בּטלים אֵלוּ… ואַתּה, שקץ, מוּטב שתאֹמַר לי, — פּנה הסָב אֶל נכדוֹ, כּשהוּא מַחזיק עדיִין בּאָזנוֹ, — ללמוֹד אַתּה רוֹצה? קמץ־אלף אַתּה יוֹדע? נוּ? דבּר דברים, ואֶשמַע!

מישה, מבוּלבּל ונעלָב, נתן קוֹלוֹ בּבכי.

— שוֹטה שכּמוֹתךָ, מַה אַתּה בּוֹכה? כּלוּם חַיה אני?… גָדל הוּא אֶצלךָ, כּפי שאני רוֹאֶה, פּרא־אָדם גָמוּר, — העיר גדליה לבנוֹ וּפשט ידוֹ לבנוֹ ופשט ידוֹ שוּב אֶל הַבּקבּוּק האָדוֹם. — עֵת ללמדוֹ קמץ־אלף, שאִם לא כן, סוֹפוֹ שיִצמַח ממנוּ הרוּחַ יוֹדע מה!

— הלֹא לכךְ, אַבּא, אָמנם נתכּוונתּי! — שׂמַח הבּן ואָמר. — אני עצמי עסוּק כּל היוֻם, ולשלוֹח יֶלד כּזה אֶל החדר עדיִין אֵיני רוֹצה, ולכן דבר בּעתּוֹ הוּא, כּי יִהיֶה לוֹ סב ורב גם יחד.

— מוּבטח לךָ, שמתּחת ידי יֵצא, בֶּעזרת השם, כּלי שלם! — השמיע גדליה מתוֹך התקרבוּת גמוּרה ושלח ידוֹ אֶל עוּגת־הצימוּקים, כּבא מיד על שׂכרוֹ. פּני מוֹטקי הבהיקוּ. ואוּלם תּוֹךְ כּדי שׂיחָה נזכּר, כּי עזב אֶת מלאכתּו בּבית־החרוֹשת בּידי אחרים, והכין עצמוֹ לָלכת.

המשרתת הנכרית, חשׂופת הזרוֹעוֹת האדוּמוֹת, הביאָה מַגָש עם פּת שחרית לָאוֹרחַ. מוֹטקי הוֹשיב את מישה ממוּל אָביו ובישׂרוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי מעתּה אֵינוֹ צריךְ עוֹד לשׂחק בּחוּץ עם ילדי השוֹעֵר המזוּהמים — יֶש לוֹ סב, ועמוֹ ישׂחק. הסב ילמד אוֹתוֹ קמץ אלף!

לאַחַר שהלךְ הבֱן, התייחד גדליה עם המַגָש המלא כּל טוּב בּהרחבת־הדעת. עכשיו נראָה לו העולָם מתּוֹךְ אַספּקלָרייה מאִירה, וּשׂפמוֹ הגָזוּז, המדוּשן עוֹנג, חיֵיך הפּעם נעימוֹת. כּשגָמַר סעוּדתוֹ וקם, הרגיש כּי מלא הוּא וכבד מחמדת השוּלחָן, כּי החַיִים נתח טוֹב ושמן הם. אַשרי האִיש, שנפל לוֹ בּחלקוֹ נתח זה! התּקרה ממַעל והרצפּה הרפוּדה שטיחים מתּחת, עם כּלי־הבּיִת הנאִים והמיחַם הכּרסני בּתוֹכם, התחילוּ מרקדים סביבוֹ כּמשתּוֹללים, שׂשׂים לכבוֹדוֹ וּמחַדים בּשׂמחָה את פּניו.

— עשיר מוּפלָג! אַדיר!… — דיבּר לעצמוֹ בּשבח בּנוֹ וּפניו המגוּשמים הבהיקוּ מתֹּוךְ שפע של נַחַת. — גם הרגל העקוּמה תּתיישר, אִם יִרצה השם. הלא שם מתרחשים נסים!…

הוּא ניגש אֶל נכדוֹ בּפסיעה כּבדה, עמד והבּיט עליו רגע בּעֵינַיִים דלוּחוֹת, מנַצנצוֹת בּשׂחוֹק שיכּוֹר. פּתאוֹם גָחַן אֵלָיו והניפוֹ תּנוּפה אַחַת אֶל פּניו ונשק לוֹ נשיקה מוֹצצת בּלחיוֹ האדוּמה, וּמיד שמט אוֹתוֹ על האָרץ, כּמוֹ ששוֹמטים מַשׂא כּבד.

— בּחוּר נאֶה, חי נַפשי… בּעל־בּשׂר, בּלא עֵין־הרע… מישה… מַאשה… שם נקבה דווקא, חי־חי…

אַחַר־כּךְ עלה והתפּרקד על הסַפּה הרכּה, כּוּלוֹ רוֹחץ בּעדנים, עוֹצם עֵיניו למחצה, מגחךְ וקוֹרץ לנכדוֹ בּעפעפּיו המתדבּקים קריצה ערמוּמית, שיש בּה משוּם חיבּה יתירה וקרבת־הלב. מישה גיחךְ גם הוּא לעוּמַת הסב, אף כּי לבּוֹ היה מהסס בּוֹ עדיִין מתּוֹךְ בּוּשה ותמהוֹן. לבסוֹף נמלךְ בּדעתּוֹ, קרב אֶל הסב השוֹכב וּשאָלו בּכוֹבד־ראש:

— להראוֹת את הסוּס שלי?

— יש לךָ כּבר סוּס? אֵיפה — בּמיתּוֹדה? חי־חי־חי!… גָעה גדליה בּצחוֹק שיכּוֹר.

מישה יצא לחדר הסמוּךְ וחָזר משם כּשהוּא רכוּב על סוּס של עֵץ, רוֹכב וּמַנהיג אוֹתוֹ בּידיו, דוֹפקוֹ בּרגלָיו, מוֹשכוֹ וּמזרזוֹ בּציפצוּף: “נוֹ! נוֹ!” — וּבשעת מַעשׂה עֵיניו המאִירוֹת מַבּיטוֹת בּאֵימוּן רב אֶל הסב, כּמבקשוֹת ממנוּ עידוּד.

— כּךְ, כּךְ! — מילמל הסב. — סוּס הוּא כּלב, וכלב הוּא סוּס… אֵלה תּוֹלדוֹת נחַ, נכנַס יין, נוֹסַף כּוֹחַ… חי־חי־חי!…

וּמדי הבּיטוֹ כּךְ בּעֵיניו העצוּמוֹת למחצה אֶל נכדוֹ, הרכוּב על־גבּי הסוּס, אֶל בּרכּיו הערוּמוֹת ואֶל מיבלט ירכיו העגוּלוֹת, חָלפה את לבּוֹ כּבּרק מַחשבת־תּאוָה: “להלקוֹתוֹ, את השקץ!”… הלא מעתּה רבּוֹ הוּא, מלמדוֹ קמץ־אלף, האַף אֵין זאת?… להלקוֹתוֹ…

אָכן רעיוֹן הוּא זה, רעיוֹן נפלָא מאוֹד. אַךְ לפי שעה דבקה שינה לעֵיניו, והעששית הגדוֹלָה, התּלוּיה ממַעל, מסתֹּובבת בּמהירוּת משוּנה, והעייפוּת הרכּה והנעימה תּוֹססת בּכל איברי גוּפוֹ, כמישרת־דוּבדבנים מתוּקה. אַשרי האִיש, שנפל לוֹ בּחלקוֹ נתח טוֹב ושמן!…

כּשהתעוֹרר גדליה משנתוֹ החטוּפה והיה מוּטל עדיִין על הסַפּה בּעֵינַיִים עצוּמוֹת, כּבר עמדה מחשבתּוֹ בּדמיוֹנוֹ, עוֹמֹדֹת וּמסיתה בּוֹ אֶת יִצרו, מזרזתּוֹ להתגבּר ולָקוּם לפעלוֹ. פּקח עַיִן אַחַת וראה אוֹר וּדממה בּחדר המרוּוָח, וּבתוֹךְ הדממה יוֹשב נכדוֹ הקטן ממוּלוֹ על שרפרף נמוּךְ וסוֹקר אוֹתוֹ בּשנתוֹ. הפּנים הקטנים והבּריאִים מפיקים תּוֹם ותמהוֹן והעֵינַיִים היפוֹת פּקוּחוֹת לרוָחה, מתּוֹךְ סַקרנוּת גלוּיה. גדליה הרגיש, כּי גל חַם הכּה על לבּוֹ וּשנתוֹ פּגה ממנוּ בּבת אֶחָת. מיד התחַזק וישב על הסַפָה.

­— מוֹשקילי, קרב־נא אֵלָי! — רמַז בּאֶצבּעוֹ לנכדוֹ.

מישה קרב ועמד לפניו בענוָה. גדליה צבט לוֹ בּלחיוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת.

— אמוֹר־נא לי, בּני יקירי, מה אני לָךְ?

— סָב! — ענה מישה והשפיל את עֵיניו מתּוֹךְ בּושה אֶל נַעלי הסב.

— כּן דיבּרתּ! — אוֹמר גדליה בּסבר פּנים יפוֹת וּמוֹשךְ אֶת נכדו אל בין ברכיו. — ועתּה, מוֹשקילי, אמוֹר לי, יקירי, מה עוֹד אני לָךְ?

— מה עוֹד? — שוֹאֵל מישה מתּוֹךְ אֵימוּן.

— רב! הלא שמַעתּ מַה שאָמַר אַבּא שלךָ: רבּךָ אני! רוֹצה אַתּה שאהיֶה רבּךָ?

— כּן! — עוֹנה מישה וּמוֹסיף להבּיט אֶל נַעלי הסב.

— וּבכן, על דבר אֶחָד כּבר קיבּלנוּ את הסכּמתךָ, — אוֹמר גדליה ומַנעים דיבּוּרוֹ בּניגוּן. — ועתּה, מוֹשקילי, ילדי היקר, מכּיוָן שכּךְ, אמוֹר לי אֵיפוֹא, אֶפשר יוֹדע אַתּה, מה עוֹשׂה רב?

— מה? — שוֹאֵל מישה בּאֵימוּן מוֹסיף והוֹלךְ, מרים עֵיניו היפוֹת מעל נַעלי הסב ותוֹלה אוֹתן בּזקנוֹ המגוּדל פּרע.

— הרב — מַסבִּיר גדליה לנכדוֹ בּלָשוֹן רכּה, מוֹשכוֹ לאַט ודוֹחקוֹ יפה לבין בּרכּיו — הרב, מוֹשקילי, מַלקה… הרב מסיר אֶת רצועתו, מַתּיר אֶת כּפתוֹרי מכנסיו של היֶלד, מַפשיל לוֹ אֶת כּוּתּנתּוֹ למַעלָה, וּמַלקה, וּמלקה… אָסוּר להיוֹת שקץ! — מַעמיד הוּא פּתאוֹם פּנים חמוּרים וּמרים עַל היֶלד קוֹל גערה.

מישה אֵינוֹ מבין לכוונתוֹ של הסב וּמַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִים נבהלוֹת. הסב מוֹסיף ולוֹחצוֹ בּין בּרכּיו וּממַשש אֶת בּשׂרוֹ בּאֶצבּעוֹת להוּטוֹת. מישה מַתחיל לבכּוֻת.

— אֶה, כּבר בּוֹכה אַתּה, בּן סוֹרר וּמוֹרה? המתּן קצת, עוֹד יִהיֶה לךָ פּנַאי לבכּוֹת אֶצלי!… — וּגדליה מתכּוֹפף כּוּלוֹ, מבקש לפתּח אֶת מכנסי היֶלד בּידוֹ האַחַת, כּשידוֹ האַחרת אוֹחזת בּחָזקה אֶת הגוּף הרךְ, המתאַמץ להשתּמט ממנוּ.

— אַל תּזוּז! עמוֹד בּשקט! השוֹמע אַתּה מַה שאוֹמרים לָךְ? אָסור להיוֹת שקץ!… — מגמגם הוּא בּרעדה, מַרכּין את זקנוֹ המגוּדל אֶל אוֹתוֹ המקוֹם בּמכנסַיִים שלפי הנוֹהג שבּעולָם הכּפתּוֹרים מצוּיים שם.

— השד יוֹדע אוֹתם עכשיו ואֶת מכנסיהם החדשים! —

לוֹחש הוּא מתּוֹךְ התרגזוּת, בּוֹדק וּמְפשפּש בּמכנסי היֶלד בּאצבּעוֹת רוֹעדוֹת, כּשזה מפרכּס וצוֻרח בּזרוֹעוֹתיו.

רגע אֶחָד הכּהוּ לבּוֹ: הלא נכדוֹ הוּא זה, בּן בּנוֹ היחיד, עצמוֹ ובשׂרוֹ… אַךְ בּרגע השני הבהיק לנגד עֵיניו בּשׂר חַי, צח ואָדוֹם. מיד חָטף והסיר מעל מתניו אֶת הרצוּעה, חָפז וּמתח על בּרכּיו, כּמוּמחה לאוֹתוֹ דבר את קרבּנוֹ הקטן והתחיל עוֹשׂה במלאכה.

— אַהא! אַהא! נכד כּזה אָתּה? אֵינךָ שוֹמע בּקוֹל סבךּ? אֵינךָ שוֹמע בּקוֹל רבּךָ? מאָה פּעמים אָמרוּ לךָ: אַסוּר להיוֹת שקץ! אָסוּר להיוֹת שקץ! אָסוּר להיוֹת שקץ!…

בּרכּיו הלוֹחצוֹת את הגוּף הקטן החַם הוֹסיפוּ אוֹן ועצמה, להטוּ בּאֵש זרה. היֶלד נאבק עמוֹ בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו, יִיבּב יבבה נוֹאֶשת וּבעט בּרגלָיו בַּאויר. גדליה התעמק בּמלאכתּוֹ בּרגש, בּהנאָה, בּכל חוּשיו.

— אַבּא, מַה זאת?

בּפּתח עמד מוֹטקי, טעוּן קוּפסוֹת וחפיסוֹת שֹוֹנוֹת, חיור וּמשתּוֹמם למַראֵה עֵיניו. גדליה נתבּהל, שמט אֶת היֶלד הצוֹרח מעל בּרכּיו וגימגם:

— אֵין בּזה כּלוּם… דבר של מַה־בּכךְ… רק הלקיתי אוֹתוֹ… אֵין בּזה משום סַכּנה חָלילָה… רק הלקיתי אוֹתוֹ… הוּא החזיק בּידיו את מכנסיו, שצנחוּ מעליו בּשעת הפּעוּלָה, ועמד לפני בּנוֹ כּוּלוֹ פּרוּע, אָדוֹם, שוֹתת זיעה.

— נוּ, מה אַתּה מַבּיט בּי כּכה, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ? מה אַתּה מַבּיט?… נוּ, הלקיתי אוֹתוֹ! לימדתיו קצת דרךְ־אֶרץ!… וּבכן, מַה בּכךְ? כּלוּם רצחתּיו נפש?… הראִיתם כּזאת מימיכם? אָסור לנגוֹע בּזה עכשיו! קוֹדש זה לָהם!

א

לייזר בּן משה־יוֹסי התּם, נַער עני מבּני העניִים, התחיל מכין את עצמוֹ למיבחָן בּגימנאסייה בּעֶזרת חביריו בּני העשירים.

מתּחילָה לא היה העניין הזה בּרוּר כּל־צרכּוֹ למשה־יוֹסי. רוֹאֶה היה כּי לייזר שלוֹ עוֹסק בּמיני לימוּדים וּמכין עצמוֹ לדבר מוּפלָא, שלא כּל נַער מן השוּק ראוּי לוֹ, אֶלָא שאוֹתוֹ הדבר היה למַעלָה מבּינתוֹ של משה־יוֹסי, ולשאוֹל על זה את בּני־ביתוֹ לא מצא את לבּו. פּעמים היה משה־יוֹסי רוֹאֶה בּביתוֹ נערים לבוּשים הדר, בּיניהם גם בּני הגבירים שבּעיר, והם מתהלכים עם לייזר בּנוֹ בּידידוּת רבּה, מלמדים אוֹתוֹ כּתב ולָשוֹן, מסיחים עמוֹ על כל מיני עניינים בּרוּסית דווקא, כּפריצים מַמש, והרי הם כּחביריו לכל דבר. כּל הימים עסוּק לייזר בּספריו — בּקריאָה, בּכתיבה וּבשינוּן מלים זרוֹת וּמשוּנוֹת. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שכּוֹתב הוּא בּמהירוּת מַפליאָה גם אַדריסוֹת בּשביל הנשים השכנוֹת, שבּעליהן בּאמריקה, וּמקבּל את שׂכרוֹ בּמזוּמנים, פּרוּטה לאַדריסה.

וּבלילוֹת, כשמשה־יוֹסי שוֹכב על משכּבוֹ, שוֹמע הוּא וּמַקשיב, כּיצד לייזר שלוֹ טוֹרחַ בּלימוּדיו, פּוֹסע בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, משנן לעצמוֹ את המלים הקשוֹת וחוֹזר וּמשנן אוֹתן. יש שהוּא מֵרֵךְ את קוֹלוֹ, כּמתחַנן וּמבקש על נַפשוֹ, ויש שהוּא מתרגז וּמדבּר קשוֹת. וּמשה־יוֹסי אֵינוֹ יוֹדע עדיִין בּבירוּר, מַה תּהיה תּכליתם של הלימוּדים הקשים האֵלה, שלייזר נוֹתן אֶת נפשוֹ עליהם ולָמה הם לוֹ? אבל דבר אֶחָד בּרוּר לוֹ: כּי לייזר שלוֹ יִהיֶה, אִם יִרצה השם, אִיש בּין אנשים, אָדם חָשוּב מאוֹד, אַף כּי בּנוֹ הוּא.

ב

משה־יוֹסי התּם הוּא יהוּדי עני וּשפל־בּרךְ, שהוֹחזק שוֹטה בעֵיני הבּריוֹת. נתוּן הוּא כּל ימיו להשגָחָתה וּלשלטוֹנה של אִשתּוֹ שׂרה־לאָה, אִשה רגזנית וקוֹלָנית, המַחזיקה חנוּת־מַכּוֹלת קטנה, מפרנסת בּה את בּיתה ונוֹהגת ממשלתּה בּיד רמה. בּימֵי הקיִץ, כּשמַגיעה עוֹנת גנים, משׂתּכּר משה־יוֹסי כּשוֹמר בּגן־הפּירוֻת של חַיִים קצר־הפּיאָה, ישן כּל לילוֹת שמירתוֹ בּסוּכּת־נצרים, ואִשתּוֹ שׂרה־לאָה בּאָה על שׂכרוֹ מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. וּבשאָר ימוֹת השנה הוּא עוֹזר כּנגדה בחָנוּת, נוֹשׂא עוּלָה, נכנע לפניה, שוֹמע תּוֹכחתּה וקללוֹתיה וּמקבּל מרותה בּאַהבה. שאָר בּני הבּיִת אַף הם נוֹהגים בּוֹ זילזוּל וּמעיזים פּניהם כּנגדוֹ, שלא כּדרךְ העוֹלָם, שבּנים נשמעים לאביהם וחַייבים בּכבוֹדוֹ. יש שמשה־יוֹסי מצטער על זה בּסתר־לבּוֹ, אֶלָא שדרכּוֹ בּשתיקה והירהוּרים, וּמימיו לא הבּיע את מַחשבוֹתיו בּקוֹל. בּכְלָלוֹ הריהוּ יצוּר דךְ ונכלָם שבְּני־אָדם אֵינם מַשגיחים בּוֹ ולא כּלוּם. לשוֹנוֹ מגוּמגמת, ועל־פּי רוֹב הוּא יוֹצא ידי חוֹבת הדיבּוּר בּהברוֹת הגָרוֹן והחוֹטם בּלבד. כּששוֹאלים אוֹתוֹ דבר, הוּא משיב על הן — הן ועל לָאו — לָאו. אבל לדבּר דבר מאֵלָיו, על אַחריוּת עצמוֹ, לא ניסה מימיו. חוֹשש הוּא להתחיל בּדיבּוּר, שמא לא יוכל לגמוֹר, וּלפיכךְ אֵינו מוֹצא לגוּפוֹ טוֹב משתיקה.

בּניו הגדוֹלים בּעלי־מלָאכה הם, חַייטים וסַנדלָרים, העוֹמדים בּרשוּת עצמם, משלמים לאִמם את שׂכר ארוּחָתם וּמבזבּזים את יֶתר כּספּם על בּגָדים נאִים וּנעלים מצוּחצחוֹת, על צוארוֹנים ועניבוֹת, ויש אוֹמרים: אַף על אכילת נַקניקים וּשתיית שיכר בּבית־המַרזחַ של אֶלי האדמוֹני. אֶחָד הוא לייזר בּן־הזקוּנים, שלא דרכיהם דרכיו. קטן זה נטל גדוּלָה לעצמוֹ ולא רצה בּשוּם אוֹפן להיוֹת בּעל־מלָאכה. תּחילה לָמַד תּוֹרה בּתלמוּד־התּוֹרה וּבבית־הישיבה ונשׂא חן וחסד לפני המלמדים. וּפתאוֹם נמלךְ והוֹדיע בּבּיִת, שנפשוֹ חָשקה בּלימוּדי הגוֹיִים. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ נהיתה חדשה בּביתוֹ של משה־יוֹסי התּם: גזירה יצאָה מלפני שׂרה־לאָה לפנוֹת את הבּיִת לכבדו בכל בּוֹקר בּמַטאטא. והבּת הבּכירה זלאטה אַף היא התחילה שוֹקדת על הסדר והניקיוֹן: מַרבּיצה בּכל עֶרב שבּת את רצפּת־העפר בּחוֹל אדמדם, משפשפת ושוֹטפת בּמַיִם את החלוֹנוֹת הקטנים וּמוֹסיפה עליהם מדי פּעם בּפעם קישוּטים של בּד צבעוֹני ושל נייר אדוֹם. ולא נתקררה דעתּה עד שהוֹפיעוּ ליד השוּלחָן שני כּיסאוֹת צבוּעים לתפאָרה, ואַחרי הכּיסאוֹת — ראִי מַבהיק. משה־יוֹסי רואֶה כּל זאת ודעתּוֹ מתרחבת. וּכשאֵין אִיש בּבּיִת, הריהוּ עוֹמד שעה ארוּכּה וזן עֵיניו בּכּלים החדשים, שוֹלח ידוֹ וּממַשש אוֹתם בּזהירוּת וּברגשוֹת כבוֹד, מלטפם באַהבה רבּה וצוֹחק לעצמוֹ צחוֹק נַחַת: הי־הי!

בּלילוֹת החוֹרף, כּשהנערים בּני העשירים באִים אֶל לייזר ללמדוֹ ולקרוֹא עמוֹ בּספרים, מתחַמק משה־יוֹסי ממחיצתם וּמתעלם מן העיִן. דרכּוֹ של משה־יוֹסי בּאותה שעה לעלוֹת על התּנוּר החַם, ששם משכּבוֹ, וּלהקשיב ממַחבוֹאוֹ אל דבריהם. מַראֵיהם של הנערים הנפלָאִים האֵלה, המפוּטמים וצחי־הפּנים, היוֹשבים גלוּיֵי־ראש ואֵינם חוֹששים לשוּם דבר, קוֹלוֹתיהם העליזים והצלוּלים, דיבּוּרם הזר והמהיר, ועל כּל אֵלה הכּרתו הנעימה של משה־יוֹסי, כּי לייזר בּן־זקוּניו זכה והיה כּאֶחָד מהם, מַפּילים עליו תּרדמה מתוּקה, והוּא ישן שנַת מאוּשרים.

דבר אֶחָד מַפליאוֹ בּיוֹתר: שׂרה־לאָה אִשתּוֹ, שאִשה פּשוּטה היא ואֵינה מצוּיה כָּלל אֵצל האוֹתיוֹת המַחכּימוֹת, מנַיִין לָה העוֹז והגבוּרה, שהיא נכנסת מדי פּעם בּפעם בּדברים עם הנערים המלוּמדים האֵלה ומנַהלת אוֹתם גם בּעצוֹתיה? אָכן כֵּנִים דבריהם של אַנשי הרחוֹב, המסַפּרים בּשבחָה של שׂרה־לאָה שלוֹ ואוֹמרים עליה, כּי אֵשת־חַיִל היא וּבריה נפלָאָה.

מתּוֹך מַחשבוֹת אֵלוּ מַחליט משה־יוֹסי בּלבּוֹ, כּי מכּאן וּלהבּא לא יהרהר עוֹד אַחרי מידוֹתיה של אשתּוֹ ולא יִתרעֵם עליה, כּשם שהיה נוֹהג לעשׂוֹת עד עכשיו, כּשזוֹ היתה מַתחילָה לקללוֹ וּלהבזוֹתוֹ בּעֵיני הבּריוֹת. נקוֹט כּלָל זה בּידךָ: אִשה חכמה כּמוֹה — הכּל מוּתּר לָה, הכּל מחוּל לָה!

ג

וכךְ עברוּ ימים ושנים, עד שהגיע יוֹם־הדין של לייזר, הוּא יוֹם עמידתוֹ למיבחָן בּגימנאסייה. אוֹתוֹ היוֹם היה משה־יוֹסי בּהוּל וּמבוּלבּל מאוֹד. כּל הלילה נדדה שנתוֹ מעֵיניו. שוֹכב היה על התּנוּר עֵר ונרגָש וּמַקשיב בּחרדת־לב לצעדיו הכּבדים של לייזר, שהיה צוֹעֵד בּכל כּוֹחוֹ על הקרקע וּפיו כּמַעיין המתגבּר. עכשיו כּבר נתבּרר לוֹ למשה־יוֹסי, שכּל כּוונתוֹ של לייזר אֵינה אֶלָא להיוֹת פּרוֹביזוֹר בּבית־המרקחת של שקוֹלניקוֹב. הוּא שקוֹלניקוֹב, המטייל בּכל עֶרב בּרחוֹבה של עיר על־גבּי אוֹפנַיִים וחוּט של זהב משוּךְ לוֹ ממשקפיו.

מוֹחוֹ של משה־יוֹסי מלא למן הבּוֻקר כּל מיני דמיוֹנוֹת והירהוּרים, המתרגשים וּמזמזמים בּוֹ בּלי הפוּגָה, כּזבוּבי־קיִץ בּהריחם דבש. אָכן נעים מאוֹד, המתוֹק ללבּוֹ מדבש, ניתּן לוֹ הפּעם לענוֹת בּוֹ. אֵיךְ יקוּם ויִהיֶה המאוֹרע הנפלָא הזה בּחַייו? עד היוֹם לא דיבּר עם שוּם בּן־אָדם על לייזר בּנוֹ וּגדוּלתוֹ, לפי ששוּם בּן־אָדם לא שאָלוֹ מימיו ולא נכנַס עמוֹ בּשׂיחָה על כּךְ. אבל היוֹם הלא יִיוָדע הדבר וישׂים את כּל הרחוֹב כּמרקחה. והוּא מציֵיר לעצמוֹ את התּכוּנה הרבּה: מהוּמה תּהיה בּבית־המדרש. חבוּרוֹת חבוּרוֹת יעמדוּ המתפּללים, כּוּלָם הוֹמים, כּוּלם רוֹגשים, כּוּלָם תּמהים אִיש אֶל רעֵהוּ: “השמַעתּם?… היִיתּכן?… בּן־זקוּניו של משה־יוֹסי!.. זה הקטן!… מי מילל לוֹ?”…

— אַך זה אוֹשר! אַך זה מַזל!… — כּךְ יסיחוּ בּוֹ בּאֵי בּית־המדרש ויפַנוּ לוֹ מקוֹם בּתוֹכם ויחלקוּ לוֹ כּבוֹד רב. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? הלא הוּא אָביו של הפּרוֹביזוֹר הצעיר לייזר!… וגבריאל השמש, זה הזקן הכּוֹעֵס ורוֹגז תּמיד, יאִיר פּניו אֵלָיו ויוֹשיט גם לוֹ את קוּפסַת־הקהל לֹקחת מתּוֹכה ריחָה של טאבּאק.

וּבניו של מיכל רוּחַ רעה, היוֹשבים עמוֹ מאחוֹרי הבּימה וּמציקים לוֹ תּמִיד בּזמַן התּפילה, שוֹפכים מַיִם על מקוֹמוֹ, מַה תּהא עליהם?

— יִתפּקעוּ מתוֹך קנאָה!

הדברים הקשים הלָלוּ אֵינם פּרי־רוּחוֹ של משה־יוֹסי עצמוֹ, אֶלָא נאֶמרוּ מפּי אִשתּוֹ שׂרה־לאָה בּשעת חדוָה. משה־יוֹסי חוֹזר עליהם בּפני עצמוֹ בּלחש ונהנה מהם הנאה משוּנה:

— יִתפּקעוּ מתוֹך קנאָה, הי־הי!

צר לוֹ המקוֹם למשה־יוֹסי בּחנוּתוֹ הקטנה. ידיו אֵינן נשמעוֹת לוֹ, כּשהוּא שוֹקל וּמוֹכר להקוֹנים הבּאִים. הרבּה קלָלוֹת נמרצוֹת כּבר שמע היוֹם מפּי שׂרה־לאָה אשתוֹ. חביבוֹת עליו הקלָלוֹת עתּה. אִשה כּמוֹה, שחָכמתה וּבינתה עמדוּ לה להביא אֶת בּנה למַדריגָה גבוֹהה כּזאת, רשאִית לקלל את בּעלה כּכל אַוַת נַפשה. הכּל מוּתר לה, הכּל מחוּל לה!… חוֹששת היא שׂרה־לאָה, שמא, חַס ושלוֹם, לא יעצוֹר לייזר כּוֹחַ וְיִכּשל בּלשוֹנוֹ, כּשיתייצב לפני המוֹרים בּגימנאסייה, וכל עמלוֹ יִהיֶה לשוא. וּלפיכךְ היא רוֹגזת כּל היוֹם. האומנם יִהיֶה כּדבר הזה? וכי אֶפשר, שלא יעמוֹד לייזר שלוֹ, נַער חָרוּץ כּל־כּךְ, הכּוֹתב בּמהירוּת אַדריסוֹת לאַמריקה, בּנסיוֹן? אָכן, עתּה הגיעה השעה למשה־יוֹסי, שיַראֶה בּעליל, כּי אָב הוּא, הדוֹאֵג לבניו. טוֹב טוֹב לוֹ לָקחת עתּה את התּהילים ולאמוֹר פּרקים אחָדים בּכוונה רבּה לשם לייזר בּן־זקוּניו, לרווחתו, לישוּעתוֹ. אוּלי יִשמַע אלוֹהים וירחם.

אבל עניין זה קשה בּיוֹתר למשה־יוֹסי. מעוֹלָם לא נתכּוון בּתפילָתוֹ לטוֹבת עצמוֹ וּלצרכי גוּפוֹ. מימיו לא העֵיז פּניו בּפני אלוֹהים ולא בּיקש ממנוּ דבר. ואֵיך יבוֹא עַתּה בּחוּצפּה כּזאת כּלפּי מַעלָה?…

ד

וּכשהגיעה השעה ולייזר בּא נדחָף הבּיתה, הוּא וחביריו המַקיפים אוֹתוֹ, כּוּלָם נרגָשים מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה, צוֹהלים וּמדבּרים בּקוֹל רם ונכנסים אִיש בּדברי רעֵהוּ, שׂרה־לאָה מַצהילה פּניה וּמתקנת מטפּחתּה על ראשה, ולייזר מסַפר בהתלהבוּת את כּל הנסים והנפלָאוֹת שנַעשׂוּ לוֹ בּגימנאסייה: כּיצד התחַכּמוּ המוֹרים להקיפוֹ בשאֵלוֹת וכיצד השׂכּיל הוּא לענוֹת כּהלָכה, — אוֹתה שעה התחַמק משה־יוֹסי בּאֵין רוֹאִים מן הבּיִת ונכנַס אל החָנוּת העזוּבה להתייחד שם עם שׂמחָתוֹ. קשה היתה לוֻ העמידה בּבּיִת, בּתוֹךְ החדוָה והצהלה, בּתוֹך השאוֹן הרב והדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק. מוּטב לוֹ לעמוֹד כּאן בּיחידוּת בּקרן ־זוית שבּחָנוּת, לעפעֵף בעֵיניו כּלפּי התּקרה וּלהקשיב קשב רב ללבּוֹ, הכּוֹרע תּחת כּוֹבד אָשרוֹ.

בּשבּת עם שחר, כּשהשכּים משה־מוֹטי עם נַערוֹ לתפילת שחרית, עדיִין היה בּית־הכּנסת ריק כּמעט. אֵצל התּנוּר שפּג חוּמוֹ, בּאוֹר הכּהה והקר של בּוֹקר־סתיו, ישבוּ יהוּדים בּוֹדדים נסוּכי־שינה, בּפנים רחוּצים וּמַבהיקים, ואָמרוּ תּהילים. טבלוּ אֶצבּעוֹתיהם בּפיהם, דיפדפוּ אֶת הדפּים בּזה אַחַר זה, וּבין אמירה לאמירה הטוּ אוֹזן אִיש לשׂיחַת חבירוֹ. סחוּ בּעסקי גנים, בּלפת וסלק, בּכרוּב, בּתפּוּחי־אדמה וּבשאָר ירקוֹת אפילים, שלא נַעשׂוּ יפים בּשנה זוֹ, וּבעליהם ירדוּ אִתּם למַעמַקי האדמה. וּבאוֹתה שעה נשקף בּעד החַלוֹנוֹת סתיו קוֹדר וקר, וגשם דק, מוֹסיף והוֹלךְ, דפק ושטף על־פּני הזכוּכיוֹת המזדעזעוֹת.

משה־מוֹטי ונערוֹ נכנסוּ לבית־הכּנסת בּחשאי וּביִראָה, כּמתגנבים. וּמפּני ששניהם היוּ כּפוּפים וּרטוּבּים, רוֹעדים מצינה, נדמוּ כּשׂיוֹת נידחוֹת, נרדפוֹת על צוָאר, הגדוֹלָה בּראש והקטנה כּרוּכה אַחריה. אִיש מן היוֹשבים אֶל התּנוּר לא השגיח בּהם, ועמדוּ שניהם בּתוֹךְ בּית־הכּנסת הריק עמידה זרה, כּאִילוּ נתעוּ למקוֹם־נכר. הנַער היה מקוּשט היוֹם קישוּטי יוֹם טוֹב: בּפּעם הראשוֹנה לימי חַייו לָבש צוָארוֹן לָבן של נייר עם מין עניבה כּחוּלָה, שמתּוֹכם נראָה צוָארוֹ השחוֹר והדק רזה ועלוּב משהיה.

– אַבּא, יכוֹל אַתּה עכשיו לדבּר עם רב גבריאֵל השמש, אִם רצוֹנךָ בּכךְ… – לָחַש הנַער לאָביו, ולבּוֹ התחיל דוֹפק דפיקה מוּקדמת.

– הא? – שאל משה־מוֹטי. רגע ניבּט ממקוֹם עמדוֹ כּמהסס, אַחַר־כּךְ חיזק אֶת לבּוֹ, סילק ידיו לאחוֹריו וניגש בּחשאי אֶל הבּחוּר שבּתיל, שישב עם היוֹשבים בּקצה הסַפסל, ראשוֹ נטוּי למַעלָה, הוֹזה וּמַקשיב לשׂיחַת הבּריוֹת. ממוּל אוֹמרי־התּהילים ניצב גבריאֵל השמש, יהוּדי גאוָתן, חירש בּאָזנוֹ האַחַת, בּעל זקן אָרוֹךְ וחָשוּב, שזרקה שׂיבה בּאֶמצעיתוֹ. הלָה השפּיל עֵיניו אֶל סידוּר “כּל־בּוֹ” נפוּחַ וקרוּע, ניענַע מתּוֹךְ לחש־שׂפתיִים אֶת שׂפמוֹ העבה והזוֹעֵף והטה קצת, מתּוֹךְ וַתּרנוּת יהירה, אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת לצד המשׂוֹחחים. משה־מוֹטי התייצב בּענוָה וּבבוֹשת־פּנים ליד הבּחוּר שבּתיל ועשׂה עצמוֹ אַף הוּא כּמַטה אוֹזן לשׂיחַת המסוּבּים. נַערוֹ פּרש לקרן־זוית מוּצנַעת ואָרב לוֹ משם בּעֵינַיִים דוֹלקוֹת, כּולוֹ רוֹעֵד בּכתפיו הצנוּמוֹת וּבצוָארוֹ הדק והשחוֹר.

משה־מוֹטי תּלה עיִן חרדה, מחַננת, אֶל פּני גבריאֵל השמש, מתכּוון בּתביעת־עיִן זוֹ לשחדוֹ וּלעוֹרר אֶת דעתּוֹ על עצמוֹ. ואוּלָם גבריאֵל השמש יהוּדי קשה הוּא. גבּוֹת־עֵיניו הקוֹדרוֹת מוּשפּלוֹת אֶל הסידוּר, שׂפמוֹ הזוֹעֵם נע לאַט, וכךְ הוּא עוֹמד יהיר וקר, כּאִילוּ כּל העוֹלָם כּוּלוֹ אֵינוֹ כּדאי לוֹ. רק לפעמים הוּא מַרכּין אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת עם הסידוּר שבּידוֹ לעֵבר המשׂוֹחחים, מקמט מצחוֹ בּזעף וּפוֹלט מפּיו לתוֹךְ השׂיחָה הכּלָלית הברוֹת בּוֹדדוֹת, רוֹגזוֹת:

– הא? אֶט־נוּ!… הא? לא היוּ דברים מעוֹלָם!… הא? דברי־שטוּת אַתּם מדבּרים!… הא? בּהמוֹת אתּם כּוּלכם!…

מפּני דיבּוּרים נמרצים אֵלוּ נפלה רוּחוֹ של משה־מוֹטי, וּכבר התחיל לפקפּק, אִם יעמוֹד לוֹ כּוֹחוֹ הדל לפצוֹת פּיו אֶל השמש התּקיף וּלהשמיעוֹ דבר. בּחָשבוֹ אֶת מַחשבוֹתיו הנוּגוֹת האֵלה, חָדל להקשיב אֶל שׂיחַת המסוּבּים ונשׂא עֵיניו אֶל חלל בּית־הכּנסת הכּהה. יגוֹן קוֹדר, קר ושוֹמם, ניבּט מכּל מקוֹם וּמכּל פּינה: מן הסַפסלים הארוּכּים והריקים, מן הכּיוֹר המעוּקם, הנידח מכּנוֹ, מן אַרגז “השמוֹת” השבוּר, המוּטל הפוּךְ על צדוֹ, מן הבּימה המרוּבּעת, המַאפילה וּמַחרישה בּאַרבּעת עמוּדיה. ורק תּמוּה היה דבר אֶחָד: מַה ראוּ היהוּדים הזוֹעפים והדוֹאגים האֵלה, שלָבשוּ בּגדי־שבּת והקדימוּ לָבוֹא לכאן עם השכּמת הבּוֹקר? הלא אֶת הכּרוּב הכּה הבּרד, תּפּוּחי־אדמה הרקיבוּ מתּחילת צמיחָתם, עצי־הסקה נתייקרוּ, ועכשיו הנה ניתּךְ מן השמַיִים הקרים גשם־סתיו, מתדפּק על החַלוֹנוֹת, מבשׂר בּשׂוֹרה אבלה, כּי החוֹרף ממַשמש ובא.

אֶחָד מאוֹמרי־התּהילים קם ממקוֹמוֹ ויצא החוּצה. הבּחוּר שבּתיל הזיז עצמוֹ וּפינה מקוֹם למשה־מוֹטי. זה ישב והשתּעֵל מתּוֹךְ הכּרת טוֹבה. רגע נמלךְ בּדעתּוֹ, אַחר־כּךְ השתּעֵל שנית וּפתח ואָמַר למיטיבוֹ הצעיר:

– אוֹמר אני כּלפּי זה שמדבּרים כּאן: יקרוּת… זוֹ שלי אוֹמרת, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… והרי היא אוֹמרת: אָסוּר להלעיט אֶת גרוֹנוֹ של הגוֹי. היוֹם אַתּה נוֹתן לוֹ בּסאָה של תּפּוּחי־אדמה שני זוּזים, וּלמחר מתאַוה הוּא שני זוּזים וחָמש פּרוּטוֹת מתאַוה הוּא… סתם גוֹי חזיר… כּךְ אוֹמרת היא, זוֹ שלי, כּלוֹמר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…

שבּתיל עבר על הדברים האֵלה בּשתיקה, ורק עשׂה בּידוֹ תּנוּעה גמישה בּאַויר, הכניס את כּפּוֹ עם כּל חמש אֶצבּעוֹתיה לתוֹךְ בּית־הצוָאר של קפטנוֹ והתגָרד שם בּערפּוֹ פּעם וּשתּיִים בּתאוָה עצוּמה. משה־מוֹטי הבּיט מן הצד אֶל מַעשׂהוּ זה בּאֵימוּן רב והוֹסיף לדבּר:

– וּמַה סבוּר אַתּה, שבּתיל? וכי לא צדקה זוֹ שלי, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע?… אַף אני אוֹמר כּךְ: גוֹי אֵינוֹ יהוּדי. לָמה לוֹ לגוֹי כּסף? לשלם שׂכר־לימוּד, לקנוֹת זוּג תּפילין, הי־הי?… אוֹמר אני כּלפּי זה בּמַשמַע… הנה הוֹצאתי עשׂרה זוּזים, קניתי זוּג תּפילין לנַערי, כּלוֹמַר, לאַברמצי שלי בּמַשמַע…

הדבר הזה עשׂה מיד רוֹשם. הבּחוּר שבּתיל הוֹציא את ידוֹ מבּית־צוָארוֹ החם ונתן שתּי עֵיניו בּמשה־מוֹטי:

– הנַער שלךָ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה?

– הי־הי!… אֶלָא מַה סבוּר היִית. בּוַדאי! עשׂרה זוּזים כּסף שילמתּי בּזוּג תּפילין. ועדיִין היא רוֹצה לקנוֹת גם מַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…

משה־מוֹטי נתן בּשעת מַעשׂה עיִן בּוֹחנת בּגבריאֵל השמש, לראוֹת, אִם הדברים עשׂוּ בּוֹ רוֹשם. ואוּלָם השמש עמד בּמקוֹמוֹ יהיר וחירש כּבתּחילה, מַקדיר עֵיניו אֶל הסידוּר וּמנַענע שׂפמוֹ בּזעף. וּכנגד זה נתרגש הבּחוּר שבּתיל. הלָה שלח מַבּט מלא השתּוֹממוּת אֶל הנַער החיור, הרוֹעֵד דוּמם בּפּינה, שאף אַויר מלוֹא ריאָתוֹ וקרא:

– קטן זה שכּמוֹתוֹ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה? תּוֹלעת זוֹ?!… בּאמוּנתי, כּל העוֹללים והיוֹנקים נַעשׂים בּני־מצוָה עכשיו!…

והוּא הניע בּידוֹ תּנוּעה של רוֹגז, התּיז מבּין שיניו רקיקה דקה, כּמתכּוון להבּיע בּזה אֶת התמַרמרוּתוֹ על סדר־העוֹלָם המקוּלקל בּימינוּ.

– הי־הי! – חיֵיךְ משה־מוֹטי כּאָשם וראה, כּי בּית־הכּנסת מתמַלא אנשים, המביאִים מן החוּץ בּוֹץ בּרגליהם, והשמש עדיִין עוֹמד ולוֹחש מתּוֹךְ הסידוּר ואֵינוֹ חוֹשש לשוּם דבר. לבסוֹף נוֹאַש מתּוֹחַלתּוֹ והלךְ מאֵצל התּנוּר וישב בּמקוֹמוֹ הקבוּע מאחוֹרי הבּימה.

– אַבּא, לא אָמַרתּ לוֹ? – שאָלוֹ הנַער בּקוֹל ירוּד.

– הלא אֵינוֹ רוֹצה לשמוֹע – התנַצל משה־מוֹטי לפני בּנוֹ. – אַחַר־כּךְ, בּשעת מכירת העליוֹת, אוֹמַר לוֹ. ואַתּה חזוֹר לעֵת־עתּה עוֹד פּעם על ההפטרה.

בּזמַן התּפילָה חָברוּ נַערי בּית־הכּנסת על אַברמצי ועמדוּ לבדוֹק בּצוארוֹנוֹ וּבעניבתוֹ, נוֹגעים בּהם בּאֶצבּע ומשערים את מחירם, העניים מתּוֹךְ קנאָה והעשירים מתּוֹךְ זילזוּל. אַברמצי עצמוֹ היה נרגָש כּל־כּךְ, שלא שׂם לבּוֹ לכל המתרחש סביבוֹ. ורק משה־מוֹטי, שנהנה מאוֹד מן הפּירסוּם הנַעשׂה לבנוֹ, קם בּטליתוֹ והתייצב בּתוֹךְ הנערים, מתפּלל בּלחש וּמַטה אוֹזן לדבריהם.

– עניבה זוֹ חציה משי! – הגן על העניבה המקוּפּחת על־ידי הבּיקוֹרת הקנתּרנית של נַערי העשירים.

לאַחַר שמוֹנה־עֶשׂרה של שחרית, בּזמן חזרת הש"ץ, לָקח אַברמצי את החוּמש וחָזר בּלחש על בּרכוֹת ההפטרה. אוֹתה שעה פּנה משה־מוֹטי אֶל שכנוֹ, היוֹשב לידוֹ מאחוֹרי הבּימה, ואָמַר לוֹ:

– הנַער שלי, כּלוֹמַר, אַברמצי שלי בּמַשמַע, מַה תּאמר עליו? הלא בּשבוּע זה נַעשׂה בּר־מצוָה!… והרי היא רוֹצה דווקא בּמַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… הלא יוֹדע הוּא בּעל־פּה את כּל הבּרכוֹת עם הניגוּן כּמזמוֹר, קטן זה שכּמוֹתוֹ!… מַה דעתּךָ? האֶקנה לוֹ מַפטיר? הנה כּבר הוֹצאתי על זוּג תּפילין עשׂרה זוּזים כּסף!

אַךְ היא התעקשה, כּלוֹמַר, זוֹ שלי: רוֹצה היא גם בּמַפטיר!… הא, מַה סבוּר אַתּה?

השכן היוֹשב ליד משה־מוֹטי שינה מתוּקה של שבּת חטפתּוּ אוֹתה שעה בּאַפלוּלית הנעימה של אחוֹרי הבּימה. כּיוָן שהרגיש קוֹל אָדם מדבּר אֵלָיו, נזדעזע וּפקח שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, כּמי שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחר, תּוֹהה וּמַבּיט בּפני חבירוֹ, כּאָדם האוֹמר: “מַה תּדבּר אֵלָי? דבּר אֶל הכּוֹתל!”…

אַךְ הנה הגיעה השעה, והשמש פּתח בּמכירות העליוֹת. משה־מוֹטי קם ממקוֹמוֹ והפךְ את פּניו אֶל הבּימה, עוֹמד וּמצפּה בּלב חָרד, מכין עצמוֹ לשעת סַכּנה וּמוֹשךְ בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת בּשׂערוֹת זקנוֹ הקלוּש, זקן־התּיִש. בּאַוִירוֹ של בּית־הכּנסת מרחפת המוּלָה שבּתּית חרישית, עירבּוּביה של קוֹלוֹת שוֹנים עם ניגוּנים שוֹנים. בּעלי־בתּים חשוּבים, מעוּטפים בּטליוֹתיהם, יוֹשבים לפני ספרי החוּמש, מתנוֹעעים אַט ועוֹברים בּנעימה על פּרשת השבוּע. אל אחוֹרי הבּימה מתכּנסים אַברכים צעירים, שטליוֹתיהם החדשוֹת צוֹנחוֹת דרךְ רישוּל מעל כּתפיהם, עוֹמדים בּחבוּרה וּמהנים עצמם בּשׂיחָה בּטלה, מלגלגים על הקהל וּמבדחים דעתּם. גבריאֵל השמש פּוֹסע על הבּימה אַחַת כּאן ואחת כּאן, מכריז בּקוֹל מזמר ממוּשךְ על שער העליוֹת, מתעכּב לרגָעים וסוֹקר אֶת הקהל סקירה מַקיפה בּעיִן קפּדנית, תּוֹבעת. אַךְ כּיוָן שהוּא צד רמיזת אֶצבּע של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, מיד פּניו מאִירים כּאילוּ בּאוֹר גָנוּז, והוּא חוֹפז ויוֹרד בּשלבּי הבּימה, מַטה אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת אֶל אוֹתוֹ בּעל־הבּיִת, מַמתּיק עמוֹ סוֹד, מגחךְ וּמנַענע לוֹ ראשוֹ מתּוֹךְ נאמנוּת יתירה וחוֹזר ועוֹלה למקוֹמוֹ.

– עֶשׂ־רים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – זימר השמש את הזמר הרגיל שלוֹ.

כּעֵין זיע התחיל זוֹחל ויוֹרד בּערפּוֹ של משה־מוֹטי. חבוּרת האַברכים והבּחוּרים, המתבּדחים מאחוֹרי הבּימה, גָדלה והלכה, הקיפה את משה־מוֹטי ונַערוֹ כּכרכּוּם, ללא מוֹצא. משה־מוֹטי עמד כּבוּש בּתוֹכם, מפרכּס לָצאת ואֵינו מעֵיז.

– הנַער שלי… אָנא, עשׂוּ־נא טוֹבה… יֶש לי נַער יֶש לי… – גימגם לעוּמתם. אַךְ אִיש לא שעה אֵלָיו.

מרוֹב מבוּכה התחיל לפשפּש בּידיו מסביב, ואֶצבּעוֹתיו נגעוּ בּלחיוֹ הלוֹהטת של בּנוֹ. גָחַן אֵלָיו וראָהוּ עוֹמד דחוּק אֶל הסַפסל, הוֹרס להרים אֵלָיו את ראשוֹ ורוֹעֵד כּוּלוֹ כּמוֹ בּקדחת.

– שלוֹ־שים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!

– רב גבריאֵל! – חינן משה־מוֹטי קוֹלוֹ וּפשט ידיו אֶל השמש. ואוּלָם רק את אחוֹריו של רב גבריאֵל ראה, כּי פּניו היוּ מוּרכּנים אוֹתה שעה אֶל אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, שעמד ממוּלוֹ לפני הבּימה ולָחַש לוֹ על אָזנוֹ השוֹמַעת בּפנים שׂוֹחקוֹת.

– שב־עים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – הכריז השמש בּרגש של נצחוֹן.

– רב גבריאֵל!…

הפּעם נדמה לוֹ למשה־מוֹטי, כּי הפריז על המידה וּמגרוֹנוֹ פּרצה צוָחָה רמה בּיוֹתר, שנשמעה כּעֵין זעקת־שבר.

– אֵלי… אֵלינוּ אֵין הוּא רוֹצה להבּיט כּלָל! – התנַצל לפני האַברכים וּפשט אֶת ידיו מתּוֹךְ יֵאוּש.

– מי? – שאָלוֹ אֶחָד מהם בּפנים שׂוֹחקוֹת.

– אוֹמר אני… יֶש לי נַער, תּינוֹק… וחָשקה נַפשוֹ בּמַפטיר…

לבסוֹף הצליח משה־מוֹטי לָצאת בּשלוֹם מתּוֹךְ הדחָק, התייצב ליד שלבּי הבּימה, מצפּה וּמכין ראשוֹ לרמיזה כּלפּי גבריאֵל השמש, כּשאֶצבּעוֹתיו ממַשמשוֹת בּשׂער זקנוֹ הקלוּש. לידוֹ עמד נַערוֹ, מוּכן וּמזוּמן בּחומש מתּחת לזרוֹעוֹ וּבאַדמימוּת הלוֹהטת בּלחָייו הכּחוּשוֹת.

מיד התלקטוּ אֵלָיו נַערי בּית־הכּנסת, צוֹחקים וקוֹרצים זה לזה בּערמימוּת.

– אִיש למקוֹמוֹ, בּחוּרים! – נזף בּהם זקן רגזן אֶחָד, וּבדרךְ־הילוּכוֹ דחף דווקא אֶת נַערוֹ של משה־מוֹטי, דוֹחף ואוֹמר: – לךְ, שקץ שכּמוֹתךָ, עדיִין מסרב הוּא!

מתּוֹךְ סַערת־הנפש חָפז משה־מוֹטי ואָחַז בּיד בּנוֹ הנעלָב, עלה עמוֹ על הבּימה והתייצב לפני השוּלחָן, עוֹמד שם בּבוֹשת־פּנים וּמגחךְ על סביבוֹתיו. כּדי למצוֹא זכוּת לעמידתוֹ כּאן, בּמרוֹם הבּימה, לעֵיני כּל הקהל, שלח ידוֹ אל הקוּפסה של טאבּאק־ההרחה, המוּצבת על השוּלחָן לצרכּם של המתפּללים, וּביקש לפתּוֹחַ אוֹתה. אַךְ ידוֹ רעדה, והטאבּאק נשפּךְ על־פּני המַפּה. משעשׂה מַעשׂה נוֹרא זה, עמד להתגָרד בּערפּוֹ, מתגָרד וּמַבּיט על הטאבּאק השפוּךְ, כּמי שהרג את הנפש.

אַךְ הנה נתקל בּוֹ השמש ונתן בּוֹ עיִן פּוֹזלת.

– רב גבריאֵל, אַל־נא יִחַר אַפּךָ… רוֹצה היִיתי…

– הא? – נתן עליו השמש בּקוֹלוֹ והרכּין אֵלָיו לרגע את אָזנוֹ השוֹמַעת.

– הנה זה הנַער… נַערי שלי הוּא… – מילמל משה־מוֹטי ורמז בּידוֹ על בּנוֹ. – ואָמרה… כּלוֹמַר, אִשתּי שלי… למַען השם… התעקשה… תּינוֹק, וגדוֹלָה הרחמנוּת…

בּאוֹתוֹ רגע צד השמש בּעֵינוֹ רמיזת אֶצבּעוֹ של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, וּמיד עזב את משה־מוֹטי והכריז בּקוֹל אָדם צוֹלח, שסוֹף נצחוֹנוֹ בּא:

– מ־אָה פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!

ואַחַר־כּךְ דפק בּידוֹ על השוּלחָן, לאוֹת כּי תּמה המכירה. בּסוֹבבוֹ על הבּימה אֵילךְ ואֵילךְ מתּוֹךְ זחיחות־הדעת על גמַר העֵסק המוּצלָח, נתקל שוּב בּמשה־מוֹטי, שעמד כּהלוּם־רעם עם נַערוֹ המרתּת. גָחַן אֵלָיו וּשאָלוֹ בּקוֹל גערה:

– הא? מַה רצוֹנךָ אֵיפוֹא? דבּר דברים ואֶשמַע!

א

שיינין, “אֶכּטאֶרן” בּעל תּעוּדת־בּגרוּת וכוֹבע כּחוֹל של סטוּדנטים, עלם רךְ־המזג, שעֵיניו בּיישניוֹת וּזקן־משי רךְ עוֹטר אֶת לחָייו, בּא עם מזוָדה של נצרים ועם חבילה צרוּרה בּשׂמיכה ירוּקה אֶל האַכסַניה החדשה אשר שׂכר. את הדלת פּתח לו לרוָחָה אַברךְ קטן־קוֹמה, בּפינסנה על חוֹטמוֹ, בּכיפּה של משי על ראשוֹ וּבספר תּקוּע מתּחת לבית שחיוֹ. משראה זה את פּני הבּא, ניצנץ לעוּמתוֹ בּזכוּכיוֹת הפּינסנה וקרא מתּוֹךְ שׂמחה:

– אָה, סוֹף־כּל־סוֹף, הסטוּדנט שלָנוּ, האָדוֹן שיינין! ואני יוֹשב כּאן כּל הזמַן וּמחַכּה לָךְ. כּבר כּלוּ עֵינַי מחַכּוֹת!

שיינין עבר דרךְ הפּרוֹזדוֹר האָפל אל חַדרוֹ. כּשהרגיש, כּי האַברךְ הקטן הוֹלךְ אַחריו בּפסיעוֹת קטנוֹת, הפךְ אֵלָיו ראשוֹ והציץ עליו.

– האַתּה הוּא בּעל־הבּית?

– סבוּר אני, כּי אֶפשר לאמוֹר כּךְ. על כּל פּנים, בּשבילךָ אֶהיֶה אני בּעל־הבּית!

– מַה פֵּירוּש? מי הוּא אֵיפוֹא הזקן, שהשׂכּיר לי את החדר.

– אָה, הזקן? זה אֵינוֹ כּלוּם. זה רק חוֹתני.

שיינין התבּוֹנן רגע מתּוֹךְ סַקרנוּת אֶל בּעל דירתוֹ החדשה. לנגדוֹ עמד בּפתח החדר בּן־אָדם גוּץ ועגוֹל, בּפנים מפוּטמים יפה, בּלחָיים חַכליליוֹת, מַבהיקוֹת מתּוֹךְ שחוֹר זקן קטן, בּשרשרת של כּסף על חָזהוּ, וכוּלוֹ מאִיר בּעד זכוּכיוֹת הפּינסנה בּאוֹשר כּפוּל, נהנה מעצמוֹ בּפרט וּמכּל העוֹלָם בּכלל. שיינין גָחַן אֶל המזוָדה לפתּוֹחַ אוֹתה וּלסַדר חפציו. אַךְ האַברךְ לא זז ממקוֹמוֹ. בּידוֹ האַחַת אָחַז את הספר, כּמין דוּגמה וסמל לעֶצם טבעוֹ, וּבידוֹ האַחרת השתּעשע בּשרשרת שעוֹנוֹ, הרקידה בּאֶצבּעוֹ על חָזהוּ, כּמאַשר ואוֹמר: כּךְ הוּא.

– רצוֹנךָ לאמוֹר לי דבר?

– לאמוֹר דבר? – האַברךְ החליק ונכנס לתוֹךְ החדר. – אוֹי־אוֹי! עוֹד נאמַר ועוֹד נדבּר, אִם יִרצה השם. כּוונתי, אַחַר כּךְ, בּמשךְ הזמַן, לכשנַכּיר אִיש את רעֵהוּ מקרוֹב. סבוּר אני, כּי אנשים כּמוֹנוּ בּדרךְ כּלָל, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, יִמצאוּ עניינים לענוֹת בּהם. ואוּלָם סלח־נא, אדוֹני הסטוּדנט, אֶפשר נעים לךָ יוֹתר לדבּר עמי בּלשוֹן המדינה, לשוֹן רוּסיה אִמנוּ, כּמוֹ שאוֹמרים? בּבקשה, פּאַזשאַלוּיסטאַ. שוֹמע אני רוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה.

– האוּמנם כּן הוּא? על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה?

בּיקש הדייר להתל קצת בּבעל־דירתוֹ החָדש, שנראָה לוֹ מגוּחָךְ בּיוֹתר, אֶלָא שמזגוֹ הרךְ לא נתנוֹ להפריז על המידה. ולָכן כּבש אֶת יִצרוֹ וּפנה אֶל האַברךְ מן הצד:

– המוּתּר לי לשאוֹל, בּמה אַתּה עוֹסק?

– בּמה אני עוֹסק? מַה שייךְ לאמוֹר? הלא ידעתּ, אנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. עוֹסקים בּקריאָה, בּכתיבה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אבל בּדרךְ כּלָל, לשם פּרנסה, אני עוֹסק בּבוּכהאלטרייה, מנַהל אֶת חשבּוֹנוֹת בּית־המסחָר שלי, כּלוֹמַר, שלי וגם של חוֹתני. אַךְ הבה נראֶה את הספרים, שסטוּדנט, העוֹמד להיכּנס לאוּניברסיטה, מוֹצא בּהם חפץ. מַה טיבם? היסטוֹריה? מַאתּימַאטיקה? גיאוֹגראפיה? אוֹ אֶפשר גם פּרוֹקלאמאציה? אֵין בּכךְ כּלוּם, יכוֹל אַתּה להראוֹתני הכּל, אדוֹני הסטוּדנט. גם אנַחנוּ מבינים קצת בּעניינים אֵלוּ!

וּמיד נטפּל למזוָדה הפּתוּחה, כּרע על בּרכּיו והתחיל להוֹציא מתּוֹכה ספר אַחַר ספר, עיֵין בּשעריהם, קרא שמוֹתיהם בּקוֹל רם וּבהטעמה מיוּחדת, המתּיקם בּפיו כּדבש: “תּולדות הציוויליזאציה בּאנגליה”, “כּל כּתבי אַ. ס. פּוּשקין”, “כּה אָמַר זאראטוּסטרה”, “תּוֹלדוֹת הפּילֹוסוֹפיה”… לשם הספר האַחרוֹן הציץ האַברךְ על הדייר החדש הצצה משוּנה, כּמשתּוֹמם, ותוֹךְ כּדי רגע אוֹרוּ פּניו, כּאילוּ נשפּךְ עליהם זוֹהר עֶליוֹן. ניענַע בּראשוֹ, הקיש בּלשוֹנוֹ וקרץ בּעֵיניו אֶל שיינין מתּוֹךְ חיוּךְ ערמוּמי רב־מַשמעוּת:

– אִי־הי־הי!…

שיינין קם מעל האָרץ, עזב את המזוָדה עם הספרים בּידי האַברךְ ועמַד להציע את מיטתוֹ, פּיתּח את החבילה הצרורה בּשׂמיכה הירוּקה, הוֹציא מתּוֹכה כּר בּחיפּוּי אָדוֹם וטפח בּוֹ בּכל עוֹז. מתּוֹךְ הטפיחוֹת הנמרצוֹת שהטיח בּכלי־משכּבוֹ, ניכּר היה, כּי היטב חָרה לוֹ על עצמוֹ, שבּעל מזג רךְ הוּא ואֵינוֹ מוֹצא את לבּוֹ לשלח את האַברךְ אֶל כּל הרוּחוֹת. לאַחַר שכּילה חמתוֹ בּכּר, נתקררה דעתּוֹ בּמקצת.

ואַף־על־פּי־כן החליט להעמיד פּנים קוֹדרים, להחריש כּאילם ולא לענוֹת דבר את היהוּדי הטרחָן הזה. מתּוֹךְ החלָטה תּקיפה זוֹ הוֹציא את קוּפסַת הסיגָריוֹת, פּזל בּעֵינַיִים רוֹגזוֹת לצד האַברךְ, המפשפש עדיִין בּצרוֹר ספריו, והצית גפרוּר. משראָה אוֹתוֹ האַברךְ בּכךְ, חָפז וקם מעל הספרים, יצא מן החדר וּמיד חָזר עם קנה־מקטרת תּקוּע בּפיו, הקיש עליו בּאֶצבּעוֹ ונשף בּוֹ אֶל מוּל פּני הדייר:

– כּלי יקר. ענבּר טהוֹר. קיבּלתּיו בּירוּשה מאֵת סבי, עליו השלוֹם.

כּשראה, כּי הדייר אֵינוֹ יוֹרד לסוֹף כּוונתוֹ וּמַחריש, תּקע שוּב את קנה־המקטרת אֶל תּוֹךְ פּיו והקיש עליו בּאֶצבּעוֹ:

– כּדאי לטעוֹם טעם סיגָרייה של סטוּדנט, המכין עצמוֹ להיוֹת דוֹקטוֹר. הדבר מעניֵין מכּמה וכמה טעמים. אָדם שכּמוֹתךָ זהיר מסתּמא בּשמירת חוּקי הבּריאוּת, יוֹדע מה ההיגיאֵנה דוֹרשת מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. אני יֶש לי כּלָל שלי: הפּילוּסוּפים ואַנשי־המוֹחַ כּל מַעשׂיהם שקוּלים בּמאזני השׂכל. אָכן לא קל להיוֹת פּילוּסוּף. אפילוּ להבין אוֹתם לא כּל אָדם מסוּגָל! וּבזה יכוֹל אני להתפּאֵר: אני מבין אוֹתם עד תּכליתם!

לאחר ששמע הדייר דברים אֵלוּ שיש בּהם אבק חנוּפה, נכנַע למזגוֹ הרךְ, פּתח את קוּפסַת הסיגָריוֹת והגישה לפני האַברךְ בּלי דבּר דבר. זה פּשט שתּי אֶצבּעוֹת ונטל בּזהירוּת סיגָרייה, התבּוֹנן בּה תּחילה משתּי קצוֹתיה, כּמי שמתבּוֹנן בּדבר הראוּי לפליאָה, ועישן אוֹתה בּרגש מיוּחָד, מצדד ראשוֹ, כּמַקשיב לטעמה, משׂים פּיו כּשפוֹפרת וּמַשיב מתּוֹכה, בּפנים מאִירים וּבעֵינַיִים עצוּמוֹת למחצה, סילסוּלי־עשן דקים, כּמתכּוון לאמוֹר: “הרוֹאֶה אַתּה? זוֹהי בּדיוּק נקוּדת־ההשקפה שלָנוּ”. אַחַר־כּךְ ישב בּהרחָבה על המיטה המוּצעת של הדייר והתחיל לסַפּר מַעשׂה אָרוֹךְ, השייךְ לענין העישוּן. פּעם אַחַת, כּשנסַע לרגל מסחָרוֹ לווארשה, נזדמן לוֹ בּרכּבת דוֹקטוֹר אֶחָד מפוּרסם, מאוֹתם הדוֹקטוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם, שבֹּטביעוּת־עין ראשוֹנה קשה לעמוֹד על חשיבוּתם: קוֹמתם קטנה, גוּפם צנוּם וּלבוּשם דל. אמת, מנקוּדת־השקפה זוֹ רשאי הוּא להעיד על עצמוֹ: כּשהוּא נוֹתן עיִן בּמין ציפּוֹר מציפּרים אֵלוּ, מיד הוּא יוֹדע את אשר לפניו. מַכּיר הוּא אוֹתם על־פּי הקרחת. וכךְ היה גם בּאוֹתוֹ דוֹקטוֹר: ראה אָדם קטן יוֹשב בּפינַת הקרוֹן וקוֹרא בּעיתּוֹן גָדול, כּתוּב גרמַאנית אוֹ צרפתית אוֹ לאטינית, וּמעקם בּשעת מַעשׂה את חוֹטמוֹ – אָה, הלא מאַנשי שלוֹמנוּ אָתּה!… בּקיצוּר, לָמה לוֹ להאריךְ הרבּה? שניהם נכנסוּ בּשׂיחה ונתחַבּבוּ זה על זה, מַמש כּמוֹ כּאן, בּשׂיחָתוֹ עתּה עם האָדוֹן הסטוּדנט. והגיעוּ הדברים לידי כּךְ, שבּאַחַת התּחנוֹת רץ והביא קוּמקוּם רוֹתחים, וּשניהם ישבוּ שבת ריעים ושתוּ תּה. ואֶפשר לא היה זה תּה, אֶלָא שיכר? חַכּה כּמעט רגע. הלא מאָז כּבר עברה לא שנה אַחַת ולא שנתיִים, אֶלָא בּעֶרכּךָ שלוֹש שנים!… אָמנם כּן, עכשיו הוּא נזכּר: זה היה בּאמת שיכר. וסימן לדבר יש: שניהם הקישוּ כּוֹסוֹתיהם זוֹ לזוֹ ושתוּ לחַיִים, מַה שאֵין נוֹהגים בּתה. ואוּלָם לא זה עיקר כּוונתוֹ לסַפּר. עיקר כּוונתוֹ – הסיגָריוֹת. סיגָרייה נתן לוֹ הדוֹקטוֹר ההוּא, שאֶת טעמה יִזכּוֹר כּל ימי חַייו. גם עתּה, כּשהוּא מַעלה בּזכרוֹנוֹ את ריחַ הניחוֹחַ של אוֹתה סיגָרייה, הריהוּ מַרגיש מעֵין סחַרחוֹרת בּראשוֹ, כּאִילוּ שתה יֵין טוֹקאי טוֹב.

וּכדי להראוֹת בּעליל אֶת טיבה של אוֹתה סיגָרייה, שאף האַברךְ מלוֹא פּיו מקנה־המקטרת, קפץ שׂפתיו כּשפוֹפרת והִשיב מתּוֹכה סילסוּל־עשן דק מן הדק, כּאוֹמר: “כּזה בּדיוּק היה ריחָה!”

שיינין ניגש אֶל האַברךְ ועמַד לפניו קוֹדר וּמַחריש. רגָעים מספּר הבּיט אֵלָיו בּלב נעכּר, וּכשראה, כּי זה מוֹסיף לָשבת על מיטתוֹ שוֹקט וּבוֹטח, מעשן אֶת הסיגָרייה להנאָתוֹ וּמַשיב מפּיו את סילסוּלי־העשן אל התּקרה בּפנים מדוּשני־עוֹנג, הפךְ אֵלָיו עוֹרף, יצא מן החדר וסגר אַחריו את הדלת בּרעש. ואוּלָם מיד חָזר ונכנַס מתּוֹךְ החלָטה נמרצה, פּנה אֶל האַברךְ בּפנים חמוּרים, עשׂוּיִים לבלי־חָת, ודיבּר אֵלָיו קשוֹת:

– צריךְ אני לאמוֹר לךָ, כּי אִיש עסוּק אני בּמאוֹד מאוֹד!

האַברךְ קם מעל המיטה, פּלט מתּוֹךְ קנה־המקטרת את זנַב הסיגָרייה אֶל הקרקע, רמַס ומיעֵךְ אוֹתוֹ בּרגלוֹ וענה ואָמַר:

– לי אֵין אַתּה צריךְ כּלָל לאמוֹר זאת. יוֹדע אני גם יוֹדע, כּי אִיש עסוּק אַתּה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – לישב כּל הימים וכל הלילוֹת על פּילוּסוּפיה והיסטוֹריה? ולא סתם היסטוֹריה, אֶלָא היסטוֹריה של אַנגליה! לאנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, אֵין צוֹרךְ לשׂבּר את האוֹזן – ידענוּ פּירוּשה של עבוֹדת־המוֹחַ! רוֹצה אַתּה לנסוֹע דווקא בּרכּבת על־פּני מסילת־הבּרזל – הטריחָה־נא עצמךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, שׂים שׂכל, חקוֹר ודע, כּי החַשמַל הוּא כּךְ וכךְ, וכי הקיטוֹר הוּא כּךְ וכךְ. אַךְ לָמה לָנוּ להרחיק לכת אל הפּילוּסוּפיה? הבה נקח חָכמה אַחרת, הקרוֹבה לָנוּ יוֹתר. מתכּוון אני להיסטוֹריה־גראֶץ. אני טוֹעֵן בּשלי: גם היסטוֹריה־גראֶץ חָכמה עמוּקה היא, שלא כּל אָדם מסוּגָל להגיע עד תּכליתה. המבין אַתּה בּלשוֹן־הקוֹדש? מריסי עֵיניךָ ניכּר, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש. מכּיוָן שכּךְ, לא שמַעתּ מסתּמא גם את שמַע סוֹקוֹלוֹב, נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, שאוֹמרים עליו, כּי יוֹדע הוּא שבעים לָשוֹן וּבקי בּכל שבע החָכמוֹת. חבל, חבל, שלא שמַעת את שמוֹ!… הנה אַראֶה לךָ מַה שהשיב לי נַחוּם סוֹקוֹלוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּעיתּוֹן שלוֹ, בּ“שאֵלוֹת וּתשוּבוֹת”, למַען תּדע, לכל הפּחוֹת, לפני מי אַתּה עוֹמד, חֶה־חֶה…

האַברךְ נזדרז ויצא מן החדר, וּמיד חָזר בּפסיעה קלה ועליזה, כּרוֹקד והוֹלךְ לקראת נצחוֹן, וניפנף אֶל מוּל פּניו של הדייר בּגלָיוֹן ישן וּמהוּה, כּפוּל שמוֹנה, של עיתּוֹן עברי. הוּא פּרשׂ את העיתּוֹן על השוּלחָן והחוָה בּאֶצבּעוֹ על השוּרוֹת הקטנוֹת שבּקצה העמוּד האַחרוֹן:

– הנה הנן! הנה השאֵלוֹת והתּשוּבוֹת של העוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב. כּאן קבוּר הכּלב, חֶה־חֶה… הרוֹאֶה אַתּה את הכּתוּב פּה בּאוֹתיוֹת קטנוֹת וּמחוּקוֹת? “לה'” – כּלוֹמַר: להאָדוֹן. לי מתכּוון סוֹקוֹלוֹב. להלן: “שׂ–ן מ–ג” – כּלוֹמר: שׂטן מקטרג. אני, אני הוּא השׂטן המקטרג. כּלוֹמַר, לא אני מַמש, אֶלָא השם הבּדוּי שלי, מַה שקוֹראִים מנקוּדת־השקפה שלָנוּ פּסיבדוֹנים. להוֹדיעךָ, שלא רציתי לחתּוֹם את שמי המפוֹרש, מכּמה וכמה טעמים. לָמה לי להכניס את ראשי בּעסקים שאֵינם שלי? אִילוּ נוֹדע הדבר ל“חברה קדישא”, היה העוֹלָם חוֹזר לתוֹהוּ וָבוֹהוּ. ואַף־על־פּי־כן אַל תּירא: בּין כּה וּבין כּה יוֹדע העוֹלָם, שמלאכתּי בּכךְ… להלן: “לא יכוֹלנוּ לָרדת לעוֹמק דעתּךָ” – כּלוֹמַר: דבריךָ עמוּקים מהבינם. העוֹמד אַתּה על העוֹקץ? סוֹקוֹלוֹב, העוֹרךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אֵינוֹ בּוֹש להוֹדוֹת בּפוּמבּי, כּי דברי עמוּקים מבּינתוֹ. להוֹדיעךָ, שטבעי בּכךְ. רגיל אני להעמיק את כּתיבתי בּכל מיני פּסוּקים מאִיוֹב וּבכל מיני מלים קשוֹת מתּוֹךְ המַחזוֹר. חבל, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש, וכל הדברים האֵלה כּסתרי־תוֹרה הם לָךְ!

האַברךְ הבּיט אֶל הדייר בּעֵינַיִים צוֹהלוֹת משמן וּבלחָיים מַבהיקוֹת כּל־כּךְ, כּאִילוּ כּל טוּב העוֹלָם ניתּן בּידוֹ.

שיינין הקדיר פּניו, פּסע אֵלָיו פּסיעה נמרצה, חָטף מידוֹ את העיתּוֹן – וּמי יוֹדע מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ גלָיוֹן מהוּה, אִילמלא נפתּחָה בּרגע ההוּא דלת הבּיִת וּמן הפּרוֹזדוֹר נשמַע קוֹל אִשה:

– שלמה־דויד, אַיֶכּה? הניח בּעֶצם ימוֹת החוֹל את החנוּת, הלךְ לוֹ ונעלָם! הלא צריךְ אַתּה לעשׂוֹת את חשבּוֹנוֹ של המוֹרה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב – כּלוּם שכחתּ? ואִשתּוֹ של מנַהל הדוֹאַר אַף היא מחַכּה זה כּשעה! היכן הוּא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? נוּ־נוּ, בּן־אָדם!… שלמה־דויד!

– הסי, הסי! מַה לָךְ כּי נזעקתּ? אני כּאן, אני כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ! הלא אָמַרתּי לָךְ, כּי הוֹלךְ אני להקבּיל פּני אוֹרחַ חָשוּב!

שלמה־דויד פּתח לרוָחָה את דלת החדר, התייצב בּפּתח ופניו כּלפּי הדייר.

– אֵין מַניחים לדבּר דבר עם אִיש! בּלעדי לא ירימוּ בּבית־המסחָר את ידיהם ואת רגליהם! כּל הבּוכהאלטרייה וכל האַדמיניסטראצייה עלי הן, עלי ועל צוָארי!

ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוֹציא את ראשוֹ בּעד הפּתח וּפנה אֶל אִשתּוֹ בּקוֹל מוֹשל:

– אִם כּן, מה אַתּ עוֹמדת שם? הבי הנה את ספר החשבּוֹנוֹת, ואֶעשׂה אֶת חשבּוֹנוֹ של מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ, כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ. כּאן האוֹר מרוּבּה, ואַף חברתוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט נעימה מאוֹד, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.

אֶל הפּתח קרבה בּפסיעה זהירה, מהססת, אִשה צעירה, שחרחוֹרת וּמַצניעה לכת. זוֹ העיפה בּדייר החָדש מַבּט בּיישני, ניענעה ראשה לעוּמתוֹ בּענוַת־חן ואָמרה:

– אָה, האָדוֹן הסטוּדנט כּבר בּא עם חפציו? בּשעה טוֹבה

וּמוצלָחַת!… אבל לָמה תּפריע את האָדוֹן בּחַדרוֹ, שלמה־דויד? אֶפשר רוֹצה האָדוֹן הסטוּדנט ללמוֹד בּספריו אוֹ לָנוּחַ מעט?

– כּלוּם אני מַפריע? – נתן הבּעל הקטן בּקוֹל חָזק על אִשתּוֹ. – מי אָמַר לָךְ, שאני מַפריע? אַת לכי מפּה, שאַתּ עלוּלָה בּאמת להפריע. לכי, לכי לָךְ. לאַחַר שאֶעשׂה את החשבּוֹן, תּבוֹאִי לָקחַת אוֹתוֹ. מַפריע!… שמַעתּ מימיךָ דיבּוּרים של אִשה לא־מלוּמדת? אנשים יוֹשבים וּמסיחים זה עם זה להנאָתם, והרי זוֹ אוֹמרת: מַפריע!… לכי, לכי לָךְ. יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי הדברים, שאני והסטוּדנט מדבּרים כּאן בּינינוּ מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, לא לפי מוֹחךְ הם!

לאַחַר שיצאָה האִשה מן הבּיִת, ישב שלמה־דויד אל השוּלחָן הקטן של דיירוֹ בּהרחָבה, פּתח את ספר החשבּוֹנוֹת והתחיל לעיֵין בּוֹ, כּשהוּא מעווה את פּניו וּמגָרד את שׂער זקנוֹ הקטן בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו – סימן להתעמקוּת. בּתוֹךְ כּךְ הציץ על שיינין, העוֹמד על מזוַדתּוֹ הפּתוּחָה תּוֹהה וּמַשמים, ואָמַר לוֹ:

– אֵין בּכךְ כּלוּם, אדוֹני שיינין. יכוֹל אַתּה לסַדר את חפציךָ עם ספריךָ כּכל אַוַת נַפשךָ. ורק בּקשה לי אֵליךָ: אוּלי תּוֹאיל להלווֹת לי עוֹד סיגָרייה אֶחָת? הרגל רע הוא אֶצלי: כּשאני אוֹחז את העֵט בּידי, אני מתאַוה לעשן. העישוּן, עליךָ לָדעת, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.

ב

בּעֶרב, כּשחָזר שיינין מן החוּץ לחַדרוֹ והעלה אוֹר בּעששית הקטנה, הגיעוּ לאָזניו מתּוֹךְ חדר־האוֹכל הסמוּךְ קוֹלוֹת אַנשי הבּיִת, הסחים בּיניהם, ועל כּוּלָם מנַצחַ והוֹלךְ קוֹלוֹ הרם של שלמה־דויד, קוֹל חָזק וּבטוּחַ ונהנה מעצמוֹ, קוֹל שׂוֹרר בּביתוֹ. עוֹד הדייר פּוֹנה כּה וָכה, והנה נפתּחָה דלת חַדרוֹ וּשלמה־דויד נכנַס אֶצלוֹ, כּשהוּא לוֹעֵס אָכלוֹ בּפיו וּפניו מַבהיקים, ואָחַז אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹ.

– בּוֹא, אדוֹני הסטוּדנט, לשתּוֹת תּה אִתּנוּ.

שיינין בּיקש להשתּמט מידיו מתּוֹךְ סירוּב נמרץ:

– לא, לא… תּוֹדה רבּה! אֵיני יכוֹל עכשיו… צריךְ אני…

– נוּ־נוּ! אַל תּסַפּר לי סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת! – גָער בּוֹ שלמה־דויד גערה של חיבּה וטפח לוֹ על שכמוֹ. – אַדרבּה, נשתּה תּה, נשׂיחַ קצת, נבלה עֶרב בּנעימים, ותהיה בּן־בּיִת. בּוֹא, בּוֹא, הכינוֹתי לךָ שם עיתּוֹן רוּסי, ששוֹלחים אֵלי יוֹם־יוֹם מפּטרבּוּרג. אֶלָא מה, כּלוּם סבוּר אַתּה, שבּאת לָדוּר בּין פּראֵי אַפריקה?

– אבל צריךְ אני עכשיו…

– בּלא שוּם תּירוּצים! לא אַניחַ לךָ לישב כּאן יחידי – יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ! אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: אפילוּ הפּילוּסוּפים הגדוֹלים אֵינם מסרבים לשתיית תּה. גם העוֹלָם הזה עוֹלָם הוּא!

והוּא משךְ אַחריו את הדייר בּעל־כּרחוֹ אל חדר־האוֹכל, בּמקוֹם שישבוּ כּל בּני המשפּחה מסביב לשוּלחָן לפני המיחַם הרוֹתחַ.

המסוּבּים היוּ: בּעל־הבּית הזקן, אִשתּוֹ וּשתּי בּנוֹתיו, שהבּכירה בּהן היא זוּגָתוֹ השחַרחוֹרת של שלמה־דויד. הזקן, יהוּדי קטן וצנוּם, נקי בּלבוּשוֹ, עם זקן־תּיִש קלוּש שזרקה בּוֹ שׂיבה, סעד אוֹתה שעה סעוּדת־העֶרב. פּניו וידיו הקטנוֹת היוּ עסוּקים מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים בּצלחת הדגים, העוֹמדת לרשוּתוֹ. בּין לגימה ללגימה היה מרים ראשוֹ אל התּקרה, מוֹצץ שׂפמוֹ המדוּשן בּכוונה רבּה וּמנַקה בּאֶצבּעוֹתיו הקטנוֹת והצנוּמוֹת את שׂער זקנוֹ הקלוּש מן פּירוּרי העצמוֹת שדבקוּ בּוֹ, וכל זה הוֹציא לפוֹעל בּדייקנוּת וּבזריזוּת, כּאָדם חָרוּץ בּמלאכתּוֹ, העוֹשׂה הכּל בּעתּוֹ טוֹב ויפה. בּעלת־הבּיִת, אִשה שחוֹרה ועבה, ישבה ממוּלוֹ בּידיִים חבוּקוֹת על לבּה וּבגיחוּךְ של נַחַת בּפניה השמנים. הבּת הבּכירה תּפרה מַשהוּ בּקצה השוּלחָן בּמכוֹנַת־תּפירה של יד, והצעירה, לאַחַר שמזגה תּה לכל המסוּבּים, נטלה בּידה את העיתּוֹן וּפרשה עמוֹ אל הסַפּה, פּזלה בּעֵיניה לעֵבר הדייר, וּבלחָיֶיה פּרחה אַדמימוּת.

פּתחוּ בּשׂיחה. המדבּרת היתה בּעלת־הבּית השמנה, ששאלה את הדייר החָדש, אִם מַכּיר הוּא את בּנוֹ של מוֹטי הרוֹפא, אַף הוּא סטוּדנט, ודווקא סטוּדנט גָמוּר. לָמה היא שוֹאֶלת זאת? משוּם שהיוֹם נכנַס זה לחנוּתה לקנוֹת קוּפסַת שוֹקוֹלָדה לאִמוֹ, ליוֹם־הוּלדתּה. אַךְ זה סטוּדנט נחמד – יפה־תּוֹאַר, עדין־נפש ושוֹקט כּיוֹנה. העיקר – עדין־נפש: אֵינוֹ עוֹמד על המקח, משלם כּמה שדוֹרשים ממנוּ. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא ההילוּךְ שלוֹ, הנימוּסים שלוֹ, הקידוֹת וההשתחוָיוֹת שלוֹ – תּאוָה לעֵינַיִים וּמשׂוֹשׂ ללב! עיטפוּ לוֹ אֶת קוּפסַת השוֹקוֹלָדה, הרי הוּא מַרכּין ראשוֹ וּמשתּחוה: מַארסי! פּתחוּ לוֹ אֶת הדלת, הרי הוּא מרים כּוֹבעוֹ וּמנַענע ראשוֹ בּחן וּבנעימוּת: שוּב מַארסי!… אַשרי האֵם, שזכתה לבן סטוּדנט שכּזה! כּי מלבד כּל המַעלוֹת הטוֹבוֹת, הרי זוֹ לעצמה מלָאכה נקייה וקלה, המַעשירה את בּעליה. כּמה, למשל, מקבּל האָדוֹן הסטוּדנט בּשׂכר הוֹראַת־שעה, אִם מוּתּר לָדעת סוֹד כּזה?

את כּל הדברים האֵלה דיבּרה האִשה השחוֹרה והעבה בּמתק־שׂפתיִים, כּשליבּבה את הדייר הבּיישן, המַחריש מתּוֹךְ מבוּכה, בּעֵיניה השחוֹרוֹת, השוֹקקוֹת, החוֹתרוֹת וחוֹקרוֹת בּמוּפלָא ממנה.

כּל אוֹתה השעה לא נח שלמה־דויד ולא שקט. פּעם קפץ אֶל גיסתוֹ, חָטף מידיה את העיתּוֹן, הרכּיב את הפּינסנה על חוֹטמוֹ והתחיל לעיֵין בּחדשוֹת, מרפרף בּעֵיניו על טוּרי העיתּוֹן מלמַעלָה למַטה

וּמלמַטה למַעלָה, כּמבקש דבר חָשוּב שנתעלם ממנוּ. וּמיד הניח את העיתּוֹן וניגש אל ארוֹן־הספרים הקטן, עמד לחַפּשׂ בּוֹ בּפנים טרוּדים מאוֹד והוֹדיע בּקוֹל רם וּבפירסוּם רב, כּי אָבדוּ לוֹ כּמה וכמה מספריו הנחוּצים לוֹ בּיוֹתר. לאָן נעלמוּ, למשל, “משלי קרילוֹב”, ספר יקר־המציאוּת, שהרבּה יגע עד שמצא אוֹתוֹ אֵצל מוֹכר־ספרים בּווארשה?

– מה אַתּ מבלבּלת את מוֹחוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט בּדברי־הבאי על התּכשיט של מוֹטי הרוֹפא? – פּנה לבסוֹף אל חוֹתנתּוֹ בּמוּסַר־השׂכּל. – מי הוּא וּמה הוּא? בּחוּר ריק וטיפּש ידוּע, כּמוֹהוּ כּאָביו, שכּל ידיעתוֹ בּמדיצינה אֵינה מַגיעה אֶלָא לעשׂיית חוֹקן!…

ראתה מציאָה ונפלה עליה: מַארסי! הלא את זה יוֹדעים עכשיו כּל החַייטים והסַנדלָרים!… וּבכלל רוֹצה היִיתי לָדעת, מה עניינךְ אֵצל סטוּדנטים? מה אַתּ מַבחינה בּין סטוּדנט גָמוּר לשאֵינוֹ גָמוּר? כּלוּם חָקרתּ אוֹתם ועמַדתּ על גמר לימוּדם? אוֹ שמא מבינה אַתּ בּנקוּדת־השקפה שלָהם?

כּאן מצא גם הזקן את לבּוֹ להשמיע דבר. הלָה דחה מעל פּניו אֶת הצלחת המלאָה עצמוֹת דגים מצוּצוֹת, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ עוֹד, שיפשף ידיו הקטנוֹת זוֹ בּזוֹ וסרק בּאֶצבּעוֹתיו הצנוּמוֹת את זקן־התּיִש שלוֹ, זקף עֵינַיִים קרוֹת למַעלָה וּפלט בּקוֹל רוה ודשן, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש, כּמדבּר אֶל התּקרה, מלים קטוּעוֹת:

– סטוּדנטים!… מדיצינה!… השקפת־נקוּדה!… סתם דברים בּטלים!… מאֶפס מַעשׂה!… כּקליפּת השוּם!…

וּמתּוֹךְ תּנוּעה של בּיטוּל לשאָר העוֹלָם כּוּלוֹ נטל אֶת כּוֹס התּה, העוֹמדת מוּכנה בּשבילוֹ, והגישה אֵלָיו, כּאָדם האוֹמר:

“זוֹ שקוּלָה בּעֵינַי כּנגד כּל השקפוֹת־הנקוּדה שלָכם!”

שלמה־דויד נתבּלבּל, כּאִילוּ נשפּךְ על ראשוֹ מצד אשר לא פּילל קיתּוֹן של צוֹננים. רגָעים מספּר עמַד מַחריש וּמבוּייש, כּמי שנעתּקוּ מלים מפּיו. אַחַר־כּךְ נטל כּיסא וישב ליד הדייר, גיחךְ גיחוּךְ מַר ונאנַח בּאָזנוֹ:

– אֵלה תּוֹלדוֹת פאנַאטיזם!…

שיינין כּילָה לשתּוֹת את התּה, הוֹדה לבעלת־הבּיִת בּחיוּךְ רךְ, ערמוּמי: “מאֶרסי!” וקם מעם השוּלחָן. כּסבוּר היה, שבּזה כּבר יצא ידי חוֹבת נימוּס של דייר חָדש כּלפּי בּעליו. ואוּלָם כּאן קפץ שלמה־דויד ממקוֹמוֹ בּמשנה־עוֹז, כּמתאוֹשש אַחרי תּבוּסתוֹ:

– זוֹ מהי? כּבר הוֹלךְ אַתּה מעמנוּ? חַס ושלוֹם! הן לא ראִית עדיִין את הפוֹנוֹגראף שלי!

– מה פּירוּש? – תּהה שיינין. – אֵיזה פוֹנוֹגראף?

בּמקוֹם תּשוּבה פּנה שלמה־דויד אל גיסתוֹ בּקוֹל מפקד:

– חַנה־אֶטיל, הוֹציאִי אֵלינוּ מן המגירה העֶליוֹנה של השידה את הפוֹנוֹגראף, שהבאתי מווארשה. מַהרי וַעשׂי!

לא היוּ רגָעים מוּעטים ואֶל השוּלחָן הוּבאָה קוּפסַת־עץ שחוֹרה, וּמתּוֹכה הוּצא כּלי־מַתּכת משוּנה, עגוֹל וכבד, בּצירוּף קני־שמיעה של גוּמי מרוּפּט. הכּל התייצבוּ מסביב לשוּלחָן לראוֹת בּמַחזה, כּיצד שלמה־דויד טוֹרח בּזריזוּת וּבדייקנוּת של מוּמחה בּמכוֹנַת־הזמרה המוּפלָאָה, מסוֹבב בּה בּחריצוּת־כּפּיִים מיני בּרגים וגלגלים לכאן וּלכאן ונוֹעֵץ את קני־הגוּמי בּנקבים העשׂוּיים לדבר. אִשתּוֹ של שלמה־דויד פּינתה את השולחָן, אחוֹתה הצעירה היתה אדוּמה ונרגשת בּיוֹתר, משוּם שתּפסה מקוֹם שלא בּמתכּוון ליד הדייר, ואפילוּ הזקן הקר והיבש ניכּרים היוּ בּוֹ סימני התעוֹררוּת: בּעֵיניו הקרוֹת ניצנץ חיוּךְ וַתּרני דק של אָדם, המוּכן להעביר הפּעם על מידוֹתיו.

התּכוּנה היתה רבּה. שלמה־דויד כּירכּר מסביב לשוּלחָן בּתנוּעוֹת של להטן מַפליא לעשׂוֹת, הגיש לכל אֶחָד מן המסוּבּים את קני־הגוּמי, כּדרךְ שמַגישים אוֹצר כּל חמדה, לימדם את אוֹפן השימוּש בּהם והזהירם בּכל חוֹמר הדין, לבל יזיזוּ אוֹתם מתּוֹךְ אָזניהם עד שלא יִשמעוּ מפּיו פּקוּדה לכךְ. את שמוֹת פּרקי הזמרה הכריז בּקוֹל חוֹגג בּרוּסית, כּשהטעים כּל מלה בּפיו בּטעם מיוּחָד וּבכוונה רבּה. שיינין גיחךְ כּל אוֹתה השעה בּעֵיניו הרכּוֹת, ואַף־על־פּי־כן נשמַע להאַברךְ הקטן וּמילא בּדיוּק אַחרי פּקוּדוֹתיו.

לאַחַר ששמַע את כּל הזמירוֹת והפּזמוֹנוֹת של הפוֹנוֹגראף עד תּוּמם, קם הדייר וּפרש לחַדרוֹ עייף וּמטוּשטש, לבּוֹ סחַרחַר ואָזניו צוֹללוֹת, והתנַפּל על מיטתוֹ בּעוֹדנוּ בּבגָדיו. על השוּלחָן דלקה העששית הקטנה, השרתה על הטפּיטים האדוּמים של כּוֹתלי החדר אוֹר כּהה ושוֹקט, שמסךְ בּלבּוֹ של שיינין עצבת כּהה ושוֹקטת. הוּא הבּיט אֶל התּקרה העוֹממת בּצל והירהר את הירהוּריו העוֹממים אַף הם, מאוֹתם מיני הירהוּרים, העוֹלים בּלבּם של כּל האֶכּסטאֶרנים בּני גילוֹ וּמַעמדוֹ, בּבוֹאָם לָדוּר בּדירה חדשה: כּי החַיִים יגעים ושוֹממים, ללא שׂמחה, ללא אוֹשר, ללא תּקוָה לָצאת למרחָב, כּי אֵין לוֹ בּעוֹלָמוֹ אֶלָא נדוּדים מדירה לדירה, עם אוֹתוֹ צרוֹר־הספרים הדל, עם אוֹתה השׂמיכה הירוּקה, עם אוֹתוֹ כּוֹבע־הסטוּדנטים העלוּב. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ התחיל לנַמנם ולא הרגיש בּהיפּתח דלת חַדרוֹ. שלמה־דויד נכנַס, נטל כּיסא, ישב אֶל מיטתוֹ וּפתח ואָמר:

– לא רציתי להפליג שם בּויכּוּחַ עם הזקן, מטעם פּשוט. כּתוּב אֶצלנוּ בּבּיבּליאָה שלָנוּ: אַל תּען כּסיל כּאיוַלתּוֹ. מַה יבין זה בּעניינים אֵלוּ, העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם? אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: יכוֹל אני להיזהר מעישוּן בּשבּת, אוֹ אפילוּ להאמין בּהשאָרת־הנפש, ואַף־על־פּי־כן הריני אָדם המהלךְ לרוּחַ הזמן. ודעתּךָ מה היא? אֶפשר שאַתּה אֵינךָ מַאמין בּהשאָרת־הנפש? מבין אני גם לרוּחָם של מיני בּני־אָדם אֵלוּ. אַף כּי הפּילוּסוּפים אוֹמרים, כּי חַייבים אנַחנוּ דווקא להאמין בּכל כּיוֹצא בּזה. וּראָיה לדבר – אריסטוּ, שהיה תּלמידוֹ של הרמבּ"ם… היש לךָ עוֹד סיגָרייה אֶחָת?

והוּא נעץ את קנה־המקטרת בּין שיניו ונשף בּוֹ אל מוּל פּני הדייר.

שיינין הרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ והציץ בּפני האַברךְ בּשׂנאָה גלוּיה. אַחַר־כּךְ חָזר ושכב, עצם אֶת עֵיניו כּמתעלף ואָמר בּקוֹל שפל, שנשמעה בּו בּקשת רחמים, בּרוּסית:

– אדוֹני רב־החסד! חָש אני בּראשי…

שלמה־דויד נתעוֹרר כּוּלוֹ, כּאילוּ חָיתה רוּחוֹ.

– כּךְ נאֶה! כּךְ אני אוֹהב!… אַדרבּה, דבּר־נא רוּסית אֵלָי, אדוֹני רב־החסד!… הבה אסַפּר לךָ, כּי בּלשוֹן זוֹ עצמה מדבּר אֵלי גם מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ. גם אֶת

מכתּביו אֵלי הוּא מַתחיל כּךְ: “אדוֹני רב־החסד”… והיה מַעשׂה, ואני ישבתּי בּיוֹם הראשוֹן בּביתוֹ, כּדרכּי מדי פּעם בּפעם, ושתיתי אֶצלוֹ תּה, ואָמַר לי, כּלוֹמַר, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ,

כּדברים האֵלה: “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין (שם־משפּחתּי דוֹבּקין, מן הדוֹבּקינים הידוּעים), אוּלי תּוּכל לפתּוֹר לי חידה קשה בּאַלגבּרה?” “מהיכא תּיתי, אני אוֹמר, שׂים על הצלחת, ונראֶה”. “רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, זה־כּבר, מתּוֹךְ הבּוּכהאלטרייה שלָךְ, כּי נתבּרכתּ בּכשרוֹן מצוּיין למַאתּימַאטיקה. והנה נזדמנה לָנוּ, הוּא אוֹמר, בּגימנַאסייה חידה קשה עד מאוֹד, כּל הגימנַאזיסטים שלי מתחַבּטים בּה זה חוֹדש ימים”. בּקיצוּר, שמא סבוּר אַתּה, שלא מצאתי את הפּתרוֹן? אַחַת – שתּיִים, כּמוֹ שאני מדבּר עמךָ כּאן! בּידי האַחַת אני אוֹחז אֶת כּוֹס התּה, וּבידי האַחרת – את העפּרון. חָשבתּי רגע, כּתבתּי רגע, והפּתרוֹן יצא. המוֹרה למַאתּימַאטיקה בּוֹגוֹליֶיפּוב כּמעט נטרפה עליו דעתּוֹ מרוֹב תּמהוֹן.

התנַפּל עלי כּמשוּגָע, ואִילמלא אני שנזהרתּי, וַדאי שהיה שוֹבר את הכּוֹס אשר בּידי. חַכּה כּמעט רגע, עכשיו נזכּרתּי: הכּוֹס אָמנם לא נשבּרה, אַךְ נתהפּכה, והתּה נשפּךְ כּוּלוֹ על השוּלחָן. “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין, הוּא אוֹמר לי, הלא עוֹשׂה־נפלָאוֹת אַתּה! חבל, שאֵינךָ גימנַאזיסט. אִילוּ לָמַדתּ בּגימנַאסייה, הוּא אוֹמר, מוּבטח לָךְ, שהיִית עוֹלה למַעלָה־למַעלָה!” ואני – לא כּלוּם, כּאִילוּ לא בּי הכּתוּב מדבּר. שוֹתה אני בּמנוּחָה את התּה מן הכּוֹס וּמחַייךְ בּפני עצמי. גם זה עניין חָשוּב – לפתּוֹר חידה בּאַלגבּרה! אִילוּ הספּיקוּ בּידי ללמוֹד, היִיתי יוֹדע גם את הלָשוֹן הגרמַאנית כּכל הלכתה. פּעם אַחַת, כּשנסַעתּי לווארשה, נזדמן לי בּדרךְ גרמַאני מיוּחָד בּמינוֹ. הוּא עצמוֹ, כּמדוּמה לי, היה מהנדס מפוּרסם, בּוֹנה גשרים וּמסילוֹת־בּרזל וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ…

שיינין התהפּךְ אֶל צדוֹ בּרעש והסב את פּניו אֶל הקיר. הוּא עצם בּחָזקה את עֵיניו והרגיש, כּי ידיו ורגליו רוֹעדוֹת.

– אָה, כּבר רוֹצה אַתּה לישוֹן בּשעה מוּקדמת כּל־כּךְ? אני רגיל לעלוֹת על משכּבי לא קוֹדם שתּים עֶשׂרה. על־פּי רוֹב אני מבלה את הערבים בּנעימים בּבית בּן־אָחי הצלָם. בּן־אָחי הוּא צלָם, מוּמחה למלאכתּוֹ מאֵין כּמוֹהוּ, ואִשתּוֹ מוֹצאָה ממרחַקים, מסמוֹלנסק, מדבּרת רוּסית, כּמוֹסקבאִית מלידה ומבּטן. והרי אני יוֹשב אֶצלָם בּכל עֶרב, מדפדף בּאַלבּוּם הצילוּמים ושוֹמע שׂיחָה נאָה בּרוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמַאטיקה. וּלדעתּךָ, מה אֶעשׂה? כּלוּם אֵשב כּאן בּבּיִת עם חוֹתני הפאנַאטיק ועם חוֹתנתּי, שאֶצלה “מַארסי” היא מרוֹם נקוּדת־ההשקפה? כּסבוּר אַתּה, שחַיי נעימים פּה? לא, ידידי, לא כּל מַה שנוֹצץ זהב הוּא… עוֹד זאת בּנחָמתי, שפּעמים, בּנוֹחַ עלי הרוּחַ, אני יוֹשב עד שעה מאוּחרת בּלילה ושוֹפךְ את לבּי על הנייר. הכּל ישנים, נוֹחרים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ואני יוֹשב וכוֹתב, יוֹשב וכוֹתב. יש, בּרוּךְ השם, הרבּה דברים בּפינה נידחת זוֹ, שכּדאי לכתּוֹב עליהם בּיקוֹרת. אבל מַה מוֹעיל בּזה, והעוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב העלָה טינה בּלבּוֹ על לשוֹני העמוּקה? אני כּוֹתב, והוּא אֵינוֹ מַדפּיס…

לבסוֹף יצא שלמה־דויד מחדר הדייר. שיינין מיהר להתפּשט את בּגָדיו, כּיבּה את האוֹר ועלה על משכּבוֹ. החדר הקטן שקע בּאפילת לָילָה. המַצע החָדש היה קשה, והקירוֹת הזרים העיקוּ על הלב בּדממתם. שעה רבּה התהפּךְ מצד אל צד, עד אשר נרדם. וּפתאוֹם, כּששנתוֹ כּבר היתה מתוּקה עליו, הרגיש, כּי סמוּךְ למיטתוֹ ניצנץ אוֹר. ניעוֹר והתחיל לעפעֵף בּעֵינַיִים כּוֹאבוֹת. לפניו עמד שלמה־דויד בּרגליִים יחפוֹת, כּולוֹ לָבן בּכוּתּנתּוֹ וּבתחתּוֹניו, אָחַז נר בּידוֹ וחיפּשׂ בּבגָדיו, המוּטלים על הכּיסא.

– בּאתי ללווֹת ממךָ עוֹד סיגָרייה אַחַת, ואֵיני יכוֹל למצוֹא… כּמה משוּנה דבר זה! אָדם השוֹכב על משכּבוֹ בּלילה וּמהרהר בּכל מיני נקוּדוֹת־השקפה, על־כּרחוֹ הוּא נמשךְ אל הסיגָרייה. אני זה דרכּי תּמיד, שאני רגיל…

ואוּלָם כּאן אֵירע דבר משוּנה, היוֹצא מן הרגיל. הדייר החָדש קם על המיטה מלוֹא קוֹמתו, תּפס ראשוֹ בּידיו, כּוּלוֹ רוֹעד מעוֹצר שׂנאָה וכעס, ושאג בּקוֹל־זוָעוֹת אל האַברךְ הנבהל על טהרת השׂפה הרוּסית:

– פּשוֹ־אוֹ־אוֹ־אוֹל!…¹

א

כּשבּאָה חַיה עם דימדוּמי עֶרב של חוֹרף לבית אִמה, ריבה־לאָה האַלמנה, וּמצאָה שם אֶת הילָדים לבדם מתייחדים על התּנוּר וּמסַפּרים זה עם זה בּחשאי, הניחָה אֶת צרוֹרה על הסַפסל ליד החַלוֹן וישבה אֶצלוֹ בּדוּמייה. לא הסירה אֶת מטפּחתּה החַמה מעל שכמה ולא דיבּרה דבר, ורק שאפה רוּחַ בּכבדוּת וּפניה היוּ אדוּמים מאוֹד.

– חַיה! הנה חַיה כּאן! חַיה בּאָה!

בּחָלל האָפל שבּין מוֹשב־התּנוּר וּבין התּקרה התרחשה תּנוּעת־שׂמחָה. בּן־רגע נעֶזבוּ הבּתּים והחנוּיוֹת של קיסמים, שהוּקמו לשם מקח וממכּר על חוֹל־התּנוּר החַם והיבש, והמסחָר נשכּח. הילָדים זקפוּ ראשיהם והציצוּ מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה אֶל אחוֹתם הבּכירה.

– בּאת מן החָצר, חַיה?

– בּמרכּבה היפה עם המצילוֹת, חַיה?

– והבאת לָנוּ בּצרוֹר הזה תּפּוּחים, חַיה?

חַיה החרישה ולא ענתה דבר, כּאילוּ בּוֹשה מפּני אַחיה הקטנים, שלא הביאָה לָהם בּצרוֹרה לא תּפּוּחים ולא כּלוּם. וּלפיכךְ הסבּה אֶת פּניה האדוּמים לעֵבר החַלוֹן, מטפּחתּה צנחה מעל כּתפיה, וכךְ הוֹסיפה לָשבת דוּמם, מוּפלָאָה וּמתנַכּרה, שלא כּדרכּה כּלָל.

היתה שעת דממה וצינה גוֹברת שבּין השמשוֹת. בּחוּץ כּבר התחיל הלילה להאפיל על כּוֹתלי הבּתּים ועל גדרוֹת הגנים, הקוֹפאִים בּלוֹבן השלג, וזהרוּרי־אוֹדם אַחרוֹנים ריחפוּ לאַט וגָועוּ בּזוית התּנוּר. אִיציק, הגָדוֹל שבּילָדים, והוּא גם הזריז והממוּלָח שבּהם,

חָבוּש כּוֹבע־חוֹרף ישן, שנקרח ונתרפּט מרוֹב ימים, חָפז וצנח ממרוֹם התּנוּר, כּשהוּא נתלה בּוֹ בּידיו, מתחַכּךְ בּוֹ בּבטנוֹ, מפרכּס בּרגלָיו היחפוֹת להשׂיג אֶת הקרקע, וּמבּין קרעֵי מכנסיו מַלבּין בּשעת מַעשׂה מַחשׂוֹף ירכיו הרזוֹת. תּוֹךְ כּדי רגע קפץ על האָרץ והתייצב לפני אחוֹתוֹ.

– אִמא אָמרה, כּי לפּסח, אִם יִרצה השם, תּקנה לי נַעליִים חדשוֹת, כּאוֹתן הנַעליִים היפוֹת, שקנית לָךְ אָז בּקיִץ, הזוֹכרת אַתּ, כּשבּאת אֵלינוּ בּמרכּבה, חַיה.

אֵת כּל זאת השמיע היֶלד בּנשימה אַחַת, כּמגלה סוֹד יקר וכמוּס, שטיפּח בּלבּוֹ ימים רבּים. שעה קלה מלל בּרגלָיו היחפוֹת על קרקע־העפר הקר והבּיט אֶל חַיה, היוֹשבת דוּמם וּפניה לעֵבר החַלוֹן. מתּוֹךְ האַפלוּלית, המשמשת בּעירבּוּביה עם הנוֹגה המעוּמעם של אַדמימוּת השמַיִים, נראתה לוֹ אחוֹתוֹ רחוֹקה וזרה בּפניה האדוּמים והמַחרישים, ולבּוֹ היה מהסס בּוֹ, אִם כּדאי לוֹ שיגלה לָה גם אֶת העיקר.

– אִמא אָמרה, כּי אַת תּתּני כּסף והיא תּקנה…

חַיה החרישה גם הפּעם, כּאִילוּ לא שתה לבּה אֶל אָחיה הקטן, שתּלה אֵליה את עֵיניו בּציפּייה. מעל התּנוּר הציצוּ ראשיהם של שאָר הילָדים, נאלָמים ותוֹהים, כּחוֹששים, כּי בּתוֹךְ הדוּמייה והחשיכה שבּבּית תּקוּם פּתאוֹם אחוֹתם הבּכירה, המוּזרה מאוֹד בּישיבתה זוֹ ליד החַלוֹן, ותתּן עליהם בּקוֹל־פחָדים. והנה זינק החָתוּל השחוֹר מפּינַת־מַחבוֹאוֹ וּבטיסה אַחַת קפץ ועלה על השוּלחָן. אַחַד הילָדים נבהל וצוַח:

– אוֹי, חַיה!…

חַיה קמה מתּוֹךְ מטפּחתּה הצוֹנַחַת, עברה בּרגליִים כּוֹשלוֹת לפנים מן מחיצת־הקרשים, המחַלקת את הבּית לשנַיִים, שכבה שם על המיטה, כּבשה פּניה בּכּר, והילָדים נבהלוּ לשמוֹע, כּי אחוֹתם נתנה את קוֹלה בּבכי. נדהמים וּדחוּקים זה לָזה שכבוּ בּקצה התּנוּר והקשיבוּ בּתמהוֹן־לבב לבכי אחוֹתם הגדוֹלָה, המתייפּחת בּקוֹל משוּנה, מתפּרץ ונחנק, כּקוֹל געיית הפּרה. החשיכה בּבּיִת הלכה וגָדלה, ועמה גָדל הפּחד, עד שהתחילוּ הילָדים לבכּוֹת אַף הם זה אַחַר זה. ורק אִיציק היה האֶחָד, שהבליג על תּמהוֹנוֹ וּפחדוֹ, ניגש מתּוֹךְ החלָטה אֶל המיטה ועמַד למראשוֹתיה של אחוֹתוֹ עמידה של אָדם העשׂוּי לבלי־חָת.

– חַיה, לָמה תּבכּי?

חַיה חָדלה לבכּוֹת, כּאִילוּ נתנה הפּעם אֶת דעתּה על שאֵלת אָחיה הקטן וּביקשה אַף היא פּשר לבכיה. רגָעים אחָדים שכבה דוּמם בּפניה הכּבוּשים בּכּר וּבשׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת, וּכשגָחַן אִיציק אֵליה,

נשתּתּקוּ גם הילָדים על התּנוּר, עצרוּ נשימתם והבּיטוּ בּעניין רב אֶל המיטה המַלבּינה בּחשיכה, מחַכּים וּמשתּאִים לָדעת, מַה יעשׂה שם אִיציק בּאוֹמץ־לבּוֹ וּבבינתוֹ היתירה?

– שמא ראשךְ כּוֹאֵב, חַיה? – שאַל אִיציק כּזקן ורגיל,

אַךְ עם זה בּקוֹל רךְ ורחוּם, כּקוֹלָה של האֵם בּשעת טיפּוּלָה בּיֶלד חוֹלה.

על שאֵלה זוֹ ענתה חַיה בּבכי מַר. מכּיוָן שכּךְ, לָבש אִיציק עוֹז וּביֶתר בּטחָה ניגש אֶל תּפקידוֹ וּפשט אֶת ידוֹ למַשש את ראשה של אחוֹתוֹ. שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת נתפּזרוּ על הכּר וּלחָיֶיה היוּ חַמוֹת וּרטוּבּוֹת מדמעוֹת – סימן מוּבהק למיחוּש ראש. אַךְ חַיה הראתה אוֹתוֹת סירוּב לאָחיה הקטן והסתּירה פּניה ממנוּ. ואַף־על־פּי־כן לא נפל לבּוֹ של אִיציק, וכוּלוֹ תּקיף וּבטוּחַ בּמַעשׂה הטוֹב שהוּא עוֹשׂה, עמד לפשפּש בּחשיכה בּזריזוּת רבּה, עד שמצא אֶת מבוּקשוֹ – אֶת מצח אחוֹתוֹ, שהיה מכוּסה בּזיעה.

– ראשךְ כּוֹאֵב, חַיהלי? – חָזר אִיציק על שאֵלתוֹ בּמשנה רוֹךְ ורחמים.

הפּעם הוֹציאָה חַיה מתּוֹךְ גרוֹנה צריחָה חַדה, בּוֹקעת וּממוּשכת, שזיעזעה את חלל הבּיִת הקטן והפּילָה פּחד־מות על הילָדים.

והנה בּאה האֵם מן השוּק. מתּחילָה, כּשנכנסה לבּיִת האָפל וּמצאה את בּתּה מוּטלת על המיטה, בּוֹכה וּמתכּווצת בּיִיסוּריה, תּמהה ריבה־לאָה תּמיהה גדוֹלָה.

– חַיה, מַה זאת? מַה אַתּ עוֹשׂה כּאן? וּמה אַתּ שוֹכבת וּבוֹכה?… האִם פּיטרוּ אוֹתךְ מן החָצר?

וּכשראתה, כּי הבּת שוֹתקת וּמוֹסיפה להתייפּח חרש, קיבּלָה אֶת שתיקתה כּהוֹדאָה וּבאָה לכלל כּעס.

– כּל צרוֹתי על ראשם! השמַעתּם רציחָה כּזאת? על שוּם מה פּיטרו את התּינוֹקת? רק זה חָסר לי, כּתוֹספת לדלוּת המרה שלי!… אבל, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, חַיה, הלא תּאמרי דבר: על שוּם מה פּיטרוּ אוֹתךְ? מה ראוּ בּךְ?… הא לָךְ צרה חדשה! רצה אני מן השוּק כּל עוֹד נשמתי בּי… לא בּישלתּי עדיִין כּלוּם לארוּחַת־העֶרב… מנדל יבוֹא רעֵב… והנה היא כּאן! שוֹכבת וּבוֹכה!.. מה עשׂוּ לָךְ שם? וּמה עשׂית אָתּ? שמא, חָלילָה, הא?…

ריבה־לאָה האַלמנה בּיקשה בּמבוּכתה ולא מצאָה, בּמה אֶפשר לחשוֹד אֶת בּתּה הישרה וּתמימַת־הדרךְ. שעה קלה עמדה לפניה מַחרישה ושוֹממה והקשיבה לבכיה המשוּנה, המקוּטע, העולֹה ויוֹרד. אַחַר־כּךְ הניעה בּידה, יצאָה מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים וּפנתה אל הכּיריִים, חיפּשׂה בּחשיכה אֶת הגפרוּרים, כּדי להעלוֹת אוֹר בּבּיִת.

– אִמא! – קרא אִיציק, שכּירכּר אַחריה בּרגלָיו היחפוֹת.

– אני יוֹדע, לָמה פּיטרוּ אֶת חַיה מן החָצר. ראשה כּוֹאֵב ויֶש לָה חוֹם. אני עצמי מיששתּי אֶת מצחָה. כּל הילָדים ראוּ זאת.

ריבה־לאָה הניחָה אֶת הגפרוּרים וחָזרה אֶל בּתּה, גָחנה אֵליה ושׂמה ידה על מצחָה. זוֹ נזדעזעה ממַגע ידה של האֵם וחָדלה לבכּוֹת.

– חַיהלי, אֶפשר חוֹלָה אַתּ בּאמת? מה אַתּ שוֹתקת, בּתּי? אוֹיה לי, האִם ניטלָה לָשוֹן ממךְ?… ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שוּב בּוֹכה בּלי מלים, כּאִילוּ יצאָה חָלילָה מדעתּה!

והיא עמדה לנַענע אֶת בּתּה בּכתפיה, אָחזה בּה ושׂמה אֶת ידיה מתּחת לראשה, כּאוֹמרת לעוֹדדה וּלהשיב דעתּה אליה.

– חַיהלי, מַה זה היה לָךְ? הלא תּדבּרי דבר! לָמה תּעני אֶת נַפשי?

וּפתאוֹם נשתּתּקה האַלמנה והבינה אֵת כּל אשר עם בּתּה. בּחשאי הוֹציאָה אֶת ידיה מתּחת לגוּף המסוּרבּל, השרוּי בּזיעה, וקמה ועמדה לפני המיטה כּהלוּמַת־רעם. הבּת נשתּתּקה אַף היא, וּבבּית היתה דממה הרת־אֵימים, זוֹ המבשׂרת אֶת בּוֹא האָסוֹן. האֵם גָחנה שוּב אֶל בּתּה, כּמבקשת לעמוֹד על טעוּתה, ולָחשה על אָזנה בּקוֹל שפל, שלא נשמַע כּמעט מרוֹב חרדת־הלב:

– חיה, מַה זאת? חַיה, אַתּ, אַתּ?…

ריבה־לאָה צנחה וישבה למַרגלוֹת בּתּה ותפסה ראשה בּידיה. כּשראוּ הילָדים אֶת אִמם בּכךְ, הרגישוּ, כּי צרה גדוֹלָה בּאָה עליהם.

הקטן שבּהם נתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי.

– אִמא, ירא אני בּחוֹשךְ…

וחַיה, כּאילו ראתה בּבכי אָחיה הקטן היתּר גם לעצמה, לא כּבשה עוֹד יִיסוּריה וגָעתה בּילָלָה רמה וּגלוּיה, מתּוֹךְ רטט־איברים ונַהמת־הלב. האָסוֹן נתגלָה בּכל מוֹראָיו, השתּפּךְ בּחשיכה והציף אֵת כּל פּינוֹת הבּיִת הקטן, עד אֶפס תּקוָה וּמפלָט, וּבכי־תּמרוּרים של ילָדים אחוּזי־פחד בּקע ועלָה מן התּנוּר אֶל התּקרה הנמוּכה. כּבר היה לילה, ורק השלג הקוֹפא בּחוּץ הלבּין בּאוֹר עמוּם וצוֹנן בּעד החַלוֹן. וּבתוֹךְ כּךְ לא ידעה האַלמנה את נַפשה והתנַפּלה בּחימה שפוּכה על בּתּה הבּתוּלָה, המתכּווצת ונאנקת בּחבלי לידה.

– רוֹצחת! חצוּפה! מה עשׂית לָנוּ? מה עשׂית לָנוּ,

משוּמדת?… אִמרי, מה עשׂית לָנוּ? אִמרי, משוּמדת, רק מלָה אַחַת תּאמרי לי: מה עשׂית לָנוּ?…

ב

היתה בּהלה בּבּית הקטן. היוֹלדת חָגרה את שאֵרית כּוֹחה, לבל יִישמע בּמרוֹם קוֹלָה, וצעקתה הנחנקת בּגרוֹנה, הדוֹמה לגעייה עמוּמה של פּרה, הפּילָה אֵימַת־אֵלם על הילָדים השוֹכבים על התּנוּר. סמוּךְ למיטה, על סַפסל, העמידוּ עששית עשינה, ושם טרחה מתּוֹךְ שתיקה קוֹדרת אִשה זקנה זרה, בּפיאָה נכרית ובמַפּלי־לחָייִם אדוּמוֹת, היא המיילדת, יצקה מתּוֹךְ סיר אֶל קערה מַיִם רוֹתחים והוֹציאָה בּשעת מַעשׂה מיני נהימוֹת משוּנוֹת מתּוֹךְ חוֹטמה. לפעמים יצאָה ממחיצת־הקרשים אֶל האֵם העוֹסקת אֵצל התּנוּר המוּסק, פּשטה זרוֹעוֹתיה לאַויר, ניענעה ראשה בּזעף לכאן וּלכאן והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה: “נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!” פּני האַלמנה היוּ דוֹממים ואטוּמים, כּוּלה נתוּנה למלאכתּה ושוֹתקת, כּאילוּ נקראָה לכאן מן החוּץ לעסוֹק אֵצל התּנוּר וּלקבּל שׂכר על המלָאכה ועל השתיקה. וּכשיצאָה עם הדלי אֶל הבּאֵר לשאוֹב מַיִם, עמדה שם בּלי־נוֹע בּאַויר־הלילה השוֹקט, הקוֹפא על שלָגיו, והבּיטה מרחוֹק אֶל בּיתה הקטן ואֶל האוֹר הכּהה שבּחַלוֹנוֹ מתּוֹךְ תּהייה, כּתמהה, אִם זה בּיתה, ואִם החַלוֹן המוּאָר בּאוֹר קוֹדר וּבוֹדד, עם כּל המתרחש שם מאחוֹריו, אֵינוֹ חלוֹם־בּלָהוֹת? ורק כּשהרכּינה את ראשה הכּבד אל מי־הבּאֵר העמוּקים, מַיִם שחוֹרים שאֵין לָהם סוֹף, ניעוֹרה בּה הרגָשת המציאוּת ותקף אוֹתה פּחד גָדוֹל, שמא תּשליךְ את עצמה אֶל תּוֹךְ הבּאֵר. כּשחָזרה בּצעדים מהירים והדלי המלא בּידה, פּקוּ רגליה והחשיכוּ עֵיניה וכל עצמוֹתיה רחפוּ. הלב נתרוֹקן כּוּלוֹ והפּחד הקר עדיִין נשב בּקרבּוֹ. ולא נחה דעתּה עד שנכנסה לביתה ועמדה שוּב לפני התּנוּר, ושוּב בּחנוּ אָזניה את קוֹל בּתּה, המתאַפּקת בּעצמַת מַכאוֹביה ונאנקת למקוּטעים מתּוֹךְ געייה משוּנה.

כּשתּקפוּ חבלי הלידה, והילָדים שכבוּ צפוּפים על התּנוּר, מכוּוָצים וּמבוּטלים בּשעה מוּזרה זוֹ, זוֹקפים ראשיהם בּפחד וכוֹסף רב ורוֹאִים בּעֵיניהם דברים תּמוּהים וּמכוֹערים, לא יכלָה חַיה להתאַפּק עוֹד ונתנה קוֹלה בּצריחָה איוּמה:

– אִמא, אני מתה!

הפּעם חָרדה ריבה־לאָה ממקוֹמה ופרצה אל מחיצת־הקרשים בּקדירה מלאָה רוֹתחים, אֶלָא שפּניה עדיִין היוּ דוֹממים ואטוּמים כּבתחילה, כּפני אִשה עוֹבדת מן החוּץ, המקבּלת שׂכר גם על זה, שהיא מבוֹהלת וּדחוּפה בּמלאכתּה. הילָדים הרימוּ קוֹל ילָלָה. פּני אָדם נראוּ בּחלוֹן ועֵינַיִים סַקרניוֹת הציצוּ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. ריבה־לאָה נתבּלבּלה ולא ידעה מה עליה לעשׂוֹת בּקדירת הרוֹתחים, שהיא מַחזיקה בּידיה. ראשה היה כּבד עליה, כּאִילוּ מלא עשן, ורגע אֶחָד נדמה לָה, שהוֹציאָה את קדירת הרוֹתחים מתּוֹךְ התּנוּר בּכוונה תּחילָה לשפּוֹךְ אוֹתה על ראשיהם של אֵלוּ, המציצים בּחַלוֹן.

בּעֶצם המהוּמה שב מנדל מעבוֹדתוֹ. מנדל היה סוֹפר סת"ם, בּחוּר חיור וצנוּם כּבן שבע עֶשׂרה, וּכשנכנַס לבּיִת, כּבר ידע אֶת כּל הנַעשׂה, ועֵיניו החַדוֹת בּערוּ בּאֵש זרה. מיד ניגש אֶל אִמוֹ ושאַל אוֹתה קשוֹת:

– אִמרי לי, לָמה נתתּ אוֹתה לדרוֹךְ על מפתּן הבּיִת? לָמה לא ריצצתּ את ראשה בּרגע הראשוֹן? אִמרי לי!…

האֵם ניסתה לָסוּר הצדה, כּאִילוּ אֵין דעתּה עשׂוּיה עתּה להיבּטל ממלאכתּה ולשמוֹע דברי הבל. ואוּלָם מנדל פּסַע אֵליה פּסיעה גסה ורקע בּרגלוֹ לעוּמתה.

– הלא שוֹאֵל אני אוֹתךְ! אִמרי לי!… הנה אני נוֹטל קרדוֹם וארצץ את ראשה עם המַמזר שלָה! השוֹמַעת אַתּ?… לא אַשגיח בּשוּם אִיש, לא אחוֹנן! אֵצא מדעתּי! אֵת כּל הבּית אַבעיר בּאֵש! אֵלֵךְ לסיבּיר!…

וּפתאוֹם ראה את הפּנים המציצים בּחַלוֹן.

– כּלָבים, מה אַתּם מריחים כּאן? – צעק אליהם בּחמַת־רצח, כּוּלוֹ מוּרתּח וּמַרעיד, קפץ אֶל החַלוֹן וניפּץ בּאֶגרוֹפוֹ אֵת הזכוּכית. הבּהלה בּבּיִת גָדלָה. הילָדים גָעוּ בּבכיה על התּנוּר.

היוֹלדת כּבשה יִיסוּריה ונשתּתּקה. ממחיצת־הקרשים יצאָה המיילדת הזקנה ועזרה להאֵם לעצוֹר את הבּחוּר המשתּוֹלל, שחָטף מלפני התּנוּר גזיר עֵץ בּידוֹ וּפרץ אל הדלת. מנדל רקע בּרגלָיו וצעק בּקוֹל־פּחָדים:

– סוּרוּ ממני, מכשפוֹת! אֶת כּוּלכן אֶהרוֹג! אֶהרוֹג, ואַשליךְ את עצמי אל תּוֹךְ הנהר! אַבעיר את הכּל בּאֵש, ואֵלךְ לסיבּיר!…

המיילדת הזקנה נערה כּפּיה ממנוּ, ניענעה ראשה בּזעף והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה:

– נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!

מנדל נשתּתּק פּתאוֹם, כּאילוּ הוֹציא אֵת כּל רוּחוֹ. רגע עמַד שחוֹחַ ועֵיניו כּבוּשוֹת בּקרקע, אַחַר־כּךְ קרב אֶל אִמוֹ ושאל אוֹתה בּקוֹל לוֹחש:

– אִמרי לי את האמת: ממי היה כּל זה? ממי?… מה אַתּ מַבּיטה בּי? רוֹצה אני לָדעת, ממי נתעבּרה?

האֵם הבּיטה אֵלָיו בּפניה הדוֹממים, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ולא ענתה דבר. בּמקוֹמה יצאה המיילדת הזקנה בּמַענה־לשוֹנה:

– בּחוּר משוּגע שכּמוֹתוֹ! גם משוּגָע וגם טיפּש! תּחילָה הפךְ אֶת הבּית, שיבּר חַלוֹנוֹת, ואַחַר־כּךְ – “ממי? ממי?” רוֹצה הוּא לָדעת!… ואִם יֵדע ממי, שוּב יִהיֶה המאוּשר האֶחָד בּעוֹלָם והמַמזר לא ייוָלד!… דוֹמה אני, מאַחַר שיֶש לךָ אָחוֹת כּזאת, מוּטב שתּתּן בּעפר פּיךָ ותיאָלם! היקבר וּשתוֹק!… מה אַתה, בּעל־מלָאכה? מהליכוֹתיךָ הנאוֹת ניכּר, שבּעל־מלָאכה אַתּה. מסתּמא סַנדלָר אוֹ חַייט…

– לא סַנדלָר ולא חַייט, יהוּדייה! – רגז מנדל על הזקנה הזרה, שלא ידע עדיִין מַה מקוֹמה כּאן, ונתן בּה עֵינַיִים דוֹקרוֹת. – סוֹפר אני! כּוֹפף גבּי למן הבּוֹקר ועד שעה מאוּחרת בּלילה וכוֹתב ספרי־תוֹרה וּמזוּזוֹת!

– אִם סוֹפר אַתּה, כּדבריךָ, בּוַדאי שאָסוּר לךָ להיוֹת פּרא־אָדם וּלשבּר חלוֹנוֹת! ראֵה, מה עשׂית? הלא חוֹרף בּחוּץ. מסתּוֹבבת אני כּאן, בּבּיִת הנאֶה הזה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, ואני עלוּלָה להצטנן חָלילָה. רק זה חָסר לי! נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!…

מנדל הבּיט בּמבוּכה אל הזקנה, כּתוֹהה עליה ועל דבריה, הניע בּידוֹ עליה וּפנה שוּב אֶל אִמוֹ:

– אבל אִמרי לי, אִמא, רק אֶחָת: מה עלי לעשׂוֹת מחר? לָלכת אֶל העבוֹדה? אַדרבּה, אִמרי אַף אַתּ: לָלכת אֶל העבוֹדה?… אני אֶכתּוֹב ספרי־תוֹרה, והיא תּלד מַמזרים?… היכן היא, המוּפקרת?!

והוּא כּיוון צעדיו אֶל מחיצת־הקרשים. חַיה, שהתחָרשה כּל אוֹתה השעה ושכבה מכוּוצת בּיִיסוּריה, הרגישה בּסַכּנה קרוֹבה והרימה קוֹל־זוָעוֹת. מנדל נבהל ונרתּע לאחוֹריו, ניגש אל השוּלחָן והתחיל להתגָרד בּראשוֹ, כּילד חסַר־יֶשע שבּא בּמיצר.

– נוּ, מה אֶעשׂה, אִמא? חי נַפשי, אִמא יקירה, מה אֶעשׂה? מה אֶעשׁה?…

וּמתּוֹךְ כּךְ ישב אֶל השוּלחָן, הניחַ עליו את ידיו וכבש בּהן את פּניו. מן החַלוֹן הפּרוּץ נשבה צינה עזה אֶל אַפלוּלית החדר. ריבה־לאָה כּאִילוּ ננערה מקפאוֹנה, פּנתה כּה וָכה לפשפּש בּפינוֹת הבּיִת, וּלבסוֹף הסירה מעליה את סינרה, זה סינר־השוּק הכּבד והחָם, ועמדה לסתּוֹם בּוֹ את חוֹר הזכוּכית המנוּפּצה. לאַחַר שעשׂתה מַעשׂה, קרבה והתייצבה בּחשאי אֵצל בּנה, עוֹמדת וּמַבּיטה בּוֹ ארוּכּוֹת וּשׂפתיה נעוֹת. גל של כּאֵב ורחמים הציף את לבּה למַראֵה בּנה הבּכוֹר, הכּוֹבש פּניו בּשוּלחָן מרוֹב צרה ויגוֹן, והיא בּיקשה לפייסוֹ וּלנַחמוֹ, אַךְ לא מצאָה מלים בּפיה.

– מנדל, – אָמרה בּקוֹל לוֹחש, – וַדאי רעֵב אתּה, בּני. ואני לא בּישלתּי כּלוּם לארוּחַת־עֶרב…

מנדל הרים ראשוֹ מעל השוּלחָן והציץ על אִמוֹ בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת.

– מה אַתּ מפטפּטת על ארוּחַת־עֶרב?… אני נוֹסע תּיכף וּמיד אֶל החָצר! תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים שלי, השמוּרים אֶצלךְ לפּסח בּשביל חליפה חדשה, וּמיד אֶשׂכּוֹר עגָלָה ואֶסַע אֶל החָצר!

– אַל תִּסַע לשם, מנדל! אוֹיה לי, הלא הרוֹצחים יהרגוּךָ!

– ויהרגוּני! אבל קוֹדם אֶהרוֹג אני אוֹתם, את הנבלים!… תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים! עכשיו אֵין לי עוֹד צוֹרךְ לא בּחליפוֹת חדשוֹת ולא בּשוּם דבר. תּני לי אֶת הכּסף!

– לא אֶתּן! – השמיעה האֵם בּלחש נמרץ. – הכּסף דרוּש לי בּשביל הזקנה.

והיא רמזה בּראשה לעֵבר מחיצת־הקרשים.

– מי היא זקנה זוֹ? – תּהה מנדל והשפּיל אַף הוּא אֶת קוֹלוֹ. – מה היא עוֹשׂה כּאן?

– הלא היא המיילדת, אוֹי ואבוֹי לחַיי!… לא רצתה לָלכת בּשוּם אוֹפן, עד שלא שילמתּי לָה אֶת החצי מראש…

– זוֹהי מיילדת? – צעק מנדל, כּוּלוֹ אחוּז פּלָצוּת, כּאִילוּ אַךְ עתּה הרגיש, עד היכן הגיעה הרעה. – וּבכספּי, שׂכר ספרי־התּוֹרה הקדוֹשים שאני כּוֹתב, תּשלמי בּעד לידתוֹ של המַמזר?… הלא זה, זה… כּמוֹ שכּתוּב בּתּוֹרה… יוֹדעת אַתּ, מַה זה? אֶתנַן זוֹנה… מחיר… מחיר מַמזר… אני יוֹצא מדעתּי!…

– הס, בּני, הס! – בּכתה האֵם בּקוֹל נחנק וספקה בּידיה על ראשה. – ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מה אַתּה רוֹצה? מַה קמתּ על חַיי? למי יש לךָ טענוֹת, בּני? למי?…

מנדל נתבּלבּל מפּני בּכיה וצערה של האֵם, ואַף־על־פּי־כן התעקש והוֹסיף לטעוֹן בּשלוֹ:

– אבל תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים… תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים…

בּרגע זה ניצנצה לפניו דמוּת־דיוֹקנוֹ של אָביו המנוֹחַ, שהיה שמש בּבית־התפילה של הרחוֹב, וּפעם אַחַת, כּשהביא לבּית שני רוּבּלים, שקיבּל מחתוּנה עשירה, קפצה האֵם וחָטפה אוֹתם מידוֹ, כּדי לשלם אֶת חוֹבוֹתיה בּחָנוּת. ואָז עמַד האָב לפני האֵם, כּמוֹ שהוּא עוֹמד עתּה לפניה, והתחַנן אֵליה וטען מתּוֹךְ עקשנוּת, כּמוֹהוּ עתּה: “אבל תּני לי את שני הרוּבּלים!”

ועוֹד זכר מנדל את אָביו, שהיה יהוּדי כּשר וּבר־אוּריין, בּעל־תּפילה נעים וּבעל־קוֹרא מוּבהק, מכוּבּד מאוֹד בּעֵיני בּאֵי בּית־הכּנסת. והנה עכשיו הוּא מוּטל בּקבר, וּבתּוֹ יצאָה לתרבּוּת רעה, וּכבוֹדוֹ חוּלל לעוֹלָמים. וּמנדל נתמַלא רחמים על עצמוֹ, על אִמוֹ עלוּבת־הנפש ועל זכר אָביו המחוּלָל, והרגיש פּתאוֹם אֶת כּל רפיוֹנוֹ ויֵאוּשוֹ הגָדוֹל. בּרגליִים כּוֹשלוֹת ניגש עד התּנוּר, פּשט ידיו למַעלָה ואָחַז בּטיחוֹ, וּלעֵיני אֶחָיו הקטנים, השוֹכבים מכוּוָצים וּמַחרישים מרוֹב פּחד, גָעה בּבכי־תּמרוּרים.

ג

כּבר היה לאַחַר חצי הלילה, כּשניעוֹרה ריבה־לאָה משנתה על הסַפסל אֵצל התּנוּר, חצייה מתּוֹךְ ישיבה וחצייה מתּוֹךְ שכיבה. ראשה היה כּבד עליה, והיא עיפעפה בּעֵיניה הכּוֹאבוֹת לאוֹר הכּהה של העששית, המַבליחַ מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים, ונזכּרה בּחלוֹם, שהיה מרפרף עדיִין מטוּשטש בּמוֹחָה. בּחלוֹמה ראתה את בּעלָה, עליו השלוֹם, והנה הוּא יוֹשב על ראש המיטה מעוּטף לבנים – בּגדי־לָבן שהחליף לכבוֹד החַג עם השכּמַת הבּוֹקר. פּניו היוּ רכּים ונוֹחים, מַזהירים בּזוֹהר נאצל, כּזוֹהר הרקיע, וכל זה הזכּיר לָה מיד, כּי חַג הפּסח היוֹם. בּפּרוֹזדוֹר עוֹמדת חָבית מלאָה מַצוֹת ועל הסַפסל שבּפּינה ממוּל התּנוּר מַבהיק בּלבנוּניתוֹ כּיסוּי הבּד החָדש על גיגית הסלק. השמש זרחָה בּחלוֹן זריחָה של פּסח, והוּא, עליו השלוֹם, פּנה אֵליה וּביקש בּקוֹל רךְ, כּי תּלךְ ותביא אֶת מנדל מן החוּץ: כּבר הגיע זמַן תּפילה של שחרית בּבית־הכּנסת. פּניו האִירוּ ושׂחקוּ בּנעימוּת וּברוֹךְ של יוֹם טוֹב, וחַיה הקטנה הסתּוֹבבה אֵילךְ ואֵילךְ בּשׂמלָתה החדשה וציפצפה כּציפּוֹר, וקוֹל ציפצוּפה כּפעייה דקה ומתוּקה של רךְ הנוֹלָד. ואָז קם בּעלָה, עליו השלוֹם, וּבקוּמוֹ והנה הוּא לָבוּש כּבר בּגדי יוֹם טוֹב, עוֹמד וּמַראֶה בּאֶצבּע על קהל יהוּדים, המסתּוֹפפים בּפתח הבּיִת בּקפּוֹטוֹתיהם השחוֹרוֹת ואוֹמר:

– אֵלי בּאו, מחכּים הם לי. הלא מַתֹי, ואני צריךְ לָלכת עמהם, כּי שַמש אני לָהם בּגן־עֵדן. ואֶת היארמוּלקה שלי אני עוֹזב אֶצלךְ. לכשיִגדל מנדל, יִלבּשנה לבריאוּת ולאריכוּת ימים…

ריבה־לאָה שׂמחה בּלבּה, שהוּא, עליו השלוֹם, עזב אֶצלה את היארמוּלקה בּצירוּף בּרכה למנדל בּנה: סימן טוֹב הוּא זה… רגע עצמה אֶת עֵיניה וּמישמשה סביבה על הסַפסל – אוּלי יִישנה החלוֹם וּמַתּנתוֹ של בּעלָה, עליו השלוֹם, תּימצא לידה. וּכשחָזרה וּפקחה את עֵיניה והבּיטה על סביבוֹתיה, היתה דממה רבּה, ואוֹר העששית הכּהה הֵרךְ את האַפלוּלית בּבּיִת והשרה בּכל הפּינוֹת שלוָה נפלָאָה, ממוּשכת, הוֹמה בּאָזנַיִים המייה מַרגיעה, כּזוֹ שבּאָה לאַחַר סערה. אָמנם חוֹששת היתה ריבה־לאָה, כּי זה שהיא יוֹשבת על הסַפסל לבוּשה בּבגָדיה בּחצי הלילה, בּשעה שהכּל ישנים בּבּיִת, אֵיננוּ אוֹת לטוֹבה. מסתּמא יֶש כּאן צרה כּמוּסה, האוֹרבת לָה מאַחריה, מַאפילָה על שׂמחָתה וּמעיקה על לבּה שלא מדעתּה. והיא התחילה מהלכת בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, כּמבקשת דבר שאָבד ממנה. לבסוֹף ראתה אֶת מנדל, השוֹכב על הסַפסל ליד השוּלחָן, פּניו למַטה וידיו שמוּטוֹת לאָרץ, וישן שינה עמוּקה.

“יתוֹמי עלוּב־הנפש! שכב לישון בּבגָדיו בּלא ארוּחַת־עֶרב”… – נזכּרה פּתאוֹם בּתוֹךְ הערפל הכּבד שבּמוֹחה. –

תּחילָה, לפני השינה, עמַד אֶל התּנוּר וּבכה, עמַד וּבכה, עד שלא היה בּוֹ עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. לָמה בּכה?… למה? יתוֹם הוּא, וּבכה! וארוּחַת־עֶרב לא אָכל"…

בּתוֹךְ כּךְ נזכּרה בּחלוֹמה וגיחכה בּפני עצמה: “אִילוּ ידע את דבר המַתּנה הטוֹבה, שהשאיר לוֹ אַבּא”… וּכמוּכּת־ירח הוֹסיפה להלךְ בּבּית אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, מהלכת וּמבקשת דבר, ממַששת בּשׂמלוֹתיה, בּשוּלחָן, בּספסלים,

בּפּינוֹת… אֵיזה דבר חָסר לה! אַחַר־כּךְ נכנסה בּזהירות, כּאִילוּ מתּוֹךְ חשש כּמוּס, למחיצת־הקרשים, בּמקוֹם שהבליחָה העששית העשינה. נדף שם ריחַ של נפט בּתוֹספת מַשהוּ, הדוֹמה לריחוֹ של בּית־מרחָץ. על המיטה שכבה חַיה, כּוּלה שקוּעה בּשינה קשה, חוֹטמה חיור מאוֹד וּפניה מתעוותים לרגָעים. עמדה ריבה־לאָה והבּיטה בּה ארוּכּוֹת, עיפעפה בּעיניה, תּמהה וגם נהנתה בּלבּה, שיש לָה כּבר בּת כּזאת, יוֹלדת…

לידה של חַיה היה מוּטל בּתוֹךְ כּר העשׂוּי לשכיבה תּינוֹק בּחיתּוּליו, שפּניו הדמוּמים מתּוֹךְ שינה פּעוּטים מאוֹד, אדוּמים וּמקוּמטים, כּתפּוּחַ צלוּי, ונפלָאָה היתה ההרגָשה הטוֹבה, החדשה, שמילאָה בּן־רגע אֶת לבּה של ריבה־לאָה. ושוּב גיחכה בּפני עצמה:

“מהרהרת אני וחוֹזרת וּמהרהרת, מאַין בּאָה עלי פּתאוֹם רוּחַ של שׂמחָה, כּאילוּ חַג לי היוֹם?… ואני שכחתּי כּי נכד נוֹלד לי, נכד אָדוֹם… הנה הוּא מעקם את פּיו, הפּירוּר, כּמבקש לבכּוֹת!”

וכאן נזכּרה, כּי חַיה סבלה בּשעת לידתה ייסוּרים נוֹראִים, שלא כּל אִשה מתנַסית בּהם. אָכן, אֵין כּל פּלא בּדבר – הלא מַבכּירה היא, עלוּבת־הנפש!

וּברגע זה נזכּרה עוֹד, כּי אוֹתוֹ הדבר, שחָסר לָה וּמציק ללבּה ואֵינוֹ נוֹתן לה מנוּחָה, סינרה הוּא, אֵיךְ שכחה, כּי תּחבה אֶת הסינר מבּעוֹד עֶרב בּחַלוֹן, בּמקוֹם הזכוּכית המנוּפּצה?

שעה קלה עמדה שוֹממה וּמדוּכּאָה, מתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת וראשה כּבד־הירהוּרים. וּפתאוֹם הבריק הבּרק, והכּל נתגלָה לָה בּבת אֶחָת. חָרדה ממקוֹמה והעמידה עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה בּחלל הבּיִת.

מַמזר? נכד זה, נכדה הראשוֹן, מַשׂא־נפשה הכּמוּס מיוֹם שמת בּעלה, הוּא מַמזר? בּתּה ילדה לזנוּנים? אמת נכוֹן הדבר?…

מתּחילָה היתה כּמפקפּקת, שמא גם זה חלוֹם הוּא, חלוֹם־בּלָהוֹת, וּביקשה להעיר את מנדל משנתוֹ. ואוּלָם כּשחָזרה והבּיטה אל פּני התּינוֹק האדוּמים, נחשׂפה הצרה שבּאה עליה בּכל וַדאוּתה. לבּה נתר ממקוֹמוֹ והתעלף, והיא צנחה לאָרץ בּאֶפס אוֹנים והתחילָה פּוֹכרת ידיה הנחלָשוֹת ומייבּבת לעצמה בּחשאי בּתוֹךְ דוּמיית הלילה, ויבבה זוֹ בּעֶצם הדממה, בּאֵין אִיש שוֹמע לה, הרחיבה והעמיקה אֶת הצרה עד אֵין גבוּל, עד התּהוֹם.

– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אוֹיה לי ואַללי לי!… מה אֶעשׂה עתּה? וּלאָן אֶפנה? לאָן אֶפנה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלם. אָנה אוֹליךְ את חרפּתי?…

א

מַאריאשקה, נַערה שחרחוֹרת ונאוָה, משרתת בּבית הכּפרי העשיר מרדכי זאק, חוֹכר שׂדוֹת־הזריעה של האחוּזה הפּריצית, הסמוּכה לכּפר. בּיתוֹ של מרדכי זאק, העוֹמד בּמבוֹא הכּפר, מרוּחָק בּמקצת מבּתי־האִיכּרים הקטנים, הוּא בּיִת גָדוֹל וישן, עם חדרים גדוֹלים וּמרוּוָחים. מאחוֹרי הבּית נמשכת חָצר ארוּכּה, עם גן ירקוֹת ועצי־פרי בּצדה, עם רפתים ואסמים וּגרנוֹת, שגגוֹת־הקש שלהם השחירוּ והעלוּ אֵזוֹב מיוֹשן. לפנים, בּשנוֹת המיחיה והשפע, שימש הבּיִת הזה בֵּית־מַרזח וּמלוֹן־אוֹרחים לאיכּרי הכּפר וּלעוֹברי דרכים, והיה מלא רעש וּתנוּעה. גוֹיִים שיכּוֹרים היוּ נדחָקים והוֹמים בּכל פּינוֹתיו, צוֹוחים על הייש מסביב לשוּלחנוֹת־המזיגה הארוּכּים והלחים, דוֹפקים עליהם בּאֶגרוֹפיהם וּמזעזעים את הכּוֹסוֹת עם הבּקבּוּקים, מתגוֹללים בּקיאָם על הקרקע ועל הסַפסלים, מנַבּלים פּיהם ושוֹלחים ידיהם להציק להבּתוּלוֹת בּריאוֹת־הבּשׂר ועזוֹת־הנפש, המַגישוֹת לָהם את המזג. בּימים ההם דרוּשוֹת היו לבּיִת הזה משרתות בּריאוֹת־בּשׂר ועזוֹת־נפש. עכשיו, לאַחַר שגָזרה המַלכוּת על בּתּי־מַרזחַ פּרטיים ועשׂתה אֶת ממכּר הייש מוֹנוֹפּוֹלין לעצמה, נתפּנה הבּיִת ונתרוֹקן מן החביוֹת והשוּלחָנוֹת הארוּכּים, ניטהר מריחַ המַשקאוֹת החריפים, והריהוּ עוֹמד מרוּוָח ונקי בּכל חדריו, מפוֹאָר בּרהיטים עירוֹניִים וּבארוֹנוֹת מלאִים כּלי חַרסינה וּזכוּכית, בּמַראוֹת וּבעששיוֹת־בּרק מצוּחצחוֹת. ואִשתּוֹ של מרדכי סוֹבלת וּמַעלימה עיִן ממַאריאשקה, שנַערה גאותנית היא ונוֹהגת הידוּר בּעצמה, מתפּנקת בּשעת הפּנאי ועוֹמדת לפני הראִי לסרק אֶת צמוֹתיה השחוֹרוֹת והיפוֹת.

בימי־הקיץ הבּהירים, לאַחַר שינה של צהריִים, מַעמידה מַאריאשקה על השוּלחָן בּמרפּסת הגדוֹלָה, הפּוֹנה אֶל רחוֹבוֹ של כּפר, מיחַם רוֹתח וּמַהבּיל, וּבעלי־הבּיִת יוֹצאִים לשתּוֹת תּה לרוּחַ היוֹם הצח. השעה בּכּפר שעת שקט רב, והכּל נראֶה מסביב כּנעזב וּמוּפקר ללא בּעלים תּחת השמַיִים הגבוֹהים והטהוֹרים, השוֹפעים דממה וָחוֹם; הבּתּים

הנמוּכים עם גגוֹת־הקש הלוֹהטים בּשמש, יריעוֹת־הבּד הכּבוּסוֹת, המתייבּשוֹת על הגדרוֹת, קילוֹנוֹת הבּאֵרוֹת, המזדקפים כּלפּי מַעלָה אֶל האַויר הזךְ, החוֹל האדמדם בּבּקעה החפוּרה מנגד, ואפילוּ החזיר השחוֹר, הנוֹבר בּאשפּה לצד הדרךְ, מַפסיק מלאכתּוֹ ועוֹמד בּבדידוּתוֹ כּנרדם.

בּית־המידוֹת של מרדכי זאק, שכּל דלתוֹת חדריו עם חלוֹנוֹתיהם פּתוּחים עתּה לָאוֹר ולָאַויר, מַשרה על הרחָבה אשר לפניו צללים קרירים. ראשוֹן מתגלה בּפּתח בּעל־הבּיִת עצמוֹ, יהוּדי בּא־בימים, עם פּנים מרוּכרכים וּמרוּשלים, שתּש כּוֹחוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, לאַחַר

הגזירה, ונַעשׂה חָלוּש ונוֹטה לתפנוּקים. יוֹצא הוּא מחדר־משכּבוֹ בּלא קפּוֹטה, בּשרווּלי כּוּתּנתּוֹ הלבנים, פּוֹסע פּסיעה רפוּיה, כּשהוּא גוֹרר בּקרקע את סַנדליו הקלים, יוֹשב אֶל השוּלחָן בּכבדוּת, בּהישענוֹ עליו בּשתּי ידיו, מעיף עֵיניו בּכל הנמצא מסביב, וכל זה הוּא עוֹשׂה בּפנים חמוּצים וּבלא חשק, כּמי שכּפאוֹ שד, כּאִילוּ אֵין דעתּוֹ נוֹחה

מכּל המַעשׂה, שטרחוּ כּאן בּשבילוֹ והכינוּ לוֹ מיחַם רוֹתחַ עם כּוֹסוֹת מצוּחצחוֹת וקוּפסַת סוּכּר גדוֹלָה. וכךְ הוּא מקבּל מידיה של מַאריאשקה אֶת כּוֹס התּה הטוֹב, המרהיב עיִן בּצבעוֹ הצלוּל, גוֹמע גמיעוֹת אחָדוֹת, נאנח ודוֹחה אֶת הכּוֹס מלפניו ונוֹשׂא אֶל השמַיִים עֵינַיִים זוֹעפוֹת, ליאוֹת מחמַת רוֹב שינה, שמַראֶה להן כּעֵין הזכוּכית העכוּרה.

– מַאריאשקה, היכן היא? לכי והבּיטי שם – האִם נשאַר עוֹד מעט עסיס של דוּבדבנים? טפוּ, טעם־פּיגוּלים בּפּה!…

אַחריו יוֹצאת אִשתּו, אִשה צעירה ממנוּ לשנים, גבוֹהה וּצנוּמה. יוֹשבת היא אֶל השוּלחָן כּזרה, בּפנים עצוּבים וּמַחרישים, וסוֹרגת פּוּזמק, שהביאה אִתּה מן הבּיִת. התּה שלפניה מצטנן, והיא אֵינה מַשגיחָה ולא כּלוּם, יוֹשבת כּפוּפת־קוֹמה, בּלי הרים עֵיניה, שקוּעה כּוּלָה בּמלאכתּה, כּשהיא מַרקידה בּאֶצבּעוֹתיה את הצינוֹריוֹת בּמהירוּת מַפליאָה. הבּנים הגדוֹלים יצאוּ אל השׂדוֹת הרחוֹקים להשגיח על האִיכּרים העוֹבדים, והקטנים נתפּטרוּ מפּני מוֹרם, נתעלמוּ מן העיִן, וּמרחוֹק, מתּחת לגשר הגבוֹה והאָרוֹךְ, המתוּחַ ממַעל לנהר, בּוֹקעים פּעם בּפעם קוֹלוֹתיהם העמוּמים, שהֵדם נשמע כּצוָחָה נלהבת של בּני־אָדם, השוֹקדים בּחבוּרה על עבוֹדה קשה ומזרזים אִיש אֶת אָחיו להוֹסיף אוֹמץ בּמלאכתּם.

מאריאשקה גָמרה לטפּל בּמיחָם, והרי היא פּוֹרשת אֶל אַחַד הסַפסלים, בּריחוּק מקוֹם מבּעליה, יוֹשבת בּטלה וחוֹלמת וראשה סמוּךְ על מַעקה המרפּסת. מסביב השקט וּדממה וָחוֹם. שׂדות נרחָבים, עוֹטים ירק־דשא, זרוּעים פּרחי־בּבּוֹנג צהוּבּים, נמשכים הרחק מן הכּפר לכל מלוֹא העיִן, רוֹגעים וּמַבליחים בּזוֹהר השמש. מנגד נראֶה הנהר, שוֹקט על מי־מנוּחוֹת, זךְ וחָלָק כּראִי. בּתוּלָה כּפרית יחפה, הניצבת בּוֹדדה בּחוֹל הלָבן על שׂפת הנהר, הרימה שׂמלתה הקצרה, גילתה ירךְ מַבהיקה מלוֹבן וגָחנה אֶל המַיִם – וכךְ עמדה רגָעים אחָדים בּלי נוֹע, כּפוּפה אֶל עצמה, כּאִילוּ כּיוונה שעה יפה, בּאֵין אִיש רוֹאֶה אוֹתה, ונתנה אֶת לבּה להתבּוֹנן אֶל ירכיה החשׂוּפוֹת וּלהפליא אֶת עֵיניה בּבשׂרה, שהוּא בּריא וצח ורענן כּל־כּךְ. לפעמים מַגיע לאוֹזן הד רחוֹק של שפךְ־מַיִם בּנהר, והאַויר השוֹקט על השׂדוֹת הנרדמים מזדעזע רגע וחוֹזר לדממה.

מתּחת לגשר מגיחים פּתאוֹם שני נערים יחפים, כּשהם רוֹדפים אִיש אַחרי אָחיו. הגָדוֹל, הבּוֹרח, אוֹחז בּידוֹ מוֹט אָרוֹךְ ולח,

שנאחזה בּוֹ ירוֹקה שעל־פּני המַיִם עם עשׂבים מטפטפים. והצעיר, בּפנים נוֹאָשים אדוּמים וּמזיעים, רץ אַחריו כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ, מכנסיו נפתּחוּ לֹו מאחוֹריו, והוא אֵינוֹ מַרגיש בּכךְ וצוֹוחַ בּכל כּוֹחוֹ:

– השב לי אֶת מַקלי, מוֹפּס! אֶת מקלי!

– מַחלָה אָשיב לךָ, צוּציק, מַחלָה!…

ותיכף לָזה הם הוֹפכים שניהם ונעלָמים תּחת הגשר, ושוּב בּוֹקע משם הד קוֹלוֹתיהם העמוּמים, קוֹלוֹת עמלים, השוֹקדים על עבוֹדה קשה.

אוֹתה שעה מכוון מרדכי זאק אֶת ראשוֹ כּלפּי פּתח הבּיִת הריק, מציץ לתוֹכוֹ בּזהירוּת ונוֹהם מתּוֹךְ רוֹגז, כּמדבּר לעצמוֹ:

– הוּם… נוּ־נוּ… יפה… יפה מאוֹד… תּכלית יפה!

מַאריאשקה ניעוֹרה מחלוֹם־עֵיניה, מַבּיטה בּחשד אֶל בּעל־הבּיִת, זוֹקפת אוֹזן וּמחַכּה.

– תּכלית יפה!… כּל הימים מתּחת לגשר! עשׂה אוֹתם גוּמילאזיסטים, ריקנים, מוּפקרים… אַרבּעים רוּבּל־כּסף שׂכר־לימוּד מדי חוֹדש בּחָדשוֹ. על מה ולָמה? על שהוּא יוֹשב אֶצלי על כּל טוּב, בּחדר מיוּחָד, פּריץ בּלא כּוֹבע, וּמַבּיט כּל היוֹם בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ? יפה, יפה מאוֹד… פּתח לפניהם, כּדי לָצאת ידי חוֹבה, אֶת הגראמאטיקה, חָטף עמהם שתּיִם שלוֹש מלים – ודי! טפוּ!…

רקיקה זוֹ שוֹלח בּעל־הבּיִת בּעד הפּתח הפּתוּחַ לפנים הבּיִת הריק, והריהוּ מתכּוון בּה כּוונה מפוֹרשת לאוֹתוֹ בּן־אָדם, היוֹשב שם בּחדר מיוּחָד וּמבּיט בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ.

– אָמנם כּן! – לוֹחשת בּעלת־הבּיִת אַף היא חלקה, בּלי גרוֹע עֵיניה מן הצינוֹריוֹת, המרקדוֹת בּמהירוּת בּין אֶצבּעוֹתיה.

– הוּא עדיִין יֶש לוֹ טענוֹת! בּעצמוֹ הביא אֶת המציאָה לבּיִת. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? פּישפּש וּמצא מוֹרה, ידען, חוֹזה בּכּוֹכבים… כּלוּם מַה יעשׂה זה שכּמוֹתוֹ, שלא יאֹכל לשׂוֹבע נַפשוֹ ולא יִשתּה חָלָב שלוֹש עֶשׂרה כּוֹסוֹת בּיוֹם?…

כּיוָן שמרדכי זאק רוֹאֶה אֶת אִשתּוֹ מתערבת בּדבר ללא שאָלוּה, שוּב אינוֹ יכוֹל לעבוֹר על זה בּשתיקה. נוֹתן הוּא בּה עֵינַיִם רוֹגזוֹת, מַבּיט אֵליה הבּטה ארוּכּה אִילמת, כּאִילוּ מרוֹב תּמיהה והתמרמרוּת נעתּקוּ מלים מפּיו, וּפתאוֹם הוּא מַרעים עליה בּקוֹל גס, שנשתּייר אֶצלוֹ מימי העבר, מתּקוּפת בּית־המַרזחַ:

– בּהמה!

וּמיד הוּא הוֹפךְ אֵליה כּתף, חוֹטף ושוֹתה אֶת התּה בּרעש וָבוּז, מוֹצץ אֶת הסוּכּר בּשׂפתיו מציצה רמה, שכּוּלָה אוֹמרת מחָאָה.

– שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! היא בּאה ללמדני בּעניינים אֵלוּ! מבּתוּלה זוֹ, היוֹשבת פּה כּנגדי, אני שוֹאֵל עֵצוֹת? כּךְ אני שוֹאֵל ממךְ!

לאַחַר נזיפה מַכרעת זו בּאה דוּמייה כּבדה. בּעלת־הבּיִת מַבליעה אֶת עֶלבּוֹנה, כּוֹפפת ראשה וּמַעמיקה פּניה הלוֹהטים בּמלאכתּה.

בּעל־הבּיִת מוֹסיף לגמוֹע אֶת התּה בּכל תּוֹקף. מתּוֹךְ הגמיעוֹת הנמרצוֹת פּוֹחת התּה בּכּוֹס בּמידה ניכּרת, ועמוֹ פּוֹחת והוֹלךְ גם כּעסוֹ של הגוֹמע. לבסוֹף, כּשמַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּחשאי ועוֹברת בּפסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ הבּיִת, הוּא קוֹרא אַחריה בּקוֹל נרגָע ורוה וּבכוונה גלוּיה להעמיד דבר על דעתּוֹ:

– מַאריאשה, היכן היא? קראִי שם למוֹרה, שיבוֹא אַף הוּא לשתּוֹת תּה! אִמרי לוֹ: בּעל־הבּיִת קרא!

כּעבוֹר רגָעים מתגלה בּפּתח המוֹרה לווינסוֹן, בּחוּר גבה־קוֹמה, כּפוּף בּמקצת, בּעל פּנים לבנים, רכּים וּמפוּנקים, ועֵינַיִים גדוֹלוֹת כּחוּלוֹת. לחיוֹ האַחַת ואָזנוֹ האַחַת אדוּמוֹת וּממוּעכוֹת מרוֹב שכיבה עליהן. בּידוֹ ספר סגוּר ואֶצבּעוֹ תּחוּבה בּתוֹכוֹ. שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת, המגוּדלוֹת, מפוּזרוֹת תּלתּלים, ועליהן נתוּנה דרךְ־עראי מגבּעת־קיִץ של קש. בּעמידתוֹ על הסַף מעיף המוֹרה בּבעלי־הבּית מבּט תּוֹהה וּמרפרף, כּאָדם שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחֵר, והוּא עצמוֹ כּל העניין אֵינוֹ כּדאי לוֹ. ואוּלם בּעל־הבּית מַקדימוֹ בּידידוּת, חציוֹ מחַיֵיךְ בּערמימוּת וחציוֹ מעירוֹ למוּסר בּמתק־שׂפתיִים:

– כּךְ, כּךְ. קרב־נא הנה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ. כּמה קשה להפריד אוֹתךָ מעסקיךָ, חי־חי. הדוֹרוֹת הלָלוּ כּל ימיהם קריאָה וּכתיבה וּגראמאטיקה! והעוֹלָם הזה מַה יהא עליו? אַדרבּה, שב־נא אֶל השוּלחָן, ותדע גם אַתּה טעמה של כּוֹס תּה לאַחַר שינה של צהריִים. אֵין בּכךְ כּלוּם, המיתּוֹדה לא תּברח. בּכוונה ציויתי להבּתוּלָה, – מַאריאשה, היכן היא? הגישי כּיסא למוֹרה! – כּי תּפסיק אוֹתךָ בּעֶצם העניין. ואָכן שוֹאל אני אוֹתךָ: היכן מצאת כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב אָדם לישב כּל היוֹם להנאָתוֹ על הספרים? כּל היוֹם כּוּלוֹ? והלא צריךְ לפעמים לחשוֹב גם… כּוונתי, גם על כּוֹס תּה, לכל הפּחוֹת!

לווינסוֹן אֵינוֹ עוֹנה כּלוּם על דבריו של בּעל־הבּיִת, שהוּא מקבּלָם כּלהג של עם־האָרץ, המפטפּט מתּוֹךְ בּטלה ושיעמוּם. ואוּלָם כּשבּעלת־הבּיִת מציצה אֵלָיו ממלאכתּה בּעֵיניה הזעוּמוֹת, הוּא מַתחיל לשעֵר, כּלפּי מַה נרמזוּ דברים אֵלוּ. והוּא מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס תּה ושוֹתק, נוֹשב בּכּוֹס ושוֹתק. התּה רוֹתח, והריהוּ דוֹחה מעם פּניו אֶת הכּוֹס מתּוֹךְ רוֹגז, פּוֹתח ספרוֹ, מעיֵין בּוֹ וחוֹזר וּמעיֵין ועוֹמד על שוּרה אֶחָת. וכל זה אֵינוֹ עוֹשׂה אֶלָא כּדי להוֹכיחַ לבני־כפר אֵלוּ, כּי לא התּה שלָהם ולא העקיצוֹת המחוּכּמוֹת של בּעל־הבּיִת ולא העֵינַיִים הזעוּמוֹת של בּעלת־הבּיִת לא יזיזוּ אוֹתוֹ מן הדרךְ שבּחר לוֹ בּחַיִים. ורק כּשהוּא בּא לכלל מַסקנה, כּי בּני־אָדם אלוּ, בּעצמוֹ של דבר, אֵינם קרוּאִים אָדם, דעתּוֹ מתקררת עליו, והוּא מעביר את כּל מַעייניו מהם אל מַאריאשקה, שוֹלח לָה מן הצד מַבּטים זהירים, מגששים, המלטפים בּגניבה אֶת פּניה השחַרחוֹרים והנאוים. מַאריאשקה מַרגישה בּכךְ, וישיבתה על הסַפסל נַעשׂית לָה קשה מאוֹד. מרוֹב מבוּכה פּניה מַאדימים ונראִים כּאשמים, נגזלה מנוּחָתה ורוּחָה נפעֶמת. מתאַמצת היא לישב בּלי נוֹע, להרחיק מלבּה כּל מַחשבה צדדית ולחשוֹב רק על דבר אֶחָד: על הכּפתּוֹר העֶליוֹן שבּבגד המוֹרה. ראשית, הרי הכּפתּוֹר הזה גָדוֹל ממידתם של שאָר הכּפתּוֹרים. שנית, כּבר ניתּק ממקוֹמוֹ והוּא תּלוּי בּנס בּשני חוּטים שחוֹרים.

וּשלישית, בּלילה הזה, כּשהכּל יהיוּ ישינים בּבּיִת, תּקח אֶת בּגדוֹ של המוֹרה אֶל חַדרה, תּתפּוֹר אֶת הכּפתּוֹר בּמקוֹמוֹ בּחוּט חָזק ותעשׂהוּ יפה יפה. לרעיוֹן האַחרוֹן מתמַלא לבּה רגש־עדנים, רעיוֹנוֹת אחרים צפים ועוֹלים בּקרבּה, אלוֹהים יוֹדע מאַיִן בּאוּ לָה בּקיִץ הזה, והכּפתּוֹר העֶליוֹן בּבגדוֹ של המוֹרה משתּכּח ונעלָם. וּפתאוֹם היא נוֹתנת אֶת דעתּה על ידיה, שאדוּמוֹת הן וּתפוּחוֹת מרוֹב מלָאכה, והיא מתנַסית עמהן כּמה וכמה נסיוֹנוֹת להסתּירן מעֵין רוֹאים: משלבת אוֹתן בּזרוֹעוֹתיה על לבּה, מַניחָתן על בּרכּיה, מכסה עליהן בּקיפּוּלי שׂמלָתה, מַצניעתן מתּחת לסינרה, – עד שהיא קמה מן הסַפסל כּדחוּפה וּמבוֹהלת, חוֹפזת וּמסתּלקת אֶל תּוֹךְ חַדרי הבּיִת הריקים.

בּינתיִים רוֹאֶה בּעל־הבּיִת את פּניו הזוֹעפים של המוֹרה, והריהוּ מתכּוון להפיס את דעתּוֹ בּשׂיחָה נאָה. נוֹשׂא הוּא אֶת עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, צוֹפה בּהם שעה קלה, כּמבקש לגלוֹת בּהם עמוּקוֹת, וּפוֹתחַ ואוֹמר:

– יוֹדע אַתּה, פּאני לווינסוֹן, אֶת אשר אוֹמַר לָךְ?

חוֹששני, שבּימים אֵלו יֵרדוּ גשמים. כּךְ אני מתנַבּא, ויש לי סימנים טוֹבים לכךְ. אָמנם הלוּחַ כּוֹתב דווקא להיפךְ. והרי אני אוֹמר לךָ בּפירוּש, שאֵין מַשגיחים בּלוּח. אני מַחזיק תּמיד בּשלי: מי עוֹשׂה אֶת הלוּחַ? יהוּדי, מיהוּדי ווארשה אשר בּדפוּס. רמאִים ידוּעים! מַה יוֹדע יהוּדי? יהוּדי יוֹדע לאַחז אֶת העֵינַיִים וּלבלבּל אֶת המוֹחַ, וּבלבד שיוֹציא מכּיסךָ אֶת הפּרוּטה. אמוֹר אַף אַתּה, פּאני לווינסוֹן, האִם לא כן?

וּבעל־הבּיִת מַבּיט אֶל המוֹרה בּעינַיִים בּוֹחנוֹת, מחַייכוֹת חיוּךְ ערמוּמי, כּאִילוּ המוֹרה עצמוֹ הוּא שעשׂה את הלוּחַ.

– כּנגד מה אָמַרתּי זאת? כּנגד רחיצה בּנהר. סבוּר אני, כּי אֵין לךָ זמַן יפה לרחיצה בּנהר מימים אֵלוּ. כּוונתי, לָמה בּאמת לא תּלךְ פּעם לרחוֹץ בּנהר עם הילָדים? חַיֶיךָ, מוּטב לָהם שיִרחצוּ בּנהר משיִשתּוֹבבוּ כּל היוֹם כּוּלוֹ תּחת הגשר, כּשקצים הלָלו שבּכּפר, שאֵין עליהם עוֹל מוֹרה. וּבפרט, שרחיצה יפה לבּריאוּת. מתּכוון אני גם לבּריאות גוּפךָ, פּאני לווינסוֹן. שהרי רבּנים לא יֵצאוּ אֵלי מתּחת הגשר, ועד שיֵיעשׂוּ מלוּמדים כּמוֹךָ, פּאני לווינסוֹן, יעברוּ חדשים רבּים, וכל חוֹדש גוֹרר אַחריו אַרבּעים רוּבּל־כּסף, חי־חי… מַה, האוּמנם כּבר לָמדוּ היוֹם את כּל המיתּוֹדה כּוּלָה? כּוונתי, עד גמירה, מדף לדף?…

המוֹרה לווינסוֹן, שראה זה־עתּה את כּוֹחַ השפעתן של עֵיניו על הנַערה השחרחוֹרת ודעתּוֹ זחה עליו, משנה הפּעם את תּכסיסיו עם בּעל־הבּית ומוֹדד לוֹ כּמידתוֹ. אַף הוּא מַבּיט אֵלָיו בּחיוּךְ ערמוּמי, מַסבּיר פּנים לעם־האָרץ כּפרי זה וּמבֵאר לוֹ את כּל העניין בּאֵר היטב, בּמתינוּת וּבשׂפת־יֶתר:

– כּל דבריךָ, מוּסיוֹ זאק, אמת וצדק. ואַף־על־פּי־כן אֵין דעתּי כּדעתּךָ, משוּם שיש לי בּעניינים אֵלוּ נקוּדת־השקפה פּדגוֹגית אַחרת. הפּדגוֹגים הגדוֹלים כּוֹתבים… בּין שאָר החָכמוֹת שבּעוֹלָם, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, יש חָכמה אַחַת וּפדגוֹגיה שמה, שפּירוּשה חָכמַת החינוּךְ, והרבּה חכמים עוֹסקים בּה, אַנשי־שם ידוּעים. כּדי להיוֹת פּדגוֹג מוּמחה, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, כּדי להגיע למַדריגָה זוֹ, חַייב אָדם לגמוֹר, לכל הפּחוֹת, אוּניברסיטה אֶחָת. כּלוֹמַר: תּחילה הוּא עוֹבר את כּל שמוֹנה מַחלקוֹת הגימנַאסייה, אַחַר־כּךְ נכנס לאוּניברסיטה ושוֹמע לקח מפּי פּרוֹפיסוֹרים. גָמַר ללמוֹד בּאוּניברסיטה, הריהוּ מקבּל דיפּלוֹם ונַעשׂה פּדגוֹג וכוֹתב ספרים וּמלמד את בּני־האָדם לחַנךְ את ילדיהם. ואני, אַחרי אשר קראתי בּספריהם של פּדגוֹגים אֵלוּ, גָמַרתי בּלבּי: יעבוֹר עלי מה…

המוֹרה מדבּר הרבּה וּבהסבּרה יתירה, כּשהוּא מַבּיט אֶל בּעל־הבּיִת בּעֵינַיים מחַייכוֹת, כּרב המַדריךְ אֶת תּלמידוֹ בּמַקל־נוֹעם. בּאוֹתה שעה עצמה יוֹדע הוּא וּמַרגיש, כּי שם, בּאֶחָד מחַדרי הבּית הריקים, מחַכּה לוֹ הנַערה השחרחוֹרת, נכספת אֵלָיו, מַקשיבה לקוֹלוֹ, והיא כּוּלָה שלוֹ, נאמנת וּמסּורה לוֹ בּכל נַפשה, וּבכוונה הוּא מַשהה כּאן ישיבתוֹ וּמַמשיךְ דיבּוּרוֹ, מַמתּיק את רגעֵי הכּמיהה ומַאריכם. מרדכי זאק נהנה הנאה עֶליוֹנה משׂיחַת־חכמים זוֹ, שכּל מַה שהיא נשׂגָבה מבּינתוֹ עֶרכּה גָדוֹל יוֹתר. מַחזיק הוּא טוֹבה לעצמוֹ, ששׂכר לבניו מוֹרה מלוּמד כּזה, הקוֹרא לוֹ “מוּסיוֹ זאק” וּמתנַצח עמוֹ בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם, והריהוּ לוֹקח בּידוֹ את זקנוֹ, שבּזמַן האַחרוֹן, מאָז נַעשׂה מפוּנק, הוּא מפנק גם אוֹתוֹ וּמַעלה עליו מַסרק בּכל בּוֹקר, והוּא מַחזיק טוֹבה לעצמוֹ גם על זה, שזקנוֹ נאֶה וּמסוֹרק, כּראוּי לבעל־בּיִת חָשוּב כּמוֹהוּ.

– אַדרבּה! – הוּא אוֹמר בּפנים מאִירוֹת. – וכי מה אוֹמר אני? הלא זה דברי תּמיד: הווּ זהירים בּבני הדוֹר הזה! לפנים גם אָנוּ היִינוּ תּינוֹקוֹת של בּית רבּם וספגנוּ מידי המלמד מַלקוּת כּכל גמוּלנוּ. אבל מי ידע בּימים ההם אֶת כּל המעשׂיוֹת האֵלה? גם את שמען לא שמַענוּ! ועכשיו, כּיוָן שנפטר תּינוֹק מחיתּוּלָיו, מיד מַלעיטים אוֹתוֹ גראמאטיקה ודיקדוּק ופאדיגוֹגה וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אמת, כּל זה עוֹלה בּאוֹצרוֹת כּסף!…

בּעלת־הבּיִת מַחרישה בּפנים נרעמים. דוֹמה, כּי בּהשפּילה את עֵיניה אֶל מלאכתּה וּבסרגה את פּוּזמקה בּפנים דוממים, אוֹגרת היא בּלבּה מַשׂטמה כּמוּסה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וביִיחוּד לאֵלה היוֹשבים אִתּה אֶל השוּלחן ואֵינם מַשגיחים בּה ולא כּלוּם.

לפני הבּיִת עוֹבר אִיכּר זקן, יחף, בּחָזה חָשׂוּף וּבכתוֹנת־בּד משוּלשלת על המכנסַיים. נוֹשׂא הוּא דלָיים על שכמוֹ והוֹלךְ אֶל הבּאֵר אשר בּרחבת בּית היהוּדי לשאוֹב מַים. אַחריו נגררת כּלבּה מרוּשלת, עיֵיפה וּמעוּנה מחוֹם היוֹם, נפנית אֶל הרחוֹב בּאלכסוֹן ושוֹלחת אל החוֹל החַם לָשוֹן אדוּמה רוֹעֶדת. האִיכּר מתעכּב אֵצל המרפּסת, מוֹריד את הדלָיים לָאָרץ, מתגָרד בּערפּוֹ, מוֹציא מקטרתּוֹ מחיקוֹ, מפטמה בּמתינוּת בּשרשי־טאבּאק, מעשנה אַט, מתּוֹךְ עיוּן רַב, מַבּיט מהוּרהר אֶל השמַיִים ורוֹקק, וּבתוֹךְ כּךְ הוּא מַתחיל בּשׂיחָה על־אוֹדוֹת האָסוֹן, שאֵירע לסוֹסתוֹ של יוּכים חרוּמַף. אָח, אָבינוּ שבּשמַיִים! אַךְ זה גבר לא־יִצלח, שניתּכה עליו חמַת אלוֹהים! לפני חוֹדש ימים מתה עליו בּתּוֹ הצעירה, כּלָה לפני חוּפּתה, והנה לא היּו ימים מוּעטים ונפלה גם סוּסתוֹ, בּריאָה וּשלימה וּמוּם אֵין בּה, התגלגלה בּיִיסוּרים ונפחה נַפשה! והרי היוּכימאִית יוֹשבת עתּה על מפתּן בּיתה וּממררת בּבּכי.

מסביב דממה וָחוֹם. סילסוּלי עשן דקים, כּחוּלים, שאנַנים, נישׂאִים ממקטרתּוֹ של האִיכּר הזקן, מסתּלסלים בּאַויר וּמתנַדפים בּזוֹהר השמַיים. בּאַחַת מפּינוֹת הגָג, ממַעל לראשי המסוּבּים, זבוּב נידח מתלבּט, סוֹבב יחידי בּתוֹךְ הדממה, מזמזם והוֹמה בּלי הפוּגָה. וּמפּני שהדממה רבּה וכל הפּנים נתוּנים להירהוּריהם, נדמה, שהכּל מהרהרים עתּה בּזבוּב נידח ובוֹדד זה, מַקשיבים קשב רב להמייתוֹ החרישית. סיפּוּרוֹ של האִיכּר על אסוֹנוֹ של יוּכים מַשרה על המרפּסת כּמין עצבוּת שקטה. פּניו העפרוּריִים, השׂעירים והקמוּטים, מפיקים חמלָה רבּה, עֵיניו הדוֹאגוֹת מַבּיטוֹת בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּתוֹהוֹת וּמבקשוֹת פּתרוֹן, ואַף־על־פּי־כן יש בּכל מַראֵהוּ מַשהוּ קשה וּמוּצק, הפּוֹתר את הכּל, כּזה של אָדם זקן, בּריא וּמחוּסן, שׂבע־ימים וּשׂבע־עמל, שנתנַסה נסיוֹנוֹת הרבּה בּחייו הארוּכּים. הכּלבּה שלוֹ, כּוּלָה מבוּלבּלת מחוֹם, תּוֹעה בּחָצר בּאָזנַיִים סרוּחוֹת, כּשקוּעה בּמַחשבוֹת, מחַפּשׂת וּמריחָה בּאַפּה, עד שהיא ניגשת אֶל המרפּסת, זוֹקפת חַרטוּמה אֶל בּרכּיו של לווינסוֹן, נוֹשמת ושוֹאֶפת. לווינסוֹן נרתּע מפּניה וקם בּבהלָה ממקוֹמוֹ.

– אַל תּירא, הוֹספּוֹדין בּאקאליאר¹! – אוֹמר האִיכּר הזקן. – זוֹ אֵינה נוֹשכת. זקנה היא, ושינַיִים אֵין לָה!

– אֵין אני ירא מפּני כּלָבים, – עוֹנה המוֹרה כּנעלָב, – ורק אֵיני אוֹהב אוֹתם!

והוּא משתּמש בּהזדמנוּת זוֹ שבּאָה לידוֹ ועוֹבר אֶל הבּיִת. בּדרךְ־הילוּכוֹ הוּא פּוֹתח אֶת הספר, מעיֵין בּוֹ בּפנים מרוּכּזים, כּאִילוּ רעיוֹן חָשוּב ניצנץ זה־עתּה בּמוֹחוֹ והוּא הוֹלךְ אֶל חַדרוֹ לחקוֹר אוֹתוֹ וּלבררוֹ. בּחדרוֹ הוּא מוֹצא את מַאריאשקה מוּכנה לקראתוֹ וּמַטאטא בּידה. מַבּיטה היא אֵלָיו בּפנים שׂוֹחקים ונרגָשים. והרי הוּא מחַבּקה, מוֹשכה אַחריו ויוֹשב עמה על מיטתוֹ.

– הנח לי, חי נַפשי… – לוֹחשת הנַערה. – הנה עוֹד מעט ויבוֹאוּ!

– יבוֹאוּ! את מי אני ירא? כּלוּם מַעשׂה רע אני עוֹשׂה? אַדרבּה, יבוֹא כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ויִראֶה, כּי אוֹהב אני אוֹתךְ!

– אבל… הנה הכּפתּוֹר… – מבקשת מַאריאשקה להשתּמט מידיו ולהשׂיאוֹ לדבר אַחר.

– אֵיזה כּפתּוֹר? – תּוֹהה המוֹרה.

– הכּפתּוֹר הזה… עוֹמד הוא לנשוֹר… בּלילה תּתּן לי את הבּגד ואֶתפּרהוּ…

– אָה, הכּפַתוֹר הזה? – אוֹמר המוֹרה בּגיחוּךְ רךְ. – נוּ, מילא. אבל יש בּחַיֵי האָדם דברים חשוּבים מכּפתּוֹר… הוֹי, כּמה פּתיה אַתּ, מַאריאשקהלי, וכמה טוֹבה, כּמה טוֹבה!…

והמוֹרה יוֹשב עם הנַערה על מיטתוֹ וּמדבּר על לבּה, משדלָה וּמפייסה בּדברים רכּים וטוֹבים, מלטף בּאֶצבּעוֹתיו הארוּכּוֹת והלבנוֹת את כּתפיה, את שׂער ראשה, וכדבריו כּן מַגע ידיו רךְ ועדין, ויש בּוֹ כּדי להעביר רטט חַם בּיצוּרי גוָה. מַקשיבה היא לדבריו בּלב נפעם, כּוּלָה זהירה וחרדה, מתרפּקת עליו בּבוּשה, רוֹעֶדת בּזרוֹעוֹתיו וּמַשפּילָה עֵיניה אֶל חיקה בּעצבוּת וּדאָגה עמוּקה, מתּוֹךְ אוֹדם פּנים ותמהוֹן לבב. יש רגע אשר תּתקפנה פּתאוֹם פּליאָה גדוֹלָה, כּי זה המוֹרה, הטוֹב והמרוֹמם מכּל האנשים אשר ידעה לפניו, הקוֹרא הרבּה ויוֹדע הרבּה, והוּא חָכם וּמלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ, וּשׂערוֹ נאֶה וּמסוּלסל, וידיו לבנוֹת ורכּוֹת – והיא קרוֹבה לוֹ כּל־כּךְ, כּכלָה לחתנה, מתרפּקת עליו ושוֹאֶפת נשימתוֹ החַמה, קוֹלטת בּאָזניה אֶת לחש שׂפתיו, שוֹתה בּצמא את נשיקוֹת פּיו, לוֹהטת כּוּלָה בּאֵש כּיסוּפיו. אֵיזוֹ הדרךְ בּא לָה האוֹשר הגָדוֹל הזה?… וּפתאוֹם שוֹכחת מאריאשקה את הכּל, עֵיניה מַחשיכוֹת בּערפל, וּבתנוּעה מהירה היא מַרכּינה אֵלָיו את כּל גוּפה, פּוֹשטת זרוֹעוֹתיה וּמלפּפת אוֹתוֹ כּוּלוֹ, חוֹבקת צוָארוֹ וּמוֹשכת אֵליה את ראשוֹ מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.

ב

פּעמים בּאה מן העיר להתאָרחַ בּתּם הנשׂוּאָה של בּעלי־הבּיִת, אִשה צעירה ונאָה, הדוּרה בּלבוּשה וּבהליכוֹתיה, מדבּרת עם לווינסוֹן רוּסית שוֹטפת ונוֹשׂאת תּמיד ספר בּידה. עם בּוֹאה היא מַשרה על הבּיִת רוּחַ של חָג, והחדרים הריקים והמשעממים מתמַלאִים תּנוּעת־חַיִים, שאוֹן עליז ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק למן הבּוֹקר ועד העֶרב. האָב, מרדכי זאק עצמוֹ, פּושט צוּרתוֹ החילוֹנית, החמוּצה, ולוֹבש צוּרה שבּתּית, מאִירה ונוֹחָה לבּריוֹת, מתהלךְ בּביתוֹ מתּוֹךְ דעת רחָבה, מַרשה להילָדים, למוֹפּס ולצוּציק, להשתּוֹבב כּכל אַוַת־נַפשם, מַסבּיר פּנים למוֹרה, מתעכּב לפני בּתּוֹ ועוֹמד כּנגדה, מַבּיט בּה בּבדיחוּת־הדעת וקוֹרץ לָה בּעֵינַיִים ערמוּמיוֹת, כּרוֹמז על דברים שרק הוּא והיא יוֹדעים, וּלבסוֹף סוֹטר לָה על חוֹטמה בּשתּי אֶצבּעוֹת סטירה של חיבּה, קוֹרא לָה “פּאניֶינקה שלי” וצוֹחק להנאָתוֹ צחוֹק־מאוּשרים. בּבּקרים הנאִים, עם עלוֹת השחר, יוֹצא המוֹרה לטיֵיל עם האִשה הצעירה בּיער הסמוּךְ, וּכשהם חוֹזרים לפת שחרית שניהם רענַנים, אדוּמי־לחָיים וּשער ראשיהם רָטוֹב מטל־בּוֹקר, עדיִין נמשכים בּיניהם הויכּוּחים הסוֹערים. לווינסוֹן מדבּר נמרצוֹת, בּכל חוֹם, יוֹשב אֶל שוּלחַן המרפּסת וקוֹרא לפניה מתּוֹךְ הספר, מוֹכיחַ בּראָיוֹת חוֹתכוֹת, כּי דבריו אֵינם קלוּטים מן האַויר. והאִשה הצעירה מתגוֹננת, מחַננת קוֹלָה, פּוֹרשׂת לוֹ ידיה הלבנוֹת והיפוֹת, כּמבקשת רחמים ממנוּ, ואַחרי כּל דיבּוּר ודיבּוּר היא מַבּיטה על סביבוֹתיה בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, נרחָבוֹת, כּתינוֹק משתּאֶה. אוֹתה שעה אפילוּ בּעלת־הבּיִת הזוֹעפת שוֹכחת אֶת חשבּוֹנוֹתיה הישנים עם העוֹלָם וּמַעלָה על פּניה המאוּבּנים כּמין גיחוּךְ וַתּרני של נדיבוּת־רוּחַ. יוֹשבת היא ממוּל המתוַכּחים, כּמַקשיבה לדבריהם, ועוֹמדת בּעצמה למזוֹג לָהם תּה מן המיחַם הרוֹתח. אָמנם אֶת הכּוֹס, המכוּונת למוֹרה, היא מַעמידה לא בּרשוּת היחיד שלוֹ, אֶלָא עוֹזבת אוֹתה בּאֶמצע השוּלחָן, בּרשוּת הרבּים, כּאָדם האוֹמר: “וכי מה, כּלוּם מחוּיֶיבת אני להגיש לָזה אֶל תּחת חוֹטמוֹ? עד כּדי כּךְ?”…

וּפעם אַחַת, כּשהכּל ישבוּ בּחדר־האוֹכל אֶל ארוּחַת־הצהריִים, אֵירע מַעשׂה. האִשה הצעירה עמדה ליד כּיסאָה בּתפקיד של בּעלת־הבּיִת המשמשת אֶת המסוּבּים, כּוּלָה הדוּרה בּסינר הלָבן שעליה, שקוּדה ועליזה, חילקה מתּוֹךְ הקערה הגדוֹלָה אֶת מנַת הדגים לכל אֶחָד ואֶחָד, התלוֹצצה בּשעת מַעשׂה וצחקה בּקוֹל רם, וכל זה נַעשׂה על־ידיה בּטוּב טעם ודעת וּבתנוּעוֹת מהירוֹת ונאוֹת. לווינסוֹן, שאַף הוּא זחה דעתּוֹ עליו, קיבּל מידיה אֶת צלחתּוֹ וענה לעוּמתה בּצחוֹק. אוֹתה שעה עמדה מַאריאשקה בּמיטבּח לפני התּנוּר המוּסק אדוּמה ונסעֶרת וקישקשה בּמגריפה בּין הסירוֹת בּלב הוֹמה. רגע בּיקשה לחרוֹק שיניה ולהפוֹךְ אֶת כּל אשר בּתּנוּר, ורגע אָמרה לעזוֹב אֶת מלאכתּה, לָצאת אל הרפת האפלה, הסמוּכה למיטבּח, ולגעוֹת שם בּבּכי.

– מַאריאשקה, אַיֵה אֵיפוֹא המרק? למה אַתּ שוֹהה כּל־כּךְ? – בּפסיעה זריזה נכנסה האִשה הצעירה למיטבּח והתייצבה כּנגד מַאריאשקה כּפוּפה קצת, כּמַמתּינה לָה, אוֹחזת מַזלג בּיּדה, לוֹעֶסת אֶת אָכלָה בּפיה, ועֵיניה עדיִין מַבריקוֹת בּברק עליז, שהביאה אִתּה מחדר־האוֹכל. מַאריאשקה החזיקה בּידיה סיר מרק רוֹתח וּפניה נבהלים, עוֹמדת וּמַבּיטה אֶל האִשה הצעירה, המאוּשרה והמאִירה, בּדוּמייה. וּפתאוֹם חָשכוּ עֵיניה, והיא החליטה והרפּתה ידיה מן הסיר. קמה מהוּמה. מתּוֹךְ המהוּמה ראתה מַאריאשקה אֶת בּעלת־הבּיִת פּוֹרצת אֶל המיטבּח וצוֹעֶקת אֵליה בּחמתה: “גוֹלם! ידיִים של טיט!” ואֶת האשה הצעירה ראתה גוֹחנת בּזעף אֶל שׂמלָתה המלוּכלכת וּמנַקה אוֹתה בּידיִים ממַהרוֹת בּמטפחתּה הלבנה, המבוּשׂמת.

לפנוֹת עֶרב, לאַחַר שהבּנים הגדוֹלים חוֹזרים מן השׂדה וּלאַחַר פַּת ערבּית, יוֹצאִים כּל בּני הבּיִת לטיֵיל מחוּץ לכּפר בּלוית האוֹרחת. האֵם שׂמה על שכמה את סוּדרה השחוֹר, והבּת מַמתּינה ליד המרפּסת למַאריאשקה, כּי תּוֹציא אֵליה את מעיל־הקיִץ הלָבן, ואוֹמרת לה “מאֶרסי”. מַאריאשקה נשאֶרת לבדה אֵצל המרפּסת, מַבּיטה אַחרי המטיילים ואֵינה גוֹרעת עֵיניה מן המעיל הלָבן, המַבהיר מרחוֹק, כּאילוּ בּוֹ כּמוּס כּל אָשרה הנגזל, ההוֹלךְ ונשמט מידיה. עוֹמדת היא בּוֹדדה ועגוּמַת־נפש, כּנשכּחת, רוֹאָה מרחוֹק את שני הנערים, מוֹפּס וצוּציק, רצים לפני הגדוֹלים בּאלכסוֹן הדרךְ, כּשני כּלבים נַעלָסים, רוֹאָה את המוֹרה מהלךְ ליד האִשה הצעירה, מנַענע מַקלוֹ בּאַויר, מַפנה אֵליה פּעם בּפעם את פּניו וּמדבּר בּרגש. וּכשהם מתעלמים מאחוֹרי האִילָנוֹת שמעֵבר לגשר, היא יוֹשבת אֶל השוּלחָן, תּוֹמכת ראשה בּידיה ושוֹקעת בּהירהוּריה. מהרהרת היא, כּי אַךְ נַערה אוּמלָלָה היא, ענייה ועזוּבה. ושוּב היא מהרהרת וּמַעלה בּזכרוֹנה את הדברים הטוֹבים והנעימים, דברי ניחוּמים ותקוָה, שהמוֹרה מדבּר אֵליה בּהיוֹתם לבדם בּלילה, וכל זה נראֶה לה עתּה מוּזר ורחוֹק, מתנַדף והוֹלךְ, כּחלוֹם־לילה בּאוֹר היוֹם. ויֵש שעוֹלָה על דעתּה מַחשבת־יֵאוּש, כּי חַיֶיה כּבר ניטלוּ ממנה, אָבדוּ אבידה שאֵינה חוֹזרת. אוֹתה שעה נישׂאת בּאַויר הכּפר המוּלה של בּין־ערבּיִים. משמשים בּעירבּוּביה, מקרוֹב וּמרחוֹק, קוֹלוֹת והדים שוֹנים: חריקת קילוֹן של בּאֵר, געיית פּרוֹת על שקתוֹת המַים, מיצהלוֹת בּחוּרים וּבתוּלוֹת, העוֹגבים בּחבוּרה אִיש על רעוּתוֹ, צוָחָה קוֹלנית של אֵשת־חַיִל, היוֹצאת לבקש את חזיריה הנפוֹצים, צליפה מתפּוֹצצת של מַגלֶב… ואַחַר ההמוּלָה דממה עמוּקה. השמַיִים החיורים מַאפילים, יוֹרדים וּמַעטים על הכּפר מַעטה כּהה, מכסים על השׂדוֹת מסביב בּתעלוּמַת־העֶרב. והנה היתה עלָטה. מַאריאשקה יוֹשבת בּמקוֹמה בּלי נוֹע, מכוּנסת בּתוֹךְ עצמה, כּמַקשיבה להמיית לבּה, הבּוֹכה בּבדידוּתוֹ על החַיִים הצעירים, שנַעשׂוּ מסוּבּכים כּל־כּךְ, נטרדה שלוָתם ונסתּרה דרכּם הישרה. מרחוֹק, מן השׂדוֹת האפלים, ממקוֹם שם מתרוֹממוֹת בּאַויר המעוּמעם, כּגוּשים גבוֹהים וּשחוֹרים, ערימוֹת השחת הקצוּרה, עוֹנה לה שירת אִיכּרים, ההוֹלכים עם סוּסיהם למרעֵה־לילה, – שירה אַדירה ועצוּבה, השתּפּכוּת־נפש רמה של אנשים בּריאים, עמלים, חשוּכּים, נשכּחים ועזוּבים לחַיֵיהם הקשים מאחוֹרי יערוֹת־עד ואַדמוֹת־בּיצה.

לאַחַר שבּני־הבּיִת שבים מטיוּלָם וּבחדר־האוֹכל מַדליקים את עששית־הבּרק הגדוֹלָה, מתבּוֹננת מַאריאשקה אֶל המוֹרה ורוֹאָה אוֹתוֹ, כּי פּרש מן החבוּרה לקרן־זוית ויוֹשב עיֵיף ועצוּב־רוּחַ. עוֹשׂה היא אֶת מלאכת־העֶרב בּבּית וּמַרגישה, כּי רוַח לָה פּתאוֹם, כּי מצוּקת־נַפשה הקוֹדמת פּגה כּאִילוּ מאֵליה. אוֹר גָדוֹל ממַלא את לבּה, והיא סוֹבבת בּחדרים המרוּוָחִים קלה וּמהירה וּמאוּשרה, ורק מַחשבה אַחַת מַטרידה אוֹתה: לָמה יוֹשב המוֹרה בּוֹדד ועצוּב כּל־כּךְ, לָמה אֵינוֹ נפנה לשׂיחָה אפילוּ עם בּתּוֹ של בּעל־הבּיִת?… בּאֵין רוֹאִים, היא מתייצבת ממוּלוֹ בּריחוּק מקוֹם, בּוֹחנת אוֹתוֹ בּעֵינַיִים טוֹבוֹת ונאמנוֹת, מַבּיטה וּמחַכּה, עד שהוּא מַשגיחַ בּה וּמַעלה על פּניו בּת־שׂחוֹק קלה ונוּגָה.

אַחַר־כּךְ, כּשמַגיעה שעת שינה, היא הוֹלכת אל הגוֹרן אשר בּקצה החָצר להציע על ערימת שחת משכּב בּשביל המוֹרה וּבנוֹ הבּכוֹר של בּעל־הבּיִת, הנוֹהגים לישוֹן שם בּלילוֹת החַמים לשם חידוּש ושעשוּעים. בּן בּעל־הבּיִת, בּחוּר מגוּדל וּמסוּרבּל מתגנב אֵליה מאחוֹריה, תּוֹפס אוֹתה בּזרוֹעוֹתיו הכּבדוֹת והוֹפךְ אֵלָיו את פּניה לנַשקה על־כּרחה. מַאריאשקה מתאַמצת להשתּמט מידיו וכוּלָה רוֹעֶדת מעֶלבּוֹן: “חַיֶיךָ, שאסַפּר לאִמךָ!”

– ראוּ־נא צדקנית זוֹ, כּיצד היא עוֹשׂה תּנוּעוֹת! וּמה המוֹרה בּעֵינַיִךְ, מַאריאשקהלי? כּלוּם כּלב הוּא?…

מַאריאשקה דוֹחָה אוֹתוֹ מעם פּניה וּבוֹרחת. וּכשהבּחוּר נעלָם בּאפילת הגוֹרן, היא עוֹמדת רגע, נסעֶרת ונעלבת עד עוֹמק נַפשה, מתקנת שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת ולוֹחשת לעצמה בּחמת־רוּחָה:

– גס שכּמוֹתוֹ! – וּמתייפּחת בּבכי קטוּע.

עם חצוֹת הלילה, כּשבּני־הבּיִת ישינים, הכּפר שקוּע כּולוֹ בּדממה והלבנה שוֹפכת מסביב אֶת אוֹרה החיור, יוֹשבת מַאריאשקה בּפינה מרוּחקת בּחָצר על הדשא הקר והרטוֹב, חבוּיה בּצלוֹ של כּוֹתל, מתּכווצת מתּוֹךְ צינה וּמחַכּה למוֹרה, שיִתגלה אֵליה מן הגוֹרן בּרגליִים יחפוֹת.

ג

היה עֶרב שוֹקט וצוֹנן בּשלהי קיִץ. לווינסוֹן שב מטיוּלוֹ בּיער, ותלמידוֹ הצעיר, זה שקוֹראִים לוֹ צוּציק, רץ לקראתוֹ וּבישׂר לוֹ בּשׂמחָה רבּה כּמה וכמה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בּבת אֶחָת: כִּי אֶל בּיתם נטוּ לָלוּן אָביה ואִמה של מַאריאשקה, כּי אָביה של מַאריאשקה נתן לוֹ בּמַתּנה חוּט־בּרזל אָרוֹךְ, כּי השקץ הגיבּן של טרוֹחים הבטיח לעשׂוֹת לוֹ מחוּט־בּרזל זה קשת לירוֹת בּה אֶל הציפּרים, כּי אָביה של מַאריאשקה מלאכתּוֹ בּחישוּק קדירוֹת שבוּרוֹת והוּא מוֹליךְ בּעֶגלתוֹ ערימה גדוֹלָה של חוּטי־בּרזל! – מרוֹב שׂמחָה שכח הנַער לקנח אָת חוֹטמוֹ.

כּשנכנַס לווינסוֹן לבּית, מצא בּחדר־האוֹכל יהוּדי קטן וצנוּם, לבוּש קפּוֹטה בּלוּאָה, בּעֵינַיִים אדוּמוֹת וּמלפלפות וּבכוֹבע גָדוֹל וישן, היוֹרד עד לאָזניו. היהוּדי עמד בּפּינה אֵצל התּנוּר, כּשידיו הקצרוֹת מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ניענַע אֶת גוּפוֹ הקטן לכאן וּלכאן, התפּלל מַעריב בּהרמַת הקוֹל בּרגש ובניגוּן, והבּיט פּעם בּפעם לצדדים מתּוֹךְ היסוּס, כּאילוּ חוֹשש היה, שמא תּפס מקוֹם זה בּבּית שלא כּהוֹגן. מתּוֹךְ ניענוּעיו משךְ אֶת כּתפיו למַעלָה, זיעזע אֶת זקנוֹ הקלוּש עם הצוָאר הכּחוּש, וּפניו הקטנים, אדוּמים־כּחַלחַלים כּעֵין הסלק, נתעווּ וקרצוּ מתּחת לכּוֹבע העמוֹק, עד שדוֹמה היה, שאֵין הוּא מתפּלל כּאן לפי תּוּמוֹ, אֶלָא משנה אֶת טעמוֹ ועוֹשׂה עוָיוֹת בּפניו, כּדי לבדח אֶת דעתּם של בּני־הבּיִת. בּעד פּתח המיטבּח ראה לווינסוֹן אֶת מַאריאשקה יוֹשבת על הסַפסל עם אִשה בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, המעוּטפת בּסוּדר חַם, וּמדבּרת עמה בּלָחַש. משראתה הנַערה את המוֹרה, מיד קמה ממקוֹמה ועמדה עמידה משוּנה, פּניה נתכּרכּמוּ ונתאַדמוּ חליפוֹת, והיא מתאַמצת לגחךְ, גוֹחנת אֶל עריבת־הכּביסה ודוֹחפת אוֹתה שלא לצוֹרךְ על־פּני קרקע המיטבּח. האִשה המעוּטפת, שהשגיחה בּמבוּכתה של הבּת, העיפה בּפני לווינסוֹן מַבּט זוֹעֵף של חשד. לווינסוֹן העמיד פּנים יהירים וזרים, הוֹציא מכּיסוֹ סיגָרייה והצית בּה אֵש בּתנוּעה של אָדם שוֹקט וּבוֹטחַ. כּשנכנַס לחַדרוֹ, התחיל פּוֹסע אֵילךְ ואֵילךְ ועישן סיגָרייה שנייה.

אַחַר־כךְ יצא שוּב אֶל חדר־האוֹכל ועמד להסתּכּל בּיהוּדי המתפּלל. זה נרתּע לאחוֹריו, צימצם עצמוֹ וקרץ למוֹרה בּפניו הקטנים והאדוּמים קריצוֹת משוּנוֹת, כּאוֹמר לפנוֹת גם לוֹ מקוֹם בּפינתוֹ.

התּלמיד הגָדוֹל של לווינסוֹן, זה שקוֹראִים לוֹ מוֹפְּס, ניגש ועמד ליד מוֹרוֹ עמידה של דרךְ־אֶרץ וגילָה לוֹ סוֹד בּלחישה, כּי המַגָפיים הלָלו, שהיהוּדי נוֹעֵל לרגלָיו, מַגָפיו הישנים של אַבּא הם, שנתן לוֹ בּמַתּנה בּחוֹרף שעבר. והנַער הוֹסיף ללחוֹש בּצחוֹק קל, כּי פּעם אַחַת שתה אֶצלָם היהוּדי הזה תּה, ונשתּיירה בּידוֹ פּרוּסת סוּכּר קטנה, ולא ידע מַה יעשׂה בּה, וּמיהר והטמין אוֹתה בּאֵין רוֹאִים בּחיקו.

בּינתיִים בּאוּ מן החוּץ בּעל־הבּיִת ואִשתּוֹ. כּשרָאָה האוֹרחַ אֶת בּעל־הבּיִת בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, נזדרז והתחיל שוֹקד על תּפילָתוֹ בּכוונה יתירה, וּלבסוֹף רקק בּמלוֹא פּיו אֶל הפּינה רקיקה נמרצת, כּמתכּוון להוֹכיחַ למאָרחָיו בּסיוּם חָזק זה, כּי עשׂה את חוֹבתוֹ כּאן בּשלימוּת גמוּרה, כּדת וכדין.

בּעל־הבּיִת ישב בּאנחה קלה אֶל השוּלחָן וּבקוֹל מרוּשל של נגיד מפוּנק שאל את היהוּדי:

– מַה, התפּללתּ מַעריב?

– הא? אִם התפּללתּי מַעריב? – היהוּדי הקטן פּסע פּסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ החדר, עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, צימצם אֶת כּתפיו הצנוּמוֹת והוֹריד בּענותנוּת אֶת ידיו לתּוֹךְ כּיסי קפּוֹטתוֹ הבּלוּאָה. –

אוּם־הוּם, התפּללתי מַעריב. אֶלָא מה נַעשׂה? מתפּללים, כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמַדריגה שלָנוּ… וּבלבד שיִתּן השם יתבּרךְ בּריאוּת…

– נוּ, יהוּדי מכּיוָן שהתפּלל מַעריב, מצוָה עלינוּ לָתת לוֹ אוֹכל. הלא רוֹצה אַתּה מסתּמא לאכוֹל? קרא גם לאִשתּךָ. רחל־לאָה, היכן היא? צוי למַאריאשה, שתּגיש מַשהוּ אֶל השוּלחָן. יהוּדי רוֹצה לאכוֹל!

– אִי–אִי! – נער היהוּדי אֶת שתּי כּפּיו מהזמנה נעימה זוֹ, שאֵינוֹ ראוּי לה. – לא נחוּץ כּל־כּךְ!… כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגה שלָנוּ… גם אֵלוּ אוֹרחים!… יש לָנוּ בּעגָלָה משלָנוּ – פּרוּסַת לחם, בּצל, פּלח של שוּם… בּשביל התּוֹלָעים בּקבר יספּיק, חי־חי!

אַחַר־כּךְ הלכוּ אֶל השוּלחן. בּראש צעד היהוּדי הקטן, כּוּלוֹ מַבהיק בּפניו האדוּמים, הזעים מתּחת לכוֹבעוֹ העמוֹק, משפשף את ידיו השחוֹרוֹת לאַחַר נטילָתן, פּוֹסע פּסיעוֹת דקוֹת ונראֶה כּרוֹקד.

אַחריו נגררה בּעל־כּרחה האִשה הגבוֹהה, המעוּטפת בּסוּדר, וּפניה הקוֹדרים מַסמיקים והוֹלכים. מַאריאשקה, לוֹהטת מבּוּשה, הגישה לָהם שתּי פּנכוֹת חָלָב חָמוּץ. אָביה בּצע וּבירךְ על הפּת בּכוונה יתירה והשתּדל לנהוֹג בּסעוּדת־חינם זוֹ במידת היוֹשר והנימוּס: את הלחם אָכל בּכל פּה ואֶת החלָב החָמוּץ שאב בּקצה הכּף, וּבשעת מַעשׂה זעוּ שרירי פּניו ועֵיניו ליפלפוּ והתנוֹצצוּ בּדמעוֹת. ואִמה ישבה כּפוּפה אֶל השוּלחָן, כּמַאפילה על לחם־החסד שהיא אוֹכלת כּאן. וּכנגדם בּעל־הבּיִת, כּאָדם המוּכן וּמזוּמן לחַיֵי העוֹלם הבּא בּשל המַעשׂים הטוֹבים שהוּא עוֹשׂה בּעוֹלם הזה, התהלךְ בּחדר לכאן וּלכאן מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת של נגיד וּבעל בּעמיו, ניגש אֶל הנערים וגָער בּהם בּנזיפה, ודווקא בּקוֹל רם, לבל יִהיוּ פּראִים ולא יבּיטוּ אל תּוֹךְ עֵיניהם של אנשים רעֵבים בּשעת אכילָתם. מַאריאשקה מיהרה וּפרשה מתּוֹךְ עלבּוֹנה אל המיטבּח. קם גם לווינסוֹן מפּינתוֹ, יצא אֶל המרפּסת, ישב שם על הסַפסל והתייחד בּאַפלוּלית העֶרב עם מַחשבוֹתיו.

מַחשבוֹת לא־עליזוֹת הטרידוּ אֶת המוֹרה. כּוּלוֹ נבוֹךְ ונסער, הירהר עכשיו חרטה על כּל המַעשׂה אשר עשׂה, שסיבּךְ אֶת עצמוֹ בּנערה ענייה זוֹ, עכר אֶת חַיֶיה התּמימים, גָזל מנוחָתה וּמילא אֶת מוֹחָה ערפל. אָכן אִיש אוּמלָל הוּא וקל־דעת, חסַר־בּינה וחסַר־אַחריוּת. אֵיךְ לא העלָה אַף פּעם אַחַת על דעתּוֹ, כּי הנַערה לא בּוֹדדה היא ולא עזוּבה להפקר, כּי קשוּרה היא בּמשפּחה ויֶש לָה אָב וָאֵם? ושוּב חָשב ותמה על החידה, מנַיִן לָה למַאריאשקה, היפה ועדינת־הנפש, אָב מכוֹער ועלוּב כּזה שהעניוּת מנַוולתּוֹ כּל־כּךְ? אֵין זאת כּי אִם ירשה את סגוֹלוֹתיה מן האֵם, שבּפניה שהזקינוּ מעוֹני, המַחרישים בּעקשנוּת וּבגאוָה מסוּתּרת, עדיִין ניכּרים סימני יוֹפי ואצילוּת־הנפש. ואוּלָם דווקא אִשה זוֹ, בּשתיקתה, וּבמַבַּט־עֵיניה הקוֹדר, מביאָה בּלבּוֹ מוֹרךְ ויִראָה. וּכשעלתה מַחשבה על דעתּוֹ, כּי אֵין טוֹב לוֹ אֶלָא לקחת בּלילה אֶת צרוֹר ספריו וּלבניו, לָצאת בּהיחָבא מן הכּפר ולילךְ למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתוֹ, נקוֹט בּפניו, כּי לבּוֹ נשחַת עד היסוֹד, כּי הירהוּריו אֵלה רעים וחַטאים, אֵינם הוֹגנים לזה שכּמוֹתוֹ, השוֹאֵף לתוֹר אָדם המַעלָה. על־כּרחוֹ חַייב הוּא להתאַזר עוֹז, להסיר מעל פּניו את הבּוּשה האוילית ולעשׂוֹת מַעשׂה, שיִהיֶה למוֹפת וּלתפאֶרת לכל העוֹלָם כּוּלוֹ.

בּעד הפּתח נשמַע קוֹלוֹ של בּעל־הבּיִת, קוֹל נגיד וּנדיב־לב, המזרז אֶת האוֹרחים בּסעוּדתם הדלה:

– אִכלוּ, אִכלוּ, אַל תּחוּסוּ. מַאריאשה, היכן היא?

אַתּ, כּפי שאני רוֹאֶה, כּבר אָכלתּ ושׂבעתּ. לָמה תּעמדי כּטווס של זהב? הגישי לאַבּא ואִמא שלָךְ עוֹד שתּי פּנכוֹת של חָלָב חָמוּץ, אַל תּחוֹס עֵינךְ! אוֹ אֶפשר גם חתיכת גבינה, אִם יֶש לָךְ שם בּאָרוֹן?…

– אִי־אִי… לשם מה? כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגָה שלָנוּ… הלא אוֹכלים אָנוּ! אֶלָא מה אָנוּ עוֹשׂים? כּסבוּר אני, כּמה הוּא השיעוּר לאָדם שיאכל?…

והיהוּדי הקטן הפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו וּביקש בּעֵיניו האדוּמוֹת והמאוּשרוֹת את בּעל־הבּיִת, להראוֹתוֹ, כּי מכוון הוּא את הדברים האֵלה רק לכבוֹדוֹ, לכבוֹד הנגיד נדיב־הלב בּעצמוֹ.

שני הנערים, שעמדוּ בּפּינה, הסתּכּלו מרחוֹק בּאוֹכלים והתלחשוּ בּיניהם, נתנוּ אֶת קוֹלָם בּצחוֹק. האָב ניגש אליהם וגָער בּהם:

– יהי שקט! לכוּ לישוֹן! בּחוּרים ריקנים שכּמוֹתם! אֵין לָהם אַף קוּרטוֹב דרךְ־אֶרץ בּפני גדוֹלים! המוֹרה, כּמדוּמה לי, יוֹשב שם על המרפּסת – ולא כּלוּם… אַדרבּה, רוֹצה אני, שיִיכּנס לכאן לשם חידוּש וילמדכם פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ. גוּמילאזיסטים נַעשׂוּ אֶצלי בּקיִץ הזה, פּראִים! הפּאדיגוֹגָה שחטה אוֹתם בּלא סַכּין!…

ד

בּני־הבּיִת כּבר ישנוּ. בּכל החדרים המרוּוָחים והאפלים היתה דממה, ורק בּמיטבּח עדיִין דלקה עששית קטנה. שם ישבוּ מַאריאשקה ואִמה ודיבּרוּ בּיניהן בּלחש. האָב הלךְ אֶל הרפת הסמוּכה, המשמשת גם אוּרוָה לסוּסים, לישוֹן בּעֶגלָתוֹ, וּבעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל המיטבּח נשמעה נַחרתו הרמה עם שריקת חוֹטמוֹ, כּשהן נבלָעוֹת לרגָעים בּלעיסת סוּסים שקדנית ושעטת פּרסוֹתיהם בּחשיכה.

–… “צעירה”… כּדבּר אַחַת התּינוֹקוֹת תּדבּרי, בּתּי! נַערה, תּוֹדה לָאֵל, למַעלָה מעֶשׂרים, בּבית אנשים זרים. כּסבוּרה אַת, זוֹהי תּכלית בּאמת להתגלגל בּנכר עד שילבּינוּ שׂערוֹתיִךְ? הגיעי בּעצמךְ: אִילו דוֹמים היִינוּ לשאָר הבּריוֹת, אִילוּ היה הוּא, עלוּב־המַזל, אָדם מן היִישוּב… הלא הלב כּוֹאב ושוֹתת דם. כּלוּם הרבּה בּנוֹת יֶש לי? בּסַךְ־הכּל זוֹ השׂרידה והיחידה, בּרוּךְ השם… אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים, וצרתי צרה ישנה – הוּא!… מאַיִן? המן הפּרנסה היפה שלוֹ, ללעג וּלקלס, שהוּא מתקן קדירוֹת שבוּרוֹת? וגם אִם יִזדמן פּעם לידוֹ דבר של מַמש, הרי לא יִצלח למלָאכה! הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה והשׂכּיר עצמוֹ שוֹמר־לילה בּגן־הפּירוֹת של חַיִים־דויד הכּרסתן. דוֹמה, כּלוּם יש דבר טוֹב מזה? שני רוּבּלים וחצי לשבוּע! אבל אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא מַזל. לא יצאוּ שני ימים, ואני מַשכּימה עם שחר, נוֹטלת פּרוּסַת חַלָה, שנשתֹיירה לי מן השבּת, לָשׂאת אֵלָיו לפת שחרית, פּוֹתחת את הדלת – ולא הוּא כּאן?! עוֹמד נשען אֶל המזוּזה, משתּעֵל ורוֹעֵד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ. מה הדבר? צינה אחָזתּוּ בּלילה. יחידי הוּא בּגן, אֵין אִיש אִתּוֹ, ואֵימה נוֹפלת עליו. ולא עוֹד, אֶלָא שמתיירא הוּא מפּני הכּלָבים של הפּריץ!… שערי בּנַפשךְ, שלא חַסתּי עליו בּשל מַעשׂה כּזה. אֶת כּל חמתי עם לבּי המַר שפכתּי על ראשוֹ. מן הבּיִת גירשתּיו… נקל לאמוֹר: “גירשתּיו”… כּסבוּרה אַתּ, לבּי אֵינוֹ כּוֹאב וּמיצר גם עליו? לעֵת זקנה, אָדם חוֹלה, כּלי שבוּר ורצוּץ, כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ, והשיעוּל חוֹנקוֹ. ונוֹסף על כּל אֵלה – עֵיניו הלקוּיוֹת. הנה אָנוּ נוֹסעים לָעיר, ואוֹמרת אני לָקחת אוֹתוֹ אֶל הרוֹפא. כּי מה אֶעשׂה, אִם יסתּמא חָלילָה פּתאוֹם? ועדיִין לא שבתּ מטעוּתךְ, בּתּי, ואוֹמרת: “צעירה”…

מַאריאשקה ישבה ליד אִמה בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת והחרישה. מן הרפת הגיע קוֹל שיעוּל ממוּשךְ, שנלווּ אֵלָיו גניחוֹת וּרקיקוֹת. אַחַר־כּךְ היתה דממה, ושוּב נשמעה שעטת פּרסוֹת סוּסים בּחשיכה.

– וּבפרט כּשנזדמן לָךְ שידוּךְ כּזה… לָמה לי להרחיק לכת – הרי גוֹלדה של השיל עצמה. הלא זוֹכרת אַתּ עדיִין אֶת גוֹלדה של השיל? ותפסה בּי קוֹדם נסיעתי ואָמרה לי כּדברים האֵלה: “חיֶינה, היא אוֹמרת, הביאִי לכאן את מַאריאשקה שלָךְ, ונַכניסה, אִם יִרצה השם, לחוּפּה”. וּבאמת, לָמה נרמה אֶת עצמנוּ? נַניחַ, כּי אָמנם נַערה יפה אַתּ, בּעלת־צוּרה, בּלא עֵין־הרע. לוּא יהי כן… אם כּן, מַה בּכךְ? מַה יִתּן לָךְ יפיֵךְ, בּתּי, וּמה יוֹסיף לָךְ חנךְ? אָסוֹן החן ועוֹנש היוֹפי לבנוֹת עניִים, עוֹנש מן השמַיִים! הנה גם אני היִיתי בּשעתי לא־מכוֹעֶרת – וּראִי, עד היכן הגעתּי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!… למי אֵיפוֹא תּשבי וּתחַכּי? למי תּשַׂבּרי? לבעל־מלָאכה? בּעלי־המלָאכוֹת בּימינוּ רוֹצים, שיעשירוּם עוֹשר גָדוֹל. ולָלכת אַחרי הבּחוּרים המוּפקרים שבּזמַן הזה – הלא אֵין טבעֵךְ בּכךְ. אֵין אַתּ חָלילה מאוֹתן הנערוֹת היפהפיוֹת, שכּיוָן שיֵש לָהן קלסתּר־פּנים של חַרסינה, שוּב אֵין מַעצוֹר לפניהן, הכּל נַעשׂה לָהן כּהיתּר… ולָכן סבוּרה אני, כּי אֵין לָךְ שידוּךְ טוֹב מזה. בּחוּר ישר־דרךְ וּבריא, בּלא־עֵין הרע, עמל ויגע כּל ימיו, עוֹבד בּטחנה כּחמוֹר. מוֹטיל בּן הדוֹד מסַפּר עליו נפלָאוֹת, כּי מרים הוּא לבדוֹ שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמשׂתּכּר הוּא אַרבּעה רוּבּלים לשבוּע ושוֹמר על הפּרוּטה. אֶלָא מה? שמא אֵינוֹ יפה־תוֹאַר בּיוֹתר ואֵינוֹ מחוּדד כּל־כּךְ, כּמוֹ הבּחוּרים הריקים של עכשיו, – כּלוּם לא תּאכלי אֶצלוֹ לחם בּכבוֹד? חַייִךְ, מוּטב שתּשבי אִתּוֹ בּבֵיתךְ משתּשבי כּאן בּמיטבּח של זרים ותשמעי בּכל יוֹם את חירוּפיה וגידוּפיה של בּעלת־הבּיִת שלָךְ, המרשעת. לָמה לָךְ יוֹפי, בּתּי? האמיני לי, בּני־אָדם כּמוֹנוּ בּמַדריגה שלָנוּ, – אוֹי, לא אוּכל כּלָל להבּיע לָךְ זאת!…

מַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת. בּכל כּוֹחָה כּבשה את הבּכי, שעלה בּגרוֹנה.

– לָמה אֵיפוֹא תּבכּי, שטיה? בּכי זה מַהוּ? לוּא אָמַרתּי, כּי יֶש לי תּקוָה להשׂיאֵךְ לבחוּר־ישיבה, שיִהיֶה בּקרב הימים מלמד אוֹ שוֹחט… הלא מדבּרת אני לָךְ דברים של טעם… והיא, שטיה זוֹ…

מַאריאשקה מיהרה ויצאה דרךְ חדר־האוֹכל האָפל אֶל המרפּסת, וּבדרכּה לא יכלה להתאַפּק עוֹד והתייפּחה בּקוֹל, האֵם הלכה אַחריה תּוהה וּנבוֹכה ולָחשה לעצמה: “מין שגָעוֹן כּזה! בּוֹכה בּלא לָשוֹן!”…. רגע עמדה מאחוֹרי בּתּה כּמהססת. אַחַר־כּךְ ניסתה שוּב לדבּר רכּוֹת, בּהשפּלת הקוֹל:

– תּינוֹקת שכּמוֹתךְ, כּלוּם לרעתךְ חָלילה אני מתכּוונת? אַדרבּה, הגיעי בּעצמךְ, הלא אֵם אָני. כּסבוּרה היִיתי, להיפךְ, שכּל זה יִהיֶה לָךְ לרצוֹן. וּכבר אָמַרתּי, כּי בּנסיעתנוּ בּחזרה נקח אוֹתךְ אִתּנוּ, למַען תּראִי אֶת הבּחוּר בּעֵינַיִךְ. והנה אני מדבּרת והיא שוֹתקת, אני מדבּרת והיא שוֹתקת. וּפתאוֹם בּוֹכה…

הנַערה סמכה את ראשה אֶל עמוּד־המרפּסת הקר, עמדה מַחרישה וּפניה אֶל השׂדוֹת הרחוֹקים, הנמשכים מאחוֹרי הכּפר הישֵן. מעֵבר הנהר התפּשט ערפל דק, כּחַלחַל, שמבּעדוֹ נשקפוּ דמוּמים עמוּדי־הגשר הגבוֹהים, המטילים את צלליהם הארוּכּים על־פּני המַיִם השוֹקטים בּאוֹר הלבנה המלאה. בּחלל האַויר ריחפה רוּח קלה, צוֹננת ולחה. השמַיִים עדיִין נראוּ טהוֹרים ועמוּקים וכוֹכבים בּוֹדדים היבהבוּ בּמרוֹמיהם, ואוּלָם כּבר הוּרגשה קרבת הסתיו, הממַשמש ובא. נדף ריחַ של שׂדוֹת קצוּרים וּדשאִים נוֹבלים וראשית שלכת העֵצים. הקיִץ הגיע לקצוֹ, כּלה והלךְ. ועם הקיִץ כּלוּ והלכוּ גם החַיִים הצעירים, עם התּקווֹת המַזהירוֹת ועם האוֹשר המוּפלָא הצפוּן בּהן, שהלב הבּוֹדד ערג אֵלָיו כּל־כּךְ!

מַאריאשקה גָעתה בּבכי מַר, ללא ניחוּמים, כּשם שבּוֹכה יֶלֶד נעלָב, שרימוּהוּ וגָזלוּ ממנוּ את מיטב שעשוּעיו. האֵם עדיִין עמדה מאחוֹריה, המתּינה, ניסתה פּעמים אחָדוֹת לנגוֹע נגיעה קלה בּכתפיה. וּכשראתה, כּי בּתּה מסתּירה פּניה ממנה, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ושבה בּחשאי אֶל המיטבּח.

הנַערה נכנסה לחָצר, פּרשה לפינתה הקבוּעה אֵצל הכּוֹתל וישבה על הדשא הצוֹנן והרטוֹב. הלבנה נשקפה מן השמַיִים הגבוֹהים לעוּמַת פּניה בּאוֹר רחוֹק וקר, שהעמיק את בּדידוּתה ועקת־לבּה. שעה ארוּכּה ישבה כּךְ כּקוֹפאת בּמקוֹמה, תּפוּשׂה בּסבךְ מַחשבוֹת עמוּמוֹת, מַבּיטה ללא מַטרה אֶל חלל העוֹלָם הבּהיר, אֶל היער, המַשחיר מרחוֹק, מאחוֹרי גנים וגדירוֹת, כּגוּש עוֹטה עלָטה. בּדמיוֹנה ריחפוּ בּעירבּוּביה עיירת־מוֹלדתּה, בּתּים קטנים וּנמוּכים, חַברוֹתיה העניוֹת, המשרתוֹת כּמוֹה בּבתּי זרים, בּחוּרים מגוּשמים, בּמַגָפיִים כּבדים, בּסוּדרים אדוּמים וירוֹקים, הקשוּרים לצואריהם, ימי־סתיו עגוּמים וצוֹננים, מטר סוֹחף, הניתּךְ בּזעף אֶל תּוֹךְ בּיצה שחוֹרה… רעיוֹן נעכּר נאחַז בּמוֹחָה, כּי אֵין לָה עתּה תּקנה אֶלָא לחלוֹת מַחלָה אנוּשה, לָצאת מדעתּה, לדבּר מתּוֹךְ חוֹם, לבכּוֹת בּקוֹל וּלבקש על נַפשה כּי רע לָה, רַע וּמַר עד מות, כּי נַערה אוּמלָלָה ואוֹבדת היא, כּי זקוּקה היא ליד מרחמת, חוֹננת ותוֹמכת. וּכאִילוּ מתּוֹךְ ערפל רחוֹק צפוּ ועלוּ ימי ילדוּתה, עֵת היתה עדיִין ילדה קטנה וחַלָשה, וּפעם אַחַת, בּיוֹם סַגריר ורוּחַ סוֹעה בּחוּץ, היתה מוּטלת חוֹלָה על המיטה, בּשׂרה סמר ולָהט מקוֹר וחוֹם, שתּקפוּה חליפוֹת. לעֵת עֶרב, כּשהחשיךְ בּבּיִת, בּאה האֵם בּמרוּצה מן השוּק ועמדה אֶל התּנוּר לחַמם אֶת ידיה. אַחַר־כּךְ היתה עלָטה גדוֹלָה, עד שלא ראתה עוֹד אֶת האֵם, ורק הרגישה, כּי גוּף גָדוֹל ונאמן, שוֹפע אַהבה ורחמים, גוֹחן אֵליה וּמַניחַ לָה בּזהירוּת על מצחָה כּף־יד טוֹבה, רחָבה, מחוּממת…

מַאריאשקה הרימה מתּוֹךְ ידיה אֶת פּניה השטוּפים בּדמעוֹת והרעידה. לפניה עמד המוֹרה בּרגליִים יחפוֹת, כּשהוּא מעוּטף בּמעילוֹ, והבּיט בּה תּוֹהה ונבוֹךְ.

– מַאריאשקה, בּוֹכה אַתּ?

מַאריאשקה החרישה.

– מַה לָךְ, מַאריאשקה? אִמרי, אַתּ בּכית?

לווינסוֹן ישב אֶצלה והחריש אַף הוּא. אַחַר־כּךְ פּשט אֶת ידוֹ כּמהסס וניסה לחַבּקה. מַאריאשקה השתּמטה מידוֹ וכבשה פּניה בּכּוֹתל.

המוֹרה גָחַן אֵליה והניח ראשוֹ על כּתפה. גל של רוֹךְ ורחמים שטף אֶל לבּוֹ. הנַערה עצרה נשימתה, רעדה, הקשיבה לקרבתוֹ, למַגע אָזנוֹ הלוֹהטת, הצוֹרבת את ערפּה בּצינַת הלָילָה.

– מַאריאשקה, – לָחש המוֹרה על אָזנה, – חַיֶיבת אַתּ להגיד לי אֶת האמת: לָמה בּכית?

הנַערה חָשבה וחָשבה ולבּה המה בּה.

– סתּם כּךְ, אֵיני יוֹדעת… לא טוֹב לי, לבּי מַר לי… כּי… כּי… אָבי חוֹלה… עלוּל הא חָלילָה להסתּמא…

שניהם נשתּתּקוּ. לווינסוֹן הרכּין ראשוֹ לאָרץ, הירהר הירהוּריו לעצמוֹ וּמרט בּאֶצבּעוֹתיו את העשׂבים הרטוּבּים והצוֹננים.

וּפתאוֹם התחילה מַאריאשקה לדבּר בּקוֹל רוֹעד:

– הלא אני בּין כּךְ וּבין כּךְ… אֵיני יוֹדעת מַה יהא בּסוֹפי… נדמה לי, כּי אַתּה… כּי אַתּם… כּי לא תּשׂא אוֹתי… אַחרת תּשׂאו לָכם… עשירה, מלוּמדת… כּמוֹ זוֹ… כּבתּוֹ של בּעל־הבּיִת…

– אני? “פּאניֶינקה” כּזוֹ! – לווינסוֹן קם ממקוֹמוֹ כּנעלָב, עמד לפניה רגָעים אחָדים דוּמם, כּאֵינוֹ מוֹצא מלים בּפיו מרוֹב התמַרמרוּת. אַחַר־כּךְ חָזר וישב לידה מתּוֹךְ החלָטה להגיד לה את כּל אשר עם לִבּוֹ. קוֹלוֹ הלוֹחש היה רַךְ וּמפיֵיס, אַךְ הדברים יצאוּ מפּיו בּרוּרים ונמרצים ונשמעוּ להנַערה כּדברי־אמת, היוֹצאים מן הלב, עד כּי שכחה את בּכיה ואת כּל ספקוֹתיה. בּשבתּה צמוּדה אל המוֹרה הנפלא הזה, היקר והנַעלה, שנגלָה על חַיֶיה כּנס, חבוּקה בּזרוֹעוֹ האַמיצה והעדינה ולחיה נוֹגעת בּלחיוֹ, ספגה את לחשוֹ הרךְ בּנפש שוֹקקה, וּדבריו הטוֹבים, הפּשוּטים והמוּבנים כּל־כּךְ, בּאוּ כּשמן בּלבּה הנבוֹךְ והנבהל.

ואָכן היוּ אֵלה דברים פּשוּטים ונאמנים, שאֵין להרהר אחריהם כּלל. הלא כּבר הגיעה העֵת, – אָמר המוֹרה בּחוֹם לבּוֹ, – שבּני־אָדם יעזבוּ את דרכיהם ואת מַחשבוֹתיהם הנוֹשנוֹת, המבדילוֹת בּין מַעמד למַעמד וּבין איש לאָחיו. כּלוּם לשוא קרא הרבּה ספרים טוֹבים כּל־כּךְ, שלא יעשׂה בּחַייו כּכל הכּתוּב בּהם? אנשים מסוּג זה של בּת בּעל־הבּיִת הוּא מבזה בּכל לבּוֹ. הלָלוּ אֵינם אֶלָא הוֹלכים בּטלים, מפוּנקים ועצלים, אוֹכלים ואֵינם עוֹשׂים כּלוּם בּחַיֵיהם וּמַזיקים לָעוֹלָם בּקיוּמם. ואִם מדבּר הוּא עמהם וּמתהלךְ בּחברתם כּאֶחָד מהם, הרי אֵינוֹ עוֹשׂה כּן אֶלָא כּדי להחזירם למוּטב. הוּא עצמוֹ החליט זה־כּבר להניח אָת כּל האוּמנוּיוֹת הנקיוֹת והקלוֹת וללמוֹד מלָאכה פּשוּטה, המרוֹממת אֶת האָדם, להיוֹת פּוֹעל פּשוּט בּידיִים מיוּבּלוֹת. כּי הנה ימים בּאים, והימים לא רחוֹקים, עֵת תּמשוֹל בּעוֹלָם המלָאכה בּלבד. גם מלאכת המשרתים מלָאכה מכוּבּדת היא, שאֵין להתבּיֵיש בּה כּלָל. מי שקוֹרא בּספרים יוֹדע את המנהג, שהחזיקוּ בּוֹ בּאַמריקה: סטוּדנטים עניִים, אֵלה העתידים להיוֹת דוֹקטוֹרים וּפרוֹפיסוֹרים, נשׂכּרים שם בּבתּי־האוֹכל וּבבתּי־המשתּה כּמשרתים. בּיוֹם הם יוֹשבים על ספריהם, וּבעֶרב הם לוֹבשים סינרוֹת לבנים ועוֹמדים לשמש את האוֹרחים. ואִיש לא יהין להבּיט עליהם מגָבוֹה וּלדבּר אליהם כּאֶל משרתים. וּבאמת, אנשים בּעלי בּינה יתירה צריכים סוֹף־כּל־סוֹף להשׂכּיל ולָדעת: כּל המלָאכוֹת שווֹת. המוֹרה, למשל, חוֹבתו ללמד תּינוֹקוֹת. חוֹבת האִיכּר לעבוֹד אֶת האדמה. וחוֹבת המשרתת לחלוֹב אֶת הפּרוֹת, לטאטא את הבּיִת, לבשל ארוּחַת־צהריִים. גם המשרתת ממַלאָה אֶת התּפקיד החָשוּב של האָדם – עוֹבדת היא! והיה מַעשׂה בּאָדם אֶחָד גָדוֹל, שלימד דעת אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּשמו זשאן זשאק רוּסוֹ. פּעם אַחַת ראָה האָדם הגָדוֹל הזה, כּי שיכּוֹרים מַכּים בּבית־המַרזחַ אשר בּכּפר את הנַערה המשרתת אוֹתם. עמד להגן על הנַערה העלוּבה והציל אוֹתה מידי השיכּוֹרים הפּראִים. וּכשראָה, כּי הנַערה יפת־תּוֹאַר, דבק בּה לאהבה, וסוֹפוֹ שלָקח אוֹתה לוֹ לאִשה…

כּבר היתה שעה מאוּחרת בּחצוֹת הלילה, כּשעמדה מַאריאשקה בּחָצר והבּיטה אַחרי המוֹרה, שנעלם בּחשכת הגוֹרן. בּפנוֹתה לָלכת, שמעה מאַחריה קוֹל דברים מן הגוֹרן, ונדמה לה, כּי שוֹמַעת היא גם קוֹל צחוֹק. התעכּבה בּדרךְ־הילוּכה, וכל אוֹתם הדיבּוּרים הטוֹבים והנעימים, שזה־עתּה האמינה בּהם אמוּנה שלימה, נראוּ לָה פּתאוֹם זרים וּתמוּהים. מתּוֹךְ כּךְ נזכּרה, כּי צריכה היא עתּה לָשוּב אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שיוֹשבת אִמה וּמחַכּה לתשוּבתה בּדבר הבּחוּר העוֹבד כּחמוֹר וּמרים שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים. ושוּב נזכּרה, כּי מחר עם עלוֹת השחר, בּשעה שהכּל יִהיוּ ישנים אֶת שנַת־הבּוֹקר המתוּקה בּיוֹתר וּקריאָה עדינה של תּרנגוֹלים צעירים תּשתּפּךְ בּמרחקי הכּפר, תּתעוֹרר על משכּבה הקשה בּאֶמצע החלוֹם, תּקפּוֹץ יחפה על הקרקע ותלךְ אל הרפת האפלה והקרה למַלא את התּפקיד החָשוב של האָדם – לחלוֹב אֶת הפּרוֹת…

בּהירהוּריה אֵלוּ עמדה שעה ארוּכּה ליד המרפּסת תּוֹהה ושוֹממה, הבּיטה בּלב נעכּר אל הערפל הכּחַלחַל, שעכשיו נתעבּה ונתקרב וניצב כּמוֹ נד מעֵבר הנהר מזה. וּפתאוֹם הכּה רעיוֹן כּבּרק אֶת מוֹחָה, כּי אֵין לָה אֶלָא לעבוֹר שטח קטן, ואָז תּשליךְ אֶת עצמה מעל הגשר אֶל תּוֹך המַיִם. כּל חוּשיה נתבּלבּלוּ, וּבהיוֹתה רוֹעֶדת מאֵימה חשיכה, קפצה על המרפּסת, מיהרה לָרוּץ בּעֵינַיים עצוּמוֹת על־פּני חדר־האוֹכל האָפל, ולא נתקררה דעתּה עד שפּתחה אֶת דלת המיטבּח וראתה אֶת אוֹר העששית.

הנַערה ישבה על הסַפסל וּבלבּה עדיִין מחַלחלת האֵימה.

בּמיטבּח לא היה אִיש. בּעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל הרפת הגיעוּ קוֹלוֹת מלחשים, אַךְ מַאריאשקה כּאִילוּ לא השגיחָה בּכךְ. והנה נשמַע קוֹל גוֹעֶה בּשיעוּל נחנק, ממוּשךְ, שנסתּיים בּרקיקה רמה. מַאריאשקה נבהלה ממקוֹמה וּברגליִים כּוֹשלוֹת ניגשה עד הפּתח. מתּוֹךְ החשיכה נשב אֶל פּניה אַוִיר קר, מעוֹרב בּריחַ חַם של זבל רענן. נשמַע שאוֹן הסוּסים בּהזדעזעם עם שעטת פּרסוֹת רגליהם. ועוֹד שמעה, כּיצד אָביה מכעכּע ורוֹקק, מתהפּךְ בּתוֹךְ מַצע התּבן וּמדבּר בּקוֹל אִיש עיֵיף, המבקש לישוֹן: “נוּ, מילא. מה אֶפשר לעשׂוֹת? הרי זוֹ תּינוֹקת. גדוֹלָה הרחמנוּת”…