א

אִמא היתה אוֹמרת בּשם אָביה, עליו השלוֹם, כּי בּימים הנוֹראִים חַייב אָדם להיזהר, לבל יוֹציא חָלילה קלָלָה אוֹ דבר מגוּנה מפּיו. ואָסוּר להקים רעש וּלדבּר בּקוֹל רם, אֶלָא הכּל צריךְ להיעשֹוֹת בּשוּבה ונַחַת, מתּוֹךְ יִראָה והכנעה כּלפּי שמַיִים. וכל מי שאֵינוֹ זהיר בּדברים אֵלוּ עתיד ליתּן את הדין.

ואני עוֹדני נַער קטן בּימים ההם, עוֹמד בּלימוּד התּנךְ וּבהתחָלת גמרא, וּכשהיתה אִמא מַתחילָה לספר על אָביה, עליו השלוֹם, מיד נַעשֹיתי מַקשיב וחָרד לכל הגה היוֹצא מפּיה. מכּל חבירי בּבית רבּי היִיתי הנַער האֶחָד, שלא זכה ליהנוֹת מאוֹר פּני סָב בּחַייו, מהדר שֹיבתוֹ וּמנוֹעם הליכוֹתיו עם נכדים. שני הסָבים שלי, מצד אָבי ומצד אִמי, מתוּ קוֹדם שנוֹלדתּי, וּשמי נקרא על שמוֹת שניהם, וּלפיכךְ היה זכרם יקר וקדוֹש לי, כּמעט כּזכר האָבוֹת הגדוֹלים אשר מעוֹלָם, אַברהם יִצחק ויעקוֹב, שהם היוּ החוּליוֹת הראשוֹנוֹת בּשלשלת־היוֹחסין שלי, ואֵלה – האַחרוֹנוֹת. ואָמנם אִמא היתה מסַפּרת עליהם, גם על אָביה וגם על חָמיה, עליהם השלוֹם, כּעל אַנשי־סגוּלָה, קדוֹשים וּטהוֹרים, שבּימינוּ אֵין רוֹאִים עוֹד כּמוֹתם, אַף כּי שניהם היוּ יהוּדים פשוּטים, החַיִים על יגיע כּפּיהם, – האֶחָדּ אִיש־כּפר, עוֹבד אדמה ועוֹשֹה בּמלָאכה, והשני סוֹחר בּעֶגלתוֹ בּכּפרים. בּיִיחוּד היתה אִמא מַפליגָה בּשבח אָביה, אִיש־הכּפר, שהיה צדיק תּמים בדוֹרוֹ, ישר־דרך וחכם־לב, והיתה מתבּלת את שֹיחָתה בּאִמרוֹתיו אמָרוֹת נבוֹנוֹת, משל וּמליצה וּמוּסַר־השֹכּל, ואני היִיתי שוֹתה בּצמא את הדברים, כּאִילו נאֶמרו מפּי הגבוּרה. עדיִין זוֹכר אני את אִמא בּרגָעים ההם, כּשהיתה עוֹשֹה מלאכתּה ליד התּנוּר המוּסק: פּניה הנלהבים מחוֹם האֵש מוּסַבּים אֵלינוּ, אֶל הילָדים, בּמין הבּעה ילדוּתית, כּאִילוּ היתה אַחַת מאִתּנוּ, עֵיניה השחוֹרוֹת נוּגוֹת והוֹזוֹת, וגיחוּךְ קל, קל כּבת־שׂחוֹק של תּינוֹק, המוּטל בּעריסתוֹ בּבית אַבּא ואִמא, מרחף על שֹפתיה הדקוֹת והחיורוֹת. זכרה אִמי המסכּנה את אָביה, עליו השלוֹם, והמַגריפה שבּידה נשמטה ונפלה לאָרץ.

ב

אַבּא היה סוֹחר־תּבוּאָה. ולא סוֹחר גָדוֹל, השוֹלח את מסחָרוֹ בקרוֹנוֹת מסילת־הבּרזל אֶל הכּרכּים הגדוֹלים, אֶלָא תּגָר קטן, אֶחָד מתּגרי השוּק, העוֹמדים מחוּץ לָעיר, על פּרשת הדרכים, אִיש פּלסוֹבּידוֹ, ואוֹרבים לאִיכּרים מבּני עם האָרץ, המוֹליכים בּעֶגלוֹתיהם מן הכּפר אֶל העיר את יבוּל אַדמתם: שֹק דגן אוֹ אֵיפה כּוּסמים, חבילה של פּשתּן אוֹ מַחרוֹזת של פּיטריוֹת, וּפעמים גם זיפי חזירים היוּ סחוֹרה העוֹברת לסוֹחר יהוּדי.

ושוּתּף היה לאַבּא בּמשלח־ידוֹ, גרוֹנם שמוֹ, והוּא בּעל זכוּת מיוּחדת בּעֵסק המשוּתּף לשניהם. וּבמה היתה זכוּתוֹ מיוּחדת? שבּיתוֹ, בּיִת שחציוֹ אָסם, עמד בּקצה העיר, בּקרבת מקוֹם לפרשת הדרכים, והיה נוֹחַ לשני השוּתּפים להביא את האִיכּר עם יבוּלוֹ אֶל האָסם, בּלי אשר יקדמם תּגר אַחר ויפַתּה את הגוֹי לָלכת אַחריו. וגם מאֹזנַיִים אַנגליים עמדוּ בּאסמוֹ של גרוֹנם – דבר שלא כּל תּגר זכה לוֹ. ואָמנם רבּים קינאוּ בּהם על כּךְ והיוּ מרננים אַחריהם, כּי חבל בּנעימים נפל לשנַיִים אֵלוּ: אַסמיהם מלאִים ממיטב תּבוּאָתם של האִיכּרים, והם חיִים חַיֵי רוָחָה, שלא כּדרךְ התּגרים. חלוֹנוֹת בּתּיהם מכוּסים בּוילוֹנוֹת וּמוּגָפים בּתריסים, ילדיהם לוֹמדים אֵצל טוֹבי המלמדים שבּעיר, לבוּשם שלם ונַעליהם שלמוֹת, וּבמוֹצאֵי שבּתוֹת מתכּנסים שני השוּתּפים בּביתוֹ של אַבּא, מַרתּיחים את המיחַם ושוֹתים תּה אגב עשֹיית החשבּוֹן של השבוּע.

ויוֹתר שהיה אַבּא חָשוּב וּמקוּבּל בּין חביריו התּגרים עוֹד היה מקוֹמוֹ נכבּד בּבית־הכּנסת. בּעל־קוֹמה היה וּבעל־צוּרה, זקנוּ השחוֹר מגוּדל ומסוּלסל, קפּוֹטת־השבּת שלוֹ מַבהיקה תּמיד כּחדשה וּמַגָפיו מצוּחצחים. והוּא עצמוֹ תּמים־דרך וּבעל־מידוֹת ודעתּוֹ נשמַעת בּין בּעלי־הבּתּים החשוּבים. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שנתמחָה בּבית־הכּנסת שלָנו בּעל־תּפילה נאֶה, בּעל קוֹל נעים וּבעל רגש וּבעל־בּכי מוּבהק, העוֹבר לפני התּיבה בּשבּתוֹת וימים טוֹבים ולוֹקח את לב הקהל כּחַזן זקן ורגיל.

מוֹדה אני וּמתוודה, כּי אני עצמי לא נהניתי הרבּה משליחוּתוֹ הציבּוּרית של אַבּא, ותפילָתוֹ לפני התּיבה גָרמה לי מדי פּעם בּפעם בּוֹשת־פּנים גלוּיה ויִיסוּרי־נפש מסוּתּרים. אָמנם אַבּא לא היה חָלילה מאוֹתם בּעלי־התּפילה העלוּבים, הנדחָקים אל התּיבה ללא שאָלוּם, שגבּאי בּית־הכּנסת מכבּד אוֹתם לפעמים, משוּם הרחמנוּת בּלבד, בּתפילת מנחָה של שבּת אוֹ בּאמירת “אַשרי תמימי דרך” של מוֹצאֵי שבּת, וּצעירי הדוֹר מַלעיבים בּהם ודוֹחפים אוֹתם להתחָרוּת אִיש בּרעֵהוּ. אַבּא לא היה חלקוֹ עם אֵלה. אַדרבּה, כּשהיוּ מַזמינים אוֹתוֹ לתפילת מוּסף של שבּת אוֹ של יוֹם טוֹב, היה חוֹכךְ בּדבר ונראֶה כּמסרב, ורק אַחרי שידוּלים וּפיתּוּיִים מצד בּעלי־הבּתּים החשוּבים, היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, היה קם ממקוֹמוֹ, עוֹזב אוֹתי יחידי ליד העמוּד הגָבוֹה שלָנוּ, הישן והחָזק, שנפל לוֹ בּירוּשה מאָביו, מהלך בּרגש אֶל התּיבה בקוֹמתוֹ הזקוּפה, מַגבּיה בּדרךְ־הילוּכוֹ את הטלית לכסוֹת בּה על ראשוֹ וּפוֹתח את התּפילה בּקוֹל צלוּל ורענן, שהיה נשמע לאָזנַי כּחידוּש נפלָא: הקוֹל קוֹל אַבּא, והצלילים צלילי חַזן. בּיִיחוּד היה מראהֶ נפלָאוֹת בתפילת שחרית הארוּכּה של יוֹם־הכּיפּוּרים, שזוֹ חזקה היתה בּידוֹ מדי שנה בּשנה.

אִם כּן אֵיפוֹא, מַה פּסוּל מצאתי בּתפילָתוֹ של אַבּא, שהיתה גוֹרמת לי צער וָבוֹשת? בּוֹשתּי מבּכיוֹ. אַבּא, כּאָמוּר למַעלָה, בּעל־בּכי מוּפלָג היה, יחיד בּמינוֹ, ואני סבלתּי מסגוּלָה זוֹ שלוֹ נוֹראוֹת! פּנַי היוּ מַאדימים מחרפּה, כּשהיִיתי שוֹמע את אַבּא הגָדוֹל, רם־הקוֹמה, צוֹעֵק “אוֹי־אוֹי” בפני עם ועֵדה, גוֹעֶה בּבכי כּתּינוֹק בּהתעטף בּוֹ נַפשוֹ ואֵינוֹ חוֹשש ואֵינוּ מתבּייש כּלָל. אַבּא, המתוּן בּדיבּוּרוֹ, הזהיר בּהליכוֹתיו עם הבּריוֹת והמַקפּיד על כּל פּסיעה קלה שאני פּוֹסע, משתּטה לפני קהל רב וּבוֹכה בּפרהסיה בּקוֹל רם!

– אוֹי ־ וֵי, אוֹי ־ וֵי!…

אוֹתה שעה היִיתי עוֹמד בּוֹדד ונעזב, כּיתוֹם חַי, אֶל העמוּד הגָדוֹל שלָנוּ, סוֹבל ומַעלים עיִן משכנינוּ, המתפּללים צפוּפים סביבי, וכוֹבש פּנַי בּמַחזוֹר הקטן שלי, לבל אֶראֶה את אַבּא בּקלקלָתוֹ. ואוּלָם מַבּטי הנרגָש היה מתגנב וחוֹדר בּין ראשי המתפּללים, והיִיתי רוֹאֶה למגינת לבּי את אַבּא תּוֹמך עצמוֹ בּזרוֹעוֹתיו על התּיבה, קוֹמתוֹ כּפוּפה וּשבוּרה, טליתוֹ מכסה על כּל ראשוֹ וּכתפיו מזדעזעוֹת מתּוֹך בּכי עצוּר:

– אוֹי וייראֶה… אוֹי־אוֹי־אוֹי!… אוֹי ויירצה!…

ונדמה לי, שלא אני בּלבד שֹם לבּי לכךְ. גם שכננוּ נַחוּם אַיָלָה, בּן סוֹחר־התּבוּאָה מוֹטי אַיָלָה, זה הבּחוּר המצוּחצח, הגָלוּחַ היחידי בּבית־הכּנסת, היוֹדע פּרק גם בּדיקדוּק, מתכּוון עמי לדעה אֶחָת. מַבּיט הוּא בּי בּערמימוּת, מסַלסל את קצה שֹפמוֹ הצהוֹב, ועֵיניו מחַייכוֹת. אִילו נפתּח בּוֹר לרגלי, היִיתי יוֹרד בּרצוֹן לתוֹכוֹ. בּקוֹצר־רוּחַ היִיתי מחַכּה לגמַר תּפילת שחרית הארוּכּה, הנמשכת עד אֵין קץ, לשעה שבּעל המוּספים, הוּא אַהרל שַעיֶהס עם מַקהלת בּניו וּנכדיו, יִקח את מקוֹמוֹ של אַבּא. אַף אַהרל שַעיֶהס יוֹדע לבכּוֹת, שוֹפךְ דמעוֹת כּמַיִם וּממוֹגג את לב הקהל בּבכיוֹ. ואוּלָם אַהרל שַעיֶהס חַזן הוּא, שפּרנסתוֹ בּכך, ואֵין אַחריוּתוֹ עלי. יִבכּה לוֹ כּכל אַוַת־נַפשוֹ!

ג

וּכנגד זה כּמה שֹמחָה והרגָשה מוּקדמת של חַג גָרם לי אַבּא בּהכנוֹתיו החַזניוֹת לקראת הימים הנוֹראִים. אָמנם אַבּא לא ראה את עצמוֹ חַזן מוּבהק, המשמש אֶת העוֹלָם בּמקצוֹעוֹ, הוֹגה כּל ימיו בּגרוֹנוֹ ועליו תּפאַרתּוֹ, אֶלָא בּעל־תּפילָה צנוּע, הנחבּא אֶל פּינתוֹ, בּבית־הכּנסת שלוֹ. ואַף־על־פּי־כן היה נוֹהג בּעצמוֹ, בּסתר וּבגָלוּי, כּל אוֹתם הגינוּנים, שחַזנים אמתּים רגילים בּהם. משנכנַס אלוּל ותקעוּ בּבית־הכּנסת, עם גמַר תּפילת שחרית, תּקיעה אַחַת בּשוֹפר, שנשמעה כּבשֹוֹרה קצרה חגיגית, כּמין טקס של אימוּנים ראשוֹנים לקראת התּקיעוֹת הגדוֹלוֹת של הימים הנוֹראִים, הממַשמשים וּבאִים, מיד פּשט אַבּא את צוּרתוֹ החילוֹנית וּפניו הפיקוּ נוֹגה מיוּחָד, מעֵין אוֹר גָנוּז של התקדשוּת והיטהרוּת לתפקיד נַעלה. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שבּבּקרים הצוֹננים, המעוּרפּלים, היה יוֹצא למלאכתּוֹ מחוּץ לָעיר בקַפטן של חוֹרף, מין אפוּדה של לבד משוּבּץ, מרוּפּד בּמוֹךְ, וכוֹרךְ את צוָארוֹ בּסוּדר אָדוֹם של צמר, כּדי לשמוֹר על גרוֹנוֹ מפּני הצינה. וּבאֵין רוֹאִים, כּשאִמא לא היתה בּבּיִת, היה כּוֹפף עצמוֹ אֶל לוּל התּרנגוֹלוֹת, שמתּחת לתּנוּר הגָדוֹל, מפשפּש שם וּמוֹציא מתּוֹך החוֹל המעוֹרב בּדביוֹנים יבשים בּיצה חַמה, מבקע אוֹתה ושוֹפךְ ממנה אל תּוֹךְ כּוֹס את החלמוֹן, ממרס אוֹתוֹ בּקמח של סוּכּר ושוֹתה ממנוּ קימעה קימעה בּכוונה מיוּחדת, כּמי שטוֹעֵם יין לאַרבּע כּוֹסוֹת בּערבי פּסחים אוֹ כּמי שאוֹכל ענבים בּליל ראש־השנה לשם בּרכּת “שהחיינוּ”. בּשעת מַעשֹה היה מַבּיט אֵלינוּ, אֵלי ואֶל שתּי אַחיוֹתי, המַשגיחים אֵלָיו מתּוֹךְ חידוּש, בּחיוּךְ רךְ וָטוֹב, שיש בּוֹ גם מקצת מן הערמימוּת, כּמשַתּף אוֹתנוּ בּסוֹדוֹ הכּמוּס – הכּמוּס מעֵינה של אִמא.

– קוֹראִים לָזה “גוֹגל־מוֹגל”, – הסבּיר לָנוּ פּעם אַחַת בּהתגלוּת־הלב, – והוּא יפה לקוֹל.

וּכשקרבוּ ימי הסליחוֹת, וראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים כּבר עמדוּ אַחַר כּתלנוּ והציצוּ אֵלינוּ מן החַלוֹנוֹת, – משכבת הכּפוֹר הדק, המַלבּין עם שחר על מדרכוֹת־הקרשים בּרחוֹב, וּמקוּרי־העכּביש הלבנים, המרחפים קרעים קרעים בּחלָלוֹ של עוֹלָם כּחוֹם היוֹם, – נתפּנה אַבּא בּכל יוֹם מעסקי השוּק לשעה אַחַת ועשֹה הכנוֹת לעבוֹדת־הקוֹדש בּגָלוּי וּביד רמה, כּחַזן לכל דבר. עמד והוֹריד מעל האִיצטבה העֶליוֹנה של ארוֹן הבּגָדים, זוֹ איצטבת הספרים, את המַחזוֹר הגָדוֹל והישן, שאַף הוּא נפל לוֹ בּירוּשה מאָביו, זה המַחזוֹר של דפוּס סלאוויטה עם האוֹתיוֹת הגדוֹלוֹת והאדוּמוֹת בּשערוֹ, ששוּלי דפּיו הכּחַלחַלים השחירוּ ותפחוּ ונסתּלסלוּ מרוֹב השימוּש. נטל את המַחזוֹר בּידוֹ בּזהירוּת יתירה והתבּוֹנן אֵלָיו מכּל צדדיו בּרגש של אהבה וחנינה, כּבוֹחן וּבוֹדק בעֵיניו ירוּשה יקרה מנכסי בּית אָביו, שנתעלמה ממנוּ שנה תּמימה וחָזרה ונתגלתה לוֹ בּכל יקר־עֶרכּה וּקדוּשתה. אַחַר־כּךְ עמד לטלטל את המַחזוֹר בּאַויר לכאן ולכאן, מטלטלוֹ לאַט ומנַעֵר מעליו את האָבק. אַחַר־כּךְ הלךְ וישב בּראש השוּלחָן, פּתח את המַחזוֹר, תּמך ראשוֹ בּידיו ושקע בּהירהוּרים. וּלבסוֹף התעשת, השתּעל קצת, כּדי לנַקוֹת את הגָרוֹן, הניע את ראשוֹ ורוּבּוֹ לפניו וּלאַחריו פּעם וּשתּיִים, העמיד פּנים מחַלים ומחַננים וּפתח בּקוֹל, שתּחילתוֹ נמוּךְ ועצוּב, כּקוֹל ענוֹת חלוּשה, וסוֹפוֹ הוֹלךְ ורם, כּקוֹל ענוֹת גבוּרה:

– אוֹי – אוֹי, אֲהוֹי!…

מוֹדה אני וּמתוודה, כּי תּפילָתוֹ של אַבּא בּבּיִת, בּיחידוּת, נעמה לי יוֹתר מתּפילָתוֹ בּבית־הכּנסת, בּציבּוּר, ו"אהוֹי" שלוֹ כּאן, צלוּלָה וּנקייה מתּערוֹבת בּכי, פּעמה בּחלל בּיתנוּ כּבשֹוֹרת חָג, מרוֹממת את הנפש וּמבשֹמת אֶת הלב, – זוֹ שבּישֹרה לי חוֹפש מלימוּדי בּית רבּי, תּקיעוֹת גנוּבוֹת בּשוֹפר בּעֶזרת־הנשים, התרוֹצצוּת ללא רסן על־פּני השֹדוֹת הקצוּרים וּבחוֹרשה העוֹמדת על שלכת עליה הצהוּבּים, צליית תּפּוּחי־אדמה בּחבוּרת נערים כּמוֹני בתוֹךְ מדוּרה של זרדים יבשים עם חשכת הערבים בּגנים עזוּבים, וכיוֹצא בּאֵלוּ חמדות גנוּזוֹת, שהוֹציא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מאוֹצרוֹ הטוֹב לילדי יִשֹראֵל בּתקוּפת “בּין־הזמַנים”. ולא עוֹד, אֶלָא שנדמה לי, כּי קוֹלוֹ של אַבּא חָפשי וטבעי יוֹתר בּביתוֹ, בּמקוֹם שאֵין קהל ואֵין “מבינים”, וּצלילָיו הנעימים, שהשתּפּכוּ בּכל פּינוֹת הבּיִת, הרהיבוּ את לבּי מאוֹד.

אבל לא כן חָשבה אִמא. אִמא, שהיתה בּת־כּפר רוֹאָה נכוֹחוֹת, דעתּנית בּהשקפוֹתיה וחַסכנית בּרגשוֹתיה, שכּל מַחשבוֹתיה וּמַעשֹיה היוּ מכוּוָנים לדברים של מַמש, המוֹליכים לתּכלית הרצוּיה, היתה מלגלגת על דרכיו של אַבּא, הנוֹתן עצמוֹ לדמיוֹנוֹ, מַפליג לכל דבר ונוֹטה לשעשע את נַפשוֹ בּהבלי־שוא. ראתה אִמא מן המיטבּח, מאֵצל התּנוּר, את אַבּא יוֹשב אל המַחזוֹר וּמסַלסל בּגרוֹנוֹ, פּתחה ואָמרה בּלשוֹנה, לשוֹן־הכּפר:

– אֲהַא, זה־כבר לא נשמַע קוֹלוֹ! הניח בעֶצם ימוֹת החוֹל את כּל עסקיו וישב לגעגע על המַחזוֹר, כּתרנגוֹלת דוֹגרנית המגעגעת על בּיציה!…

ד

והנה בּא שוּב עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, בּיֶתר דיוּק – יוֹם שלפני עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, ואוּלָם אוֹתוֹ היוֹם היה קשה מאוֹד לבית אַבּא, יוֹם צרה ותוֹכחָה. ושבעתיִים היה קשה לי. נַער מתבּוֹדד היִיתי, ההוֹלך אַחַר הירהוּרי לבּוֹ, ועם זה היִיתי עֵר וּמַקשיב לכל דבר קטן וגָדוֹל המתרחש בּבּיִת, משתּתּף בּפני עצמי, בּלי שירגישוּ בּכךְ, בּשֹמחָתוֹ וּבצערוֹ. וכן היה גם בּימים ההם. לא הבינוֹתי כּל־צרכּי בּטיב העניינים, אבל שמַעתּי וידעתּי, כּי נפל סיכסוּך בּין אַבּא לשוּתּפוֹ גרוֹנם, העסקים שלָהם נסתּבּכוּ, ואַבּא נמצא בּכל רע. ראִיתי זאת מפּניה הזוֹעפים של אִמא, הלוֹהטים כּנגד האֵש הבּוֹעֶרת בּתּנוּר, וּמקוֹמתוֹ הכּפוּפה של אַבּא, המתהלך קוֹדר בּבּיִת מפּינה אֶל פּינה. והגיעוּ הדברים לידי כּך, שאַבּא הסיח דעתּוֹ בּשנה זוֹ מהכנוֹתיו לקראת תּפילת שחרית של יוֹם־הכּיפּוּרים ולא נגע כּלל בּמַחזוֹר. ורק בּיוֹם האַחרוֹן שלפני עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים לא יכוֹל עוֹד לכבּוֹש את יִצרוֹ. נפנה וּמצא לוֹ שעת־הכּוֹשר, נטל את המַחזוֹר וישב עמוֹ מתּוֹך היסוּס אֶל השוּלחָן, העיף עין בּחשש אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שאִמא עוֹמדת שם וּמטפּלת בּקדירוֹת, החריש שעה קלה בּפנים מצירים ודוֹאגים, אַחַר־כּך נאנח לעצמוֹ אנחה עמוּקה וּפתח בּקוֹל נמוּךְ מאוֹד, קוֹל הוֹגה נכאִים:

– אוֹי־אוֹי, אֲהוֹי!…

שמעה אִמא ויצאה מן המטבּח בּפנים נזעמים.

– מַה זה? היוֹם ישבתּ לגעגע על המַחזוֹר? לא מצאת לךָ שעה יפה מזוֹ? וכי לא אָמַרתּי לָךְ שתּקרא לגרוֹנם לעשוֹת עמוֹ סוֹף־כּל־סוֹף את החשבּוֹן?

נשתּתּק אַבּא, הרים ראשוֹ אֶל אִמא והציץ בּה כּתינוֹק שנמצא בּקלקלתוֹ.

– מַה לָךְ כּי נזעקתּ? – אָמַר בּקוֹל שפל. – קראתי לו.

– ואִם קראת לוֹ, לָמה זה ישבתּ לפתע פּתאוֹם לעשֹוֹת תּנוּעוֹת של חַזן? גרוֹנם יבוֹא עם חשבּוֹנוֹתיו היפים ויִמצא את השוּתּף שלוֹ יוֹשב על המַחזוֹר וּמגעגע להנאָתוֹ!…

– כּבר פּצית אֶת פּיךְ? – התקצף אַבּא ודחה מעם פּניו את המַחזוֹר הפּתוּחַ. – הלא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם!

כּשהיוּ אַבּא ואִמא מריבים זה עם זה, היִיתי רוֹאֶה את עצמי כּבין שתּי להבוֹת. כּשאִמא היתה מרימה את קוֹלָה ואַבּא שוֹתק, היִיתי מרחם על אַבּא ומשתּתּף בּעֶלבּוֹנוֹ. אך כּיוָן שהתנַעֵר אַבּא והתחיל אַף הוּא לענוֹת חלקוֹ, מיד היִיתי הוֹפך את לבּי ועוֹבר לצדד בּזכוּתה של אִמא. המריבוֹת היוּ נוֹפלוֹת בּיניהם על־פּי רוֹב בּגלל חלקוֹ המקוּפּח של אַבּא בּעסקיו עם גרוֹנם. אִמא, הדייקנית והקפּדנית, היתה מתעוֹררת על כּל עוול, אִם גָדוֹל ואִם קטן, ואַבּא, הרךְ מטבעוֹ וּבז לקטנוֹת, היה נוֹחַ לויתּוּרים, וּבלבד שיִהיֶה שלוֹם ושלוָה. היוּ צעקוֹת, טענוֹת מרוֹת ותוֹכחָה רבּה מצד אִמא, והתפּרצוּת נמרצה, לעג שנוּן ודברי זילזוּל מצד אַבּא. ואני מקוּלָע בּיניהם כּבתוֹךְ כּף־הקלע, מטוּלטל פּעם בּפעם מאַבּא אֶל אִמא ומאִמא אֶל אַבּא. המריבוֹת הלָלו היוּ פוֹרצוֹת לפעמים גם בּלילוֹת, כּשהיִינוּ עוֹלים על משכּבנוּ לישוֹן והרחוֹב שוֹקע בּדוּמייה, ואָז גָדלָה מצוּקת־לבּי בּיוֹתר. יראתי פּן נהיֶה לָבוּז בּעֵיני השכנים, משוּם שקוֹלוֹ של אַבּא היה רם וצלוּל, מלא רגש וטעם חָריף ומכוּוָן יפה לעניין, כּמוֹ בּשעה שהיה עוֹבר בּבית־הכּנסת לפני התּיבה. היִיתי כּוֹבש את פּנַי בּכּר וּמתענה בּיִיסוּרים, מהרהר אַחַר מידוֹתיהם של אַבּא ואִמא, המזלזלים בּכבוֹד עצמם וּמביאִים גם אוֹתי, שלא בּרצוֹני, לידי מכשוֹל בזּילזוּל־הוֹרים.

ה

בּתוֹךְ כּךְ בּא גרוֹנם וּפנקס־החשבּוֹנוֹת העבה, האָרוֹך והצר, תּחת זרוֹעוֹ. גרוֹנם היה יהוּדי קטן בּעל זקן גָדוֹל, שהיה נראֶה, גם בּמידתוֹ, גם בּצבעוֹ וגם בּדבלוּלים היוֹצאִים ממנוּ, כּמַטאטא ישן, ששבטיו נשתּפשפוּ ודהוּ מרוֹב ימים. ועֵינַיִים היוּ לוֹ קרוֹת וקוֹפאוֹת, חַסרוֹת־הבּעה, שאֵינן יוֹדעוֹת לא צחוֹק ולא כּעס, וקוֹלוֹ אַף הוּא קר וישר תּמיד, ללא מעלוֹת וּמוֹרדוֹת, עם צלילים קצרים, נמוּכים ויבשים, שהיוּ נשמעים כּהמוּלָה של קרשים נפרקים, הנוֹפלים בּזה אַחַר זה ללא הד. ואַף־על־פּי־כן היה דיבּוּרוֹ המתוּן תּקיף וּמַכריע, כּפסק־דין קשה ואַכזרי, שאֵין לערעֵר עליו. את חטאַי אני מַזכּיר: לא אָהבתּי את שוּתּפוֹ של אַבּא, ואַף יראתי מפּניו. מימיו לא נתן דעתּוֹ עלי ולא העיף בּי עיִן לא לטוֹבה ולא לרעה, כּאִילוּ אֵיני קיים כּלָל בּעוֹלָם, וכשהיה נתקל בּי, היה מסַלק אוֹתי הצדה כּלאַחַר־יד, כּדבר שאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים.

זילזוּל כּזה נהג הפּעם גם בּמַחזוֹרוֹ הפּתוּחַ של אַבּא: סילק אוֹתוֹ לקצה השוּלחָן, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ, והניח במקוֹמוֹ את פּנקס־החשבּוֹנוֹת. עם כּניסתוֹ של השוּתּף קדרוּ פּני אַבּא ונפלוּ, ואִמא בּאה מן המיטבּח והתייצבה כּנגדם בּפנים משוּלהבים, כּוּלָה ערוּכה למלחָמה. פּרשתּי לקרן־זוית וישבתּי משתּאֶה וחָרד, לָדעת אֵיך יִפּוֹל דבר.

פּתחוּ בּדין וּדברים. גרוֹנם עמד ליד אַבּא והפּנקס הפּתוּחַ לפניו, גָחַן אֵלָיו ועיֵין בּוֹ, כּשהוּא מטאטא את דפּיו הארוּכּים והצרים מלמַעלָה למַטה בדבלוּלי זקנוֹ, ואַבּא ישב מן הצד בּפנים עגוּמים וכתב בּעפּרוֹן על גליוֹן נייר מפּי שוּתּפוֹ, כּתב וּמחק. מכּל המדוּבּר בּיניהם נתבּרר לי זה: אַבּא טען בּקוֹל נרגָש, כּי מן הפּנקס נעֶלמוּ, עד כּמה שהוּא זוֹכר, סכוּמי כּסף, שסוֹחרי־התּבוּאָה הגדוֹלים שילמוּ לגרוֹנם בּמחיר התּבוּאָה שקנוּ מאסמוֹ, וּגרוֹנם ענה כּנגדוֹ בּקוֹלוֹ הנמוּךְ והיבש, כּי בּפּנקס רשוּם אֶצלוֹ כּל דבר קטן וגָדוֹל, עד פּרוּטה אַחרוֹנה, ואִם אַבּא חוֹשד בּשוּתּף שכּמוֹתוֹ, לא היה צריךְ לסמוךְ על זכרוֹנוֹ, אֶלָא היה עליו לקנוֹת פּנקס שני וּלנַהל את החשבּוֹנוֹת בּפני עצמוֹ. נתערבה אִמא בּדבר ואָמרה, כּי תּלךְ אֶל מוֹטי אַיָלָה, אַף הוּא מקוֹני התּבוּאָה מאסמוֹ של גרוֹנם, וּתבקש חשבּוֹן ממנוּ. ענה גרוֹנם ואָמַר, בּלי הבּיט אֶל עֵבר פּני אִמא, כּי אֵין לוֹ עֵסק עם נשים, שמלאכתּן ליד התּנוּר אֵצל הקדירוֹת.

עוֹד הוּא מדבּר, והנה בּאה גם אִשתּוֹ להיוֹת לעֵזר כּנגד בּעלה. אֵשת־גרוֹנם היתה חילוּפוֹ הגָמוּר של גרוֹנם: גדוֹלה וּבריאַת־בּשֹר, אדוּמַת־פּנים וּצהוּבּת־שֹיער, בּעלת ידיִים ורגליִים מסוּרבּלוֹת, כּוּלה כּגבר, ואַף קוֹלָה כּקוֹל הגבר. וכאן התלקחה בּין שתּי הנשים מריבה חדשה. אִשתּוֹ הגדוֹלה של גרוֹנם הרימה על אִמא הקטנה אֶת קוֹלָה הגס, שהָמה בּחלל הבּיִת כּקוֹל הפּנדוּרה, פּסעה אֵליה בּרגליה הגבוֹהוֹת פּסיעה גסה, הניעה אֶל פּניה בּאֶגרוֹפיה הגסים, המכוּסים עדשים צהוּבּוֹת, כּוּלָה מוּכנה לדוֹרסה. ואִמא ענתה לעוּמתה בּצריחוֹת דקוֹת וּבשטף דברים נמרצים, פּניה נתלהטוּ ושֹערוֹתיה נתפּרעוּ מתּחת למטפּחתּה, וכמעט שהתעלפה מרוֹב רגשוֹתיה.

המַחזוֹר העלוּב כּבר היה מוּטל הפוּךְ בּקצה השוּלחָן, פּניו למַטה וחציוֹ תּלוּי בּאַויר, כּמחַשב לצנוֹחַ וליפּוֹל לאָרץ. חָרדתּי מפּינתי וּבקשתּי להצילוֹ מן הסַכּנה. אַךְ גרוֹנם דחה אוֹתי מעם השוּלחָן כּלאַחַר־יד, כּמי שדוֹחה מלפניו כּיסא, העוֹמד לוֹ למיפגָע על דרכּוֹ. מרוֹב עֶלבּוֹן ויֵאוּש נַסתּי מן הבּיִת החוּצה, אבל מיד חָזרתּי, כּי יראתי לעזוֹב את אַבּא ואִמא לבדם בּין גרוֹנם הקטן וּבין אִשתּוֹ הגדוֹלה. בּיקשתי וּמצאתי לי מקוֹם־סתר על תּנוּר־המוֹשב הקר, המחוּבּר מלמַעלָה אֶל תּנוּר־הבּישוּל הגָדוֹל בּמין דוֹפן מקוּמר, כּדי שאוּכל להיוֹת שם רואֶה ואֵיני נראֶה, זקפתּי ראשי ועמַדתּי מתוּחַ כּוּלי, אוֹרב מאחוֹרי הדוֹפן וּמצפּה בּלב כָּלֶה, אֵימתי יבוֹא קץ לדבר, אֵימתי יֶחדלוּ הקוֹלוֹת – קוֹלוֹתיה הגסים של אֵשת־גרוֹנם, המתגלגלים בּחלל הבּיִת כּרעמים, וקוֹלוֹתיה הדקים של אִמא, הפּוֹלחים אֶת האַויר כּברקים. זכרתּי, כּי מחר עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, ואַבּא ואִמא הסיחוּ את דעתּם לגָמרי מאֵימַת יוֹם־הדין ולא מצאוּ שעה יפה לָריב עם שוּתּפיהם אֶלָא בּיוֹם כּזה. ועוֹד זכרתּי מַה שלָמַדנוּ בּימים אֵלוּ בּבית רבּנוּ בּספר “אוֹרח חַיִים”, כּי עבירוֹת שבּין אָדם לחבירוֹ אֵין יוֹם־הכּיפּוּרים מכפּר עליהן עד שיפייסוּ זה את זה. והנה אַבּא וּגרוֹנם ואִמא ואֵשת־גרוֹנם לא די שאֵינם מתפּייסים, אֶלָא שמוֹסיפים להקניט אֵלוּ את אֵלוּ בּצעקוֹת וּקלָלוֹת נוֹראוֹת, שאָסוּר להעלוֹת אוֹתן על הלָשוֹן אפילוּ בּשאָר ימוֹת השנה. שקעתּי בּהירהוּרים מרים אֵלה בּעמדי בּוֹדד על התּנוּר, והיִיתי בּעֵינַי אוּמלָל מכּל האָדם אשר על־פּני האָרץ.

כּבר החשיךְ וּבבּיִת העלוּ אוֹר, והקוֹלוֹת לא חָדלוּ. אִמא, שעיפה בּריבה עם אֵשת־גרוֹנם וקוֹלָה נצרד מרוֹב דיבּוּר, הפכה עתּה את המלחָמה אֶל מוּל פּני אַבּא ותלתה את כּל הקוֹלָר בּצוָארוֹ. הדברים היוּ עתּיקים, ידוּעים לי מכּבר: כּי בּטלָן הוּא, שאינו רואֶה את הנַעשֹה מתּחת לחוֹטמוֹ, כּי את כּל כּסף הנדוּניה מבּית אָביה הפקיר ושיקע בּאסמוֹ האָפל של גרוֹנם וּבכיסה הרחב של אֵשת־גרוֹנם, כּי אֵין לה עתּה תּקנה אֶלָא לָקחת את ילָדיה וּלהחזיר עמהם על הפּתחים, כּי לא כּדאי לה עוֹד לחיוֹת על האָרץ, כּי מוּטב שתּבוֹא מיתה משוּנה על שֹוֹנאֵי יִשֹראֵל ויקיץ הקץ!…

ואַבּא החריש. עדיִין זוֹכר אני את אַבּא בּאוֹתה שעה: מגוֹדל הבּוּשה, שאִמא מסַפּרת בּגנוּתוֹ בּפני אנשים זרים, פּרש מן השוּלחָן, ישב מכוּוָץ וּמכוּנס בּתוֹךְ עצמוֹ, מַשפּיל ראשוֹ אֶל בּרכּיו וּמַסתּיר פּניו בּידיו. פּעמים נזדעזע וּכאִילוּ בּיקש לָקוּם ממקוֹמוֹ, אַךְ התאַפּק והשפּיל את ראשוֹ עוֹד יוֹתר. וקוֹלה הצרוּד של אִמא, שחידש הפּעם את כּוֹחוֹ, הוֹלך וחָזֵק, שוֹפך על ראשוֹ המוּשפּל של אַבּא את כּל חמַת־רוּחָה ולבּה המר. ואַבּא עדיִין מַסתּיר פּניו בּידיו, שוֹמע וּמַחריש. וּפתאוֹם קפץ ממקוֹמוֹ בּכל גוֹבה קוֹמתוֹ, רקע בּרגלוֹ ונתן על אִמא קוֹל־זוָעוֹת, שהחריד את כּוֹתלי הבּיִת וזיעזע אֶת התּקרה הסמוּכה לראשי:

– אבל די לָךְ!!!

לא יכוֹלתּי עוֹד לראוֹת בּרעה אשר מצאה את בּיתנוּ, צנַחתּי על מוֹשב התּנוּר וישבתּי מַרעיד וּמַשמים. וּכבר יֵאשתּי את לבּי מכּל מַה שהיה צפוּי לי בּלילה הזה, ליל אַחרוֹן לסליחוֹת: השכּמה לבית־הכּנסת עם חשיכה, סיבּוּב כפּרוֹת, קבּלת עוּגָה של דבש מידי הגבּאי לאַחר תּפילת שחרית – שכחתּי את כּל הדברים הטוֹבים האֵלה, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם, והגיתי בּרוּחי הקשּה רק בּדבר אֶחָד: כּי רע וּמַר לי מאוֹד, כּי נוֹלדתּי לאָב ואֵם היוֹדעים רק למרר אֶת חַיי, להשפּיל כּבוֹדי לעפר, להציק לי עד מות. וּביוֹתר זעף לבּי על אִמא, שהיא היתה המַתחילָה בּדבר. תּמיד, מיוֹם שהכּרתּי אוֹתה, היא הפּוֹטרת מדוֹן, המַתחילָה בּקטטה עם אַבּא הטוֹב, הרךְ, השוֹקט, האוֹהב שלוֹם ורוֹדף שלוֹם. ועדיִין היא מעיזה פּניה להטיף לי מוּסר בּשם אָביה, עליו השלוֹם, שאָסוּר לאָדם להרים קוֹל וּלהוֹציא דבר מגוּנה מפּיו בּימים הנוֹראִים האֵלה, בּעוֹד שהיא עצמה פּיה מלא אָלה וּקלָלָה. אָכן מוּכרח אני להוֹדוֹת, לבָשתּי וּלחרפּתי, כּי אִמא אִשה רעה היא, וּמַה שלָמַדתּי בּין הזמַנים בּ"קוֹהלת", כּי שלמה המלךְ מצא אֶת האִשה מַר ממות, כּאִילוּ היה מכוּוָן מלכתּחילָה רק אֵליה…

ראשי כבַד עלי וּלבבי תּעה בּהירהוּרי המרים, וּכבר חָדלתּי להקשיב וליתּן את דעתּי לכל המתרחש מאחוֹרי הפּרגוֹד. דוֹמה, כּי שוּב חָזרוּ אַבּא וגרוֹנם אל חשבּוֹנוֹתיהם ודבריהם, ושוּב קוֹלָה הדק של אִמא וקוֹלָה הגס של אֵשת־גרוֹנם מנַסרים בּאַויר. אוֹר העששית, המַבליחַ שם בּחדר־האוֹכל, התחיל דוֹעֵךְ, כּאִילוּ כָּהה וחָלש מפּני הקוֹלוֹת הרמים והרוֹגזים. צימצמתּי עצמי בּפינַת התּנוּר והרגשתּי, כּי גם דעתּי הוֹלכת וכֵהָה, הוֹלכת ונחלשת, וּמַחשבוֹתי מיטשטשוֹת. רק נהימה בּלתּי־ברוּרה, רחוֹקה וּכבדה, מַגיעה אֵלי כּאִילוּ מעוֹלם אַחר, סוֹתמת את אָזנַי וּמעיקה על לבּי. והנה ירד ערפל והיתה עלָטה. אבי אִמא, עליו השלוֹם, לָבוּש שחוֹרים וגרבּיִים לבנים, מתגלה מתּוֹךְ הערפל, מגשש דרךְ בּמַטהוּ וּפנס מעמעֵם בּידוֹ, הוֹלךְ וקרב, הוֹלךְ וקרב אל בּיתנוּ. והנה הוּא מרים מַטהוּ ודוֹפק על תּריס החַלוֹן, דוֹפק וקוֹרא בּקוֹל מַכריז וּמַזהיר, כּשַמש בּית־הכּנסת שלָנוּ לפני תפילת שמוֹנה־עֶשֹרה של שבּת: “שתיקה יפה בּשעת התּפילָה!” ואַחַר – דממה רבּה, והכּל שוֹקע ונבלָע בּתהוֹם החשיכה.

ו

– יוֹסיל דויד! יוֹסיל דויד! קוּם, בּני, לסַבּב כּפּרוֹת!

רגיל אַבּא לקרוֹא לי בּשם אֶחָד: יוֹסיל – על שם אָביו רב יוֹסי. וּכשהוּא קוֹרא לי בּשני שמוֹתי: יוֹסיל דויד – סימן הוּא לי, שמתכּוון הוּא לעשֹוֹת נַחַת־רוּחַ לאִמא. קוֹלוֹ של אַבּא נשמַע הפּעם כּמחוּדש, רךְ וטוֹב, וידיו שאָחזוּ בּי להעירני משנתי היוּ הידיִים הגדוֹלוֹת והטוֹבוֹת של אַבּא, הנכוֹנוֹת להיטיב לי ולהיוֹת לי למגן.

פּקחתּי את עֵינַי וראִיתי את עצמי שוֹכב לא על התּנוּר, אֶלָא על משכּבי המוּצע בּחדר־האוֹכל. אֵיךְ הגעתּי לכאן? אֵין זאת כּי־אִם אַבּא ואִמא, בּחמלָתם עלי, הפשיטוּני בּשנתי את בּגָדי והעבירוּני אל משכּבי. לבּי מתמלא הרגָשה נעימה, ואני שוֹאֵל בּקוֹל רענן, המתעוֹרר וּמתעוֹדד מתּוךְ השינה:

– גרוֹנם כּבר הלךְ?

– לָמה לךָ גרוֹנם? – אוֹמר אַבּא בּשֹחוֹק קל, שיש בּוֹ מקצת מן הבּוּשה. – כּבר עשֹינוּ שלוֹם בּינינוּ. הלא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם!

“תּוֹדה לָאֵל!” – אני נוֹתן בּלבּי שֶבַח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהפליא את חַסדוֹ עמדי בּן־לילה, ואני מַרגיש את עצמי קל מאוֹד, מרוּחָץ וּמטוֹהר לקראת יוֹם־הדין, יוֹם סליחָה ומחילָה, הבּא עלינוּ לטוֹבה.

– מַהר, בּני, התלבּש וּרחַץ פּניך, – אוֹמרת לי אף אִמא בּקוֹל חָדש, אָמנם צרוּד קצת, אַךְ חַם וּמלטף. – הכּפּרוֹת כּבר מוּטלוֹת כּפוּתוֹת בּמיטבּח וּמחַכּוֹת. גם לסליחוֹת כּבר העירוּ. זה עתּה דפק זכריה השמש על התּריס וקרא לבית־הכּנסת…

אני נפעם מאוֹד. הלא גם אבי אִמא, עליו השלוֹם, היה כּאן ודפק בּמַטהוּ על התּריס!… ואַף־על־פּי־כן לא יִתּנני לבּי לסַפּר אֶת הדבר לאִמא, הנראֵית לי טוֹבה וחביביה כּל־כּךְ בשעה זוֹ, עם השכּמַת־הבּוֹקר המוּקדמת, בּתוֹך השקט והדממה שקמוּ בּבּית לאַחַר הסערה של יוֹם אֶתמוֹל. עוֹמדת אִמא בּסינרה הלָבן וּבפניה הרחוּצים, שהשינה עדיִין ניכּרת בּהם, וּמתכּוֹננת לרדד על הטבלה העגוּלה, המוּנַחַת על השוּלחָן, עָלֶה של בּצק בּשביל לביבוֹת לכבוֹד עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים. עֵיניה השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת, מפיקוֹת אוֹר חַם וכוּלָה אוֹמרת פּיוּס וחנינה של חָג. אני לוֹבש את בּגָדי ונוֹעֵל את נעלי בּמהירוּת מַפליאָה ויוֹצא אֶל המיטבּח לרחוֹץ את פּנַי. התּנוּר כּבר הוּסַק, וגזרי העֵץ בּוֹערים וּמתנַפּצים בּאֵש עליזה, המשתּקפת בּאַפלוּלית החַלוֹן שמנגד. בּחוּץ עדיִין מַכחיל סוֹף הלילה, המשמש בּעירבּוּביה עם דימדוּמי שחר, וכתמי הכּפוֹר החיור, המנַצנצים פּה ושם בּפינוֹת חצרנוּ, מוֹסיפים עידוּד ורענַנוּת ללבּי החוֹגג. מעֵבר הרחוֹב מזה מוֹפיע לרגעים קו אוֹר של פּנס, המפלס לוֹ דרך בערפל הכּחוֹל. יהוּדים זריזים וּמַקדימים הוֹלכים לסליחוֹת.

אִמא מביאָה מן המיטבּח את הכּפּרוֹת הכּפוּתוֹת: תּרנגוֹל אדוֹם־כּרבּוֹלת, בּריא־בשֹר ועז־פּנים, בּשביל אַבּא, תּרנגוֹלת לבנה בּשביל עצמה, ואֶפרוֹח צהוֹב בּשבילי – כּוּלָם מגידוּלי בּיתנוּ. אני נוֹטל בּידי את תּרנגוֹלי הרךְ, שאני עצמי היִיתי מַאכילוֹ פּתוֹתי לחם מן השוּלחָן, ולבּי נוֹקפי קצת, שנפש רכּה וּמנוּמנמת זוֹ נגזר עליה לכפּר בּחַיֶיה הצעירים, החַפּים מפּשע, על כּל מַה שחָטאתי בּמשך השנה. אבל אֵין רחמים בּדין, וּבפרט בּדין הכּתוּב מפוֹרש בּספר “אוֹרח חיִים”. אני קוֹרא עם אַבּא בּרגש מתּוֹךְ הסידוּר את פּסוּקי “בּני־אָדם”, מתכּוון להתאִים את קוֹלי אל קוֹלוֹ ואת ניגוּני אל ניגוּנוֹ הנאֶה והעצוּב, כּמשוֹרר העוֹנה אַחרי החַזן, ואִמא ניצבת ממוּלנוּ וּמלבּבת אוֹתי בּמַבּט חַם של עֵיניה השחוֹרוֹת והנוּגוֹת. לאַחַר אמירת “בּני אָדם” אני סוֹמך ידי על ראש תּרנגוֹלי, המתנַעֵר מתּוֹךְ מחָאָה וּמקשקש בּכנפיו, מסַבּבוֹ מסביב לראשי, אוֹמר עם אַבּא “זה חליפתי” שלוֹש פּעמים וּמַניח את קרבּני העלוּב, שספג אֶל קרבּוֹ את כּל חַטאוֹתי ונַעשֹה כּבד משהיה, תּחת השוּלחָן, כּשאני כּוֹפף את ראשוֹ כּדת וּכדין.

– הראִית? – פּוֹנה אַבּא אֶל אִמא בּלחש. – יוֹדע הוּא, הקטן, את כּל דיני “שוּלחָן ערוּך”, כּזקן ורגיל.

– הלוַאי יחַזק אלוֹהים את לבּוֹ בּתּוֹרה ויִכתּבהוּ לחַיִים טוֹבים! – עוֹנה אַף אִמא בּלחש ועֵיניה מתנוֹצצוֹת מתּוֹךְ נֹחַת.

אני משֹים עצמי כּאִילוּ אֵיני שוֹמע את דבריהם, ודעתּי מתרחבת, שאני משמש כּמין גוֹרם להתקרבוּת הלבבוֹת בּין אַבּא וּבין אִמא.

כּשאָנוּ עוֹמדים לָלכת לסליחוֹת, נזכּר אַבּא בּדבר וּפוֹנה ואוֹמר לאִמא:

– ואַתּ, דבוֹרה, כּלוּם פּטוּרה אַתּ מסיבּוּב כּפּרוֹת?

– מי אוֹמר, שפּטוּרה אני? אַדרבּה, הראֵני־נא מה אני צריכה לאמוֹר, והיתה לי, לכל הפּחוֹת, תּוֹעֶלת זוֹ ממךָ! – תּוֹפסת אִמא לָשוֹן ליצנית.

אַבּא מדפדף בּסידוּר “קרבּן־מנחה” העבה של אִמא, עד שהוּא מוֹצא מבוּקשוֹ. אִמא נוֹטלת את התּרנגוֹלת הלבנה שלָה, עוֹמדת אִתּה אל השוּלחָן, מלטפת בּידה את ראשה, וּפניה נראִים לי כּמחַייכים – אֶפשר מתּוֹךְ היסוּס של רחמים, ואֶפשר מתּוֹךְ פּיקפּוּק, אִם אָמנם מַעשֹה זה שהיא עוֹשֹה הפּעם יֶש לוֹ תּכלית של מַמש. ואוּלָם כּשהיא מַתחילָה לקרוֹא בּלחש את התּפילה מתּוֹךְ הסידוּר, פּניה מתקדרים בּיגוֹן עמוֹק וקוֹלָה רוֹעֵד. עוֹד רגע, וּשתּי טיפּוֹת דמַע נוֹשרוֹת מריסי עֵיניה ונוֹצצוֹת בּחוֹטמה. יצוּרי פּניה מתעוותים, כּפני ילדה בּוֹכה, הדמעוֹת שוֹטפוֹת את לחֶָיֶיה בזוֹ אַחַר זוֹ, וקוֹלָה נחבּא.

– ויִזעקוּ אֶל אדוֹנָי בּצר לָהם… יִשלח דברוֹ ויִרפּאֵם…

אַבּא עוֹמד בּריחוּק מקוֹם מן השוּלחָן, נפעם אַף הוּא, וּמַמתּין עד שתּסַיים אִמא את סיבּוּב הכּפּרוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא אוֹחז בּידי ואוֹמר לי בּקוֹל כּבוּש:

– נלךְ, בּני, פּן נאַחר לָבוֹא לסליחוֹת.

בּחוּץ אני רץ ליד אַבּא בּרגליים ממַהרוֹת, כּוּלי נרגָש, כּוּלי מלא חרטה על הירהוּרי הקשים, שהירהרתּי אֶמש אחרי אִמא עלוּבת־הנפש. אִמא יקרה כּמוֹה, ענייה, סוֹערה – הכּל מוּתּר לָה, הכּל מחוּל לָה!…

א

בּשאָר ימוֹת השנה אֵין הוּא נחשב בּגדר בּן־אָדם כּלָל, אֶלָא סתם בּחוּר נעזב וּמשוּלָח לנַפשוֹ, נבזה וחדל־אִישים, שידוֹ בּכּל ויד כּל בּוֹ. כּשאַתּה נכנס בּקיִץ לרחוֹבה של עיר, מיד אַתּה נתקל בּבחוּר זה, המתעסק כּל ימיו עם כּנוּפיה של שקצים יחפים, מפריחַ עמהם בּאַויר סיעה של יוֹנים, המרחפוֹת וטוֹבלוֹת בּרחבי השמַיִים השוֹקטים והבּהירים. מישאֵל שם יהוּדי הוּא, לָקוּחַ מן החוּמש. ואוּלָם מזמַן שהיהוּדים קיימים בּעוֹלָם לא נקרא עדיִין שם משוּנה כּזה בּיִשֹראֵל, עד שזימן הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לבני העיירה פּרא־אָדם זה. בּן כּמה שנים מישאֵל, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. הכּל זוֹכרים אוֹתוֹ זה עידן ועידנים בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, שאֵינם משתּנים לא בּימי הקיִץ ולא בּימי החוֹרף. אוֹתוֹ ההילוּךְ הפּרוּע, אוֹתוֹ הלבוּש הקרוּע והבּלוּי, אוֹתה הכּוּתּוֹנת המזוּהמה, הפּתוּחָה בּמקוֹם החָזה, אוֹתוֹ החבל, המשמש לוֹ בּמקוֹם חגוֹרה על מתניו, ואוֹתן הרגליִים היחפוֹת, הבּוֹסוֹת בּטיט־חוּצוֹת.

בּשכּבר הימים, בּימי ילדוּתוֹ של מישאֵל, כּשראוּ גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש וזוּגָתוֹ גרוּנה־ברכה הפּרוּשה אֶת בּן־זקוּניהם זה, שעתיד הוּא לָצאת לתרבּוּת רעה, פּרקוּ ממנוּ עוֹל תּוֹרה ונתנוּ עליו עוֹל דרךְ־אֶרץ. נטלוּהוּ וּמסרוּהוּ לטוֹביה הפּחָח, שיִלמַד ממנוּ את אוּמנוּת הפּחָחים. מטוֹביה הפּחָח עבר מישאֵל אֶל לייבּה החַייט, מלייבּה החַייט אֶל לייבּקה הנַפּח, מלייבּקה הנַפּח אֶל יוֹנה הנַגָר, וּמיוֹנה הנַגָר – שוּב אֶל טוֹביה הפּחָח. בּמשךְ הימים אִיבּד מישאֵל בּעניין רע את עֵינוֹ הימנית ואֶת תּנוּךְ אָזנוֹ השֹמאלית. וכךְ נתגלגל מרשוּת בּעל־הבּיִת לרשוּת בּעל־הבּיִת, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שיצא לרשוּת עצמוֹ ונַעשֹה חָפשי מכּל דבר. כּיוָן שיצא לרשוּת עצמוֹ, הריהוּ משוֹטט כּל ימיו בּרחוֹבה של עיר, שוֹרק בּשֹפתיו ניגוּנים של כּליזמרים, מתחַכּךְ להנאָתוֹ בּין עֶגלוֹת האִיכּרים בּשוּק, מַפריחַ יוֹנים עם כּנוּפיה של שקצים, מתגָרה בּנשים הכּוֹבסוֹת על שֹפת הנהר וסוֹפג דחיפוֹת וּמַהלוּמוֹת בּצד וּבכתף על כּל תּעלוּלָיו. אָביו, גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש, מלמד דרדקי בּתלמוּד־תּוֹרה של העיירה, מַבריחַ אוֹתוֹ בּכל בּוֹקר מבּיתוֹ, רוֹדף אַחריו בּמַגריפה שבּידוֹ וּבמשקפיו שעל־גבּי מצחוֹ, וּכשהוּא תּוֹפסוֹ, הריהוּ שוֹקד על שתּי לחָייו וסוֹטרן סטירוֹת יפוֹת ונאמנוֹת, עד כּדי התּזת ניצוֹצוֹת מעֵינוֹ האַחַת, הבּריאָה והשלימה. ואוּלָם אִמוֹ, גרוּנה־ברכה הפּרוּשה, על־כּרחה אֵם היא, והרי היא מוֹציאָה לוֹ החוּצה בּצינעה, מתּחת לסינרה, לחם ונזיד־גריסים לסעוּדה. וּבשעה שאֵין אִיש בּבּיִת, מתגנב מישאֵל ונכנס לפּרוֹזדוֹר האָפל, פּוֹשט שם על ארוֹן המזוֹנוֹת הנעוּל, פּוֹתחוֹ בּמין יתד העשֹוּיה לדבר וּממַלא פּיו מכּל הבּא בּידוֹ: אִם מלָפפוֹנים כּבוּשים ואִם חַלת־שבּת יבשה, אִם זנבוֹ של דג מלוּחַ ואִם שוּמן שעבר עליו הפּסח – הכּל הוּא כּוֹרךְ ואוֹכל בּיחד אכילה גסה וחטוּפה. וּכשהשעה משֹחקת לוֹ ומזמנת לידוֹ כּד מלאָה קוּם, עם שכבה עֶליוֹנה של שמנת קרה, דשנה ורענַנה, שצינתה מחַיה נפשוֹת וטעמה כּאֶחָד מששים בּגן־עֵדן, – כּל־שכּן שכּוּלָה תּוּרק אֶל פּיו.

ב

בּשאָר ימוֹת השנה אֵין מישאֵל נחשב בּגדר בּן־אָדם כּלָל, אֶלָא סתם בּחוּר נבזה וחדל־אִישים, המתרוֹצץ כּל ימיו לבטלה בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים. ואוּלָם משנכנַס חוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת, הרי זה עוֹלה לגדוּלָה ונַעשֹה ראש וראשוֹן בּעיירה, שהכּל צריכים לוֹ, הכּל עוֹסקים עמוֹ ואֵין אִיש יכוֹל להתקיֵים בּלעדיו.

כּבר בּמוֹצאֵי יוֹם טוֹב שני של חַג, לאַחַר תּפילת מַעריב, שעה שהקהל משתּהה בּבית־הכּנסת, מפַנה לבּוֹ לשֹיחָה נעימה וּמַרבּה לעשן, עד שאוֹר העששיוֹת הגדוֹלוֹת, עששיוֹת־הבּרק, מעמעֵם והוֹלךְ, מתכּנס מישאֵל עם שלוֹשת רֵעיו ואַנשי־בריתוֹ, לישיבת־סתרים מאחוֹרי התּנוּר. שלוֹשת רֵעיו של מישאֵל אֵלוּ הם: פּייסי־מכנסַיִים, בּרלי־שֹפתוֹתיִים וחַצקיל של יענקיל, המכוּנה “חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב”. מתּחילה מתיעצים הלָלוּ בּלחש וּבכוֹבד־ראש וּבלהט־עֵינַיִים כּמוּס, כּמַמתּיקים סוֹד בּיניהם לבין עצמם. אַךְ מרגע לרגע הוֹלכת ההתלהבוּת וּגדֵלה וּפוֹרצת לחוּץ, והסוֹד הכּמוּס מתגלה ונשמע לכל אוֹזן שוֹמַעת: הוֹשענוֹת! בּני־החבוּרה מכינים עצמם לסַפּק לכל העיירה כּוּלָה הוֹשענוֹת להוֹשענא רבּה, כּדרכּם מימים ימימה. משֹיחים הם בּעֵסק: על כּריתת הוֹשענוֹת בּיער, על מכירת הוֹשענוֹת בּעיר, ועל העלָאַת דמי הוֹשענוֹת בּשנה זוֹ.

– המבינים אַתּם עֵסק? – מנַצח מישאֵל על חביריו וטוֹעֵן בּרגש, וּמרוֹב התעוֹררוּת הוּא מתגָרד בּערפּוֹ בּיד אַחַת וּמוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מלמַטה למַעלָה בּידוֹ האַחרת, וכל זה נַעשֹה אֶצלוֹ בּמהירוּת מַפליאָה של מוּמחה לדבר. – הלא השנה הזאת שנַת יקרוּת היא! צאוּ וראוּ בּשוּק – אפילוּ תּפּוּחי־אדמה נתיקרוּ! המבינים אַתּם עֵסק?

– אוֹהוֹ! מבינים אנוּ! בּוַדאי מבינים אָנוּ! – מַסכּימים שלוֹשת השוּתּפים אַף הם בּרגש.

לאחוֹרי התּנוּר מציצים אוֹתה שעה קטני הדוֹר, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, מתייצבים בּחבוּרה, מַבּיטים בּכוֹסף רב וּביִראַת־הכּבוֹד אֶל מישאֵל ואַנשי־בריתוֹ ושוֹאפים צלם מרחוֹק.

– השוֹמעים אַתּם, שרצים קטנים, דגי־רקק? אִם יעֵיז אֶחָד מכּם לכרוֹת אפילוּ הוֹשענא אַחַת בּיער – שם תּהיֶה קבוּרתוֹ!

ומישאֵל מאַיים על הקטנים בּאֶגרוֹפוֹ, וּבאֶגרוֹף האַחר הוּא מזדרז ועוֹשֹה אֶת שליחוּתוֹ הכּפוּלָה: מגָרד אֶת ערפּוֹ ומוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מלמַטה למַעלָה. וּשלוֹשת רעיו עוֹנים אַחריו בּרגש:

– אוֹהוֹ! ינַסוּ־נא ויִראוּ! נשבּוֹר לָהם זרוֹע אַף קדקוֹד!

וכוּלָם מַבּיטים אֶל מישאֵל בּעֵינַיִים בּוֹערוֹת, מתּוֹךְ רגשוֹת דרךְ־אֶרץ וחיבּה יתירה גם יחד. וּמישאֵל עצמוֹ צוֹפה על סביבוֹתיו כּמפקד בּגדוּד, כּמי שהשעה משֹחקת לוֹ, מרוֹמַמתּוֹ וּמגַדַלתּוֹ על־פּני כּל. לחָייו מתלהבוֹת, אַפּוֹ הקצר והסוֹלד מַאדים, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה נראִים כּמפזזים וקוֹרצים מעצמת רגשוֹתיו.

למחר בּבּוֹקר, עֵת ענני־סתיו מטוּשטשים מַאפירים על העיירה וגשם דק וקר רוֹעֵף וּמַרטיב אֶת האדמה, מזדיינים בּני־החבוּרה בּסַכּינים וּבחבלים ויוֹצאִים אֶל היער אַחרי מפקדם מישאֵל. שוּלי מכנסיהם חפוּתים למַעלָה עד הבּרכּיִים, ראשיהם חפוּיִים בּשֹקים ישנים מפּני הגשם, והרי הם בּוֹסים ברגליִים יחפוֹת בּטיט־חוּצוֹת, עוֹברים שֹדוֹת קצוּרים וגני־יָרָק מרוּקנים, שֹשֹים בּמרוּצתם, כּגיבּוֹרי־חַיִל הרצים לקרב.

לכאוֹרה, הדבר תּמוּה בּיוֹתר: בּמה זכה מישאֵל לגדוּלָה זוֹ וּלכבוֹד זה, שבּני־חבוּרתוֹ חוֹלקים לוֹ? מַה כּוֹחַ צפוּן בּוֹ, ששלוֹשת הבּחוּרים האֵלה, שֹוֹנאָיו בּנפש בּשאָר ימוֹת השנה, כּיוָן שמַגיע חוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת ויוֹם הוֹשענא רבּה ממַשמש וּבא, מיד מתרפּסים לפניו, מקבּלים מרוּתוֹ ונראִים לוֹ כּאוֹהבים נאמנים? כּלוּם בּשל עֵינוֹ הסמוּיה, אוֹ שמא בּשל אַפּוֹ הקצר, הסוֹלד למַעלָה? אָכן חידה היא וּפתרוֹן אֵין לָה. אִם כּךְ ואִם כּךְ, ועֵסק ההוֹשענוֹת קבוּע מדי שנה בּשנה בּידי מישאֵל כּמין חזקה, כּמין מוֹנוֹפּוֹלין, האָסוּר לאחרים בּהנאָה, וכל הזר הקרב – יוּכּה מַכּוֹת־רצח. אוֹי לוֹ לאָדם מן החוּץ, שירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להיכּנס ליער בּחוֹל־המוֹעֵד של סוּכּוֹת וסַכּין בּידוֹ!

ג

עוֹד בּאוֹתוֹ יוֹם נשקפים אַנשי העיירה בּעד חַלוֹנוֹת־בּתּיהם הגשוּמים ורוֹאִים אֶת מישאֵל וּבני־לויתוֹ חוֹזרים מן היער, כּשהם עמוּסים על שכמם חבילוֹת כּבדוֹת של ערבי־נַחַל לחוֹת. קטני הדוֹר יוצאִים לקראתם להקבּיל אֶת פּניהם בּקריאַת “הוּרא”. חצר בּיתו של גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש נהפּכת למין בּית־חרוֹשת של הוֹשענוֹת, שאַרבּעה זוּגוֹת ידיִים חרוּצוֹת שוֹקדים בּוֹ על המלָאכה. אַרבּע חבילוֹת הערבוֹת נבלָלוֹת בּערימה אַחַת גדוֹלָה, הממַלאָה את כּל החָצר וחוֹסמת אֶת מבוֹא הבּיִת. נַערי בּעלי־בתּים חשוּבים, לבוּשים בּגדיהם החדשים, שתּפרוּ לָהם לכבוֹד החָג, מתכּנסים אַף הם לכאן לראוֹת בּמַחזה, עוֹמדים וסוֹקרים אֶת עוֹשֹי המלָאכה, נוֹהגים כּבוֹד מיוּחָד בּמישאֵל, מַחניפים לוֹ, מוּכנים לעזוֹר על ידוֹ בּכל שליחוּת שהיא. אִמו של מישאֵל, גרוּנה־ברכה הפּרוּשה, אִשה צדקנית, המלמדת תּפילוֹת וּתחינוֹת לילדוֹת העיירה, והיא גם צוֹלעת על ירכה וּמכוּנה על כּךְ “פּרוּטה למַעלָה וּפרוּטה למַטה”, מוֹציאָה מתּוֹךְ מיטת־הגנזים שלה פּקעיוֹת של חוּטים, עשֹוּיוֹת בּדמוּת בּיצים גדוֹלוֹת, שטָותה לתכלית זאת בּמשך השנה, וּמוֹסרת אוֹתן לבנה כּעֵין השקעה משוּתּפת בּעֵסק. וּמישאֵל – מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ אוֹתה שעה? מי שלא ראה אוֹתוֹ מנַצח על אִיגוּד ההוֹשענוֹת, לא ראה אִיש עסוּק מימיו. רגלָיו היחפוֹת מלוּכלָכוֹת בּבוֹץ, שרווּלי כּוּתּנתּוֹ חפוּתים למַעלָה עד המַרפּקים, מכנסיו צוֹנחים וּתלוּיִים בּנס, כּוֹבעוֹ שמוּט לצד צפוֹן, פּניו נלהבים בּאֵש היצירה, מיץ אפּוֹ נוֹזל, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה מפזזים וקוֹרצים. האֵם נוֹשֹאת לוֹ בּפרהסיה, לעֵיני האָב הקפּדן, קערה מלאָה נזיד־גריסים להשיב אֶת נַפשוֹ. והאָב עצמוֹ, יהוּדי זקן, חָלוּש וזוֹעֵף, יוֹצא החוּצה בּכיפּה מרוּפּטת של קטיפה, נוֹטל בּידוֹ ערבה, בּוֹדק בּה וּמַבּיט עליה ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו בּחוּמרה יתירה, כּפוֹסק אַחרוֹן, וּפוֹנה ואוֹמר לבנוֹ מתּוֹך רוֹגז:

– קרב הנה, אַתּה! וכי זוֹהי ערבה כּשרה אֶצלךָ?

ליחס של כּבוֹד כּזה מצד האָב זוֹכה מישאֵל רק פּעם אַחַת בּשנה.

מתּוֹךְ התלהבוּת העבוֹדה, כּשחבילת ההוֹשענוֹת המאוּגָדוֹת גדלה והוֹלכת, פּוֹתחים בּני־החבוּרה בּניגוּני תּפילוֹת של ימים טוֹבים.

– הוֹשע־נא למַענךָ אלוֹ־הי־אֵי־נוּ! – מַתחיל פּייסי־מיכנסַיִים בּקוֹל עליז וצלוּל, כּחַזן זקן ורגיל, בּזמר מענייני היוֹם.

– הוֹ־שע־נא־אָ־אָ־אָ! – עוֹנה לעוּמתוֹ בּרלי־שֹפתוֹתיים בּקוֹל פּוֹעם כּתּוֹף, כּקוֹל הבּאס של מַקהלת המשוֹררים בּבית־הכּנסת.

– הוֹשע־נא למַענךָ בּוֹר־אֵ־אֵ־נוּ! – מצפצף כּנגדם חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב בּקוֹל דק, כּקוֹל האַלט של קטוֹן המשוֹררים בּמַקהלה.

– הוֹ־שע־נא־אָ־אָ־אָ! – נוֹהם אַחריהם אַף מישאֵל נהימה צרוּדה, רק כּדי לָצאת ידי חוֹבה של ראש השוּתּפים, וּבשעת מַעשֹה הוּא מגָרד בהוֹשענא שבּידוֹ האַחַת אֶת ערפּוֹ וּבידוֹ האַחרת הוּא מוֹחה אֶת חוֹטמוֹ מתּוֹךְ זריזוּת שאֵין דוּגמתה. – נוּ, חברה, אֵין פּנַאי לדברים בּטלים! לעבוֹד! לעבוֹד!

ואַרבּעה זוּגוֹת ידיִים חרוּצוֹת שוֹקדים על המלָאכה. ערימַת הערבוֹת הלחוֹת פּוֹחתת והוֹלכת, וּכנגדה ערימַת ההוֹשענוֹת המאוּגָדוֹת גדלה והוֹלכת, ועמה הוֹלךְ גם מישאֵל וגדָל, הולךְ ונישֹא על־פּני כּל. פּניו נלהבים, מיץ אַפּוֹ נוֹזל, וכוּלוֹ טוֹבל בּנַחַל־עדנים, כּמי שכּל מַעינוֹת האוֹשר נפתּחוּ לפניו בּבת אֶחָת.

ד

יוֹם אֶחָד קוֹדם הוֹשענא רבּה, לאַחַר שנגמרה המלָאכה וּמלָאי ההוֹשענוֹת נחסַן בּפרוֹזדוֹר־בּיתוֹ האָפל של גרוֹנם־בּרוּךְ הפּרוּש, נוֹטל כּל אֶחָד מאַרבּעת השוּתּפים אֶת צרוֹרוֹ ויוֹצא לָעיר להחזיר בּוֹ על פּתחי בּעלי־הבּתּים. בּכל שעה הם חוֹזרים וּמזדמנים בּמַחסן, למַלא אִיש צרוֹרוֹ, ונוֹתנים דין וחשבּוֹן לפני מישאֵל, המפקח על מַהלךְ המסחָר. אֵין עלבּוֹן גָדוֹל מזה, כּשמישאֵל עוֹמד על חבירוֹ, שוֹמט לוֹ אֶת כּוֹבעוֹ למַטה מעֵיניו, מוֹחה על פּרצוּפוֹ בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו ואוֹמר לוֹ בּנזיפה:

– תּוֹלעת־יעקוֹב שכּמוֹתךָ! יוֹתר משתּי פּרוּטוֹת בּמחיר הוֹשענא של זהב לא היה כּוֹחַ בּידךָ לקבּל מאוֹתה המכשפה הזקנה? הלא מדלדל אַתּה אוֹתנוּ בּדלוּת!

אֶחָד הוּא מישאֵל, היוֹדע לכלכּל דבר בּמסחָר. כּשהוּא עוֹמד לפני אָדם, יוֹדע הוּא לפני מי הוּא עוֹמד וּמה הוּא צריךְ לדבּר. הנה הוּא נכנס לביתוֹ של רב חַיִים־שַעיה הגביר של העיירה. רב חַיִים־שעיה הגביר יוֹשב בּתוֹךְ סוּכּתוֹ המקוּשטת, מקמט מצחוֹ על ספר ישן ונפוּחַ וּבוֹחש בּכפּית של כּסף בּכוֹס תּה, העוֹמדת לפניו. מישאֵל ניצב בּפּתח, מוֹלל בּרגלָיו וּמוֹציא כּעֵין שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– אה… הום… יום טוב עליכם!

– יוֹם טוֹב עליכם? – שוֹאֵל רב חַיִים־שַעיה הגביר, מרים ראשוֹ מתּוֹךְ חשש אֶל מישאֵל ונוֹעֵץ בּוֹ זוּג עֵינַיִים תּמהוֹת, כּמי ששמע דבר־פּליאָה שאֵינוֹ מתקבּל על הדעת. – הַא? מה אָמַרתּ? מי שלָחךָ לכאן? מַה בּקשתךָ? לךְ למיטבּח!

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… הוֹשענוֹת!

– הוֹשענוֹת? – תּוהה רב חיִים־שַעיה הגביר. – מה הוֹשענוֹת? מַה פּירוּש הוֹשענוֹת? לךְ למיטבּח!… אָה, אַתּה הוּא הבּחוּר, המוֹכר הוֹשענוֹת? נוּ, מה־נַפשך. הנח אוֹתן כּאן, על הכּיסא.

ואוּלָם רב חיִים־שעיה הגביר שכח, כּפי הנראֶה, כּי הוֹשענוֹת סחוֹרה היא כּכל סחוֹרה, העוֹברת לסוֹחר, ואֵינה נקנית אֶלָא בּמזוּמנים. מַעמיק הוּא שוּב אֶת ראשוֹ בּספר הישן והנפוּחַ, מקמט אֶת מצחוֹ וּבוֹחש בּתה הצוֹנן בּכּפּית שבּידוֹ. מישאֵל עוֹמד שעה קלה וּמַמתּין, מוֹלל בּרגלָיו מקוֹצר־רוּחַ, חוֹזר ונוֹטל בּידוֹ אֶת ההוֹשענוֹת, המוּנחוֹת לפני הגביר, וּמוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ.

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… השנה הזאת שנַת יקרוּת היא…

– הַא? – שוֹאֵל רב חַיִים־שַעיה הגביר כּאִילוּ לאַחַר יִישוּב־דעת עמוֹק, מרים ראשוֹ מעל הספר ונוֹעֵץ במישאֵל שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, מַבּיט אֵלָיו ואֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ.

– אֶה… הוּם… רצוֹני לאמוֹר… ההוֹשענוֹת… עוֹלוֹת הן לָנוּ בּדם… השנה הזאת שנַת יקרוּת היא…

רב חַיִים־שַעיה הגביר קם פּתאוֹם מעל מוֹשבוֹ מלוֹא קוֹמתוֹ, רוֹעֵד בּכל גוּפוֹ, מעפעֵף בּעֵיניו המטוֹרפוֹת, כּמי שאוֹר היוֹם חָשךְ בּעדוֹ.

– צירה־לאָה! היכן היא הבּתוּלָה, אַל יִיזָכר שמה לטוֹבה! תּבוֹא־נא ותקח אֶת זה מעם פּנַי! תּתּן לוֹ כּוֹס ייש וּתצוה עליו לָלכת!

מבּית הגביר יוֹצא מישאֵל כּוּלוֹ אָדוֹם, פּניו מַבהיקים ועֵינוֹ האַחַת, הבּריאָה, מבוּסמת וּמנַצנצת. וכךְ הוּא רץ וּמשֹתּעֵר על חביריו בּשֹמחה רבּה:

– השוֹמעים אַתּם, תּרנגוֹלים? שני זהוּבים בּכסף מזוּמן שקל על ידי, כּשם שאני יהוּדייה!

ה

וּבליל התקדש הוֹשענא רבּה, לאַחַר היריד הגָדוֹל, בּשעה שגרוֹנם־בּרוּך הפּרוּש ואִשתּוֹ גרוּנה־ברכה הפּרוּשה יוֹצאִים למלאכתּם בּבית־הכּנסת לאמוֹר תּהילים, מתכּנסים אַרבּעת השוּתּפים מסביב לשוּלחָן למנוֹת אֶת כּסף הפּדיוֹן של ההוֹשענוֹת ולעשֹוֹת אֶת חשבּוֹנם. הרבּה מעוֹת מפוּזרוֹת על השוּלחָן, כּל מיני מַטבּעוֹת, מַטבּעוֹת־כּסף וּמַטבּעוֹת־נחוֹשת, מַטבּעוֹת שהעלוּ חלוּדה ירוּקה וּמַטבּעוֹת חדשוֹת ונוֹצצוֹת, המאִירוֹת אֶת העֵינַיִים וּמשֹמחוֹת אֶת הלב. מישאֵל יוֹשב בּראש השוּלחָן ואֵינוֹ מַניחַ לשוּם אִיש לנגוֹע בּפּדיוֹן. הוּא לבדוֹ מוֹנה אֶת הכּסף, בּוֹדק תּחילָה כּל מַטבּע וּמַטבּע, ממַששה בּאֶצבּעוֹתיו ורוֹקק עליה, שתּהא בּת־מַזל, ואַחַר־כּךְ מצרפה לחשבּוֹן. החשבּוֹן עוֹלה יפה, וּלחָייו של מישאֵל מתלהבוֹת, ידיו רוֹעדוֹת ורגלָיו היחפוֹת, הקפוּאוֹת, מתחַממוֹת ולוֹהטוֹת.

החלוּקה עוֹברת בּשלוֹם. הכּל סוֹמכים על יִשרת־לבּוֹ של מישאֵל. הכּל יוֹדעים, כּי חזקה היא לוֹ מקַדְמַת־דְנָה, שהוּא נוֹטל לעצמוֹ שני חלָקים, והם – כּל אֶחָד חלקו.

אַחַר־כּךְ נמנים בּני־החבוּרה להיטיב אֶת לבּם אַחרי העבוֹדה הקשה, שעבדוּ כּל ימי חוֹל־המוֹעֵד. מביאִים מן האַכסַניה של אֶלי האַדמוֹני אַוָז צלוּי, נַקניקים, בּקבּוּק ייש הראוּי להתכּבּד עם חַלָה קלוּעה של יוֹם טוֹב, חַמה וטוֹבה, ועוֹשֹים סעוּדה לעצמם. וּכשמַגיע תּוֹר הייש, מתלהב מישאֵל וּמוֹזג אַרבּע כּוֹסוֹת מלאוֹת על פּיהן וּמַעמידן בּחשיבוּת של בּעל־הבּית לפני כּל אֶחָד ואֶחָד.

– נוּ, פּתח פּיךָ וּשתה כּוֹסךָ! – אוֹמר לוֹ חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב, בּריה קטנה וּצהוּבּה, שפּניה פּני תּינוֹק, וּמתאַדם כּולוֹ מרוֹב הכּרה בּחשיבוּת השעה.

– לָמה אני דווקא? שתוּ אַתּם תּחילָה! – מוֹשךְ מישאֵל את ידיו מן הכּבוֹד, שחבריו חוֹלקים לוֹ.

– שתה אַתּה, שתה! אַל תּעשֹה מַחזקוֹת! – משדלים אוֹתוֹ חבריו בּאַהבה רבּה וּבעֵינַיִים דוֹלקוֹת. – הלא אַתּה הגָדוֹל!

– וכי בּשביל שאני הגָדוֹל? – תּוֹהה מישאֵל בּתמימוּת ונוֹטל כּוֹסוֹ בּיד רוֹעֶדת. – נוּ, לוּא יהי כן. לחַיִים!

– לחַיִים טוֹבים וּלשלוֹם! – עוֹנים אַחריו בּני־החבוּרה

מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה, כּמנהג בּעלי־בתּים חשוּבים בּשעת שֹמחה, וּמריקים אִיש כּוֹסוֹ.

– לחַיִים, אַחים! – קוֹפץ מישאֵל וּמוֹזג כּוֹס שנית לעצמוֹ ולחביריו. – הלוַאי יִתּן אלוֹהים, כּי… כּי… כּי…

– כּי תּצמַחנה בּיער הוֹשענוֹת הרבּה! – מסַייע אוֹתוֹ חַצקיל־ תּולעת־יעקוֹב וקוֹרץ בּעֵיניו הקטנוֹת על סביבוֹתיו בּפיקחוּת יתירה.

– אָמן! – עוֹנים אחריו כּל בּני־החבוּרה מתּוֹךְ חדוַת הלבבוֹת.

– אוֹי, אַחים טוֹבים, השוֹמעים אַתּם? אִילוּ היתה כּל השנה כּוּלָה הוֹשענא רבּה! מחַיֶה נפשוֹת!… – מתמוֹגג מישאֵל מרוֹב טוֹבה לאַחַר הכּוֹס השלישית, כּשראשוֹ הוֹלךְ סחַרחַר, וּמלמַעלָה וּמלמַטה מסתּוֹבבים וּמרקדים בּעירבּוּביה התּקרה והכּתלים וּכלי־הבּיִת, וגם האַוָז הצלוּי, המוּטל על השוּלחָן בּריסוּק אֵיברים.

– בּאמת, מחַיֶה נפשוֹת! – מַסכּימים לוֹ חביריו בּמַקהלָה וחוֹטפים ואוֹכלים בּכל פּה מחמדת השוּלחָן.

– היוֹדעים אַתּם, ילָדים? – פּוֹנה מישאֵל לאַחַר הכּוֹס הרביעית ואוֹמר לחביריו דברים תּמוּהים, ועפעפּי עֵינוֹ הסמוּיה מפזזים וקוֹרצים. – הבה נקח כּוּלָנוּ ונהיֶה לאנשים… אנשים הגוּנים, כּכל האנשים… על אַפּם ועל וחמתם… נלבּש בּחוֹרף “בּוּרקוֹת” חַמוֹת… נקנה מַגָפיִים… על אַפּם ועל וחמתם… ואַחַר־כּךְ נקח לָנוּ גם נשים…

עֵצה משוּנה זוֹ מבדחת מאוֹד אֶת לב המסוּבּים, והם נוֹתנים כּוּלָם אֶת קוֹלָם בּצחוֹק־שיכּוֹרים רם:

– חַה־חַה! שיכּוֹר אַתּה, מישאֵל, שיכּוֹר כּהלָכה! חַה־חַה־חַה!

ואחריהם עוֹנים בּצחוֹק גם התּקרה, גּם הכּתלים, ואפילוּ הּבקבּוּק שעל השוּלחָן צוֹחק בּחבוּרה. הכּל משמש בּעירבּוּביה, סוֹבב הוֹלךְ בּערפל. מישאֵל מַבּיט אֶל חביריו מתּוֹךְ בּילבּוּל החוּשים. עֵינוֹ הבּריאָה נמוֹגה והוֹלכת, וּלשוֹנוֹ ממַלמלת מיני דברים מטוֹרפים, אַךְ אֵין שוֹמע לוֹ. חַצקיל־תּוֹלעת־יעקוֹב מתוֹפף בּאֶגרוֹפוֹ הקטן על השוּלחָן, וּשאָר בּני־החבוּרה עוֹנים לעוּמתוֹ בּזמר:

– אָנא! אֵל־נא! הוֹשע־נא! והוֹ־שי־עה־נא־אָ־אָ־אָ!

וּפתאוֹם מַתחיל מישאֵל להתייפּח. מתּחילָה נדמה לחביריו, כּי רק צחוֹק עוֹשֹה לָהם מפקדם, להרבּוֹת השֹמחה. אֶלָא שהתייפּחוּת זוֹ מוֹסיפה והוֹלכת, עד שהיא נַעשֹית לגעייה ממוּשכת, כּגעייתוֹ של עֵגל, שהפרידוּהוּ מעל אִמוֹ וּמוֹבילים אוֹתוֹ לשחיטה. מוּטל מישאֵל על הסַפסל וּפניו למַטה, מעקם פּרצוּפוֹ, מגָרד ראשוֹ בּשתּי ידיו מתּוֹךְ יֶאוּש מַר וטוֹעֵן כּאִילוּ לעצמוֹ, גוֹעֶה בּבכיה משוּנה, המחַלחלת בּתוֹךְ גרוֹנוֹ וחוֹטמוֹ.

– מה? מה הם דוֹרשים ממני? מה עשֹה לי הרוֹצח, יבוֹא חלירע עליו? בּעֵץ הכּה על פּנַי, בּבוּל־עֵץ… רוֹצח שכּמוֹתוֹ… שתּיִים היוּ לי… שתּי עֵינַיִים… בּריאוֹת, יפוֹת… יפה־תּוֹאַר… בּן־אָדם!… יכוֹלתּי לָקחת כּלָה נאָה, לקבּל נדוּניה… להתפּלל בּטלית… ועתּה מי יִקחני?… פּוֹחח שכּמוֹתי, יחף, בּמכנסַיִים קרוּעים… עד עוֹלָם אֶתהלךְ כּךְ, עד שאֵרד לקבר… לבדי, גלמוּד כּאֶבן… וּבעיִן אַחַת… רק בּעיִן אַחַת… בּוּהוּאוּאוּ!…

גדליה העבה, מלמד תּינוֹקוֹת לשעבר, הוּא זקן קצר־קוֹמה וּמסוּרבּל בּבשׂר, בּעל פּנים שׂעירים וּמגוּשמים, שׂפתיִים גסוֹת וּבוֹלטוֹת ועֵינַיִים עגוּלוֹת ועכורוֹת, המַבּיטוֹת בּזעף על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. מיוֹם שמתה עליו אִשתּוֹ הראשוֹנה וִּמיוֹם שגָנבה אִשתּוֹ השנייה מכּל אשר יֶש לו וּברחה ממנוּ ועיגנה אוֹתוֹ, הוּא חַי חַיֵי בּדידוּת בּביתוֹ הקטן והישן, מתפּרנס מדמי־חוֹדש, שבּנוֹ היחיד מוֹטקי שוֹלח לוֹ מעיר־הפּלךְ, הוֹלךְ בּכל בּוֹקר בּסַלוֹ אל האִיטליז ואֶל שוּק־הדגים, נדחָק שם בּין הנשים והבּתוּלוֹת המשרתוֹת, בּוֹחר לוֹ כּל נתח טוֹב וכל עֶצם שמנה וּמבשל לעצמוֹ את ארוּחַת־יוֹמוֹ. את מלאכת המלמדוּת הניח זה־כבר, אַחרי שהעולם נמסַר עתּה בּידי האַברכים החדשים, חבוּשי הקאַפּיליוּשים וּקצוּצי הזקן, שצצוּ בּכל פּינות העיר כּכמהים וּפיטריוֹת, אֵלוּ בּעלי לשוֹן־קוֹדש עם דיקדוּק ועם כתיבה ועם שאָר צרוֹת וּפוּרענוּיוֻת, המתרגשוֹת וּבאוֹת בּימינוּ עַל יִשׂראֵל.

— מַה מוֹעיל לי בּלשוֹן־קוֹדש שלָךְ? — מתמַרמר גדליה בּבית המדרש לפני חבוּרה של זקנים, עוֹברים וּבטלים כּמוֹהוּ, בּשעת קיפּוּל הטלית והתּפילין. — רצוֹנךָ לעשׂוֹת את השקץ ליהוּדי כּשר, אַל תּתחַכּם לוֹ הרבה. קחהוּ־נא לי, את החָצוּף ועז הפנים, וּמתחהוּ על הסַפסל, כּאשר ציוָה אלוֹהים, שלשל מכנסיו כּהלָכה וַחלוֹק לוֹ מנה יפה כּכל אשר יִספּוֹג, ואָז מוּבטח לךָ שיֵצא מתּחת ידךָ ממוֹרק שבעתיִים. כּשאָדם נַער, חַייב הוּא לטעוֹם טעם שוֹט! וכי סבוּר אַתּה, שעל לשוֹן־קוֹדש היבשה שלךָ בּלבד יהא העוֹלָם קיים?…

בּשם הסתוּם "לשוֹן־קוֹדש מתכּוון גדליה לכל אוֹתם הספרים החדשים והקוּנטרסים הדקים, המצוּיירים ציוּרי חיוֹת ועוֹפוֹת, שקוראִים להם “מיתּוֹדוֹת”, שהציפוּ בּזמַן הזה את כּל העיירה כּוּלָה. אֵין בּיִת, אשר אין שם מיתּוֹדה. מַה טיבן של מיתּוֹדוֹת אֵלוּ וּמַה חידוּש הביאוּ לָעוֹלָם, אֵין גדליה יוֹדע ואֵינו רוֹצה לָדעת. יוֹדע הוּא רק אֶחָת: כּי עוֹשׂוֹת הן פּלסתּר אֶת לימוּד העברי, המקוּבּל בּידי המלמדים מימוֹת עוֹלָם, הוֹפכוֹת אוֹתוֹ למין חוּכה וּטלוּלָה. שַעֵר בּעצמךָ אֶת התּוֹרה העמוּקה, הצפוּנה בּהן: הסוּס הוּא סוּס, והכּלב הוא כּלב. הסוּס עוֹמֵד בּאוּרוָה, והַכּלב נמלךְ פּתאוֹם וקפץ ועמד על השוּלחָן… סוּסים! הם עצמם סוּסים הם!

ואִילוּ היוּ יוֹצאִים ידי חוֹבתם בּסוּס וּבכלב בּלבד, לא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ. אבל הטיפּשים הללוּ, קצוּצי הזקן, עמדוּ וגָזרוּ בּחדרים “המסוּכּנים” שלָהם על המַלקוּת. אסוּר למלמד בּימינוּ אֵלה להניף עַל תּלמידיו שוֹט וּרצוּעה, וכל הנוֹגע בּאחוֹריו של תּינוֹק דינוֹ כּהוֹרג אֶת הנפש! מנַהלים הם את הילָדים בּדברים רכּים, בּשידוּלים וּפיוּסים, וּבמקוֹם שוֹט הנהיגוּ מין מַקל־נוֹעם הנקרא בּלשוֹנם “סַרגל” שבֻּו הם מַכּים על אֶצבעוֹתיהם של העבריינים הכּאָה קלה, לשם אחיזת־עֵינַיִים בּלבד. כּלוּם מחינוּךְ כּזה תּצא טוֹבה? ואָמנם מתהלכים עתּה ילדי יִשׂראל בּרחוֹבה של עיר כּילדי־הפקר, כּאוֹתם השקצים של האַסכּוֹלה הגוֹיִית, מיני ילקוּטים קשוּרים לָהם לשכמם ועֵיניהם תּרוֹת בּשמַיִים אַחרי יוֹנים עפוֹת, — ולא כּלוּם! אֵין אדוֹנים לָהם, אֵין אֵימַת גדוֹלים עליהם!

— אוֹמר אני לָכם, השוֹמעים אַתּם, כּשל כּוֹח הסַבּל. פּראִים, פּראִים הם גדֵלים עכשיו! — שוֹפךְ הוּא את מרי שׂיחוֹ בּבית־המדרש, וּבשעת מַעשׂה עֵיניו העגוּלוֹת מתרוֹצצוֹת בּחוֹריהן, רוֹדפוֹת אַחרי הילָדים השוֹבבים, המקפּצים וּמדלגים להנאֹתם על הסַפסלים, ואֵש זרה בּועֶרת בּהן — אוֹתה האֵש, המתלקחת בּעֵיני זאֵב רעֵב בּסוּגר, כּשמַראִים לוֹ מרחוֹק בּשׂר חָי.

לשעבר, בּשנוֹת הטוֹבה, היה העולָם אַחר והחַיִים אחרים. בּימים ההם היה גדליה העבה ידוּע בּעיירה כּאַחַד המלמדים המוּבהקים, בּעלי “הפּעוּלה”, שכּל יֶלד שהיה לוֹקח בּידיו היה עוֹשׂהוּ כּלי מתוּקן. החדר שלוֹ היה מלא תּמיד תִּינוֹקוֹת, כּכלוּב מלא עוֹפוֹת שוֹנים, וההמוּלָה התּלוּיה בּחלָלוֹ אַף זוֹ היתה דוֹמה להמוּלת עוֹפוֹת צפוּפים, שעירבּבוּ אוֹתם מין עם שאֵינוֹ מינוֹ וּכלָאוּם יחד בּמקוֹם צר. מתּוֹך הרעש והעירבּוּביה היה מתבּדל פּעם בּפעם וּבוֹקע את האַויר קוֹל דק צוֹרחַ, הממרר בּבּכי. הקוֹל קוֹל יֶלד רךְ, שגדליה פּרש עמוֹ לקרן־זוית, הכניסוֹ לבין בּרכּיו ושוֹקד עליו לחנוֹךְ לוֹ על־פּי דרכּוֹ. הקרבּן הקטן מתפּתּל בּין הבּרכַּיִים הלוֹחצוֹת אוֹתוֹ, מפרפּר וּמוֹחה בֶּאפס אוֹנים, נאבק עם החָזק ממנוּ מתּוֹךְ יֵאוּש מַר. התנגדוּת זוֹ מַרגיזה על גדליה אֶת יִצרוֹ בֶּיתר עוֹז, מַמתּיקה לוֹ את מלאכתוֹ המֹועילָה, מלאכת־הקוֹדש, בּיֶתר מתיקוּת, מוֹסיפה לוֹ חשק וחוֹם וטעם מיוחָד. גוּפוֹ הקצר והרחב מרטט מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים, זקנוֹ המגוּדל פּרע שוֹאֵף למַטה, אֶל מַחשׂוֹף הבּשׂר הצח והאדוֹם, ידיו השׂעירוֹת מפשפּשוֹת ועוֹסקוֹת בּרעדה, וּזכוּכיוֹת משקפיו שהרכּיבם לאַפּוֹ לשם דיוּק המלָאכה, עוֹטפוֹת אֵד חָם.

אַךְ הנה הגיעוּ ימים שאֵין בּהם חפץ.

וּפעם אַחַת בּקיִץ קיבּל גדליה מכתּב מבּנוֹ מוֹטקי. בּמכתּב, שצוֹרף אֵליָו סכוּם כּסף נוֹסף על דמי־החוֹדש הקצוּבים, הזמין הבּן את אָביו הזקן לָבוא אֵלָיו לכּרךְ וּלהתאָרחַ בּביתוֹ כּל חָדשי הקיִץ. בּיתוֹ פּנוּי עתּה, לפי שאִשתּוֹ נסעה בּפקוּדת הרוֻפאִים להתרפּא בלימַאן של אוֹדיסה. “אגב, — כּתב לוֹ מוֹטקי — תּהיֶה הפּעם הזדמנוּת לבני הקטן להכּיר את סבוֹ”.

עם מוֹטקי בּנוֹ, שעלה לגדוּלָה בּעיר־הפּלךְ, נשׂא שם אִשה את אחוֹת בּעליו החיגרת ונתמַנה בּזכוּתה למישׂרה יפה בּבית־החרוֹשת שלָהם, יֶש לוֹ לגדליה חשבּוֹנוֹת רבּים, ולא אַחַת קרא לוֹ בּינוֹ לבין עצמוֹ “בּן סוֹרר וּמוֹרה”. ואַף־על־פּי־כן נזדרז והלךְ לבית־המרחָץ, הקיז דמוֹ וגָזז את שׂפמוֹ עד השורשים, שמתּוֹךְ כּךְ נתחַדשו פּניו המגוּשמים בּהבּעה חדשה, זוֹעֶמת־מחַיֶיכת, לָבש קפּוֹטה של שבּת עם כּוּתּוֹנת לבנה, רחבת־צַוָארוֹן, תּלה מַנעוּל על דלת בּיתוֹ ויצא בּתרמילוֹ למסילת־הבּרזל.

כּשנכנַס לכּרךְ והגיע לבית בּנוֹ, היתה שעת בּוֹקר. מוֹטקי עצמוֹ כּבר יצא לעבוֹדתוֹ, ואֶת האוֹרחַ קיבּלָה משרתת נכרית, שעסקה בּמיטבּח בּשרווּלים חפוּתים על זרוֹעוֹתיה האדוּמוֹת. זוֹ הכניסה אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת לטרקלין נאֶה וסגרה אַחריו את הדלת. גדליה ראה שעת־כּוֹשר לעצמוֹ להתבּוֹנן על דירתוֹ של בּנוֹ, הציץ לתוֹךְ חדר־המיטוֹת, מישש אֶת הרהיטים המחוּפּים קטיפה, פּתח אֶת מגירוֹת המיזנוֹן המחוּטב וזן עֵיניו בּכלי־הכּסף, שקל על ידיו את מיחַם־הניקל הכּרסני, חישב חשבּוֹנוֹת וצירף צירוּפים בּאֶצבּעוֹתיו, לָדעת עֶרכּה של עשירוּת זוֹ, ואַחרי כּל אֵלה בּא לידי מַסקנה ישנה, כּי מוֹטקי שלוֹ הוּא בּכל זאת בּן סוֹרר וּמוֹרה: מכּל עשרוֹ הרב לא נתנוֹ לבּוֹ להפריש לאָביו הזקן אֶלָא שמוֹנה קרבּוֹנים לחוֹדש! ומשהגיע לכלל רעיוֹן זה התחילוּ פּניו גזוּזי־השׂפם לחַיֵיךְ בּזעף כּפוּל.

מוֹטקי בּא דחוּף וּמבוֹהל, כּוּלוֹ נוֹהר. הוּא היה חילוּפוֹ הגָמוּר של אָביו: אדוֹם־לחָיים, יפה־עֵינַיִים, וּזקן־משי שחוֹר קטן הבליט את רוֹך פּניו ותוֹם מזגוֹ. בּכניסתוֹ פּשט זרוֹעוֹתיו אֶל אָביו לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ. גדליה השתמט מחיבּה יתירה זוֹ וּמיד פּתח בּתלוּנה, כּי זקן הוּא וחוֹלה, בּוֹדד ועזוּב, גלמוּד כּאָבן. אֵין לוֹ בּנים, שיִתּנוּ דעתּם עליו לעֵת זקנתוֹ, כּמוֹ שנהוּג אֵצל שאָר הבּריוֹת. הנה חָלָה בּחוֹרף, צינה אחָזתּוּ, ולא נמצאָה לוֹ אַף נפש חַיה אַחַת, אשר תּרחם עי וּתבשל לוֹ מרק־עוֹף להשיב את רוּחוֹ, וכמעט מת בּרעב בּחוּרבה הישנה.

— וּמַדוע לא לקחת לךָ אֶל הבּית אִשה ענייה, שתּשגיחַ עליךָ בּימי חָליךָ?— שאל בּנוֹ, כּוּלוֹ נבוֹךְ מפּגישה כּזאת.

— מאַיִן? — התקצף גדליה. — המן שמוֹנה הקרבּוּצים דמי־קצבה שלָךְ? אוֹ שמא אַף אַתּה מַאמין לדיבּת שׂוֹנאַי בּנפש, כִּי חָסַכתּי לי מן המלמדוּת צרוֹרוֹת כּסף בּמקוֹם הסמוּי מן העַין?…

מוֹטקי עמד לפני אָביו כמי שדנוּהוּ בּצוֹננים, גיחךְ בּמבוּכה, הבּיט אֶל הכּתלים, מישמש בּכיסיו, כּמבקש דבר להפיס בּוֹ את דעתּוֹ של האוֹרח הזוֹעם. לבסוֹף קפץ אל המיזנוֹן והוֹציא מתּוֹכוֹ שני בּקבּוּקים ייש עם מיני תּרגימה והעמידם על השוּלחָן.

— היוֹדע אַתּה, אַבּא? הבה נקח לעֵת־עתּה מעט, ואֶת שאָר הדברים נַניחַ לפעם אַחרת.

— נוּ, מילא, הרךּ גדליה אֶת לִבּוֹ וּפשט ידוֹ אֶל הבּקבּוּק. — הלא אֵינךָ רוֹצה מסתּמא, כּי אַבּא שלךָ יהא יוֹשב אֶצלךָ בּתענית… לחַיִים!

— לחַיִים טובֹים וּלשלוֹם! — נזדרז מוֹטקי וענה אַחרי אָביו בּשׂמחָה, על שנמצאָה לוֹ דרךְ קלה לפיוּס. — קנח, אַבּא, בּעוּגת־צימוּקים זוֹ, ואַחַר־כּךְ תּטעם ממישרת דוּבדבנים זוֹ — שתּיהן מַעשׂה־ידיה של אִשתּי, שהכינה לכבוֹדךָ קודם נסיעתה.

— האַף אוּמנם? — אָמַר גדליה וּפרס מן העוּגה פּרוּסה הראוּיה להתכּבּד. — חרוּצה היא כּל־כּך בּידיה? וכיצד הרגל? עדיִין צוֹלעת כּמוֹ אָז, תּחת החוּפּה?

— הרוֹפאִים שלָחוּה להתרחץ בּלימאן, — ענה מוֹטקי כּמבוּייש בּמקצת. — אוֹמרים נסים מתרחשים שם.

— הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! — נאנַח גדליה אנחה סַפקנית והמתּיק בּפיו את עוּגת־הצימוּקים. — העוּגָה שלָה ראוּיה בּאמת לשבח, טעם גן־עדן. ועתּה הבה נראֶה, מַה יש שם בּבּקבּוּק האדוֹם־האדוֹם הזה, אשר הכינה לכבוֹדי!

דעתּו של מוֹטקי זחה עליו בּיוֹתר וּפניו צהלוּ.

— אִי אַבאּ! — נזכּר פּתאוֹם. — הרי לא ראִית עַדיִין את מישה שלי!

— מישה? מי היא מישה זוֹ? — שאל גדליה, מרוּכרךְ כבר, וּפשט ידוֹ אל הבּקבּוּק האָדוֹם.

— כּיצד, כּלוּם אינך יודע? מישה בּני, מוֹשקי שלי. הנה הוא משׂחק כּאן בּחָצר עם הילָדים.

— אָה, מוֹשקי שלָךְ? והרי הוּא מכוּנה אֶצלך דווקא בּשֵם של גוֹי? נוּ־נוּ, מהיכא תּיתי. ואני סבוּר היִיתי שמישה זוֹ נקבה היא.

מוֹטקי מגחךְ להנאָתוֹ, רץ אל הגזוֹזטרה וקוֹרא אֶל תּוֹךְ החָצר:

— מישה! מישינקה! עלה למַעלָה! מַהר, מַהר, הסב בּא!

כּעבוֹר רגָעים נראָה בּפּתח יֶלד כבן חָמֵש בּלחָייִם משוּלהבוֹת, יפה־עֵינַיִים כּאָביו, לָבוּש חליפת־קיִץ אדוּמה, שמתּוֹכה הבהיק לוֹבן פּניו הבּריאים וּברכּיו החשׂוּפוֹת. בּכניסתוֹ עמד גדליה בּמזיגת כּוֹס שנית ממישרת־הדוּבדבנים ושאל בּקוֹל צרוּד קצת:

— הזה אֵיפוֹא מישה שלךָ, אשר אָמַרתּ? שקץ נאֶה, בּלא עֵין הרע… נוּ־נוּ, מהיכא תּיתי, קרב הנה ותן שלוֹם. אַל תִּירא, אֵינני חַיה. סב אני!

היֶלד פּקח עֵיניו לרוָחָה והבּיט בּתמהוֹן אל הפּנים החדשוֹת של הזקן המשוּנה, המסב אֶצלָם אֶל שוּלחן ערוּךְ בּבקבּוּקים וכוֹסוֹת.

— גש וּשקה להסָב. הלא זה הסָב! — הסבּיר לוֹ האָב.

מישה קרב אֶל הסָב ועמד לפניו בּבוֹשת־פּנים, עוֹמד וַּממתּין, שזה ירכּין את ראשוֹ אֵלָיו. הסָב אָחַז אוֹתוֹ בּאָזנוֹ.

— אַבּא, תּנהוּ ויִשק לָךְ, — קרא מוֹטקי, שעמַד אַף הוּא מתּוֹךְ ציפּייה.

— אֶט, שטוּיוֹת! אֵין אני מַשגיחַ בּדברים בּטלים אֵלוּ… ואַתּה, שקץ, מוּטב שתאֹמַר לי, — פּנה הסָב אֶל נכדוֹ, כּשהוּא מַחזיק עדיִין בּאָזנוֹ, — ללמוֹד אַתּה רוֹצה? קמץ־אלף אַתּה יוֹדע? נוּ? דבּר דברים, ואֶשמַע!

מישה, מבוּלבּל ונעלָב, נתן קוֹלוֹ בּבכי.

— שוֹטה שכּמוֹתךָ, מַה אַתּה בּוֹכה? כּלוּם חַיה אני?… גָדל הוּא אֶצלךָ, כּפי שאני רוֹאֶה, פּרא־אָדם גָמוּר, — העיר גדליה לבנוֹ וּפשט ידוֹ לבנוֹ ופשט ידוֹ שוּב אֶל הַבּקבּוּק האָדוֹם. — עֵת ללמדוֹ קמץ־אלף, שאִם לא כן, סוֹפוֹ שיִצמַח ממנוּ הרוּחַ יוֹדע מה!

— הלֹא לכךְ, אַבּא, אָמנם נתכּוונתּי! — שׂמַח הבּן ואָמר. — אני עצמי עסוּק כּל היוֻם, ולשלוֹח יֶלד כּזה אֶל החדר עדיִין אֵיני רוֹצה, ולכן דבר בּעתּוֹ הוּא, כּי יִהיֶה לוֹ סב ורב גם יחד.

— מוּבטח לךָ, שמתּחת ידי יֵצא, בֶּעזרת השם, כּלי שלם! — השמיע גדליה מתוֹך התקרבוּת גמוּרה ושלח ידוֹ אֶל עוּגת־הצימוּקים, כּבא מיד על שׂכרוֹ. פּני מוֹטקי הבהיקוּ. ואוּלם תּוֹךְ כּדי שׂיחָה נזכּר, כּי עזב אֶת מלאכתּו בּבית־החרוֹשת בּידי אחרים, והכין עצמוֹ לָלכת.

המשרתת הנכרית, חשׂופת הזרוֹעוֹת האדוּמוֹת, הביאָה מַגָש עם פּת שחרית לָאוֹרחַ. מוֹטקי הוֹשיב את מישה ממוּל אָביו ובישׂרוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי מעתּה אֵינוֹ צריךְ עוֹד לשׂחק בּחוּץ עם ילדי השוֹעֵר המזוּהמים — יֶש לוֹ סב, ועמוֹ ישׂחק. הסב ילמד אוֹתוֹ קמץ אלף!

לאַחַר שהלךְ הבֱן, התייחד גדליה עם המַגָש המלא כּל טוּב בּהרחבת־הדעת. עכשיו נראָה לו העולָם מתּוֹךְ אַספּקלָרייה מאִירה, וּשׂפמוֹ הגָזוּז, המדוּשן עוֹנג, חיֵיך הפּעם נעימוֹת. כּשגָמַר סעוּדתוֹ וקם, הרגיש כּי מלא הוּא וכבד מחמדת השוּלחָן, כּי החַיִים נתח טוֹב ושמן הם. אַשרי האִיש, שנפל לוֹ בּחלקוֹ נתח זה! התּקרה ממַעל והרצפּה הרפוּדה שטיחים מתּחת, עם כּלי־הבּיִת הנאִים והמיחַם הכּרסני בּתוֹכם, התחילוּ מרקדים סביבוֹ כּמשתּוֹללים, שׂשׂים לכבוֹדוֹ וּמחַדים בּשׂמחָה את פּניו.

— עשיר מוּפלָג! אַדיר!… — דיבּר לעצמוֹ בּשבח בּנוֹ וּפניו המגוּשמים הבהיקוּ מתֹּוךְ שפע של נַחַת. — גם הרגל העקוּמה תּתיישר, אִם יִרצה השם. הלא שם מתרחשים נסים!…

הוּא ניגש אֶל נכדוֹ בּפסיעה כּבדה, עמד והבּיט עליו רגע בּעֵינַיִים דלוּחוֹת, מנַצנצוֹת בּשׂחוֹק שיכּוֹר. פּתאוֹם גָחַן אֵלָיו והניפוֹ תּנוּפה אַחַת אֶל פּניו ונשק לוֹ נשיקה מוֹצצת בּלחיוֹ האדוּמה, וּמיד שמט אוֹתוֹ על האָרץ, כּמוֹ ששוֹמטים מַשׂא כּבד.

— בּחוּר נאֶה, חי נַפשי… בּעל־בּשׂר, בּלא עֵין־הרע… מישה… מַאשה… שם נקבה דווקא, חי־חי…

אַחַר־כּךְ עלה והתפּרקד על הסַפּה הרכּה, כּוּלוֹ רוֹחץ בּעדנים, עוֹצם עֵיניו למחצה, מגחךְ וקוֹרץ לנכדוֹ בּעפעפּיו המתדבּקים קריצה ערמוּמית, שיש בּה משוּם חיבּה יתירה וקרבת־הלב. מישה גיחךְ גם הוּא לעוּמַת הסב, אף כּי לבּוֹ היה מהסס בּוֹ עדיִין מתּוֹךְ בּוּשה ותמהוֹן. לבסוֹף נמלךְ בּדעתּוֹ, קרב אֶל הסב השוֹכב וּשאָלו בּכוֹבד־ראש:

— להראוֹת את הסוּס שלי?

— יש לךָ כּבר סוּס? אֵיפה — בּמיתּוֹדה? חי־חי־חי!… גָעה גדליה בּצחוֹק שיכּוֹר.

מישה יצא לחדר הסמוּךְ וחָזר משם כּשהוּא רכוּב על סוּס של עֵץ, רוֹכב וּמַנהיג אוֹתוֹ בּידיו, דוֹפקוֹ בּרגלָיו, מוֹשכוֹ וּמזרזוֹ בּציפצוּף: “נוֹ! נוֹ!” — וּבשעת מַעשׂה עֵיניו המאִירוֹת מַבּיטוֹת בּאֵימוּן רב אֶל הסב, כּמבקשוֹת ממנוּ עידוּד.

— כּךְ, כּךְ! — מילמל הסב. — סוּס הוּא כּלב, וכלב הוּא סוּס… אֵלה תּוֹלדוֹת נחַ, נכנַס יין, נוֹסַף כּוֹחַ… חי־חי־חי!…

וּמדי הבּיטוֹ כּךְ בּעֵיניו העצוּמוֹת למחצה אֶל נכדוֹ, הרכוּב על־גבּי הסוּס, אֶל בּרכּיו הערוּמוֹת ואֶל מיבלט ירכיו העגוּלוֹת, חָלפה את לבּוֹ כּבּרק מַחשבת־תּאוָה: “להלקוֹתוֹ, את השקץ!”… הלא מעתּה רבּוֹ הוּא, מלמדוֹ קמץ־אלף, האַף אֵין זאת?… להלקוֹתוֹ…

אָכן רעיוֹן הוּא זה, רעיוֹן נפלָא מאוֹד. אַךְ לפי שעה דבקה שינה לעֵיניו, והעששית הגדוֹלָה, התּלוּיה ממַעל, מסתֹּובבת בּמהירוּת משוּנה, והעייפוּת הרכּה והנעימה תּוֹססת בּכל איברי גוּפוֹ, כמישרת־דוּבדבנים מתוּקה. אַשרי האִיש, שנפל לוֹ בּחלקוֹ נתח טוֹב ושמן!…

כּשהתעוֹרר גדליה משנתוֹ החטוּפה והיה מוּטל עדיִין על הסַפּה בּעֵינַיִים עצוּמוֹת, כּבר עמדה מחשבתּוֹ בּדמיוֹנוֹ, עוֹמֹדֹת וּמסיתה בּוֹ אֶת יִצרו, מזרזתּוֹ להתגבּר ולָקוּם לפעלוֹ. פּקח עַיִן אַחַת וראה אוֹר וּדממה בּחדר המרוּוָח, וּבתוֹךְ הדממה יוֹשב נכדוֹ הקטן ממוּלוֹ על שרפרף נמוּךְ וסוֹקר אוֹתוֹ בּשנתוֹ. הפּנים הקטנים והבּריאִים מפיקים תּוֹם ותמהוֹן והעֵינַיִים היפוֹת פּקוּחוֹת לרוָחה, מתּוֹךְ סַקרנוּת גלוּיה. גדליה הרגיש, כּי גל חַם הכּה על לבּוֹ וּשנתוֹ פּגה ממנוּ בּבת אֶחָת. מיד התחַזק וישב על הסַפָה.

­— מוֹשקילי, קרב־נא אֵלָי! — רמַז בּאֶצבּעוֹ לנכדוֹ.

מישה קרב ועמד לפניו בענוָה. גדליה צבט לוֹ בּלחיוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת.

— אמוֹר־נא לי, בּני יקירי, מה אני לָךְ?

— סָב! — ענה מישה והשפיל את עֵיניו מתּוֹךְ בּושה אֶל נַעלי הסב.

— כּן דיבּרתּ! — אוֹמר גדליה בּסבר פּנים יפוֹת וּמוֹשךְ אֶת נכדו אל בין ברכיו. — ועתּה, מוֹשקילי, אמוֹר לי, יקירי, מה עוֹד אני לָךְ?

— מה עוֹד? — שוֹאֵל מישה מתּוֹךְ אֵימוּן.

— רב! הלא שמַעתּ מַה שאָמַר אַבּא שלךָ: רבּךָ אני! רוֹצה אַתּה שאהיֶה רבּךָ?

— כּן! — עוֹנה מישה וּמוֹסיף להבּיט אֶל נַעלי הסב.

— וּבכן, על דבר אֶחָד כּבר קיבּלנוּ את הסכּמתךָ, — אוֹמר גדליה ומַנעים דיבּוּרוֹ בּניגוּן. — ועתּה, מוֹשקילי, ילדי היקר, מכּיוָן שכּךְ, אמוֹר לי אֵיפוֹא, אֶפשר יוֹדע אַתּה, מה עוֹשׂה רב?

— מה? — שוֹאֵל מישה בּאֵימוּן מוֹסיף והוֹלךְ, מרים עֵיניו היפוֹת מעל נַעלי הסב ותוֹלה אוֹתן בּזקנוֹ המגוּדל פּרע.

— הרב — מַסבִּיר גדליה לנכדוֹ בּלָשוֹן רכּה, מוֹשכוֹ לאַט ודוֹחקוֹ יפה לבין בּרכּיו — הרב, מוֹשקילי, מַלקה… הרב מסיר אֶת רצועתו, מַתּיר אֶת כּפתוֹרי מכנסיו של היֶלד, מַפשיל לוֹ אֶת כּוּתּנתּוֹ למַעלָה, וּמַלקה, וּמלקה… אָסוּר להיוֹת שקץ! — מַעמיד הוּא פּתאוֹם פּנים חמוּרים וּמרים עַל היֶלד קוֹל גערה.

מישה אֵינוֹ מבין לכוונתוֹ של הסב וּמַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִים נבהלוֹת. הסב מוֹסיף ולוֹחצוֹ בּין בּרכּיו וּממַשש אֶת בּשׂרוֹ בּאֶצבּעוֹת להוּטוֹת. מישה מַתחיל לבכּוֻת.

— אֶה, כּבר בּוֹכה אַתּה, בּן סוֹרר וּמוֹרה? המתּן קצת, עוֹד יִהיֶה לךָ פּנַאי לבכּוֹת אֶצלי!… — וּגדליה מתכּוֹפף כּוּלוֹ, מבקש לפתּח אֶת מכנסי היֶלד בּידוֹ האַחַת, כּשידוֹ האַחרת אוֹחזת בּחָזקה אֶת הגוּף הרךְ, המתאַמץ להשתּמט ממנוּ.

— אַל תּזוּז! עמוֹד בּשקט! השוֹמע אַתּה מַה שאוֹמרים לָךְ? אָסור להיוֹת שקץ!… — מגמגם הוּא בּרעדה, מַרכּין את זקנוֹ המגוּדל אֶל אוֹתוֹ המקוֹם בּמכנסַיִים שלפי הנוֹהג שבּעולָם הכּפתּוֹרים מצוּיים שם.

— השד יוֹדע אוֹתם עכשיו ואֶת מכנסיהם החדשים! —

לוֹחש הוּא מתּוֹךְ התרגזוּת, בּוֹדק וּמְפשפּש בּמכנסי היֶלד בּאצבּעוֹת רוֹעדוֹת, כּשזה מפרכּס וצוֻרח בּזרוֹעוֹתיו.

רגע אֶחָד הכּהוּ לבּוֹ: הלא נכדוֹ הוּא זה, בּן בּנוֹ היחיד, עצמוֹ ובשׂרוֹ… אַךְ בּרגע השני הבהיק לנגד עֵיניו בּשׂר חַי, צח ואָדוֹם. מיד חָטף והסיר מעל מתניו אֶת הרצוּעה, חָפז וּמתח על בּרכּיו, כּמוּמחה לאוֹתוֹ דבר את קרבּנוֹ הקטן והתחיל עוֹשׂה במלאכה.

— אַהא! אַהא! נכד כּזה אָתּה? אֵינךָ שוֹמע בּקוֹל סבךּ? אֵינךָ שוֹמע בּקוֹל רבּךָ? מאָה פּעמים אָמרוּ לךָ: אַסוּר להיוֹת שקץ! אָסוּר להיוֹת שקץ! אָסוּר להיוֹת שקץ!…

בּרכּיו הלוֹחצוֹת את הגוּף הקטן החַם הוֹסיפוּ אוֹן ועצמה, להטוּ בּאֵש זרה. היֶלד נאבק עמוֹ בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו, יִיבּב יבבה נוֹאֶשת וּבעט בּרגלָיו בַּאויר. גדליה התעמק בּמלאכתּוֹ בּרגש, בּהנאָה, בּכל חוּשיו.

— אַבּא, מַה זאת?

בּפּתח עמד מוֹטקי, טעוּן קוּפסוֹת וחפיסוֹת שֹוֹנוֹת, חיור וּמשתּוֹמם למַראֵה עֵיניו. גדליה נתבּהל, שמט אֶת היֶלד הצוֹרח מעל בּרכּיו וגימגם:

— אֵין בּזה כּלוּם… דבר של מַה־בּכךְ… רק הלקיתי אוֹתוֹ… אֵין בּזה משום סַכּנה חָלילָה… רק הלקיתי אוֹתוֹ… הוּא החזיק בּידיו את מכנסיו, שצנחוּ מעליו בּשעת הפּעוּלָה, ועמד לפני בּנוֹ כּוּלוֹ פּרוּע, אָדוֹם, שוֹתת זיעה.

— נוּ, מה אַתּה מַבּיט בּי כּכה, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ? מה אַתּה מַבּיט?… נוּ, הלקיתי אוֹתוֹ! לימדתיו קצת דרךְ־אֶרץ!… וּבכן, מַה בּכךְ? כּלוּם רצחתּיו נפש?… הראִיתם כּזאת מימיכם? אָסור לנגוֹע בּזה עכשיו! קוֹדש זה לָהם!

א

לייזר בּן משה־יוֹסי התּם, נַער עני מבּני העניִים, התחיל מכין את עצמוֹ למיבחָן בּגימנאסייה בּעֶזרת חביריו בּני העשירים.

מתּחילָה לא היה העניין הזה בּרוּר כּל־צרכּוֹ למשה־יוֹסי. רוֹאֶה היה כּי לייזר שלוֹ עוֹסק בּמיני לימוּדים וּמכין עצמוֹ לדבר מוּפלָא, שלא כּל נַער מן השוּק ראוּי לוֹ, אֶלָא שאוֹתוֹ הדבר היה למַעלָה מבּינתוֹ של משה־יוֹסי, ולשאוֹל על זה את בּני־ביתוֹ לא מצא את לבּו. פּעמים היה משה־יוֹסי רוֹאֶה בּביתוֹ נערים לבוּשים הדר, בּיניהם גם בּני הגבירים שבּעיר, והם מתהלכים עם לייזר בּנוֹ בּידידוּת רבּה, מלמדים אוֹתוֹ כּתב ולָשוֹן, מסיחים עמוֹ על כל מיני עניינים בּרוּסית דווקא, כּפריצים מַמש, והרי הם כּחביריו לכל דבר. כּל הימים עסוּק לייזר בּספריו — בּקריאָה, בּכתיבה וּבשינוּן מלים זרוֹת וּמשוּנוֹת. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שכּוֹתב הוּא בּמהירוּת מַפליאָה גם אַדריסוֹת בּשביל הנשים השכנוֹת, שבּעליהן בּאמריקה, וּמקבּל את שׂכרוֹ בּמזוּמנים, פּרוּטה לאַדריסה.

וּבלילוֹת, כשמשה־יוֹסי שוֹכב על משכּבוֹ, שוֹמע הוּא וּמַקשיב, כּיצד לייזר שלוֹ טוֹרחַ בּלימוּדיו, פּוֹסע בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, משנן לעצמוֹ את המלים הקשוֹת וחוֹזר וּמשנן אוֹתן. יש שהוּא מֵרֵךְ את קוֹלוֹ, כּמתחַנן וּמבקש על נַפשוֹ, ויש שהוּא מתרגז וּמדבּר קשוֹת. וּמשה־יוֹסי אֵינוֹ יוֹדע עדיִין בּבירוּר, מַה תּהיה תּכליתם של הלימוּדים הקשים האֵלה, שלייזר נוֹתן אֶת נפשוֹ עליהם ולָמה הם לוֹ? אבל דבר אֶחָד בּרוּר לוֹ: כּי לייזר שלוֹ יִהיֶה, אִם יִרצה השם, אִיש בּין אנשים, אָדם חָשוּב מאוֹד, אַף כּי בּנוֹ הוּא.

ב

משה־יוֹסי התּם הוּא יהוּדי עני וּשפל־בּרךְ, שהוֹחזק שוֹטה בעֵיני הבּריוֹת. נתוּן הוּא כּל ימיו להשגָחָתה וּלשלטוֹנה של אִשתּוֹ שׂרה־לאָה, אִשה רגזנית וקוֹלָנית, המַחזיקה חנוּת־מַכּוֹלת קטנה, מפרנסת בּה את בּיתה ונוֹהגת ממשלתּה בּיד רמה. בּימֵי הקיִץ, כּשמַגיעה עוֹנת גנים, משׂתּכּר משה־יוֹסי כּשוֹמר בּגן־הפּירוֻת של חַיִים קצר־הפּיאָה, ישן כּל לילוֹת שמירתוֹ בּסוּכּת־נצרים, ואִשתּוֹ שׂרה־לאָה בּאָה על שׂכרוֹ מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. וּבשאָר ימוֹת השנה הוּא עוֹזר כּנגדה בחָנוּת, נוֹשׂא עוּלָה, נכנע לפניה, שוֹמע תּוֹכחתּה וקללוֹתיה וּמקבּל מרותה בּאַהבה. שאָר בּני הבּיִת אַף הם נוֹהגים בּוֹ זילזוּל וּמעיזים פּניהם כּנגדוֹ, שלא כּדרךְ העוֹלָם, שבּנים נשמעים לאביהם וחַייבים בּכבוֹדוֹ. יש שמשה־יוֹסי מצטער על זה בּסתר־לבּוֹ, אֶלָא שדרכּוֹ בּשתיקה והירהוּרים, וּמימיו לא הבּיע את מַחשבוֹתיו בּקוֹל. בּכְלָלוֹ הריהוּ יצוּר דךְ ונכלָם שבְּני־אָדם אֵינם מַשגיחים בּוֹ ולא כּלוּם. לשוֹנוֹ מגוּמגמת, ועל־פּי רוֹב הוּא יוֹצא ידי חוֹבת הדיבּוּר בּהברוֹת הגָרוֹן והחוֹטם בּלבד. כּששוֹאלים אוֹתוֹ דבר, הוּא משיב על הן — הן ועל לָאו — לָאו. אבל לדבּר דבר מאֵלָיו, על אַחריוּת עצמוֹ, לא ניסה מימיו. חוֹשש הוּא להתחיל בּדיבּוּר, שמא לא יוכל לגמוֹר, וּלפיכךְ אֵינו מוֹצא לגוּפוֹ טוֹב משתיקה.

בּניו הגדוֹלים בּעלי־מלָאכה הם, חַייטים וסַנדלָרים, העוֹמדים בּרשוּת עצמם, משלמים לאִמם את שׂכר ארוּחָתם וּמבזבּזים את יֶתר כּספּם על בּגָדים נאִים וּנעלים מצוּחצחוֹת, על צוארוֹנים ועניבוֹת, ויש אוֹמרים: אַף על אכילת נַקניקים וּשתיית שיכר בּבית־המַרזחַ של אֶלי האדמוֹני. אֶחָד הוא לייזר בּן־הזקוּנים, שלא דרכיהם דרכיו. קטן זה נטל גדוּלָה לעצמוֹ ולא רצה בּשוּם אוֹפן להיוֹת בּעל־מלָאכה. תּחילה לָמַד תּוֹרה בּתלמוּד־התּוֹרה וּבבית־הישיבה ונשׂא חן וחסד לפני המלמדים. וּפתאוֹם נמלךְ והוֹדיע בּבּיִת, שנפשוֹ חָשקה בּלימוּדי הגוֹיִים. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ נהיתה חדשה בּביתוֹ של משה־יוֹסי התּם: גזירה יצאָה מלפני שׂרה־לאָה לפנוֹת את הבּיִת לכבדו בכל בּוֹקר בּמַטאטא. והבּת הבּכירה זלאטה אַף היא התחילה שוֹקדת על הסדר והניקיוֹן: מַרבּיצה בּכל עֶרב שבּת את רצפּת־העפר בּחוֹל אדמדם, משפשפת ושוֹטפת בּמַיִם את החלוֹנוֹת הקטנים וּמוֹסיפה עליהם מדי פּעם בּפעם קישוּטים של בּד צבעוֹני ושל נייר אדוֹם. ולא נתקררה דעתּה עד שהוֹפיעוּ ליד השוּלחָן שני כּיסאוֹת צבוּעים לתפאָרה, ואַחרי הכּיסאוֹת — ראִי מַבהיק. משה־יוֹסי רואֶה כּל זאת ודעתּוֹ מתרחבת. וּכשאֵין אִיש בּבּיִת, הריהוּ עוֹמד שעה ארוּכּה וזן עֵיניו בּכּלים החדשים, שוֹלח ידוֹ וּממַשש אוֹתם בּזהירוּת וּברגשוֹת כבוֹד, מלטפם באַהבה רבּה וצוֹחק לעצמוֹ צחוֹק נַחַת: הי־הי!

בּלילוֹת החוֹרף, כּשהנערים בּני העשירים באִים אֶל לייזר ללמדוֹ ולקרוֹא עמוֹ בּספרים, מתחַמק משה־יוֹסי ממחיצתם וּמתעלם מן העיִן. דרכּוֹ של משה־יוֹסי בּאותה שעה לעלוֹת על התּנוּר החַם, ששם משכּבוֹ, וּלהקשיב ממַחבוֹאוֹ אל דבריהם. מַראֵיהם של הנערים הנפלָאִים האֵלה, המפוּטמים וצחי־הפּנים, היוֹשבים גלוּיֵי־ראש ואֵינם חוֹששים לשוּם דבר, קוֹלוֹתיהם העליזים והצלוּלים, דיבּוּרם הזר והמהיר, ועל כּל אֵלה הכּרתו הנעימה של משה־יוֹסי, כּי לייזר בּן־זקוּניו זכה והיה כּאֶחָד מהם, מַפּילים עליו תּרדמה מתוּקה, והוּא ישן שנַת מאוּשרים.

דבר אֶחָד מַפליאוֹ בּיוֹתר: שׂרה־לאָה אִשתּוֹ, שאִשה פּשוּטה היא ואֵינה מצוּיה כָּלל אֵצל האוֹתיוֹת המַחכּימוֹת, מנַיִין לָה העוֹז והגבוּרה, שהיא נכנסת מדי פּעם בּפעם בּדברים עם הנערים המלוּמדים האֵלה ומנַהלת אוֹתם גם בּעצוֹתיה? אָכן כֵּנִים דבריהם של אַנשי הרחוֹב, המסַפּרים בּשבחָה של שׂרה־לאָה שלוֹ ואוֹמרים עליה, כּי אֵשת־חַיִל היא וּבריה נפלָאָה.

מתּוֹך מַחשבוֹת אֵלוּ מַחליט משה־יוֹסי בּלבּוֹ, כּי מכּאן וּלהבּא לא יהרהר עוֹד אַחרי מידוֹתיה של אשתּוֹ ולא יִתרעֵם עליה, כּשם שהיה נוֹהג לעשׂוֹת עד עכשיו, כּשזוֹ היתה מַתחילָה לקללוֹ וּלהבזוֹתוֹ בּעֵיני הבּריוֹת. נקוֹט כּלָל זה בּידךָ: אִשה חכמה כּמוֹה — הכּל מוּתּר לָה, הכּל מחוּל לָה!

ג

וכךְ עברוּ ימים ושנים, עד שהגיע יוֹם־הדין של לייזר, הוּא יוֹם עמידתוֹ למיבחָן בּגימנאסייה. אוֹתוֹ היוֹם היה משה־יוֹסי בּהוּל וּמבוּלבּל מאוֹד. כּל הלילה נדדה שנתוֹ מעֵיניו. שוֹכב היה על התּנוּר עֵר ונרגָש וּמַקשיב בּחרדת־לב לצעדיו הכּבדים של לייזר, שהיה צוֹעֵד בּכל כּוֹחוֹ על הקרקע וּפיו כּמַעיין המתגבּר. עכשיו כּבר נתבּרר לוֹ למשה־יוֹסי, שכּל כּוונתוֹ של לייזר אֵינה אֶלָא להיוֹת פּרוֹביזוֹר בּבית־המרקחת של שקוֹלניקוֹב. הוּא שקוֹלניקוֹב, המטייל בּכל עֶרב בּרחוֹבה של עיר על־גבּי אוֹפנַיִים וחוּט של זהב משוּךְ לוֹ ממשקפיו.

מוֹחוֹ של משה־יוֹסי מלא למן הבּוֻקר כּל מיני דמיוֹנוֹת והירהוּרים, המתרגשים וּמזמזמים בּוֹ בּלי הפוּגָה, כּזבוּבי־קיִץ בּהריחם דבש. אָכן נעים מאוֹד, המתוֹק ללבּוֹ מדבש, ניתּן לוֹ הפּעם לענוֹת בּוֹ. אֵיךְ יקוּם ויִהיֶה המאוֹרע הנפלָא הזה בּחַייו? עד היוֹם לא דיבּר עם שוּם בּן־אָדם על לייזר בּנוֹ וּגדוּלתוֹ, לפי ששוּם בּן־אָדם לא שאָלוֹ מימיו ולא נכנַס עמוֹ בּשׂיחָה על כּךְ. אבל היוֹם הלא יִיוָדע הדבר וישׂים את כּל הרחוֹב כּמרקחה. והוּא מציֵיר לעצמוֹ את התּכוּנה הרבּה: מהוּמה תּהיה בּבית־המדרש. חבוּרוֹת חבוּרוֹת יעמדוּ המתפּללים, כּוּלָם הוֹמים, כּוּלם רוֹגשים, כּוּלָם תּמהים אִיש אֶל רעֵהוּ: “השמַעתּם?… היִיתּכן?… בּן־זקוּניו של משה־יוֹסי!.. זה הקטן!… מי מילל לוֹ?”…

— אַך זה אוֹשר! אַך זה מַזל!… — כּךְ יסיחוּ בּוֹ בּאֵי בּית־המדרש ויפַנוּ לוֹ מקוֹם בּתוֹכם ויחלקוּ לוֹ כּבוֹד רב. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? הלא הוּא אָביו של הפּרוֹביזוֹר הצעיר לייזר!… וגבריאל השמש, זה הזקן הכּוֹעֵס ורוֹגז תּמיד, יאִיר פּניו אֵלָיו ויוֹשיט גם לוֹ את קוּפסַת־הקהל לֹקחת מתּוֹכה ריחָה של טאבּאק.

וּבניו של מיכל רוּחַ רעה, היוֹשבים עמוֹ מאחוֹרי הבּימה וּמציקים לוֹ תּמִיד בּזמַן התּפילה, שוֹפכים מַיִם על מקוֹמוֹ, מַה תּהא עליהם?

— יִתפּקעוּ מתוֹך קנאָה!

הדברים הקשים הלָלוּ אֵינם פּרי־רוּחוֹ של משה־יוֹסי עצמוֹ, אֶלָא נאֶמרוּ מפּי אִשתּוֹ שׂרה־לאָה בּשעת חדוָה. משה־יוֹסי חוֹזר עליהם בּפני עצמוֹ בּלחש ונהנה מהם הנאה משוּנה:

— יִתפּקעוּ מתוֹך קנאָה, הי־הי!

צר לוֹ המקוֹם למשה־יוֹסי בּחנוּתוֹ הקטנה. ידיו אֵינן נשמעוֹת לוֹ, כּשהוּא שוֹקל וּמוֹכר להקוֹנים הבּאִים. הרבּה קלָלוֹת נמרצוֹת כּבר שמע היוֹם מפּי שׂרה־לאָה אשתוֹ. חביבוֹת עליו הקלָלוֹת עתּה. אִשה כּמוֹה, שחָכמתה וּבינתה עמדוּ לה להביא אֶת בּנה למַדריגָה גבוֹהה כּזאת, רשאִית לקלל את בּעלה כּכל אַוַת נַפשה. הכּל מוּתר לה, הכּל מחוּל לה!… חוֹששת היא שׂרה־לאָה, שמא, חַס ושלוֹם, לא יעצוֹר לייזר כּוֹחַ וְיִכּשל בּלשוֹנוֹ, כּשיתייצב לפני המוֹרים בּגימנאסייה, וכל עמלוֹ יִהיֶה לשוא. וּלפיכךְ היא רוֹגזת כּל היוֹם. האומנם יִהיֶה כּדבר הזה? וכי אֶפשר, שלא יעמוֹד לייזר שלוֹ, נַער חָרוּץ כּל־כּךְ, הכּוֹתב בּמהירוּת אַדריסוֹת לאַמריקה, בּנסיוֹן? אָכן, עתּה הגיעה השעה למשה־יוֹסי, שיַראֶה בּעליל, כּי אָב הוּא, הדוֹאֵג לבניו. טוֹב טוֹב לוֹ לָקחת עתּה את התּהילים ולאמוֹר פּרקים אחָדים בּכוונה רבּה לשם לייזר בּן־זקוּניו, לרווחתו, לישוּעתוֹ. אוּלי יִשמַע אלוֹהים וירחם.

אבל עניין זה קשה בּיוֹתר למשה־יוֹסי. מעוֹלָם לא נתכּוון בּתפילָתוֹ לטוֹבת עצמוֹ וּלצרכי גוּפוֹ. מימיו לא העֵיז פּניו בּפני אלוֹהים ולא בּיקש ממנוּ דבר. ואֵיך יבוֹא עַתּה בּחוּצפּה כּזאת כּלפּי מַעלָה?…

ד

וּכשהגיעה השעה ולייזר בּא נדחָף הבּיתה, הוּא וחביריו המַקיפים אוֹתוֹ, כּוּלָם נרגָשים מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה, צוֹהלים וּמדבּרים בּקוֹל רם ונכנסים אִיש בּדברי רעֵהוּ, שׂרה־לאָה מַצהילה פּניה וּמתקנת מטפּחתּה על ראשה, ולייזר מסַפר בהתלהבוּת את כּל הנסים והנפלָאוֹת שנַעשׂוּ לוֹ בּגימנאסייה: כּיצד התחַכּמוּ המוֹרים להקיפוֹ בשאֵלוֹת וכיצד השׂכּיל הוּא לענוֹת כּהלָכה, — אוֹתה שעה התחַמק משה־יוֹסי בּאֵין רוֹאִים מן הבּיִת ונכנַס אל החָנוּת העזוּבה להתייחד שם עם שׂמחָתוֹ. קשה היתה לוֻ העמידה בּבּיִת, בּתוֹךְ החדוָה והצהלה, בּתוֹך השאוֹן הרב והדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק. מוּטב לוֹ לעמוֹד כּאן בּיחידוּת בּקרן ־זוית שבּחָנוּת, לעפעֵף בעֵיניו כּלפּי התּקרה וּלהקשיב קשב רב ללבּוֹ, הכּוֹרע תּחת כּוֹבד אָשרוֹ.

בּשבּת עם שחר, כּשהשכּים משה־מוֹטי עם נַערוֹ לתפילת שחרית, עדיִין היה בּית־הכּנסת ריק כּמעט. אֵצל התּנוּר שפּג חוּמוֹ, בּאוֹר הכּהה והקר של בּוֹקר־סתיו, ישבוּ יהוּדים בּוֹדדים נסוּכי־שינה, בּפנים רחוּצים וּמַבהיקים, ואָמרוּ תּהילים. טבלוּ אֶצבּעוֹתיהם בּפיהם, דיפדפוּ אֶת הדפּים בּזה אַחַר זה, וּבין אמירה לאמירה הטוּ אוֹזן אִיש לשׂיחַת חבירוֹ. סחוּ בּעסקי גנים, בּלפת וסלק, בּכרוּב, בּתפּוּחי־אדמה וּבשאָר ירקוֹת אפילים, שלא נַעשׂוּ יפים בּשנה זוֹ, וּבעליהם ירדוּ אִתּם למַעמַקי האדמה. וּבאוֹתה שעה נשקף בּעד החַלוֹנוֹת סתיו קוֹדר וקר, וגשם דק, מוֹסיף והוֹלךְ, דפק ושטף על־פּני הזכוּכיוֹת המזדעזעוֹת.

משה־מוֹטי ונערוֹ נכנסוּ לבית־הכּנסת בּחשאי וּביִראָה, כּמתגנבים. וּמפּני ששניהם היוּ כּפוּפים וּרטוּבּים, רוֹעדים מצינה, נדמוּ כּשׂיוֹת נידחוֹת, נרדפוֹת על צוָאר, הגדוֹלָה בּראש והקטנה כּרוּכה אַחריה. אִיש מן היוֹשבים אֶל התּנוּר לא השגיח בּהם, ועמדוּ שניהם בּתוֹךְ בּית־הכּנסת הריק עמידה זרה, כּאִילוּ נתעוּ למקוֹם־נכר. הנַער היה מקוּשט היוֹם קישוּטי יוֹם טוֹב: בּפּעם הראשוֹנה לימי חַייו לָבש צוָארוֹן לָבן של נייר עם מין עניבה כּחוּלָה, שמתּוֹכם נראָה צוָארוֹ השחוֹר והדק רזה ועלוּב משהיה.

– אַבּא, יכוֹל אַתּה עכשיו לדבּר עם רב גבריאֵל השמש, אִם רצוֹנךָ בּכךְ… – לָחַש הנַער לאָביו, ולבּוֹ התחיל דוֹפק דפיקה מוּקדמת.

– הא? – שאל משה־מוֹטי. רגע ניבּט ממקוֹם עמדוֹ כּמהסס, אַחַר־כּךְ חיזק אֶת לבּוֹ, סילק ידיו לאחוֹריו וניגש בּחשאי אֶל הבּחוּר שבּתיל, שישב עם היוֹשבים בּקצה הסַפסל, ראשוֹ נטוּי למַעלָה, הוֹזה וּמַקשיב לשׂיחַת הבּריוֹת. ממוּל אוֹמרי־התּהילים ניצב גבריאֵל השמש, יהוּדי גאוָתן, חירש בּאָזנוֹ האַחַת, בּעל זקן אָרוֹךְ וחָשוּב, שזרקה שׂיבה בּאֶמצעיתוֹ. הלָה השפּיל עֵיניו אֶל סידוּר “כּל־בּוֹ” נפוּחַ וקרוּע, ניענַע מתּוֹךְ לחש־שׂפתיִים אֶת שׂפמוֹ העבה והזוֹעֵף והטה קצת, מתּוֹךְ וַתּרנוּת יהירה, אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת לצד המשׂוֹחחים. משה־מוֹטי התייצב בּענוָה וּבבוֹשת־פּנים ליד הבּחוּר שבּתיל ועשׂה עצמוֹ אַף הוּא כּמַטה אוֹזן לשׂיחַת המסוּבּים. נַערוֹ פּרש לקרן־זוית מוּצנַעת ואָרב לוֹ משם בּעֵינַיִים דוֹלקוֹת, כּולוֹ רוֹעֵד בּכתפיו הצנוּמוֹת וּבצוָארוֹ הדק והשחוֹר.

משה־מוֹטי תּלה עיִן חרדה, מחַננת, אֶל פּני גבריאֵל השמש, מתכּוון בּתביעת־עיִן זוֹ לשחדוֹ וּלעוֹרר אֶת דעתּוֹ על עצמוֹ. ואוּלָם גבריאֵל השמש יהוּדי קשה הוּא. גבּוֹת־עֵיניו הקוֹדרוֹת מוּשפּלוֹת אֶל הסידוּר, שׂפמוֹ הזוֹעֵם נע לאַט, וכךְ הוּא עוֹמד יהיר וקר, כּאִילוּ כּל העוֹלָם כּוּלוֹ אֵינוֹ כּדאי לוֹ. רק לפעמים הוּא מַרכּין אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת עם הסידוּר שבּידוֹ לעֵבר המשׂוֹחחים, מקמט מצחוֹ בּזעף וּפוֹלט מפּיו לתוֹךְ השׂיחָה הכּלָלית הברוֹת בּוֹדדוֹת, רוֹגזוֹת:

– הא? אֶט־נוּ!… הא? לא היוּ דברים מעוֹלָם!… הא? דברי־שטוּת אַתּם מדבּרים!… הא? בּהמוֹת אתּם כּוּלכם!…

מפּני דיבּוּרים נמרצים אֵלוּ נפלה רוּחוֹ של משה־מוֹטי, וּכבר התחיל לפקפּק, אִם יעמוֹד לוֹ כּוֹחוֹ הדל לפצוֹת פּיו אֶל השמש התּקיף וּלהשמיעוֹ דבר. בּחָשבוֹ אֶת מַחשבוֹתיו הנוּגוֹת האֵלה, חָדל להקשיב אֶל שׂיחַת המסוּבּים ונשׂא עֵיניו אֶל חלל בּית־הכּנסת הכּהה. יגוֹן קוֹדר, קר ושוֹמם, ניבּט מכּל מקוֹם וּמכּל פּינה: מן הסַפסלים הארוּכּים והריקים, מן הכּיוֹר המעוּקם, הנידח מכּנוֹ, מן אַרגז “השמוֹת” השבוּר, המוּטל הפוּךְ על צדוֹ, מן הבּימה המרוּבּעת, המַאפילה וּמַחרישה בּאַרבּעת עמוּדיה. ורק תּמוּה היה דבר אֶחָד: מַה ראוּ היהוּדים הזוֹעפים והדוֹאגים האֵלה, שלָבשוּ בּגדי־שבּת והקדימוּ לָבוֹא לכאן עם השכּמת הבּוֹקר? הלא אֶת הכּרוּב הכּה הבּרד, תּפּוּחי־אדמה הרקיבוּ מתּחילת צמיחָתם, עצי־הסקה נתייקרוּ, ועכשיו הנה ניתּךְ מן השמַיִים הקרים גשם־סתיו, מתדפּק על החַלוֹנוֹת, מבשׂר בּשׂוֹרה אבלה, כּי החוֹרף ממַשמש ובא.

אֶחָד מאוֹמרי־התּהילים קם ממקוֹמוֹ ויצא החוּצה. הבּחוּר שבּתיל הזיז עצמוֹ וּפינה מקוֹם למשה־מוֹטי. זה ישב והשתּעֵל מתּוֹךְ הכּרת טוֹבה. רגע נמלךְ בּדעתּוֹ, אַחר־כּךְ השתּעֵל שנית וּפתח ואָמַר למיטיבוֹ הצעיר:

– אוֹמר אני כּלפּי זה שמדבּרים כּאן: יקרוּת… זוֹ שלי אוֹמרת, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… והרי היא אוֹמרת: אָסוּר להלעיט אֶת גרוֹנוֹ של הגוֹי. היוֹם אַתּה נוֹתן לוֹ בּסאָה של תּפּוּחי־אדמה שני זוּזים, וּלמחר מתאַוה הוּא שני זוּזים וחָמש פּרוּטוֹת מתאַוה הוּא… סתם גוֹי חזיר… כּךְ אוֹמרת היא, זוֹ שלי, כּלוֹמר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…

שבּתיל עבר על הדברים האֵלה בּשתיקה, ורק עשׂה בּידוֹ תּנוּעה גמישה בּאַויר, הכניס את כּפּוֹ עם כּל חמש אֶצבּעוֹתיה לתוֹךְ בּית־הצוָאר של קפטנוֹ והתגָרד שם בּערפּוֹ פּעם וּשתּיִים בּתאוָה עצוּמה. משה־מוֹטי הבּיט מן הצד אֶל מַעשׂהוּ זה בּאֵימוּן רב והוֹסיף לדבּר:

– וּמַה סבוּר אַתּה, שבּתיל? וכי לא צדקה זוֹ שלי, כּלוֹמַר, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע?… אַף אני אוֹמר כּךְ: גוֹי אֵינוֹ יהוּדי. לָמה לוֹ לגוֹי כּסף? לשלם שׂכר־לימוּד, לקנוֹת זוּג תּפילין, הי־הי?… אוֹמר אני כּלפּי זה בּמַשמַע… הנה הוֹצאתי עשׂרה זוּזים, קניתי זוּג תּפילין לנַערי, כּלוֹמַר, לאַברמצי שלי בּמַשמַע…

הדבר הזה עשׂה מיד רוֹשם. הבּחוּר שבּתיל הוֹציא את ידוֹ מבּית־צוָארוֹ החם ונתן שתּי עֵיניו בּמשה־מוֹטי:

– הנַער שלךָ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה?

– הי־הי!… אֶלָא מַה סבוּר היִית. בּוַדאי! עשׂרה זוּזים כּסף שילמתּי בּזוּג תּפילין. ועדיִין היא רוֹצה לקנוֹת גם מַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע…

משה־מוֹטי נתן בּשעת מַעשׂה עיִן בּוֹחנת בּגבריאֵל השמש, לראוֹת, אִם הדברים עשׂוּ בּוֹ רוֹשם. ואוּלָם השמש עמד בּמקוֹמוֹ יהיר וחירש כּבתּחילה, מַקדיר עֵיניו אֶל הסידוּר וּמנַענע שׂפמוֹ בּזעף. וּכנגד זה נתרגש הבּחוּר שבּתיל. הלָה שלח מַבּט מלא השתּוֹממוּת אֶל הנַער החיור, הרוֹעֵד דוּמם בּפּינה, שאף אַויר מלוֹא ריאָתוֹ וקרא:

– קטן זה שכּמוֹתוֹ כּבר נַעשׂה בּר־מצוָה? תּוֹלעת זוֹ?!… בּאמוּנתי, כּל העוֹללים והיוֹנקים נַעשׂים בּני־מצוָה עכשיו!…

והוּא הניע בּידוֹ תּנוּעה של רוֹגז, התּיז מבּין שיניו רקיקה דקה, כּמתכּוון להבּיע בּזה אֶת התמַרמרוּתוֹ על סדר־העוֹלָם המקוּלקל בּימינוּ.

– הי־הי! – חיֵיךְ משה־מוֹטי כּאָשם וראה, כּי בּית־הכּנסת מתמַלא אנשים, המביאִים מן החוּץ בּוֹץ בּרגליהם, והשמש עדיִין עוֹמד ולוֹחש מתּוֹךְ הסידוּר ואֵינוֹ חוֹשש לשוּם דבר. לבסוֹף נוֹאַש מתּוֹחַלתּוֹ והלךְ מאֵצל התּנוּר וישב בּמקוֹמוֹ הקבוּע מאחוֹרי הבּימה.

– אַבּא, לא אָמַרתּ לוֹ? – שאָלוֹ הנַער בּקוֹל ירוּד.

– הלא אֵינוֹ רוֹצה לשמוֹע – התנַצל משה־מוֹטי לפני בּנוֹ. – אַחַר־כּךְ, בּשעת מכירת העליוֹת, אוֹמַר לוֹ. ואַתּה חזוֹר לעֵת־עתּה עוֹד פּעם על ההפטרה.

בּזמַן התּפילָה חָברוּ נַערי בּית־הכּנסת על אַברמצי ועמדוּ לבדוֹק בּצוארוֹנוֹ וּבעניבתוֹ, נוֹגעים בּהם בּאֶצבּע ומשערים את מחירם, העניים מתּוֹךְ קנאָה והעשירים מתּוֹךְ זילזוּל. אַברמצי עצמוֹ היה נרגָש כּל־כּךְ, שלא שׂם לבּוֹ לכל המתרחש סביבוֹ. ורק משה־מוֹטי, שנהנה מאוֹד מן הפּירסוּם הנַעשׂה לבנוֹ, קם בּטליתוֹ והתייצב בּתוֹךְ הנערים, מתפּלל בּלחש וּמַטה אוֹזן לדבריהם.

– עניבה זוֹ חציה משי! – הגן על העניבה המקוּפּחת על־ידי הבּיקוֹרת הקנתּרנית של נַערי העשירים.

לאַחַר שמוֹנה־עֶשׂרה של שחרית, בּזמן חזרת הש"ץ, לָקח אַברמצי את החוּמש וחָזר בּלחש על בּרכוֹת ההפטרה. אוֹתה שעה פּנה משה־מוֹטי אֶל שכנוֹ, היוֹשב לידוֹ מאחוֹרי הבּימה, ואָמַר לוֹ:

– הנַער שלי, כּלוֹמַר, אַברמצי שלי בּמַשמַע, מַה תּאמר עליו? הלא בּשבוּע זה נַעשׂה בּר־מצוָה!… והרי היא רוֹצה דווקא בּמַפטיר, כּלוֹמַר, זוֹ שלי, חַיה־לאָה שלי בּמַשמַע… הלא יוֹדע הוּא בּעל־פּה את כּל הבּרכוֹת עם הניגוּן כּמזמוֹר, קטן זה שכּמוֹתוֹ!… מַה דעתּךָ? האֶקנה לוֹ מַפטיר? הנה כּבר הוֹצאתי על זוּג תּפילין עשׂרה זוּזים כּסף!

אַךְ היא התעקשה, כּלוֹמַר, זוֹ שלי: רוֹצה היא גם בּמַפטיר!… הא, מַה סבוּר אַתּה?

השכן היוֹשב ליד משה־מוֹטי שינה מתוּקה של שבּת חטפתּוּ אוֹתה שעה בּאַפלוּלית הנעימה של אחוֹרי הבּימה. כּיוָן שהרגיש קוֹל אָדם מדבּר אֵלָיו, נזדעזע וּפקח שתּי עֵינַיִים מטוֹרפוֹת, כּמי שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחר, תּוֹהה וּמַבּיט בּפני חבירוֹ, כּאָדם האוֹמר: “מַה תּדבּר אֵלָי? דבּר אֶל הכּוֹתל!”…

אַךְ הנה הגיעה השעה, והשמש פּתח בּמכירות העליוֹת. משה־מוֹטי קם ממקוֹמוֹ והפךְ את פּניו אֶל הבּימה, עוֹמד וּמצפּה בּלב חָרד, מכין עצמוֹ לשעת סַכּנה וּמוֹשךְ בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת בּשׂערוֹת זקנוֹ הקלוּש, זקן־התּיִש. בּאַוִירוֹ של בּית־הכּנסת מרחפת המוּלָה שבּתּית חרישית, עירבּוּביה של קוֹלוֹת שוֹנים עם ניגוּנים שוֹנים. בּעלי־בתּים חשוּבים, מעוּטפים בּטליוֹתיהם, יוֹשבים לפני ספרי החוּמש, מתנוֹעעים אַט ועוֹברים בּנעימה על פּרשת השבוּע. אל אחוֹרי הבּימה מתכּנסים אַברכים צעירים, שטליוֹתיהם החדשוֹת צוֹנחוֹת דרךְ רישוּל מעל כּתפיהם, עוֹמדים בּחבוּרה וּמהנים עצמם בּשׂיחָה בּטלה, מלגלגים על הקהל וּמבדחים דעתּם. גבריאֵל השמש פּוֹסע על הבּימה אַחַת כּאן ואחת כּאן, מכריז בּקוֹל מזמר ממוּשךְ על שער העליוֹת, מתעכּב לרגָעים וסוֹקר אֶת הקהל סקירה מַקיפה בּעיִן קפּדנית, תּוֹבעת. אַךְ כּיוָן שהוּא צד רמיזת אֶצבּע של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, מיד פּניו מאִירים כּאילוּ בּאוֹר גָנוּז, והוּא חוֹפז ויוֹרד בּשלבּי הבּימה, מַטה אֶת אָזנוֹ השוֹמַעת אֶל אוֹתוֹ בּעל־הבּיִת, מַמתּיק עמוֹ סוֹד, מגחךְ וּמנַענע לוֹ ראשוֹ מתּוֹךְ נאמנוּת יתירה וחוֹזר ועוֹלה למקוֹמוֹ.

– עֶשׂ־רים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – זימר השמש את הזמר הרגיל שלוֹ.

כּעֵין זיע התחיל זוֹחל ויוֹרד בּערפּוֹ של משה־מוֹטי. חבוּרת האַברכים והבּחוּרים, המתבּדחים מאחוֹרי הבּימה, גָדלה והלכה, הקיפה את משה־מוֹטי ונַערוֹ כּכרכּוּם, ללא מוֹצא. משה־מוֹטי עמד כּבוּש בּתוֹכם, מפרכּס לָצאת ואֵינו מעֵיז.

– הנַער שלי… אָנא, עשׂוּ־נא טוֹבה… יֶש לי נַער יֶש לי… – גימגם לעוּמתם. אַךְ אִיש לא שעה אֵלָיו.

מרוֹב מבוּכה התחיל לפשפּש בּידיו מסביב, ואֶצבּעוֹתיו נגעוּ בּלחיוֹ הלוֹהטת של בּנוֹ. גָחַן אֵלָיו וראָהוּ עוֹמד דחוּק אֶל הסַפסל, הוֹרס להרים אֵלָיו את ראשוֹ ורוֹעֵד כּוּלוֹ כּמוֹ בּקדחת.

– שלוֹ־שים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!

– רב גבריאֵל! – חינן משה־מוֹטי קוֹלוֹ וּפשט ידיו אֶל השמש. ואוּלָם רק את אחוֹריו של רב גבריאֵל ראה, כּי פּניו היוּ מוּרכּנים אוֹתה שעה אֶל אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, שעמד ממוּלוֹ לפני הבּימה ולָחַש לוֹ על אָזנוֹ השוֹמַעת בּפנים שׂוֹחקוֹת.

– שב־עים פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר! – הכריז השמש בּרגש של נצחוֹן.

– רב גבריאֵל!…

הפּעם נדמה לוֹ למשה־מוֹטי, כּי הפריז על המידה וּמגרוֹנוֹ פּרצה צוָחָה רמה בּיוֹתר, שנשמעה כּעֵין זעקת־שבר.

– אֵלי… אֵלינוּ אֵין הוּא רוֹצה להבּיט כּלָל! – התנַצל לפני האַברכים וּפשט אֶת ידיו מתּוֹךְ יֵאוּש.

– מי? – שאָלוֹ אֶחָד מהם בּפנים שׂוֹחקוֹת.

– אוֹמר אני… יֶש לי נַער, תּינוֹק… וחָשקה נַפשוֹ בּמַפטיר…

לבסוֹף הצליח משה־מוֹטי לָצאת בּשלוֹם מתּוֹךְ הדחָק, התייצב ליד שלבּי הבּימה, מצפּה וּמכין ראשוֹ לרמיזה כּלפּי גבריאֵל השמש, כּשאֶצבּעוֹתיו ממַשמשוֹת בּשׂער זקנוֹ הקלוּש. לידוֹ עמד נַערוֹ, מוּכן וּמזוּמן בּחומש מתּחת לזרוֹעוֹ וּבאַדמימוּת הלוֹהטת בּלחָייו הכּחוּשוֹת.

מיד התלקטוּ אֵלָיו נַערי בּית־הכּנסת, צוֹחקים וקוֹרצים זה לזה בּערמימוּת.

– אִיש למקוֹמוֹ, בּחוּרים! – נזף בּהם זקן רגזן אֶחָד, וּבדרךְ־הילוּכוֹ דחף דווקא אֶת נַערוֹ של משה־מוֹטי, דוֹחף ואוֹמר: – לךְ, שקץ שכּמוֹתךָ, עדיִין מסרב הוּא!

מתּוֹךְ סַערת־הנפש חָפז משה־מוֹטי ואָחַז בּיד בּנוֹ הנעלָב, עלה עמוֹ על הבּימה והתייצב לפני השוּלחָן, עוֹמד שם בּבוֹשת־פּנים וּמגחךְ על סביבוֹתיו. כּדי למצוֹא זכוּת לעמידתוֹ כּאן, בּמרוֹם הבּימה, לעֵיני כּל הקהל, שלח ידוֹ אל הקוּפסה של טאבּאק־ההרחה, המוּצבת על השוּלחָן לצרכּם של המתפּללים, וּביקש לפתּוֹחַ אוֹתה. אַךְ ידוֹ רעדה, והטאבּאק נשפּךְ על־פּני המַפּה. משעשׂה מַעשׂה נוֹרא זה, עמד להתגָרד בּערפּוֹ, מתגָרד וּמַבּיט על הטאבּאק השפוּךְ, כּמי שהרג את הנפש.

אַךְ הנה נתקל בּוֹ השמש ונתן בּוֹ עיִן פּוֹזלת.

– רב גבריאֵל, אַל־נא יִחַר אַפּךָ… רוֹצה היִיתי…

– הא? – נתן עליו השמש בּקוֹלוֹ והרכּין אֵלָיו לרגע את אָזנוֹ השוֹמַעת.

– הנה זה הנַער… נַערי שלי הוּא… – מילמל משה־מוֹטי ורמז בּידוֹ על בּנוֹ. – ואָמרה… כּלוֹמַר, אִשתּי שלי… למַען השם… התעקשה… תּינוֹק, וגדוֹלָה הרחמנוּת…

בּאוֹתוֹ רגע צד השמש בּעֵינוֹ רמיזת אֶצבּעוֹ של אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, וּמיד עזב את משה־מוֹטי והכריז בּקוֹל אָדם צוֹלח, שסוֹף נצחוֹנוֹ בּא:

– מ־אָה פּרוּ־טה ה־מַפ־טיר!

ואַחַר־כּךְ דפק בּידוֹ על השוּלחָן, לאוֹת כּי תּמה המכירה. בּסוֹבבוֹ על הבּימה אֵילךְ ואֵילךְ מתּוֹךְ זחיחות־הדעת על גמַר העֵסק המוּצלָח, נתקל שוּב בּמשה־מוֹטי, שעמד כּהלוּם־רעם עם נַערוֹ המרתּת. גָחַן אֵלָיו וּשאָלוֹ בּקוֹל גערה:

– הא? מַה רצוֹנךָ אֵיפוֹא? דבּר דברים ואֶשמַע!

א

שיינין, “אֶכּטאֶרן” בּעל תּעוּדת־בּגרוּת וכוֹבע כּחוֹל של סטוּדנטים, עלם רךְ־המזג, שעֵיניו בּיישניוֹת וּזקן־משי רךְ עוֹטר אֶת לחָייו, בּא עם מזוָדה של נצרים ועם חבילה צרוּרה בּשׂמיכה ירוּקה אֶל האַכסַניה החדשה אשר שׂכר. את הדלת פּתח לו לרוָחָה אַברךְ קטן־קוֹמה, בּפינסנה על חוֹטמוֹ, בּכיפּה של משי על ראשוֹ וּבספר תּקוּע מתּחת לבית שחיוֹ. משראה זה את פּני הבּא, ניצנץ לעוּמתוֹ בּזכוּכיוֹת הפּינסנה וקרא מתּוֹךְ שׂמחה:

– אָה, סוֹף־כּל־סוֹף, הסטוּדנט שלָנוּ, האָדוֹן שיינין! ואני יוֹשב כּאן כּל הזמַן וּמחַכּה לָךְ. כּבר כּלוּ עֵינַי מחַכּוֹת!

שיינין עבר דרךְ הפּרוֹזדוֹר האָפל אל חַדרוֹ. כּשהרגיש, כּי האַברךְ הקטן הוֹלךְ אַחריו בּפסיעוֹת קטנוֹת, הפךְ אֵלָיו ראשוֹ והציץ עליו.

– האַתּה הוּא בּעל־הבּית?

– סבוּר אני, כּי אֶפשר לאמוֹר כּךְ. על כּל פּנים, בּשבילךָ אֶהיֶה אני בּעל־הבּית!

– מַה פֵּירוּש? מי הוּא אֵיפוֹא הזקן, שהשׂכּיר לי את החדר.

– אָה, הזקן? זה אֵינוֹ כּלוּם. זה רק חוֹתני.

שיינין התבּוֹנן רגע מתּוֹךְ סַקרנוּת אֶל בּעל דירתוֹ החדשה. לנגדוֹ עמד בּפתח החדר בּן־אָדם גוּץ ועגוֹל, בּפנים מפוּטמים יפה, בּלחָיים חַכליליוֹת, מַבהיקוֹת מתּוֹךְ שחוֹר זקן קטן, בּשרשרת של כּסף על חָזהוּ, וכוּלוֹ מאִיר בּעד זכוּכיוֹת הפּינסנה בּאוֹשר כּפוּל, נהנה מעצמוֹ בּפרט וּמכּל העוֹלָם בּכלל. שיינין גָחַן אֶל המזוָדה לפתּוֹחַ אוֹתה וּלסַדר חפציו. אַךְ האַברךְ לא זז ממקוֹמוֹ. בּידוֹ האַחַת אָחַז את הספר, כּמין דוּגמה וסמל לעֶצם טבעוֹ, וּבידוֹ האַחרת השתּעשע בּשרשרת שעוֹנוֹ, הרקידה בּאֶצבּעוֹ על חָזהוּ, כּמאַשר ואוֹמר: כּךְ הוּא.

– רצוֹנךָ לאמוֹר לי דבר?

– לאמוֹר דבר? – האַברךְ החליק ונכנס לתוֹךְ החדר. – אוֹי־אוֹי! עוֹד נאמַר ועוֹד נדבּר, אִם יִרצה השם. כּוונתי, אַחַר כּךְ, בּמשךְ הזמַן, לכשנַכּיר אִיש את רעֵהוּ מקרוֹב. סבוּר אני, כּי אנשים כּמוֹנוּ בּדרךְ כּלָל, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, יִמצאוּ עניינים לענוֹת בּהם. ואוּלָם סלח־נא, אדוֹני הסטוּדנט, אֶפשר נעים לךָ יוֹתר לדבּר עמי בּלשוֹן המדינה, לשוֹן רוּסיה אִמנוּ, כּמוֹ שאוֹמרים? בּבקשה, פּאַזשאַלוּיסטאַ. שוֹמע אני רוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה.

– האוּמנם כּן הוּא? על־פּי כּל חוּקי הגראמאטיקה?

בּיקש הדייר להתל קצת בּבעל־דירתוֹ החָדש, שנראָה לוֹ מגוּחָךְ בּיוֹתר, אֶלָא שמזגוֹ הרךְ לא נתנוֹ להפריז על המידה. ולָכן כּבש אֶת יִצרוֹ וּפנה אֶל האַברךְ מן הצד:

– המוּתּר לי לשאוֹל, בּמה אַתּה עוֹסק?

– בּמה אני עוֹסק? מַה שייךְ לאמוֹר? הלא ידעתּ, אנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. עוֹסקים בּקריאָה, בּכתיבה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אבל בּדרךְ כּלָל, לשם פּרנסה, אני עוֹסק בּבוּכהאלטרייה, מנַהל אֶת חשבּוֹנוֹת בּית־המסחָר שלי, כּלוֹמַר, שלי וגם של חוֹתני. אַךְ הבה נראֶה את הספרים, שסטוּדנט, העוֹמד להיכּנס לאוּניברסיטה, מוֹצא בּהם חפץ. מַה טיבם? היסטוֹריה? מַאתּימַאטיקה? גיאוֹגראפיה? אוֹ אֶפשר גם פּרוֹקלאמאציה? אֵין בּכךְ כּלוּם, יכוֹל אַתּה להראוֹתני הכּל, אדוֹני הסטוּדנט. גם אנַחנוּ מבינים קצת בּעניינים אֵלוּ!

וּמיד נטפּל למזוָדה הפּתוּחה, כּרע על בּרכּיו והתחיל להוֹציא מתּוֹכה ספר אַחַר ספר, עיֵין בּשעריהם, קרא שמוֹתיהם בּקוֹל רם וּבהטעמה מיוּחדת, המתּיקם בּפיו כּדבש: “תּולדות הציוויליזאציה בּאנגליה”, “כּל כּתבי אַ. ס. פּוּשקין”, “כּה אָמַר זאראטוּסטרה”, “תּוֹלדוֹת הפּילֹוסוֹפיה”… לשם הספר האַחרוֹן הציץ האַברךְ על הדייר החדש הצצה משוּנה, כּמשתּוֹמם, ותוֹךְ כּדי רגע אוֹרוּ פּניו, כּאילוּ נשפּךְ עליהם זוֹהר עֶליוֹן. ניענַע בּראשוֹ, הקיש בּלשוֹנוֹ וקרץ בּעֵיניו אֶל שיינין מתּוֹךְ חיוּךְ ערמוּמי רב־מַשמעוּת:

– אִי־הי־הי!…

שיינין קם מעל האָרץ, עזב את המזוָדה עם הספרים בּידי האַברךְ ועמַד להציע את מיטתוֹ, פּיתּח את החבילה הצרורה בּשׂמיכה הירוּקה, הוֹציא מתּוֹכה כּר בּחיפּוּי אָדוֹם וטפח בּוֹ בּכל עוֹז. מתּוֹךְ הטפיחוֹת הנמרצוֹת שהטיח בּכלי־משכּבוֹ, ניכּר היה, כּי היטב חָרה לוֹ על עצמוֹ, שבּעל מזג רךְ הוּא ואֵינוֹ מוֹצא את לבּוֹ לשלח את האַברךְ אֶל כּל הרוּחוֹת. לאַחַר שכּילה חמתוֹ בּכּר, נתקררה דעתּוֹ בּמקצת.

ואַף־על־פּי־כן החליט להעמיד פּנים קוֹדרים, להחריש כּאילם ולא לענוֹת דבר את היהוּדי הטרחָן הזה. מתּוֹךְ החלָטה תּקיפה זוֹ הוֹציא את קוּפסַת הסיגָריוֹת, פּזל בּעֵינַיִים רוֹגזוֹת לצד האַברךְ, המפשפש עדיִין בּצרוֹר ספריו, והצית גפרוּר. משראָה אוֹתוֹ האַברךְ בּכךְ, חָפז וקם מעל הספרים, יצא מן החדר וּמיד חָזר עם קנה־מקטרת תּקוּע בּפיו, הקיש עליו בּאֶצבּעוֹ ונשף בּוֹ אֶל מוּל פּני הדייר:

– כּלי יקר. ענבּר טהוֹר. קיבּלתּיו בּירוּשה מאֵת סבי, עליו השלוֹם.

כּשראה, כּי הדייר אֵינוֹ יוֹרד לסוֹף כּוונתוֹ וּמַחריש, תּקע שוּב את קנה־המקטרת אֶל תּוֹךְ פּיו והקיש עליו בּאֶצבּעוֹ:

– כּדאי לטעוֹם טעם סיגָרייה של סטוּדנט, המכין עצמוֹ להיוֹת דוֹקטוֹר. הדבר מעניֵין מכּמה וכמה טעמים. אָדם שכּמוֹתךָ זהיר מסתּמא בּשמירת חוּקי הבּריאוּת, יוֹדע מה ההיגיאֵנה דוֹרשת מנקוּדת־השקפה שלָנוּ. אני יֶש לי כּלָל שלי: הפּילוּסוּפים ואַנשי־המוֹחַ כּל מַעשׂיהם שקוּלים בּמאזני השׂכל. אָכן לא קל להיוֹת פּילוּסוּף. אפילוּ להבין אוֹתם לא כּל אָדם מסוּגָל! וּבזה יכוֹל אני להתפּאֵר: אני מבין אוֹתם עד תּכליתם!

לאחר ששמע הדייר דברים אֵלוּ שיש בּהם אבק חנוּפה, נכנַע למזגוֹ הרךְ, פּתח את קוּפסַת הסיגָריוֹת והגישה לפני האַברךְ בּלי דבּר דבר. זה פּשט שתּי אֶצבּעוֹת ונטל בּזהירוּת סיגָרייה, התבּוֹנן בּה תּחילה משתּי קצוֹתיה, כּמי שמתבּוֹנן בּדבר הראוּי לפליאָה, ועישן אוֹתה בּרגש מיוּחָד, מצדד ראשוֹ, כּמַקשיב לטעמה, משׂים פּיו כּשפוֹפרת וּמַשיב מתּוֹכה, בּפנים מאִירים וּבעֵינַיִים עצוּמוֹת למחצה, סילסוּלי־עשן דקים, כּמתכּוון לאמוֹר: “הרוֹאֶה אַתּה? זוֹהי בּדיוּק נקוּדת־ההשקפה שלָנוּ”. אַחַר־כּךְ ישב בּהרחָבה על המיטה המוּצעת של הדייר והתחיל לסַפּר מַעשׂה אָרוֹךְ, השייךְ לענין העישוּן. פּעם אַחַת, כּשנסַע לרגל מסחָרוֹ לווארשה, נזדמן לוֹ בּרכּבת דוֹקטוֹר אֶחָד מפוּרסם, מאוֹתם הדוֹקטוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם, שבֹּטביעוּת־עין ראשוֹנה קשה לעמוֹד על חשיבוּתם: קוֹמתם קטנה, גוּפם צנוּם וּלבוּשם דל. אמת, מנקוּדת־השקפה זוֹ רשאי הוּא להעיד על עצמוֹ: כּשהוּא נוֹתן עיִן בּמין ציפּוֹר מציפּרים אֵלוּ, מיד הוּא יוֹדע את אשר לפניו. מַכּיר הוּא אוֹתם על־פּי הקרחת. וכךְ היה גם בּאוֹתוֹ דוֹקטוֹר: ראה אָדם קטן יוֹשב בּפינַת הקרוֹן וקוֹרא בּעיתּוֹן גָדול, כּתוּב גרמַאנית אוֹ צרפתית אוֹ לאטינית, וּמעקם בּשעת מַעשׂה את חוֹטמוֹ – אָה, הלא מאַנשי שלוֹמנוּ אָתּה!… בּקיצוּר, לָמה לוֹ להאריךְ הרבּה? שניהם נכנסוּ בּשׂיחה ונתחַבּבוּ זה על זה, מַמש כּמוֹ כּאן, בּשׂיחָתוֹ עתּה עם האָדוֹן הסטוּדנט. והגיעוּ הדברים לידי כּךְ, שבּאַחַת התּחנוֹת רץ והביא קוּמקוּם רוֹתחים, וּשניהם ישבוּ שבת ריעים ושתוּ תּה. ואֶפשר לא היה זה תּה, אֶלָא שיכר? חַכּה כּמעט רגע. הלא מאָז כּבר עברה לא שנה אַחַת ולא שנתיִים, אֶלָא בּעֶרכּךָ שלוֹש שנים!… אָמנם כּן, עכשיו הוּא נזכּר: זה היה בּאמת שיכר. וסימן לדבר יש: שניהם הקישוּ כּוֹסוֹתיהם זוֹ לזוֹ ושתוּ לחַיִים, מַה שאֵין נוֹהגים בּתה. ואוּלָם לא זה עיקר כּוונתוֹ לסַפּר. עיקר כּוונתוֹ – הסיגָריוֹת. סיגָרייה נתן לוֹ הדוֹקטוֹר ההוּא, שאֶת טעמה יִזכּוֹר כּל ימי חַייו. גם עתּה, כּשהוּא מַעלה בּזכרוֹנוֹ את ריחַ הניחוֹחַ של אוֹתה סיגָרייה, הריהוּ מַרגיש מעֵין סחַרחוֹרת בּראשוֹ, כּאִילוּ שתה יֵין טוֹקאי טוֹב.

וּכדי להראוֹת בּעליל אֶת טיבה של אוֹתה סיגָרייה, שאף האַברךְ מלוֹא פּיו מקנה־המקטרת, קפץ שׂפתיו כּשפוֹפרת והִשיב מתּוֹכה סילסוּל־עשן דק מן הדק, כּאוֹמר: “כּזה בּדיוּק היה ריחָה!”

שיינין ניגש אֶל האַברךְ ועמַד לפניו קוֹדר וּמַחריש. רגָעים מספּר הבּיט אֵלָיו בּלב נעכּר, וּכשראה, כּי זה מוֹסיף לָשבת על מיטתוֹ שוֹקט וּבוֹטח, מעשן אֶת הסיגָרייה להנאָתוֹ וּמַשיב מפּיו את סילסוּלי־העשן אל התּקרה בּפנים מדוּשני־עוֹנג, הפךְ אֵלָיו עוֹרף, יצא מן החדר וסגר אַחריו את הדלת בּרעש. ואוּלָם מיד חָזר ונכנַס מתּוֹךְ החלָטה נמרצה, פּנה אֶל האַברךְ בּפנים חמוּרים, עשׂוּיִים לבלי־חָת, ודיבּר אֵלָיו קשוֹת:

– צריךְ אני לאמוֹר לךָ, כּי אִיש עסוּק אני בּמאוֹד מאוֹד!

האַברךְ קם מעל המיטה, פּלט מתּוֹךְ קנה־המקטרת את זנַב הסיגָרייה אֶל הקרקע, רמַס ומיעֵךְ אוֹתוֹ בּרגלוֹ וענה ואָמַר:

– לי אֵין אַתּה צריךְ כּלָל לאמוֹר זאת. יוֹדע אני גם יוֹדע, כּי אִיש עסוּק אַתּה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – לישב כּל הימים וכל הלילוֹת על פּילוּסוּפיה והיסטוֹריה? ולא סתם היסטוֹריה, אֶלָא היסטוֹריה של אַנגליה! לאנשים כּמוֹנוּ, מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, אֵין צוֹרךְ לשׂבּר את האוֹזן – ידענוּ פּירוּשה של עבוֹדת־המוֹחַ! רוֹצה אַתּה לנסוֹע דווקא בּרכּבת על־פּני מסילת־הבּרזל – הטריחָה־נא עצמךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, שׂים שׂכל, חקוֹר ודע, כּי החַשמַל הוּא כּךְ וכךְ, וכי הקיטוֹר הוּא כּךְ וכךְ. אַךְ לָמה לָנוּ להרחיק לכת אל הפּילוּסוּפיה? הבה נקח חָכמה אַחרת, הקרוֹבה לָנוּ יוֹתר. מתכּוון אני להיסטוֹריה־גראֶץ. אני טוֹעֵן בּשלי: גם היסטוֹריה־גראֶץ חָכמה עמוּקה היא, שלא כּל אָדם מסוּגָל להגיע עד תּכליתה. המבין אַתּה בּלשוֹן־הקוֹדש? מריסי עֵיניךָ ניכּר, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש. מכּיוָן שכּךְ, לא שמַעתּ מסתּמא גם את שמַע סוֹקוֹלוֹב, נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, שאוֹמרים עליו, כּי יוֹדע הוּא שבעים לָשוֹן וּבקי בּכל שבע החָכמוֹת. חבל, חבל, שלא שמַעת את שמוֹ!… הנה אַראֶה לךָ מַה שהשיב לי נַחוּם סוֹקוֹלוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּעיתּוֹן שלוֹ, בּ"שאֵלוֹת וּתשוּבוֹת", למַען תּדע, לכל הפּחוֹת, לפני מי אַתּה עוֹמד, חֶה־חֶה…

האַברךְ נזדרז ויצא מן החדר, וּמיד חָזר בּפסיעה קלה ועליזה, כּרוֹקד והוֹלךְ לקראת נצחוֹן, וניפנף אֶל מוּל פּניו של הדייר בּגלָיוֹן ישן וּמהוּה, כּפוּל שמוֹנה, של עיתּוֹן עברי. הוּא פּרשׂ את העיתּוֹן על השוּלחָן והחוָה בּאֶצבּעוֹ על השוּרוֹת הקטנוֹת שבּקצה העמוּד האַחרוֹן:

– הנה הנן! הנה השאֵלוֹת והתּשוּבוֹת של העוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב. כּאן קבוּר הכּלב, חֶה־חֶה… הרוֹאֶה אַתּה את הכּתוּב פּה בּאוֹתיוֹת קטנוֹת וּמחוּקוֹת? “לה'” – כּלוֹמַר: להאָדוֹן. לי מתכּוון סוֹקוֹלוֹב. להלן: “שׂ–ן מ–ג” – כּלוֹמר: שׂטן מקטרג. אני, אני הוּא השׂטן המקטרג. כּלוֹמַר, לא אני מַמש, אֶלָא השם הבּדוּי שלי, מַה שקוֹראִים מנקוּדת־השקפה שלָנוּ פּסיבדוֹנים. להוֹדיעךָ, שלא רציתי לחתּוֹם את שמי המפוֹרש, מכּמה וכמה טעמים. לָמה לי להכניס את ראשי בּעסקים שאֵינם שלי? אִילוּ נוֹדע הדבר ל"חברה קדישא", היה העוֹלָם חוֹזר לתוֹהוּ וָבוֹהוּ. ואַף־על־פּי־כן אַל תּירא: בּין כּה וּבין כּה יוֹדע העוֹלָם, שמלאכתּי בּכךְ… להלן: “לא יכוֹלנוּ לָרדת לעוֹמק דעתּךָ” – כּלוֹמַר: דבריךָ עמוּקים מהבינם. העוֹמד אַתּה על העוֹקץ? סוֹקוֹלוֹב, העוֹרךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אֵינוֹ בּוֹש להוֹדוֹת בּפוּמבּי, כּי דברי עמוּקים מבּינתוֹ. להוֹדיעךָ, שטבעי בּכךְ. רגיל אני להעמיק את כּתיבתי בּכל מיני פּסוּקים מאִיוֹב וּבכל מיני מלים קשוֹת מתּוֹךְ המַחזוֹר. חבל, שאֵין אַתּה מבין בּלשוֹן־הקוֹדש, וכל הדברים האֵלה כּסתרי־תוֹרה הם לָךְ!

האַברךְ הבּיט אֶל הדייר בּעֵינַיִים צוֹהלוֹת משמן וּבלחָיים מַבהיקוֹת כּל־כּךְ, כּאִילוּ כּל טוּב העוֹלָם ניתּן בּידוֹ.

שיינין הקדיר פּניו, פּסע אֵלָיו פּסיעה נמרצה, חָטף מידוֹ את העיתּוֹן – וּמי יוֹדע מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ גלָיוֹן מהוּה, אִילמלא נפתּחָה בּרגע ההוּא דלת הבּיִת וּמן הפּרוֹזדוֹר נשמַע קוֹל אִשה:

– שלמה־דויד, אַיֶכּה? הניח בּעֶצם ימוֹת החוֹל את החנוּת, הלךְ לוֹ ונעלָם! הלא צריךְ אַתּה לעשׂוֹת את חשבּוֹנוֹ של המוֹרה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב – כּלוּם שכחתּ? ואִשתּוֹ של מנַהל הדוֹאַר אַף היא מחַכּה זה כּשעה! היכן הוּא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? נוּ־נוּ, בּן־אָדם!… שלמה־דויד!

– הסי, הסי! מַה לָךְ כּי נזעקתּ? אני כּאן, אני כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ! הלא אָמַרתּי לָךְ, כּי הוֹלךְ אני להקבּיל פּני אוֹרחַ חָשוּב!

שלמה־דויד פּתח לרוָחָה את דלת החדר, התייצב בּפּתח ופניו כּלפּי הדייר.

– אֵין מַניחים לדבּר דבר עם אִיש! בּלעדי לא ירימוּ בּבית־המסחָר את ידיהם ואת רגליהם! כּל הבּוכהאלטרייה וכל האַדמיניסטראצייה עלי הן, עלי ועל צוָארי!

ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוֹציא את ראשוֹ בּעד הפּתח וּפנה אֶל אִשתּוֹ בּקוֹל מוֹשל:

– אִם כּן, מה אַתּ עוֹמדת שם? הבי הנה את ספר החשבּוֹנוֹת, ואֶעשׂה אֶת חשבּוֹנוֹ של מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ, כּאן, בּחדר הסטוּדנט שלָנוּ. כּאן האוֹר מרוּבּה, ואַף חברתוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט נעימה מאוֹד, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.

אֶל הפּתח קרבה בּפסיעה זהירה, מהססת, אִשה צעירה, שחרחוֹרת וּמַצניעה לכת. זוֹ העיפה בּדייר החָדש מַבּט בּיישני, ניענעה ראשה לעוּמתוֹ בּענוַת־חן ואָמרה:

– אָה, האָדוֹן הסטוּדנט כּבר בּא עם חפציו? בּשעה טוֹבה

וּמוצלָחַת!… אבל לָמה תּפריע את האָדוֹן בּחַדרוֹ, שלמה־דויד? אֶפשר רוֹצה האָדוֹן הסטוּדנט ללמוֹד בּספריו אוֹ לָנוּחַ מעט?

– כּלוּם אני מַפריע? – נתן הבּעל הקטן בּקוֹל חָזק על אִשתּוֹ. – מי אָמַר לָךְ, שאני מַפריע? אַת לכי מפּה, שאַתּ עלוּלָה בּאמת להפריע. לכי, לכי לָךְ. לאַחַר שאֶעשׂה את החשבּוֹן, תּבוֹאִי לָקחַת אוֹתוֹ. מַפריע!… שמַעתּ מימיךָ דיבּוּרים של אִשה לא־מלוּמדת? אנשים יוֹשבים וּמסיחים זה עם זה להנאָתם, והרי זוֹ אוֹמרת: מַפריע!… לכי, לכי לָךְ. יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי הדברים, שאני והסטוּדנט מדבּרים כּאן בּינינוּ מנקוּדת־השקפה שלָנוּ, לא לפי מוֹחךְ הם!

לאַחַר שיצאָה האִשה מן הבּיִת, ישב שלמה־דויד אל השוּלחָן הקטן של דיירוֹ בּהרחָבה, פּתח את ספר החשבּוֹנוֹת והתחיל לעיֵין בּוֹ, כּשהוּא מעווה את פּניו וּמגָרד את שׂער זקנוֹ הקטן בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו – סימן להתעמקוּת. בּתוֹךְ כּךְ הציץ על שיינין, העוֹמד על מזוַדתּוֹ הפּתוּחָה תּוֹהה וּמַשמים, ואָמַר לוֹ:

– אֵין בּכךְ כּלוּם, אדוֹני שיינין. יכוֹל אַתּה לסַדר את חפציךָ עם ספריךָ כּכל אַוַת נַפשךָ. ורק בּקשה לי אֵליךָ: אוּלי תּוֹאיל להלווֹת לי עוֹד סיגָרייה אֶחָת? הרגל רע הוא אֶצלי: כּשאני אוֹחז את העֵט בּידי, אני מתאַוה לעשן. העישוּן, עליךָ לָדעת, יפה לעבוֹדת המוֹחַ.

ב

בּעֶרב, כּשחָזר שיינין מן החוּץ לחַדרוֹ והעלה אוֹר בּעששית הקטנה, הגיעוּ לאָזניו מתּוֹךְ חדר־האוֹכל הסמוּךְ קוֹלוֹת אַנשי הבּיִת, הסחים בּיניהם, ועל כּוּלָם מנַצחַ והוֹלךְ קוֹלוֹ הרם של שלמה־דויד, קוֹל חָזק וּבטוּחַ ונהנה מעצמוֹ, קוֹל שׂוֹרר בּביתוֹ. עוֹד הדייר פּוֹנה כּה וָכה, והנה נפתּחָה דלת חַדרוֹ וּשלמה־דויד נכנַס אֶצלוֹ, כּשהוּא לוֹעֵס אָכלוֹ בּפיו וּפניו מַבהיקים, ואָחַז אוֹתוֹ בּזרוֹעוֹ.

– בּוֹא, אדוֹני הסטוּדנט, לשתּוֹת תּה אִתּנוּ.

שיינין בּיקש להשתּמט מידיו מתּוֹךְ סירוּב נמרץ:

– לא, לא… תּוֹדה רבּה! אֵיני יכוֹל עכשיו… צריךְ אני…

– נוּ־נוּ! אַל תּסַפּר לי סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת! – גָער בּוֹ שלמה־דויד גערה של חיבּה וטפח לוֹ על שכמוֹ. – אַדרבּה, נשתּה תּה, נשׂיחַ קצת, נבלה עֶרב בּנעימים, ותהיה בּן־בּיִת. בּוֹא, בּוֹא, הכינוֹתי לךָ שם עיתּוֹן רוּסי, ששוֹלחים אֵלי יוֹם־יוֹם מפּטרבּוּרג. אֶלָא מה, כּלוּם סבוּר אַתּה, שבּאת לָדוּר בּין פּראֵי אַפריקה?

– אבל צריךְ אני עכשיו…

– בּלא שוּם תּירוּצים! לא אַניחַ לךָ לישב כּאן יחידי – יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ! אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: אפילוּ הפּילוּסוּפים הגדוֹלים אֵינם מסרבים לשתיית תּה. גם העוֹלָם הזה עוֹלָם הוּא!

והוּא משךְ אַחריו את הדייר בּעל־כּרחוֹ אל חדר־האוֹכל, בּמקוֹם שישבוּ כּל בּני המשפּחה מסביב לשוּלחָן לפני המיחַם הרוֹתחַ.

המסוּבּים היוּ: בּעל־הבּית הזקן, אִשתּוֹ וּשתּי בּנוֹתיו, שהבּכירה בּהן היא זוּגָתוֹ השחַרחוֹרת של שלמה־דויד. הזקן, יהוּדי קטן וצנוּם, נקי בּלבוּשוֹ, עם זקן־תּיִש קלוּש שזרקה בּוֹ שׂיבה, סעד אוֹתה שעה סעוּדת־העֶרב. פּניו וידיו הקטנוֹת היוּ עסוּקים מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים בּצלחת הדגים, העוֹמדת לרשוּתוֹ. בּין לגימה ללגימה היה מרים ראשוֹ אל התּקרה, מוֹצץ שׂפמוֹ המדוּשן בּכוונה רבּה וּמנַקה בּאֶצבּעוֹתיו הקטנוֹת והצנוּמוֹת את שׂער זקנוֹ הקלוּש מן פּירוּרי העצמוֹת שדבקוּ בּוֹ, וכל זה הוֹציא לפוֹעל בּדייקנוּת וּבזריזוּת, כּאָדם חָרוּץ בּמלאכתּוֹ, העוֹשׂה הכּל בּעתּוֹ טוֹב ויפה. בּעלת־הבּיִת, אִשה שחוֹרה ועבה, ישבה ממוּלוֹ בּידיִים חבוּקוֹת על לבּה וּבגיחוּךְ של נַחַת בּפניה השמנים. הבּת הבּכירה תּפרה מַשהוּ בּקצה השוּלחָן בּמכוֹנַת־תּפירה של יד, והצעירה, לאַחַר שמזגה תּה לכל המסוּבּים, נטלה בּידה את העיתּוֹן וּפרשה עמוֹ אל הסַפּה, פּזלה בּעֵיניה לעֵבר הדייר, וּבלחָיֶיה פּרחה אַדמימוּת.

פּתחוּ בּשׂיחה. המדבּרת היתה בּעלת־הבּית השמנה, ששאלה את הדייר החָדש, אִם מַכּיר הוּא את בּנוֹ של מוֹטי הרוֹפא, אַף הוּא סטוּדנט, ודווקא סטוּדנט גָמוּר. לָמה היא שוֹאֶלת זאת? משוּם שהיוֹם נכנַס זה לחנוּתה לקנוֹת קוּפסַת שוֹקוֹלָדה לאִמוֹ, ליוֹם־הוּלדתּה. אַךְ זה סטוּדנט נחמד – יפה־תּוֹאַר, עדין־נפש ושוֹקט כּיוֹנה. העיקר – עדין־נפש: אֵינוֹ עוֹמד על המקח, משלם כּמה שדוֹרשים ממנוּ. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא ההילוּךְ שלוֹ, הנימוּסים שלוֹ, הקידוֹת וההשתחוָיוֹת שלוֹ – תּאוָה לעֵינַיִים וּמשׂוֹשׂ ללב! עיטפוּ לוֹ אֶת קוּפסַת השוֹקוֹלָדה, הרי הוּא מַרכּין ראשוֹ וּמשתּחוה: מַארסי! פּתחוּ לוֹ אֶת הדלת, הרי הוּא מרים כּוֹבעוֹ וּמנַענע ראשוֹ בּחן וּבנעימוּת: שוּב מַארסי!… אַשרי האֵם, שזכתה לבן סטוּדנט שכּזה! כּי מלבד כּל המַעלוֹת הטוֹבוֹת, הרי זוֹ לעצמה מלָאכה נקייה וקלה, המַעשירה את בּעליה. כּמה, למשל, מקבּל האָדוֹן הסטוּדנט בּשׂכר הוֹראַת־שעה, אִם מוּתּר לָדעת סוֹד כּזה?

את כּל הדברים האֵלה דיבּרה האִשה השחוֹרה והעבה בּמתק־שׂפתיִים, כּשליבּבה את הדייר הבּיישן, המַחריש מתּוֹךְ מבוּכה, בּעֵיניה השחוֹרוֹת, השוֹקקוֹת, החוֹתרוֹת וחוֹקרוֹת בּמוּפלָא ממנה.

כּל אוֹתה השעה לא נח שלמה־דויד ולא שקט. פּעם קפץ אֶל גיסתוֹ, חָטף מידיה את העיתּוֹן, הרכּיב את הפּינסנה על חוֹטמוֹ והתחיל לעיֵין בּחדשוֹת, מרפרף בּעֵיניו על טוּרי העיתּוֹן מלמַעלָה למַטה

וּמלמַטה למַעלָה, כּמבקש דבר חָשוּב שנתעלם ממנוּ. וּמיד הניח את העיתּוֹן וניגש אל ארוֹן־הספרים הקטן, עמד לחַפּשׂ בּוֹ בּפנים טרוּדים מאוֹד והוֹדיע בּקוֹל רם וּבפירסוּם רב, כּי אָבדוּ לוֹ כּמה וכמה מספריו הנחוּצים לוֹ בּיוֹתר. לאָן נעלמוּ, למשל, “משלי קרילוֹב”, ספר יקר־המציאוּת, שהרבּה יגע עד שמצא אוֹתוֹ אֵצל מוֹכר־ספרים בּווארשה?

– מה אַתּ מבלבּלת את מוֹחוֹ של האָדוֹן הסטוּדנט בּדברי־הבאי על התּכשיט של מוֹטי הרוֹפא? – פּנה לבסוֹף אל חוֹתנתּוֹ בּמוּסַר־השׂכּל. – מי הוּא וּמה הוּא? בּחוּר ריק וטיפּש ידוּע, כּמוֹהוּ כּאָביו, שכּל ידיעתוֹ בּמדיצינה אֵינה מַגיעה אֶלָא לעשׂיית חוֹקן!…

ראתה מציאָה ונפלה עליה: מַארסי! הלא את זה יוֹדעים עכשיו כּל החַייטים והסַנדלָרים!… וּבכלל רוֹצה היִיתי לָדעת, מה עניינךְ אֵצל סטוּדנטים? מה אַתּ מַבחינה בּין סטוּדנט גָמוּר לשאֵינוֹ גָמוּר? כּלוּם חָקרתּ אוֹתם ועמַדתּ על גמר לימוּדם? אוֹ שמא מבינה אַתּ בּנקוּדת־השקפה שלָהם?

כּאן מצא גם הזקן את לבּוֹ להשמיע דבר. הלָה דחה מעל פּניו אֶת הצלחת המלאָה עצמוֹת דגים מצוּצוֹת, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ עוֹד, שיפשף ידיו הקטנוֹת זוֹ בּזוֹ וסרק בּאֶצבּעוֹתיו הצנוּמוֹת את זקן־התּיִש שלוֹ, זקף עֵינַיִים קרוֹת למַעלָה וּפלט בּקוֹל רוה ודשן, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש, כּמדבּר אֶל התּקרה, מלים קטוּעוֹת:

– סטוּדנטים!… מדיצינה!… השקפת־נקוּדה!… סתם דברים בּטלים!… מאֶפס מַעשׂה!… כּקליפּת השוּם!…

וּמתּוֹךְ תּנוּעה של בּיטוּל לשאָר העוֹלָם כּוּלוֹ נטל אֶת כּוֹס התּה, העוֹמדת מוּכנה בּשבילוֹ, והגישה אֵלָיו, כּאָדם האוֹמר:

“זוֹ שקוּלָה בּעֵינַי כּנגד כּל השקפוֹת־הנקוּדה שלָכם!”

שלמה־דויד נתבּלבּל, כּאִילוּ נשפּךְ על ראשוֹ מצד אשר לא פּילל קיתּוֹן של צוֹננים. רגָעים מספּר עמַד מַחריש וּמבוּייש, כּמי שנעתּקוּ מלים מפּיו. אַחַר־כּךְ נטל כּיסא וישב ליד הדייר, גיחךְ גיחוּךְ מַר ונאנַח בּאָזנוֹ:

– אֵלה תּוֹלדוֹת פאנַאטיזם!…

שיינין כּילָה לשתּוֹת את התּה, הוֹדה לבעלת־הבּיִת בּחיוּךְ רךְ, ערמוּמי: “מאֶרסי!” וקם מעם השוּלחָן. כּסבוּר היה, שבּזה כּבר יצא ידי חוֹבת נימוּס של דייר חָדש כּלפּי בּעליו. ואוּלָם כּאן קפץ שלמה־דויד ממקוֹמוֹ בּמשנה־עוֹז, כּמתאוֹשש אַחרי תּבוּסתוֹ:

– זוֹ מהי? כּבר הוֹלךְ אַתּה מעמנוּ? חַס ושלוֹם! הן לא ראִית עדיִין את הפוֹנוֹגראף שלי!

– מה פּירוּש? – תּהה שיינין. – אֵיזה פוֹנוֹגראף?

בּמקוֹם תּשוּבה פּנה שלמה־דויד אל גיסתוֹ בּקוֹל מפקד:

– חַנה־אֶטיל, הוֹציאִי אֵלינוּ מן המגירה העֶליוֹנה של השידה את הפוֹנוֹגראף, שהבאתי מווארשה. מַהרי וַעשׂי!

לא היוּ רגָעים מוּעטים ואֶל השוּלחָן הוּבאָה קוּפסַת־עץ שחוֹרה, וּמתּוֹכה הוּצא כּלי־מַתּכת משוּנה, עגוֹל וכבד, בּצירוּף קני־שמיעה של גוּמי מרוּפּט. הכּל התייצבוּ מסביב לשוּלחָן לראוֹת בּמַחזה, כּיצד שלמה־דויד טוֹרח בּזריזוּת וּבדייקנוּת של מוּמחה בּמכוֹנַת־הזמרה המוּפלָאָה, מסוֹבב בּה בּחריצוּת־כּפּיִים מיני בּרגים וגלגלים לכאן וּלכאן ונוֹעֵץ את קני־הגוּמי בּנקבים העשׂוּיים לדבר. אִשתּוֹ של שלמה־דויד פּינתה את השולחָן, אחוֹתה הצעירה היתה אדוּמה ונרגשת בּיוֹתר, משוּם שתּפסה מקוֹם שלא בּמתכּוון ליד הדייר, ואפילוּ הזקן הקר והיבש ניכּרים היוּ בּוֹ סימני התעוֹררוּת: בּעֵיניו הקרוֹת ניצנץ חיוּךְ וַתּרני דק של אָדם, המוּכן להעביר הפּעם על מידוֹתיו.

התּכוּנה היתה רבּה. שלמה־דויד כּירכּר מסביב לשוּלחָן בּתנוּעוֹת של להטן מַפליא לעשׂוֹת, הגיש לכל אֶחָד מן המסוּבּים את קני־הגוּמי, כּדרךְ שמַגישים אוֹצר כּל חמדה, לימדם את אוֹפן השימוּש בּהם והזהירם בּכל חוֹמר הדין, לבל יזיזוּ אוֹתם מתּוֹךְ אָזניהם עד שלא יִשמעוּ מפּיו פּקוּדה לכךְ. את שמוֹת פּרקי הזמרה הכריז בּקוֹל חוֹגג בּרוּסית, כּשהטעים כּל מלה בּפיו בּטעם מיוּחָד וּבכוונה רבּה. שיינין גיחךְ כּל אוֹתה השעה בּעֵיניו הרכּוֹת, ואַף־על־פּי־כן נשמַע להאַברךְ הקטן וּמילא בּדיוּק אַחרי פּקוּדוֹתיו.

לאַחַר ששמַע את כּל הזמירוֹת והפּזמוֹנוֹת של הפוֹנוֹגראף עד תּוּמם, קם הדייר וּפרש לחַדרוֹ עייף וּמטוּשטש, לבּוֹ סחַרחַר ואָזניו צוֹללוֹת, והתנַפּל על מיטתוֹ בּעוֹדנוּ בּבגָדיו. על השוּלחָן דלקה העששית הקטנה, השרתה על הטפּיטים האדוּמים של כּוֹתלי החדר אוֹר כּהה ושוֹקט, שמסךְ בּלבּוֹ של שיינין עצבת כּהה ושוֹקטת. הוּא הבּיט אֶל התּקרה העוֹממת בּצל והירהר את הירהוּריו העוֹממים אַף הם, מאוֹתם מיני הירהוּרים, העוֹלים בּלבּם של כּל האֶכּסטאֶרנים בּני גילוֹ וּמַעמדוֹ, בּבוֹאָם לָדוּר בּדירה חדשה: כּי החַיִים יגעים ושוֹממים, ללא שׂמחה, ללא אוֹשר, ללא תּקוָה לָצאת למרחָב, כּי אֵין לוֹ בּעוֹלָמוֹ אֶלָא נדוּדים מדירה לדירה, עם אוֹתוֹ צרוֹר־הספרים הדל, עם אוֹתה השׂמיכה הירוּקה, עם אוֹתוֹ כּוֹבע־הסטוּדנטים העלוּב. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ התחיל לנַמנם ולא הרגיש בּהיפּתח דלת חַדרוֹ. שלמה־דויד נכנַס, נטל כּיסא, ישב אֶל מיטתוֹ וּפתח ואָמר:

– לא רציתי להפליג שם בּויכּוּחַ עם הזקן, מטעם פּשוט. כּתוּב אֶצלנוּ בּבּיבּליאָה שלָנוּ: אַל תּען כּסיל כּאיוַלתּוֹ. מַה יבין זה בּעניינים אֵלוּ, העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם? אני יש לי נקוּדת־השקפה שלי: יכוֹל אני להיזהר מעישוּן בּשבּת, אוֹ אפילוּ להאמין בּהשאָרת־הנפש, ואַף־על־פּי־כן הריני אָדם המהלךְ לרוּחַ הזמן. ודעתּךָ מה היא? אֶפשר שאַתּה אֵינךָ מַאמין בּהשאָרת־הנפש? מבין אני גם לרוּחָם של מיני בּני־אָדם אֵלוּ. אַף כּי הפּילוּסוּפים אוֹמרים, כּי חַייבים אנַחנוּ דווקא להאמין בּכל כּיוֹצא בּזה. וּראָיה לדבר – אריסטוּ, שהיה תּלמידוֹ של הרמבּ"ם… היש לךָ עוֹד סיגָרייה אֶחָת?

והוּא נעץ את קנה־המקטרת בּין שיניו ונשף בּוֹ אל מוּל פּני הדייר.

שיינין הרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ והציץ בּפני האַברךְ בּשׂנאָה גלוּיה. אַחַר־כּךְ חָזר ושכב, עצם אֶת עֵיניו כּמתעלף ואָמר בּקוֹל שפל, שנשמעה בּו בּקשת רחמים, בּרוּסית:

– אדוֹני רב־החסד! חָש אני בּראשי…

שלמה־דויד נתעוֹרר כּוּלוֹ, כּאילוּ חָיתה רוּחוֹ.

– כּךְ נאֶה! כּךְ אני אוֹהב!… אַדרבּה, דבּר־נא רוּסית אֵלָי, אדוֹני רב־החסד!… הבה אסַפּר לךָ, כּי בּלשוֹן זוֹ עצמה מדבּר אֵלי גם מוֹרה הגימנַאסייה בּוֹגוֹליֶיפּוֹב, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ. גם אֶת

מכתּביו אֵלי הוּא מַתחיל כּךְ: “אדוֹני רב־החסד”… והיה מַעשׂה, ואני ישבתּי בּיוֹם הראשוֹן בּביתוֹ, כּדרכּי מדי פּעם בּפעם, ושתיתי אֶצלוֹ תּה, ואָמַר לי, כּלוֹמַר, גליֶיבּ אִיוואנוֹביץ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ,

כּדברים האֵלה: “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין (שם־משפּחתּי דוֹבּקין, מן הדוֹבּקינים הידוּעים), אוּלי תּוּכל לפתּוֹר לי חידה קשה בּאַלגבּרה?” “מהיכא תּיתי, אני אוֹמר, שׂים על הצלחת, ונראֶה”. “רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, זה־כּבר, מתּוֹךְ הבּוּכהאלטרייה שלָךְ, כּי נתבּרכתּ בּכשרוֹן מצוּיין למַאתּימַאטיקה. והנה נזדמנה לָנוּ, הוּא אוֹמר, בּגימנַאסייה חידה קשה עד מאוֹד, כּל הגימנַאזיסטים שלי מתחַבּטים בּה זה חוֹדש ימים”. בּקיצוּר, שמא סבוּר אַתּה, שלא מצאתי את הפּתרוֹן? אַחַת – שתּיִים, כּמוֹ שאני מדבּר עמךָ כּאן! בּידי האַחַת אני אוֹחז אֶת כּוֹס התּה, וּבידי האַחרת – את העפּרון. חָשבתּי רגע, כּתבתּי רגע, והפּתרוֹן יצא. המוֹרה למַאתּימַאטיקה בּוֹגוֹליֶיפּוב כּמעט נטרפה עליו דעתּוֹ מרוֹב תּמהוֹן.

התנַפּל עלי כּמשוּגָע, ואִילמלא אני שנזהרתּי, וַדאי שהיה שוֹבר את הכּוֹס אשר בּידי. חַכּה כּמעט רגע, עכשיו נזכּרתּי: הכּוֹס אָמנם לא נשבּרה, אַךְ נתהפּכה, והתּה נשפּךְ כּוּלוֹ על השוּלחָן. “אדוֹני רב־החסד דוֹבּקין, הוּא אוֹמר לי, הלא עוֹשׂה־נפלָאוֹת אַתּה! חבל, שאֵינךָ גימנַאזיסט. אִילוּ לָמַדתּ בּגימנַאסייה, הוּא אוֹמר, מוּבטח לָךְ, שהיִית עוֹלה למַעלָה־למַעלָה!” ואני – לא כּלוּם, כּאִילוּ לא בּי הכּתוּב מדבּר. שוֹתה אני בּמנוּחָה את התּה מן הכּוֹס וּמחַייךְ בּפני עצמי. גם זה עניין חָשוּב – לפתּוֹר חידה בּאַלגבּרה! אִילוּ הספּיקוּ בּידי ללמוֹד, היִיתי יוֹדע גם את הלָשוֹן הגרמַאנית כּכל הלכתה. פּעם אַחַת, כּשנסַעתּי לווארשה, נזדמן לי בּדרךְ גרמַאני מיוּחָד בּמינוֹ. הוּא עצמוֹ, כּמדוּמה לי, היה מהנדס מפוּרסם, בּוֹנה גשרים וּמסילוֹת־בּרזל וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ…

שיינין התהפּךְ אֶל צדוֹ בּרעש והסב את פּניו אֶל הקיר. הוּא עצם בּחָזקה את עֵיניו והרגיש, כּי ידיו ורגליו רוֹעדוֹת.

– אָה, כּבר רוֹצה אַתּה לישוֹן בּשעה מוּקדמת כּל־כּךְ? אני רגיל לעלוֹת על משכּבי לא קוֹדם שתּים עֶשׂרה. על־פּי רוֹב אני מבלה את הערבים בּנעימים בּבית בּן־אָחי הצלָם. בּן־אָחי הוּא צלָם, מוּמחה למלאכתּוֹ מאֵין כּמוֹהוּ, ואִשתּוֹ מוֹצאָה ממרחַקים, מסמוֹלנסק, מדבּרת רוּסית, כּמוֹסקבאִית מלידה ומבּטן. והרי אני יוֹשב אֶצלָם בּכל עֶרב, מדפדף בּאַלבּוּם הצילוּמים ושוֹמע שׂיחָה נאָה בּרוּסית על־פּי כּל חוּקי הגראמַאטיקה. וּלדעתּךָ, מה אֶעשׂה? כּלוּם אֵשב כּאן בּבּיִת עם חוֹתני הפאנַאטיק ועם חוֹתנתּי, שאֶצלה “מַארסי” היא מרוֹם נקוּדת־ההשקפה? כּסבוּר אַתּה, שחַיי נעימים פּה? לא, ידידי, לא כּל מַה שנוֹצץ זהב הוּא… עוֹד זאת בּנחָמתי, שפּעמים, בּנוֹחַ עלי הרוּחַ, אני יוֹשב עד שעה מאוּחרת בּלילה ושוֹפךְ את לבּי על הנייר. הכּל ישנים, נוֹחרים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, ואני יוֹשב וכוֹתב, יוֹשב וכוֹתב. יש, בּרוּךְ השם, הרבּה דברים בּפינה נידחת זוֹ, שכּדאי לכתּוֹב עליהם בּיקוֹרת. אבל מַה מוֹעיל בּזה, והעוֹרךְ סוֹקוֹלוֹב העלָה טינה בּלבּוֹ על לשוֹני העמוּקה? אני כּוֹתב, והוּא אֵינוֹ מַדפּיס…

לבסוֹף יצא שלמה־דויד מחדר הדייר. שיינין מיהר להתפּשט את בּגָדיו, כּיבּה את האוֹר ועלה על משכּבוֹ. החדר הקטן שקע בּאפילת לָילָה. המַצע החָדש היה קשה, והקירוֹת הזרים העיקוּ על הלב בּדממתם. שעה רבּה התהפּךְ מצד אל צד, עד אשר נרדם. וּפתאוֹם, כּששנתוֹ כּבר היתה מתוּקה עליו, הרגיש, כּי סמוּךְ למיטתוֹ ניצנץ אוֹר. ניעוֹר והתחיל לעפעֵף בּעֵינַיִים כּוֹאבוֹת. לפניו עמד שלמה־דויד בּרגליִים יחפוֹת, כּולוֹ לָבן בּכוּתּנתּוֹ וּבתחתּוֹניו, אָחַז נר בּידוֹ וחיפּשׂ בּבגָדיו, המוּטלים על הכּיסא.

– בּאתי ללווֹת ממךָ עוֹד סיגָרייה אַחַת, ואֵיני יכוֹל למצוֹא… כּמה משוּנה דבר זה! אָדם השוֹכב על משכּבוֹ בּלילה וּמהרהר בּכל מיני נקוּדוֹת־השקפה, על־כּרחוֹ הוּא נמשךְ אל הסיגָרייה. אני זה דרכּי תּמיד, שאני רגיל…

ואוּלָם כּאן אֵירע דבר משוּנה, היוֹצא מן הרגיל. הדייר החָדש קם על המיטה מלוֹא קוֹמתו, תּפס ראשוֹ בּידיו, כּוּלוֹ רוֹעד מעוֹצר שׂנאָה וכעס, ושאג בּקוֹל־זוָעוֹת אל האַברךְ הנבהל על טהרת השׂפה הרוּסית:

– פּשוֹ־אוֹ־אוֹ־אוֹל!…¹

א

כּשבּאָה חַיה עם דימדוּמי עֶרב של חוֹרף לבית אִמה, ריבה־לאָה האַלמנה, וּמצאָה שם אֶת הילָדים לבדם מתייחדים על התּנוּר וּמסַפּרים זה עם זה בּחשאי, הניחָה אֶת צרוֹרה על הסַפסל ליד החַלוֹן וישבה אֶצלוֹ בּדוּמייה. לא הסירה אֶת מטפּחתּה החַמה מעל שכמה ולא דיבּרה דבר, ורק שאפה רוּחַ בּכבדוּת וּפניה היוּ אדוּמים מאוֹד.

– חַיה! הנה חַיה כּאן! חַיה בּאָה!

בּחָלל האָפל שבּין מוֹשב־התּנוּר וּבין התּקרה התרחשה תּנוּעת־שׂמחָה. בּן־רגע נעֶזבוּ הבּתּים והחנוּיוֹת של קיסמים, שהוּקמו לשם מקח וממכּר על חוֹל־התּנוּר החַם והיבש, והמסחָר נשכּח. הילָדים זקפוּ ראשיהם והציצוּ מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה אֶל אחוֹתם הבּכירה.

– בּאת מן החָצר, חַיה?

– בּמרכּבה היפה עם המצילוֹת, חַיה?

– והבאת לָנוּ בּצרוֹר הזה תּפּוּחים, חַיה?

חַיה החרישה ולא ענתה דבר, כּאילוּ בּוֹשה מפּני אַחיה הקטנים, שלא הביאָה לָהם בּצרוֹרה לא תּפּוּחים ולא כּלוּם. וּלפיכךְ הסבּה אֶת פּניה האדוּמים לעֵבר החַלוֹן, מטפּחתּה צנחה מעל כּתפיה, וכךְ הוֹסיפה לָשבת דוּמם, מוּפלָאָה וּמתנַכּרה, שלא כּדרכּה כּלָל.

היתה שעת דממה וצינה גוֹברת שבּין השמשוֹת. בּחוּץ כּבר התחיל הלילה להאפיל על כּוֹתלי הבּתּים ועל גדרוֹת הגנים, הקוֹפאִים בּלוֹבן השלג, וזהרוּרי־אוֹדם אַחרוֹנים ריחפוּ לאַט וגָועוּ בּזוית התּנוּר. אִיציק, הגָדוֹל שבּילָדים, והוּא גם הזריז והממוּלָח שבּהם,

חָבוּש כּוֹבע־חוֹרף ישן, שנקרח ונתרפּט מרוֹב ימים, חָפז וצנח ממרוֹם התּנוּר, כּשהוּא נתלה בּוֹ בּידיו, מתחַכּךְ בּוֹ בּבטנוֹ, מפרכּס בּרגלָיו היחפוֹת להשׂיג אֶת הקרקע, וּמבּין קרעֵי מכנסיו מַלבּין בּשעת מַעשׂה מַחשׂוֹף ירכיו הרזוֹת. תּוֹךְ כּדי רגע קפץ על האָרץ והתייצב לפני אחוֹתוֹ.

– אִמא אָמרה, כּי לפּסח, אִם יִרצה השם, תּקנה לי נַעליִים חדשוֹת, כּאוֹתן הנַעליִים היפוֹת, שקנית לָךְ אָז בּקיִץ, הזוֹכרת אַתּ, כּשבּאת אֵלינוּ בּמרכּבה, חַיה.

אֵת כּל זאת השמיע היֶלד בּנשימה אַחַת, כּמגלה סוֹד יקר וכמוּס, שטיפּח בּלבּוֹ ימים רבּים. שעה קלה מלל בּרגלָיו היחפוֹת על קרקע־העפר הקר והבּיט אֶל חַיה, היוֹשבת דוּמם וּפניה לעֵבר החַלוֹן. מתּוֹךְ האַפלוּלית, המשמשת בּעירבּוּביה עם הנוֹגה המעוּמעם של אַדמימוּת השמַיִים, נראתה לוֹ אחוֹתוֹ רחוֹקה וזרה בּפניה האדוּמים והמַחרישים, ולבּוֹ היה מהסס בּוֹ, אִם כּדאי לוֹ שיגלה לָה גם אֶת העיקר.

– אִמא אָמרה, כּי אַת תּתּני כּסף והיא תּקנה…

חַיה החרישה גם הפּעם, כּאִילוּ לא שתה לבּה אֶל אָחיה הקטן, שתּלה אֵליה את עֵיניו בּציפּייה. מעל התּנוּר הציצוּ ראשיהם של שאָר הילָדים, נאלָמים ותוֹהים, כּחוֹששים, כּי בּתוֹךְ הדוּמייה והחשיכה שבּבּית תּקוּם פּתאוֹם אחוֹתם הבּכירה, המוּזרה מאוֹד בּישיבתה זוֹ ליד החַלוֹן, ותתּן עליהם בּקוֹל־פחָדים. והנה זינק החָתוּל השחוֹר מפּינַת־מַחבוֹאוֹ וּבטיסה אַחַת קפץ ועלה על השוּלחָן. אַחַד הילָדים נבהל וצוַח:

– אוֹי, חַיה!…

חַיה קמה מתּוֹךְ מטפּחתּה הצוֹנַחַת, עברה בּרגליִים כּוֹשלוֹת לפנים מן מחיצת־הקרשים, המחַלקת את הבּית לשנַיִים, שכבה שם על המיטה, כּבשה פּניה בּכּר, והילָדים נבהלוּ לשמוֹע, כּי אחוֹתם נתנה את קוֹלה בּבכי. נדהמים וּדחוּקים זה לָזה שכבוּ בּקצה התּנוּר והקשיבוּ בּתמהוֹן־לבב לבכי אחוֹתם הגדוֹלָה, המתייפּחת בּקוֹל משוּנה, מתפּרץ ונחנק, כּקוֹל געיית הפּרה. החשיכה בּבּיִת הלכה וגָדלה, ועמה גָדל הפּחד, עד שהתחילוּ הילָדים לבכּוֹת אַף הם זה אַחַר זה. ורק אִיציק היה האֶחָד, שהבליג על תּמהוֹנוֹ וּפחדוֹ, ניגש מתּוֹךְ החלָטה אֶל המיטה ועמַד למראשוֹתיה של אחוֹתוֹ עמידה של אָדם העשׂוּי לבלי־חָת.

– חַיה, לָמה תּבכּי?

חַיה חָדלה לבכּוֹת, כּאִילוּ נתנה הפּעם אֶת דעתּה על שאֵלת אָחיה הקטן וּביקשה אַף היא פּשר לבכיה. רגָעים אחָדים שכבה דוּמם בּפניה הכּבוּשים בּכּר וּבשׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת, וּכשגָחַן אִיציק אֵליה,

נשתּתּקוּ גם הילָדים על התּנוּר, עצרוּ נשימתם והבּיטוּ בּעניין רב אֶל המיטה המַלבּינה בּחשיכה, מחַכּים וּמשתּאִים לָדעת, מַה יעשׂה שם אִיציק בּאוֹמץ־לבּוֹ וּבבינתוֹ היתירה?

– שמא ראשךְ כּוֹאֵב, חַיה? – שאַל אִיציק כּזקן ורגיל,

אַךְ עם זה בּקוֹל רךְ ורחוּם, כּקוֹלָה של האֵם בּשעת טיפּוּלָה בּיֶלד חוֹלה.

על שאֵלה זוֹ ענתה חַיה בּבכי מַר. מכּיוָן שכּךְ, לָבש אִיציק עוֹז וּביֶתר בּטחָה ניגש אֶל תּפקידוֹ וּפשט אֶת ידוֹ למַשש את ראשה של אחוֹתוֹ. שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת נתפּזרוּ על הכּר וּלחָיֶיה היוּ חַמוֹת וּרטוּבּוֹת מדמעוֹת – סימן מוּבהק למיחוּש ראש. אַךְ חַיה הראתה אוֹתוֹת סירוּב לאָחיה הקטן והסתּירה פּניה ממנוּ. ואַף־על־פּי־כן לא נפל לבּוֹ של אִיציק, וכוּלוֹ תּקיף וּבטוּחַ בּמַעשׂה הטוֹב שהוּא עוֹשׂה, עמד לפשפּש בּחשיכה בּזריזוּת רבּה, עד שמצא אֶת מבוּקשוֹ – אֶת מצח אחוֹתוֹ, שהיה מכוּסה בּזיעה.

– ראשךְ כּוֹאֵב, חַיהלי? – חָזר אִיציק על שאֵלתוֹ בּמשנה רוֹךְ ורחמים.

הפּעם הוֹציאָה חַיה מתּוֹךְ גרוֹנה צריחָה חַדה, בּוֹקעת וּממוּשכת, שזיעזעה את חלל הבּיִת הקטן והפּילָה פּחד־מות על הילָדים.

והנה בּאה האֵם מן השוּק. מתּחילָה, כּשנכנסה לבּיִת האָפל וּמצאה את בּתּה מוּטלת על המיטה, בּוֹכה וּמתכּווצת בּיִיסוּריה, תּמהה ריבה־לאָה תּמיהה גדוֹלָה.

– חַיה, מַה זאת? מַה אַתּ עוֹשׂה כּאן? וּמה אַתּ שוֹכבת וּבוֹכה?… האִם פּיטרוּ אוֹתךְ מן החָצר?

וּכשראתה, כּי הבּת שוֹתקת וּמוֹסיפה להתייפּח חרש, קיבּלָה אֶת שתיקתה כּהוֹדאָה וּבאָה לכלל כּעס.

– כּל צרוֹתי על ראשם! השמַעתּם רציחָה כּזאת? על שוּם מה פּיטרו את התּינוֹקת? רק זה חָסר לי, כּתוֹספת לדלוּת המרה שלי!… אבל, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, חַיה, הלא תּאמרי דבר: על שוּם מה פּיטרוּ אוֹתךְ? מה ראוּ בּךְ?… הא לָךְ צרה חדשה! רצה אני מן השוּק כּל עוֹד נשמתי בּי… לא בּישלתּי עדיִין כּלוּם לארוּחַת־העֶרב… מנדל יבוֹא רעֵב… והנה היא כּאן! שוֹכבת וּבוֹכה!.. מה עשׂוּ לָךְ שם? וּמה עשׂית אָתּ? שמא, חָלילָה, הא?…

ריבה־לאָה האַלמנה בּיקשה בּמבוּכתה ולא מצאָה, בּמה אֶפשר לחשוֹד אֶת בּתּה הישרה וּתמימַת־הדרךְ. שעה קלה עמדה לפניה מַחרישה ושוֹממה והקשיבה לבכיה המשוּנה, המקוּטע, העולֹה ויוֹרד. אַחַר־כּךְ הניעה בּידה, יצאָה מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים וּפנתה אל הכּיריִים, חיפּשׂה בּחשיכה אֶת הגפרוּרים, כּדי להעלוֹת אוֹר בּבּיִת.

– אִמא! – קרא אִיציק, שכּירכּר אַחריה בּרגלָיו היחפוֹת.

– אני יוֹדע, לָמה פּיטרוּ אֶת חַיה מן החָצר. ראשה כּוֹאֵב ויֶש לָה חוֹם. אני עצמי מיששתּי אֶת מצחָה. כּל הילָדים ראוּ זאת.

ריבה־לאָה הניחָה אֶת הגפרוּרים וחָזרה אֶל בּתּה, גָחנה אֵליה ושׂמה ידה על מצחָה. זוֹ נזדעזעה ממַגע ידה של האֵם וחָדלה לבכּוֹת.

– חַיהלי, אֶפשר חוֹלָה אַתּ בּאמת? מה אַתּ שוֹתקת, בּתּי? אוֹיה לי, האִם ניטלָה לָשוֹן ממךְ?… ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שוּב בּוֹכה בּלי מלים, כּאִילוּ יצאָה חָלילָה מדעתּה!

והיא עמדה לנַענע אֶת בּתּה בּכתפיה, אָחזה בּה ושׂמה אֶת ידיה מתּחת לראשה, כּאוֹמרת לעוֹדדה וּלהשיב דעתּה אליה.

– חַיהלי, מַה זה היה לָךְ? הלא תּדבּרי דבר! לָמה תּעני אֶת נַפשי?

וּפתאוֹם נשתּתּקה האַלמנה והבינה אֵת כּל אשר עם בּתּה. בּחשאי הוֹציאָה אֶת ידיה מתּחת לגוּף המסוּרבּל, השרוּי בּזיעה, וקמה ועמדה לפני המיטה כּהלוּמַת־רעם. הבּת נשתּתּקה אַף היא, וּבבּית היתה דממה הרת־אֵימים, זוֹ המבשׂרת אֶת בּוֹא האָסוֹן. האֵם גָחנה שוּב אֶל בּתּה, כּמבקשת לעמוֹד על טעוּתה, ולָחשה על אָזנה בּקוֹל שפל, שלא נשמַע כּמעט מרוֹב חרדת־הלב:

– חיה, מַה זאת? חַיה, אַתּ, אַתּ?…

ריבה־לאָה צנחה וישבה למַרגלוֹת בּתּה ותפסה ראשה בּידיה. כּשראוּ הילָדים אֶת אִמם בּכךְ, הרגישוּ, כּי צרה גדוֹלָה בּאָה עליהם.

הקטן שבּהם נתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי.

– אִמא, ירא אני בּחוֹשךְ…

וחַיה, כּאילו ראתה בּבכי אָחיה הקטן היתּר גם לעצמה, לא כּבשה עוֹד יִיסוּריה וגָעתה בּילָלָה רמה וּגלוּיה, מתּוֹךְ רטט־איברים ונַהמת־הלב. האָסוֹן נתגלָה בּכל מוֹראָיו, השתּפּךְ בּחשיכה והציף אֵת כּל פּינוֹת הבּיִת הקטן, עד אֶפס תּקוָה וּמפלָט, וּבכי־תּמרוּרים של ילָדים אחוּזי־פחד בּקע ועלָה מן התּנוּר אֶל התּקרה הנמוּכה. כּבר היה לילה, ורק השלג הקוֹפא בּחוּץ הלבּין בּאוֹר עמוּם וצוֹנן בּעד החַלוֹן. וּבתוֹךְ כּךְ לא ידעה האַלמנה את נַפשה והתנַפּלה בּחימה שפוּכה על בּתּה הבּתוּלָה, המתכּווצת ונאנקת בּחבלי לידה.

– רוֹצחת! חצוּפה! מה עשׂית לָנוּ? מה עשׂית לָנוּ,

משוּמדת?… אִמרי, מה עשׂית לָנוּ? אִמרי, משוּמדת, רק מלָה אַחַת תּאמרי לי: מה עשׂית לָנוּ?…

ב

היתה בּהלה בּבּית הקטן. היוֹלדת חָגרה את שאֵרית כּוֹחה, לבל יִישמע בּמרוֹם קוֹלָה, וצעקתה הנחנקת בּגרוֹנה, הדוֹמה לגעייה עמוּמה של פּרה, הפּילָה אֵימַת־אֵלם על הילָדים השוֹכבים על התּנוּר. סמוּךְ למיטה, על סַפסל, העמידוּ עששית עשינה, ושם טרחה מתּוֹךְ שתיקה קוֹדרת אִשה זקנה זרה, בּפיאָה נכרית ובמַפּלי־לחָייִם אדוּמוֹת, היא המיילדת, יצקה מתּוֹךְ סיר אֶל קערה מַיִם רוֹתחים והוֹציאָה בּשעת מַעשׂה מיני נהימוֹת משוּנוֹת מתּוֹךְ חוֹטמה. לפעמים יצאָה ממחיצת־הקרשים אֶל האֵם העוֹסקת אֵצל התּנוּר המוּסק, פּשטה זרוֹעוֹתיה לאַויר, ניענעה ראשה בּזעף לכאן וּלכאן והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה: “נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!” פּני האַלמנה היוּ דוֹממים ואטוּמים, כּוּלה נתוּנה למלאכתּה ושוֹתקת, כּאילוּ נקראָה לכאן מן החוּץ לעסוֹק אֵצל התּנוּר וּלקבּל שׂכר על המלָאכה ועל השתיקה. וּכשיצאָה עם הדלי אֶל הבּאֵר לשאוֹב מַיִם, עמדה שם בּלי־נוֹע בּאַויר־הלילה השוֹקט, הקוֹפא על שלָגיו, והבּיטה מרחוֹק אֶל בּיתה הקטן ואֶל האוֹר הכּהה שבּחַלוֹנוֹ מתּוֹךְ תּהייה, כּתמהה, אִם זה בּיתה, ואִם החַלוֹן המוּאָר בּאוֹר קוֹדר וּבוֹדד, עם כּל המתרחש שם מאחוֹריו, אֵינוֹ חלוֹם־בּלָהוֹת? ורק כּשהרכּינה את ראשה הכּבד אל מי־הבּאֵר העמוּקים, מַיִם שחוֹרים שאֵין לָהם סוֹף, ניעוֹרה בּה הרגָשת המציאוּת ותקף אוֹתה פּחד גָדוֹל, שמא תּשליךְ את עצמה אֶל תּוֹךְ הבּאֵר. כּשחָזרה בּצעדים מהירים והדלי המלא בּידה, פּקוּ רגליה והחשיכוּ עֵיניה וכל עצמוֹתיה רחפוּ. הלב נתרוֹקן כּוּלוֹ והפּחד הקר עדיִין נשב בּקרבּוֹ. ולא נחה דעתּה עד שנכנסה לביתה ועמדה שוּב לפני התּנוּר, ושוּב בּחנוּ אָזניה את קוֹל בּתּה, המתאַפּקת בּעצמַת מַכאוֹביה ונאנקת למקוּטעים מתּוֹךְ געייה משוּנה.

כּשתּקפוּ חבלי הלידה, והילָדים שכבוּ צפוּפים על התּנוּר, מכוּוָצים וּמבוּטלים בּשעה מוּזרה זוֹ, זוֹקפים ראשיהם בּפחד וכוֹסף רב ורוֹאִים בּעֵיניהם דברים תּמוּהים וּמכוֹערים, לא יכלָה חַיה להתאַפּק עוֹד ונתנה קוֹלה בּצריחָה איוּמה:

– אִמא, אני מתה!

הפּעם חָרדה ריבה־לאָה ממקוֹמה ופרצה אל מחיצת־הקרשים בּקדירה מלאָה רוֹתחים, אֶלָא שפּניה עדיִין היוּ דוֹממים ואטוּמים כּבתחילה, כּפני אִשה עוֹבדת מן החוּץ, המקבּלת שׂכר גם על זה, שהיא מבוֹהלת וּדחוּפה בּמלאכתּה. הילָדים הרימוּ קוֹל ילָלָה. פּני אָדם נראוּ בּחלוֹן ועֵינַיִים סַקרניוֹת הציצוּ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. ריבה־לאָה נתבּלבּלה ולא ידעה מה עליה לעשׂוֹת בּקדירת הרוֹתחים, שהיא מַחזיקה בּידיה. ראשה היה כּבד עליה, כּאִילוּ מלא עשן, ורגע אֶחָד נדמה לָה, שהוֹציאָה את קדירת הרוֹתחים מתּוֹךְ התּנוּר בּכוונה תּחילָה לשפּוֹךְ אוֹתה על ראשיהם של אֵלוּ, המציצים בּחַלוֹן.

בּעֶצם המהוּמה שב מנדל מעבוֹדתוֹ. מנדל היה סוֹפר סת"ם, בּחוּר חיור וצנוּם כּבן שבע עֶשׂרה, וּכשנכנַס לבּיִת, כּבר ידע אֶת כּל הנַעשׂה, ועֵיניו החַדוֹת בּערוּ בּאֵש זרה. מיד ניגש אֶל אִמוֹ ושאַל אוֹתה קשוֹת:

– אִמרי לי, לָמה נתתּ אוֹתה לדרוֹךְ על מפתּן הבּיִת? לָמה לא ריצצתּ את ראשה בּרגע הראשוֹן? אִמרי לי!…

האֵם ניסתה לָסוּר הצדה, כּאִילוּ אֵין דעתּה עשׂוּיה עתּה להיבּטל ממלאכתּה ולשמוֹע דברי הבל. ואוּלָם מנדל פּסַע אֵליה פּסיעה גסה ורקע בּרגלוֹ לעוּמתה.

– הלא שוֹאֵל אני אוֹתךְ! אִמרי לי!… הנה אני נוֹטל קרדוֹם וארצץ את ראשה עם המַמזר שלָה! השוֹמַעת אַתּ?… לא אַשגיח בּשוּם אִיש, לא אחוֹנן! אֵצא מדעתּי! אֵת כּל הבּית אַבעיר בּאֵש! אֵלֵךְ לסיבּיר!…

וּפתאוֹם ראה את הפּנים המציצים בּחַלוֹן.

– כּלָבים, מה אַתּם מריחים כּאן? – צעק אליהם בּחמַת־רצח, כּוּלוֹ מוּרתּח וּמַרעיד, קפץ אֶל החַלוֹן וניפּץ בּאֶגרוֹפוֹ אֵת הזכוּכית. הבּהלה בּבּיִת גָדלָה. הילָדים גָעוּ בּבכיה על התּנוּר.

היוֹלדת כּבשה יִיסוּריה ונשתּתּקה. ממחיצת־הקרשים יצאָה המיילדת הזקנה ועזרה להאֵם לעצוֹר את הבּחוּר המשתּוֹלל, שחָטף מלפני התּנוּר גזיר עֵץ בּידוֹ וּפרץ אל הדלת. מנדל רקע בּרגלָיו וצעק בּקוֹל־פּחָדים:

– סוּרוּ ממני, מכשפוֹת! אֶת כּוּלכן אֶהרוֹג! אֶהרוֹג, ואַשליךְ את עצמי אל תּוֹךְ הנהר! אַבעיר את הכּל בּאֵש, ואֵלךְ לסיבּיר!…

המיילדת הזקנה נערה כּפּיה ממנוּ, ניענעה ראשה בּזעף והטיחָה דברים כּלפּי התּקרה:

– נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!

מנדל נשתּתּק פּתאוֹם, כּאילוּ הוֹציא אֵת כּל רוּחוֹ. רגע עמַד שחוֹחַ ועֵיניו כּבוּשוֹת בּקרקע, אַחַר־כּךְ קרב אֶל אִמוֹ ושאל אוֹתה בּקוֹל לוֹחש:

– אִמרי לי את האמת: ממי היה כּל זה? ממי?… מה אַתּ מַבּיטה בּי? רוֹצה אני לָדעת, ממי נתעבּרה?

האֵם הבּיטה אֵלָיו בּפניה הדוֹממים, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ולא ענתה דבר. בּמקוֹמה יצאה המיילדת הזקנה בּמַענה־לשוֹנה:

– בּחוּר משוּגע שכּמוֹתוֹ! גם משוּגָע וגם טיפּש! תּחילָה הפךְ אֶת הבּית, שיבּר חַלוֹנוֹת, ואַחַר־כּךְ – “ממי? ממי?” רוֹצה הוּא לָדעת!… ואִם יֵדע ממי, שוּב יִהיֶה המאוּשר האֶחָד בּעוֹלָם והמַמזר לא ייוָלד!… דוֹמה אני, מאַחַר שיֶש לךָ אָחוֹת כּזאת, מוּטב שתּתּן בּעפר פּיךָ ותיאָלם! היקבר וּשתוֹק!… מה אַתה, בּעל־מלָאכה? מהליכוֹתיךָ הנאוֹת ניכּר, שבּעל־מלָאכה אַתּה. מסתּמא סַנדלָר אוֹ חַייט…

– לא סַנדלָר ולא חַייט, יהוּדייה! – רגז מנדל על הזקנה הזרה, שלא ידע עדיִין מַה מקוֹמה כּאן, ונתן בּה עֵינַיִים דוֹקרוֹת. – סוֹפר אני! כּוֹפף גבּי למן הבּוֹקר ועד שעה מאוּחרת בּלילה וכוֹתב ספרי־תוֹרה וּמזוּזוֹת!

– אִם סוֹפר אַתּה, כּדבריךָ, בּוַדאי שאָסוּר לךָ להיוֹת פּרא־אָדם וּלשבּר חלוֹנוֹת! ראֵה, מה עשׂית? הלא חוֹרף בּחוּץ. מסתּוֹבבת אני כּאן, בּבּיִת הנאֶה הזה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, ואני עלוּלָה להצטנן חָלילָה. רק זה חָסר לי! נוּ־נוּ, אָבינוּ שבּשמַיִים, עוֹלָם נאֶה בּראת לךָ!…

מנדל הבּיט בּמבוּכה אל הזקנה, כּתוֹהה עליה ועל דבריה, הניע בּידוֹ עליה וּפנה שוּב אֶל אִמוֹ:

– אבל אִמרי לי, אִמא, רק אֶחָת: מה עלי לעשׂוֹת מחר? לָלכת אֶל העבוֹדה? אַדרבּה, אִמרי אַף אַתּ: לָלכת אֶל העבוֹדה?… אני אֶכתּוֹב ספרי־תוֹרה, והיא תּלד מַמזרים?… היכן היא, המוּפקרת?!

והוּא כּיוון צעדיו אֶל מחיצת־הקרשים. חַיה, שהתחָרשה כּל אוֹתה השעה ושכבה מכוּוצת בּיִיסוּריה, הרגישה בּסַכּנה קרוֹבה והרימה קוֹל־זוָעוֹת. מנדל נבהל ונרתּע לאחוֹריו, ניגש אל השוּלחָן והתחיל להתגָרד בּראשוֹ, כּילד חסַר־יֶשע שבּא בּמיצר.

– נוּ, מה אֶעשׂה, אִמא? חי נַפשי, אִמא יקירה, מה אֶעשׂה? מה אֶעשׁה?…

וּמתּוֹךְ כּךְ ישב אֶל השוּלחָן, הניחַ עליו את ידיו וכבש בּהן את פּניו. מן החַלוֹן הפּרוּץ נשבה צינה עזה אֶל אַפלוּלית החדר. ריבה־לאָה כּאִילוּ ננערה מקפאוֹנה, פּנתה כּה וָכה לפשפּש בּפינוֹת הבּיִת, וּלבסוֹף הסירה מעליה את סינרה, זה סינר־השוּק הכּבד והחָם, ועמדה לסתּוֹם בּוֹ את חוֹר הזכוּכית המנוּפּצה. לאַחַר שעשׂתה מַעשׂה, קרבה והתייצבה בּחשאי אֵצל בּנה, עוֹמדת וּמַבּיטה בּוֹ ארוּכּוֹת וּשׂפתיה נעוֹת. גל של כּאֵב ורחמים הציף את לבּה למַראֵה בּנה הבּכוֹר, הכּוֹבש פּניו בּשוּלחָן מרוֹב צרה ויגוֹן, והיא בּיקשה לפייסוֹ וּלנַחמוֹ, אַךְ לא מצאָה מלים בּפיה.

– מנדל, – אָמרה בּקוֹל לוֹחש, – וַדאי רעֵב אתּה, בּני. ואני לא בּישלתּי כּלוּם לארוּחַת־עֶרב…

מנדל הרים ראשוֹ מעל השוּלחָן והציץ על אִמוֹ בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת.

– מה אַתּ מפטפּטת על ארוּחַת־עֶרב?… אני נוֹסע תּיכף וּמיד אֶל החָצר! תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים שלי, השמוּרים אֶצלךְ לפּסח בּשביל חליפה חדשה, וּמיד אֶשׂכּוֹר עגָלָה ואֶסַע אֶל החָצר!

– אַל תִּסַע לשם, מנדל! אוֹיה לי, הלא הרוֹצחים יהרגוּךָ!

– ויהרגוּני! אבל קוֹדם אֶהרוֹג אני אוֹתם, את הנבלים!… תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים! עכשיו אֵין לי עוֹד צוֹרךְ לא בּחליפוֹת חדשוֹת ולא בּשוּם דבר. תּני לי אֶת הכּסף!

– לא אֶתּן! – השמיעה האֵם בּלחש נמרץ. – הכּסף דרוּש לי בּשביל הזקנה.

והיא רמזה בּראשה לעֵבר מחיצת־הקרשים.

– מי היא זקנה זוֹ? – תּהה מנדל והשפּיל אַף הוּא אֶת קוֹלוֹ. – מה היא עוֹשׂה כּאן?

– הלא היא המיילדת, אוֹי ואבוֹי לחַיי!… לא רצתה לָלכת בּשוּם אוֹפן, עד שלא שילמתּי לָה אֶת החצי מראש…

– זוֹהי מיילדת? – צעק מנדל, כּוּלוֹ אחוּז פּלָצוּת, כּאִילוּ אַךְ עתּה הרגיש, עד היכן הגיעה הרעה. – וּבכספּי, שׂכר ספרי־התּוֹרה הקדוֹשים שאני כּוֹתב, תּשלמי בּעד לידתוֹ של המַמזר?… הלא זה, זה… כּמוֹ שכּתוּב בּתּוֹרה… יוֹדעת אַתּ, מַה זה? אֶתנַן זוֹנה… מחיר… מחיר מַמזר… אני יוֹצא מדעתּי!…

– הס, בּני, הס! – בּכתה האֵם בּקוֹל נחנק וספקה בּידיה על ראשה. – ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מה אַתּה רוֹצה? מַה קמתּ על חַיי? למי יש לךָ טענוֹת, בּני? למי?…

מנדל נתבּלבּל מפּני בּכיה וצערה של האֵם, ואַף־על־פּי־כן התעקש והוֹסיף לטעוֹן בּשלוֹ:

– אבל תּני לי את שלוֹשת הרוּבּלים… תּני לי אֶת שלוֹשת הרוּבּלים…

בּרגע זה ניצנצה לפניו דמוּת־דיוֹקנוֹ של אָביו המנוֹחַ, שהיה שמש בּבית־התפילה של הרחוֹב, וּפעם אַחַת, כּשהביא לבּית שני רוּבּלים, שקיבּל מחתוּנה עשירה, קפצה האֵם וחָטפה אוֹתם מידוֹ, כּדי לשלם אֶת חוֹבוֹתיה בּחָנוּת. ואָז עמַד האָב לפני האֵם, כּמוֹ שהוּא עוֹמד עתּה לפניה, והתחַנן אֵליה וטען מתּוֹךְ עקשנוּת, כּמוֹהוּ עתּה: “אבל תּני לי את שני הרוּבּלים!”

ועוֹד זכר מנדל את אָביו, שהיה יהוּדי כּשר וּבר־אוּריין, בּעל־תּפילה נעים וּבעל־קוֹרא מוּבהק, מכוּבּד מאוֹד בּעֵיני בּאֵי בּית־הכּנסת. והנה עכשיו הוּא מוּטל בּקבר, וּבתּוֹ יצאָה לתרבּוּת רעה, וּכבוֹדוֹ חוּלל לעוֹלָמים. וּמנדל נתמַלא רחמים על עצמוֹ, על אִמוֹ עלוּבת־הנפש ועל זכר אָביו המחוּלָל, והרגיש פּתאוֹם אֶת כּל רפיוֹנוֹ ויֵאוּשוֹ הגָדוֹל. בּרגליִים כּוֹשלוֹת ניגש עד התּנוּר, פּשט ידיו למַעלָה ואָחַז בּטיחוֹ, וּלעֵיני אֶחָיו הקטנים, השוֹכבים מכוּוָצים וּמַחרישים מרוֹב פּחד, גָעה בּבכי־תּמרוּרים.

ג

כּבר היה לאַחַר חצי הלילה, כּשניעוֹרה ריבה־לאָה משנתה על הסַפסל אֵצל התּנוּר, חצייה מתּוֹךְ ישיבה וחצייה מתּוֹךְ שכיבה. ראשה היה כּבד עליה, והיא עיפעפה בּעֵיניה הכּוֹאבוֹת לאוֹר הכּהה של העששית, המַבליחַ מתּוֹךְ מחיצת־הקרשים, ונזכּרה בּחלוֹם, שהיה מרפרף עדיִין מטוּשטש בּמוֹחָה. בּחלוֹמה ראתה את בּעלָה, עליו השלוֹם, והנה הוּא יוֹשב על ראש המיטה מעוּטף לבנים – בּגדי־לָבן שהחליף לכבוֹד החַג עם השכּמַת הבּוֹקר. פּניו היוּ רכּים ונוֹחים, מַזהירים בּזוֹהר נאצל, כּזוֹהר הרקיע, וכל זה הזכּיר לָה מיד, כּי חַג הפּסח היוֹם. בּפּרוֹזדוֹר עוֹמדת חָבית מלאָה מַצוֹת ועל הסַפסל שבּפּינה ממוּל התּנוּר מַבהיק בּלבנוּניתוֹ כּיסוּי הבּד החָדש על גיגית הסלק. השמש זרחָה בּחלוֹן זריחָה של פּסח, והוּא, עליו השלוֹם, פּנה אֵליה וּביקש בּקוֹל רךְ, כּי תּלךְ ותביא אֶת מנדל מן החוּץ: כּבר הגיע זמַן תּפילה של שחרית בּבית־הכּנסת. פּניו האִירוּ ושׂחקוּ בּנעימוּת וּברוֹךְ של יוֹם טוֹב, וחַיה הקטנה הסתּוֹבבה אֵילךְ ואֵילךְ בּשׂמלָתה החדשה וציפצפה כּציפּוֹר, וקוֹל ציפצוּפה כּפעייה דקה ומתוּקה של רךְ הנוֹלָד. ואָז קם בּעלָה, עליו השלוֹם, וּבקוּמוֹ והנה הוּא לָבוּש כּבר בּגדי יוֹם טוֹב, עוֹמד וּמַראֶה בּאֶצבּע על קהל יהוּדים, המסתּוֹפפים בּפתח הבּיִת בּקפּוֹטוֹתיהם השחוֹרוֹת ואוֹמר:

– אֵלי בּאו, מחכּים הם לי. הלא מַתֹי, ואני צריךְ לָלכת עמהם, כּי שַמש אני לָהם בּגן־עֵדן. ואֶת היארמוּלקה שלי אני עוֹזב אֶצלךְ. לכשיִגדל מנדל, יִלבּשנה לבריאוּת ולאריכוּת ימים…

ריבה־לאָה שׂמחה בּלבּה, שהוּא, עליו השלוֹם, עזב אֶצלה את היארמוּלקה בּצירוּף בּרכה למנדל בּנה: סימן טוֹב הוּא זה… רגע עצמה אֶת עֵיניה וּמישמשה סביבה על הסַפסל – אוּלי יִישנה החלוֹם וּמַתּנתוֹ של בּעלָה, עליו השלוֹם, תּימצא לידה. וּכשחָזרה וּפקחה את עֵיניה והבּיטה על סביבוֹתיה, היתה דממה רבּה, ואוֹר העששית הכּהה הֵרךְ את האַפלוּלית בּבּיִת והשרה בּכל הפּינוֹת שלוָה נפלָאָה, ממוּשכת, הוֹמה בּאָזנַיִים המייה מַרגיעה, כּזוֹ שבּאָה לאַחַר סערה. אָמנם חוֹששת היתה ריבה־לאָה, כּי זה שהיא יוֹשבת על הסַפסל לבוּשה בּבגָדיה בּחצי הלילה, בּשעה שהכּל ישנים בּבּיִת, אֵיננוּ אוֹת לטוֹבה. מסתּמא יֶש כּאן צרה כּמוּסה, האוֹרבת לָה מאַחריה, מַאפילָה על שׂמחָתה וּמעיקה על לבּה שלא מדעתּה. והיא התחילה מהלכת בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, כּמבקשת דבר שאָבד ממנה. לבסוֹף ראתה אֶת מנדל, השוֹכב על הסַפסל ליד השוּלחָן, פּניו למַטה וידיו שמוּטוֹת לאָרץ, וישן שינה עמוּקה.

“יתוֹמי עלוּב־הנפש! שכב לישון בּבגָדיו בּלא ארוּחַת־עֶרב”… – נזכּרה פּתאוֹם בּתוֹךְ הערפל הכּבד שבּמוֹחה. –

תּחילָה, לפני השינה, עמַד אֶל התּנוּר וּבכה, עמַד וּבכה, עד שלא היה בּוֹ עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. לָמה בּכה?… למה? יתוֹם הוּא, וּבכה! וארוּחַת־עֶרב לא אָכל"…

בּתוֹךְ כּךְ נזכּרה בּחלוֹמה וגיחכה בּפני עצמה: “אִילוּ ידע את דבר המַתּנה הטוֹבה, שהשאיר לוֹ אַבּא”… וּכמוּכּת־ירח הוֹסיפה להלךְ בּבּית אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, מהלכת וּמבקשת דבר, ממַששת בּשׂמלוֹתיה, בּשוּלחָן, בּספסלים,

בּפּינוֹת… אֵיזה דבר חָסר לה! אַחַר־כּךְ נכנסה בּזהירות, כּאִילוּ מתּוֹךְ חשש כּמוּס, למחיצת־הקרשים, בּמקוֹם שהבליחָה העששית העשינה. נדף שם ריחַ של נפט בּתוֹספת מַשהוּ, הדוֹמה לריחוֹ של בּית־מרחָץ. על המיטה שכבה חַיה, כּוּלה שקוּעה בּשינה קשה, חוֹטמה חיור מאוֹד וּפניה מתעוותים לרגָעים. עמדה ריבה־לאָה והבּיטה בּה ארוּכּוֹת, עיפעפה בּעיניה, תּמהה וגם נהנתה בּלבּה, שיש לָה כּבר בּת כּזאת, יוֹלדת…

לידה של חַיה היה מוּטל בּתוֹךְ כּר העשׂוּי לשכיבה תּינוֹק בּחיתּוּליו, שפּניו הדמוּמים מתּוֹךְ שינה פּעוּטים מאוֹד, אדוּמים וּמקוּמטים, כּתפּוּחַ צלוּי, ונפלָאָה היתה ההרגָשה הטוֹבה, החדשה, שמילאָה בּן־רגע אֶת לבּה של ריבה־לאָה. ושוּב גיחכה בּפני עצמה:

“מהרהרת אני וחוֹזרת וּמהרהרת, מאַין בּאָה עלי פּתאוֹם רוּחַ של שׂמחָה, כּאילוּ חַג לי היוֹם?… ואני שכחתּי כּי נכד נוֹלד לי, נכד אָדוֹם… הנה הוּא מעקם את פּיו, הפּירוּר, כּמבקש לבכּוֹת!”

וכאן נזכּרה, כּי חַיה סבלה בּשעת לידתה ייסוּרים נוֹראִים, שלא כּל אִשה מתנַסית בּהם. אָכן, אֵין כּל פּלא בּדבר – הלא מַבכּירה היא, עלוּבת־הנפש!

וּברגע זה נזכּרה עוֹד, כּי אוֹתוֹ הדבר, שחָסר לָה וּמציק ללבּה ואֵינוֹ נוֹתן לה מנוּחָה, סינרה הוּא, אֵיךְ שכחה, כּי תּחבה אֶת הסינר מבּעוֹד עֶרב בּחַלוֹן, בּמקוֹם הזכוּכית המנוּפּצה?

שעה קלה עמדה שוֹממה וּמדוּכּאָה, מתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת וראשה כּבד־הירהוּרים. וּפתאוֹם הבריק הבּרק, והכּל נתגלָה לָה בּבת אֶחָת. חָרדה ממקוֹמה והעמידה עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה בּחלל הבּיִת.

מַמזר? נכד זה, נכדה הראשוֹן, מַשׂא־נפשה הכּמוּס מיוֹם שמת בּעלה, הוּא מַמזר? בּתּה ילדה לזנוּנים? אמת נכוֹן הדבר?…

מתּחילָה היתה כּמפקפּקת, שמא גם זה חלוֹם הוּא, חלוֹם־בּלָהוֹת, וּביקשה להעיר את מנדל משנתוֹ. ואוּלָם כּשחָזרה והבּיטה אל פּני התּינוֹק האדוּמים, נחשׂפה הצרה שבּאה עליה בּכל וַדאוּתה. לבּה נתר ממקוֹמוֹ והתעלף, והיא צנחה לאָרץ בּאֶפס אוֹנים והתחילָה פּוֹכרת ידיה הנחלָשוֹת ומייבּבת לעצמה בּחשאי בּתוֹךְ דוּמיית הלילה, ויבבה זוֹ בּעֶצם הדממה, בּאֵין אִיש שוֹמע לה, הרחיבה והעמיקה אֶת הצרה עד אֵין גבוּל, עד התּהוֹם.

– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אוֹיה לי ואַללי לי!… מה אֶעשׂה עתּה? וּלאָן אֶפנה? לאָן אֶפנה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלם. אָנה אוֹליךְ את חרפּתי?…

א

מַאריאשקה, נַערה שחרחוֹרת ונאוָה, משרתת בּבית הכּפרי העשיר מרדכי זאק, חוֹכר שׂדוֹת־הזריעה של האחוּזה הפּריצית, הסמוּכה לכּפר. בּיתוֹ של מרדכי זאק, העוֹמד בּמבוֹא הכּפר, מרוּחָק בּמקצת מבּתי־האִיכּרים הקטנים, הוּא בּיִת גָדוֹל וישן, עם חדרים גדוֹלים וּמרוּוָחים. מאחוֹרי הבּית נמשכת חָצר ארוּכּה, עם גן ירקוֹת ועצי־פרי בּצדה, עם רפתים ואסמים וּגרנוֹת, שגגוֹת־הקש שלהם השחירוּ והעלוּ אֵזוֹב מיוֹשן. לפנים, בּשנוֹת המיחיה והשפע, שימש הבּיִת הזה בֵּית־מַרזח וּמלוֹן־אוֹרחים לאיכּרי הכּפר וּלעוֹברי דרכים, והיה מלא רעש וּתנוּעה. גוֹיִים שיכּוֹרים היוּ נדחָקים והוֹמים בּכל פּינוֹתיו, צוֹוחים על הייש מסביב לשוּלחנוֹת־המזיגה הארוּכּים והלחים, דוֹפקים עליהם בּאֶגרוֹפיהם וּמזעזעים את הכּוֹסוֹת עם הבּקבּוּקים, מתגוֹללים בּקיאָם על הקרקע ועל הסַפסלים, מנַבּלים פּיהם ושוֹלחים ידיהם להציק להבּתוּלוֹת בּריאוֹת־הבּשׂר ועזוֹת־הנפש, המַגישוֹת לָהם את המזג. בּימים ההם דרוּשוֹת היו לבּיִת הזה משרתות בּריאוֹת־בּשׂר ועזוֹת־נפש. עכשיו, לאַחַר שגָזרה המַלכוּת על בּתּי־מַרזחַ פּרטיים ועשׂתה אֶת ממכּר הייש מוֹנוֹפּוֹלין לעצמה, נתפּנה הבּיִת ונתרוֹקן מן החביוֹת והשוּלחָנוֹת הארוּכּים, ניטהר מריחַ המַשקאוֹת החריפים, והריהוּ עוֹמד מרוּוָח ונקי בּכל חדריו, מפוֹאָר בּרהיטים עירוֹניִים וּבארוֹנוֹת מלאִים כּלי חַרסינה וּזכוּכית, בּמַראוֹת וּבעששיוֹת־בּרק מצוּחצחוֹת. ואִשתּוֹ של מרדכי סוֹבלת וּמַעלימה עיִן ממַאריאשקה, שנַערה גאותנית היא ונוֹהגת הידוּר בּעצמה, מתפּנקת בּשעת הפּנאי ועוֹמדת לפני הראִי לסרק אֶת צמוֹתיה השחוֹרוֹת והיפוֹת.

בימי־הקיץ הבּהירים, לאַחַר שינה של צהריִים, מַעמידה מַאריאשקה על השוּלחָן בּמרפּסת הגדוֹלָה, הפּוֹנה אֶל רחוֹבוֹ של כּפר, מיחַם רוֹתח וּמַהבּיל, וּבעלי־הבּיִת יוֹצאִים לשתּוֹת תּה לרוּחַ היוֹם הצח. השעה בּכּפר שעת שקט רב, והכּל נראֶה מסביב כּנעזב וּמוּפקר ללא בּעלים תּחת השמַיִים הגבוֹהים והטהוֹרים, השוֹפעים דממה וָחוֹם; הבּתּים

הנמוּכים עם גגוֹת־הקש הלוֹהטים בּשמש, יריעוֹת־הבּד הכּבוּסוֹת, המתייבּשוֹת על הגדרוֹת, קילוֹנוֹת הבּאֵרוֹת, המזדקפים כּלפּי מַעלָה אֶל האַויר הזךְ, החוֹל האדמדם בּבּקעה החפוּרה מנגד, ואפילוּ החזיר השחוֹר, הנוֹבר בּאשפּה לצד הדרךְ, מַפסיק מלאכתּוֹ ועוֹמד בּבדידוּתוֹ כּנרדם.

בּית־המידוֹת של מרדכי זאק, שכּל דלתוֹת חדריו עם חלוֹנוֹתיהם פּתוּחים עתּה לָאוֹר ולָאַויר, מַשרה על הרחָבה אשר לפניו צללים קרירים. ראשוֹן מתגלה בּפּתח בּעל־הבּיִת עצמוֹ, יהוּדי בּא־בימים, עם פּנים מרוּכרכים וּמרוּשלים, שתּש כּוֹחוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, לאַחַר

הגזירה, ונַעשׂה חָלוּש ונוֹטה לתפנוּקים. יוֹצא הוּא מחדר־משכּבוֹ בּלא קפּוֹטה, בּשרווּלי כּוּתּנתּוֹ הלבנים, פּוֹסע פּסיעה רפוּיה, כּשהוּא גוֹרר בּקרקע את סַנדליו הקלים, יוֹשב אֶל השוּלחָן בּכבדוּת, בּהישענוֹ עליו בּשתּי ידיו, מעיף עֵיניו בּכל הנמצא מסביב, וכל זה הוּא עוֹשׂה בּפנים חמוּצים וּבלא חשק, כּמי שכּפאוֹ שד, כּאִילוּ אֵין דעתּוֹ נוֹחה

מכּל המַעשׂה, שטרחוּ כּאן בּשבילוֹ והכינוּ לוֹ מיחַם רוֹתחַ עם כּוֹסוֹת מצוּחצחוֹת וקוּפסַת סוּכּר גדוֹלָה. וכךְ הוּא מקבּל מידיה של מַאריאשקה אֶת כּוֹס התּה הטוֹב, המרהיב עיִן בּצבעוֹ הצלוּל, גוֹמע גמיעוֹת אחָדוֹת, נאנח ודוֹחה אֶת הכּוֹס מלפניו ונוֹשׂא אֶל השמַיִים עֵינַיִים זוֹעפוֹת, ליאוֹת מחמַת רוֹב שינה, שמַראֶה להן כּעֵין הזכוּכית העכוּרה.

– מַאריאשקה, היכן היא? לכי והבּיטי שם – האִם נשאַר עוֹד מעט עסיס של דוּבדבנים? טפוּ, טעם־פּיגוּלים בּפּה!…

אַחריו יוֹצאת אִשתּו, אִשה צעירה ממנוּ לשנים, גבוֹהה וּצנוּמה. יוֹשבת היא אֶל השוּלחָן כּזרה, בּפנים עצוּבים וּמַחרישים, וסוֹרגת פּוּזמק, שהביאה אִתּה מן הבּיִת. התּה שלפניה מצטנן, והיא אֵינה מַשגיחָה ולא כּלוּם, יוֹשבת כּפוּפת־קוֹמה, בּלי הרים עֵיניה, שקוּעה כּוּלָה בּמלאכתּה, כּשהיא מַרקידה בּאֶצבּעוֹתיה את הצינוֹריוֹת בּמהירוּת מַפליאָה. הבּנים הגדוֹלים יצאוּ אל השׂדוֹת הרחוֹקים להשגיח על האִיכּרים העוֹבדים, והקטנים נתפּטרוּ מפּני מוֹרם, נתעלמוּ מן העיִן, וּמרחוֹק, מתּחת לגשר הגבוֹה והאָרוֹךְ, המתוּחַ ממַעל לנהר, בּוֹקעים פּעם בּפעם קוֹלוֹתיהם העמוּמים, שהֵדם נשמע כּצוָחָה נלהבת של בּני־אָדם, השוֹקדים בּחבוּרה על עבוֹדה קשה ומזרזים אִיש אֶת אָחיו להוֹסיף אוֹמץ בּמלאכתּם.

מאריאשקה גָמרה לטפּל בּמיחָם, והרי היא פּוֹרשת אֶל אַחַד הסַפסלים, בּריחוּק מקוֹם מבּעליה, יוֹשבת בּטלה וחוֹלמת וראשה סמוּךְ על מַעקה המרפּסת. מסביב השקט וּדממה וָחוֹם. שׂדות נרחָבים, עוֹטים ירק־דשא, זרוּעים פּרחי־בּבּוֹנג צהוּבּים, נמשכים הרחק מן הכּפר לכל מלוֹא העיִן, רוֹגעים וּמַבליחים בּזוֹהר השמש. מנגד נראֶה הנהר, שוֹקט על מי־מנוּחוֹת, זךְ וחָלָק כּראִי. בּתוּלָה כּפרית יחפה, הניצבת בּוֹדדה בּחוֹל הלָבן על שׂפת הנהר, הרימה שׂמלתה הקצרה, גילתה ירךְ מַבהיקה מלוֹבן וגָחנה אֶל המַיִם – וכךְ עמדה רגָעים אחָדים בּלי נוֹע, כּפוּפה אֶל עצמה, כּאִילוּ כּיוונה שעה יפה, בּאֵין אִיש רוֹאֶה אוֹתה, ונתנה אֶת לבּה להתבּוֹנן אֶל ירכיה החשׂוּפוֹת וּלהפליא אֶת עֵיניה בּבשׂרה, שהוּא בּריא וצח ורענן כּל־כּךְ. לפעמים מַגיע לאוֹזן הד רחוֹק של שפךְ־מַיִם בּנהר, והאַויר השוֹקט על השׂדוֹת הנרדמים מזדעזע רגע וחוֹזר לדממה.

מתּחת לגשר מגיחים פּתאוֹם שני נערים יחפים, כּשהם רוֹדפים אִיש אַחרי אָחיו. הגָדוֹל, הבּוֹרח, אוֹחז בּידוֹ מוֹט אָרוֹךְ ולח,

שנאחזה בּוֹ ירוֹקה שעל־פּני המַיִם עם עשׂבים מטפטפים. והצעיר, בּפנים נוֹאָשים אדוּמים וּמזיעים, רץ אַחריו כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ, מכנסיו נפתּחוּ לֹו מאחוֹריו, והוא אֵינוֹ מַרגיש בּכךְ וצוֹוחַ בּכל כּוֹחוֹ:

– השב לי אֶת מַקלי, מוֹפּס! אֶת מקלי!

– מַחלָה אָשיב לךָ, צוּציק, מַחלָה!…

ותיכף לָזה הם הוֹפכים שניהם ונעלָמים תּחת הגשר, ושוּב בּוֹקע משם הד קוֹלוֹתיהם העמוּמים, קוֹלוֹת עמלים, השוֹקדים על עבוֹדה קשה.

אוֹתה שעה מכוון מרדכי זאק אֶת ראשוֹ כּלפּי פּתח הבּיִת הריק, מציץ לתוֹכוֹ בּזהירוּת ונוֹהם מתּוֹךְ רוֹגז, כּמדבּר לעצמוֹ:

– הוּם… נוּ־נוּ… יפה… יפה מאוֹד… תּכלית יפה!

מַאריאשקה ניעוֹרה מחלוֹם־עֵיניה, מַבּיטה בּחשד אֶל בּעל־הבּיִת, זוֹקפת אוֹזן וּמחַכּה.

– תּכלית יפה!… כּל הימים מתּחת לגשר! עשׂה אוֹתם גוּמילאזיסטים, ריקנים, מוּפקרים… אַרבּעים רוּבּל־כּסף שׂכר־לימוּד מדי חוֹדש בּחָדשוֹ. על מה ולָמה? על שהוּא יוֹשב אֶצלי על כּל טוּב, בּחדר מיוּחָד, פּריץ בּלא כּוֹבע, וּמַבּיט כּל היוֹם בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ? יפה, יפה מאוֹד… פּתח לפניהם, כּדי לָצאת ידי חוֹבה, אֶת הגראמאטיקה, חָטף עמהם שתּיִם שלוֹש מלים – ודי! טפוּ!…

רקיקה זוֹ שוֹלח בּעל־הבּיִת בּעד הפּתח הפּתוּחַ לפנים הבּיִת הריק, והריהוּ מתכּוון בּה כּוונה מפוֹרשת לאוֹתוֹ בּן־אָדם, היוֹשב שם בּחדר מיוּחָד וּמבּיט בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ.

– אָמנם כּן! – לוֹחשת בּעלת־הבּיִת אַף היא חלקה, בּלי גרוֹע עֵיניה מן הצינוֹריוֹת, המרקדוֹת בּמהירוּת בּין אֶצבּעוֹתיה.

– הוּא עדיִין יֶש לוֹ טענוֹת! בּעצמוֹ הביא אֶת המציאָה לבּיִת. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? פּישפּש וּמצא מוֹרה, ידען, חוֹזה בּכּוֹכבים… כּלוּם מַה יעשׂה זה שכּמוֹתוֹ, שלא יאֹכל לשׂוֹבע נַפשוֹ ולא יִשתּה חָלָב שלוֹש עֶשׂרה כּוֹסוֹת בּיוֹם?…

כּיוָן שמרדכי זאק רוֹאֶה אֶת אִשתּוֹ מתערבת בּדבר ללא שאָלוּה, שוּב אינוֹ יכוֹל לעבוֹר על זה בּשתיקה. נוֹתן הוּא בּה עֵינַיִם רוֹגזוֹת, מַבּיט אֵליה הבּטה ארוּכּה אִילמת, כּאִילוּ מרוֹב תּמיהה והתמרמרוּת נעתּקוּ מלים מפּיו, וּפתאוֹם הוּא מַרעים עליה בּקוֹל גס, שנשתּייר אֶצלוֹ מימי העבר, מתּקוּפת בּית־המַרזחַ:

– בּהמה!

וּמיד הוּא הוֹפךְ אֵליה כּתף, חוֹטף ושוֹתה אֶת התּה בּרעש וָבוּז, מוֹצץ אֶת הסוּכּר בּשׂפתיו מציצה רמה, שכּוּלָה אוֹמרת מחָאָה.

– שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! היא בּאה ללמדני בּעניינים אֵלוּ! מבּתוּלה זוֹ, היוֹשבת פּה כּנגדי, אני שוֹאֵל עֵצוֹת? כּךְ אני שוֹאֵל ממךְ!

לאַחַר נזיפה מַכרעת זו בּאה דוּמייה כּבדה. בּעלת־הבּיִת מַבליעה אֶת עֶלבּוֹנה, כּוֹפפת ראשה וּמַעמיקה פּניה הלוֹהטים בּמלאכתּה.

בּעל־הבּיִת מוֹסיף לגמוֹע אֶת התּה בּכל תּוֹקף. מתּוֹךְ הגמיעוֹת הנמרצוֹת פּוֹחת התּה בּכּוֹס בּמידה ניכּרת, ועמוֹ פּוֹחת והוֹלךְ גם כּעסוֹ של הגוֹמע. לבסוֹף, כּשמַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּחשאי ועוֹברת בּפסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ הבּיִת, הוּא קוֹרא אַחריה בּקוֹל נרגָע ורוה וּבכוונה גלוּיה להעמיד דבר על דעתּוֹ:

– מַאריאשה, היכן היא? קראִי שם למוֹרה, שיבוֹא אַף הוּא לשתּוֹת תּה! אִמרי לוֹ: בּעל־הבּיִת קרא!

כּעבוֹר רגָעים מתגלה בּפּתח המוֹרה לווינסוֹן, בּחוּר גבה־קוֹמה, כּפוּף בּמקצת, בּעל פּנים לבנים, רכּים וּמפוּנקים, ועֵינַיִים גדוֹלוֹת כּחוּלוֹת. לחיוֹ האַחַת ואָזנוֹ האַחַת אדוּמוֹת וּממוּעכוֹת מרוֹב שכיבה עליהן. בּידוֹ ספר סגוּר ואֶצבּעוֹ תּחוּבה בּתוֹכוֹ. שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת, המגוּדלוֹת, מפוּזרוֹת תּלתּלים, ועליהן נתוּנה דרךְ־עראי מגבּעת־קיִץ של קש. בּעמידתוֹ על הסַף מעיף המוֹרה בּבעלי־הבּית מבּט תּוֹהה וּמרפרף, כּאָדם שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחֵר, והוּא עצמוֹ כּל העניין אֵינוֹ כּדאי לוֹ. ואוּלם בּעל־הבּית מַקדימוֹ בּידידוּת, חציוֹ מחַיֵיךְ בּערמימוּת וחציוֹ מעירוֹ למוּסר בּמתק־שׂפתיִים:

– כּךְ, כּךְ. קרב־נא הנה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ. כּמה קשה להפריד אוֹתךָ מעסקיךָ, חי־חי. הדוֹרוֹת הלָלוּ כּל ימיהם קריאָה וּכתיבה וּגראמאטיקה! והעוֹלָם הזה מַה יהא עליו? אַדרבּה, שב־נא אֶל השוּלחָן, ותדע גם אַתּה טעמה של כּוֹס תּה לאַחַר שינה של צהריִים. אֵין בּכךְ כּלוּם, המיתּוֹדה לא תּברח. בּכוונה ציויתי להבּתוּלָה, – מַאריאשה, היכן היא? הגישי כּיסא למוֹרה! – כּי תּפסיק אוֹתךָ בּעֶצם העניין. ואָכן שוֹאל אני אוֹתךָ: היכן מצאת כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב אָדם לישב כּל היוֹם להנאָתוֹ על הספרים? כּל היוֹם כּוּלוֹ? והלא צריךְ לפעמים לחשוֹב גם… כּוונתי, גם על כּוֹס תּה, לכל הפּחוֹת!

לווינסוֹן אֵינוֹ עוֹנה כּלוּם על דבריו של בּעל־הבּיִת, שהוּא מקבּלָם כּלהג של עם־האָרץ, המפטפּט מתּוֹךְ בּטלה ושיעמוּם. ואוּלָם כּשבּעלת־הבּיִת מציצה אֵלָיו ממלאכתּה בּעֵיניה הזעוּמוֹת, הוּא מַתחיל לשעֵר, כּלפּי מַה נרמזוּ דברים אֵלוּ. והוּא מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס תּה ושוֹתק, נוֹשב בּכּוֹס ושוֹתק. התּה רוֹתח, והריהוּ דוֹחה מעם פּניו אֶת הכּוֹס מתּוֹךְ רוֹגז, פּוֹתח ספרוֹ, מעיֵין בּוֹ וחוֹזר וּמעיֵין ועוֹמד על שוּרה אֶחָת. וכל זה אֵינוֹ עוֹשׂה אֶלָא כּדי להוֹכיחַ לבני־כפר אֵלוּ, כּי לא התּה שלָהם ולא העקיצוֹת המחוּכּמוֹת של בּעל־הבּיִת ולא העֵינַיִים הזעוּמוֹת של בּעלת־הבּיִת לא יזיזוּ אוֹתוֹ מן הדרךְ שבּחר לוֹ בּחַיִים. ורק כּשהוּא בּא לכלל מַסקנה, כּי בּני־אָדם אלוּ, בּעצמוֹ של דבר, אֵינם קרוּאִים אָדם, דעתּוֹ מתקררת עליו, והוּא מעביר את כּל מַעייניו מהם אל מַאריאשקה, שוֹלח לָה מן הצד מַבּטים זהירים, מגששים, המלטפים בּגניבה אֶת פּניה השחַרחוֹרים והנאוים. מַאריאשקה מַרגישה בּכךְ, וישיבתה על הסַפסל נַעשׂית לָה קשה מאוֹד. מרוֹב מבוּכה פּניה מַאדימים ונראִים כּאשמים, נגזלה מנוּחָתה ורוּחָה נפעֶמת. מתאַמצת היא לישב בּלי נוֹע, להרחיק מלבּה כּל מַחשבה צדדית ולחשוֹב רק על דבר אֶחָד: על הכּפתּוֹר העֶליוֹן שבּבגד המוֹרה. ראשית, הרי הכּפתּוֹר הזה גָדוֹל ממידתם של שאָר הכּפתּוֹרים. שנית, כּבר ניתּק ממקוֹמוֹ והוּא תּלוּי בּנס בּשני חוּטים שחוֹרים.

וּשלישית, בּלילה הזה, כּשהכּל יהיוּ ישינים בּבּיִת, תּקח אֶת בּגדוֹ של המוֹרה אֶל חַדרה, תּתפּוֹר אֶת הכּפתּוֹר בּמקוֹמוֹ בּחוּט חָזק ותעשׂהוּ יפה יפה. לרעיוֹן האַחרוֹן מתמַלא לבּה רגש־עדנים, רעיוֹנוֹת אחרים צפים ועוֹלים בּקרבּה, אלוֹהים יוֹדע מאַיִן בּאוּ לָה בּקיִץ הזה, והכּפתּוֹר העֶליוֹן בּבגדוֹ של המוֹרה משתּכּח ונעלָם. וּפתאוֹם היא נוֹתנת אֶת דעתּה על ידיה, שאדוּמוֹת הן וּתפוּחוֹת מרוֹב מלָאכה, והיא מתנַסית עמהן כּמה וכמה נסיוֹנוֹת להסתּירן מעֵין רוֹאים: משלבת אוֹתן בּזרוֹעוֹתיה על לבּה, מַניחָתן על בּרכּיה, מכסה עליהן בּקיפּוּלי שׂמלָתה, מַצניעתן מתּחת לסינרה, – עד שהיא קמה מן הסַפסל כּדחוּפה וּמבוֹהלת, חוֹפזת וּמסתּלקת אֶל תּוֹךְ חַדרי הבּיִת הריקים.

בּינתיִים רוֹאֶה בּעל־הבּיִת את פּניו הזוֹעפים של המוֹרה, והריהוּ מתכּוון להפיס את דעתּוֹ בּשׂיחָה נאָה. נוֹשׂא הוּא אֶת עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, צוֹפה בּהם שעה קלה, כּמבקש לגלוֹת בּהם עמוּקוֹת, וּפוֹתחַ ואוֹמר:

– יוֹדע אַתּה, פּאני לווינסוֹן, אֶת אשר אוֹמַר לָךְ?

חוֹששני, שבּימים אֵלו יֵרדוּ גשמים. כּךְ אני מתנַבּא, ויש לי סימנים טוֹבים לכךְ. אָמנם הלוּחַ כּוֹתב דווקא להיפךְ. והרי אני אוֹמר לךָ בּפירוּש, שאֵין מַשגיחים בּלוּח. אני מַחזיק תּמיד בּשלי: מי עוֹשׂה אֶת הלוּחַ? יהוּדי, מיהוּדי ווארשה אשר בּדפוּס. רמאִים ידוּעים! מַה יוֹדע יהוּדי? יהוּדי יוֹדע לאַחז אֶת העֵינַיִים וּלבלבּל אֶת המוֹחַ, וּבלבד שיוֹציא מכּיסךָ אֶת הפּרוּטה. אמוֹר אַף אַתּה, פּאני לווינסוֹן, האִם לא כן?

וּבעל־הבּיִת מַבּיט אֶל המוֹרה בּעינַיִים בּוֹחנוֹת, מחַייכוֹת חיוּךְ ערמוּמי, כּאִילוּ המוֹרה עצמוֹ הוּא שעשׂה את הלוּחַ.

– כּנגד מה אָמַרתּי זאת? כּנגד רחיצה בּנהר. סבוּר אני, כּי אֵין לךָ זמַן יפה לרחיצה בּנהר מימים אֵלוּ. כּוונתי, לָמה בּאמת לא תּלךְ פּעם לרחוֹץ בּנהר עם הילָדים? חַיֶיךָ, מוּטב לָהם שיִרחצוּ בּנהר משיִשתּוֹבבוּ כּל היוֹם כּוּלוֹ תּחת הגשר, כּשקצים הלָלו שבּכּפר, שאֵין עליהם עוֹל מוֹרה. וּבפרט, שרחיצה יפה לבּריאוּת. מתּכוון אני גם לבּריאות גוּפךָ, פּאני לווינסוֹן. שהרי רבּנים לא יֵצאוּ אֵלי מתּחת הגשר, ועד שיֵיעשׂוּ מלוּמדים כּמוֹךָ, פּאני לווינסוֹן, יעברוּ חדשים רבּים, וכל חוֹדש גוֹרר אַחריו אַרבּעים רוּבּל־כּסף, חי־חי… מַה, האוּמנם כּבר לָמדוּ היוֹם את כּל המיתּוֹדה כּוּלָה? כּוונתי, עד גמירה, מדף לדף?…

המוֹרה לווינסוֹן, שראה זה־עתּה את כּוֹחַ השפעתן של עֵיניו על הנַערה השחרחוֹרת ודעתּוֹ זחה עליו, משנה הפּעם את תּכסיסיו עם בּעל־הבּית ומוֹדד לוֹ כּמידתוֹ. אַף הוּא מַבּיט אֵלָיו בּחיוּךְ ערמוּמי, מַסבּיר פּנים לעם־האָרץ כּפרי זה וּמבֵאר לוֹ את כּל העניין בּאֵר היטב, בּמתינוּת וּבשׂפת־יֶתר:

– כּל דבריךָ, מוּסיוֹ זאק, אמת וצדק. ואַף־על־פּי־כן אֵין דעתּי כּדעתּךָ, משוּם שיש לי בּעניינים אֵלוּ נקוּדת־השקפה פּדגוֹגית אַחרת. הפּדגוֹגים הגדוֹלים כּוֹתבים… בּין שאָר החָכמוֹת שבּעוֹלָם, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, יש חָכמה אַחַת וּפדגוֹגיה שמה, שפּירוּשה חָכמַת החינוּךְ, והרבּה חכמים עוֹסקים בּה, אַנשי־שם ידוּעים. כּדי להיוֹת פּדגוֹג מוּמחה, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, כּדי להגיע למַדריגָה זוֹ, חַייב אָדם לגמוֹר, לכל הפּחוֹת, אוּניברסיטה אֶחָת. כּלוֹמַר: תּחילה הוּא עוֹבר את כּל שמוֹנה מַחלקוֹת הגימנַאסייה, אַחַר־כּךְ נכנס לאוּניברסיטה ושוֹמע לקח מפּי פּרוֹפיסוֹרים. גָמַר ללמוֹד בּאוּניברסיטה, הריהוּ מקבּל דיפּלוֹם ונַעשׂה פּדגוֹג וכוֹתב ספרים וּמלמד את בּני־האָדם לחַנךְ את ילדיהם. ואני, אַחרי אשר קראתי בּספריהם של פּדגוֹגים אֵלוּ, גָמַרתי בּלבּי: יעבוֹר עלי מה…

המוֹרה מדבּר הרבּה וּבהסבּרה יתירה, כּשהוּא מַבּיט אֶל בּעל־הבּיִת בּעֵינַיים מחַייכוֹת, כּרב המַדריךְ אֶת תּלמידוֹ בּמַקל־נוֹעם. בּאוֹתה שעה עצמה יוֹדע הוּא וּמַרגיש, כּי שם, בּאֶחָד מחַדרי הבּית הריקים, מחַכּה לוֹ הנַערה השחרחוֹרת, נכספת אֵלָיו, מַקשיבה לקוֹלוֹ, והיא כּוּלָה שלוֹ, נאמנת וּמסּורה לוֹ בּכל נַפשה, וּבכוונה הוּא מַשהה כּאן ישיבתוֹ וּמַמשיךְ דיבּוּרוֹ, מַמתּיק את רגעֵי הכּמיהה ומַאריכם. מרדכי זאק נהנה הנאה עֶליוֹנה משׂיחַת־חכמים זוֹ, שכּל מַה שהיא נשׂגָבה מבּינתוֹ עֶרכּה גָדוֹל יוֹתר. מַחזיק הוּא טוֹבה לעצמוֹ, ששׂכר לבניו מוֹרה מלוּמד כּזה, הקוֹרא לוֹ “מוּסיוֹ זאק” וּמתנַצח עמוֹ בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם, והריהוּ לוֹקח בּידוֹ את זקנוֹ, שבּזמַן האַחרוֹן, מאָז נַעשׂה מפוּנק, הוּא מפנק גם אוֹתוֹ וּמַעלה עליו מַסרק בּכל בּוֹקר, והוּא מַחזיק טוֹבה לעצמוֹ גם על זה, שזקנוֹ נאֶה וּמסוֹרק, כּראוּי לבעל־בּיִת חָשוּב כּמוֹהוּ.

– אַדרבּה! – הוּא אוֹמר בּפנים מאִירוֹת. – וכי מה אוֹמר אני? הלא זה דברי תּמיד: הווּ זהירים בּבני הדוֹר הזה! לפנים גם אָנוּ היִינוּ תּינוֹקוֹת של בּית רבּם וספגנוּ מידי המלמד מַלקוּת כּכל גמוּלנוּ. אבל מי ידע בּימים ההם אֶת כּל המעשׂיוֹת האֵלה? גם את שמען לא שמַענוּ! ועכשיו, כּיוָן שנפטר תּינוֹק מחיתּוּלָיו, מיד מַלעיטים אוֹתוֹ גראמאטיקה ודיקדוּק ופאדיגוֹגה וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אמת, כּל זה עוֹלה בּאוֹצרוֹת כּסף!…

בּעלת־הבּיִת מַחרישה בּפנים נרעמים. דוֹמה, כּי בּהשפּילה את עֵיניה אֶל מלאכתּה וּבסרגה את פּוּזמקה בּפנים דוממים, אוֹגרת היא בּלבּה מַשׂטמה כּמוּסה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וביִיחוּד לאֵלה היוֹשבים אִתּה אֶל השוּלחן ואֵינם מַשגיחים בּה ולא כּלוּם.

לפני הבּיִת עוֹבר אִיכּר זקן, יחף, בּחָזה חָשׂוּף וּבכתוֹנת־בּד משוּלשלת על המכנסַיים. נוֹשׂא הוּא דלָיים על שכמוֹ והוֹלךְ אֶל הבּאֵר אשר בּרחבת בּית היהוּדי לשאוֹב מַים. אַחריו נגררת כּלבּה מרוּשלת, עיֵיפה וּמעוּנה מחוֹם היוֹם, נפנית אֶל הרחוֹב בּאלכסוֹן ושוֹלחת אל החוֹל החַם לָשוֹן אדוּמה רוֹעֶדת. האִיכּר מתעכּב אֵצל המרפּסת, מוֹריד את הדלָיים לָאָרץ, מתגָרד בּערפּוֹ, מוֹציא מקטרתּוֹ מחיקוֹ, מפטמה בּמתינוּת בּשרשי־טאבּאק, מעשנה אַט, מתּוֹךְ עיוּן רַב, מַבּיט מהוּרהר אֶל השמַיִים ורוֹקק, וּבתוֹךְ כּךְ הוּא מַתחיל בּשׂיחָה על־אוֹדוֹת האָסוֹן, שאֵירע לסוֹסתוֹ של יוּכים חרוּמַף. אָח, אָבינוּ שבּשמַיִים! אַךְ זה גבר לא־יִצלח, שניתּכה עליו חמַת אלוֹהים! לפני חוֹדש ימים מתה עליו בּתּוֹ הצעירה, כּלָה לפני חוּפּתה, והנה לא היּו ימים מוּעטים ונפלה גם סוּסתוֹ, בּריאָה וּשלימה וּמוּם אֵין בּה, התגלגלה בּיִיסוּרים ונפחה נַפשה! והרי היוּכימאִית יוֹשבת עתּה על מפתּן בּיתה וּממררת בּבּכי.

מסביב דממה וָחוֹם. סילסוּלי עשן דקים, כּחוּלים, שאנַנים, נישׂאִים ממקטרתּוֹ של האִיכּר הזקן, מסתּלסלים בּאַויר וּמתנַדפים בּזוֹהר השמַיים. בּאַחַת מפּינוֹת הגָג, ממַעל לראשי המסוּבּים, זבוּב נידח מתלבּט, סוֹבב יחידי בּתוֹךְ הדממה, מזמזם והוֹמה בּלי הפוּגָה. וּמפּני שהדממה רבּה וכל הפּנים נתוּנים להירהוּריהם, נדמה, שהכּל מהרהרים עתּה בּזבוּב נידח ובוֹדד זה, מַקשיבים קשב רב להמייתוֹ החרישית. סיפּוּרוֹ של האִיכּר על אסוֹנוֹ של יוּכים מַשרה על המרפּסת כּמין עצבוּת שקטה. פּניו העפרוּריִים, השׂעירים והקמוּטים, מפיקים חמלָה רבּה, עֵיניו הדוֹאגוֹת מַבּיטוֹת בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּתוֹהוֹת וּמבקשוֹת פּתרוֹן, ואַף־על־פּי־כן יש בּכל מַראֵהוּ מַשהוּ קשה וּמוּצק, הפּוֹתר את הכּל, כּזה של אָדם זקן, בּריא וּמחוּסן, שׂבע־ימים וּשׂבע־עמל, שנתנַסה נסיוֹנוֹת הרבּה בּחייו הארוּכּים. הכּלבּה שלוֹ, כּוּלָה מבוּלבּלת מחוֹם, תּוֹעה בּחָצר בּאָזנַיִים סרוּחוֹת, כּשקוּעה בּמַחשבוֹת, מחַפּשׂת וּמריחָה בּאַפּה, עד שהיא ניגשת אֶל המרפּסת, זוֹקפת חַרטוּמה אֶל בּרכּיו של לווינסוֹן, נוֹשמת ושוֹאֶפת. לווינסוֹן נרתּע מפּניה וקם בּבהלָה ממקוֹמוֹ.

– אַל תּירא, הוֹספּוֹדין בּאקאליאר¹! – אוֹמר האִיכּר הזקן. – זוֹ אֵינה נוֹשכת. זקנה היא, ושינַיִים אֵין לָה!

– אֵין אני ירא מפּני כּלָבים, – עוֹנה המוֹרה כּנעלָב, – ורק אֵיני אוֹהב אוֹתם!

והוּא משתּמש בּהזדמנוּת זוֹ שבּאָה לידוֹ ועוֹבר אֶל הבּיִת. בּדרךְ־הילוּכוֹ הוּא פּוֹתח אֶת הספר, מעיֵין בּוֹ בּפנים מרוּכּזים, כּאִילוּ רעיוֹן חָשוּב ניצנץ זה־עתּה בּמוֹחוֹ והוּא הוֹלךְ אֶל חַדרוֹ לחקוֹר אוֹתוֹ וּלבררוֹ. בּחדרוֹ הוּא מוֹצא את מַאריאשקה מוּכנה לקראתוֹ וּמַטאטא בּידה. מַבּיטה היא אֵלָיו בּפנים שׂוֹחקים ונרגָשים. והרי הוּא מחַבּקה, מוֹשכה אַחריו ויוֹשב עמה על מיטתוֹ.

– הנח לי, חי נַפשי… – לוֹחשת הנַערה. – הנה עוֹד מעט ויבוֹאוּ!

– יבוֹאוּ! את מי אני ירא? כּלוּם מַעשׂה רע אני עוֹשׂה? אַדרבּה, יבוֹא כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ויִראֶה, כּי אוֹהב אני אוֹתךְ!

– אבל… הנה הכּפתּוֹר… – מבקשת מַאריאשקה להשתּמט מידיו ולהשׂיאוֹ לדבר אַחר.

– אֵיזה כּפתּוֹר? – תּוֹהה המוֹרה.

– הכּפתּוֹר הזה… עוֹמד הוא לנשוֹר… בּלילה תּתּן לי את הבּגד ואֶתפּרהוּ…

– אָה, הכּפַתוֹר הזה? – אוֹמר המוֹרה בּגיחוּךְ רךְ. – נוּ, מילא. אבל יש בּחַיֵי האָדם דברים חשוּבים מכּפתּוֹר… הוֹי, כּמה פּתיה אַתּ, מַאריאשקהלי, וכמה טוֹבה, כּמה טוֹבה!…

והמוֹרה יוֹשב עם הנַערה על מיטתוֹ וּמדבּר על לבּה, משדלָה וּמפייסה בּדברים רכּים וטוֹבים, מלטף בּאֶצבּעוֹתיו הארוּכּוֹת והלבנוֹת את כּתפיה, את שׂער ראשה, וכדבריו כּן מַגע ידיו רךְ ועדין, ויש בּוֹ כּדי להעביר רטט חַם בּיצוּרי גוָה. מַקשיבה היא לדבריו בּלב נפעם, כּוּלָה זהירה וחרדה, מתרפּקת עליו בּבוּשה, רוֹעֶדת בּזרוֹעוֹתיו וּמַשפּילָה עֵיניה אֶל חיקה בּעצבוּת וּדאָגה עמוּקה, מתּוֹךְ אוֹדם פּנים ותמהוֹן לבב. יש רגע אשר תּתקפנה פּתאוֹם פּליאָה גדוֹלָה, כּי זה המוֹרה, הטוֹב והמרוֹמם מכּל האנשים אשר ידעה לפניו, הקוֹרא הרבּה ויוֹדע הרבּה, והוּא חָכם וּמלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ, וּשׂערוֹ נאֶה וּמסוּלסל, וידיו לבנוֹת ורכּוֹת – והיא קרוֹבה לוֹ כּל־כּךְ, כּכלָה לחתנה, מתרפּקת עליו ושוֹאֶפת נשימתוֹ החַמה, קוֹלטת בּאָזניה אֶת לחש שׂפתיו, שוֹתה בּצמא את נשיקוֹת פּיו, לוֹהטת כּוּלָה בּאֵש כּיסוּפיו. אֵיזוֹ הדרךְ בּא לָה האוֹשר הגָדוֹל הזה?… וּפתאוֹם שוֹכחת מאריאשקה את הכּל, עֵיניה מַחשיכוֹת בּערפל, וּבתנוּעה מהירה היא מַרכּינה אֵלָיו את כּל גוּפה, פּוֹשטת זרוֹעוֹתיה וּמלפּפת אוֹתוֹ כּוּלוֹ, חוֹבקת צוָארוֹ וּמוֹשכת אֵליה את ראשוֹ מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.

ב

פּעמים בּאה מן העיר להתאָרחַ בּתּם הנשׂוּאָה של בּעלי־הבּיִת, אִשה צעירה ונאָה, הדוּרה בּלבוּשה וּבהליכוֹתיה, מדבּרת עם לווינסוֹן רוּסית שוֹטפת ונוֹשׂאת תּמיד ספר בּידה. עם בּוֹאה היא מַשרה על הבּיִת רוּחַ של חָג, והחדרים הריקים והמשעממים מתמַלאִים תּנוּעת־חַיִים, שאוֹן עליז ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק למן הבּוֹקר ועד העֶרב. האָב, מרדכי זאק עצמוֹ, פּושט צוּרתוֹ החילוֹנית, החמוּצה, ולוֹבש צוּרה שבּתּית, מאִירה ונוֹחָה לבּריוֹת, מתהלךְ בּביתוֹ מתּוֹךְ דעת רחָבה, מַרשה להילָדים, למוֹפּס ולצוּציק, להשתּוֹבב כּכל אַוַת־נַפשם, מַסבּיר פּנים למוֹרה, מתעכּב לפני בּתּוֹ ועוֹמד כּנגדה, מַבּיט בּה בּבדיחוּת־הדעת וקוֹרץ לָה בּעֵינַיִים ערמוּמיוֹת, כּרוֹמז על דברים שרק הוּא והיא יוֹדעים, וּלבסוֹף סוֹטר לָה על חוֹטמה בּשתּי אֶצבּעוֹת סטירה של חיבּה, קוֹרא לָה “פּאניֶינקה שלי” וצוֹחק להנאָתוֹ צחוֹק־מאוּשרים. בּבּקרים הנאִים, עם עלוֹת השחר, יוֹצא המוֹרה לטיֵיל עם האִשה הצעירה בּיער הסמוּךְ, וּכשהם חוֹזרים לפת שחרית שניהם רענַנים, אדוּמי־לחָיים וּשער ראשיהם רָטוֹב מטל־בּוֹקר, עדיִין נמשכים בּיניהם הויכּוּחים הסוֹערים. לווינסוֹן מדבּר נמרצוֹת, בּכל חוֹם, יוֹשב אֶל שוּלחַן המרפּסת וקוֹרא לפניה מתּוֹךְ הספר, מוֹכיחַ בּראָיוֹת חוֹתכוֹת, כּי דבריו אֵינם קלוּטים מן האַויר. והאִשה הצעירה מתגוֹננת, מחַננת קוֹלָה, פּוֹרשׂת לוֹ ידיה הלבנוֹת והיפוֹת, כּמבקשת רחמים ממנוּ, ואַחרי כּל דיבּוּר ודיבּוּר היא מַבּיטה על סביבוֹתיה בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, נרחָבוֹת, כּתינוֹק משתּאֶה. אוֹתה שעה אפילוּ בּעלת־הבּיִת הזוֹעפת שוֹכחת אֶת חשבּוֹנוֹתיה הישנים עם העוֹלָם וּמַעלָה על פּניה המאוּבּנים כּמין גיחוּךְ וַתּרני של נדיבוּת־רוּחַ. יוֹשבת היא ממוּל המתוַכּחים, כּמַקשיבה לדבריהם, ועוֹמדת בּעצמה למזוֹג לָהם תּה מן המיחַם הרוֹתח. אָמנם אֶת הכּוֹס, המכוּונת למוֹרה, היא מַעמידה לא בּרשוּת היחיד שלוֹ, אֶלָא עוֹזבת אוֹתה בּאֶמצע השוּלחָן, בּרשוּת הרבּים, כּאָדם האוֹמר: “וכי מה, כּלוּם מחוּיֶיבת אני להגיש לָזה אֶל תּחת חוֹטמוֹ? עד כּדי כּךְ?”…

וּפעם אַחַת, כּשהכּל ישבוּ בּחדר־האוֹכל אֶל ארוּחַת־הצהריִים, אֵירע מַעשׂה. האִשה הצעירה עמדה ליד כּיסאָה בּתפקיד של בּעלת־הבּיִת המשמשת אֶת המסוּבּים, כּוּלָה הדוּרה בּסינר הלָבן שעליה, שקוּדה ועליזה, חילקה מתּוֹךְ הקערה הגדוֹלָה אֶת מנַת הדגים לכל אֶחָד ואֶחָד, התלוֹצצה בּשעת מַעשׂה וצחקה בּקוֹל רם, וכל זה נַעשׂה על־ידיה בּטוּב טעם ודעת וּבתנוּעוֹת מהירוֹת ונאוֹת. לווינסוֹן, שאַף הוּא זחה דעתּוֹ עליו, קיבּל מידיה אֶת צלחתּוֹ וענה לעוּמתה בּצחוֹק. אוֹתה שעה עמדה מַאריאשקה בּמיטבּח לפני התּנוּר המוּסק אדוּמה ונסעֶרת וקישקשה בּמגריפה בּין הסירוֹת בּלב הוֹמה. רגע בּיקשה לחרוֹק שיניה ולהפוֹךְ אֶת כּל אשר בּתּנוּר, ורגע אָמרה לעזוֹב אֶת מלאכתּה, לָצאת אל הרפת האפלה, הסמוּכה למיטבּח, ולגעוֹת שם בּבּכי.

– מַאריאשקה, אַיֵה אֵיפוֹא המרק? למה אַתּ שוֹהה כּל־כּךְ? – בּפסיעה זריזה נכנסה האִשה הצעירה למיטבּח והתייצבה כּנגד מַאריאשקה כּפוּפה קצת, כּמַמתּינה לָה, אוֹחזת מַזלג בּיּדה, לוֹעֶסת אֶת אָכלָה בּפיה, ועֵיניה עדיִין מַבריקוֹת בּברק עליז, שהביאה אִתּה מחדר־האוֹכל. מַאריאשקה החזיקה בּידיה סיר מרק רוֹתח וּפניה נבהלים, עוֹמדת וּמַבּיטה אֶל האִשה הצעירה, המאוּשרה והמאִירה, בּדוּמייה. וּפתאוֹם חָשכוּ עֵיניה, והיא החליטה והרפּתה ידיה מן הסיר. קמה מהוּמה. מתּוֹךְ המהוּמה ראתה מַאריאשקה אֶת בּעלת־הבּיִת פּוֹרצת אֶל המיטבּח וצוֹעֶקת אֵליה בּחמתה: “גוֹלם! ידיִים של טיט!” ואֶת האשה הצעירה ראתה גוֹחנת בּזעף אֶל שׂמלָתה המלוּכלכת וּמנַקה אוֹתה בּידיִים ממַהרוֹת בּמטפחתּה הלבנה, המבוּשׂמת.

לפנוֹת עֶרב, לאַחַר שהבּנים הגדוֹלים חוֹזרים מן השׂדה וּלאַחַר פַּת ערבּית, יוֹצאִים כּל בּני הבּיִת לטיֵיל מחוּץ לכּפר בּלוית האוֹרחת. האֵם שׂמה על שכמה את סוּדרה השחוֹר, והבּת מַמתּינה ליד המרפּסת למַאריאשקה, כּי תּוֹציא אֵליה את מעיל־הקיִץ הלָבן, ואוֹמרת לה “מאֶרסי”. מַאריאשקה נשאֶרת לבדה אֵצל המרפּסת, מַבּיטה אַחרי המטיילים ואֵינה גוֹרעת עֵיניה מן המעיל הלָבן, המַבהיר מרחוֹק, כּאילוּ בּוֹ כּמוּס כּל אָשרה הנגזל, ההוֹלךְ ונשמט מידיה. עוֹמדת היא בּוֹדדה ועגוּמַת־נפש, כּנשכּחת, רוֹאָה מרחוֹק את שני הנערים, מוֹפּס וצוּציק, רצים לפני הגדוֹלים בּאלכסוֹן הדרךְ, כּשני כּלבים נַעלָסים, רוֹאָה את המוֹרה מהלךְ ליד האִשה הצעירה, מנַענע מַקלוֹ בּאַויר, מַפנה אֵליה פּעם בּפעם את פּניו וּמדבּר בּרגש. וּכשהם מתעלמים מאחוֹרי האִילָנוֹת שמעֵבר לגשר, היא יוֹשבת אֶל השוּלחָן, תּוֹמכת ראשה בּידיה ושוֹקעת בּהירהוּריה. מהרהרת היא, כּי אַךְ נַערה אוּמלָלָה היא, ענייה ועזוּבה. ושוּב היא מהרהרת וּמַעלה בּזכרוֹנה את הדברים הטוֹבים והנעימים, דברי ניחוּמים ותקוָה, שהמוֹרה מדבּר אֵליה בּהיוֹתם לבדם בּלילה, וכל זה נראֶה לה עתּה מוּזר ורחוֹק, מתנַדף והוֹלךְ, כּחלוֹם־לילה בּאוֹר היוֹם. ויֵש שעוֹלָה על דעתּה מַחשבת־יֵאוּש, כּי חַיֶיה כּבר ניטלוּ ממנה, אָבדוּ אבידה שאֵינה חוֹזרת. אוֹתה שעה נישׂאת בּאַויר הכּפר המוּלה של בּין־ערבּיִים. משמשים בּעירבּוּביה, מקרוֹב וּמרחוֹק, קוֹלוֹת והדים שוֹנים: חריקת קילוֹן של בּאֵר, געיית פּרוֹת על שקתוֹת המַים, מיצהלוֹת בּחוּרים וּבתוּלוֹת, העוֹגבים בּחבוּרה אִיש על רעוּתוֹ, צוָחָה קוֹלנית של אֵשת־חַיִל, היוֹצאת לבקש את חזיריה הנפוֹצים, צליפה מתפּוֹצצת של מַגלֶב… ואַחַר ההמוּלָה דממה עמוּקה. השמַיִים החיורים מַאפילים, יוֹרדים וּמַעטים על הכּפר מַעטה כּהה, מכסים על השׂדוֹת מסביב בּתעלוּמַת־העֶרב. והנה היתה עלָטה. מַאריאשקה יוֹשבת בּמקוֹמה בּלי נוֹע, מכוּנסת בּתוֹךְ עצמה, כּמַקשיבה להמיית לבּה, הבּוֹכה בּבדידוּתוֹ על החַיִים הצעירים, שנַעשׂוּ מסוּבּכים כּל־כּךְ, נטרדה שלוָתם ונסתּרה דרכּם הישרה. מרחוֹק, מן השׂדוֹת האפלים, ממקוֹם שם מתרוֹממוֹת בּאַויר המעוּמעם, כּגוּשים גבוֹהים וּשחוֹרים, ערימוֹת השחת הקצוּרה, עוֹנה לה שירת אִיכּרים, ההוֹלכים עם סוּסיהם למרעֵה־לילה, – שירה אַדירה ועצוּבה, השתּפּכוּת־נפש רמה של אנשים בּריאים, עמלים, חשוּכּים, נשכּחים ועזוּבים לחַיֵיהם הקשים מאחוֹרי יערוֹת־עד ואַדמוֹת־בּיצה.

לאַחַר שבּני־הבּיִת שבים מטיוּלָם וּבחדר־האוֹכל מַדליקים את עששית־הבּרק הגדוֹלָה, מתבּוֹננת מַאריאשקה אֶל המוֹרה ורוֹאָה אוֹתוֹ, כּי פּרש מן החבוּרה לקרן־זוית ויוֹשב עיֵיף ועצוּב־רוּחַ. עוֹשׂה היא אֶת מלאכת־העֶרב בּבּית וּמַרגישה, כּי רוַח לָה פּתאוֹם, כּי מצוּקת־נַפשה הקוֹדמת פּגה כּאִילוּ מאֵליה. אוֹר גָדוֹל ממַלא את לבּה, והיא סוֹבבת בּחדרים המרוּוָחִים קלה וּמהירה וּמאוּשרה, ורק מַחשבה אַחַת מַטרידה אוֹתה: לָמה יוֹשב המוֹרה בּוֹדד ועצוּב כּל־כּךְ, לָמה אֵינוֹ נפנה לשׂיחָה אפילוּ עם בּתּוֹ של בּעל־הבּיִת?… בּאֵין רוֹאִים, היא מתייצבת ממוּלוֹ בּריחוּק מקוֹם, בּוֹחנת אוֹתוֹ בּעֵינַיִים טוֹבוֹת ונאמנוֹת, מַבּיטה וּמחַכּה, עד שהוּא מַשגיחַ בּה וּמַעלה על פּניו בּת־שׂחוֹק קלה ונוּגָה.

אַחַר־כּךְ, כּשמַגיעה שעת שינה, היא הוֹלכת אל הגוֹרן אשר בּקצה החָצר להציע על ערימת שחת משכּב בּשביל המוֹרה וּבנוֹ הבּכוֹר של בּעל־הבּיִת, הנוֹהגים לישוֹן שם בּלילוֹת החַמים לשם חידוּש ושעשוּעים. בּן בּעל־הבּיִת, בּחוּר מגוּדל וּמסוּרבּל מתגנב אֵליה מאחוֹריה, תּוֹפס אוֹתה בּזרוֹעוֹתיו הכּבדוֹת והוֹפךְ אֵלָיו את פּניה לנַשקה על־כּרחה. מַאריאשקה מתאַמצת להשתּמט מידיו וכוּלָה רוֹעֶדת מעֶלבּוֹן: “חַיֶיךָ, שאסַפּר לאִמךָ!”

– ראוּ־נא צדקנית זוֹ, כּיצד היא עוֹשׂה תּנוּעוֹת! וּמה המוֹרה בּעֵינַיִךְ, מַאריאשקהלי? כּלוּם כּלב הוּא?…

מַאריאשקה דוֹחָה אוֹתוֹ מעם פּניה וּבוֹרחת. וּכשהבּחוּר נעלָם בּאפילת הגוֹרן, היא עוֹמדת רגע, נסעֶרת ונעלבת עד עוֹמק נַפשה, מתקנת שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת ולוֹחשת לעצמה בּחמת־רוּחָה:

– גס שכּמוֹתוֹ! – וּמתייפּחת בּבכי קטוּע.

עם חצוֹת הלילה, כּשבּני־הבּיִת ישינים, הכּפר שקוּע כּולוֹ בּדממה והלבנה שוֹפכת מסביב אֶת אוֹרה החיור, יוֹשבת מַאריאשקה בּפינה מרוּחקת בּחָצר על הדשא הקר והרטוֹב, חבוּיה בּצלוֹ של כּוֹתל, מתּכווצת מתּוֹךְ צינה וּמחַכּה למוֹרה, שיִתגלה אֵליה מן הגוֹרן בּרגליִים יחפוֹת.

ג

היה עֶרב שוֹקט וצוֹנן בּשלהי קיִץ. לווינסוֹן שב מטיוּלוֹ בּיער, ותלמידוֹ הצעיר, זה שקוֹראִים לוֹ צוּציק, רץ לקראתוֹ וּבישׂר לוֹ בּשׂמחָה רבּה כּמה וכמה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בּבת אֶחָת: כִּי אֶל בּיתם נטוּ לָלוּן אָביה ואִמה של מַאריאשקה, כּי אָביה של מַאריאשקה נתן לוֹ בּמַתּנה חוּט־בּרזל אָרוֹךְ, כּי השקץ הגיבּן של טרוֹחים הבטיח לעשׂוֹת לוֹ מחוּט־בּרזל זה קשת לירוֹת בּה אֶל הציפּרים, כּי אָביה של מַאריאשקה מלאכתּוֹ בּחישוּק קדירוֹת שבוּרוֹת והוּא מוֹליךְ בּעֶגלתוֹ ערימה גדוֹלָה של חוּטי־בּרזל! – מרוֹב שׂמחָה שכח הנַער לקנח אָת חוֹטמוֹ.

כּשנכנַס לווינסוֹן לבּית, מצא בּחדר־האוֹכל יהוּדי קטן וצנוּם, לבוּש קפּוֹטה בּלוּאָה, בּעֵינַיִים אדוּמוֹת וּמלפלפות וּבכוֹבע גָדוֹל וישן, היוֹרד עד לאָזניו. היהוּדי עמד בּפּינה אֵצל התּנוּר, כּשידיו הקצרוֹת מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ניענַע אֶת גוּפוֹ הקטן לכאן וּלכאן, התפּלל מַעריב בּהרמַת הקוֹל בּרגש ובניגוּן, והבּיט פּעם בּפעם לצדדים מתּוֹךְ היסוּס, כּאילוּ חוֹשש היה, שמא תּפס מקוֹם זה בּבּית שלא כּהוֹגן. מתּוֹךְ ניענוּעיו משךְ אֶת כּתפיו למַעלָה, זיעזע אֶת זקנוֹ הקלוּש עם הצוָאר הכּחוּש, וּפניו הקטנים, אדוּמים־כּחַלחַלים כּעֵין הסלק, נתעווּ וקרצוּ מתּחת לכּוֹבע העמוֹק, עד שדוֹמה היה, שאֵין הוּא מתפּלל כּאן לפי תּוּמוֹ, אֶלָא משנה אֶת טעמוֹ ועוֹשׂה עוָיוֹת בּפניו, כּדי לבדח אֶת דעתּם של בּני־הבּיִת. בּעד פּתח המיטבּח ראה לווינסוֹן אֶת מַאריאשקה יוֹשבת על הסַפסל עם אִשה בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, המעוּטפת בּסוּדר חַם, וּמדבּרת עמה בּלָחַש. משראתה הנַערה את המוֹרה, מיד קמה ממקוֹמה ועמדה עמידה משוּנה, פּניה נתכּרכּמוּ ונתאַדמוּ חליפוֹת, והיא מתאַמצת לגחךְ, גוֹחנת אֶל עריבת־הכּביסה ודוֹחפת אוֹתה שלא לצוֹרךְ על־פּני קרקע המיטבּח. האִשה המעוּטפת, שהשגיחה בּמבוּכתה של הבּת, העיפה בּפני לווינסוֹן מַבּט זוֹעֵף של חשד. לווינסוֹן העמיד פּנים יהירים וזרים, הוֹציא מכּיסוֹ סיגָרייה והצית בּה אֵש בּתנוּעה של אָדם שוֹקט וּבוֹטחַ. כּשנכנַס לחַדרוֹ, התחיל פּוֹסע אֵילךְ ואֵילךְ ועישן סיגָרייה שנייה.

אַחַר־כךְ יצא שוּב אֶל חדר־האוֹכל ועמד להסתּכּל בּיהוּדי המתפּלל. זה נרתּע לאחוֹריו, צימצם עצמוֹ וקרץ למוֹרה בּפניו הקטנים והאדוּמים קריצוֹת משוּנוֹת, כּאוֹמר לפנוֹת גם לוֹ מקוֹם בּפינתוֹ.

התּלמיד הגָדוֹל של לווינסוֹן, זה שקוֹראִים לוֹ מוֹפְּס, ניגש ועמד ליד מוֹרוֹ עמידה של דרךְ־אֶרץ וגילָה לוֹ סוֹד בּלחישה, כּי המַגָפיים הלָלו, שהיהוּדי נוֹעֵל לרגלָיו, מַגָפיו הישנים של אַבּא הם, שנתן לוֹ בּמַתּנה בּחוֹרף שעבר. והנַער הוֹסיף ללחוֹש בּצחוֹק קל, כּי פּעם אַחַת שתה אֶצלָם היהוּדי הזה תּה, ונשתּיירה בּידוֹ פּרוּסת סוּכּר קטנה, ולא ידע מַה יעשׂה בּה, וּמיהר והטמין אוֹתה בּאֵין רוֹאִים בּחיקו.

בּינתיִים בּאוּ מן החוּץ בּעל־הבּיִת ואִשתּוֹ. כּשרָאָה האוֹרחַ אֶת בּעל־הבּיִת בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, נזדרז והתחיל שוֹקד על תּפילָתוֹ בּכוונה יתירה, וּלבסוֹף רקק בּמלוֹא פּיו אֶל הפּינה רקיקה נמרצת, כּמתכּוון להוֹכיחַ למאָרחָיו בּסיוּם חָזק זה, כּי עשׂה את חוֹבתוֹ כּאן בּשלימוּת גמוּרה, כּדת וכדין.

בּעל־הבּיִת ישב בּאנחה קלה אֶל השוּלחָן וּבקוֹל מרוּשל של נגיד מפוּנק שאל את היהוּדי:

– מַה, התפּללתּ מַעריב?

– הא? אִם התפּללתּי מַעריב? – היהוּדי הקטן פּסע פּסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ החדר, עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, צימצם אֶת כּתפיו הצנוּמוֹת והוֹריד בּענותנוּת אֶת ידיו לתּוֹךְ כּיסי קפּוֹטתוֹ הבּלוּאָה. –

אוּם־הוּם, התפּללתי מַעריב. אֶלָא מה נַעשׂה? מתפּללים, כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמַדריגה שלָנוּ… וּבלבד שיִתּן השם יתבּרךְ בּריאוּת…

– נוּ, יהוּדי מכּיוָן שהתפּלל מַעריב, מצוָה עלינוּ לָתת לוֹ אוֹכל. הלא רוֹצה אַתּה מסתּמא לאכוֹל? קרא גם לאִשתּךָ. רחל־לאָה, היכן היא? צוי למַאריאשה, שתּגיש מַשהוּ אֶל השוּלחָן. יהוּדי רוֹצה לאכוֹל!

– אִי–אִי! – נער היהוּדי אֶת שתּי כּפּיו מהזמנה נעימה זוֹ, שאֵינוֹ ראוּי לה. – לא נחוּץ כּל־כּךְ!… כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגה שלָנוּ… גם אֵלוּ אוֹרחים!… יש לָנוּ בּעגָלָה משלָנוּ – פּרוּסַת לחם, בּצל, פּלח של שוּם… בּשביל התּוֹלָעים בּקבר יספּיק, חי־חי!

אַחַר־כּךְ הלכוּ אֶל השוּלחן. בּראש צעד היהוּדי הקטן, כּוּלוֹ מַבהיק בּפניו האדוּמים, הזעים מתּחת לכוֹבעוֹ העמוֹק, משפשף את ידיו השחוֹרוֹת לאַחַר נטילָתן, פּוֹסע פּסיעוֹת דקוֹת ונראֶה כּרוֹקד.

אַחריו נגררה בּעל־כּרחה האִשה הגבוֹהה, המעוּטפת בּסוּדר, וּפניה הקוֹדרים מַסמיקים והוֹלכים. מַאריאשקה, לוֹהטת מבּוּשה, הגישה לָהם שתּי פּנכוֹת חָלָב חָמוּץ. אָביה בּצע וּבירךְ על הפּת בּכוונה יתירה והשתּדל לנהוֹג בּסעוּדת־חינם זוֹ במידת היוֹשר והנימוּס: את הלחם אָכל בּכל פּה ואֶת החלָב החָמוּץ שאב בּקצה הכּף, וּבשעת מַעשׂה זעוּ שרירי פּניו ועֵיניו ליפלפוּ והתנוֹצצוּ בּדמעוֹת. ואִמה ישבה כּפוּפה אֶל השוּלחָן, כּמַאפילה על לחם־החסד שהיא אוֹכלת כּאן. וּכנגדם בּעל־הבּיִת, כּאָדם המוּכן וּמזוּמן לחַיֵי העוֹלם הבּא בּשל המַעשׂים הטוֹבים שהוּא עוֹשׂה בּעוֹלם הזה, התהלךְ בּחדר לכאן וּלכאן מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת של נגיד וּבעל בּעמיו, ניגש אֶל הנערים וגָער בּהם בּנזיפה, ודווקא בּקוֹל רם, לבל יִהיוּ פּראִים ולא יבּיטוּ אל תּוֹךְ עֵיניהם של אנשים רעֵבים בּשעת אכילָתם. מַאריאשקה מיהרה וּפרשה מתּוֹךְ עלבּוֹנה אל המיטבּח. קם גם לווינסוֹן מפּינתוֹ, יצא אֶל המרפּסת, ישב שם על הסַפסל והתייחד בּאַפלוּלית העֶרב עם מַחשבוֹתיו.

מַחשבוֹת לא־עליזוֹת הטרידוּ אֶת המוֹרה. כּוּלוֹ נבוֹךְ ונסער, הירהר עכשיו חרטה על כּל המַעשׂה אשר עשׂה, שסיבּךְ אֶת עצמוֹ בּנערה ענייה זוֹ, עכר אֶת חַיֶיה התּמימים, גָזל מנוחָתה וּמילא אֶת מוֹחָה ערפל. אָכן אִיש אוּמלָל הוּא וקל־דעת, חסַר־בּינה וחסַר־אַחריוּת. אֵיךְ לא העלָה אַף פּעם אַחַת על דעתּוֹ, כּי הנַערה לא בּוֹדדה היא ולא עזוּבה להפקר, כּי קשוּרה היא בּמשפּחה ויֶש לָה אָב וָאֵם? ושוּב חָשב ותמה על החידה, מנַיִן לָה למַאריאשקה, היפה ועדינת־הנפש, אָב מכוֹער ועלוּב כּזה שהעניוּת מנַוולתּוֹ כּל־כּךְ? אֵין זאת כּי אִם ירשה את סגוֹלוֹתיה מן האֵם, שבּפניה שהזקינוּ מעוֹני, המַחרישים בּעקשנוּת וּבגאוָה מסוּתּרת, עדיִין ניכּרים סימני יוֹפי ואצילוּת־הנפש. ואוּלָם דווקא אִשה זוֹ, בּשתיקתה, וּבמַבַּט־עֵיניה הקוֹדר, מביאָה בּלבּוֹ מוֹרךְ ויִראָה. וּכשעלתה מַחשבה על דעתּוֹ, כּי אֵין טוֹב לוֹ אֶלָא לקחת בּלילה אֶת צרוֹר ספריו וּלבניו, לָצאת בּהיחָבא מן הכּפר ולילךְ למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתוֹ, נקוֹט בּפניו, כּי לבּוֹ נשחַת עד היסוֹד, כּי הירהוּריו אֵלה רעים וחַטאים, אֵינם הוֹגנים לזה שכּמוֹתוֹ, השוֹאֵף לתוֹר אָדם המַעלָה. על־כּרחוֹ חַייב הוּא להתאַזר עוֹז, להסיר מעל פּניו את הבּוּשה האוילית ולעשׂוֹת מַעשׂה, שיִהיֶה למוֹפת וּלתפאֶרת לכל העוֹלָם כּוּלוֹ.

בּעד הפּתח נשמַע קוֹלוֹ של בּעל־הבּיִת, קוֹל נגיד וּנדיב־לב, המזרז אֶת האוֹרחים בּסעוּדתם הדלה:

– אִכלוּ, אִכלוּ, אַל תּחוּסוּ. מַאריאשה, היכן היא?

אַתּ, כּפי שאני רוֹאֶה, כּבר אָכלתּ ושׂבעתּ. לָמה תּעמדי כּטווס של זהב? הגישי לאַבּא ואִמא שלָךְ עוֹד שתּי פּנכוֹת של חָלָב חָמוּץ, אַל תּחוֹס עֵינךְ! אוֹ אֶפשר גם חתיכת גבינה, אִם יֶש לָךְ שם בּאָרוֹן?…

– אִי־אִי… לשם מה? כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגָה שלָנוּ… הלא אוֹכלים אָנוּ! אֶלָא מה אָנוּ עוֹשׂים? כּסבוּר אני, כּמה הוּא השיעוּר לאָדם שיאכל?…

והיהוּדי הקטן הפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו וּביקש בּעֵיניו האדוּמוֹת והמאוּשרוֹת את בּעל־הבּיִת, להראוֹתוֹ, כּי מכוון הוּא את הדברים האֵלה רק לכבוֹדוֹ, לכבוֹד הנגיד נדיב־הלב בּעצמוֹ.

שני הנערים, שעמדוּ בּפּינה, הסתּכּלו מרחוֹק בּאוֹכלים והתלחשוּ בּיניהם, נתנוּ אֶת קוֹלָם בּצחוֹק. האָב ניגש אליהם וגָער בּהם:

– יהי שקט! לכוּ לישוֹן! בּחוּרים ריקנים שכּמוֹתם! אֵין לָהם אַף קוּרטוֹב דרךְ־אֶרץ בּפני גדוֹלים! המוֹרה, כּמדוּמה לי, יוֹשב שם על המרפּסת – ולא כּלוּם… אַדרבּה, רוֹצה אני, שיִיכּנס לכאן לשם חידוּש וילמדכם פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ. גוּמילאזיסטים נַעשׂוּ אֶצלי בּקיִץ הזה, פּראִים! הפּאדיגוֹגָה שחטה אוֹתם בּלא סַכּין!…

ד

בּני־הבּיִת כּבר ישנוּ. בּכל החדרים המרוּוָחים והאפלים היתה דממה, ורק בּמיטבּח עדיִין דלקה עששית קטנה. שם ישבוּ מַאריאשקה ואִמה ודיבּרוּ בּיניהן בּלחש. האָב הלךְ אֶל הרפת הסמוּכה, המשמשת גם אוּרוָה לסוּסים, לישוֹן בּעֶגלָתוֹ, וּבעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל המיטבּח נשמעה נַחרתו הרמה עם שריקת חוֹטמוֹ, כּשהן נבלָעוֹת לרגָעים בּלעיסת סוּסים שקדנית ושעטת פּרסוֹתיהם בּחשיכה.

–… “צעירה”… כּדבּר אַחַת התּינוֹקוֹת תּדבּרי, בּתּי! נַערה, תּוֹדה לָאֵל, למַעלָה מעֶשׂרים, בּבית אנשים זרים. כּסבוּרה אַת, זוֹהי תּכלית בּאמת להתגלגל בּנכר עד שילבּינוּ שׂערוֹתיִךְ? הגיעי בּעצמךְ: אִילו דוֹמים היִינוּ לשאָר הבּריוֹת, אִילוּ היה הוּא, עלוּב־המַזל, אָדם מן היִישוּב… הלא הלב כּוֹאב ושוֹתת דם. כּלוּם הרבּה בּנוֹת יֶש לי? בּסַךְ־הכּל זוֹ השׂרידה והיחידה, בּרוּךְ השם… אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים, וצרתי צרה ישנה – הוּא!… מאַיִן? המן הפּרנסה היפה שלוֹ, ללעג וּלקלס, שהוּא מתקן קדירוֹת שבוּרוֹת? וגם אִם יִזדמן פּעם לידוֹ דבר של מַמש, הרי לא יִצלח למלָאכה! הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה והשׂכּיר עצמוֹ שוֹמר־לילה בּגן־הפּירוֹת של חַיִים־דויד הכּרסתן. דוֹמה, כּלוּם יש דבר טוֹב מזה? שני רוּבּלים וחצי לשבוּע! אבל אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא מַזל. לא יצאוּ שני ימים, ואני מַשכּימה עם שחר, נוֹטלת פּרוּסַת חַלָה, שנשתֹיירה לי מן השבּת, לָשׂאת אֵלָיו לפת שחרית, פּוֹתחת את הדלת – ולא הוּא כּאן?! עוֹמד נשען אֶל המזוּזה, משתּעֵל ורוֹעֵד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ. מה הדבר? צינה אחָזתּוּ בּלילה. יחידי הוּא בּגן, אֵין אִיש אִתּוֹ, ואֵימה נוֹפלת עליו. ולא עוֹד, אֶלָא שמתיירא הוּא מפּני הכּלָבים של הפּריץ!… שערי בּנַפשךְ, שלא חַסתּי עליו בּשל מַעשׂה כּזה. אֶת כּל חמתי עם לבּי המַר שפכתּי על ראשוֹ. מן הבּיִת גירשתּיו… נקל לאמוֹר: “גירשתּיו”… כּסבוּרה אַתּ, לבּי אֵינוֹ כּוֹאב וּמיצר גם עליו? לעֵת זקנה, אָדם חוֹלה, כּלי שבוּר ורצוּץ, כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ, והשיעוּל חוֹנקוֹ. ונוֹסף על כּל אֵלה – עֵיניו הלקוּיוֹת. הנה אָנוּ נוֹסעים לָעיר, ואוֹמרת אני לָקחת אוֹתוֹ אֶל הרוֹפא. כּי מה אֶעשׂה, אִם יסתּמא חָלילָה פּתאוֹם? ועדיִין לא שבתּ מטעוּתךְ, בּתּי, ואוֹמרת: “צעירה”…

מַאריאשקה ישבה ליד אִמה בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת והחרישה. מן הרפת הגיע קוֹל שיעוּל ממוּשךְ, שנלווּ אֵלָיו גניחוֹת וּרקיקוֹת. אַחַר־כּךְ היתה דממה, ושוּב נשמעה שעטת פּרסוֹת סוּסים בּחשיכה.

– וּבפרט כּשנזדמן לָךְ שידוּךְ כּזה… לָמה לי להרחיק לכת – הרי גוֹלדה של השיל עצמה. הלא זוֹכרת אַתּ עדיִין אֶת גוֹלדה של השיל? ותפסה בּי קוֹדם נסיעתי ואָמרה לי כּדברים האֵלה: “חיֶינה, היא אוֹמרת, הביאִי לכאן את מַאריאשקה שלָךְ, ונַכניסה, אִם יִרצה השם, לחוּפּה”. וּבאמת, לָמה נרמה אֶת עצמנוּ? נַניחַ, כּי אָמנם נַערה יפה אַתּ, בּעלת־צוּרה, בּלא עֵין־הרע. לוּא יהי כן… אם כּן, מַה בּכךְ? מַה יִתּן לָךְ יפיֵךְ, בּתּי, וּמה יוֹסיף לָךְ חנךְ? אָסוֹן החן ועוֹנש היוֹפי לבנוֹת עניִים, עוֹנש מן השמַיִים! הנה גם אני היִיתי בּשעתי לא־מכוֹעֶרת – וּראִי, עד היכן הגעתּי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!… למי אֵיפוֹא תּשבי וּתחַכּי? למי תּשַׂבּרי? לבעל־מלָאכה? בּעלי־המלָאכוֹת בּימינוּ רוֹצים, שיעשירוּם עוֹשר גָדוֹל. ולָלכת אַחרי הבּחוּרים המוּפקרים שבּזמַן הזה – הלא אֵין טבעֵךְ בּכךְ. אֵין אַתּ חָלילה מאוֹתן הנערוֹת היפהפיוֹת, שכּיוָן שיֵש לָהן קלסתּר־פּנים של חַרסינה, שוּב אֵין מַעצוֹר לפניהן, הכּל נַעשׂה לָהן כּהיתּר… ולָכן סבוּרה אני, כּי אֵין לָךְ שידוּךְ טוֹב מזה. בּחוּר ישר־דרךְ וּבריא, בּלא־עֵין הרע, עמל ויגע כּל ימיו, עוֹבד בּטחנה כּחמוֹר. מוֹטיל בּן הדוֹד מסַפּר עליו נפלָאוֹת, כּי מרים הוּא לבדוֹ שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמשׂתּכּר הוּא אַרבּעה רוּבּלים לשבוּע ושוֹמר על הפּרוּטה. אֶלָא מה? שמא אֵינוֹ יפה־תוֹאַר בּיוֹתר ואֵינוֹ מחוּדד כּל־כּךְ, כּמוֹ הבּחוּרים הריקים של עכשיו, – כּלוּם לא תּאכלי אֶצלוֹ לחם בּכבוֹד? חַייִךְ, מוּטב שתּשבי אִתּוֹ בּבֵיתךְ משתּשבי כּאן בּמיטבּח של זרים ותשמעי בּכל יוֹם את חירוּפיה וגידוּפיה של בּעלת־הבּיִת שלָךְ, המרשעת. לָמה לָךְ יוֹפי, בּתּי? האמיני לי, בּני־אָדם כּמוֹנוּ בּמַדריגה שלָנוּ, – אוֹי, לא אוּכל כּלָל להבּיע לָךְ זאת!…

מַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת. בּכל כּוֹחָה כּבשה את הבּכי, שעלה בּגרוֹנה.

– לָמה אֵיפוֹא תּבכּי, שטיה? בּכי זה מַהוּ? לוּא אָמַרתּי, כּי יֶש לי תּקוָה להשׂיאֵךְ לבחוּר־ישיבה, שיִהיֶה בּקרב הימים מלמד אוֹ שוֹחט… הלא מדבּרת אני לָךְ דברים של טעם… והיא, שטיה זוֹ…

מַאריאשקה מיהרה ויצאה דרךְ חדר־האוֹכל האָפל אֶל המרפּסת, וּבדרכּה לא יכלה להתאַפּק עוֹד והתייפּחה בּקוֹל, האֵם הלכה אַחריה תּוהה וּנבוֹכה ולָחשה לעצמה: “מין שגָעוֹן כּזה! בּוֹכה בּלא לָשוֹן!”…. רגע עמדה מאחוֹרי בּתּה כּמהססת. אַחַר־כּךְ ניסתה שוּב לדבּר רכּוֹת, בּהשפּלת הקוֹל:

– תּינוֹקת שכּמוֹתךְ, כּלוּם לרעתךְ חָלילה אני מתכּוונת? אַדרבּה, הגיעי בּעצמךְ, הלא אֵם אָני. כּסבוּרה היִיתי, להיפךְ, שכּל זה יִהיֶה לָךְ לרצוֹן. וּכבר אָמַרתּי, כּי בּנסיעתנוּ בּחזרה נקח אוֹתךְ אִתּנוּ, למַען תּראִי אֶת הבּחוּר בּעֵינַיִךְ. והנה אני מדבּרת והיא שוֹתקת, אני מדבּרת והיא שוֹתקת. וּפתאוֹם בּוֹכה…

הנַערה סמכה את ראשה אֶל עמוּד־המרפּסת הקר, עמדה מַחרישה וּפניה אֶל השׂדוֹת הרחוֹקים, הנמשכים מאחוֹרי הכּפר הישֵן. מעֵבר הנהר התפּשט ערפל דק, כּחַלחַל, שמבּעדוֹ נשקפוּ דמוּמים עמוּדי־הגשר הגבוֹהים, המטילים את צלליהם הארוּכּים על־פּני המַיִם השוֹקטים בּאוֹר הלבנה המלאה. בּחלל האַויר ריחפה רוּח קלה, צוֹננת ולחה. השמַיִים עדיִין נראוּ טהוֹרים ועמוּקים וכוֹכבים בּוֹדדים היבהבוּ בּמרוֹמיהם, ואוּלָם כּבר הוּרגשה קרבת הסתיו, הממַשמש ובא. נדף ריחַ של שׂדוֹת קצוּרים וּדשאִים נוֹבלים וראשית שלכת העֵצים. הקיִץ הגיע לקצוֹ, כּלה והלךְ. ועם הקיִץ כּלוּ והלכוּ גם החַיִים הצעירים, עם התּקווֹת המַזהירוֹת ועם האוֹשר המוּפלָא הצפוּן בּהן, שהלב הבּוֹדד ערג אֵלָיו כּל־כּךְ!

מַאריאשקה גָעתה בּבכי מַר, ללא ניחוּמים, כּשם שבּוֹכה יֶלֶד נעלָב, שרימוּהוּ וגָזלוּ ממנוּ את מיטב שעשוּעיו. האֵם עדיִין עמדה מאחוֹריה, המתּינה, ניסתה פּעמים אחָדוֹת לנגוֹע נגיעה קלה בּכתפיה. וּכשראתה, כּי בּתּה מסתּירה פּניה ממנה, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ושבה בּחשאי אֶל המיטבּח.

הנַערה נכנסה לחָצר, פּרשה לפינתה הקבוּעה אֵצל הכּוֹתל וישבה על הדשא הצוֹנן והרטוֹב. הלבנה נשקפה מן השמַיִים הגבוֹהים לעוּמַת פּניה בּאוֹר רחוֹק וקר, שהעמיק את בּדידוּתה ועקת־לבּה. שעה ארוּכּה ישבה כּךְ כּקוֹפאת בּמקוֹמה, תּפוּשׂה בּסבךְ מַחשבוֹת עמוּמוֹת, מַבּיטה ללא מַטרה אֶל חלל העוֹלָם הבּהיר, אֶל היער, המַשחיר מרחוֹק, מאחוֹרי גנים וגדירוֹת, כּגוּש עוֹטה עלָטה. בּדמיוֹנה ריחפוּ בּעירבּוּביה עיירת־מוֹלדתּה, בּתּים קטנים וּנמוּכים, חַברוֹתיה העניוֹת, המשרתוֹת כּמוֹה בּבתּי זרים, בּחוּרים מגוּשמים, בּמַגָפיִים כּבדים, בּסוּדרים אדוּמים וירוֹקים, הקשוּרים לצואריהם, ימי־סתיו עגוּמים וצוֹננים, מטר סוֹחף, הניתּךְ בּזעף אֶל תּוֹךְ בּיצה שחוֹרה… רעיוֹן נעכּר נאחַז בּמוֹחָה, כּי אֵין לָה עתּה תּקנה אֶלָא לחלוֹת מַחלָה אנוּשה, לָצאת מדעתּה, לדבּר מתּוֹךְ חוֹם, לבכּוֹת בּקוֹל וּלבקש על נַפשה כּי רע לָה, רַע וּמַר עד מות, כּי נַערה אוּמלָלָה ואוֹבדת היא, כּי זקוּקה היא ליד מרחמת, חוֹננת ותוֹמכת. וּכאִילוּ מתּוֹךְ ערפל רחוֹק צפוּ ועלוּ ימי ילדוּתה, עֵת היתה עדיִין ילדה קטנה וחַלָשה, וּפעם אַחַת, בּיוֹם סַגריר ורוּחַ סוֹעה בּחוּץ, היתה מוּטלת חוֹלָה על המיטה, בּשׂרה סמר ולָהט מקוֹר וחוֹם, שתּקפוּה חליפוֹת. לעֵת עֶרב, כּשהחשיךְ בּבּיִת, בּאה האֵם בּמרוּצה מן השוּק ועמדה אֶל התּנוּר לחַמם אֶת ידיה. אַחַר־כּךְ היתה עלָטה גדוֹלָה, עד שלא ראתה עוֹד אֶת האֵם, ורק הרגישה, כּי גוּף גָדוֹל ונאמן, שוֹפע אַהבה ורחמים, גוֹחן אֵליה וּמַניחַ לָה בּזהירוּת על מצחָה כּף־יד טוֹבה, רחָבה, מחוּממת…

מַאריאשקה הרימה מתּוֹךְ ידיה אֶת פּניה השטוּפים בּדמעוֹת והרעידה. לפניה עמד המוֹרה בּרגליִים יחפוֹת, כּשהוּא מעוּטף בּמעילוֹ, והבּיט בּה תּוֹהה ונבוֹךְ.

– מַאריאשקה, בּוֹכה אַתּ?

מַאריאשקה החרישה.

– מַה לָךְ, מַאריאשקה? אִמרי, אַתּ בּכית?

לווינסוֹן ישב אֶצלה והחריש אַף הוּא. אַחַר־כּךְ פּשט אֶת ידוֹ כּמהסס וניסה לחַבּקה. מַאריאשקה השתּמטה מידוֹ וכבשה פּניה בּכּוֹתל.

המוֹרה גָחַן אֵליה והניח ראשוֹ על כּתפה. גל של רוֹךְ ורחמים שטף אֶל לבּוֹ. הנַערה עצרה נשימתה, רעדה, הקשיבה לקרבתוֹ, למַגע אָזנוֹ הלוֹהטת, הצוֹרבת את ערפּה בּצינַת הלָילָה.

– מַאריאשקה, – לָחש המוֹרה על אָזנה, – חַיֶיבת אַתּ להגיד לי אֶת האמת: לָמה בּכית?

הנַערה חָשבה וחָשבה ולבּה המה בּה.

– סתּם כּךְ, אֵיני יוֹדעת… לא טוֹב לי, לבּי מַר לי… כּי… כּי… אָבי חוֹלה… עלוּל הא חָלילָה להסתּמא…

שניהם נשתּתּקוּ. לווינסוֹן הרכּין ראשוֹ לאָרץ, הירהר הירהוּריו לעצמוֹ וּמרט בּאֶצבּעוֹתיו את העשׂבים הרטוּבּים והצוֹננים.

וּפתאוֹם התחילה מַאריאשקה לדבּר בּקוֹל רוֹעד:

– הלא אני בּין כּךְ וּבין כּךְ… אֵיני יוֹדעת מַה יהא בּסוֹפי… נדמה לי, כּי אַתּה… כּי אַתּם… כּי לא תּשׂא אוֹתי… אַחרת תּשׂאו לָכם… עשירה, מלוּמדת… כּמוֹ זוֹ… כּבתּוֹ של בּעל־הבּיִת…

– אני? “פּאניֶינקה” כּזוֹ! – לווינסוֹן קם ממקוֹמוֹ כּנעלָב, עמד לפניה רגָעים אחָדים דוּמם, כּאֵינוֹ מוֹצא מלים בּפיו מרוֹב התמַרמרוּת. אַחַר־כּךְ חָזר וישב לידה מתּוֹךְ החלָטה להגיד לה את כּל אשר עם לִבּוֹ. קוֹלוֹ הלוֹחש היה רַךְ וּמפיֵיס, אַךְ הדברים יצאוּ מפּיו בּרוּרים ונמרצים ונשמעוּ להנַערה כּדברי־אמת, היוֹצאים מן הלב, עד כּי שכחה את בּכיה ואת כּל ספקוֹתיה. בּשבתּה צמוּדה אל המוֹרה הנפלא הזה, היקר והנַעלה, שנגלָה על חַיֶיה כּנס, חבוּקה בּזרוֹעוֹ האַמיצה והעדינה ולחיה נוֹגעת בּלחיוֹ, ספגה את לחשוֹ הרךְ בּנפש שוֹקקה, וּדבריו הטוֹבים, הפּשוּטים והמוּבנים כּל־כּךְ, בּאוּ כּשמן בּלבּה הנבוֹךְ והנבהל.

ואָכן היוּ אֵלה דברים פּשוּטים ונאמנים, שאֵין להרהר אחריהם כּלל. הלא כּבר הגיעה העֵת, – אָמר המוֹרה בּחוֹם לבּוֹ, – שבּני־אָדם יעזבוּ את דרכיהם ואת מַחשבוֹתיהם הנוֹשנוֹת, המבדילוֹת בּין מַעמד למַעמד וּבין איש לאָחיו. כּלוּם לשוא קרא הרבּה ספרים טוֹבים כּל־כּךְ, שלא יעשׂה בּחַייו כּכל הכּתוּב בּהם? אנשים מסוּג זה של בּת בּעל־הבּיִת הוּא מבזה בּכל לבּוֹ. הלָלוּ אֵינם אֶלָא הוֹלכים בּטלים, מפוּנקים ועצלים, אוֹכלים ואֵינם עוֹשׂים כּלוּם בּחַיֵיהם וּמַזיקים לָעוֹלָם בּקיוּמם. ואִם מדבּר הוּא עמהם וּמתהלךְ בּחברתם כּאֶחָד מהם, הרי אֵינוֹ עוֹשׂה כּן אֶלָא כּדי להחזירם למוּטב. הוּא עצמוֹ החליט זה־כּבר להניח אָת כּל האוּמנוּיוֹת הנקיוֹת והקלוֹת וללמוֹד מלָאכה פּשוּטה, המרוֹממת אֶת האָדם, להיוֹת פּוֹעל פּשוּט בּידיִים מיוּבּלוֹת. כּי הנה ימים בּאים, והימים לא רחוֹקים, עֵת תּמשוֹל בּעוֹלָם המלָאכה בּלבד. גם מלאכת המשרתים מלָאכה מכוּבּדת היא, שאֵין להתבּיֵיש בּה כּלָל. מי שקוֹרא בּספרים יוֹדע את המנהג, שהחזיקוּ בּוֹ בּאַמריקה: סטוּדנטים עניִים, אֵלה העתידים להיוֹת דוֹקטוֹרים וּפרוֹפיסוֹרים, נשׂכּרים שם בּבתּי־האוֹכל וּבבתּי־המשתּה כּמשרתים. בּיוֹם הם יוֹשבים על ספריהם, וּבעֶרב הם לוֹבשים סינרוֹת לבנים ועוֹמדים לשמש את האוֹרחים. ואִיש לא יהין להבּיט עליהם מגָבוֹה וּלדבּר אליהם כּאֶל משרתים. וּבאמת, אנשים בּעלי בּינה יתירה צריכים סוֹף־כּל־סוֹף להשׂכּיל ולָדעת: כּל המלָאכוֹת שווֹת. המוֹרה, למשל, חוֹבתו ללמד תּינוֹקוֹת. חוֹבת האִיכּר לעבוֹד אֶת האדמה. וחוֹבת המשרתת לחלוֹב אֶת הפּרוֹת, לטאטא את הבּיִת, לבשל ארוּחַת־צהריִים. גם המשרתת ממַלאָה אֶת התּפקיד החָשוּב של האָדם – עוֹבדת היא! והיה מַעשׂה בּאָדם אֶחָד גָדוֹל, שלימד דעת אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּשמו זשאן זשאק רוּסוֹ. פּעם אַחַת ראָה האָדם הגָדוֹל הזה, כּי שיכּוֹרים מַכּים בּבית־המַרזחַ אשר בּכּפר את הנַערה המשרתת אוֹתם. עמד להגן על הנַערה העלוּבה והציל אוֹתה מידי השיכּוֹרים הפּראִים. וּכשראָה, כּי הנַערה יפת־תּוֹאַר, דבק בּה לאהבה, וסוֹפוֹ שלָקח אוֹתה לוֹ לאִשה…

כּבר היתה שעה מאוּחרת בּחצוֹת הלילה, כּשעמדה מַאריאשקה בּחָצר והבּיטה אַחרי המוֹרה, שנעלם בּחשכת הגוֹרן. בּפנוֹתה לָלכת, שמעה מאַחריה קוֹל דברים מן הגוֹרן, ונדמה לה, כּי שוֹמַעת היא גם קוֹל צחוֹק. התעכּבה בּדרךְ־הילוּכה, וכל אוֹתם הדיבּוּרים הטוֹבים והנעימים, שזה־עתּה האמינה בּהם אמוּנה שלימה, נראוּ לָה פּתאוֹם זרים וּתמוּהים. מתּוֹךְ כּךְ נזכּרה, כּי צריכה היא עתּה לָשוּב אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שיוֹשבת אִמה וּמחַכּה לתשוּבתה בּדבר הבּחוּר העוֹבד כּחמוֹר וּמרים שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים. ושוּב נזכּרה, כּי מחר עם עלוֹת השחר, בּשעה שהכּל יִהיוּ ישנים אֶת שנַת־הבּוֹקר המתוּקה בּיוֹתר וּקריאָה עדינה של תּרנגוֹלים צעירים תּשתּפּךְ בּמרחקי הכּפר, תּתעוֹרר על משכּבה הקשה בּאֶמצע החלוֹם, תּקפּוֹץ יחפה על הקרקע ותלךְ אל הרפת האפלה והקרה למַלא את התּפקיד החָשוב של האָדם – לחלוֹב אֶת הפּרוֹת…

בּהירהוּריה אֵלוּ עמדה שעה ארוּכּה ליד המרפּסת תּוֹהה ושוֹממה, הבּיטה בּלב נעכּר אל הערפל הכּחַלחַל, שעכשיו נתעבּה ונתקרב וניצב כּמוֹ נד מעֵבר הנהר מזה. וּפתאוֹם הכּה רעיוֹן כּבּרק אֶת מוֹחָה, כּי אֵין לָה אֶלָא לעבוֹר שטח קטן, ואָז תּשליךְ אֶת עצמה מעל הגשר אֶל תּוֹך המַיִם. כּל חוּשיה נתבּלבּלוּ, וּבהיוֹתה רוֹעֶדת מאֵימה חשיכה, קפצה על המרפּסת, מיהרה לָרוּץ בּעֵינַיים עצוּמוֹת על־פּני חדר־האוֹכל האָפל, ולא נתקררה דעתּה עד שפּתחה אֶת דלת המיטבּח וראתה אֶת אוֹר העששית.

הנַערה ישבה על הסַפסל וּבלבּה עדיִין מחַלחלת האֵימה.

בּמיטבּח לא היה אִיש. בּעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל הרפת הגיעוּ קוֹלוֹת מלחשים, אַךְ מַאריאשקה כּאִילוּ לא השגיחָה בּכךְ. והנה נשמַע קוֹל גוֹעֶה בּשיעוּל נחנק, ממוּשךְ, שנסתּיים בּרקיקה רמה. מַאריאשקה נבהלה ממקוֹמה וּברגליִים כּוֹשלוֹת ניגשה עד הפּתח. מתּוֹךְ החשיכה נשב אֶל פּניה אַוִיר קר, מעוֹרב בּריחַ חַם של זבל רענן. נשמַע שאוֹן הסוּסים בּהזדעזעם עם שעטת פּרסוֹת רגליהם. ועוֹד שמעה, כּיצד אָביה מכעכּע ורוֹקק, מתהפּךְ בּתוֹךְ מַצע התּבן וּמדבּר בּקוֹל אִיש עיֵיף, המבקש לישוֹן: “נוּ, מילא. מה אֶפשר לעשׂוֹת? הרי זוֹ תּינוֹקת. גדוֹלָה הרחמנוּת”…

א

שלָשתּנוּ נתרחִַקנו מעיר־מולדתּנו הקטנה ונתגלגלנוּ לעיר גדולָה בּפנים רוּסיה, בּמקוֹם שרגל יהוּדי משלָנוּ אֵינה מצוּיה כּמעט. היהודים הספוּרים הגָרים כּאן מפוּזרים בּרחבי העיר ורוֹשמם אֵינוֹ ניכּר. מקצתם שׂרידי הקאנטוֹניסטים מחיל ניקוֹלאי הראשוֹן, זקנים מגוּלָחים, גדלי־קוֹמה, ששׂפמם עבה ומַבּט־עֵיניהם קוֹדר והריש הרוּסית בּפיהם מלאָה וּדגוּשה, וּמקצתם סוֹחרים עשירים מבּעלי הגילדייה הראשוֹנה, בּני־אָדם תּקיפים, חוֹטמנים וכרסתנים. נמצאוּ בּעיר גם יהוּדים אחָדים בּעלי דיפּלוֹמים, ששינוּ שמוֹתיהם ושמוֹת אבוֹתיהם תּכלית שינוּי, גם בּעלי־מלָאכה בּוֹדדים מליטה, שכּבר שכחוּ אֶת פּינַת מולדתּם וּשׂפת אִמם, ועוֹד יהוּדי אֶחָד, יחיד ומיוּחד, שמלאכתּוֹ בּקוֹדש, כּלוֹמַר: שמש בּבית־התּפילָה הקטן של הקאנטוֹניסטים, שהוּא גם השוֹחט והקצב וּמוֹכר הסידוּרים והמַחזוֹרים וּמפקח על המקוָה ומַחזיר על הפּתחים בּאִיטריוֹת כּשרוֹת לחַגי יִשׂראֵל. עם כּל היהוּדים האֵלה לא היִינוּ נפגָשים ולא בּאנוּ בּבתּיהם. ראִינוּ אוֹתם על־פּי רוב בּקרוֹנוֹת המסילָה החַשמָלית, כּשהם נחפּזים תּמיד, הוֹמים וּמהמים אַחַר עסקיהם, נוֹסעים בּעמידה סמוּךְ ליציאָה, נדבּרים איש אל רעֵהוּ בּקוֹל רם, רם כּל־כּךְ, שיֶש בּוֹ כּדי להביא את היהוּדי העוֹמד מן הצד לידי בּוֹשת־פּנים.

שלָשתּנוּ נזדמַנוּ כּאן, בּעיר נכרייה זוֹ, על־פי מקרה. חבירי האֶחָד היה בּעל־מלָאכה, בּחוּר בּעל־קוֹמה וּבעל־כּתפיים, ענוָתן ושתקן, שבּת־צחוֹק רכּה, בּיישנית וטוֹבת־לב, מאִירה את פּניו הגרוּמים עם פּיו הפּעוּר ושיניו החזקוֹת, הצהּובּוֹת. בּימי המנוּחָה, היה נכנס אֶצלי לבקרני והיה יוֹשב ממוּל שוּלחָני מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש, יוֹשב ושוֹתק, מַבּיט אֵלי בּרגש של דרךְ־אֶרץ וּבקרבת־נפש כּמוּסה, המשתּיֶיכת בּעיקר למקוֹם־מכוּרתנוּ המשוּתּף, וּמלבּבני בּעֵיניו הטוֹבוֹת, הצנוּעוֹת. וּכבר לָמַדתּי להבחין את כּניסתוֹ אֵלָי: הכּרתּי את צילצוּלוֹ בּפּעמוֹן, צילצוּל חשאי ורךְ של ענק זהיר, החוֹשש מפּני כּוחַ־האֵיתנים שבּאֶצבּעוֹתיו, שמא תּהיה נגיעתם קשה בּיוֹתר. בּחוּר זה, כּשהיה בּא אֵלי, לא היה בּא ריקם. בּשעת הכּוֹשר, כּשהיִיתי מתפּנה מעבוֹדתי, היה מַטה אוֹתי הצדה בּרמיזת־אֶצבּע רבּת־מַשמעוּת, מוֹציא מכּיסו ונוֹתן לי מַתּן בּסתר כּל מיני חתיכוֹת האסוּרוֹת בּהנאה: כּרוּזים של פּוֹעלים, עיתּוֹנים וחוֹברוֹת קלי־משקל, מאֵלה הנדפּסים בּחוּץ־לאָרץ על נייר דק ורךְ וּבאוֹתיוֹת זעירוֹת ועוֹברים בּצינעה מיד ליד. לאַחַר שהיה מוֹסר לידי חמדה גנוּזה זוֹ, היה נרתּע קצת לאחוֹריו, עוֹמד כּנגדי ומַמתּין, מַבּיט אֵלי בּפנים שׂוֹחקוֹת מתּוֹךְ פּה פּעוּר ושינַיִים חשׂוּפוֹת, וּכשהיִיתי גוֹמר קריאָתי, לא היה מתאַפּק עוֹד וצוֹהל לעוּמתי מתּוֹךְ נַחַת־רוּחַ ונצחוֹן: “פּטשי־הי!” כּלוֹמַר: “נוּ? מַה תּאמַר הפּעם לאַנשי־שלוֹמנוּ? יוֹדעים הם להוֹציא מתּחת ידם דבר מתוּקן!”

בּמשך הימים נתחבּב עלי בּחוּר זה בּיותר. אהבתּיו על פּשטוּתוֹ, תּוֹם דרכּוֹ וטוֹב לבּוֹ. אָהבתּי את לחיצת ידוֹ, יד־עמלים גרוּמה, אַמיצה וחַמה, שהרגשתּי בּה את כּל אֵימוּן־לבּוֹ וידידוּתוֹ התּמה של הענק הצנוּע והשוֹקט הזה. פּעמים, כּחוֹם לבּנוּ בּשׂיחָה, היִינוּ מאַחרים שבת בּחַדרי עד עֶרב, וּכשהתחילָה השמש לשקוֹע וקרניה האַחרוֹנוֹת ריחפוּ על התּקרה ועל הכּתלים, תּקפוּ את שנינוּ געגוּעים אחָדים וכליוֹן־נפש אֶחָד, והיִינו יוֹשבים וּמסַפּרים בּזכרוֹנוֹת הילדוּת וּמַעלים לפנינוּ תּמוּנוֹת נשכּחוֹת מן העבר: סימטוֹת נידחוֹת בּערבי קיִץ, בּתּים קטנים וּנמוּכים עם חַלוֹנוֹתיהם הפּתוּחים סמוּךְ לקרקע, געיית העֵדר השב מן המרעֶה, המיית תּינוֹקוֹת יחפים, המתרוֹצצים בּרחוֹב וסרח־כּוּתּנתם מזדקף לָהם מאחוריהם, אָבק פּוֹרח ואוֹדם השקיעה – דלוּת ליטאית צנוּעה, שוֹקטת וּקבוּעה. הבּחוּר שלי היה יוֹשב כּהוֹזה, פּוֹעֵר פּיו מרוֹב רגשוֹתיו, וּבת־צחוֹק נוּגָה, משתּאֵית, קפאָה על פּניו הטוֹבים והגלוּיִים. ויש שהיה קם וּמתייצב ליד החַלוֹן נפעם ומַחריש. קוֹמתוֹ הענקית נכפּפה וּכאִילוּ נתקטנה, וכוּלוֹ כּתוֹהה על עצמוֹ, שאַחרי ימי ילדוּתוֹ הרכּים גָדל גידוּל משוּנה כּל־כּךְ, רם וגס, לאָרכּוֹ ולרחבּוֹ.

שם בּן־עירי השני היה ציבּוּלין, ואני ידעתּי אוֹתוֹ מימי נעוּרי. בּימים ההם חָזר אֵלינוּ מאַחַד הכּרכּים מוּשלָם בּלימוּדיו, עם תּעוּדה של רוֹקח בּכיסו – מַשׂא־נַפשם של כּל האֶכּסטאֶרנים הקרתּניים. נערים היִינוּ עדיִין, והיִינוּ חוֹלמים חלוֹמוֹת־הנעוּרים: על ווילנה ועל ההשׂכּלה, על מלחמת האוֹר עם החוֹשךְ ועל כּוֹבע כּחוֹל של סטוּדנטים, וּתעוּדה זוֹ של רוֹקח עוֹררה קנאָה כּמוּסה בּתוֹכנוּ. קינאנוּ בּוֹ גם על החוּלצה האדוּמה, הלוֹהטת בּשמש, שהיה לוֹבש וּמטיֵיל בּה בּרחוֹבה של עיר כּבן־חוֹרין גָמוּר, כּגיבּוֹר־מלחָמה הנוֹשׂא את דגלוֹ בּרמה, גם על קרבתוֹ אֶל בּן־‏הכּוֹמר, הוּא בּן־הכּוֹמר הגיבּן, הנכפּה, שיוֹדעֵי־דבר היוּ מרננים אַחריו, כּי אֵין לבּוֹ שלם עם מַלכוּת השמַיִים של אָביו, ואַף לא עם מַלכוּת האָרץ של הקיסר. כּשהיִינוּ מטיילים מחוּץ לָעיר, היה ציבּוּלין ראש־המדבּרים בּתוֹכנוּ. היה מהלךְ בּתּוךְ, ואנַחנוּ, בּני־עיירה בּיישנים ורוֹהים, רוּבּנוּ בּחוּרי־ישיבה שהציצוּ ונפגעוּ, כּרוּכים אַחריו, כּכבשׂוֹת תּמוֹת ואִילמוֹת, יראִים מפּניו ונמשכים אֵלָיו, מחַכּים לאִמרי פּיו ותוֹלים עֵינינוּ אֵלָיו עד שיחָננוּ. בּימים ההם עדיִין הוֹגים היִינו בּעם וּבייעוּדוֹ העתּיק, בּמַעמַקי לבּנוּ הצעיר עדיִין קשרנוּ את עתידנוּ בּעתידוֹתיו, המנַצנצים אֵלינוּ מן המרחָק. הנה בּא זה בּחוּלצתוֹ האדוּמה הלוֹהטת כּאֵש – כּוֹפר בּכל העיקרים, אַכזרי וקשה כּאֶרז. כּל הקדוֹש לנוּ היה מרמס לרגלָיו, את הכּל הרס ולא חָמַל וצחק עלינוּ בּכל פּה.

ואָז התחילוּ אֶצלנוּ ימי הפּוּלמֹוס, ימי הלָכה הקוֹדמת למַעשׂה. בּנוֹת בּעלי־בתּים היוּ מפנוֹת לָנו בּשבּת עם צהריִים את חַדריהן הנקיִים והמקוּשטים, האבוֹת והאִמוֹת היוּ נוֹשׂאִים מן הטרקלין כּיסאוֹת בּשביל הדוֹר הצעיר. מסביב לשוּלחן העגוֹל, המכוּסה מַפּה מרוּקמת, עם עציץ הפּרחים בּאֶמצעיתוֹ, היו מתכּנסוֹת עלמוֹת־חן המבקשוֹת את דרךְ־האמת, והן תּוֹמכוֹת ראשיהן בּכפּוֹת ידיהן וּמַקשיבוֹת בּפנים רצינים, רצינים יוֹתר מדי, כּמוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת לָקוּם בּכל רגע ולעשוֹת את כּל התּוֹרה הזאת, הניתנת לָהן מפּי הגברים. ויש שעלָמות אֵלוּ היוּ דוֹמוֹת דמיוֹן מַפליא לאִמוֹתיהן הצנוּעוֹת, בּשעה שהלָלוּ מציצוֹת מן האֶשנַבּים של עֶזרת־הנשים אל בּית־הכּנסת של הגברים ומנַענעוֹת ראשיהן כּלפּי המַגיד המַרעיש עוֹלָמוֹת, כּמַסכּימוֹת למוּסרוֹ ותוֹכחתּוֹ ומַצדיקוֹת על עצמן את הדין. ואף כּאן היה ציבּוּלין התּל שכּל הפּיוֹת פּונים אֵלָיו. רוֹקח מוּשלם זה, קטן־קוֹמה וחָרוּץ, מהיר בּדיבּוּרוֹ וזריז בּתנוּעוֹתיו, עם עֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת ועם ראשוֹ המסוּלסל כּכבשׂ, היה מוֹשל בּרוּחנוּ, מַכריע את כּוּלָנוּ בּהגיוֹנוֹ השנוּן והחוֹתךְ, שאֵינוֹ יוֹדע רחם, לוֹקח אוֹתנוּ בּציצית ראשנוּ וּמוֹליךְ אוֹתנוּ על־כּרחנוּ, בּבחוּרינוּ וּבבתוּלוֹתינו, אֶל העם, הוּא עם האָרץ.

עכשיו, כּשנפגשתּי עמו בּנכר, ראִיתי, כּי חָל בּוֹ שינוּי ניכּר. עוֹבד היה כּאן בּבית־המרקחת של הזיֶמסטבוֹ ועוֹסק בּשעת הפּנַאי עם חוּג חשאי של פּועלים וּסטוּדנטים, אֶלָא שנראֶה היה, כי הרבּה מחוּמוֹ כּבר ניטל ממנוּ והוּא חַי וּפוֹעֵל רק על־פּי ההרגל, כּמי שיוֹצא ידי חוֹבתוֹ לחלוֹמוֹת נעוּריו, ואִילוּ בּסתר לבּוֹ כּבר רחק מהם והוּא עיֵיף וּמדוּכדךְ וּמתפּלל לרווחָתוֹ ולפדוּת־נפשוֹ.

אֵיני יוֹדע, מי משנינוּ היה הגוֹרם לכךְ, ואוּלָם כּאן בּנכר כּאילוּ גָדל המרחָק בּינינוּ. אני צעיר היִיתי ממנוּ ולבּי הוֹלך עדיִין אחר דמיוֹני, והוּא קמטים כּבר נחרתוּ בּמצחוֹ וחריפוּתוֹ הקוֹדמת נעשׂתה קשה יוֹתר, כּאילוּ נעכּרה ונתחַמצה. התייחַסנוּ איש אל רעֵהוּ בקרירוּת, מתּוֹךְ נימוּסים חיצוֹנים, שנטלוּ מאִתּנוּ את החוֹפש הפּנימי והתקרבוּת הלבבוֹת. ורק כּשהיינוּ מזדמנים למסיבּה אַחַת עם חבירנוּ השלישי, בּעל־המלָאכה, היתה שׂיחָתנוּ נַעשית טבעית ונוֹחָה יוֹתר. בּחוּר זה היה יוֹשב בּתוֹכנוּ, מַחריש וּמַקשיב ונהנה הנאה גלוּיה משנינוּ, והתרפּקוּתוֹ האילמת עלינוּ עם ידידוּת־נַפשוֹ התּמה קירבה אוֹתנוּ זה לָזה ושיתּפה את כּוּלָנוּ בּהרגָשה משפחתּית אֶחַת.

ב

והנה עבר החוֹרף וּבא אָביב חָדש, רךְ וחַם. עמדוּ ימים שוֹקטים בּזוֹהר שמַיִים טהוֹרים. האדמה השחוֹרה נחשׂפה מן השלג ויבשה בּחוֹם השמש, בּחלל האַויר נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת, מלטפוֹת, וּבצדי המדרכוֹת כּבר בּיצבּץ ירק דשא צעיר. בבית השכן ממוּלי ניעוֹר פּסַנתּר אַחרי החוֹרף האָרוֹךְ, הסוֹגר והמסוּגָר, ושלח בּעד החַלוֹנוֹת הפּתוּחים מַנגינוֹת רכּוֹת, עריבוֹת, מבשׂמוֹת לב ונפש. ישבתּי ליד חַלוֹן חַדרי והקשבתּי לרחשי העוֹלָם המתחַדש. בּתוֹךְ כּךְ נכנַס אֶצלי חבירי בּעל־המלָאכה בּפנים רענַנים והביא לי בּכיס בּית־שחיוֹ חבילה חדשה של סחוֹרה אסוּרה. כּששאלתּיו לשלוֹם ציבּוּלין, הטה אוֹתי בּרמיזת אֶצבּע הצדה וגילה לי סוֹד, כּי ציבּוּלין חידש כּוֹחוֹתיו בּימים האַחרוֹנים והוּא עסוּק עכשיו מאוֹד. בּאה לכאן מן המרכּז בּשליחוּת מיוּחדת בּחוּרה חשוּבה מאוֹד, מבּעלי־השם בּמַחנה, הביאָה אִתּה תּכנית רבּה לעבוֹדה ותקווֹת טוֹבוֹת לעתיד לָבוֹא. וציבּוּלין נתעורר וחָיה. והבּחוּר סיֵים את בּשֹורתוֹ בּצחוק־נַחַת וצהלת־נצחוֹן, כּדרכּוֹ: “פּטשי־הי!”

אַחַר־כּךְ, כּשהלךְ הבּחוּר מעמי, כּבר היה לילה, ליל־אָביב צוֹנן ואָפל. מנגד לחַדרי, בּבית השכן, ניגן שוּב הפּסַנתּר, ואוּלָם החַלוֹנוֹת כּבר סוּגרוּ שם, התּריסים הוּגפוּ, והמַנגינוֹת הרכּוֹת השתּפּכוּ אֶל תּוֹך עוֹלָם אחר, זר ורחוֹק. תּקפה אותי בּדידות הנכר ונַפשי עגמה עלי. יצאתי מבּיתי ותעיתי בּלילה האָפל, עד שהגעתּי לחצר דירתוֹ של ציבּוּלין. נשאתי עֵינַי אֶל הבּית – כּל החַלוֹנוֹת אפלים וּדמוּמים. ורק מחַלוֹן חַדרוֹ של בּן־עירי, שוילוֹן לָבן פּרוּשֹ עליו, הסתּנן אור כּחוֹל אל תּוֹךְ חשכת החָצר. על פּני הוילוֹן התנוֹעעוּ פּעם בּפעם צלָלים אִילמים, ידיִים ארוּכּוֹת הוּרמוּ כּלפּי מַעלָה ואֶצבּעוֹת גדוֹלוֹת התרגשוּ, כּמרמזוֹת ומאַיימוֹת על העוֹלָם השאנן והבּוֹטח מסביב.

לימים, כּשטיילתּי בּגן־העיר, פגשתי את ציבּוּלין בּחברת צעירים וּצעירוֹת מבּני עם האָרץ. נלויתי אליהם ויצאנוּ אֶל מחוּץ לָעיר. החבוּרה היתה עליזה ורוֹעֶשת. הכּל דיבּרוּ, נכנסוּ אִיש לדברי רעֵהוּ וצחקוּ בּקוֹל, וּכשהבּטתּי מן הצד אֶל ציבּוּלין, נזכּרה לי דמוּת־דיוֹקנוֹ של אוֹתוֹ העֶלם החָרוּץ, הזריז והממוּלָח, בּעל החוּלצה האדוּמה והבּלוֹרית המסוּלסלת, שהיה מוֹשל בּרוּחָם של בּני הנעוּרים בּעיר־מוֹלדתּי. אַף כּאן היה ראש־המדבּרים, התלוֹצץ ושנן לשוֹנוֹ וּביטל את כּל העוֹלָם בּהבל פּיו, והבּחוּרוֹת ענוּ לדבריו בּצחוֹק רם. יוֹתר מכּוּלָן נטפּלה לוֹ וחָזרה עליו עלמה אַחַת שקראוּה נינה – גבוֹהה, רחבת־כּתפיִים, קצוּצת־שׂיער וּבת־חוֹרין בּכל הליכוֹתיה. ניכּר היה שציבּוּלין וּצעירה זוֹ כּרוּכים זה אַחַר זה. לכל אִמרה צוֹלחת, שהוּא היה מַשמיע, היתה היא הוֹפכת אֵלָיו פּניה ומַבריקה לוֹ בּעֵיניה האפוֹרוֹת, הבּוֹחנוֹת ושוֹאלוֹת, והוּא עוֹנה לעוּמתה בּברק־עֵינַיִים עז וּבוֹטח, כּמאַשר ואוֹמר: כּךְ הוּא!

הרחַקנוּ לטיֵיל מחוּץ לָעיר. מסביב השׂתּרעוּ שׂדוֹת רחָבים, חשׂוּפים, שלא נחרשוּ ולא נזרעוּ עדיִין, וממוּלנוּ, בּמרחַקי האוֹפק, בּמַעטה ערפל כּחַלחַל דק, השחירוּ היערים הגדוֹלים. האדמה מתּחת לרגליִים עדיִין היתה שחוֹרה ורכּה לאַחַר הפשרת השלָגים, השמש הצעירה ליטפה את הפּנים, רוּחוֹת־האָביב הרענַנוֹת, עזוֹת וגם רכּוֹת, נשבוּ מכּל העברים, וכל חבוּרת המטיילים נדמוּ כשיכּוֹרים. דיבּרוּ כּוּלָם בּבת־אַחַת, הרימוּ קוֹלוֹתיהם זה על זה, צוֹהלים וּמתרוֹננים למַראֵה עֵיניהם מתּוֹךְ הרגשה אֶחָת. יוֹתר מכּוּלָם התלהב ציבּוּלין. רגע אֶחַד, בּעֶצם הצהלה, הצצתּי שוּב אֶל בּן־עירי וּברגע זה נראָה לי כּאַחַד העילוּיִים מבּחוּרי הישיבה, המַפליג בּסוּגיה חמוּרה וּמנַצח בּה את חביריו הנחשלים. תּקפה עלי פתאוֹם פּליאָה גדוֹלָה, והלכתּי מַחריש ותוֹהה על סביבוֹתי: על החבוּרה העליזה הזרה, על קוֹלוֹתיהם הצוֹהלים לקראת חַיִים מוּפלָאִים וזרים, על היערים המַשחירים בּערפל הרחוֹק, הנשקפים ללב הבּוֹדד כּגבוּל כּמוּס למרחבי אֶרץ נכרייה, ועל בּן־עירי החָרוּץ, יליד רחוֹב־היהוּדים, הסוֹעֵר כּאן בּנכר בּשׂער ראשוֹ המסוּלסל כּכּבשׂ וּבעֵיניו היהוּדיוֹת, הרעֵבוֹת והשוֹקקוֹת, האוֹמרוֹת לבלוֹע את כּל העוֹלָם הזר הזה.

הגיעוּ ימי הקיִץ החַמים, ואני יצאתי לָגוּר מחוּץ לָעיר, בּצלו של גן־דוּבדבנים, הרחק משני חבירי. רק אֶחָד מהם, בּעל־המלָאכה, היה בּא אֵלי לפעמים לבקרני. היה יוֹשב בּסוּכּתי בּיוֹם ראשוֹן לוֹהט לָבוּש בּגדי־חַג, כּוּלוֹ אָדוֹם, נוֹשם ושוֹאֵף, מנַגב את מצחוֹ המזיע בּמטפּחת־צבעוֹנין, מַבּיט אֵלי, כּיצד אני קוֹרא בּחוֹברוֹתיו האסוּרוֹת, ומַמתּין בּפה פּעוּר וּבשינַיִים שׂוֹחקוֹת, כּי עוֹד מעט יבוֹא הנצחוֹן. פּטשי־הי!… מציבּוּלין היה מביא לי בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אוֹהוֹ! ציבּוּלין הרחיק לָלכת. ידיו מלאוֹת עבוֹדה, עבוֹדת־הקוֹדש. הצעירה קצוּצת־השׂיער, זוֹ נינה, כּבר עברה לָדוּר עמוֹ בּמחיצה אֶחָת. הדבר קרוֹב לוַדאי, שבּחֹורף הבּא יֵצאו שניהם, אִיש ואִשתּוֹ, למקוֹמוֹת רחוֹקים, להגדיל התּנוּעה וּלהאדירה. ואַף־על־פּי־כן מוּטב שלא יגיע הדבר לאָזני אִמוֹ וּמשפּחתּו בּעיר־מוֹלדתּנוּ. משוּם הרחמנוּת. חבל על בּני העיירה, אַנשי המשטר הישן, שלא יבינוּ את הדרךְ הזאת… פּטשי־הי!

אֶפשר, שמַצבוֹ החָדש של ציבּוּלין עוֹרר בּי סַקרנוּת, ואֶפשר, שקשתה עלי הבּדידוּת בּערבי־הקיִץ השוֹקטים, בּסתר עצי־הדוּבדבנים, וזוֹהר החַמה השוֹקעת, המַאדים על־פּני דשאִים רטוּבּי־טל ועל גדרוֹת של שׂיחים, הזכּירני את פּינַת־ילדוּתי הרחוֹקה. לא יכוֹלתי לכבּוֹש את יִצרי והלכתּי מדי פעם בּפעם לעיר לבקר אֶת בּן־עירי. בּדירתוֹ של ציבּוּלין היִיתי מוֹצא אוֹתה חבוּרת הצעירים, שפּגשתּי בּטיוּלי בּראשית האָביב, בּיניהם גם פּנים חדשוֹת, סטוּדנטים שבּאוּ מן האוּניברסיטאוֹת לימי החוֹפש. מתּוֹכם התבּלט אֶחָד בּלוֹנדי, בּחוּלצה טוֹלסטוֹיִית, גדל־קוֹמה וּמגדל שׂיער וזקן, בּעל פּנים רחָבים וּתנוּעוֹת רחבוֹת, שפּסיעתוֹ נמרצת, כּשוֹאֶפת לפרוֹץ גדרים, וּמַבּט עֵיניו עז וישר. על השוּלחָן, אֵצל החַלוֹן הפּתוּחַ אל הלילה, רתח תּמיד המיחָם. הבּחוּרים נהגוּ בּחַדרוֹ של ציבּוּלין מנהג בּני־ביִת, מזגוּ תּה כּל אֶחָד לעצמוֹ, מרחוּ לחם בּחמאָה, דיבּרוּ והתלוֹצצוּ בקוֹל רם, שכבוּ סרוּחים על הסַפּה הגדוֹלה והרכּה. מתּחת השוּלחָן התלבּט לרגליהם כּלב קטן, שחוֹר וצנוּם, בּריה עלוּבה, שדרכּה בּשתיקה והירהוּרים, מבקשת קרבתוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד, תּוֹחבת ראשה לבין בּרכּיו, מריחָה ונוֹשמת בחַרטוּמה הקר. לכלבלב זה קראוּ בשם חַברוּתי: “תּיאוֹריטיק”.

עכשיו היתה לי שעת־הכּוֹשר להתבּוֹנן מקרוֹב אֶל הצעירה קצוּצת־השׂיער, שמילאָה כּאן תּפקיד של בּעלת־הבּית. זו היתה אַחַת הנשים המצוּיוֹת, שאוֹפיין קבוּע: בּת־כּפר טוֹבת־מַראֶה וּבריאַת־בּשֹר, מַתמידה ואדוּקה בּחוּג המצוּמצם של אמוּנוֹתיה ודעוֹתיה. כּשמדבּרים אֵליה דבר הצריךְ עיוּן, הרי היא עוֹצמת עיִן אַחַת ושוֹמַעת וּפניה מַבּיעים בּשעת מַעשׂה חשד וערמה כּמוּסה גם יחד. וּכשהיא שוֹקעת בּהירהוּרים, היא משלבת ידיה ממַעל לחָזה הגבוֹה, תּוֹהה על רעיוֹנה בּעקשנוּת ועֵיניה ממצמצוֹת כּמפּני האוֹר. נראֶה, שבּחוּרה כּפרית זוֹ מַעשיה מרוּבּים מחָכמתה. הרבּה יגיעוֹת יגעה עד שמצאה את דרךְ־האמת, ועכשיו שמצאה אוֹתה, כּל הרוּחוֹת שבּעוֹלָם לא יזיזוּ אוֹתה ממנה. אֵיני יוֹדע, אִם דעתּה היתה נוֹחָה מבּיקוּרינו, שלי של בּן־עירי בּעל־המלָאכה. אף פּעם לא הסבּירה לָנו פּנים. כּשהיתה פּוֹתחת לָנוּ את הדלת, היתה פּוֹלטת מפּיה בשויוֹן־נפש “אָה!” וּמוֹשיטה לָנוּ את ידה השׂמאלית.

וציבּוּלין עצמוֹ כּאִילוּ חָלָה שוּב ירידה בּהלָךְ־נַפשוֹ בּמחיצתם של הבּחוּרים האֵלה. היה יוֹשב מן הצד בּקצה הסַפּה הרכּה, כּמוּבדל מחברתם, שוֹמע ולא שוֹמע את דיבּוּרם ואת צחוֹקם, וּפניו כּפני תּינוֹק שנשבּה לבין זרים. בּת־זוּגוֹ קצוּצת־השׂיער אַף היא כּאִילוּ שינתה את הליכוֹתיה עמוֹ. לא התרפּקה עוֹד עליו כּבתּחילָה, ולא הבריקה לוֹ בּעֵיניה האפוֹרוֹת. ורק עכשיו התבּלט והפליא בּיוֹתר, עד כּדי לעוֹרר מבוּכה בּלב הרואֶה, ההבדל הרב בּינוֹ לבינה: שהיא גדלת־אֵיברים ורחבת־כּתפיִים, חסוֹנה וּמוּצקה בּפסיעתה, כּמוֹה כּגבר, וחַיֶיה שרירים וקיימים, והוּא בּחוּר יהוּדי בּעל קוֹמה מעוּטה וּצנוּמה וּפיאוֹת שחוֹרוֹת מסוּלסלוֹת, שעם כּל שׂכלוֹ המוּבהק וחריפוּתוֹ הנַצחָנית, אֵינוֹ אֶלָא בּן־אָדם חָלוּש, נבוֹךְ ואוֹבד־דרךְ. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמידה משוּנה דבקה בּוֹ בּימים האַחרוֹנים: בּשעת חוּלשתוֹ וכעסוֹ היה מעפעֵף בּעֵיניו וּמוֹרט את קצוֹת שׂפמוֹ בּאֶצבּעוֹת רוֹעדֹות. את כּל חמתוֹ חַסרתַ־האֹונים היה שוֹפךְ בּצינעה על ראשוֹ של “תּיאוֹריטיק” העלוּב וחוֹבטוֹ תּחת השוּלחָן בּרגלָיו. נינה, שהרגישה בּכךְ, היתה מוֹשכת בּכתפיה מתּוֹךְ זילזוּל גָלוּי ומחַיֶיכת לעצמה חיוךְ גס.

מַה זה היה לציבּוּלין, שמחל על תּפקידוֹ הבּדוּק והמנוּסה וחָדל להיוֹת כּאן ראש־המדבּרים? ישיבתם של בּני החבוּרה על הסַפּה ושיחוֹת־חוּלין שלָהם היוּ תּמיד מתּוֹךְ שאוֹן רב והתעוֹררוּת הלבבוֹת. פּעמים העלוּ לפניהם את זכרוֹן הכּפר וימי הילדוּת, הטוֹבים והתּמימים, וּלאָזנינוּ הגיעוּ הדים זרים של מַערכת־חַיִים זרה וּרחוֹקה. נדף ריחַ רחוֹק של שׂדות זרוּעים, של קציר חָציר דשן ורענן, של יערי־אוֹרן ירוּקים, וּכמוֹ בּחָזוֹן נכרי נראוּ לָנוּ לילוֹת אֵידיהם, לילוֹת־חוֹרף מוּאָרים בּזוֹהר שלָגים קוֹפאִים, בּית־יִראָתם המתנַשׂא על גבעה גבוֹהה, אִיכּרים צוֹעדים צעדי־אוֹן בּכל כּוֹבד הויתם הכּפרית, סוּסים משוּלהבים, אסוּרים לעֶגלוֹת־חוֹרף קלוֹת, דוֹהרים־דוֹלקים על פּני מסילה מוּשלגת רחָבה, חלָקה וּמַבריקה. ואנַחנוּ, שלָשתּנוּ ילדי רחוֹב־היהוּדים השוֹמם, הצמוּק והשחוּף, תּלוּשים מן הקרקע, זרים וּמוּזרים לכל החמדה הזאת הגנוּזה מאִתּנוּ, עניֵי־עוֹלָם התּוֹעים בּתרמיל־הקבּצנים בּרחבי הנכר, היִינוּ יוֹשבים אוֹתה שעה נבוּכים ואִילמים, בּטלים ומבוּטלים בּעֵיני עצמנוּ. חבירנוּ בּעל־המלָאכה, היה פּוֹרש לקרן־זוית וּמתייחד שם עם הירהוּריו, פּניו מַבּיעים תּימהוֹן־לבב, פּיו פּעוּר ושיניו הצהוּבּוֹת ניבּטוֹת מתּוֹך רפיוֹן. רק ציבּוּלין היה האֶחָד, שלא רצה עדיִין להתבּטל וגילה מדי פּעם בּפעם סימני רוֹגז. היה קם מן הסַפּה וּמהלךְ בּחדר בּרגש, פּוֹסע פּסיעוֹת מהירוֹת לכאן וּלכאן, וכוּלוֹ כּפוֹרש מבּני־החבוּרה, מהם וּמלהגָם הזר, וּמבקש מפלָט לעצמוֹ בּעוֹלָם שכּוּלוֹ שלוֹ. וּפעם אַחַת עמד לפניהם והתחיל לסַפּר להם פּתאוֹם שלא מן העניין מַעשׂה שאֵרע בּמקוֹמנוּ, בּעיירה היהוּדית שלָנוּ, שתּוֹכוֹ רצוּף בּדיחָה שנוּנה, מַעשׂה בּשני יהוּדוֹנים. מלת “יהוּדוֹנים” זוֹ יצאה מפּיו בּהטעמה חריפה, אִירונֹית, שטעמה כּפוּל: גם ליגלוּג כּלפי עצמוֹ והשתּייכוּתוֹ הגלוּיה לאוּמה זוֹ של היהוּדוֹנים, גם קינתוּר כּלפּי אֵלה השאנַנים, החשוּדים בּעֵיניו בּיחס של זילזוּל מסוּתר לבני־גזעוֹ. ואוּלָם כּוונתוֹ החריפה של ציבּוּלין עלתה הפּעם בּתוֹהוּ. בּני־החבוּרה, שנשתּתּקוּ בּעֶצם התלהבוּתם, הבּיטוּ משתּאִים אִיש אל רעֵהוּ, כּתוֹהים על זה, שהוּא מערב מין בּשאֵינוֹ מינוֹ. ציבּוּלין עמד רגע לעוּמתם עמידה עלוּבה, מַמתּין וּמגחךְ גיחוּךְ שאֵינוֹ הוֹלמוֹ, אַחַר־כּךְ השתּעֵל כּנזוּף, פּנה מהם אֶל החַלוֹן והציץ אל החָצר. נינה הבּיטה אַחריו בּעיִן אַחַת עצוּמה. והנה נרתּע פּתאוֹם “תּיאוֹריטיק” העלוּב מאֵצל החַלוֹן בּקוֹל ילָלָה איוּמה. ניגשתּי אל ציבּוּלין, העוֹמד וּמעפעֵף בּעֵיניו אל תּוֹךְ חשכת הלילה וּמוֹרט בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את קצה שׂפמוֹ. הלָה נפנה אֵלי ורמז לי מתּוֹךְ עקימת פּנים לעֵבר החבוּרה, היוֹשבת מאַחרינוּ:

– כּבר היוּ לי לזרא, הגוֹיִים האֵלה… נצא לטייל מעט!

פּעם אַחַת, בּיום ראשוֹן, נכנַס אצלי חבירי, בּעל־המלָאכה וּבשׂורה מַעציבה בּפיו: ציבּוּלין קיבּל מכתּב מבּיתוֹ, כּי אִמוֹ מתה, והידיעה דיכּאה אוֹתוֹ כּל־כּךְ, שחָלָה ונפל למשכּב. ועוֹד דברים מוּפלָאִים סיפּר לי הבּחוּר: כּי נינה מתכּוֹננת לנסוֹע אֶל המקוֹמוֹת הרחוֹקים לבדה, שלא בּלויתוֹ של ציבּוּלין. מַה טעם – אֵינוֹ יוֹדע. אֶפשר, שבּטל השידוּךְ?… כּשקיבּל ציבּוּלין את המכתב על מֹוֹת אִמוֹ, קרא אוֹתוֹ אֵלָיו. כּפי הנראֶה, בּיקש לראוֹת פּני אָדם קרוב בּצר לוֹ. והנה נפלוּ דברים בּינוֹ לבינה, כּלוֹמר, בּין ציבּולין לבין נינה. נינה ליגלגה עליו, שנוֹהג הוּא מנהג תּינוֹק, הנאחָז בסינרה של אִמו. הנה גם לה יש אָב ואֵם בּוויאטקה, ואַף־על־פּי־כן אֵין היא מתגעגעת עליהם, יכוֹלה היא לקיֵים את עוֹלָמה בּלעדיהם. וציבּוּלין ענה אוֹתה קשוֹת, כּי היתה לוֹ רק אֵם אַחַת, יחידה וּמיוּחדת, שאֵין להחליפה בּשוּם אִשה אַחרת, וכי בּכלָל אֵינוֹ עשׂוּי ללמוֹד מידוֹת טוֹבוֹת מאַנשי וויאטקה… פּטשי־הי!

הלכנוּ שנינוּ אל החוֹלה לבקרוֹ. את הדלת פּתחה לָנוּ הבּחוּרה קצוּצת־השׂיער. כּשראתה אוֹתנוּ, קראה “אָה”!, אֶלָא שהפּעם לא הוֹשיטה לָנוּ אַף את ידה השׂמאלית.

נכנַסנוּ לחַדרוֹ של החוֹלה. ציבּוּלין שכב על משכּבוֹ עצוּב וּמַשמים, בּפנים חיורים וּנפוּלים וּבעֵינַיִים ליאוֹת, שהבּרק ניטל מהן. כּשראָני, נבוֹךְ קצת, הוֹציא לי מתּחת השׂמיכה יד קוֹדחת, וּפניו נתעקמוּ בּגיחוּךְ עלוּב, כּזה של ילד חָלוּש וחסַר־יֶשַע. וכךְ היִינוּ שוֹתקים וּמַבּיטים אִיש בּפני רעֵהוּ. לבסוֹף הפריע ציבּוּלין את הדממה ופתח ואָמַר:

– ובכן, נתייתּמתּי גם מאִמי. נעקרתּי מבּיִת וממשפּחה בּשרשי האַחרוֹן. כּל זמן שאִמי היתה חַיה, עדיִין היתה לי בּעולָם פּינה שלי, שעליה התרפּקתי לפעמים בּמַחשבתּי, בּחלוֹמי. עכשיו ציפּוֹר־דרוֹר אני, חָפשי מכּל עוֹל, עֵירוֹם ועֶריה…

דלת החדר נפתּחָה ונינה נכנסה בּמגבּעתּה וסוֹכךְ בּידה. נשתּתּקנוּ כּוּלָנוּ. ציבּוּלין העמיד פּנים קשים וקרים, פּשט את ידו ותיוָה בּאצבּעוֹ על גבּי הכּוֹתל, כּאֵינוֹ חוֹשש לָה ולא כלוּם. וּפתאוֹם הפך אֵלינוּ את ראשוֹ והתחיל מדבּר יהוּדית מתּוֹך הפגָנה מוּטעֶמת. נינה הבּיטה אֵלָיו רגע כּתמהה, ניגשה אל השוּלחָן ועמדה שם, עוֹמדת וּבוֹדקת בּבקבּוּקי הסַמים ומגחכת בּפני עצמה גיחוּךְ גס מתּוֹךְ זילזוּל גָלוּי. ואַחַר פּנתה אֵלינוּ ואָמרה:

– אדונַי היהוּדים, לא אַפריע אֶתכם מענייני־המשפּחה שלָכם! – ומיד יצאָה מן החדר. מן הפּרוֹזדוֹר הגיע לאָזנינוּ קוֹל הדלת בּהיפּתחָה, שמַענוּ קוֹלוֹת בּני־אָדם מתלחשים, ואַחַר – צחוֹקה הקשה, המזלזל, של נינה וּדפיקת הדלת, שנסגרה בּרעש. קמה דממה לא־נעימה בּינינוּ. ציבּוּלין שכב בּלי נוֹע על משכּבוֹ, הבּיט אל התּקרה ועיפעֵף בּעֵיניו הליאוּת. לבסוֹף ננער וירק לפניו בּחמַת־רוּחַ:

– טפוּ, אֵלה תּוֹלדוֹת וויאטקה!…

משהבריא, התחיל לבקרני לעתים תּכוּפוֹת. ראִיתי אוֹתוֹ שתּש כּוֹחוֹ, ניטל חוּמוֹ ממנוּ וכוּלוֹ כּכוֹרע תּחת נטל כּבד ותפל. פּעמים היה בּא אֵלי בּפנים עייפים וחיורים מאוֹד, ותיכף לכניסתוֹ היה מתנַפּל על הסַפּה וּמַקלוֹ בּידוֹ, מַבּיט שעה ארוּכּה בּאַויר בּעֵיניִים עכוּרוֹת, פּניו שוֹממים וּמפיקים מרירוּת, כּאָדם לאַחַר ששתה סַמי־מַרפּא והגוֹעל בּלשוֹנוֹ.

– הראש מתפּוצֹץ מכּאֵב, לכל הרוּחוֹת… נגררתּי אֶמש מאֶפס מַעשׂה לבית־המַרזחַ… לא! אַל לבחוּרי־ישיבה להתחָרוֹת עם פוֹני בּשתיית ייש!

ג

היה יוֹם־סתיו מעוּנן. השּמַיִים הקוֹדרים הרעיפוּ מטר דק, שהצליף על זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת. נשבה רוּחַ קרה והרעישה את העֵצים בּצדי הרחוֹב, ועלים צהוּבּים הסתּוֹבבוּ על־פּני אַבני המַרצפת הלחה. ישבתי ליד החַלוֹן והבּטתּי אֶל הרחוֹב הריק. והנה נשמַע צילצוּל הפּעמוֹן ונכנסוּ בּני־עירי, שניהם לבוּשים בּגָדים חַמים, וּפנים לָהם כּאילוּ נדבּרוּ לָבוֹא אֵלי וּלשתּפני עמהם בּמַצב־רוּחַ אֶחָד. עם כּניסתם לחַדרי נדף אֵלי ריחַ צח של חוֹרף חָדש, שיצא זה עתּה לאַויר העוֹלָם.

– ראוּ־נא, יוֹם־כּיפור לָנוּ היוֹם, וּבחוּר זה יוֹשב לוֹ ליד חַלוֹנוֹ בּשלוָה, כּאֵינוֹ חוֹשש ואֵינוֹ מַרגיש, שאָביו ואִמוֹ מַרעישים שם בּבּית בּשבילוֹ את השמַיִים בּזעקתם!

כּךְ אָמַר ציבּוּלין וצנח על הסַפּה בּאַדרתּוֹ. חבירנוּ בּעל־‏המלָאכה גיחךְ בּפנים רענַנים וטוֹבים. ציבּוּלין השתּטח על הסַפּה והוֹסיף לדבּר בּקוֹל רפה וצרוּד, כמי שתּקף עליו השיעמוּם:

– היִינוּ בּבית‏־התּפילה הקטן של חניכי ניקוֹלאי הראשוֹן, בּיקשנוּ לשפּוֹךְ שׂיחַ לפני אלוֹהי אבוֹתינוּ, זה שאָנוּ רוֹדפים אַחריו ואֵיננוּ יכוֹלים להשׂיגוֹ. כּמה גדוֹלָה התּוּגָה! חוּלין, חוּלין!… עוֹמדים שם מיני יהוּדים משוּנים, גבוֹהים וּמסוּרבּלים בּבשׂר, זקני עם האָרץ, טליתוֹת־משי קטנוֹת כּרוּכוֹת לצואריהם האדוּמים, פּניהם מגוּלָחים, חלָקים וּמַבהיקים, כּפני עגָלים מפוּטמים, וּשׂפמם קשה וסוֹמר, מעוֹרר זוָעה. ממי קיבּלוּ אֵלה בּירוּשה, את השׂפם האָיוֹם הזה, הזר, הגוֹיִי, רוֹצה היִיתי לדעת?… וכךְ עוֹמד לוֹ כּל אֶחָד בּוֹדד ושוֹמם בּפינתוֹ, מַבּיט ותוֹהה בּמַחזוֹרוֹ הקטן, ממַשש בּוֹ כּעיור בּאפילה, מבקש יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר… ושם, לפני התּיבה, בּמקוֹם הקרוֹב לאלוֹהים, העמידוּ יהוּדי עני, שיִהיֶה לָהם למליץ־יוֹשר. הביאוּ מלמד עלוּב מליטה, צנוּם ושלוּק וּמכוּסה זיעה, הבהילוּהוּ ודחפוּהוּ אֶל התּיבה, והרי זה פּוֹרשׂ את זרוֹעוֹתיו הרזוֹת וּמגעגע בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו, ללא קוֹל וּללא ניגוּן וּללא רגש, כּתרנגוֹלת קוֹדם גסיסתה. הגבּאי או השמש, בּפנים אדוּמים ונקשים של שוֹטר זקן, ירד אֵלינוּ מן הבּימה, הראָנוּ מקוֹם לָשבת ונתן לָנוּ שני מַחזוֹרים קטנים, שנבקש בּהם גם אנַחנוּ יוֹם אֶתמול. הוֹי, כּמה חָשקה נַפשי להגיש אל פּרצוּפוֹ המגוּלָח אֶצבּע משוּלשת!…

– אֵיזוֹ רוּחַ עברה עליךָ היוֹם? – תּהיתי עליו. – מַה אַתּה רוֹצה?

– מה אני רוֹצה? רוֹצה אני טעם ותכלית לחַיי, לכל הרוּחוֹת!… מתהלךְ אני בּימים האַחרוֹנים כּיתוֹם, כּיתוֹם כּפוּל שמוֹנה, ללא אָב ואֵם, ללא בּיִת, ללא עם… רוֹאֶה מסביבי רק זרים וּרחוֹקים… היִיתי רוֹצה עתּה לָשוּב ולהיוֹת נַער קטן, לעמוֹד בּבית המדרש שלָנוּ חָבוּי תּחת טליתוֹ המַאפילה של אָבי, עליו השלוֹם, תּחת זקנוֹ החָם. אֶצלנוּ בּבית־המדרש היוּ היהוּדים מתפּללים צפוּפים, קרוֹבים זה לָזה קרבת גוּף ונפש, וחַם היה לנוּ וטוֹב לכוּלָנוּ, ואני היִיתי עוֹמד תּמה ונרגָש בּתוֹךְ האוֹפל והחוֹם, מַקשיב מתּוֹךְ המית־לב לתּפילָה הסוֹעֶרת של הקהל הקדוֹש אשר מסביבי, וּפתאוֹם אני חָש על כּף־ידי את דמעתוֹ הרוֹתחת של אָבי…

הבּטתּי אֶל ציבּוּלין מַחריש וּמשתּאֶה. שוֹכב הוּא פּרקדן על הסַפּה, ראשוֹ מכוּנס בּצוארוֹן אַדרתּוֹ, והוּא מעפעֵף בּעֵיניו לקרן־זוית שבּתּקרה, כּרוֹאֶה שם מהירהוּרי לבּוֹ הנרגָש. חבירנוּ בּעל־‏המלָאכה ישב מן הצד והבּיט בּאַויר, פּיו פּעוּר מתּוֹךְ תּמהוֹן והגיחוּךְ הקוֹדם קפא על שיניו הצהוּבּוֹת.

– השוֹמעים אַתּם, ילָדים, אֵת אשר אוֹמַר לָכם? על מה אנַחנוּ יוֹשבים פּה, בּעיר הנכרייה והשוֹממה הזאת? מי לָנוּ פּה ומַה לָנוּ פּה? הפּוֹעלים העשוּקים של העם הרוּסי הגָדוֹל יכוֹלים לעמוֹד על נַפשם גם בּלא עֶזרתם של גיבּוֹרי יִשֹראֵל כּמוֹנוּ, אִינטליגנטים עלוּבים, הסמוּכים על שוּלחַן זרים. הבה נקוּם ונשוּב הבּיתה, אל פּינתנוּ הענייה. שם יש לָנוּ אַחים ואחָיוֹת, דוֹדים ודוֹדוֹת, שהם צריכים לָנוּ, ואָנוּ צריכים לָהם. נקח לָנוּ נשים כּשרוֹת מבּנוֹת עמנוּ ונבנה גם אנַחנוּ בּתּים בּיִשֹראֵל… אוֹ אֶפשר, הא? – פּנה אֵלי בּניצנוּץ עֵינַיִים, ספק אירוֹני, ספק רציני, – נַעשׂה חסד עמךָ ועם אֵלוּ שכּמוֹתךָ ונַעלה להר ציוֹן השמם לבנוֹת את חָרבוֹתיו?…

ציבּוּלין קפץ מעל הספַּה והתחיל פּוֹסע בּחדר בּמרירוּת, מתּוֹךְ התרגשוּת כּבוּשה, כּשעֵיניו מוּשפּלוֹת לָאָרץ.

– אֵיךְ? אֵי־זה הדרךְ הגענוּ לכךְ? – הוֹסיף לטעוֹן כּאילוּ לעצמוֹ. – כּמה משוּנים אָנוּ מכּל אוּמה ולָשוֹן!… הנה מקרה פּשוּט ורגיל, מן המַעשׂים שבּכל יוֹם. לפני ימים מוּעטים נסַעתּי בּקרוֹן הטראם. בּקרוֹן זה ישבוּ עוֹד שני יהוּדים שאני מַכּיר אוֹתם מרחוֹק, האֶחָד רוֹפא והשני עוֹרךְ־דין, ונדבּרוּ אִיש אל רעֵהוּ בּקוֹל רם. בּא וישב מוּלָם אֶחָד רוּסי, בּרנש נקי והגוּן לפי מַראֵהוּ, בּעל שׂפתיִים דקוֹת וחיורוֹת ושׂפם צהבהב דק. הרוּסי, כּמדוּמה, לא הבּיט כּלָל לעֵבר פּני היהוּדים והיה כּאֵינוֹ מַקשיב לדבריהם. אבל די היה להציץ על שׂפתיו הדקוֹת, החשוּקוֹת, וּלהעיף עיִן בּפני הרוֹפא היהוּדי, בּשׂפמוֹ העבה, בּשׂפתיו הבּשׂרניוֹת וּבחֹוטמוֹ המעוּקם, הנוֹשם ונוֹשף בּשׂפה הרוּסית: “אוֹבּ־כאַ־זוֹבאַנני נאכוֹד”!, “אוֹ־גכוֹמ־ני כאַזמאַךְ”, “פכאֶד־כאַ־סוּדקי”… מַה צריךְ היה הרוּסי הזה דק־השׂפתיִים לחשוֹב בּאוֹתה שעה? כּי היהוּדים הם עם לא־היה, צוֹענים דלים וריקים, הנוֹעצים את חוֹטמם היהוּדי בּכל דבר שאֵינוֹ שלָהם, משתּלטים בּוֹ ועוֹשׂים אוֹתוֹ ללעג וּלקלס. הגיעוּ בּעצמכם: חוֹטם עתּיק זה שלָנוּ שהעלָה פּוליפּוֹס בּמשךְ הדוֹרוֹת, וגָרוֹן יהוּדי זה – ושׂפת הווֹלגה הרחָבה!… אַךְ לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? הנה אָנוּ בֹּעצמנוּ, שלוֹשה זאטוּטי בּני יִשׂראֵל, ילדי עיירה יהוּדית שבּיהוּדית, נתכּנַסנוּ כּאן בּיוֹם־הכּיפּוּרים, בּיום־הדין הגָדוֹל והקָדוֹש לעמנוּ, ואָנוּ מצטעצעים בּינינוּ לבין עצמנוּ, בּלי אשר יכריחנוּ אִיש לכךְ, בּלשוֹן רוּסית זוֹ עצמה, אשר לא ידענוּ בּימי ילדוּתנוּ ואשר לא ידעוּ אבוֹתינוּ ממצריִים ועד הנה. ואני עבדכם, סנדר בּרב חַיִים ציבּוּלין, כּלוּם אֵיני עוֹמד לפניכם כּסמל עלוּב, הראוּי לרחמים? פּישפּשתּי ולא מצאתי טוֹב לגוּפי אֶלָא להתקשר עם וויאטקה… טפוּ! השוֹמעים אַתּם, ילָדים? היִינוּ לגוֹעל־נפש לא לאחרים בּלבד, אֶלָא בּעיקר לעצמנוּ. ורעה זוֹ גדוֹלָה שבעתיִים, אֵין לָה תּקנה!…

דיבּרנוּ עד בּוֹש, עד אשר נטה היוֹם לערוֹב והחַלוֹנוֹת הוּארוּ בּאַדמימוּת השקיעה. יצאנוּ החוּצה. הרוּחַ והגשם חָדלוּ, אךְ צינה לחה חָדרה אל הגוּף והרעידה את הנפש המתעטפת בּבדידוּתה. בּחלל האַויר כּבר הוּרגש עיצוּמוֹ של הסתיו הצפוֹני. השמש היוֹרדת בּאה בּין מפלשי עבים קוֹדרים, אדוּמים כּדם, שסגרוּ והאפילוּ עליה מכּל העברים. שם, בּמוֹלדת הרחוֹקה, עוֹמדים עתּה יהוּדים בּתפילת נעילה לאוֹר שיוּרי הנרוֹת הבּוֹערים בּאֵש אַחרוֹנה מלפניהם וּמאַחריהם, כּוּלָם נחלשים מן הצוֹם, נרעדים מאֵימת הדין, עוֹשׂים מַאמץ אַחרוֹן להציל את נַפשם, כּל עוֹד לא פּנה יוֹם ושערי שמַיִים לא ננעלוּ… שלָשתּנוּ עמַדנוּ מַחרישים בּתוֹךְ הרחוֹב הריק מאָדם, הבּטנוּ אֶל המדרכוֹת הלחוֹת, שלא הספּיקוּ עדיִין להתייבּש, אֶל צללי האִילָנוֹת, הדוֹממים בּדימדוּמי ערבַּיִים, אֶל שלכת העלים הכּמוּשים, המוּטלים סחוּפים בּפּינות, ועל ליבּנוּ העיקה עצבת כּבדה. נכר! נכר! הנה אנַחנו ניצבים פּה בּתּוֹךְ הרחוֹב הריק הזה וּבאֶרץ־הנכר הזאת, שלוֹשה בּחוּרים יהוּדים, גוֹלים ונידחים, עקוּרים ממקוֹם חיוּתנו, תּלוּשים מכּל שוֹרש כּעלי־שלכת אֵלוּ, יתוֹמי הסתיו. מי יקשיב וּמי יבין להמית לבּנו?

ֹציבּוּלין ננער פּתאוֹם ואָמַר:

– לא, אֵין אני הוֹלךְ עמכם! מה אכתּת את רגלי בּעיר השוֹממה הזאת? מוּטב שאָשוּב אל מאוּרתי ואֶתכּנס בּעוֹרי, כּצב בשריוֹנוֹ.

כּשנשאַרתּי עם בּן־עירי בּעל־‏המלָאכה, ואָנוּ מטיילים עצוּבים, בּחוּצוֹת העיר השוֹקטים, השׂיחַ לי זה את דאגָתוֹ לציבּוּלין, ששינה את דרכּוֹ בּעֵת האַחרוֹנה: כּל הלילוֹת הוּא יוֹשב בּבית־המרקחת וּמשֹחק בּקלָפים עם עוֹזריו. והוּא מוּזר מאד בּהליכוֹתיו עם בּני־אָדם, נרגָז וכוֹעֵס על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. אֵין זאת כּי־אִם נינה זוֹ היא שגָרמה לכךְ. פּתאוֹם קמה ועזבה אוֹתוֹ לָדוּר עם בּחוּר אַחר, זה הגָבוֹה וּבעל הזקן הבּלוֹנדי, בּחוּלצה הטוֹלסוֹטיִית. וּכבר הגיע הדבר לידי מריבה בּין שני הגברים. פּעם אַחַת, בּישיבה חשוּבה מאוֹד, קם ציבּוּלין והתנַפּל על זה בחירוּפים וגידוּפים, והיתה שערוּרייה גדוֹלָה. סטוּדנט אֶחָד אָמַר עליו בּמַעמַד כּל החבירים: " אם אֵין דעתּוֹ של ציבּוּלין נוֹחָה ממנוּ, יֵלךְ וישוּב לברדיטשוֹב שלוֹ ויִהיֶה שם מַלוה בּריבּית בּין אֶחָיו היהוּדים"…

הבּחוּר הטוֹב והתּמים הצטעֵר בּכל לבּוֹ. לאַחַר שסיֵים סיפּוּרוֹ, עמַד בּדרךְ הילוּכוֹ וּפירשׂ ידיו לפנַי מתּוֹךְ תּהייה כּאָדם השוֹאֵל: " מַה קרה כּאן? מַה פּשר התּסבּוֹכת הזאת?"…

משהחשיךְ, סַרנוּ אל דירתוֹ של ציבּוּלין. את הדלת פּתח לנוּ בּן בּעל־הבּית ונר בּידוֹ. בּעמדנוּ בּפּרוֹזדוֹר, הפליא אוֹתנוּ קוֹל משוּנה, שנשמַע מחַדרוֹ הסגוּר של ציבּוּלין: קוֹל־נהי כּבוּש, המתפּרץ פּעם בּפעם בּניגוּנים הידוּעים של תּפילוֹת הימים הנוֹראים. בּנו של בּעל־הבּית שאל בּצחוֹק:

– אִמרו לי, בּבקשה מכּם, מַה זה היה היוֹם לאלכסַנדר יֶפימוֹביץ שלָכם? כּל העֶרב מתפּלל הוּא, כּנפש חוֹטאת. אֵיזה חַג לכם היוֹם – זה שבּוֹ תּליתם את השךְ הפּרסי?

ניגשתּי אֶל חַדרוֹ של ציבּוּלין ועמַדתּי להקשיב. ציבּוּלין גָעה שם בּגרוֹנוֹ, כּדרךְ החַזנים, השתּפּךְ בּתפילה, פּעם הרים קוֹלוֹ כּרוֹגז, וּפעם השפּילוֹ בּתחנוּנים, כּמבקש רחמים.

– אוֹי, הנני! אוֹי, הנני העני ממַעשׂ!… נרעש ונפחָד, נרעש ונפחָד, נרעש ונפחָד!… ואַף־על־פּי שאֵיני כּדאי והגוּן לכךְ!… אוֹי־אוֹי, אהוֹי!… ותגער בּשטן לבל ישׂ ־ טי ־ נ ־ ני!…

דפקתי על הדלת ונכנַסתּי. אַחרי נכנסוּ חבירי בּעל־המלָאכה ובן בּעל־הבּית והנר בּידוֹ. ציבּוּלין שכב בּחשיכה על הספּה וידיו על עֵיניו. משהרגיש בּנו, נזדעזע, הרים אֵלינוּ את ראשוֹ הפּרוּע והבּיט בּנוּ נבהל ומשתּוֹמם. אבל מיד התאוֹשש, קפץ ועמַד על רגלָיו והתחיל מחכּךְ בּעֵיניו, כּמתעוֹרר מתּוֹךְ חלוֹם.

– אָה, אַתּם הם? – קרא אֵלינוּ בּזעף. – אֵין מנוֹס וּמפלָט מכּם, לכל הרוּחוֹת!…

א

פּעם אַחַת בּתחילת הקיִץ התבּוֹננה שפרה וראתה, כּי בּוֹדדה היא וזרה בּעיר הגדוֹלָה והוֹלכת ומַזקינה בּבדידוּתה מיוֹם ליוֹם, והחליטה לָשוּב לעיירתה וּלבית אָביה.

אִיש לא ליוָה אוֹתה לבית־הנתיבוֹת. חַברוֹתיה התּוֹפרוֹת, אֵלוּ שישבוּ עמה שנוֹת מספּר אל מכוֹנוֹת־התּפירה, סיפּרוּ בּאוֹתוֹ בּוֹקר אֶת המאוֹרע:

– הליטאִית שלָנוּ נסעה הבּיתה לבקש לָה חָתן. אוֹת הוּא, שבּדקה וּמצאה, כּי לא לעולָם יִחיֶה האָדם.

אַחַת הנערוֹת התלוֹצצה:

– שמוּעה עוֹברת בּעיר, שקוֹדם נסיעתה כּרכה בּנייר נקי פּת לחם לָבן, להראוֹת פּלא זה להליטאִים שלָה.

רגע נשתּתּקוּ מכוֹנוֹת־התּפירה לקוֹל צחוֹקן של התּוֹפרוֹת. כּעבוֹר רגע רעשוּ שוב המכוֹנוֹת, והליטאִית נשכּחָה.

שפרה נסעה לביתה כּוּלָה הדוּרה בּלבוּשה, על ראשה מגבּעת־קיִץ עם נוֹצה גדוֹלָה. על ידיה כּפפוֹת־סַלסלה לבנוֹת, וּסביבה כּבוּדה רבּה של מזוָדוֹת שוֹנוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, עמל שנים בּכרךְ זה, שנתעלם מאַחריה. מדי הבּיטה על מזודוֹתיה, הירהרה בּבית אָביה, העלתה בּזכרוֹנה את אַחיה הקטנים היחפים, אֶת אַחיותיה הצעירוֹת עם צמוֹתיהן הדקוֹת, את הסימטה השוֹקטת בּחוֹל וּמַעלָה אָבק בּין־ערבּיים, עם הבּאֵר העמוּקה והאפלה, המַרקיבה מיוֹשן, שאפילוּ בּחוּמוֹ של תּמוּז קוֹר מנַשב ועוֹלה ממַעמַקיה, – ולבּה פּירכּס בּה מקוֹצר־רוּחַ. וכךְ ישבה יחידית אל חַלוֹן הקרוֹן וחָשבה מַחשבוֹתיה וגיחכה לעצמה בּעֵינַיִים מאִירוֹת וסידרה בּדמיוֹנה את סיפּוּריה על־אוֹדוֹת העיר הגדוֹלָה, שעתידה היא לסַפּר ללא הפוּגָה, יומם ולָילָה.

כּשהגיעה לעיירה האִיר בּוֹקר נאֶה וָחָם. ליבלבוּ גני־הירק תּחת זוֹהר שמַיִים בּהירים וּרחָבים, הציצוּ סבכי־הסירפּד הירוּקים והרענַנים מאחוֹרי הגדרוֹת, בּתּים נמוּכים עמדוּ שאנַנים בּתּוֹךְ צללי־בוֹקר קרירים וּקריאוֹת עדינוֹת של תּרנגוֹלים רכּים השתּפּכוּ בּתוֹךְ החצרוֹת.

בּבּית קמה בּהלה, כּשהוֹפיעה שפרה עם מזודוֹתיה. האֵם התעסקה אוֹתה שעה בּמיטבּח האַפלוּלי וקלפה תפּוּחי־אדמה לפת שחרית. כּשפּרצה לתוֹךְ הבּיִת העלמה הגבוֹהה, המקוּשטת בּמגבּעת עם נוֹצה גדוֹלָה, והילָדים הנרעשים קראוּ פּה אֶחָד: “שפרה”! – חָרדה האֵם מן הסַפסל, חָפזה ונערה מתּוֹךְ חָצנה את הקליפּוֹת, כּפפה ראשה אל סַל־הנצרים ואָמרה לעצמה בּקוֹל רוֹעֵד ותמה:

– מה, האוּמנם שפרה?

בּחשאי וּבזהירוּת, כּשהיא משלשלת שרווּליה החפוּתים וּמנַגבת ידיה הרוֹעדות בּסינרה, הציצה ויצאה ממַחבוֹאָה האָפל, מַזקינה וּכמוּשה וּשזוּפת־פּנים, מַבּיטה אל הבּת מן הצד נרגשת וּבוֹשה, סוֹבבת בּמקוֹם אֶחָד, מכינה עצמה לנשיקוֹת וּמַקדימה וּמתקנת שׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה, מבקשת לבכּוֹת ועֵיניה הכּבוּיוֹת והלחוֹת ממַצמצוֹת ונראוֹת כּמחַייכוֹת. לבסוֹף מצאה את לבּה, פּסעה פּסיעה אַחַת כּנגד בּתה ואָמרה:

– חי נפשי, אָמנם בּאָה!

והתחילוּ לנַשק זוֹ לזוֹ. שׂפתי האֵם היוּ רטוּבּוֹת ורוֹעדוֹת וידיה נקשוֹת וקרוֹת, וּלאַחַר הנשיקוֹת נתאַדם חוֹטמה ודמעה בּוֹדדה נתלתה בּקצהוּ. שפרה עמדה נפעֶמת בּין המזוָדוֹת, מַבּיטה וּתמהה אֶל אִמה, אֶל עמידתה העלוּבה, אֶל לבוּשה הבּלוּי, אֶל מטפּחת־החוֹרף החַמה, המכסה על מצחָה השחוֹר.

– זקנתּ כּל־כּךְ אִמא…

– וכי מַה בּכךְ… – בּיקשה האֵם לענוֹת דבר, אֶלָא שלא מצאה עדיִין מלים בּפיה, וּבלחָיֶיה הצוֹמקוֹת השתּפּכה אַדמימוּת קלוּשה. ושוּב מיצמצה בּעֵיניה הכּבוּיוֹת, הנראוֹת כּמחַייכוֹת מתּוֹךְ בּכי, מישמשה בּשׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה, וּבקצה חוֹטמה המתאַדם הזהירה שוּב דמעה בּוֹדדה.

האָב, שחָזר זה־עתּה מבּית־הכּנסת, היה עוֹמד אוֹתה שעה בּפּרוֹזדוֹר, חָבוּי אחוֹרי דלתּוֹ הפּתוּחָה של ארוֹן־המזוֹנוֹת, טליתוֹ וּתפיליו תּחת זרוֹעוֹ, והוּא אוֹחז בּידיו בּקבּוּק ייש עם זנַב דג מלוּחַ וּמתכּוון להיטיב אֶת לבּוֹ לפני פּת שחרית. מששמַע, כּי שפרה בּאה, מיהר וּמילא חצי תּאוָתוֹ וּמחה שׂפמוֹ בּחפּזוֹן, פּרץ לתוֹךְ הבּיִת, קרא בּנהימה צרוּדה: “בּתּי!” – ועמד עליה בּטליתוֹ וּבתפיליו לנַשקה בּלחיה האַחַת נשיקוֹת בּהוּלוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ, כּשהוּא מכסה על פּניה בּזקנוֹ המגוּדל וּבריחַ חַם וחָריף של ייש. לאַחַר שעשׂה מעשׂה, נרתּע לאחוֹריו וישב על סַפסל, וּפניו היוּ לוֹ כּאִילוּ בּן־רגע פּגה התלהבוּתוֹ והוּא מתחָרט על מַה שעשׂה. שיעוּל קשה ויבש תּקף אוֹתוֹ.

בּינתים נפתּחָה הדלת בּחשאי ונכנַס נַער מעוּטר בּזוּג תּפילין גדוֹלוֹת ואָסוּר בּרצוּעוֹת ישנוֹת, מַצהיבוֹת ומתקלפוֹת. פּני הנַער היוּ אדוּמים וּמזיעים וכוּלוֹ נוֹשם ושוֹאֵף. משנכנַס, תּקע עצמוֹ אֵצל הדלת, כּבש פּניו בּקרקע, וכךְ היה עוֹמד כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה, כּשהוּא מַשפּיל עֵיניו אֶל מַגָפיו הגדוֹלים עם בּתּי־השוֹקיִים הרחָבים והיבשים.

האֵם גיחכה בּעֵיניה הכּבוּיוֹת כּלפי האוֹרחת, רמזה בּאֶצבּעה על הנַער ואָמרה אמירה של בּיטוּל:

– אָה, הריהוּ לפנַיִךְ!

– הזה אַברמצי? – תּמהה שפרה והתקרבה אל אָחיה בּכוונה לנַשקוֹ. הנַער, שהרגיש בּסַכּנה, נתבּהל והתחיל פּוֹסע לאחוֹריו. אַךְ מנוֹס לא היה לוֹ. לאַחַר הנשיקוֹת התחַמק בּבוֹשת־פּנים מידי אחוֹתוֹ, פּרש לקרן־זוית, וּלחָייו המנוּשקוֹת לָהטוּ בחרפּה, כּאילוּ לא נשקוּ אותן, אֶלָא סטרוּ עליהן סטירה יפה. כּשראה כּי אחוֹתֹו אֵינה גוֹרעת עיִן ממנוּ, צימצם עצמוֹ בּפינתוֹ בּענותנוּת רבּה, התחיל ממַשמש בּאֶצבּעוֹתיו בּרצוּעוֹת התּפילין, מחַכּךְ חוֹטמוֹ וריסי עֵיניו, וּלבסוֹף הפךְ ראשוֹ אל הקיר ועמד לתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה.

ושפרה עדיִין מתרגשת, מתבּוֹננת בּעֶצב אֶל אָחיה הקטן שגָדל פּרא וּמַעלָה זכרוֹנוֹת נעימים מימי העבר:

– כּבר גָדל אַברמצי ונַעשׂה בּחוּר!… והלא זה לא־כבר היה תּינוֹק. פּעם אַחַת תּפרתּי לוֹ חוּלצה כּחוּלָה, עם חגוֹרה ועם פּיפים, וקינאוּ בּוֹ כּל ילדי החדר.

– אָה, גם זה קרוּא אָדם! – יצאה האֵם בּגיחוּכה הנוּגה ללמד זכוּת על בּנה. – בּחוּר, כּביכֹול. הלךְ בּתּפילין לגָרש חזירים מן הגן. כּךְ הוּא מתפּלל נאֶה, בּעווֹנותינוּ הרבּים. לא היה יכוֹל להשכּים קוּם וּלהתפּלל כּאַחַד האָדם. אֵימתי אחָזוֹ בּוּלמוּס התּפילָה? דווקא בּשעה שנכנסוּ חזירים לגן. כּאִילוּ עוֹמדים עליו וכוֹפים אוֹתוֹ לכךְ!… אֶלָא מה? הדברים עתּיקים. הלא מַחזיקים אָנוּ גן, כּביכוֹל, אָנוּ מַחזיקים, ועכשיו הגיע זמַן מלָפפוֹנים. כּלוֹמר, מלָפפוֹנים… הפּרנסוֹת היפוֹת שלָנוּ!… אָט, אֵין הוּא כּדאי אפילוּ שיִשאלוּ עליו. בּחוּר, בּרוּךְ השם, קרוֹב לחמש עֶשׂרה. נוּ, בּוַדאי, אַרבּע עֶשׂרה וּמשהוּ. ואַף־על־פּי־כן, ראוּי לוֹמַר, בּחוּר שכּמוֹתוֹ…

כּאן זע אַברמצי והפסיק תּפילָתוֹ, הפךְ פּניו לאחֹוריו ונעץ בּאִמוֹ זוּג עֵינַיִים זוֹעמוֹת:

– בּחוּר שכּמוֹתוֹ… בּחוּר שכּמוֹתוֹ… היא היוֹדעת! – וּמיד חָזר וּפנה עֹורף אל בּני־הבּיִת ועמד אל הקיר בּתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה.

האָב החריש. השיעוּל הציק לוֹ, והיה יוֹשב בּפנים קוֹדרים, רגוּזים, מַבּיט בּאַויר בּעֵינַיִים דלוּחוֹת, כּאֵינוֹ רוֹאֶה כּלוּם לפניו. שפרה בּיקשה לשאוֹל כּמה וכמה דברים: מה ראתה האֵם, שחָבשה לראשה מטפּחת־חֹורף כּבדה בּחוֹם־קיִץ שכּזה? היכן פּישפּשוּ וּמצאוּ לאַברמצי מַגָפיִים מגוּשמים אֵלוּ? ולָמה הוּא גס כּל־כּךְ? מַדוּע שוֹתק האָב וּפניו זוֹעפים? היא הבּיטה על סביבוֹתיה והתבּוֹננה בּבּית, בּכּתלים המעוּקמים והמתקלפים, בּתּקרה הנמוּכה והמפוּחַמה, בּפּינוֹת האפלוֹת, שקוּרי־עכּביש ישנים־נוֹשנים מכסים עליהן בּאָבק שחוֹר, בּפגרי זבוּבים. נדף ריחַ של עוֹבש, של מי־שוֹפכים ושל בּגדי־לָבן מזוּהמים. בּאַחַת הזויוֹת הרקיבה ערימה גדוֹלָה של תּפּוּחי־אדמה ארוּכּים ועקוּמים, ששרשיהם הלבּינוּ מתּוֹךְ האַפלוּלית והציצוּ כּתּוֹלָעים. משכּבי־הלילה עדיִין לא נתפּנוּ, ועל הסַפסלים היתה מוּשלכת עירבּוּביה של כּרים ושׂמיכוֹת ישנים וממוּעכים, שהנוֹצוֹת והמוֹכים מבצבּצים מהם והזוּהמה מנַוולתּם.

– ביתנוּ כּבר התחיל שוֹקע! – אָמרה שפרה בּלחש, כּאִילוּ לעצמה, מתּוֹךְ עגמת־נפש רבּה.

– וכי מַה בּכךְ… נענתה האֵם בּגיחוּכה הנוּגה, פּוֹסַעת פּסיעה אַחַת ממקוֹם עמידתה וּממַששת בּשתּי ידיה את מטפּחתּה שעל ראשה. האָב נתן עֵיניו בּבתּוֹ וּביקש אַף הוּא לענוֹת דבר, אֶלָא שהשיעוּל קידמוֹ וקיצר נשימתוֹ.

מסביב לשפרה וּמזודוֹתיה התייצבוּ אַחיה ואַחיוֹתיה הקטנים, עוֹמדים מַחרישים וּמשתּאִים, זוקפים ראש וּפוֹערים פּה כּלפּי אחוֹתם, מתבּוֹננים אֵליה מתּוֹךְ יִראַת־הכּבוֹד, שוֹמרים תּנוּעֹותיה וּתאֵבים לדבריה, עֵיניהם מתנוֹצצוֹת ואַדמימוּת של בּוּשה בּוֹעֶרת בּלחָייהם השחַרחוֹרוֹת והרזוֹת. אבל משראוּ את אביהם מַחזיק בּחָזהוּ וגוֹעֶה בּשיעוּל, התכּווצוּ, השפּילוּ עֵיניהם לָאָרץ וּפניהם הקטנים והצנוּמים נראוּ כּפני זקנים נבוֹנים, עצּוּבי־רוּחַ וּמרי־נפש. בּעוֹמק לבּם העלוּ הילָדים טינה על אביהם עם שיעוּלוֹ, המַשבּית שׂמחָתם דווקא בּה בּשעה שבּאה אליהם ממרחַקים אחוֹתם הבּכירה, הנפלָאָה בּמַראֶיה וההדוּרה בּלבוּשה, מוּקפת המוֹן מזוָדוֹת וקוּפסוֹת־כּרטוֹן, הצוֹפנוֹת בּקרבּן אוֹצרוֹת לא־שערוּם

– אַבּא אֵינוֹ פּוֹסק מהשתּעֵל… – הוֹסיפה שפרה ודיבּרה בּלחש. – אַבּא, שיעוּל זה מנַיִן לָךְ?

האָב, כּוּלוֹ אדוֹם מרוֹב התאַמצוּת, הניע בּידוֹ תנוּעת־אֵלם וחָזר לשיעוּלוֹ הקשה, המזעזע קרביו. בּמקוֹמוֹ יצאה האֵם בּגיחוּכה, מכוונת פּסיעה אַחַת כּלפּי בּתּה, מתקנת מטפּחתּה על ראשה ועֵיניה הכּבוּיוֹת ממַצמצוֹת בּמהירוּת משוּנה.

– וכי מַה בּכךְ… השוֹמַעת את בּתּי? אֵין אָדם משתּעֵל מרוֹב טוֹבה. שאֵלה שאַלתּ, בּתּי: “מנַיִן?” אָט, הדברים עתּיקים. אם אוֹמַר ואסַפּר לָךְ אֵת כּל לבּי, דבר כּעניינוֹ, מתּחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ, – הלא ראוּי לוֹמַר, מה יֶש כּאן לסַפּר? הלא עוֹסקים אָנוּ כּל ימינוּ בּגנים הנאִים, כּביכוֹל, אָנוּ עוֹסקים, ובּפרט עכשיו, כּשהגיע זמַן מלָפפוֹנים. כּלוֹמַר, מלָפפוֹנים… כּסבוּר אָדם, חמדה גנוּזה היא זוֹ, שמתאַשרים ממנוּ אוֹשר גָדוֹל! סתם כּךְ, לא כּלוּם. האוֹשר שלָנוּ, בּרוּךְ השם, גָלוי וידוּע. והלא תּשאלי: אִם כּן, לָמה זה אנחנוּ? אָט, הדברים עתּיקים. גלגל הוּא החוֹזר מאֵלָיו. ראוּי לוֹמַר, אָדם להבל נוֹלד, להתענוֹת תּחת סבלוֹ. משוּל כּבּהמה, להבדיל, כּשוֹר תּחת עוּלוֹ, מוֹשכים וּמוֹשכים, עד בּוֹא יוֹם ליפּוֹל – ונוֹפלים אַפּיִים אָרצה. שהרי כּךְ היא, בּרוּךְ השם, דרכּוֹ של גן: כֵּיוָן שהאִיר הבּוֹקר, אֵין מַשגיחים לא בּגשם ולא בּצינה – חַייב אַתּה לקוּם ולרתּוֹם את עצמךָ. עם אוֹר היוֹם הלא בּאוֹת הגוֹיוֹת מן הכּפרים ונכנסוֹת לעבוֹדה, ואִי אַתּה יודע מַה קוֹדם: אִם לָרוּץ בּעיר כּמשוּגָע, לחַפּשׂ בּנרוֹת, לבדוֹק בּכל החוֹרים והסדקים, שמא תּשׂיג גמילוּת־חסד, כּדי שתּוּכל לשלם לעֵת עֶרב שׂכר הפּוֹעלוֹת, אוֹ לָרוּץ אֶל הגן, לקרוֹע עצמךָ, שׂונאֵי ציוֹן, לגזרים, כּדי להשגיחַ בּשבע עֵינַיִים על הגוֹיוֹת העוֹבדוֹת שם. שהרי גוֹיה, ראוּי לוֹמַר, דבר גס היא: מטבע הגוֹיה, שאֵין להעלים עיִן ממנה ואֵין לעזוֹב אוֹתה בּגן בּאֵין רוֹאִים. ובּפרט בּימים אֵלוּ, כּשהגיע זמַן מלָפפוֹנים… וּבכן, מַה כּוונתי אֵיפוֹא להוֹכיחַ לָךְ בּתּי? ראוּי לוֹמַר, לא כּלוּם. הלא תּינוֹקת אַתּ עדיִין, והיִית רחוֹקה מאִתּנוּ, ושמוֹע לא שמַעתּ דבר. נתוּנים אָנוּ, בּרוךְ השם, אִיש לסבלוֹ ואִיש לעמלוֹ עד כּדי כּךְ, שאֵין אפילוּ שהוּת לישב פּעם אַחַת ולכתּוֹב מלים אחָדוֹת לילדנוּ, לעצמנוּ וּבשׂרנו. כּלוֹמַר, לכתוֹב… מי וָמי הכּוֹתבים? הלא הוּא, בּרוּךְ השם, כּךְ טבעוֹ כּל ימיו: מה אִיכפּת לוֹ? מַלאָךְ קר… אַף כּי, ראוּי לוֹמַר, מַה יכוֹלתּ אַתּ להוֹשיעַ מרחוֹק? נוּ, כּסבוּרה אני, שמנהג העוֹלָם הוּא, אַדרבּה… כּוונתי, בּניהם של שאָר בּני־אָדם, שישיבתם ישיבת כּרךְ, ושהפּרוּטה, למשל, מצוּיה בּכיסם… אֶלָא מה? לא כּלוּם, הדברים עתּיקים. הנה בּאת, בּתּי, ואַתּ רוֹאָה בּעֵינַיִךְ: משתּעֵל הוּא. מסתּמא גזירה היא מן השמַיִים, שיקבּל יִיסוּרים מרים אֵלוּ כּמין תּוֹספת לחַייו. בּשנה שעברה פּגעה בּוֹ הרעה, סמוּךְ לחַג הסוּכּוֹת, מַמש כּשהגיע זמַן כּרוּב. צינה חטפתּוּ… ואַף־על־פּי־כן השוֹמַעת אַתּ בּתּי? אילוּ היה אָדם מן היִישוּב. כּמה פּעמים היִיתי טוֹעֶנת וּמשננת לוֹ: “אֶלי, קח סוּדר לצוָארךָ!” אבל כּלוּם אֵין אַתּ מַכּירה אוֹתֹו? הלא זה דרכּוֹ תּמיד, שסוֹרוֹ רע. דבּר אֵליו ודבּר אל הכּוֹתל!… נוּ־נוּ, ימי סתיו היוּ לָנוּ אָז, אַל ישוּבוּ עוֹד, אבינוּ שבּשמַיִים! התחילה סדרה נאָה: רוֹפאִים וּרפוּאוֹת, ושלפּוּחיוֹת של קרח, וקרני־אוּמן, וכל מיני פּוּרעניוֹת. וכאן אני לבדי, אֵין עוֹזר ואֵין תּוֹמךְ, בּחוּץ צינה של סתיו, גשמים יוֹרדים, חוֹשךְ ואפילה בּגָן, הכּרוּב לא נאסַף עדיִין מן הערוּגוֹת. הגיעוּ מַיִם עד נפש, מלבד היִיסוּרים שבּלב. כּי מי, ראוּי לוֹמַר, נוֹתן דעתּוֹ על יִיסוּרים, בּשעה שהכּל רוֹאִים, כּי למן הימים ההם אָדם זה מתהלךְ כּצל, ניטלה חיוּתוֹ ממנוּ וּפניו כּפני חוּרבה?…

כּל אוֹתה השעה, שעת דיבּוּרה, היתה האֵם עוֹמדת בּקרן־זוית הסמוּכה לתּנוּר, קטנה וּכפוּפת־קוֹמה ואֶצבּעה על לחיה, אַדמימוּת רכּה של בּוּשה, כּזוֹ של תּינוֹק, משׂחקת בּלסתּוֹתיה הדלוֹת, והיא מַבּיטה אל בּתּה בּפנים טוֹבים, מאִירים בּאוֹר גנוּז, כּוּלה עוֹרגת אֵליה וחוֹננת אוֹתה בּעֵיניה הכּבוּיוֹת והלחוֹת, הממַצמצוֹת בּמהירוּת משוּנה. נכספה האֵם בּעמידתה זוֹ להרבּוֹת שׂיחָה עד אֵין שיעוּר, להרצוֹת בּפני בּתּה הבּכירה, הנבוֹנה, אֵת כּל חַיֶיה הדווּיִים והשוֹממים, את ימי עניה ולילוֹת מרוּדיה, העוֹברים עליה כּאן, בּדירה רעוּעה ואפלה זוֹ, ללא אוֹרה, ללא שׂמחָה וללא תּנחוּמים. ועם זה נתכּוונה, שיִהיֶה סיפּוּרה יוֹצא מן הלב בּנַחַת, ללא חפּזוֹן, מקלח והוֹלךְ לאַט, בּחשאי וּבקוֹל נמוּךְ, כּדי שדבריה יהיוּ נשמעים לאוֹזן כּדברים של רגש ושל טעם.

האָב חָדל בּינתיִים להשתּעֵל, ישב בּמקוֹמוֹ כּנח מעבוֹדה קשה, שאף רוּחַ בּכבדוּת והקשיב לדברי אשתּוֹ בּפנים קוֹדרים וזרים, כּתּינוֹק שסרח ולָקה, השוֹמע לאַחַר ענשוֹ אֶת דברי המוּסר, שמַטיפים לוֹ מַענישיו. שפרה היתה כּנדהמת, עיֵיפה מטילטוּל הדרךְ ונפעֶמת מרוֹב רגשוֹתיה. ראשה סבב עליה כּמוֹ בּערפל ואָזניה עדיִין צללוּ לבת־קוֹל של קטר מנַהם בּמרחָק וּלרעש אוֹפנים מתגלגלים בּמרוּצה על־גבּי מסילת־הבּרזל. בּדמיוֹנה חָזרה וניעוֹרה הדרךְ הארוּכּה, שבּה עברה מן הכּרךְ לעיירתה, ונַעשׂה לָה כּל זה עכשיו תּמוּה ומוּפלָא כּמוֹ חלוֹם – חלוֹם של שׂדוֹת טלוּלים, עוֹטפים בּר ויֶרק, של רוּחוֹת צחוֹת וקלוֹת, המנַשבוֹת עם זהרוּרי שחר, של בּתּי־נתיבוֹת קטנים, בּוֹדדים בּשׂדה, העפים לפני חַלוֹן הרכּבת, מתעלמים מן העַיִן ואוֹבדים בּצל אִילָנוֹת נרדמים בּדימדוּמי בּוֹקר. וּכמוֹ חלוֹם אָרוֹךְ ותמוּה נראוּ לה בּרגע זה כּל חַיֶיה שם, בּעיר הגדוֹלה הרחוֹקה, עם בּדידוּתה השוֹממה ועם געגועֵי נַפשה, שכּלתה כּל־כּךְ לאוֹשר וּלאַהבה וּלבית־אבּא.

– השומַעת אַתּ בּתּי? מתכּוונת אני כּנגד זה, שהוּא דוֹרש אותי תּמיד לגנַאי: אִשה רעה אני. לוּא יהי כן. נַניחַ שרעה! ראוּי לוֹמַר, כּלוּם לפנַיִךְ, בּתּי, אֶעמוֹד להצטדק? בּוַדאי רעה! כּי אֵיךְ לא אֶהיֶה רעה, כּשרוֹאָה אני, שאָדם זה כּל מַה שהוּא עוֹשׂה אֵינוֹ עושׂה אֶלָא כּדי להכעיסני! לָמה לי להרחיק עֵדוּתי – הנה, ראִי גם ראִי: כּבר מכין הוּא שם אֶת עצמוֹ למקטרתּוֹ שלֹו, שהוּא מפעפּע להנאָתוֹ. אַדרבּה, קוּמי אַתּ ושאלי אֶת פּיו: עישוּן זה של מַמרוֹרים לָמה לוֹ? כּלוּם ראיתּ מימַיִךְ אָדם שנשמתוֹ תּלוּיה בּשׂערה, שיִהיֶה לָהוּט כּל ימיו אחר פּיעפּוּע של עשן? משתּעֵל ומפעפּע, יוֹרק דם וּמפעפּע, קוֹרא קריאַת־שמע, מכבּה את הנר, עוֹלה על משכּבוֹ לישוֹן – אהא, כּבר יוֹשב הוּא על המיטה וּמפעפּע בּחשיכה… מפעפּע הוּא את גוּפוֹ ונשמתוֹ גם יחד! ואַתּה, בּן־אָדם, נַסה־נא פּעם אַחַת, קוּם השלךְ את הפּיעפּוּע שלךָ, הלא אָב אַתּה לילָדים קטנים, יחיוּ ויאריכוּ ימים! לא! וכי מה, כּלוּם יטה אוֹזן לשמוֹע נכוֹחוֹת? כּךְ, בּתּי, אני מתענית תּחת ידוֹ ומררתי נשפּכת. אֵיני מדבּרת עוֹד על הייש, שהוּא שוֹתה בּכל בּוֹקר, – הלא זה סַם־המות מַמש. הגיעי בּעצמךְ: אָדם משתּעֵל – ושוֹפךְ אֵש אֶל קרבּוֹ. תּאוָה משוּנה דבקה בּוֹ: בּכל בּוֹקר ייש! שמא סבוּרה אַתּ, שיכּוֹר הוּא, חַס ושלוֹם? לא, סתם כּךְ, גָדוֹל כּוֹחוֹ של יֵצר־הרע, שהרי, ראוּי לֹומַר…

האָב לא הספּיק עדיִין לגמוֹר את גלילת הסיגָרייה הגדוֹלָה והעבה, והנה קם פּתאוֹם בּחמתוֹ מעל הסַפסל, כּוּלוֹ נרגָז ואָדוֹם, והצליף בּסיגרייה זוֹ על־גבּי השוּלחָן.

– אה, יֵלֵךְ הכּל לכל הרוּחוֹת! כּבר פּצית את פּיךְ? כּבר?!…

בּיציאָתוֹ מן הבּית נתעכּב רגע בּפּתח, נתן עֵיניו בּבנוֹ, העוֹמד בּטל בּתפיליו, והתנַפּל עליו בּחימה שפוּכה:

– תּפילה נאָה של בּחוּר! עוֹמד ושוֹמע. התפּלל, כּשאַתּה מתפּלל, לכל הרוּחוֹת!

ב

בּימים הראשוֹנים היתה שפרה אוֹרחת בּבּיִת, בּרייה חשוּבה וּמלאת־עניין, בּת־כּרךְ מפוּנקה וענוּגָה, שהכּל צוֹפים בּה וּמַפליאִים לבּם בּהליכוֹתיה, מתעסקים בּה ומתכּוונים להנאָתה, כּרוּכים אַחריה ושוֹמרים צעדיה. הוּתּרוּ הרצוּעוֹת מעל המזוָדוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת ונתגלתה לעיִן כּל החמדה הגנוּזה בּתוֹכן, שחוֹתם של כּרךְ וחנוֹ המוּפלָא טבוּעים בּה. נטפּלוּ בּני הבּיִת להאוֹרחת המאוּשרה לסַיֵיע אוֹתה בּהוֹצאַת החפצים וסידוּרם, בּוֹדקים וּבוֹחנים כּל דבר בּמישוּש אֶצבּעוֹת זהירוֹת וּביִראַת־הכּבוֹד, נוֹשׂאִים עֵיניהם אֶל אחוֹתם בּתמיהה והערצה: הזאת שפרה?… הרי שׂמלת־משי שחוֹרה, מהוּדרת, שמשקלה קל כּנוֹצה, והרי מעיל כּחוֹל ונאֶה, שצוארוֹנוֹ ושוּלי שרווּליו מעוּטרים בּסַלסלה ומקוּשטים בּמַעשׂה־מקלעת מַרהיב־עַיִן. הרי מברשת קטנה, שהיא יפה לבּריאוּת, מפּני שעשׂוּיה היא לשם ניקוּי שינַיִים בּכל בּוֹקר, והרי קוּפסה חתוּמה מוּנַחַת, קוּפסת קאקאוֹ היא, מין מַשקה, שבּני־כרךְ רגילים לשתּוֹת אוֹתוֹ כּציקורייה. והנַעליִים הלבנות הלָלוּ, העשׂוּיוֹת עוֹר דק ורךְ, נַעלי־מחוֹל הן, לפי שכּךְ נוֹהגים בּכּרךְ, שנשים עשירוֹת וּנערוֹת יפוֹת קוֹשטוֹת עצמן בּכל מיני מַחלָצוֹת ותכשיטים, נוֹעלוֹת לרגליהן נַעליִים לבנוֹת אֵלוּ, הוֹלכוֹת לנשפי־חשק, למקוֹם הילוּלָה וּמוּסיקה, ויוֹצאוֹת שם בּמחוֹל. אבל לכךְ יש צוֹרךְ גם בּמניפה, שבּה מניפים על הפּנים. בּלא מניפה אֵין התּכוּנה שלימה… האֵם, המתעסקת בּמיטבּח וידיה מלאוֹת תּמיד מלָאכה, אף היא מסתּלקת לרגע מפּינתה האפלה, יוֹצאת וּמתייצבת לעוּמַת בּתּה, מַאזינה לסיפּוּריה וּמנַענַעת לָה בּראשה, מנַגבת ידיה בּסינרה ונוֹטלת חפצים נפלָאִים אֵלוּ אֶל החַלוֹן, מסתכּלת בּהם יפה לאוֹר היוֹם, הוֹפכת וממַשמשת בּהם בּזהירוּת וּברגש של כּבוֹד, שיש בּוֹ גם שמץ היתּוּל, וּמתּוֹךְ כּךְ פּניה הצוֹמקים מתרכּכים וּמאִירים בּערמימוּת טוֹבה ונוּגָה.

– נו, וַדאי שכּךְ הוּא. הסחוֹרה היא, אַדרבּה, סחוֹרה לא פּשוּטה. מסתּמא פּרקמטיה הבּאָה מחוּץ־לאָרץ. כּמה, למשל, משלמים שם דמי זוּג סַנדלים כּעֵין אֵלוּ? חוֹששת אני, אִם לא… אֶלָא מה? אֶצלנוּ, לפי השׂגוֹתינוּ, וּבּביצוֹת־הסתיו שלָנוּ, הרי אֵין זה, ראוּי לוֹמַר, אֶלָא… אֶט! סתם כּךְ… הדברים עתּיקים.

אֶת אָביה, בּשביל שהוּא זכר, כּיבּדה שפרה בּכוֹס קאקאוֹ. לאַחַר שלָגם האָב מעט ממַשקה מוּפלָא זה, הרים ראשוֹ מעל הכּוֹס, מצץ בּמתינוּת את שׂפמוֹ הרטוֹב וּפקח על בּתּוֹ עַיִן אַחַת בּעָרמה מרוּבּה. הבּטה זוֹ של עַיִן אַחַת פּקוּחה ואַחַת עצוּמה נמשכת רגע קל בּאֵין אוֹמר וּדברים, וּבשעת מַעשׂה קרן עוֹר פּניו של האָב מתוֹךְ כּוונה כּמוּסה, הקרוֹבה להתגלוֹת.

– מה שם, אוֹמרת אַתּ, קוֹראים למין זה אֶצלכם בּכּרךְ?

– קאקאוֹ.

– דווקא כּךְ? ולא בּשם אַחר?… – העַיִן האַחַת, שהיתה עצוּמה, נפקחה אַף היא והכּוונה הכּמוּסה נתגלתה כּוּלָה. – לָכן שמעי, בּת, ואַגידךְ: לא היוּ דברים מעוֹלָם! אֵין כּאן לא קאקאוֹ ולא שמַאקאוֹ ולא כּלוּם, אבל יֶש כּאן, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אַל תִיחָשב לָךְ זאת לחרפּה, מעט ציקוֹרייה פּשוטה. אֶלָא מה? בּיקשו החנוָנים להוֹנוֹת את הבּריוֹת, נטלוּ אֶת זה ותיבּלוּהוּ קצת בּמיני בּשׂמים, בּצרי וציפּוֹרן…

שפרה ראתה את עצמה נעלבת מאוֹד.

– כּיצד “ציקוֹרייה”? הלא אני עצמי, קוֹדם נסיעתי, הלכתּי וקניתי קאקאוֹ, קאקאוֹ בּפירוּש. וזה לךָ האוֹת, ששילמתּי…

– למי היא מסַפּרת סיפּוּרי מַעשׂיוֹת? – הפסיק האָב מתּוֹךְ יהירוּת של בּוּז, ודחה מעם פּניו את כּוֹס הקאקאוֹ בּאַכזריוּת מרוּבּה. – לי אַתּ מסַפּרת דברי־הבאי אֵלוּ? הרי אני, בּרוּךְ השם, כּבן חמשים, ולא זכיתי מימַי לטעוֹם טעם ציקוֹרייה, עד שבּאוּ אֵלי מן הכּרךְ והביאוּ לי מעט ציקוֹרייה זוֹ!…

– אבל אֵין זוֹ ציקוֹרייה, אַבּא, אֶלָא קאקאוֹ! הנה ראֵה, הלא כּךְ כּתוּב בּפירוּש על־גבּי הקוּפסה!

– על־גבּי הקוּפסה? כּלוּם בּאמת כּךְ? אַי־אַי, מַעשׂי אלוֹהינוּ ונפלאוֹתיו! כּסבוּרה אַתּ, כּל מה שכּוֹתבים על־גבּי הקוּפסה תּוֹרת משה היא? מי כּתב לָךְ שם על־גבּי הקוּפסה? וַדאי אֵיזה יהוּדי, יהוּדי ווארשאִי, וּסתם יהוּדי ווארשאִי חזקה שרמאי הוּא!

ֹראתה שפרה, שגָדוֹל כּוֹחוֹ של הצד שכּנגד ועוֹד מעט תּהיֶה ידוֹ על העֶליוֹנה.

– אבל הלא כּל העולָם כּוּלוֹ שוֹתה קאקאוֹ! – חיננה את קוֹלָה לפני אָביה וּדמעוֹת של עֶלבּוֹן נוֹצצוּ בּעֵיניה.

– לדידי רשאי כּל העוֹלָם כּוּלוֹ להלךְ הפוּךְ, ראשוֹ למַטה ורגלָיו למַעלה, ואני אַל אֶהיֶה שוֹטה!

כּאן נכנסה האֵם לתוֹךְ הויכּוּחַ הסוֹעֵר ונזפה בּבעלה:

– ראוּ־נא גם ראוּ את זה, כּיצד הוּא יוֹשב ודוֹרש, המבין שלי! מוּמחה רב הוּא לכל עניין וּלכל חפץ, הכּל יוֹדע הוּא, אֵין דבר נפלָא ממנוּ! חַיֶיךָ, מוּטב שתעלה על דעתּךְ את הכּוֹמר ואת סַל המלָפפוֹנים, העוֹמד מוּכן בּשבילוֹ מבּעוֹד בּוֹקר!

לאַחר שהשמיעה האֵם את דברה, הרי היא נחפּזת וחוֹזרת לעוֹלָמה, זו פּינתה האפלה שבּמיטבּח, מתעסקת שם אֵצל התּנוּר והכּיריִים, פּניה המרוּכּזים והדוֹאגים מפוּחָמים וּמַבהיקים כּפני מחוּתּנת, והיא עוֹשׂה את שלָה בּדממה וּבצינעה, אוֹרגת את סוֹדה בּאֵין־רוֹאִים, וּלבסוֹף היא מוֹפיעה כּמנַצחת, נוֹשֹאת בּידיה על מַחבת־הבּרזל השחוֹרה והמדוּשנת חביתה של בּיצים רוֹתחת וּמבעבּעת ורוֹחשת בּקוֹל, המַזהירה כּשמש וּמפיצה קרנַיים סביבה, וריחַ־ניחוֹחָה נוֹדף למרחוֹק. מנחַת־מַרחשת זוֹ היא מַקריבה לשפרה בּתּה, מַעמידתה על השוּלחָן הערוּךְ, וּפניה, פּני אֵם, טוֹבים וּמאִירים בּשעת מַעשׂה, נהנים מזיו החביתה וּשרוּיִים בּאוֹר של עצבוּת דקה מן הדקה.

– טעמי, שפרה, וּראִי מַאכלוֹת אֵלוּ שלָנוּ. הלא אוֹרחת אַתּ אֶצלנוּ, וחביתה זוֹ אֶפשר שתּהיֶה כּחדשה בּעֵינַיִךְ, ואֶפשר, שטוֹעה אני? ראוּי לוֹמַר, אָדם שישב בּכּרךְ בּין אנשים והיה רגיל מסתּמא בּמטעמים טוֹבים מאֵלוּ. אֶלָא מה? אֶצלנוּ הרי אֵין זה, בּרוּךְ השם, אֶלָא… אֶט! הדברים עתּיקים. בּאמת אָמרוּ: בּמַדריגה שלָנוּ לב מי פּנוּי לאכילה? וכי יש לָנוּ שהוּת לכךְ? הרי אפילוּ להשמיעֵךְ דבר כּעניינוֹ עדיִין לא היה סיפּק בּידי. הנה עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת: עוֹמדת אני כּנגדךְ כּאן – ואָסוּר לי לעמוֹד כּאן. והכּל משוּם מה? משוּם הגן, כּביכוֹל. וּבפרט עכשיו, שהנה כּבר הגיעה השעה והמלָפפוֹנים נראוּ בּערוּגוֹת… אוֹי, כּן, חַייִךְ, שפרה! דיבּרתּי במלָפפוֹנים ונזכּרתּי! ראשי, בּרוּךְ השם, סוֹבב־הוֹלךְ. כּל העֵת אני משננת לעצמי, שצריכה אני להביא לָךְ מן הגן, לכל הפּחוֹת, מלָפפוֹן אֶחָד ירוֹק לברכּת “שהחיינוּ”, ואני שוֹכחת! אָמנם לעֵת־עתּה מין זה של מלָפפוֹנים עדיִין הוּא, ראוּי לוֹמַר, בּחזקת יקרוּת…

שפרה ניגשת אֶל אַחַת ממזודוֹתיה וּמוֹציאָה מתּוֹכה מַפּית לבנה, אַחַת מתּריסר המַפּיוֹת שהביאה אִתּה בּתוֹךְ שאָר חפציה מן הכּרךְ, קוֹשרת אוֹתה מסביב לצוָארה ויוֹשבת אֶל השוּלחָן לסעוֹד פּת שחרית. האֵם מתייצבת ממוּל הבּת, טוֹבלת פּתּה בּמי־חמאָה, חוֹטפת ואוֹכלת בּעמידה וגוֹמרת סעוּדתה בּמהרה. הילָדים אַף הם מסוּבּים לשוּלחָן, כּל אֶחָד פּנכּתוֹ לפניו, גוֹמעים בּענוָה תּבשיל דל של גריסים, מעיפים עֵיניהם בּצינעה, מתּוֹךְ רגשוֹת דרךְ־אֶרץ, בּחביתה הדשנה והמַבהיקה, המַרהיבה אֶת הלבבוֹת, וּבמַפּית הלבנה, המוּפלָאָה, המוֹסיפה לפני אחוֹתם האוֹרחת לוית־חן ואוֹצלת עליה עדינוּת מיוּחדת.

גָמרה האֵם סעוּדתה החטוּפה, מיד היא חוֹפזת ונוֹטלת שׂק תּחת זרוֹעה וּמתעלמת מן העַיִן. הקטנים אַף הם מסתּלקים לחוּץ, ושפרה נשאֶרת בּבּיִת רק עם פראדיל אחוֹתה הצעירה, זוֹ פראדיל הטוֹבה והבּיישנית, השאנַנה כּיוֹנה, שצמתה ארוּכּה וַחלָקה, עֵיניה האפוֹרוֹת שוֹקטוֹת וחוֹלמוֹת וריסיהן השחוֹרים והארוּכּים מַשרים על פּניה שכינה צנוּעה וַענוּגה.

פראדיל מגישה כּוֹס תּה לשפרה, ותיכף למַעשׂה היא מסַלקת ידיה לאחוֹריה וּמתרחקת ממנה משוּם הנימוּס, עוֹמדת כּנגדה סמוּךְ לכּוֹתל, כּוֹבשת עֵיניה בּקרקע, כּוּלָה בּוֹשה ונרגשת: הנה נתייחדה בּבּיִת עם שפרה בּאֵין אִיש אִתּן. שפרה קוֹשרת שוּב את המַפּית הלבנה מסביב לצוָארה, שוֹתה את התּה ומַתחילָה לחקוֹר את פראדיל על חַיֵי שכניהם וּמַכּריהם בּעיירה, שנתרחקה מהם זה שנים, וּמעניין זה היא עוֹברת לחַיֵי בּני הכּרךְ, שלבּה גס בּהם, מסַפּרת על בּתּי־החוֹמה הגבוֹהים עם הקוֹמוֹת המרוּבּוֹת, שעוֹלים אליהן בּמַדריגוֹת, ועל האַבטוֹמוֹבּילים, אֵלוּ המרכּבוֹת הנפלָאוֹת, שנוֹסעים בּהן בּלא סוּסים, עד שמתגלגלים הדברים וּמַגיעים לידי מַעשׂה בּגבירה אַחַת, מַטרוֹנית מפוּרסמת, שתּפרו לָה שׂמלָה בּבית־מלאכתָּם, ועלתה לָה אוֹתה שׂמלָה, בּשש מאוֹת רוּבּלי־כסף, וּבאה הגבירה לקבּל שׂמלָתה והניחה על השוּלחָן בּשביל הנערוֹת התּוֹפרוֹת שטר של חמשה רוּבּלים “דמי שתייה”.

פראדיל עוֹמדת, מַחרישה וּמשתּאָה ושוֹמַעת, מַאדימה קצת וכוּלָה מסוּרה לאחוֹתה הבּכירה בּלב ונפש, מנַענַעת לָה ראשה לאַט, בּבושת־פּנים, ועֵיניה האפוֹרוֹת והשוֹקטוֹת מאִירוֹת בּאֹור צנוּע ורךְ מתּחת לריסים השחוֹרים הארוּכּים. ושפרה דמיוֹנה מתלהב עתּה בּיוֹתר לזכר הכּרךְ הנפלָא, שהיא עצמה זכתה ונמנתה אֶת יוֹשביו, וּמתּוֹךְ שפע ההתלהבוּת רוֹחש לבּה פּתאוֹם דבר טוֹב. קמה היא מלפני השוּלחָן וניגשת בּחשאי אל מזודוֹתיה, בּוֹדקת בּהן וּמוֹצאת חגוֹרה נאָה מַעשׂה מקלעת, נוֹשׂאת חגוֹרה זו בּדוּמייה, בּהרגשת־ניצחוֹן כּבוּשה, וּמוֹסרת אוֹתה מַתּנה לאחוֹתה הצעירה. פראדיל מַסמיקה מאוֹד, אוֹחזת את החגוֹרה הנפלָאָה בּשתּי ידיה, כּשם שמיילדת צעירה אוֹחזת את הרךְ הנוֹלָד, שיצא זה עתּה לאַויר העוֹלָם, יראָה לעשׁוֹת בּה תּנוּעה כּל־שהיא, ואפילו להבּיט אֵליה לא יִתּננה לבּה. וּכנגדה שפרה, לאַחַר שעשׂתה מַעשׂה טוֹב, חוֹזרת וּמסַפּרת את סיפּוּריה בּיֶתֶר רגש וּביֶתר טעם:

– אוֹתוֹ פּרדס שבעה שערי־ברזל יוֹצאִים ממנוּ לָעיר, ושבעה שערים אֵלוּ פּתוּחים כּנגד שבעה רחוֹבוֹת היפים בּיוֹתר. נכנס אָדם לפּרדס, הרי הוּא מהלךְ בּוֹ ותוֹעֶה, מהלךְ ותוֹעֶה, ללא קץ וּללא מוֹצא. כּל־כּךְ גָדוֹל הפּרדס! וקוֹראִים לוֹ לא “פּרדס”, אֶלָא “גן”, משוּם שכּךְ הוּא בּלשוֹן אַשכּנַז. וּבאֶמצע הגן יֵש נהר מיוּחָד בּמינוֹ, וּמי הנהר יפים וזכּים, אֵינם דוֹמים כּלָל לשאָר המַיִם שבּעוֹלָם, וּבתּוֹךְ הנהר בּרבּוּרים שׂוֹחים, מיני עוֹפוֹת גדוֹלים, לבנים כּשלג, עם מַקוֹרים אדוּמים כּדם, וּמבינים הבּרבּוּרים בּלשוֹן בּני־אָדם, וּמדבּרים אליהם, כּאשר ידבּר אִיש אל רעֵהוּ. וּמתּוֹךְ מי הנהר פוֹנטאן מתרוֹמם, מין צינוֹר הזוֹרק מַיִם כּלפּי מַעלָה, שוֹפע ושוֹפע כּל היוֹם ואֵין מַעצוֹר לוֹ. כּיצד עוֹשׂים, שצינוֹר זה יִהיֶה שוֹפע מַיִם מאֵלָיו? נוֹטלים מכוֹנה העשׂוּיה לכךְ ונוֹתנים לתוֹכה קיטוֹר, מין אֶלקטרייה כּזה, שבּוֹ מַסיקים וּמַסיקים וּמַסיקים, עד שהקיטוֹר מתפּרץ והצינוֹר מַתחיל שוֹפע! וּמַסיקים שם לא כּמוֹ שמַסיקים אֶצלכם. אֶצלכם נוֹטלים עֵצים וּמַבעירים תּחתּיהם קש ומַסיקים – ודי! מַה שאֵין כּן שם. נוֹהגים שם, בּשביל להסיק אֶת התּנוּר, ליטול פּחָם. יֵש לכךְ מין פּחָם משוּבּח שקוֹנים אוֹתוֹ בּחנוּיוֹת. והיה מַעשׂה, ואני בּאתי לָדוּר בּדירה חדשה אֵצל בּני־אָדם מהוּגָנים מאוֹד…

פראדיל אֵינה יוֹדעת פיּרוּשה של מלת “מהוּגָנים”, אֶלָא לבּה אוֹמר לָה, שזוהי מלה מעוּלָה, רבּת־מַשמעוּת. והרי היא ניצבת ממוּל אחוֹתה מַחרישה וּמשתּאָה ושוֹמַעת, ממַשמשת בּצינעה בּחגוֹרה זוֹ שקיבּלה מַתּנה, וּפניה נרגָשים ואדוּמים. וּבאוֹתה שעה עצמה רעיוֹן טוֹרד נוֹקב את מוֹחָה: אֵיךְ אֶפשר לָה עכשיו להיכּנס לתוֹךְ דברי אחוֹתה, המשׂיחָה בּעניינים חשוּבים כּל־כּךְ, כּדי לשאוֹל שאלת־חוּלין – שמא רוֹצה שפרה להמתּיק את כּוֹס התּה בּמרקחת של דוּבדבנים?

שפרה הוֹפכת פּניה לחַלוֹן הפּתוּחַ וּמציצה אֶל תֹּוךְ הרחוֹב. מסביב דממַת צהריִים ושלוָה וחוֹם. מנגד, בּצלוֹ של בַּיִת ישן ונמוּךְ, יהוּדייה זקנה מתבּוֹדדת ליד שוּלחָן עם מי־סוֹדה וּמיני תּרגימה, יוֹשבת כּפוּפה, בּלי נוֹע, על מלאכת פּוּזמק ונראֵית כּמנַמנמת בּמשקפיה הכּחוּלים. בּאַחַת הפּינוֹת הנשכּחוֹת מרגל אָדם, מתּחת לגָדר ישנה וּדחוּיה שעשׂבים עוֹלים בּה, תּינוֹקוֹת יחפים הוֹמים ונטרדים ועוֹשׂים בּמלָאכה, טוֹרחים בּבניין של שבבים על־גבּי עפר תּחוּחַ, ומרוֹב עניין וטרחָה יתירה קילוּחים דקים יוֹצאִים להם מחוֹטמיהם וּזנבוֹת כּתנוֹתיהם מזדקפים לָהם מאחוֹרי מכנסיהם הסדוּקים. ושם, בּקרן־זוית של רפת, על אֶבן מאַבני החָצר, ישב לָנוּחַ אִיכּר זקן יחף, שקוֹמתוֹ מגוּדלת, חָזהוּ השׂעיר, השׂב, חָשוּף כּוּלוֹ ושרווּלי כּוּתנתּוֹ חפוּתים על זרוֹעוֹת ידיו האדוּמוֹת. יוֹשב לוֹ אוֹתוֹ איכּר בּיחידוּת, סוֹעֵד לבּוֹ בּפת קיבר, לוֹעסה בּפיו בּלא חשק וטעם, וּפניו המקוּמטים והאדוּמים זוֹעפים וּשרוּיִים בּהירהוּרים. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ הוּא קם לאַט מעל האֶבן, מצדד והוֹלךְ בּצדי־דרכים וּמתעכּב בּדרךְ־הילוּכוֹ אֵצל שוּלחָנה של היהוּדייה הזקנה. זוֹ מרימה ראשה מפּוּזמקה, כּניעוֹרה מתּוֹךְ נימנוּמה, זוֹקפת על האִיכּר זוּג משקפיִים אִילמים, מַבּיטה אֵלָיו שעה קלה בּאֵין אוֹמר וּדברים ורוֹמזת לוֹ בּאֶצבּע על חמדת שוּלחָנה. האִיכּר מתגָרד מאחוֹרי אָזנוֹ, עוֹמד רגע וּמהרהר הירהוּריו, ואַחַר־כּךְ שוֹלח ידוֹ בּחשאי אֶל תּוֹךְ פּי כּוּתּנתּוֹ, מוֹציא מחיקוֹ את חריטוֹ וּמַתּירוֹ, תּוֹחב לתוֹכוֹ שתּי אֶצבּעוֹת והוֹפךְ בּוֹ וּמפשפּש וּמחַשב חשבּוֹנוֹת, עד שאַחַת המַטבּעוֹת נוֹפלת לאָרץ. האִיכּר מתכּוֹפף בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה מתּוֹךְ מתינוּת והתרשלוּת מרוּבּה, כּמי שכּפאוֹ שד, מרים את המַטבּע, משפשף אוֹתה וּמסתּכּל בּה ארוּכּוֹת, כּאִילוּ קשה עליו פּרידתה מאוֹד, – עד שיִצרו תוֹקף עליו והוּא מוֹסרה ליד הזקנה, מוֹסר ואוֹמר: “נַא!” בּמחיר מַטבּע זוֹ הוּא בּוֹרר לוֹ לחמנייה אַחַת, נוֹטלה בּרגש של כּבוֹד וּמעיֵין בּה, נוֹשךְ ממנה נשיכה קלה וחוֹזר וּמעיֵין בּה, מנַענע ראשוֹ לכאן וּלכאן, כּנֹוזף בּעצמוֹ על קלוּת־דעתּוֹ, ואוֹחז דרכּוֹ בּאֶמצע הרחוֹב, מתנַהל לאִטוֹ מתּוֹךְ הירהוּר ועצלוּת, ורגלָיו היחפוֹת האדוּמוֹת דוֹרכוֹת בּחוֹל הרךְ וּמַשאִירוֹת אַחריהן עקבוֹת גדוֹלים, ניכּרים. ושוּב עזוּב הרחוֹב וָריק, ושוּב שלוָה וּדממה וָחוֹם, וּבשמי־הצהריִים הבּהירים עננים צחים תּלוּיִים בּלי נוֹע, מוּאָרים בּאוֹר החַמה, קלים וּלבנים ומזוּכּכים, כּלוֹבן השלג בּנפילתוֹ.

וּכשמוֹציאָה שפרה מתּוֹךְ אַחַת המזוָדוֹת את ספרה, שהביאָה אִתּה מן הכּרךְ, ויוֹשבת אל השוּלחָן לקרוֹא בּוֹ, חוֹזרת על כּל כּתוּב וכתוּב בּלחש וּבכוונה וּבטעם מיוּחָד, כּאִשה חסוּדה הקוֹראת מתּוֹךְ ספר “צאֶינה וּראֶינה” את פּרשת השבוּע עם צהרי שבּת, – פּוֹרץ האָב מן החוּץ עיֵיף וּמזיע, פּניו פּני נרדף וּמתייאֵש, והוּא מַציג את מַקלוֹ בּרעש אֶל הזוית וּמדבּר בּקוֹל נזיפה אל תּוֹךְ חלל הבּיִת:

– אָה, תּפּח רוּחוֹ של כּבד־הפּה האַדמוֹני! כּל היוֹם כּוּלוֹ הוֹליכני שוֹלָל, גימגם לי וגימגם, עד שיצאתי מעם פּניו בּידיים ריקוֹת! כּלתה פּרוּטה מן העיר! קץ כּל בּשׂר!… אוּף, החַמה לוֹהטת!

אַחַר־כּךְ הוּא יוֹשב מתּוֹךְ עייפות אֶל השוּלחָן, שוֹאֵף רוּחַ בּכבדוּת, מוֹחה זיעת פּניו וּמעיף עַיִן זוֹעֶפת לצד שפרה. זוֹ מרימה ראשה מעל ספרה, מַבּיטה אֶל האָב וּמַמתּינה.

– בּמה אַתּ מַבּיטה כּאן?

– סתּם כּךְ. זה ספר, שאני קוֹראת בּוֹ.

– ספר? מַה פּירוּש ספר? מַה יוֹעיל לָךְ ספר?

– סתּם כּךְ, פּעמים שזה מוֹעיל. להשׂכּלה, למשל.

– אהא! כּלוֹמר, מתמַשׂכּלת אַתּ, מתבּלבּלת… מַה יוֹצא לָךְ אֵיפוֹא מזה, שאַתּ מתבּלבּלת?

– מַה יוֹצא לי? לא כּלוּם. סתּם כּךְ, אֶפשר לָבוֹא בּין הבּריוֹת, להיכּנס בּשׂיחָה, להשמיע דבר…

– אהא!…

האָב יוֹשב רגע וּמַחריש וּפניו זוֹעפים. אַחַר־כּךְ הוּא קם בּכבדוּת מעם השוּלחָן ונוֹטל שוּב אֶת מַקלוֹ.

– נוּ, דברים בּטלים… ואַף־עַל־פּי־כן צריךְ להשׂיג מעוֹת. אָה, תּפּח רוּחוֹ של כּבד־הפּה האַדמוֹני!

בּיציאָתוֹ הוּא מתעכּב בּפּתח, עוֹמד רגע כּפוּף־דאָגה ונוֹאָש, הוֹפךְ ראשוֹ לצד בּתּוֹ וּמציץ בּה בּגיחוּךְ עקוּם:

– סבוּר אני… אִילוּ, דרךְ משל, הבאת מן הכּרכּים שלָךְ לעֵת כּזאת דבר שיֶש בּוֹ מַמש, לכל הפּחוֹת, מאוֹת אחָדוֹת… נוּ־נוּ, קראִי לָךְ את הספר שלָךְ, התבּלבּלי כּכל אַוַת־נַפשךְ, אֵין אִיש מַפריע אוֹתךְ.

כּעבוֹר רגע נשמע מן החָצר קוֹלוֹ הצרוּד, הרוֹגז:

– אַברמצי! אַברמצי!… הבּחוּר אֵיננוּ!… היכן אָבד הבּחוּר ההוֹלךְ בּטל, אַל יִיזכר שמוֹ לטוֹבה!?

אַחַר־כּךְ הוֹלךְ האָב וּמתרחק מן הבּיִת בּצעדים כּבדים ועיֵיפים. שיעוּל קשה ויבש מנַסר בּחלָלוֹ של הרחוֹב הריק והשוֹקט, וּבת־קוֹל עגוּמה עוֹנה לוֹ מן האַויר הזךְ והחַם של צהרי־קיִץ.

ג

הגיעוּ ימי לקיטת מלָפפוֹנים. אֵלו היוּ ימים משוּנים וּטרוּפים, שלמִן השכּמַת הבּוֹקר היה ניעוֹר וּמתרגש בּחלָלוֹ של הבּיִת רעש הוֹמה וּמַטריד, מין בּהילוּת וּרתיחָה, וריצת־רגליים וצוחַת־נוֹאָשים וּרדיפה מסוּכּנה של בּני־אָדם עניִים וּנשוּיֵי־טוֹבה אַחַרי קרן של תּקוָה, שניצנצה להם מן החשיכה. המנַצחת על כּל הבּהלה הזאת היתה האֵם. בּימים ההם היוּ פּניה של אִשה קטנה זוֹ נראִים מתּוֹךְ הסערה כּפני חַיה שַכּוּלה. לא אָכלה ולא שתתה, לא נחה ולא שקטה ולא ידעה שינה בּלילוֹת. כּל העוֹלָם כּוּלוֹ לא היה כּדאי עכשיו בּשבילָה. כּל חַיֶיה וחוּשיה נצטמצמוּ ונַעשׂוּ כּוּלָם נקוּדה אַחַת: מלָפפוֹנים.

בּדימדוּמי־שחר, כּששפרה ניעוֹרה משנתה עם ניצנוּצי־יוֹם ראשוֹנים, היא מוצאת את אִמה עֵרה מכּבר, מתבּוֹדדת וּמפשפשת בּמחיצה האפלה. יחפה, פּרוּעת־שׂיער וחשׂוּפת־חָזה מתגלית דמוּת האֵם מתּוֹךְ מחיצה זוֹ, פּוֹסַעת פּסיעה חשאִית וּמרפרפת בּחשיכה, נראֵית ואֵינה נראֵית, כּחלום־בּוֹקר, מתייצבת בּאַחַת הפּינוֹת וּמהרהרת שם הירהוּריה, שוֹלחת את שתּי ידיה אל תּוֹךְ שׂערוֹת ראשה וּמתגָרדת בּהן להנאתה, מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים. אַחַר־כּךְ היא עוברת בּחשאי, כּצל עוֹבר, אֶל המיטבּח, עוֹמדת שם כּלפי החַלוֹן הקטן, הכּהה, וּמהרהרת שוּב הירהוּריה ונאנַחַת אנחה חרישית, הנשמַעת כּיבבה. ונדמה לשפרה, כּי האֵם לא ישנה כּלָל. כּל הלילה היתה עוֹמדת חבוּיה בּפינה אפלה, עֵרה וּבוֹדדה, טעוּנה דאגה כּבדה ורבּוֹת מַחשבוֹת בּלבּה, עוֹמדת וּמצפּה עד כּלוֹת הנפש: מתי יעבוֹר לילה ויִבקע אוֹר שחר?…

ואוּלָם אֵין דרכּה של האֵם לעמוֹד שעה ארוּכּה בּחיבּוּק־ידיִים וּלהציץ מן החַלוֹנוֹת. כּעבוֹר רגָעים נשמע קוֹל שפךְ־מַיִם לתוֹךְ עביט השוֹפכים – אוֹת ראשוֹן להשכּמַת הבּוֹקר. האֵם נוֹטלת ידיה וּפניה בּזריזוּת, חוֹזרת ונכנסת לתוֹךְ המחיצה האפלה, ותיכף לכניסתה היא עוֹמדת לעוֹרר את האָב הישן. מתּחילה נשמע קוֹלָה בּלחש וּבזהירוּת, קוֹל מחַלה וּמחַנן, אֶלָא קימעה קימעה, בּהדרגה מדוּייקת, הוֹלךְ הקוֹל וחָזק, עד שהוּא נַעשׂה רם ותוֹבע וזוֹעֵם, קוֹל מַר צוֹרחַ.

– אֶלי, קוּם־נא. די לךָ לישוֹן. אֶלי, עוּרה, לָמה תּישן? אֶלי, כּבר הגיע זמַן קימה. אֶלי, עוֹד תּספּיק לישוֹן דיֶיךָ בּשבּת! אֶלי, ראֵה־נא פּריץ זה שלי, כּיצד הוּא מוּטל להנאָתוֹ בּפישוּט ידיִים ורגליִים! אֶלי, חַיֶיךָ, לָמה אַתּה משׂים עצמךָ חירש? אֶלי, השוֹמע אַתּה מַה שמדבּרים אֵליךָ? אֶלי, מין שינה משוּנה נפלה עליו פּתאוֹם, כּאִילוּ לא ישן חמשה לילוֹת רצוּפים! ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! שם בּגן מתגוֹללוֹת מאֶתמוֹל שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים, וכאן סרוּחַ זה על מיטתוֹ ואֵינוֹ חוֹשש ואֵינוֹ מַרגיש… אֶ ־ לִי!!!

– הא? מה? – מתעוֹרר האָב משנתוֹ, כּנוֹפל ממרוֹמים, ושוֹאֵל בּקוֹל ניחָר.

– הא! מה! – מעקמת עליו האֵם את שאֵלָתוֹ. – בּרוּךְ הבּא, אוֹרחַ אתָּה!… כּבר שכחתּ, כּפי הנראֶה, מאֶתמוֹל אֶת שלוֹש עגָלוֹת המלָפפוֹנים?

– מלָפפוֹנים – שפיפוֹנים!… עוֹד חצוֹת הלילה בּחוּץ!

– הרי לָךְ! “מלפָפוֹנים” נַעשׂוּ אֶצלוֹ לפתע פּתאוֹם “שפיפוֹנים”!… וכי יש לךָ פּרנסה אַחרת נאָה ממנה, מפרנסי ונוֹתן־לחמי היפה? כּלוּם ראִיתם מימיכם תּאוָה מגוּנה כּזוֹ של בּן־אָדם – לשכּב בּפישוּט רגליִים וּלנַחר? דוֹמה, כּבר הרבּית לישוֹן כּל הלילה כּאַוַת־נַפשךָ? דיֶיךָ! כּמה הוּא שיעוּרוֹ של אָדם שיִישן? כּלוּם חַייב אָדם להפליג בּשינה עד צוַאר?…

האֵם מַפסיקה רגע את תּוֹכחתּה, ומשתּתּקת. אַחַר־כּךְ נשמע שוּב דיבּוּרה מתּוֹךְ המחיצה האפלה, אֶלָא שהפּעם היא מַשפּילה את קוֹלָה וּמדבּרת רכּוֹת, כּמשׂיחָה אֶל עצמה מהירהוּרי לבּה:

– אני, בּרוּךְ השם, הרי כּךְ טבעי תּמיד, שאֵיני יוֹדעת שינה כּל הלילה. הלוַאי לא אֵדע רע, אִם ידעתי, מאַיִן בּא לי כּל זה. מסתּמא ירוּשה היא לי מאַבּא שלי, עליו השלוֹם, שאַף הוּא לא הוֹקיר בּיוֹתר את השינה. דוֹמה, שהשׂכל מחַיֵיב את ההפךְ: מכֵּיוָן שהגוּף עמל כּל היוֹם, הוֹמה וּמהמה, כּביכוֹל… וּבכל זאת רחקה שינה מעֵיני. מיני רעיוֹנוֹת נדחָקים אֶל המוֹחַ, מיני חלוֹמוֹת… הלא החלוֹם, ראוּי לוֹמַר, אֵינוֹ אֶלָא דבר הקלוּט מן האַויר, אין בּוֹ מַמש, ואַף־על־פּי־כן… הנה שוֹכבת אני שעה אַחַת קוֹדם לָכן ועֵיני פּקוּחוֹת, דוֹמה, שאֵיני ישנה כּלָל. והנה נפתּחת הדלת כּמו מאֵליה, ואני רוֹאָה מתּוֹךְ החשיכה את אַַבּא שלי, עליו השלוֹם, נכנס בּחשאי, כּיפה שחוֹרה על ראשוֹ וּפוּזמקאוֹת לבנים על רגלָיו, כּאִילוּ עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם, והרי הוּא מהלךְ לאִטוֹ, חוֹבט בּמַקלוֹ בּקרקע, לפי שכּךְ היתה דרכּוֹ של אַבּא לעֵת זקנתוֹ, בּמחילָה ממנוּ… אֶלי! שוּב אַתּה ישן? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מַה לעשׂוֹת עוֹד לוֹ?… לא, יהי אשר יִהֶיה, אֵין אני הוֹלכת עוֹד אֶל הגָן! יִסחבוּ כּל מַה שיֶש שם, יבוֹאוּ חזירים ויכרסמוּ את כּל הערוּגוֹת, יֵלךְ לאבדוֹן עמל כּל הקיִץ, ירקיבוּ שלוֹש עגָלות מלָפפוֹנים מאחוֹרי הגָדר! שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים!… מַניחָה אני את הכּל והוֹלכת אל אשר ישׂאוּני עֵינַי – אֵין זה ענייני! יטיח כּאן לבדוֹ את ראשוֹ לכּותל עם ילָדיו היפים!… אֶלי! השוֹמע אַתּה מַה שאני מדבּרת אֵליךָ. שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים!…

ֹניצחָה האֵם, והאָב יוֹצא דחוּף וּמבוֹהל מתּוֹךְ המחיצה האפלה. נכנס הוּא בּרעש לתוֹךְ חדר־האוֹכל, שבּוֹ ישנה שפרה, פּוסע בּרגליִים יחפוֹת פּסיעה גסה, כּוּלוֹ לָבן, כּוּלוֹ זוֹעֵם, וקוֹמתוֹ הזקוּפה מַפּילה אֵימה. תּריסי החַלוֹנוֹת עדיִין מוּגָפים ואַפלוּלית שרוּיה בּחדר. האָב משתּעֵל ורוֹקק מתּוֹךְ רוֹגזוֹ, מפשפּש וּמפשפּש בּחשיכה עד שהוּא מוֹצא את מבוּקשוֹ – את קוּפסַת הטאבּאק שלוֹ, וּמַתחיל לגלוֹל סיגָרייה עבה. עוֹמד הוּא נשען אל השידה שבּזוית החדר, עוֹמד בּלי נוֹע, מעשן אֶת סיגרייתוֹ העבה ושוֹתק, אוֹרג שׂנאָה כּבוּשה בּלבּוֹ וחוֹרש רעה בּחשיכה, וּמדי פּעם בּפעם אֵש הסיגרייה מנַצנצת מתּחת לשׂפמוֹ הזוֹעֵם וּמאִירה לרגע את פּניו הקוֹדרים עם זקנוֹ הפּרוּע.

האֵם מתעסקת בּינתיִים בּפּרוֹזדוֹר, פּוֹתחת את הדלָתוֹת לרוָחָה, טוֹרחת וסוֹחבת על־גבּי הקרקע שׂקים מלאִים וּגדוּשים ואֵינה יוֹדעת מנוּחָה אַף רגע. רוּחַ צחה של בּוֹקר פּוֹרצת בּעד הפּתח הפּתוּחַ וּמנַשבת אל מתּחת לשׂמיכה, פּס־אוֹר מתגלה בּחדר האָפל ותוֹעֶה על פּני אַחַד הכּתלים, – ושפרה מתהפּכת על משכּבה, כּוֹבשת פּניה בּכּר וּמתאַמצת לגָרש את הירהוּריה הרעים, המתרגשים וּבאִים עליה.

מן הפּרוֹזדוֹר נשמע קוֹלָה של האֵם:

– השוֹמע אַתּה שם? כּבר דבקתּ אל הפּיעפּוּע שלְךָ?¹ אוֹי לי מפּיעפּוּע זה!… הוֹלכת אני אל הגָן. כּלה שם אֶת הפּיעפּוע וּמַהר וּבוֹא אַחרי. זכורֹ ואַל תּשכּח: שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים מתגוֹללוֹת מאחוֹרי הגָדר!

– ותה מַה יהא עליו? מי יכין לי תּה? – שוֹאֵל האָב בּקוֹל צרוּד, שוֹאֵף עשן מסיגָרייתוֹ העבה, והאש מנַצנצת מתּחת לשׂפמוֹ וּמאִירה אֶת פּניו הנרעמים.

– ראֵה זה חָדש! עכשיו חָשקה נַפשוֹ בּתה!… כּלוּם הוּא חָסר אֶלָא תּה! אני טוֹעֶנת לוֹ בּמלָפפוֹנים, והוּא עוֹנה לי בּתה… כּסבוּר הוּא, הפּריץ שלי, שהעירוֹתי אוֹתוֹ משנתוֹ, כּדי שיֵשב אֶצלי כּאן ויִשתּה להנאָתוֹ תּה! אֵין לאָדם זה לא חרפּה ולא בּוּשה, כּשהוּא לָהוּט אַחַר גרוֹנוֹ – בּשעה כּזו תּה!… נוּ־נוּ, מַהר והתלבּש שם סוֹף־כּל־סוֹף ובוֹא אל הגָן. הילָדים יקוּמוּ ויעשׂוּ לךָ גם תּה וגם נְהֵה על שׂוֹנאָי!…

– אֵילו ילָדים? מאַיִן לי ילָדים? ילָדים נאִים גידלָה לי – תּפאֶרת לעיִן ושׂמחָה ללב!…

בּאה דוּמייה האָב עדיִין עוֹמד נשען אל השידה שבּזוית החדר, שקוּע במַחשבתּוֹ הנעכּרה, וּמעשן בּחשיכה את סיגָרייתוֹ, זו הסיגָרייה הגדוֹלה והעבה, שאֵין לָה סוֹף. שפרה מתהפּכת וחוֹזרת וּמתהפּכת על משכּבה מתּוֹךְ מצוּקת־נַפשה הגדוֹלָה: מַה יהא על חַיֶיה?…

הילָדים ניעורים וקמים אַחַד אֶחָד, ועימהם ניעוֹר בּבַּיִת שאוֹן מַטריד וּמהוּמה וּמבוּכה. הלָלוּ זוֹחלים מתּחת לשוּלחָן וּמתּחת לסַפסלים, מבקשים גרבּיִים שאָבדוּ, שׂמלוֹת, מכנסַיִים, כּוֹבעים. והלָלוּ עוֹמדים וּמתגָרדים בּשׂער ראשם, מרימים קוֹל־זוָעוֹת, קוֹראים לריב וּמַראים אֶגרוֹפי־רשע זה כּלפּי חוֹטמוֹ של זה. רק אַחַת היא פראדיל הנוֹחָה והשקטה, שאֵין חלקה עמהם. פּוֹרשת היא לפינתה, מוּבדלת מכּל המהוּמה אשר מסביב, סוֹרקת צמתה החלָקה כּנגד ראִי קטן וּפגוּם בּאֶמצעיתוֹ ועוֹשׂה מַעשׂיה בּדומייה, מתּוֹךְ הירהוּרי לבּה.

שפרה יוֹצאת לחוּץ, יוֹשבת על המרפּסת הקטנה והרעוּעה, השרוּיה בּצל־בּוֹקר קריר, וּמהרהרת על יוֹם־הקיִץ ההוֹלךְ וּבא, יוֹם שכּוּלוֹ אָרוֹךְ וחַם וריק, ללא תּכלית וּללא ניצוֹץ של תּקוָה, ועל העֶרב השוֹמם, שעתיד לָבוֹא אַחרי היוֹם, ועל הלילה הקצר והמשכּב הקשה וקוֹל האֵם הניעוֹר עם בּקיעת אוֹר ראשוֹן של שחר וּבוֹכה וּמנַסר בּכל פּינוֹת הבּיִת. חַיֶיה אֵלו מַה תּהא תּכליתם?… ובאוֹתה שעה מרחפת רוּחַ־בּוֹקר קלה וצוֹננת, וּמאחוֹרי הבּתים והרפתים, ממקוֹם השׂדוֹת הירוּקים והטלוּלים, הנמשכים אֶל קצה השמַיִים, נראֵית החַמה בּיציאָתה. ראשי אִילנוֹת וגגוֹת נדלָקים בּאֵש אדוּמה, וּמסביב דממה והשקט ותרדמה נסוּכה. דלת כּי תּחרוֹק בּפתיחָתה, אוֹ תּריס של חַלוֹן כּי יִסוֹב על צירוֹ, ונשמעה בּת־קוֹל עוֹנה בּחלל הרחוֹב וגוֹוַעת בּאַויר השוֹקט. למַראֵה גלגל החַמה, הטוֹבל בּקצה השמַיִים החיורים ושוֹטף ועוֹלה, עוֹצמת שפרה עֵיניה ויוֹשבת בּלי נוֹע מרוֹב רחשי לבּה. נדמה לָה, כּי השמש בּאה עתּה לפינה נידחת זוֹ מעוֹלָם אַחר, מוּפלָא ורחוֹק, והיא נזכּרת בּכּרךְ הגָדוֹל שעזבה, אוֹתוֹ הכּרךְ הנאֶה, המפוֹאָר, ההוֹמה מאָדם רב, ורוֹאָה כּמו בּחלוֹם את הרחוֹבוֹת הארוּכּים עם המדרכוֹת הרחָבוֹת והנקיוֹת, עם השוֹערים הזוֹרקים עליהם סילוֹנוֹת מַיִם מתּוֹךְ צינוֹרוֹתיהם, עם המיית־הבּוֹקר העליזה והנרגָשה ועם ריחַ הלחם החַם, העולה ומתפּשט בּאַויר מתּוֹךְ בּתּי־המַאפה אשר בּמַרתּפים. ולבּה בּוֹכה בּקרבּה, כּי בּכל מקוֹם בּוֹדדה היא ונשכּחת ואֵין אִיש פּוֹנה אֵליה, וחַיֶיה הוֹלכים וכלים ואֵין אִיש מַשגיח בּהם.

והיא קמה ונכנסת לתוֹךְ הבּיִת, סוֹבבת כּזרה בּתוֹךְ השאוֹן והדחָק, בּין כּרים וּכסתוֹת ממוּעכים ללא ציפּיוֹת, בּין שׂמיכוֹת קרוּעוֹת, שהמוּכים מבצבּצים מתּוֹכן. והיא ניגשת ועוֹמדת אֶל הראִי הכּהה והפּגוּם, שוֹהה אֶצלוֹ שעה ארוּכּה, מפהקת מתּוֹךְ דמעוֹת ורוֹאָה בּוֹ פּנים ירוּקים וּמתוּחים, חוֹטם אָרוֹךְ וצנוּם, עם עֵינַיִים זוֹעפוֹת וּדלוּחוֹת, שיֵיאוּש מַר נשקף מהן.

בּעֶצם הרעש פּוֹרצת מן החוּץ האֵם הבּהוּלָה כּוּלָה שרוּיה בּזיעה ונוֹשמת בּכבדוּת, מטפּחתה החַמה שמוּטה מעל ראשה, וּמרוֹב בּהילות אֵין הדיבּר בּפיה. רגע היא עוֹמדת נטוּעה בּמקוֹמה כּנדהמה ועֵיניה מַבליטוֹת, וּמיד מתמַלא חלל הבּיִת קוֹל ילָלָה איוּמה: אַיֵה הבּחוּר?!… היכן נעלם הבּחוּר? אֵין אֵלו ילָדים כּלל, אֶלָא שוֹחטים! הכּל שוֹחטים!… המלָאכה בּגן מרוּבּה, צריךְ לאסוֹר תּיכף וּמיד את הסוּס וּלהוֹביל את שלוֹש עֶגלות המלָפפוֹנים אֶל השוּק, והנה עמד זה ונעלם, ואֵיננוּ! מסתּמא תּקף עליו יִצרוֹ והלךְ לרחוֹץ בּנהר להנאָתוֹ, הלוַאי שיִרחַץ בּנַהרי נַחלי דם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

מתּוֹךְ קלָלָה נמרצת זֹו היא חוֹטפת וקוֹלפת תּפוּחי־אדמה בּעמידה וּבחפּזוֹן רב, וּפניה פּני חַיה שכּוּלָה, הטוֹרפת בּחמתה. הקטנה בּבנוֹתיה, תּינוֹקת כּבת אַרבּע, בּאָה לפניה בּבכי ושוֹאֶלת אוֹכל, וּמיד היא מקבּלת מידה דחיפה בּצד.

– סוּרי ממני, פּן אביא מיתה משוּנה על שׂונאֵי ציוֹן בּמקוֹם הזה!… וכי חוֹלָה בּתוּלה שכּמוֹתךְ משלוֹחַ ידה בּמלָאכה? לא כּלוּם! אִמא נקרעת לגזרים, והבּתוּלוֹת הלָלוּ, חתיכוֹת של בּשׂר…

שפרה סוֹבבת אֵילךְ ואֵילךְ בשׂמלָתה התּחתּוֹנה, הלבנה והנקייה, ואֵינה יוֹדעת את נַפשה. וּפתאוֹם מנַצנץ רעיוֹן בּמוֹחָה, והיא מַחליטה וניגשת אֶל האֵם:

– אמא, הוֹלכת אני היוֹם לעבוֹד בּגָן!

האֵם מציצה בּה בּתמהוֹן.

– מה פּירוּש הוֹלכת אַתּ אֶל הגָן? מה לָךְ ולגן פּתאוֹם?

– אם כּן, יתּנוּ לי להוֹצאוֹת הדרךְ ואֶסַע מכּאן!

– מה פּירוּש להוֹצאוֹת הדרךְ? מה הדיבּוּרים האֵלה? – שוֹאֶלת האֵם בּמבוּכה.

– הלא אֵין לי מַה לעשׂוֹת כּאן. קצתּי בּחַיי…

– וּבכן? כּלוּם כּוֹפים אוֹתךְ חָלילָה, שתּסעי מכּאן? מדבּרת אַתּ סתם דברי־רוּחַ. חַכּי, בּתּי, כּמעט רגע, הלא עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, כּוּלָנוּ עסוּקים עתּה. לעֵת כּזאת, ראוּי לוֹמַר, כּוּלָנוּ חַיִים בּעוֹלם־התּוֹהוּ. והכּל משוּם המלָפפוֹנים!… הנה יעברוּ ימים ונראֶה. וכי יוֹדעת אני? אוּלי ישוּב אלוהים וירחמנוּ. כּלוֹמר, הלא עליו, על אַבּא שלָךְ, בּרוּךְ השם, אֵין לָנוּ לסמוֹךְ. מה כּוֹחוֹ? לא כּלוּם. הלא אֵין זה, ראוּי לוֹמַר, אֶלָא סתם בּן־אָדם, כּדי לָצאת ידי חוֹבה…

האֵם כּבר נפטרה מּתפּוּחי־האדמה ועוֹמדת בּפּתח והשׂק תּחת זרוֹעה.

– לא, אִמא! – אוֹמרת שפרה בּכל תּוֹקף. – אַף אני הוֹלכת אל הגָן. קצתי בּחַיִים אֵלוּ ללא תּכלית!

ושפרה פּוֹסַעת בּרגש לאוֹרךְ החדר וּלרחבּוֹ. רעיוֹן זה, להיכּנס לגן וּלהשתּתּף בּעבוֹדתוֹ, לוֹקח את לבּה, והוא הוֹלךְ וּמתרחב ולוֹבש צוּרה דמיוֹנית, מַרהיבה אֶת הלב וּמרוֹממת אֶת הרוּחַ. בּדמיוֹנה והנה היא עוֹבדת בּשׂדה כּל היוֹם, מן השכּמַת הבּוֹקר ועד העֶרב. עוֹבדת היא בּפרךְ, עוֹשׂה כּל מלָאכה קשה עם שאָר הפּוֹעלוֹת בּנוֹת־הכּפר, ואַף־על־פּי־כן כּל הרוֹאֶה אוֹתה מבין מיד, כּי מעוֹלָם אַחר בּאה לכאן ורגשוֹתיה אחרים. וּכנגד זה הפּוֹעלוֹת שׂמחוֹת מאוֹד, שבּחברתן עוֹבדת עלמה כּזאת, ענוּגה והדוּרה בּלבוּשה. כּוּלָן מַבּיטוֹת אליה בּיִראַת־הכּבוֹד, כּרוּכוֹת אַחריה וחוֹבבוֹת אוֹתה, קוֹראוֹת לה “פאניֶינקה”. וּמתּוֹךְ כּךְ היא מַשפּיעה עליהן לעבוֹד את עבוֹדתן בּאמוּנה וּבשקידה יתירה, כי הלא יוֹדעת היא להתהלךְ עם נוֹצריוֹת, שקראה עליהן הרבּה בּספרים. ואַחַר־כּךְ… אַחַר־כּךְ יעבוֹר כּל הגן לרשוּתה, ועל־פּיה יִשק כּל דבר. המלָפפוֹנים יִגדלוּ בּשפע רב, כּפיטריוֹת אַחַר הגשם. את כּל מַעשׂיה תּכלכּל בּתבוּנה ותשגיח בּשבע עֵינַיִים, שלא יֵלֵךְ לאִיבּוד אפילוּ פּחוֹת משוה פּרוּטה. הפּדיוֹן יִגדל שבעתיִים, ואָביה ואִמה יאַספוּ ממוֹן לָרוֹב. ואָז תּקח בּידיה גם את הנהגת הבּיִת, תּשמוֹר על הנקיוֹן בּחדרים, תּקנה וילוֹנוֹת קלוּעים לחַלוֹנוֹת, תּחליף את הסַפסלים פּשוטי־העֵץ בּכיסאוֹת ווינאִיים יפים, הכּל כּמנהג הכּרךְ. לאָחיה לאַברמצי תּזמין אֵצל הסַנדלר נַעליִים הוֹגנוֹת לרגלָיו. כּל בּני־הבּיִת יִהיוּ נשמעים לה ויחַכּוּ למוֹצא־פּיה. אָביה ואִמה יִראוּ ויִשׂמחוּ בּסתר לבּם. וּפעם אַחַת, בּעלוֹתם על משכּבם בּלילה, יִתלחשוּ שניהם בּצינעה מאחוֹרי המחיצה האפלה, ואִמה תֹּאמַר: “ראֵה, מַה בּינינוּ לבינה, שהיא ישבה בּכּרךְ וראתה, ראוּי לוֹמַר, עוֹלָם אַחר וּמנהגים אחרים”. ואָביה יענה אַף הוּא חלקוֹ: “אָמנם כּן. אֶלָא שאֵין אני רוֹצה לאמוֹר לָה אֶת שבחה בּפניה”…

כּשבּאה שפרה אֶל הגָן, מגבּעתּה על ראשה וסוכֹכה הקטן בּידה, מצאה שם את אָביה ואִמה אֵצל הפּישפּש הפּתוּחַ של הגָדר, סמוּךְ לערימַת מלָפפוֹנים גדוֹלָה. אַברמצי אַף הוא כּאן. עוֹמד הוּא, כּוּלוֹ אָדוֹם וּשזוּף־שמש, בּתוֹךְ עגָלה עמוּקה, הרתוּמה לסוּס דל וּמנַמנם, ואִיכּר יחף בּעל זקן־תַּיִש מחוּדד, בּכתוֹנת־בּד משוּלשלת על מכנסיו, מַגיש לוֹ מן הערימה סַלים מלאִים מלָפפונֹים וּמריק אוֹתם אֶל תּוֹךְ העגָלה.

אַברמצי מעיף בּאחוֹתוֹ מַבּט מרפרף של עיִן אֶחָת, כּזה של אָדם עסוּק ששעתּוֹ יקרה לוֹ, וקוֹרא אֶל האִיכּר בּקוֹל גס בּלשוֹנוֹ:

– אִי, הוֹדי טיאֶבּי, זאַכאַר, מיאֶשקאַטש! דאַוואַי שוּדי פּריטקוֹ! (כּלוֹמַר: רב לךָ, זאַכאַר, להתמַהמה! מַהר ותן הנה!).

רוּחָה של שפרה נופלת בּבת אֶחָת. ניצבת היא ליד הגָדר, בּלי דעת אֵת אשר עליה לעשׂוֹת, מַבּיטה אֶל הגן הגָדוֹל וּרחַב־הידיִים, אֶל ערוּגוֹת הירקוֹת למיניהם, הנמשכוֹת והוֹלכוֹת למרחוֹק, מתייבּשוֹת ולוֹהטוֹת תּחת השמש, אֶל הפּוֹעלוֹת המַלבּינוֹת בּכתנוֹתיהן, המפוּזרוֹת בּכל פּינוֹת הגן חבוּרוֹת חבוּרוֹת, כּוּלָן כּפוּפוֹת למלאכתּן בּמַכּוֹשים שבּידיהן, – ודמיוֹנוֹתיה הקוֹדמים נמוֹגים והוֹלכים כּעשן תּחת השמַיִים. מסביב דממה וָחוֹם. רק לפעמים נפרצת הדממה בּזמר של הפּוֹעלוֹת. חבוּרה אַחַת פּוֹצחת בּרינה קוֹלָנִית ללא דברים, וּמיד מצטרפוֹת לה שאָר החבוּרוֹת מקרוֹב וּמרחוֹק. האִיכּרוֹת מַניחוֹת לרגע את מלאכתּן, נשענוֹת על מַכּושיהן, מַגבּיהוֹת ראשיהן למַעלָה, ושירה כּפרית עזה, צוֹרחת, משתּפּכת בּילָלָה מתּוֹךְ גרוֹנוֹת בּריאים על־פּני שֹדוֹת־הנכר של העיר. והנה נפסקת השירה בּאֶמצע. אַחַת האִיכּרוֹת הצעירוֹת מסַיֶימת פּתאוֹם בּצריחָה משוּנה לשם בּדיחוּת־הדעת, רעם של צחוֹק פּרוּע פּוֹרץ וּמתגלגל מחבוּרה לחבוּרה, ואַחַר – שוּב דממה מסביב. נשתּתּק העוֹלָם כּוּלוֹ, ורק השמש בּגבוּרתה מוֹשלת יחידית על הדממה. האָב ניצב בּמַקלוֹ ליד ערימת המלָפפוֹנים שקוּע בּהירהוּריו. טיפּוֹת זיעה מתגלגלוֹת ממצחוֹ בּזוֹ אַחַר זוֹ, והוּא מַבּיט בּפניו השׂעירים והזוֹעפים אל חלל העוֹלָם, כּמַקשיב קשב רב.

ואוּלם האֵם אֵינה מַניחָה לוֹ לעמוֹד בּחיבּוּק־ידיִים.

– אֶלי, כּבר שקעתּ בּמַחשבוֹת? הלא צריךְ למַהר אֶל השוּק, עד שלא תּגיע העגָלָה לשם, השוֹמע אַתּה, אֶלי?

שפרה רוֹאָה, שאֵין אִיש נוֹתן דעתּו² עליה, והיא ניגשת אֶל האֵם מתּוֹךְ היסוּס.

– אִמא, אָמַרתּי לָךְ, כּי רוֹצה אני לעבוֹד בּגָן, והנה בּאתי.

האֵם משֹימה עצמה כּלא־שומַעת. עוֹמדת היא טעוּנַת־דאָגהֹ וּמחַשבת בּפני עצמה את חשבּוֹנוֹתיה בּשפתיִים לוֹחשוֹת. שפרה מתרגזת וּמַגבּיהה קוֹלָה:

– אִמא, השוֹמַעת אָתּ?

– חַייךְ, שפרה, מדבּרת אַתּ שטוּיוֹת, הלא רוֹאה אַתּ, שעסוּקים אָנוּ!

– גם אני רוֹצה להיוֹת עסוּקה!

– מה הדבר? – שוֹאֵל האָב שאֵלת אָדם מן הצד.

– כּלוּם יוֹדעת אני? רוֹחַ שטוּת נכנסה בּה. רוֹצה היא לעבוֹד עם הגוֹיוֹת בּגָן.

– נוּ, אַדרבּה, לָמה לא? – אוֹמר האָב בּליגלוּג, כּשהוּא מעיף מַבּט זר בּבתּוֹ. – ורק זוֹ צרה: היכן תּניח כּאן אֶת המגבּעת עם סוֹכךְ־המשי?

אַברמצי, העוֹמד בּתוֹךְ העגָלָה, נוֹשׂא אֶל שפרה אֶת עֵיניו המַבליטוֹת מחוֹם, אַחַר־כּךְ הוּא מציץ בּפני האָב ונוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק גס.

– הי ־ הי ־ הי!

אַחריו צוֹחק גם הגוֹי זאכאר, שאֵינוֹ יוֹדע עדיִין לצחוֹק מַה זה עוֹשׂה. מַגבּיה הוּא מעל הסַל אֶת זקן־התּיִש המחוּדד, חוֹשׂף את שיניו הצהוּבּוֹת וּמציץ אֶל שפרה לפי תּוּמוֹ בּעֵיניו הטוֹבוֹת והשׂוֹחקוֹת. שפרה מַבּיטה אֶל העוֹמדים לפניה כּנדהמה, וּפתאוֹם היא הוֹפכת ראשה וּפוֹנה והוֹלכת מעם הגָן. זאכאר, שירד הפּעם בּשׂכל עצמוֹ לעוֹמקוֹ של דבר, קוֹרא אַחריה בּקוֹל:

– אִי־הי! אַשטשיֶ ניֶי נאַשוֹאוּ בּאַטקאַ זשאַניכאַ? ניכאַי סאַמאַ שוּקאַייאֶ! (כּלומַר: ראֵה, אַבּא לא מצא עדיִין חָתן? תּלךְ־נא וּתבקש בּעצמה!).

שפרה ממַהרת לָלכת בּלב מוּרתּח, כּבוֹרחת ממקוֹם הסַכּנה. בּלכתּה היא שוֹמַעת מאַחריה אֶת קוֹלוֹ של האָב, המתכּוון לפייסה:

– שמעי, שפרה! מוּטב שתּלכי הבּיתה ותכיני שם כּוֹס תּה. חי נַפשי, זוֹ תּיחָשב לָךְ למצוָה גדוֹלָה יוֹתר!

– כּן, כּן… – רוֹתחת שפרה בּפני עצמה וּמתרחקת מן הגן בּפסיעוֹת גסוֹת, נחפּזת לָלכת ואֵינה יוֹדעת לאָן היא הוֹלכת. תּוֹעה היא בּשׂדוֹת שטוּפי־זוֹהר, פּוֹסַעת בּמישעוֹלי־חוֹל, בּתוֹךְ קמה גבוֹהה, המנַמנמת בּחוֹם היוֹם. השמש לוֹהטת וקוֹפחת על פּניה, זיעה מכסה אוֹתה, ראשה סחַרחַר ולבּה מתעלף. והרי היא עוֹמדת בּדרךְ־הילוּכה וטוֹעֶנת לעצמה:

– מה אֶעשׂה? מה אֶעשׂה?…

והיא שבה הבּיתה עיֵיפה וּרפת־ידיִים, בּפנים אדוּמים ועֵינַיִים מעוּמעמוֹת, נוֹפלת על סַפּת־השעוָנית הקשה והחלָקה, כּוֹבשת בּה פּניה, פּוֹרשׂת ידיה הנחלָשוֹת אל הכּוֹתל הצוֹנן וקוֹפאת על מקוֹמה.

מן החוּץ בּאה פראדיל. שפרה הוֹפכת פּניה למַעלה ונוֹעֶצת עֵיניה הדלוּחוֹת בּתּקרה.

– פראדילי! – היא קוֹראת לאחוֹתה הצעירה, בּקוֹל שפל.

פראדיל ניגשת ועוֹמדת סמוּךְ לסַפּה, שוֹקטת וטוֹבה, כּוּלָה נאמנה לאחוֹתה הבּכירה וּנכוֹנה למשמַעתּה.

– פראדילי, השוֹמַעת אָתּ? מַר לי לחיוֹת, מַר לי מאוֹד. הכּל עסוּקים כּאן, טרוּדים אִיש בּמלאכתּוֹ, ואני בּוֹדדה ועזוּבה, כּאֶבן בּשׂדה. אֵיני יוֹדעת מַה יהא בּסוֹפי…

פראדיל מַבּיטה אל אחוֹתה בּתמהוֹן ואֵינה מבינה אֶת פּשר דבריה. ואוּלָם פּניה של שפרה מעוֹררים בּה חשש, והיא שוֹאֶלת בּדאָגה רבּה:

– שמא חָלילָה לא בּריאָה?

– לא זאת, אֶלָא סתּם כּךְ. לבּי עצוּב מאוֹד.

עֵיניה של שפרה מתמַלאוֹת דמעוֹת.

– מה? מַה תּהא תּכלית חַיי? הנה ראִי, שׂערוֹתי כּבר התחילוּ נוֹשרוֹת…

פראדיל מתבּלבּלת וּמַאדימה, מַשפּילה עֵיניה וּמַתחילה לטפּל בּחגוֹרתה הקלוּעה, זוֹ שקיבּלה בּמַתּנה מאחוֹתה, ממַשמשת בּה בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת. עד שהחגוֹרה נפתּחת מאֵליה ונוֹפלת לָאָרץ.

כּעּבוֹר שעה, לאַחר שבּכתה שפרה לפני אחוֹתה הצעירה ורוַח ללבּה, היא עוֹמדת אֶל הראִי הקטן בּפנים מרוּחָצים למשעי וּבחוֹטם אָדוֹם וּמַבריק, מסרקת אֶת שׂער ראשה וּמשדלת אֶת פראדיל, כּי תּלמַד רוּסית. לפי שכּל היוֹדע רוּסית אַשריהוּ וטוֹב לוֹ, ואפילוּ בּשעה שיִיסוּרים בּאִים עליו.

– אני, למשל, מעצמי רוֹאָה זאת, פּעמים, כּשלבּי מַר, מיד אני יוֹשבת לקרוֹא בּספר רוּסי. וּכשאני קוֹראת בּספר, אני שוֹכחת את כּל צרוֹתי. בּספרים אֵלוּ, שאני קוֹראת, כּתוּבה ההיסטוֹריה של אנשים אִינטליגנטים, מַשׂכּילים מאוֹד. מסוּפּר שם, כּיצד הם חַיִים בּעוֹשר וּבכבוֹד, כּיצד הם חכמים וּנבוֹנים, יפים וּנעימים, כּיצד הם מדבּרים גבוֹהה, ומידבּרם נאֶה וחָלָק, מחַיֶה נפשוֹת. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שדרכּם של האנשים האֵלה לחזוֹר אַחרי נשים יפוֹת וּלאהוֹב אוֹתן. האַהבה יקרה בּעֵיניהם מכּל יְקָר, והם מוּכנים לָתת את חַיֵיהם עליה. ויש בּיניהם רבּים, היוֹצאִים מדעתּם מרוֹב אַהבה. וטוֹב ויפה גוֹרלן של הנערוֹת, אשר בּספרים. הכּל אוֹהבים אוֹתן, הכּל כּרוּכים אַחריהן, הכּל עוֹשׂים רצוֹנן. מנהג נהגוּ שם, שהבּחוּרים מתקוֹטטים אִיש עם רעֵהוּ בּשביל נערה יפה, מחָרפים וּמגדפים זה אֶת זה, עד שהם בּאִים לכלל דעה להזדמן בּיער ולירוֹת האֶחָד בּחברוֹ. וזה נקרא דוּאָיל. וחַיִים הם כּוּלָם בּטוֹב וּבנעימים. יוֹשבים בּאחוּזוֹת עשירוֹת, עם שׂדוֹת ויערים, וּמשרתים רבּים להם וסוּסים ומרכּבוֹת. בּקיִץ הוֹלכים הגברים לָדוּג דגים בּחַכּה, והנערוֹת רצוֹת בּשׂמלוֹתיהן הלבנוֹת, של בּד דק וקל, לרחוֹץ בּנהר. ולעֵת עֶרב מתכּנסים כּוּלם מסביב לשוּלחָן על המרפּסת, מדבּרים צרפתית, אוֹכלים קציצוֹת ושוֹתים יֵין־שאמפּאניה, מין יין יקר־המציאוּת, שמחירוֹ אֵין לשעֵר כּלָל…

ֹפראדיל עוֹמדת ושוֹמַעת ונהנית בּלבּה, שיש לָה יד לשפרה אחוֹתה בּכל הדברים הטוֹבים האֵלה, והרי היא מַשפּילה ראשה, גיחוּךְ רךְ ושוֹקט מאִיר מתּחת לריסי־עֵיניה השחוֹרים והארוּכּים, והיא עוֹנה מתּוֹךְ בּוּשה:

– כּבר הגעתּי בּחשבּוֹן עד חיסוּר, והנה עמדוּ ומסרוּ את כּוֹהן הכּוֹתבן לעבוֹדת־הצבא,. אַבּא אוֹמר, כּי לנַערה די גם בּזה.

– אַל תּשמעי לדברי אַבּא. היוֹדעת אַתּ, כּי אַבּא פאנַאטיק הוּא?…

ושפרה לוֹבשת את מגבּעתּה ואת כּפפוֹתיה, מכסה פּניה בּהינוּמה לבנה, לוֹקחת את ספרה בּידה ויוֹצאת לָלכת אל חנוּת־הספרים אשר בּמרכּז העיר.

ֹבּחנוּת־הספרים, המשמשת בּיבליוֹתיקה להשאָלת ספרים, יוֹשב בּקביעוּת אִיש צעיר קטן־קוֹמה, ששׂערוֹ השחוֹר והדליל משוּחַ בּשוּמן, עשׂוּי חָלָק וּמַבהיק יפה על גבּחתּוֹ, עֵיניו הקטנוֹת שחוֹרוֹת ונוֹצצוֹת כּשתּי טיפּוֹת דיוֹ, פּניו העגוּלים אדוּמים וּמַבהיקים, כּאילוּ נמשחוּ אַף הם בּשוּמן, ואֶל מצחוֹ מוּדבּקת תּמיד רטייה קטנה, עגוּלָה וּשחוֹרה. מדבּר הוּא בּקול צרוּד וּבמתינוּת, מַטעים כּל מלה ומַמתּיקה בּמתק־שׂפתיִים, וּמַבּיט אֶל כּל בּאֵי חנוּתוֹ בּגיחוּךְ של רצוֹן ואוֹשר. גם אֶל שפרה הוּא מַבּיט בּידידוּת רבּה וקוֹרא לָה לשם הכּבוֹד “מַאדיֶמוּאַזיֶל”.

– וּבכן, מַאדיֶמוּאַזיֶל, אֵיזה ספר, למשל, נתּן לָךְ היוֹם?

– תּן לי היוֹם, הלא יוֹדע אַתּה, ספר אמתּי וָטוֹב, שיִהיֶה מעניין ואֶפשר ללמוֹד ממנוּ הרבּה.

– אולי ננַסה, מַאדיֶמוּאַזיֶל, בּפּעם הזאת, ספר מַדעי?

– מַדעי? כּן, כּן, בּודאי מַדעי!… אבל מַהוּ התּוֹכן?

– יֶש כּל מיני תּוֹכן. למשל, ידיעוֹת הטבע, דארוויניזם, אוֹ אפילוּ סוֹציוֹלוֹגיה.

– כּלוּם אֵין זה של טוּרגניֶיב?

עֵיניו הקטנוֹת והשחוֹרוֹת של האִיש הצעיר מַבּיטוֹת אֶל שפרה בּגיחוּךְ נעים וּבידידוּת רבּה, שאֵין למַעלָה ממנה.

– לא, מַאדיֶמוּאַזיֶל. סוֹציוֹלוֹגיה היא מין חָכמה העוֹסקת בּשאֵלוֹת שוֹנוֹת. למשל, – כּאן הוּא מַשפּיל את קוֹלוֹ, – בשאֵלת הפּוֹעלים… ואוּלָם רוֹאֶה אני בּךְ, מַאדיֶמוּאַזיֶל, שכּל כּוונתךְ אֵינה אֶלָא רוֹמאן, רוֹמאן טוֹב.

– בּוַדאי כּוונתּי לרוֹמאן טוֹב. לפי שעל הפּוֹעלים כּבר קראתי די והוֹתר בּשבתּי בּכּרךְ. שם מתגוֹללים הדברים האֵלה בּחוּצוֹת.

לאַחַר שקיבּלה שפרה אֶת הספר, עדיִין עוֹמדת היא לפני האִיש הצעיר ושוֹתקת. מבקשת היא לאמוֹר לו דבר טוֹב, אֶלָא שאֵינה יוֹדעת בּמה תּתחיל. האִיש הצעיר ניצב סמוּךְ לשוּלחָנוֹ ואַף הוא שוֹתק לעוּמתה, מַמתּין וּמַבּיט אֵליה בּגיחוּךְ של רצוֹן ואוֹשר.

– מה, מַאדיֶמוּאַזיֶל, חַם היוֹם בּחוּץ?

– חַם מאוֹד. מַמש כּחוּמה של אִיטליה. בּחוֹם כּזה נעים מאוֹד לָשבת ולקרוֹא ספר מעניין.

שפרה עוֹמדת עוֹד רגָעים. אַחַר־כּךְ היא מתקרבת אל שוּלחָנוֹ של בּעל־דברה מתּוֹךְ החלָטה להגיד לוֹ אֵת כּל אשר עם לבּה.

– אילוּ ידעתּ, כּמה מַכּירה טוֹבה אני לךָ על ספריךָ הטוֹבים, הגוֹרמים לי הנאָה מרוּבּה כּל־כּךְ. סבוּרה אני, כּי לי אַתּה בּוֹחר מספריךָ הטוֹבים בּאמת.

פּניו העגוּלים של האִיש הצעיר מאִירים מתּוֹךְ אוֹשר וָנַחַת.

– נוּ, זוֹהי חוֹבתי האנוֹשית, וּבפרט לבארישניה. זה דרכּי תּמיד לתמוֹךְ בּארישניה בּכל לבבי וּבכל נַפשי!

– האוּמנם? – אוֹמרת שפרה, מכוונת לעוּמתוֹ תּנוּעת־חן, ואֵין היא יוֹדעת עדיִין מַה יִהיוּ דבריה הבּאִים. – המבין אַתּה? הוֹרי הם מבּני הדוֹר הישן. אנשים ישרים, אַךְ הוֹלכים בּחוֹשךְ.

– נו, דבר המוּבן מאֵלָיו. כּךְ הם כּל ההוֹרים, “הפּוֹקוֹליֶיניה”³ הישנה.

– אוֹתךָ אני רוֹאָה מדי עֶרב בּעֶרב. הוֹלךְ אַתּה, כּפי הנראֶה, לטיֵיל מחוּץ לָעיר?

– בּאמת? דוֹמה, שגם אני רוֹאֶה אוֹתךְ. האַתּ היא היוֹשבת בּערבים על המרפּסת?

– אֵין לי אָדם קרוב לָשׂיחַ עמוֹ שׂיחָה אִינטליגנטית, והרי אני יוֹשבת יחידית על המרפּסת וחוֹשבת אֶת מַחשבוֹתי.

– טאַק־ס⁴! – מסַיֵים האִיש הצעיר על טהרת הלָשוֹן הרוּסית, מַבּיט אֶל שפרה וּמַמתּין, ועֵיניו הקטנוֹת והשחוֹרוֹת מתנוֹצצוֹת בּידידוּת רבּה.

שפרה יוֹצאת מחנוּת־הספרים זחוּחַת־דעת, מהרהרת בּדרכּה בּאִיש הצעיר הנפלָא וּמַחזיקה טוֹבה לעצמה, שדיבּרה אֵלָיו דברים של טעם מתּוֹךְ אוֹמץַ־לב. והיא הוֹפכת והוֹפכת בּדבריו, שהוא נוֹתן דעתּוֹ עליה בּשעת ישיבתה בּערבים על המרפּסת, והיא מַחליטה בּמַחשבתּה, כּי אִיש נחמד הוּא, לוֹקח לב בּשׂערוֹ החָלָק והמַבהיק וּבקוֹלוֹ הצרוּד והנעים, המַתאים כּל־כּךְ להליכוֹתיו הנימוּסיוֹת עם בּני־אָדם.

לעֵת עֶרב חוֹזרים בּני־הבּיִת מן הגן, עיֵיפים וּרעֵבים מעמל היוֹם. מַכניסים אֶל תּוֹךְ החדרים שׂקים גדוֹלים וּמלאים מפּרי הגָן, וּבחלָלוֹ של הבּיִת נוֹדף ריחַ של ירק רענן. האָב פּוֹשט קפּוֹטתוֹ, מתפּלל מַעריב, וּלאַחַר שסעד אֶת לבּוֹ בּפת ערבּית הוּא פּוסע בּבּיִת פּסיעוֹת שאנַנוֹת וּמכין עצמוֹ לשתיַית תּה. אַברמצי, אָדוֹם וּמזיע, יוֹשב על קדירה מלאה נזיד־גריסים, כּנזוּף וגָזוּל שבּא על שׂכרוֹ, וגוֹמע מתּוֹכה לתיאָבוֹן. אוֹתה שעה מַתּירה האֵם מעל סינרה את כּיס הבּד הגָדוֹל שלה, המלא “נחוֹשת” כּבדה, מפַנה לעצמה אַחַת מזויוֹת השוּלחָן ויוֹשבת למנוֹת את מַטבּעוֹת־הנחוֹשת הגדוֹלוֹת והחלוּדוֹת, דמי פּדיוֹן היוֹם. מוֹנה היא אֶת המעוֹת בּלחש, רק שׂפתיה נעוֹת, מחַשבת חשבּוֹנוֹת בּאֶצבּעוֹתיה, מתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת, וּמתּוֹךְ הירהוּריה היא נוֹעֶצת עֵיניה בּעששית הקטנה והעשינה, וּפניה הצוֹמקים מוּאָרים קימעה בּמין גיחוּךְ נלבּב של עֶצב וּדאָגה.

שפרה סוגֹרת אֶת ספרה, מחַכּכת עֵיניה וקמה מעם השוּלחָן מלאָה דמיוֹנוֹת מחמַת רוֹב קריאָה וּבמוֹחָה ערפל. בּבּית דממה ושלוָה. בּעד החַלוֹנוֹת הפּתוּחים מרחף וּבא ליל־הקיִץ החָם. נשמע קוֹל שׂיחַת שכנים, המאַחרים שבת על סַפסל אַחַד הבּתים בּחוּץ, חריקה רצוּצה של קילוֹן הבּאֵר, בּכי יֶלד עזוּב בּחשיכה, הבּוֹכה תּמרוּרים בּקוֹל מוֹסיף והולךְ, מאֵין שוֹמע לוֹ. רוּחַ קלה מתרגשת וּבאה מן החוּץ, ואֵש העששית הקטנה זעה ועוֹממת, ואִתּה זעים אַף הצלָלים על־גבּי הכּתלים, וּמסביב נוֹדף ריחַ השׂדוֹת הקרוֹבים.

בּמיטבּח, על־גבּי החצוּבה שבּכּירה, רוֹתח והוֹמה קוּמקוּם־החרס הגָדוֹל, שמרוֹב ימים נתחָרךְ והשחיר כּפּחָם. להבוֹת האֵש העליזה מַתּיזוֹת ניצוֹצוֹת, מאִירוֹת אֶת החַלוֹן שמנגד וּמַרקידוֹת צללים מסביב. אֶל האֵש עוֹמדת פראדיל, פּניה פּני להבים, כּוּלָה מוּאֶרת, שאנַנה, תּפושׂת־מַחשבוֹת ועֵיניה מושפּלוֹת לקרקע. האָב ניגָש בּפסיעה חשאית אֶל התּנוּר לחקוֹר בּקוּמקוּם, וּמיד הוּא שב על עקבוֹ שׂבע־רצוֹן, מוֹסיף להתהלךְ בּבּיִת, נוֹהם בּנהימה חרישית כּמין ניגוּן, מתעכּב ועוֹמד ליד אִשתּוֹ, כּוֹפף עצמוֹ אֶל ציבּוּרי המעוֹת שהיא מוֹנה ושואֵל:

– נוּ?

– מַה “נוּ”? – נוֹזפת בּוֹ אִשתּוֹ. – הנה נתעלמוּ ממני כּאן חמשה שׂקים מלָפפוֹנים! “נוּ”!…

שפרה יוֹצאת מן הבּיִת, יוֹשבת יחידית על המרפּסת, תּוֹמכת ראשה בּידיה ונוֹשׂאת עֵיניה למרוֹם, אֶל אפילת השמַיִים, הזרוּעים כּוֹכבים בּוֹדדים. מוחָה שרוּי בערפל, לבּה נוֹהה בּכאֵב חשאי וָרךְ, וּלנגד עֵיניה מרחפוֹת עדיִין אוֹתן הנפשוֹת, שהיוּ משׂחקוֹת בּספר. הוּא – בּעל־קוֹמה וּבעל־צוּרה, מלא כּוֹחַ־עלוּמים ועוֹז־נפש. היא – אִשה צעירה ויפה להפליא, אַךְ קשת־רוּחַ, סוֹערה ונרגשת בּאַהבתה, אַהבה אסוּרה של אֵשת־אִיש למאַהבה. ועוֹד נפש אַחַת – הבּעל. אָדם שכּוּלוֹ, לכאוֹרה, מַחמדים, אֶלָא שעוֹבר הוא בּספר כּצל. ושפרה עדיִין תּוֹהה על חידת־פּלָאים זוֹ: מַה מוּם מצאה האִשה בּבעלָה, שנַפשה נקעה ממנוּ וחַיֶיה עמוֹ היוּ עליה למַשׂא? דוֹמה, אָדם הגוּן כּמוֹתוֹ, חָביב על הבּריות ועשיר מאוד. ואַף־על־פּי־כן כּמה גדולָה הרחמנוּת עליה! הלב בּוֹכה בּשעת קריאָה על יִיסוּרי נַפשה…

– שפרה! אֶפשר רוֹצה אַתּ בּכוֹס תּה? בּואִי וּשתי. יש עוֹד די מַיִם חַמים בּקוּמקוּם! – הקוֹל קוֹל האָב, קוֹל רטוֹב ורךְ לאַחַר שתיית התּה. בּדוּמיית הלילה נשמע קוֹל זה, הזוֹעֵם תּמיד, מתּוֹךְ פּיוּס והתקרבוּת, ולבּה הנעכּר של שפרה מַרתּית רגע מהרגָשה חַמה של סליחה וחנינה. ואוּלָם בּרגע השני תּוֹקפת אוֹתה רוּחַ עקשנוּת – נגלתה עליה בּכל קוֹמתה וצביוֹנה האִשה הצעירה אשר בּספר, זו הסוֹעֶרת, הקנאִית לרגשוֹתיה. וּפתאוֹם נמאָסים עליה אָביה ואִמה עם ענים ועמלם, עם חַיֵיהם העלוּבים, העוֹברים תּמיד בּחוֹשךְ, בּמהוּמה וּבדאָגה, והיא עוֹנה ממקוֹם שבתּה בּקוֹל רם ותקיף וּברגש של נקמה גלוּיה:

– אֵיני רוֹצה בּתה!

בּינתיים הוֹלךְ הרחוֹב ומתרוֹקן. השכנים והשכנוֹת עזבוּ אֶת מקוֹמוֹתיהם על הסַפסלים ועל אִיצטבוֹת־העפר ונכנסוּ לבתּיהם לישוֹן. תּריסי החַלוֹנוֹת הוּגפוּ, דממה רבּה יוֹרדת ועוֹטפת בּתים ושׂדוֹת בּתעלוּמַת הלילה. שפרה עדיִין יוֹשבת על המרפּסת, תּוֹמכת ראשה בּידיה וּמהרהרת הירהוּריה. מהרהרת היא בּזה שיושבת היא יחידית בּלילה על המרפּסת, יחידית וּבוֹדדה בּכל הרחוֹב הישן, וגם בּזה, שהיא האַחַת בּכל הרחוֹב כּוּלוֹ, שיוֹשביו עניִים ונבערים מדעת, הקוֹראת בּספרים טוֹבים ומַחשבות טוֹבוֹת בּלבּה. והיא מַעלָה בּזכרוֹנה אֶת שׂיחָתה המעניֶינת עם האִיש הצעיר בּחנוּת־הספרים, והיא מגחכת בּלבּה וּמשוָה לנגדה אּת קוֹמתוֹ הקטנה ואת שׂערוֹ החָלָק והמַבהיק ואֶת קוֹלוֹ הצרוּד והנעים. מי יוֹדע? אֶפשר, שהאִיש הצעיר עצמוֹ אַף הוּא יוֹשב בּשעה זוֹ יחידי על מרפּסת בֵּית אָביו והוֹגה בּה?…

וּמעניין לעניין היא מַרחיקה לכת בּדמיוֹנה עד שהיא מַגיעה לאוֹתוֹ עניין, שלגבּי אִיש צעיר כּמוֹהוּ הוּא דבר שכיח, החוֹזר ונשנה בּספרים. מדמה היא לעצמה, כּי הנה יוֹשבת היא בּאַחַד הערבים היפים והחַמים, כּפעם בּפעם, על מרפּסת בּיתם, כּוּלָה נתוּנה להרהוּריה הטוֹבים. עוֹד היא שקוּעה בּמַחשבוֹת, והנה תּראֶה את האִיש הצעיר עוֹבר בּרחוֹבם וּמטיֵיל ארוּכּוֹת לפני בּיתם. אַחַר־כּךְ, כּשכּל השכנים יֵלכוּ לישוֹן וּדממה תּהיֶה מסביב, יִגש פּתאוֹם אֵליה ויִשאַל אוֹתה, כּאָדם השוֹאֵל, כּביכוֹל, לפי תוּמוֹ, אִם יֶש לוֹ הרשוּת לָשבת אֶצלה ולָנוּחַ מעט. לבּה יֶחרד ויִינבא לָה דבר מַפתּיע. ואַף־על־פּי־כן תּעמיד פּנים שוֹקטים ותתחיל בּשׂיחָה על ספרים ועל השׂכּלה. ורק לאַחַר שיפליגוּ בשׂיחָתם, יֹאחַז פּתאוֹם בּידה ויֹאמַר לָה בּקוֹל רוֹעֵד: “שמעיני, מַאדיֶמוּאַזיֶל, לא אוּכל להתאפּק עוֹד. לא אוּכל לָשׂאת עוֹד את הסוֹד הכּמוּס בּלבּי. רוֹאֶה אני אוֹתךְ יוֹם יוֹם, והנה שוֹנה אַתּ מכּל הנערוֹת אשר ידעתי לפנַיִךְ. כּוּלָן ריקוֹת כּל־כּךְ, שוֹגוֹת בּהבלים, ואַתּ עלית על כּוּלָן. עֵינַיִים נפלָאוֹת לָךְ, עמוּקוֹת ומוֹשכוֹת את הלב”… אָז תּנַסה בּלב נפעם להזיז אֶת ידה מתּוֹךְ ידוֹ, ואוּלָם הוּא לא ירפּה ממנה ויִלחָצנה בּכל עוֹז. וּפתאוֹם… יגיש את ידה אֶל שׂפתיו: “מַה, האוּמנם אֵין אַתּ מבינה עדיִין, מַאדיֶמוּאַזיֶל?”… וכאן לא תּוּכל אַף היא להתאפּק עוֹד ותניח אֶת ראשה על לבּוֹ ותגעֶה בּבכי חשאי. והוא יחליק לָה על שֹערוֹתיה וינַחם אוֹתה וידבּר על לבּה בּקוֹלוֹ הצרוּד והנעים. ואָז יִשאַל אוֹתה בּקוֹל לוֹחש: " היֵש לי תּקוָה?"… והיא לא תּשיב לוֹ דבר, ורק תּחַבּק אוֹתוֹ וּתאַמצהוּ אֶל לבּה ותשק לוֹ נשיקה ארוּכּה בּמצחוֹ. הרטייה הקטנה, השחוֹרה והעגוּלָה, לא תּהיה לוֹ עוֹד בּאוֹתה שעה…

ואָז יגיעוּ לָה ימים טוֹבים, ימי אוֹרה ושׂמחה ואוֹשר, אשר להם כּמהוּ לבּה וּבשׂרה זה כּבר. ולא יִהיוּ ימים מוּעטים עד שיִיוָדע הדבר לכל אַנשי הרחוֹב, והכּל ישׂיחוּ בּה וּבאַהבתה. וכךְ תּגיע השמוּעה גם לאָביה וּלאִמה. האֵם תּצהיל אֶת פּניה העצוּבים והדוֹאגים ותֹאמַר: “אוֹהוֹ, שפרה שלנוּ! יוֹדעת היא, בּרוּךְ השם, למצוֹא אֶת הדרךְ בּעצמה! הנה תּחסוֹךְ לָנוּ, ראוּי לוֹמַר, דמי שדכנוּת”… האָב אַף ישׂמַח בּלבּוֹ, אֶלָא שיבקש לראוֹת אֶת הבּחוּר פּנים אֶל פּנים. והוּא יִישר בּעֵיני אביה מאוֹד: אִיש הגוּן וּבר־דעת כּמוֹהוּ! וּמיד יתחיל האָב לדבּר על ענייני נדוּניה. ואוּלָם הוּא יִיכּנס בּדבריו ויֹאמַר: “אדוֹני שמוּקלר, פּארדוֹן! אני, כּשאני אוֹהב בּארישניה, הנדוּניה כּאַיִן וּכאֶפס בּעֵינַי”… האָב יִצחַק לוֹ ויֹאמַר לפי דרכּוֹ: “מַה לי אוֹהב, מַה לי תּוֹעֵב! אני מַחזיק בּשלי: זוּג צעיר, הנכנס לחוּפה זקוּק לכסף!” אָז יענה הוּא ויאמַר: “כּסף יש לי לעצמי די והוֹתר. ומַה שאָמַרתּ בּדבר אוֹהב – תּועֵב, הרי פּארדוֹן, אדוֹני שמוּקלר! גדוֹלָה אַהבה וחשוּבה מאוֹד!”…

וסוֹף־כּל־סוֹף יבוֹא יוֹם כּליוֹן־נַפשה וּשעת אָשרה הגָדוֹל. החתוּנה תּהיה בּרוֹב פּאֵר והדר. הכּליזמרים ינַגנוּ לפניה מַנגינוֹת עליזוֹת, בּחוּרים וּבתוּלוֹת יֵצאוּ בּמחוֹל כּנגדה, קרוֹבי החָתן העשירים ישפּיעוּ עליה שפע של מַתּנוֹת־הדרשה. ואַחַר־כּךְ, כּשיִישארוּ שניהם בּתוֹךְ דירתם החדשה, שניהם נרגָשים ונלהבים ואִיש אֵין אִתּם, תּפּוֹל על צוַאר בּחירה, תחַבּקוֹ בּכל כּוֹחַ, תּנַשקוֹ בּכל חוֹם, תּגפּפוֹ בּכל גוּפה הצמא לאוֹשר ותלחַש לוֹ על אָזנוֹ: “….היקר שלי! – את שמוֹ המפוֹרש אֵין היא יוֹדעת לעֵת־עתּה – הבּט בּי וּראֵה! הלא אִשה צעירה אני עדיִין. בּעֶצם ימי עלוּמַי, בּעֶצם ימי עלוּמַי הטוֹבים”…

ד

עברה עוֹנַת המלָפפונֹים וּבא הסתיו. התחילוּ ימוֹת הגשמים העכוּרים, עם צינה לחה ורוּחוֹת קרוֹת, המנַשבוֹת והוֹמוֹת בּערבים. בּתוֹךְ הרחוֹב, מתּחת לשמַיִים מעוּננים נמוּכים, השחירה הבּיצה המלאָה, וסמוּךְ לגני־הפּירוֹת, בּתוֹךְ שלוּליוֹת־מַיִם מַבהיקוֹת, התגלגלה שלכת העֵצים. הגדרוֹת נחשפוּ מן השׂיחים והעשׂבים המתפּשׂים, ומבּין סדקיהן הציצה אבלוּת קוֹדרת ושוֹממה. בּחוּץ נראוּ יהוּדים בּבגדי־חוֹרף חַמים וסוֹככי־‏בד גדוֹלים תַּחַת זרוֹעוֹתיהם, ונשים מחוּתּלוֹת בּמטפּחוֹת־צמר כּבדוֹת, דחוּפוֹת וכוֹשלוֹת־בּרךְ, רצוּ אַחרי סיעוֹת של אַוָזים מגעגעים, הצוֹוחים בּקוֹל מחָאָה, נסערים ונרדפים על צוָאר בּרוּחַ סוֹעה וגשם מַצליף. בּעלי־הבּתים שבּרחוֹב, לבוּשים קפטני־מוֹךְ, יצאוּ לעסוֹק בּבדק בּתּיהם לקראת החוֹרף, והרי הם שוֹקדים וטוֹרחים כּל אֶחָד בּפינתוֹ, בּוֹדקים בּחוּרים וּבסדקים וּממַלאִים אוֹתם קש וּפשתּן, טחים טיחַ של חוֹמר מסביב לחַלוֹנוֹת, שוֹפכים עפר על האִיצטבוֹת, המשמשוֹת מַחסה ליסוֹדוֹת. וּכנגדם, בּתוֹךְ החצרוֹת, עוֹמדוֹת הפּרוֹת הפּטוּרוֹת מן המרעֶה, עגוּמוֹת ואבלוֹת והוֹלכוֹת בּטלוֹת, פּוֹשטוֹת צוָאר וּמרימוֹת ראש אֶל השמַיִים המעוּננים, מַאריכות⁵ בּגעייה כּלפי מרוֹם ומבכּוֹת על הקיִץ הנאֶה והחַם ועל השמש הטוֹבה והמאִירה ועל השׂדוֹת הירוּקים והרחָבים, שעפוּ כּחלוֹם ואֵינם.

והירקוֹת האפילים למיניהם לא נאֶספוּ עדיִין מן הגנים. ריבּוּי הגשמים, גשמי־הסתיו הקרים, השקה את האדמה בּשפע, ונמַק בּה הגזר והרקיב הסלק, וּבבּקרים המעוּרפּלים נראוּ ראשי הכּרוּב מנוּכּים ומרוּסקים וטיפּוֹת מטר גדוֹלוֹת מרטטוֹת עליהם מפּני רוּחַ.

בּבּקרים הגשוּמים האפילים האֵלה, כּשמקיצה שפרה משנתה ועוֹמדת לרחוֹץ את פּניה, הבּית כּבר מלא המוּלָה משוּנה וּכבדה ודיבּוּר משוּנה וכבד, מין עירבּוּביה של גרוֹנוֹת הוֹמים וקוֹלוֹת צוֹרחים, הנשמעים כּוּלָם יחד. אֵלוּ הן הפּוֹעלוֹת בּנוֹת הכּפר, שהגשם עצר אוֹתן בּדרךְ, בּהליכתן אֶל הגן לעבוֹדה. בּאוֹת הן אֶל הבּיִת בּהמוֹן, מביאוֹת אִתּן בּסנדלי־הלכש הגסים רפש וטיט־חוּצוֹת, הוֹדפוֹת אִשה בּכתף רעוּתה, כּוּלָן אדוּמוֹת ונרגָשוֹת, עוֹמדוֹת צפוּפוֹת בּחמילוֹתיהן הלחוֹת, המטפטפוֹת מַיִם, בּמַעדריהן וּבתרמיליהן, מדבּרוֹת ללא הפוּגָה, הוֹמוֹת ומסַפּרוֹת זוֹ לזוֹ בּקוֹלוֹת שוֹנים וּמשוּנים, וּמכּל השאוֹן הזה והדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק בּת־קוֹל אַחַת יוֹצאת וּמנַהמת בּחלל־הבּיִת: חמַת אלוֹהים ניתּכה מן השמַיִים ועוֹשׂה שמוֹת בּאדמה!

וּפני הבּית הקטן והנמוּךְ כּפני החוּץ – בּחלָלוֹ תּלוּיִים ענני־אוֹפל כּבדים. הילָדים שניעוֹרוּ משנתם מתייצבים על הסַפסל חציים ערוּמים ויחפים, רק כּוּתנתּם לבשׂרם, רוֹעדים מצינה בּרגליהם הרזוֹת, מַשגיחים מן החַלוֹן אֶל המטר הסוֹחף, הניתּךְ בּזעף לָאָרץ, מַצליף על רעפי הגגוֹת ושוֹטף אל הבּוֹרוֹת שבּצדי הרחוֹב. בּתוֹךְ המהוּמה והדחַק אֵין שפרה יכוֹלה למצוֹא מקוֹם לעצמה, והיא נדחקת וחוֹזרת אֵילךְ ואֵילךְ, זוֹעֶפת וזרה בּדמוּתה וּבהליכוֹתיה. תּמוּהים וּמוּזרים נראִים כּאן פּניה הרחוּצים בּסַבּוֹן ריחָני, לוֹבן שׂמלָתה התּחתּוֹנה, זרוֹעוֹת ידיה החשׂוּפוֹת, הנקיוֹת והזכּוֹת.

אַחַר־כּךְ התגבּרוּ הגשמים ושטפוּ תכוּפוֹת, גם בּיוֹם וגם בּלילה, והפּוֹעלוֹת הפסיקוּ אֶת עבוֹדתן בּגן וחָדלוּ לבוֹא מן הכּפרים. האֵם קטנה וּכפוּפה, מסוּרבּלת בּבגדי־חוֹרף וּמטפּחתּה הכּבדה על ראשה, היתה כּנדהמה ולא ידעה אֶת נַפשה. כּל הימים היתה מתרוֹצצת בּפנים אוּמלָלים וּמזיעים, מטלטלת מן הגן שׂקים מלאים, לחים וּכבדים, כּוֹרעת תּחת מַשׂאָה, רודפת על צוָאר אֶת אַברמצי עם סוּסוֹ ואֵינה נוֹתנת להם מנוּחָה. האָב, מפּני חוּלשתוֹ ושיעוּלוֹ, אֵינוֹ יוֹצא מפּתח בּיתוֹ. יוֹשב הוּא כּל היוֹם אֶל החַלוֹן וסוּדר כּרוּךְ לצוָארוֹ, זוֹעֵף וּמַחריש, משתּעֵל וּמעשן סיגָריוֹת שאֵינן פּוֹסקוֹת וּמַבּיט בּעֵינַיִים זעוּמוֹת לצד שפרה, המַתמידה על ספרה. שפרה מַרגישה, כּי צר לָה האַויר בּבּית עד להיחָנק, והרי היא קמה ולוֹבשת את מגבּעת־הקיִץ שלָה ואֶת הכּפפוֹת הלבנוֹת, מכסה פּניה בהינוּמה והוֹלכת אֶל חנוּת־הספרים. חוֹזרת שם סמוּךְ לשוּלחָנוֹ של האִיש הצעיר, שוֹהה אֶצלוֹ שעה ארוּכּה וחוֹשבת מַחשבוֹת משוּנוֹת ומחַכּה ומחַכּה בּלב כּלה לגוֹרל חַיֶיה. בּין לקוֹחוֹת החָנוּת בּאוֹת גם עלמוֹת אחרוֹת להחליף ספריהן, רוּבּן צעירוֹת, עליזוֹת, רענַנוֹת מגשם, והן מתלוֹצצוֹת עם האִיש הצעיר, מבדחוֹת דעתּן וצוֹחקוֹת בּקוֹל רם וּבכל לב. שפרה עוֹמדת בּתוֹכן כּפרוּשה מהן וּמעולָמן, ענייה, סועֵרה ואֵינה נראֵית, ואַף היא מנַסה לצחוֹק את צחוֹקן עמהן, אֶלָא שצחוֹקה עלוּב וירוּד ואֵינוֹ מתאים כּלל לפניה העצוּבים והמַזקינים וּלמגבּעת־הקיִץ הלבנה, החבוּשה לראשה בּימוֹת הגשמים הקוֹדרים האֵלה.

וּכשהיא חוֹזרת מחנוּת־הספרים, כּבר הגיע עֶרב והעששית הקטנה מעשנת בּבּית. האָב הזוֹעֵף פּוסע בּחדר, כּוּלוֹ רוֹתח, מטיח דברים כּלפּי בּני בּיתוֹ וטוֹעֵן, כּי חוֹלה הוּא. יוֹשב הוּא אֶל השוּלחָן לפת ערבּית, כּוֹפף ראשוֹ אֶל הקערה וּמציץ לתוֹכה: זימנוּ לוֹ לסעוּדה מין בּליל חָמיץ של ירקוֹת שרוּיִים בּמַיִם וּפלחי מלָפפוֹנים צפים על־גבּיהם. והריהוּ דוֹחה מפּניו אֶת הקערה והוֹפךְ ראשוֹ אֶל החַלוֹן מבּלי דבּר דבר. האֵם, המחוּתּלה בּמטפּחתּה ועוֹמדת בּפּינה אַף היא זוֹעֶפת וּבידה פּנכּתה ופת־קיברה, מַתריסה כּנגדוֹ:

– ראוּ נא אֶת המפוּנק הזה – רוֹגז קפץ עליו! וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? תּאוַת האכילה התלקחה בּקרבּוֹ!…

האָב מתמַלא חימה, חוֹטף את קערת הירקות ומַשליכה בּזעם לָאָרץ, חוֹטף כּוֹסוֹת מעל השוּלחָן וזוֹרקן זוֹ אַחַר זוֹ בּקוֹל נפץ, והוּא קם בּחמתוֹ מלפני השוּלחן, וגוֹבה לוֹ ויִראָה לוֹ, ויוֹרק בּכל פּה:

– טפוּ, ילךְ הכּל לאבדוֹן!

והוּא ממַהר וּמסתּלק לפנים מן המחיצה האפלה. מיד מַגיע משם קוֹל מַגָפיִים כּבדים, המוּשלָכים לאָרץ בּרעש, אַחַר־כּךְ קוֹל חריקת המיטה, ואַחַר – קוֹל דממה דקה. נשתּתּק האָב, והילָדים יוֹשבים מסביב לשוּלחָן חיורים ואִילמים וּפניהם פּני שׂיוֹת נבהלוֹת.

בּלילוֹת ההם כּוֹבשת שפרה אֶת פניה בּכּר ושוֹאֶלת אֶת נַפשה לָמוּת. אֵין לבּה הוֹלךְ אַחרי דמיוֹנוֹתיה, המשׂחקים לפניה פּעם בּפעם וּמציירים לָה תּמוּנוֹת העתיד המַזהיר. בּלא השתּתּפוּתוֹ של האָב אֵין התמוּנוֹת האֵלה שלימוֹת ומתקבּלוֹת על הלב, אבל רע שבעתיִים, אִם ידוֹ של האָב בּאמצע. האָב פּסוּל עכשיו בּעֵיניה ללא תּקנה. רק בּחצי הלילה היא נרדמת, נוֹפלת לתוֹךְ שינה קשה עם חלוֹמוֹת רעים, המעיקים על לבּה. וּבבּוֹקר, כּשהיא ניעוֹרה משנתה, שוּב הבּיִת מלא שאוֹן. מתּוךְ השאוֹן הזה פּוֹרש האָב לקרן־זוית, כּוֹפף ראשוֹ לָאָרץ, משתּעֵל בּכבדוּת ויוֹרק וּפוֹשט אל הקיר ידיִים רזוֹת ורוֹעדוֹת.

ואוּלָם יש גם ערבים העוֹברים בּשקט, והאָב יוֹשב בּראש השוּלחָן, בּמסיבּת שאָר בּני־הבּית, ושוֹתה תּה להנאָתוֹ. אַחַר־כּךְ, כּשהכּל עוֹלים על משכּבם לישוֹן ורק שפרה מאַחרת לָשבת לפני העששית הקטנה וּמַעמיקה עֵיניה בּספרה, פּוֹרשת האֵם אל המחיצה האפלה, שוֹהה שם בּעמידה וּמתגָרדת לתיאָבוֹן בּשׂער ראשה, וּמתּוֹךְ כּךְ היא פּוֹתחת בּשׂיחָה חשאית ושוֹפכת אֶת לבּה בּפני עצמה:

– רגיל הוּא לאמוֹר: בּנים… אָמנם כּן, מנהג העוֹלָם הוּא, שהכּל חַייבים בּצער גידוּל בּנים. וכי סבוּר הוּא בּאמת, שיכוֹל אָדם לראוֹת את עצמוֹ חָפשי מכּל עוֹל ולפטוֹר את ילָדיו בּלא כּלוּם?… אֶלָא מה? טוֹעֵן הוּא: אֵין לוֹ שוּם התחַייבוּת. אִם כּן? נַניח, כּי הפּעם אָמנם צדק, שהרי רוֹאים אנוּ בּימינוּ עוֹלָם הפוּךְ: אֵצל הבּריוֹת הילָדים הם דווקא, ראוּי לוֹמַר… ואַף־על־פּי־כן, בּין שיֵש לךָ התחַייבוּת וּבין שאֵין לךָ, על כּרחךָ אַתּה חַייב לדאוֹג לתכלית. כּלוֹמַר, תּכלית… בּמה תּכלית אמוּרה? כּשהיד מַשׂגת. מה, בּרוּךְ השם? מה אָנוּ וּמה חַיֵינוּ? עוֹבדים עבוֹדת־פּרךְ, מתענים תּחת השבט, אֵין יוֹדעים לא יוֹם ולא לילה, וּלבסוֹף, אַחרי כּל המַעשׂים, כּשאַתּה בּא לידי דבר של כּלוּם, הרי ראוּי לומַר, אֶט… הדברים עתּיקים. אֶלָא מה? לךְ הגש טענוֹתיךָ לפני הבּנים שבּזמן הזה, אַחרי שהלָלוּ אוֹמרים… כּלוֹמַר: הלָלוּ אוֹמרים… כּלוּם על אמירתם העוֹלם עוֹמד? הלא העיקר הוּא, ראוּי לוֹמַר, אַדרבּה… וכי יוֹדעת אני? אָמנם כּן, אילוּ היה העוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג, והבּנים היוּ מַשגיחים בּצער אבוֹתיהם, הרי מַה שייךְ לוֹמַר?… כּי הבה נעיֵין בּדבר: מה היא אֵם? כּלוּם אֶבן היא? אוֹ עֵינַיִים לָה ולא תּראֶה? אוֹ שמא לא יִכאַב לבּה? אֶלָא מה? ראוּי לוֹמַר, הדברים עתּיקים. לא כּימים ההם ימינוּ אֵלה. לפנים, כּשהיו שנים כּתיקוּנן, היה עוֹלם אחר. האָבוֹת היוּ אָבוֹת והבּנים היוּ בּנים. כּשאָב היה אוֹמר דבר, היה דברוֹ אָמוּר. זכוּרה אני, פּעמים היה אַבּא שלי, עליו השלוֹם, אוֹמר, כּדרכּוֹ תּמיד… אָמנם אַבּא שלי, עליו השלוֹם, היה, בּמחילָה ממנוּ, אָדם קשה. כּלוֹמַר, אָדם קשה… טבע היה בּוֹ, בּמחילָה ממנוּ, שהיה זוֹרק מרה בּבניו ומשׂים ריחַיִים על צוָארם. ואַף־על־פּי־כן, כּשהגיעה שעתי להינשׂא, הרי, ראוּי לוֹמַר, אדרבּה ואדרבּה!… והוּא לא כן יחשוֹב. כּשמדבּרים אֵליו דברים של טעם, הוּא כּועֵס. פּרא־אָדם, מה אַתּה כּוֹעֵס?… אוֹהוֹ, כּסף! גָדוֹל כּוֹחַ הכּסף! וּבפרט בּימינוּ אֵלה, שהכּל מַרחיבים כּיסיהם וקוֹראִים “הב, הב”… לָמה לָנוּ להרחיק לכת? הלא אפילוּ בּעל־ מלָאכה זהוּם־אַף, חַייט נבזה וַחדל־אִישים, ראוּי לוֹמַר…

וּבאַחַד הימים, כּשישבה שפרה ליד החַלוֹן תּפוּשׂת־הירהוּרים והבּיּטה אל הגשם הדק והקר, שהצליף על הזכוּכיוֹת הדלוּחוֹת, נפתּחה הדלת ונדחקה לתוֹךְ הבּיִת אִשה יהוּדית עבה, כּולָה שרוּיה בּגשם, וסַל של נצרים בּידה. בּני הבּיִת נתעוֹררוּ והגישוּ לָה כּיסא. האָב הצית סיגָרייה וישב אֶל השוּלחָן ממוּלָה. האֵם יִיחדה לעצמה מקוֹם בּין התנוּר והכּוֹתל עמדה לפשפּש בּשֹערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה. נכנסוּ בּשׂיחה.

– מה, שוֹטף? – פּתח האָב ושאל בּסבר פּנים יפוֹת.

– אוֹי, שוֹטף, אוֹי, שוֹטף! – ענתה האִשה בּניגוּן, כּשהיא מנַענַעת ראשה המכוּרבּל בּמטפּחת לכל צד, סוֹקרת סקירה שטחית את הבּיִת וּמַשהה מבּט חוֹדר בּפניה של שפרה. קוֹלָה היה גס וּמדוּשן, כּקוֹל גבר, עוֹר פּניה קרן, וּבחוֹטמה המגוּשם הבהיקה יבּלת לחה, שחוֹרה ושׂעירה.

– יוֹם לא־נוֹחַ להליכה בּחוּץ? – הוֹסיף האָב להשמיע את השערתוֹ מתּוֹךְ אוֹתוֹ סבר פּנים יפוֹת.

– אוֹי, יוֹם, אוֹי, יוֹם, אָבינוּ שבּשמַיִים! ענתה האִשה בּאוֹתוֹ ניגוּן, שלחה ידה אֶל סַלה, הוֹציאָה ממַעמַקיו ממחָטה מזוּהמת והתחילה לנַגב בּה את פּניה השמנים. – ראוּ גם ראוּ, זה זמַן רב אני מכינה עצמי לָבוֹא אליכם, ועכשיו שיצאתי, ירדוּ פּתאוֹם גשמים. סימן טוֹב וּמַזל טוֹב. כּסבוּרים בּני־אָדם, שהשדכנוּת מלָאכה קלה היא. אוֹי, קלה, אוֹי, קלה! וּבלבד שיִתּן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא והכּל יֵלךְ כּשוּרה. כּבר בּאה העֵת!…

– אִם יִרצה השם! – עוֹדד אוֹתה האָב בּפנים מאִירוֹת ולָקח את זקנוֹ בּידוֹ ליֶתר תּוֹקף.

לב שפרה נתר ממקוֹמוֹ. פּניה אָדמוּ כּאֵש, והיא מיהרה והפכה ראשה אֶל החַלוֹן.

– שמעוּני אפוֹא, ידידי, ואוֹמַר לָכם, – קרבה האִשה אל עצם העניין והעיפה עֵיניה בּפני שפרה. – ותשמַע גם בּתכם הבּתוּלָה, למַען יִיטב לָה. כּפי שאַתּם רוֹאִים אוֹתי, זה טבעי מעוֹדי לדבּר רק אמת, כּי שקר שׂנאתי. והנה אני הוֹלכת עתּה תּחת הגשם הקר וּמהרהרת בּדרכּי: אוֹי, אָבינוּ שבּשמַיִים, קנא אקנא רק בּבעל־מלָאכה! כּלוּם מה חָסר בּיוֹם גָשוּם כּזה אָדם שמלאכתּוֹ, נֹאמַר דרךְ משל, מלאכת חַייט? הגיעוּ בּעצמכם: יוֹשב לוֹ מין חַייט כּזה, בּלא עֵין־הרע, ספוּן בּביתוֹ, אוֹכל לחם לשׂוֹבע, וחַם לוֹ ויבש לוֹ, והמלָאכה מרוּבּה, והוּא חַי חַיֵי גראף!… כּסבוּרים אַתּם, שרק אני אוֹמרת כּךְ? הנה גם בּתוֹרה הקדוֹשה כּתוּב בּפירוּש… רב אֶלי הלא גבר הוּא, וּמסתּמא הוּא יוֹדע, כּיצד כּתבה תּוֹרה?

האָב נהנה מאוֹד משבח זה, שגבר הוּא, והרי הוּא לוֹקח שוּב את זקנוֹ בּידוֹ, מסַלסלוֹ וּמעיֵין בּוֹ בּרצוֹן, ועל פּניו הזוֹעפים מתגלית כּמין בּת־שׂחוֹק רכּה.

– אָמנם כּן, מצאנוּ מעֵין זה כּתוּב בּתּוֹרה.

– האמת דיבּרתי? בּוַדאי, כּל דברי אמת וצדק. שקר שׂנאתי. אָמנם לפנים היוּ בּעלי־המלָאכה נמוּכים מאוֹד בּעֵיני הבּריוֹת, שהכּל היוּ מזלזלים בּהם ודוֹרשים אוֹתם לגנַאי, זה בּכה וזה בּכה. וּבכן? כּסבוּרים אַתּם, שבּימים ההם כּוּלָם חכמים היוּ וידעוּ מַה טוב וּמה רע?… שמעוּ־נא לי ואסַפּר לכם. הנה בּן יֶש לי בּאמריקה, וּכדאי היה לָכם לראוֹת אֶת תּמוּנתוֹ, ששלח לי זה לא‏־כבר. מה אוֹמַר וּמה אדבּר – חַייב אָדם לברךְ עליה! קלסתּר־פּנים! מוֹנַארך לכל דבר! עם השעוֹן הטוֹב של זהב טהוֹר, עם הטבּעוֹת הגדוֹלוֹת, עם הקאפּיליוּש היקר… וּבכן? שאוֹמַר לָכם, כּי הוּא עצמוֹ נַעשׂה שם חָלילָה בּעל־מלָאכה – זאת לא אוֹמַר. מַה לי לשקר? כּלוּם חָסר הוּא אֶלָא להשחיר לי אֶת פּנַי ולהיוֹת בּעל־מלָאכה! וכי מעט כּסף בּיזבּזתּי עליו, כּשהיה יוֹשב אֶצלי עד שנַת העֶשׂרים ולוֹמד בּבית־המדרש?… אֶלָא מה? הפּרֶאזדין שלָהם, הוּא הקיסר, שם בּאמריקה, הממוּנה אֶצלָם על הצדקה, כּךְ הוּא כּוֹתב לי, היה לפנים, בּימי נעוּריו, בּעל־מָלאכה פּשוּט. המבינים אַתּם גוּפוֹ של עניין? הקיסר עצמוֹ! אִם סַנדלָר, או חַייט – זאת לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק. דוֹמה, שהיה חַייט…

האָב כּבר גָלל סיגָריה שנייה, גיחךְ בּנעימוּת ואָמר:

– אָמנם כּן, גם שמוּעה זוֹ שמַענוּ.

– הרוֹאִים אַתּם איפוֹא, כּי אמת דיבּרתי?… ואם נעיֵין יפה בּדבר, הרי שוּב אוֹתוֹ המַעשׂה. לפני ימים מוּעטים. כּשהזכּירני רב אֶלי את העניין המדוּבּר, מיד אָמַרתּי אֶל עצמי: אָבינו שבּשמַיִים, הלא אוֹשר גָדוֹל נכוֹן בּשבילה!… שמעוּני, ידידי, ואסַפּר לָכם. אֵין להכּיר כּלָל בּאִיש הצעיר, שחַייט הוּא. אֵיזה חַייט? בּעל נפש עדינה, רךְ וָטוֹב, כּוּלוֹ משי… הנה בּתּכם הבּתוּלָה, אַף היא, כּמדוּמה לי חַייטת. הלא חַייטת אַתּ, בּתּי? אָכן ממַראֵה פּניה ניכּר, שחַייטת היא. צנוּמה כּגרוֹגרת… מַדוּע אֵין אַתּם מַשגיחים עליה, שתּשבּיחַ קצת בּגוּפה? הבּחוּרים בּימינוּ, עליכם לָדעת, אוֹהבים, שהכּלָה תּהיֶה בּתוּלָה כּהלָכה, עם זוּג לחָייִם, וכל כּיוֹצא בּזה שם…

שפרה קמה ממקוֹמה בּפנים חיורים כּסיד.

– מה? – פּנתה אל האִשה העבה ושאלָה בּקוֹל צרוּד.

– אוֹמרת אני, כּי החָתן שלָךְ, בּתי…

– אֵיזה חָתן?

– כּשיִכתּבוּ, אִם יִרצה השם, תּנאִים.

– למי?

– מַה פּירוּש למי? לָךְ, בּתּי.

– לי אֵין חָתן.

– מה פּירוּש אֵין לָךְ? הנה אֶתּן לָךְ, בּתּי, ויִהיֶה לָךְ.

פּניה החיורים של שפרה ניצתוּ כּאֵש.

– השוֹמַעת אַתּ? קחי אֶת הסַל ואת החַייט שלָךְ וּלכי לָךְ!

ושפרה בּרחה מן הבּיִת, סגרה אַחריה אֶת הדלת בּרעש, נסתּלקה לאחוֹרי הרפת ועמדה שם תּחת הגשם הקר. ורק בּעֶרב חָזרה ונכנסה בּחשאי לתוֹךְ הבּית, עלתה בּדומייה על משכּבה וכבשה ראשה מתּחת לשׂמיכה, כּדי שלא תּשמַע אֶת קוֹל אָביה הרם והרוֹגז.

חוּצפּה זוֹ של בּתוּלָה! – הרעים האָב בּקוֹלוֹ מתּוֹךְ המחיצה האפלה. – מַה פּירוּש “לכי לָךְ”? מבּיתוֹ של מי היא מגָרשת אנשים? מבּיתי שלי? הנה אַראֶה לָה, לבתוּלָה שכּמוֹתה כּיצד מגָרשים בּני־אָדם הגוּנים מתּוֹךְ בּיתי! חוּצפּה זוֹ של בּתוּלָה!…

– אַתּה, אַתּה… בּלוֹם פּיךָ! ניסתה האֵם לשכּךְ את כּעסוֹ. – ראוּ־נא אֶת הדרשן שלי, שנכמרוּ יצריו והריהוּ דוֹרש אֶצלי על המיטה!

– עד מתי תּשב בּתוּלָה זוֹ על ראשי? כּסבוּרה היא, כּיוָן שלָבשה שם מגבּעת עם כּפפוֹת לבנוֹת, מיד אמַהר ואַשׂיאֶנה לדוֹקטוֹר? אֵין לי דוֹקטוֹרים בּשבילָה, אֵין לי!… הנשמַע כּזאת? מתהלכת בּביתי בּתוּלָה מקוּשטת ומפוּרכּסת, זרה וּמוּזרה, אויֵב בּנפש… רוֹצה היא, שאֶשׂא אוֹתה על כּתפי עד שילבּין ראשה… לא אוּכל עוֹד! אֵין לי כּוֹחַ! חוֹלה אני ויוֹרק דם! חוֹלה מסוּכּן!

שפרה שכבה דוּמם תּחת השׂמיכה, לא נעה ולא זעה, כּאִילוּ ניטלה נשימתה ממנה. וּפתאוֹם קפצה בּאפילה מעל משכּבה, כּוּלָה רוֹעֶדת, אָזניה צוֹללוֹת ועֵיניה מַחשיכוֹת, חָטפה ולָבשה אֶת בּגָדיה ויצאָה בּמרוּצה מן הבּית.

האָב נשתּתּק, ודממת־פּחד קמה בּחשיכה.

– מה זאת? מי הוּא זה? שאלה האֵם הנבהלת ויצאָה בכוּתּנתּה מן המחיצה.

ליד החַלוֹן, לאוֹר הלילה הכּהה, ישבה פראדיל על משכּבה, נרעֶשת ומַרעידה, מתאַמצת לאמוֹר דבר וקוֹלָה נחנק בּגרוֹנה:

– הלא אַתּם… אַתּם… יוֹרדים לחַיֶיה… שוֹפכים דמה… הלא אַתּם… אנשים משוּנים… רוֹצחים!

והיא גָעתה בּבכי־תּמרוּרים.

ושפרה רצה בּלב מוּרתּח על־פּני הרחוֹב, פּסעה בּחשיכה בּתוֹךְ הבּיצה, קפצה על־פּני שלוּליוֹת המַיִם. הלילה היה שוֹקט וכהה, הלבנה בּאה בּעבים. מתּוֹךְ ריצתה הפכה את פּניה לעֵבר בּית אָביה, חָרקה שיניה והרימה אֶגרוֹף לעוּמתוֹ: “כּךְ איפוֹא? חַכּוּ, חַכּוּ, תּבוֹא מאֵרה בּכם!” רעיוֹן פּרוּע התרוֹצץ כּבּרק בּמוֹחָה, התלקח כּלהבה לפני רוּחַ, נשׂא אוֹתה בּסערה: עכשיו הכּל אָבוּד, חָפשית היא לנַפשה, אֵין מַעצוֹר לפניה. יכוֹלָה היא לעשׂוֹת בּעצמה כּכל העוֹלה על רוּחָה. מי יהין להתייצב בּפניה ולגדוֹר בּעדה? מי מן האנשים הבּוֹערים האֵלה, שהתאַכזרוּ כּל־כּךְ על חַיֶיה, התעללוּ בּהם ולא ידעוּ רחם?… והיא מתמַלאת תּקיפוּת נמרצת וּמשׂטמה עזה, עוֹמדת בּדרךְ ריצתה, הוֹפכת שוּב את ראשה לעבר בּית הוֹריה, שכּבר נתעלם מעֵיניה, וקוֹפצת את שני אֶגרוֹפיה:

– תּבוֹא מאֵרה בּכם!…

וּמוֹסיפה לָרוּץ. יוֹדעת היא, כּי עוֹד מעט ותמוּת, כּי רצה היא אֶל מחוּץ לעיר, אֶל הגשר, לטבּע עצמה בּנהר. ממרחַק הרחוֹב נשמע קוֹל משוּנה וּממוּשךְ, קוֹֹל בּוֹדד בּוֹכה בּדומיית הלילה: “ש ־ פ ־ ר ־ ה!”… אַךְ הקוֹל גוֹוע הרחק ממנה, אֵישם בּחשיכה, ואֵינוֹ מַגיע לאָזניה. אֵין שפרה שוֹמַעת עתּה אֶלָא אֶת קוֹל לבּה הסוֹעֵר, השוֹאֵף נקמה: אֶל הנהר! אֶל הגשר!

ואוּלָם כּשבּאה עד הגשר והגיעה שעתה לעשׂוֹת מַעשׂה שאֵין ממנוּ חזרה, נבהלה נַפשה מאוֹד ואֵימה חשיכה נפלה עליה. וַדאי לָה, כּי הנה בּא הרגע האַחרוֹן, קרב קצה ואֵין מנוֹס ממנוּ. בּעוֹד רגע תּקפּוֹץ אֶל התּהוֹם והכּל יִתעלם מעֵיניה לעוֹלָמים. וּמה יִהיֶה אַחַר־כּךְ, כּשהיא לא תּהיֶה עוֹד?… מבקשת היא לשהוֹת על הגשר עוֹד מעט, לוּא עוֹד שעה קלה, לחַשב אֶת קצה וּלהרהר את הירהוּריה האַחרוֹנים. רוֹצה היא לשווֹת לעצמה אֵת כּל אשר יִקרה אוֹתה אחרי מוֹתה, כּשהיא לא תּשתּתּף עוֹד בּכךְ. בּדמיוֹנה היא רוֹאָה בּוקר־סתיו בּהיר. המוֹני בּני־אָדם נוֹהרים אֶל הגשר, עוֹמדים צפוּפים, מחַכּים וּמצפּים לראוֹת בּמַחזה. והנה סירוֹת־דוּגָה חוֹתרוֹת בּנהר, מתקרבוֹת וּבאוֹת אֶל החוֹף. בּתוֹךְ הסירוֹת נראִים פּני אנשים, גוֹיִים ויהוּדים, שזוּפי־שמש ושרוּיֵי־זיעה, והם טוֹרחים והוֹמים וצוֹעקים אִיש לרעֵהוּ, מוֹשים אֶת גוּפה המת מתּוֹךְ אַחַת הסירוֹת וּמטילים אוֹתוֹ על שׂפת הנהר. והנה חָרדוּ המוֹני הניצבים ממקוֹמם והתחילוּ דוֹחקים את עצמם להסתּכּל בּה. מסתּכּלים בּמַערוּמי גוּפה, בּשׂערוֹתיה המדוּבלָלוֹת, המזוּהמוֹת, בּשדיה הצנוּמים, הגלוּיִים ללא בּוּשה. כּוּלָם מַבּיטים וּתמהים זה אֶל זה ומסַפּרים מַעשׂה שהיה. מַעשׂה בּאַחַד הדייגים שישב בּקיִץ על חַכּתוֹ לדוּג דגים וראָה אוֹתה עוֹמדת על שְׂפת הנהר וּמַבּיטה וּמַבּיטה אֶל המַיִם… הכּל מנַענעים ראשיהם ושוֹרקים בּשׂפתיהם: “אָכן גזירה נגזרה עליה מן השמַיִים, שיהא דינה בּמַיִם!” הלָלוּ שוֹאלים: “נַערה שכּמוֹתה, שפּיקחית היתה, מלוּמדת וקוֹראת בּספרים, מה ראתה לשטוּת זו?” והלָלוּ עוֹנים: “כּל האסוֹנוֹת בּאִים מן הקריאה בּספרים”…

והנה נראתה פראדיל מרחוֹק, רצה וּפוֹכרת ידיה. אַחריה רצה האֵם הקטנה, מחוּתּלת בּמטפּחת חַמה, נוֹשמת בּכבדוּת ועֵיניה מַבליטוֹת מפּחד. ואַחריהן רץ גם האָב, סוּדר כּרוּךְ לצוָארוֹ וּמַקלוֹ בּידוֹ. פראדיל מפַנה דרךְ לעצמה בּתוֹךְ ההמוֹן הצפוּף וּממררת בּבכי: “שפרהלי! שפרהלי אחוֹתי היקרה!”…

והוּא, האִיש הצעיר של חנוּת־הספרים, יעמוֹד בּאוֹתה שעה ליד שוּלחָנוּ ויסיח בּה וּבמוֹתה עם הקוֹראוֹת הצעירוֹת. הנערוֹת תּתמַהנה אִשה אֶל רעוּתה: " מי מילל לזוֹ שכּמוֹתה?" והוּא יענה לעוּמתן: “הוּא אשר אָמַרתּי תּמיד: לא כּכל הבּארישניוֹת בּארישניה זוֹ. עליכן לָדעת, כּי זוֹ היתה בּארישניה אמתּית, שעליה כּוֹתבים בּספרים, בּארישניה אוּמלָלָה”…

ה

למחר בּבּוֹקר יצאה חַמה גדוֹלָה וּמאִירה ושפכה אֶת חוּמה וזהרה על־פּני מרחַב השׂדוֹת הקצוּרים, הנוֹבלים. שפרה מצאה לָה מקום מאחורי הגָדר של אַחַד הגנים, ושם ישבה בּפנים דוֹממים, מאוּבּנים, והתחַממה כּנגד השמש. בּאוֹתה שעה יצאה האֵם ושׂקה בּידה וּביקשה אוֹתה בּשׂדה, עד שהגיעה למקוֹם ישיבתה. עמדה כּנגדה, הסתּכּלה בּה בּרחמים והנידה בּראשה:

– משוּגעת כּזוֹ! בּרחה מן הבּיִת ולָנה בּחוּץ… הלא אֶפשר להצטנן חָלילָה!… לא עצמנוּ עיִן כּל הלילה, בּיקשנוּ אוֹתךְ בּכל הפּינוֹת, וּכבר לא ידענוּ מַה לחשוֹב… נוּ, תּוֹדה לאֵל… חַייִךְ, בּתּי, מוּטב שתּלכי הבּיתה, ותכין לָךְ פראדיל חביתה של בּיצים, ותשתּי תּה ותתחַממי… אני צריכה לָרוּץ אל הגָן, להציל מַה שנשתּיֵיר בּערוּגוֹת מן הצנוֹן והכּרוּב… כּן, כּמעט שכחתּי. אֶפשר תּתאַוי להשיב אּת נַפשךְ בּמלָפפוֹן כּבוּש, וּפתחתּ אֶת החָבית הקטנה, העוֹמדת בּפרוזֹדוֹר. אֵין בּכךְ כּלוּם. המלָפפוֹנים הכּבוּשים יספּיקוּ לָנוּ בּרוּךְ השם, לכל ימי החוֹרף הבּאִים!

בּיום נאֶה מימי האָביב, עם רדת השמש, באה קלארה שפּירא, אַחַת מבּנוֹת בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר, שעם סיוּם הגימנַאסייה נמשכה אַחרי תּנוּעת־המַחתּרת של הפּוֹעלִים, לבקר את החוֹלה מַארק צירקין – חָבר ידוּע־שם במפלָגָה, מוכּה־שחפת, שחזר מחוּץ־לָאָרץ לעיר־מוֹלדתּוֹ, אל בּית אִמוֹ הזקנה. כּדרכה תּמיד בּכניסתה לביִת זה, צעדה אל מיטת החוֹלה על בּהוֹנוֹת רגליה, אַף כּי צירקין שכב עֵר על משכּבוֹ והבּיט לפניו בּעֵינַיִים ליאוֹת, כּתוֹהה בּבדידוּתוֹ על חַיי הבּטלה והשיעמוּם, שמינה לוֹ גוֹרלוֹ בּאַחרית ימיו. בּחדר הסגוּר על חַלוֹנוֹתיו עמד ריחַ שנתיישן, כּבד וחַם, כּזה המוּרגָש בּביִת, שחוֹלה שוֹכב בּוֹ ימים רבּים ללא תּקוָה. אַךְ משנכנסה העלמה הצעירה מן החוּץ בּפניה הזכּים והרענַנים וּפשטה מעליה את מעילה וּמגבּעתּה, כּאילוּ נשב עמה לתוֹךּ האַויר הדחוּס של החדר מַשהוּ מרוּחַ־האָביב הצח. ורק עתּה נַעשֹה מוּבן כּאן, בּבּיִת הבּוֹדד והסגוּר של החוֹלה, לָמה כֹּה נאֶה היוֹם מעֵבר לחַלוֹנוֹת, לָמה כּה רךְ וענוֹג אוֹר השמש היוֹרדת, הזוֹרחַ על הגָדר בחָצר ושוֹקט על גגוֹת הבּתּים שמנגד.

לאַחַר ששאלה קלארה בּשלוֹם החוֹלה ולאַחַר שראתה את האַדמימוּת הלוֹהטת בּלחָייו השחוּפוֹת, שעוֹררה בה מדי פּעם בּפעם רגש של פחד וּמבוּכה כּאֶחָד, ישבה על כּיסא סמוּךְ למיטתוֹ והחרישה. היתה דממה כּבדה, מַכריעה, ששיתּפה בּמַחשבה מעיקה אַחַת גם אֶת העלמה הצעירה וגם אֶת האֵם הזקנה, אִשָה קטנה וּצנוּמה, לבוּשה קפטן של חוֹרף, שעמדה כּאן מן הצד בפנים צוֹמקים ונכנעים לענוּת־נַפשה, עיפעפה בּעֵיניה הזקנוֹת, העגוּמוֹת, ומישמשה בּאַחַד הכּפתּוֹרים שבּבגדה, כּמבקשת בּוֹ אחיזה כּל־שהיא לחַיֶיה הרוֹפפים, – שתּיהן הירהרוּ עתּה בּמות, האוֹרב למראשוֹתיו של החוֹלה, מתּחת לשֹערוֹתיו המגוּדלוֹת, הדלילוֹת, הפּרוּעוֹת על הכּר.

האֵם הזקנה נאנחָה ויצאה בּחשאי מן החדר. כּעבוֹר רגָעים שבה והעמידה על השוּלחָן צלחת תּפּוּחים קטנים אדוּמים.

– אֶפשר רוֹצה האוֹרחת לברךְ על תּפוּחַ? – אָמרה, כּשקמטי פּניה הזוֹעפים הוארוּ בּאוֹר רךְ. – עדיִין נשארוּ לי בּאָרוֹן תּפּוּחים מן החוֹרף.

החוֹלה העלָה על שֹפתיו הצרוּבוֹת כּמין גיחוּךְ גוֹסס.

– הרשי־נא, אִמא, לָאוֹרחת לטעוֹם פּעם אַחַת מן הכּיבּוּד שלָךְ בּלא בּרכה.

הזקנה השפּילה ראשה, אַף היא מתּוֹךְ גיחוּךְ חיור, עמדה רגע וּמישמשה בּכּפתּוֹר שבּקפטנה, ושוּב נסתּלקה מן החדר בּחשאי, כּצל. צירקין התחַזק והגבּיה ראשוֹ מעל הכּר, הציץ בּפני קלארה ואָמַר:

– עם מוּפלָא הן האִמוֹת הזקנוֹת. מופלָאוֹת בּבּרכוֹת העתּיקוֹת שלָהן, בּמסירוּת־נַפשן האִילמת, בּפסיעוֹתיהן החשאִיוֹת…

וּכשחָזר ושכב, הוֹסיף להבּיט בּדוּמייה אֶל פּני הנַערה הנאִים, המגחכים לעוּמתוֹ בּצער מסוּתּר וּברוֹךְ גָלוּי, בּהבּעה חַמה וטוֹבה של אָחוֹת צעירה וּבריאָה לאָחיה החוֹלה, שכּולָה שוֹפעת ניחוּמים ורחמים רבּים. ולבּוֹ נתמַלא רגש חָריף של כּיסוּפים טמירים, זה שהיה תּוֹקף אוֹתוֹ פּעם בּפעם, כּשנַערה זוֹ, התּמימה, הנחמדה, היתה יוֹשבת סמוּךְ למיטתוֹ.

– יוֹם נאֶה להפליא, – אָמרה קלארה אמירה בּאַויר, כּדי לכסות על מבוּכתה ממַבּטיו הקרוֹבים של החוֹלה, וקמה וניגשה אֶל החַלוֹן. צירקין הגבּיה עצמוֹ שוּב מעל משכּבוֹ, זקף ראשוֹ כּלפּי הַחַלוֹן. ראה אֶת האוֹר הרךְ בּחוּץ, המַתחיל לדעוֹךְ קצת עם פּנוֹת היוֹם, אֶת האדמה היבשה, אֶת האִילָנוֹת החשֹוּפים, הזעים בּאַויר הזךְ כּמוֹ בּחלוֹם. כּאֵב עז וּמתוֹק מצץ אֶת לבּוֹ וּנהייה עמוּמה מילאָה אוֹתוֹ עד אֶפס מקוֹם, עד כּדי קוֹצר נשימה. ולא היה צר לוֹ הפּעם להרגיש אֶת עצמוֹ קטן וגוֹוע, מצטמק וּמתמַעֵט עם בּוֹא האָביב הפּוֹרחַ, אֶלָא צר היה לוֹ, כִּי הנה יבוֹא יוֹמוֹ והוּא לא יספּיק לאמוֹר לנַערה הזאת דבר חַם ונרגָש, מַשהוּ מהירהוּרי לבּוֹ הצפוּנים, שיִהיֶה בּוֹ מעֵין מסירת נשמה, מעֵין סיכּום אַחרוֹן לכאֵבו הנעכּר, לחַייו ההוֹלכִים וכלים.

– קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה! קלארה היקרה!…

הנַערה חָרדה אֵלָיו מן החַלון. שמה יצא הפּעם מפּיו של החוֹלה בּנעימה מוּזרה, לא־רגילה, שנשמעה כּזעקת־שבר. אַף החוֹלה עצמוֹ נראָה לה בּרגע זה מוּזר בּיוֹתר מתּוֹךְ ישיבתוֹ על המיטה בּפישוּט ידיִים חשֹוּפוֹת, בּפנים צוֹמקים ולוֹהטים תּחת פּרעוֹת שֹערוֹ המגוּדל, בּברק־עֵינַיִים רצוּץ ונלהב, הדוֹמה לברק מכיתּת זכוּכית, בּנפוֹל עליה קרני השמש.

– אוּלי קשה עליךָ הישיבה, מַארק אלכּסַנדרוֹביץ?

החוֹלה הניע ראשוֹ בּשלילָה, ואַף־על־פּי־כן חָזר ושכב על הכּר, כּשהוּא מוֹסיף להבּיט אֶל הנַערה בּברק־עֵיניו הרצוּץ והנלהב, כּשוֹתה בּצמא אִילם את יפיה, אֶת טוּב לבּה, אֶת המוֹן רחמיה אֵלָיו, מַשהה מַבּטוֹ על קווּצת שֹערוֹת שחוֹרוֹת, שצנחה על רקתה הענוּגָה והעמיקה אֶת חנה, הבליטה את לוֹבן פניה המַאדימים קימעה. צירקין בּיקש לפשוֹט אֵליה שוּב את ידיו ולקרוֹא בּלחש: “כּמה יפה וּנעימה אַתּ, אָחוֹת קטנה!” אֶלָא שנזכּר בּמַחלָתוֹ והעיף עיִן בּזרוֹעוֹתיו הרזוֹת, הדקוֹת והשֹעירוֹת. והוּא פּתח בּדיבּוּר נרגָש וקטוּעַ:

– הלא תּסלחי לי, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה… הרשיתי לעצמי לָשוֹן חָפשית וקראתי לָךְ “קלארה היקרה”… חוּלשה היא בּאָדם… בּיִיחוּד בּאָדם כּמוני, בּמַצבי… ראִיתיךְ עוֹמדת ליד החַלוֹן, כּוּלֵךְ מוּאֶרת בּאוֹר האָביב, המלבלב שם בּחוּץ… והלא מקוֹמךְ עתּה שם, בּחוּץ, ולא פֹּה, בּחדר הסגוּר של אִיש חוֹלה… ובעוֹד חצי שעה תּלכי מכּאן אֶל חַייךְ, אֶל עוֹלָמךְ הצעיר… ואני אְֶשאֵר לכל הלילה בּוֹדד בּיִיסוּרי, רק אני וּמַחלָתי, רק אני ומַחלָתי… הוֹי, הלילוֹת האֵלה!… כּשאִמי מכבּה את האוֹר… מסביב אפילה מַחניקה, דממה מאַיֶימת… ואני מתהפֵּךְ על משכּבי מצד אֶל צד עיֵיף ונחלָש מִתּוֹךְ חוֹם, מִתּוֹךְ זיעה… אָח!

צירקין עשֹה תּנוּעה נרגזת, כּנוֹזף בּעצמוֹ. הדיבּוּר עייֵף אוֹתוֹ, קיצר נשימתוֹ, והוּא הרגיש, כּי כל הדברים שדיבּר עתּה לפני הנַערה אֵינם אֶלָא דברים תּפלים, ידוּעים ונוֹשנים, ולא אֶת אֵלה בּיקש לאמוֹר לָה. הדבר שהוּא רוֹצה להשמיע אוֹתה הפּעם צריךְ שֶיִרחַץ את הלב, שיטהר אוֹתוֹ, שֶיִטוֹל ממנוּ את הזוּהמה הכּבדה, המעיקה עליו.

– הוֹי, קלארה, קלארה הטוֹבה!… מהרהר אני בּבדידוּתי בּימים האֵלה, כּשהאָביב מתדפּק על חַלוֹנִי בּטעוּת: כּמה תּמוּהים וכמה ריקים היוּ חַיי! הנה חָיִיתי, פּעלתּי, התרגשתּי, העמַדתּי עצמי בּסַכּנה… ועכשיו, כּשאני שוֹכב על משכּבי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת ועוֹשֹה את חשבּוֹן נַפשי, נדמה לי כּל זה כּאַשלָיה עצמית ממוּשכת, כּזמר ריק ושוֹמם של תּיבת־זמרה, שעל־פּיו יצאתי לרקד למן ימי עלוּמַי ועד סוֹף ימַי ריקוּד זר ותפל, ללא שוּם קשר בּינוֹ ובין רחשי־לבִּי האמתּים… פּעמים אני רוֹצה לזעוֹק זעקה מרה: הלא זה היה שקר! אחיזת־עֵינַיִים!… היכן חַיי עכשיו? היכן עבוֹדתי, שאִיפוֹתי, שיִהיוּ קרוֹבוֹת ויקרוֹת לי, שימַלאוּ את לבּי כּאֵב וצער על שאני הוֹלֵךְ מהן לעוֹלָמים?… כּל זה כּאִילוּ אֵינוֹ. הכּל פּג, הכֹּל נאלח אֵצל האִיש הגוֹסס…

צירקין נשתּתּק וזקף אֶת עֵיניו הלוֹהטוֹת כּלפּי התּקרה. כּדֵֵי להפסיק את הדוּמייה הכּבדה, מצאה הנַערה הנבוּכה אֶת לבּה להשמיע דבר:

– מבינה אני ואֵיני מבינה את דבריךָ. מדבּר אַתּה על העבוֹדה, עבוֹדתנוּ, שנתרחַקתּ ממנה… אבל… הלא שוּם אִידיאָה אֵינה דוֹרשת מן האָדם, כִּי בּזמַן מַחלָתוֹ, בּשעה שהוּא…

– לא, לא זאת! לא זאת! – קרא צירקין בּלחש, מתּוֹךְ רוֹגז כּבוּש, והניע בּידוֹ. קלארה הבּיטה אֵלָיו מַחרישה וּמִשתּוֹממת. לאַחַר דוּמייה קצרה חָזר החוֹלה ודיבּר:

– אֵיני יוֹדע, מֵַאַיִן בּא לי הרצוֹן פּתאוֹם לדבּר לפנַיִךְ על עצמי, על חַיי? ראִיתי אוֹתךְ עוֹמדת ליד החַלוֹן, לאוֹר השמש, ואָמַרתּי אֶל נַפשי: הנה אני מת, ואַחרי יִישאֵר האָביב, העֵשֹב הרךְ, שֶאַךְ התחיל לצמוֹחַ ולהוֹרִיק. אַתּ היא הסמל לכךְ… ונכסַפתִּי פִּתאוֹם, כִּי תּדעי אֶת חַיי יוֹתר משאַתּ יוֹדעת, כִּי תּדעי אֶת חַיי יוֹתֵר משאַתּ יוֹדעת, כִּי תּדעי את האמת. מי יוֹדע, אֶפשר לאַחַר זמן, כְּשתּרחיקי לכת בּחַייךְ, יעלה בּין שאָר זכרוֹנוֹת נעוּרַיִךְ גם זכרוֹני לפנַיִךְ. יֵש לי אֵם זקנה, שנַפשה קשוּרה בְּנַפשי, המבינה לעקת־לבִּי יוֹתר מאחרים, אַף כִּי אִשה פּשוּטה היא, אַךְ היא לא תּאריךְ ימים אַחרי. יֵש לי גם אַחים ואחָיוֹת בּאמריקה, המכלכּלים אֶת שֹיבת אִמנוּ בּכבוֹד, המכלכּלים גם את מַחלָתי, אַךְ אֵלה רחקוּ ממני, הפליגוּ בּעסקיהם וּבעשרם. לא כן אַתּ… אָמנם בּאה אַתּ לבקרני רק כּדי לקיֵים מצוָה, מצוַת חברים, אבל אלוֹהים חננךְ לב טוֹב ורחוּם, פּתוּחַ לצערם של אחרים, לצערי וּכאֵבי… אני רואֶה ואני מרגיש זאת… וגם נפש טהוֹרה וּתמימה לָךְ… לא אכחד ממךְ, כִּי גוֹרמת אַתּ לי עוֹנג נַעלה בּביקוּרַיִךְ, ואני מתרגש תּמיד וּמצפּה בּכליוֹן־עֵינַיִים לבוֹאֵךְ… הן לא תכעסי עלי, שאני מדבּר אֵלַיִךְ כּדברים האֵלה… ואוּלָם לא זה בּלבד רציתי לאמוֹר לָךְ… הנה אָמַרתּ כּאן: אִידיאָה… רוֹאָה אַתּ כּל הַחַיִים מרוּכּזים בּמלָה נאָה זוֹ… לפנים חָשַבתּי גם אני כּמוֹךְ, והמלָה הנאָה הזאת עמדה בּמרכּז חַיי, הבריקה לנגדי וסינוורה אֶת עֵינַי, לבל אֶראֶה, כִּי נוֹלַדתּי אָדם חָלוּש, אָדם… עוֹד קוֹדם שנבראָה האִידיאָה בּשבילי, הלא נבראתי אדם… זכוּרני, כּשהיִיתי נַער… הוֹי, אֵיזוֹ תּקוּפה סועֶרת היתה לי אָז! הדבר התחיל בּזה, שלמקוֹמנוּ הגלוּ מעיר־הפּלךְ עלמה צעירה אַחַת, שנחשדה בּפעוּלָה אסוּרה. זוֹ היתה אַחַת מאוֹתן הצעירוֹת, שהיוּ מתגלוֹת בּימים ההם בּעיירוֹת היהוּדיוֹת כּסנוּניוֹת הראשוֹנוֹת, המבשֹרוֹת אֶת בּוֹא האָביב. עכשיו כּבר בּאה על שֹכרה והיא נמַקה בּסיבּיר… ואָמנם מַשהוּ מקסם האָביב היה בּה, מרענַנוּתוֹ, מריחוֹ המשכּר… יפה היתה, ענוּגָה ואַמיצה כאֶחָת, צוֹעֶדת בּאמוּנה וּבבטחָה לקראת העתיד, מוֹשכת אַחריה את צעירי העיר, תּלמידי הגימנַאסייה עם האֶכּסטאֶרנים, בּעֵיניה המלבּבות, הקוֹראוֹת ומעוֹדדוֹת, המַבטיחוֹת אֶת כּל טוּב העוֹלָם. אַף אני, נַער בּן שבע עֶשֹרה בּימים ההם, לבִּי היה נפעם ויוֹצֵא אַחריה, כּשהיִיתי רוֹאֶה אוֹתָה עוֹברת לפני חַלוֹנוֹת בּיתנוּ… עכשיו, כּשאני מַבִּיט בּךְ, אני נזכּר בּקלסתּר־פּניה. יֵש דמיוֹן רב בּפני שתּיכן. ואוּלי דמיוֹן זה מעוֹרר אוֹתי לדבּר אֵליִךְ כּךְ, כּאִילוּ היִיתי מדבּר אֵליה… הלא היא שהכניסה אוֹתִי לתוֹךְ כּל העניין. מתּחילָה רק נתנה עֵיניה בּי: נַער מנַערי העיירה, חיור וּביישן, העוֹבר לתוּמוֹ בּרחוֹב וּספרים תּחת זרוֹעוֹ. ואוּלָם בּי עשֹתה תּשֹוּמת־לבּה אֵלי רוֹשם אַחֵר. בּלבּי צמח רגש חָדש, הכּוֹבֵש הכּל, וּמאָז התהלכתּי בּערפל חם, שקוּע בּחלוֹמוֹת וּבכיסוּפים חדשים, אשר לא ידעתּי מעוֹדי. זה היה אֶצלי סוֹד נוֹרא, כּמוּס וחָתוּם בּעוֹמק לבּי. זוֹכֵר אני את הרגע הראשוֹן, שבּוֹ זכיתי לראוֹתה מקרוֹב: לפתע פּתאוֹם, בּלי אשר ציפּיתי לכךְ, נכנסה לביתנוּ עם אַחַד הצעירים בּדבר תּרוּמה לספרייה עממית, שיִיסדה בּעירנוּ. לא האמַנתִּי לנס אשר כּזה, וּפנַי ניצתוּ בּאֵש. ואַף־על־פּי־כן כּבשתּי את עֵינַי בּספר, הפּתוּחַ לפנַי, לא הנידוֹתי עפעף, כּמי ששקוּע כּוּלוֹ בּעניין עמוֹק ואֵינוֹ עשֹוּי להסיח דעתּוֹ לדברים בּטלים, לאֵיזו נַערה זרה… מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ פּישפּשתִּי בּעיר והבאתי לביתנוּ כּל מיני ספרים כּבדי־עניין וּקשי־הבנה, מאוֹתם הקרוֹבִים לאמוּנוֹתיה ודעותיה של הַנַערה המוּפלָאָה, והיִיתי יוֹשב עליהם שעוֹת ארוּכּוֹת, מעיֵין ומעיֵין בּמקוֹם אֶחָד, מחַכּה וּמייחל בּלב כּלה, אוּלי יחזוֹר ויִישנה הנס והיא תּבוֹא עוֹד פּעם אֵלינוּ בּדבר תּרוּמה שנייה לספרייה שלָה, ואָז תּראֶה ותדע בּמה אני עסוּק… כּמה פּעמים היִיתי יוֹשב בּלילוֹת על משכּבי, פּוֹתח אֶת תּריס החַלוֹן המוּגָף וּמציץ לחוּץ, מצפּה בּלב דוֹפק כּי הנה יִישמַע על מדרכת־הקרשים קוֹל צעדיה המהירים והנמרצים וּלנגד עֵינַי יוֹפִיעוּ שֹמלָתה האפוֹרה והסוֹכךְ הקטן הלָבן שבּידה, ששניהם נתחבַּבוּ עלי וּבהם הגיתי יוֹמם וָלָילָה. ידעתּי, כִּי מאַחרת היא לָשוּב בּכל לילה אֶל בּיתה מעבוֹדת־הקוֹדש שלָה. כל הרחוֹב כּבר היה ישן, ורק אני היִיתי עֵר יחידי בּתוֹךְ הדממה, יוֹשב על משכּבי לאוֹר הלבנה החיורת, מוֹשךְ את השֹמיכה על כּתפי, זוֹקף צוָארי הכּוֹאֵב אֶל החַלוֹן ורוֹעֵד בּכל בּדי עוֹרי. וּפעם אַחַת נגלתה בּחוּץ, ממוּל חַלוֹני, בּלוית צעיר גבה־קומה בּחוּלצה אדוּמה. היא עברה בּפסיעתה המהירה ודיבּרה בּקוֹל נמרץ, וּבדרךְ־הילוּכה הרכּינה את ראשה סמוּךְ אל בּן־לויתה וצחקה צחוֹק רם, עליז, בּכל לב. הד צחוֹקה, שהתגלגל בּתוֹךְ האַויר השוֹקט של הלילה, בּתוֹךְ שפע האוֹרה של הלבנה, צלל שעה ארוּכּה בּאָזנַי, כּחמדה גנוּזה, שנחשֹפה פּתאוֹם לפנַי מקרוֹב בּכל קסמה הרחוֹק. אַחַר־כּךְ, כּשנתעלמה מעֵינַי, כּבשתּי ראשי בּכּר, נשכתּיו וּבכיתי בּכי־תמרוּרים נחנק, בּכי אַהבה וקנאָה של נַעַר אוֹבד…

צירקין הפסיק רגע סיפּוּרוֹ והבּיט אֶל הנַערה בִּברק־עֵיניו הרצוּץ. הוּא ניסה לגחךְ על מַדוּחי נעוּריו, אֶלָא שהגיחוּךְ רעד רעידה משוּנה על שֹפתיו הצרוּבוֹת, הנרגָשוֹת.

– התוַדעתִּי אֵליה ונַעשֹיתי קרוֹב למחיצתה בּראשית האָביב, ואוֹתוֹ העוֹלָם, שהכניסה אוֹתי לתוֹכוֹ, היה זר וחָדש לי, מוֹשֵךְ וּמגָרה וּמַפליא את הלב. היִיתי שיכּוֹר מכּל אשר ראיתי ושמַעתּי, כּמוֹ מיין חָדש תּוסס. גם עכשיו, כּשאני רוֹאֶה כּאן, בּעירנוּ, ליל־ירח של אָביב, בּרחוֹב השטוּף אוֹר לָבן קוֹפאת צינה צחה, עגָלה בּודדה משקשקת בּאוֹפניה על־פּני רגבי־הבּוֹץ המַגלידים, צעירים רצים אֶל תּוֹךְ הלילה, נלהבים בּשֹיחָה סוֹעֵרה, מנַענעים ידיהם, – מיד אני נזכּר בּאוֹתם הלילוֹת שלָנוּ. כּוֹבעים כּחוּלים של סטוּדנטים, חוּלצוֹת אדוּמוֹת של אַברכי־משי מגדלי־זקן, מַארכּס ואֶנגלס, “מַה לעשֹות?” של טשרנישבסקי, ספרי פּיסַאריֶיב החריפים והחוֹתכים, האַכזרים בּבהירוּתם, “האָבוֹת והבּנים” של טוּרגניֶיב, בּאזארוֹב העיזוּז והקשה, ההוֹרס לבלע את הקוֹדש… ההגיוֹן והרצוֹן שוֹלטים בּכּל… שיחרוּר החַיִים מכּבלי העבדוּת… הבּוּז לחַלָשים ולמפגרים!… העוֹלָם – בּית־חרוֹשת, ועיקר החַיִים – עבוֹדה, עבוֹדה, עבוֹדה… ועל כּל אֵלה מנַצחת עלמה צעירה, הדוּרה, פּוֹרחת, מלבּבת בּעֵיניה היפוֹת, בּמאוֹר פּניה הנמרצים, בּשֹער ראשה הנָאֶה, השחוֹר והרךְ, המבשֹם את הלב ומצוֹדד את הנפש. ואני – אני נַער אוֹבד. אני כּרוּךְ אַחריה, שוֹאֵף צעדיה, ולבִּי נוֹהה וגוֹוע בּכל רגע ורגע. נפרדתּי מכּל העוֹלָם בּשבילָה. אֵינִי ישן בּלילוֹת. האדמה נשמטה מתּחת רגלי, ואני מבקש פּתרוֹן לחלוֹם־חַיי בּין כּוֹכבי השמַיִים. חָדלתִּי להאמין בּאלוהים, ואַף־על־פִּי־כן אני מתפּלל לפניו בּלילוֹת, בּהתעטף עלי נַפשי. ולָה לֹא העזתּי לגלוֹת אֶת המעט מכּל אשר בּלבּי. אֵיככה?… בּוֹשתּי בּפני עצמי. בּוֹשתּי, כִּי בּשעה שכּל העוֹלָם כּוּלוֹ עוֹמֵד להיכּנס לבריאָה חדשה, להשליךּ את נַפשוֹ אל תּוֹךְ סערה גדוֹלה, לקדש את שם האָדם בּרבּים, הרי אני מתייחד בּצינעה עם הירהוּרי שלי, עם הירהוּרים קטנים ונקלים של בּשֹר וָדם… היִיתּכן דבר אשר כּזה? והיוּ רגָעים, שנַעשֹיתי קטן ונבזה בּעֵיני עצמי, וּברגעים ההם נשבּעתּי לקבּוֹר אֶת סוֹדי בּלבּי. אַל יִיוָדע קלוֹני לה… ואָמנם כּךְ היה סוֹפוֹ של דבר: מקץ שנה יצאה מעירנוּ ונעֶלמה ממני לעוֹלָמים, בּלי דעת שמץ דבר מכּל אשר חוֹללָה בּקרבּי. שנה תּמימה עבדתּי עמה בּשביל העוֹלָם, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ לא היה כּדאי לי אֶלָא בּשבילָה. לבִּי פּירפּר בּקרבּי, מיחָה בּכל עוֹז העלוּמים, כּלה לחַיִים, למרוֹם אָשרוֹ של האָָדם, ואני המַתּי אוֹתוֹ… הוֹי, כּמה נוֹאַלתּי וכמה חָטאתי לעצמי!… זה היה החטא הקדמוֹן הפּרטי שלי, שממנוּ בּאוּ תּוֹצאוֹת לכל ימי חַיי… יוֹדעת אַתּ, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה? בּלילוֹת האפלים ללא שינה, כּשאני הוֹגה בּכל מַה שעבר עלי מאָז ועד עתּה, מזמזם בּאָזני ולא ירפּה ממני פּסוּק אֶחָד ישן־נוֹשן, שלָמַדתִּי בּימי ילדוּתי: “אשר עשֹה האלוֹהים את האָדם ישר והמה בּיקשוּ חשבוֹנוֹת רבּים”…

צירקין הרים ידוֹ והניעה בּאַויר מתּוֹךְ אנחה. שרווּל כּותּנתּוֹ הוּפשל, ונחשֹפה זרוֹע רזה ודקה, מכוּסה שֹערוֹת שחוֹרוֹת, שהבליטוּ את הרזוֹן. קלארה ראתה, כּי החוֹלה השגיחַ בּמַבּטה ונחפז למשוֹךְ את השרווּל מתּוֹךְ התרגשוּת יתירה, כּדי לכסות על זרוֹעוֹ החשֹוּפה. מיד הזיזה את כִּיסאָה אֶל מיטתוֹ, פּשטה את ידה ונגעה בּאֶצבּעוֹתיה הלבנוֹת והענוּגוֹת בּידוֹ הרוֹעֶדֶת, אכוּלת החוֹם.

– אבל, מַארק אלכּסנדרוֹביץ, אִילוּ ידעתּ… אנשינוּ מדבּרים בּלָשוֹן אַחרת עַל חַיֶיךָ… אִילוּ ידעתּ, כּמה מַעריצים אנַחנוּ אוֹתךָ, מַצִיגים אוֹתךָ למוֹפת!

החוֹלה הבּיט רגע אל תּוֹךְ עֵיניה של הנַערה, המַשהה עדיִין את ידה הלבנה על ידוֹ המַאדימה. וּפתאוֹם שמט את ידוֹ ממנה ופניו קדרוּ.

– ידעתּי, ידעתּי! – אָמַר בּמרירוּת גלוּיה, רוֹגזת. – אבל מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לי השקר הזה? הלא זה שקר, שקר! לא עשֹיתי שוּם דבר בּחַיי בּאמת וּבאמוּנה, בּלבב שלם, שאֶהיֶה ראוּי לכל אוֹתם הפּזמוֹנוֹת, ששרים עתּה אַחרי, לכל אוֹתה ההערצה התּמימה, האוילית בּעֶצם, שפּרחי המַחתּרת ואִינטליגנטים קרתּניים מַעריצים אוֹתי!… ועל כּל זאת – מַה תּתּן התּהילה הכּוֹזבת לאָדם גוֹוע בּמיטב ימיו, הפּוֹשט מעל משכּבו אל הלילה האָפל, האִילם, את זרוֹעוֹתיו הצנוּמוֹת כּשֹחיפי־עֵץ?… והתּהילה כּוֹזבת היא, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה, כּי בּשקר יסוֹדה… מיוֹם שעזבתּי את עירי ואֶת בּית־אָבי נסתּרה דרךְ־האמת ממני, נתעֵיתי בּשוא… יש רגָעִים… אֵלי, אֵלִי! מַה נתנוּ ללבּי כּל אוֹתה ההתלהבוּת המדוֹמה, כּל אוֹתה הרגשנוּת הריקה, כּל אוֹתוֹ השאוֹן הזר, שנסתּבּכנוּ בּהם אני וחבירי? שוֹאֵל אני עתּה אֶת עַצמי: מַה נתנוּ כּל אֵלה ללבּי?… הרעשנוּ עוֹלָמוֹת… הכרזנוּ שביתוֹת של פּוֹעלים… שלחנוּ נערים תּמימים לירוֹת בּפקידי־משטרה מטוּמטמים… וכל מַערכת־החַיִים שלָנוּ, האַוירה שבּה חָיִינוּ ונשמנוּ? חדרים מלאים עשן סיגָריוֹת, מוֹחוֹת בּוֹערים בּתוֹךְ ערפל קר, דיבּורים מפוֹצצים, ויכּוּחי־סרק שהנפש לא תּימלא מהם… בּחורים פּרוּעֵי־שֹיער ובחוּרוֹת בּלוֹת, חמוּצוֹת־פּנים ומחוּסרוֹת־שינה, המבקשוֹת בּסתיו את אביב־חַיֵיהן האָבוּד… והכּל מדבּרים, כּל לָשוֹן ממַללת עַל מַה שידוּע לך מכּבר, שכּבר היה לך לזרא עד כּדי זוָעה. מדבּרים כּל הימים וכל הלילוֹת על החַיִים, על קלקלתם ועל תּיקוּנם. אבל מה בּעֶצם החַיִים? דיבּרתּי לכל חבירי בּלשוֹן אַתּה, ישנתּי עמהם בּמיטה אַחַת, חָתכנוּ אֶת פּתּנוּ מלחם אֶחָד, וּבֵין כּל אֵלה לא מצאתי לי אָדם קרוֹב, אשר יֹאבה לפרוֹש עמי לקרן־זוית, למַען אסַפּר לוֹ את נגעֵי לבּי, את ספקוֹתי, את עגמַת נַפשי, המתעטפת בּיגוֹן הבּדידוּת… זוֹכר אני: קיבּלתי מכתּב מבּיתי, כּי אָבי מת. אָבִי היה יהוּדי מַשֹכִּיל, צנוּעַ ושוֹקֵט. עצוּב תּמיד, נוֹחַ לביתוֹ ולילָדיו, בּעל עֵינַיִים טוֹבוֹת, מהוּרהרוֹת. עד ימיו האַחרוֹנים היה כּוֹתב לי אֶת מכתּביו בּלשוֹן־הקוֹדש: “בּני היקר שאָהבה נַפשי”… סיפּרתּי את צערי לחבירי. הלָלוּ שמעוּ בּקרירוּת זרה, והלָלוּ גם לא שמעוּ והוֹסיפוּ לדבּר את דיבּוריהם, כִּתמוֹל־שילשוֹם. נמלאתי עֶלבּוֹן יוֹקד ודיבּרתּי אליהם דברים מרים, והם פּנוּ אֵלי עוֹרף ועזבוּני אַחַד אֶחָד. בּלילה ההוּא, כּששכבתּי על משכּבי עם אֶחָד מחבירי, הסיבּוֹתי פּנַי ממנוּ וגעיתי בּבכי, כּיֶלֶד עזוּב. ראִיתי בּדמיוֹני אֶת אִמי האַלמנה, ענייה, סוֹעֵרה, מתהלכת בּדוּמיית הלילה לאוֹר הנר כּצל, ניגשת וכוֹפפת עצמה אֶל עריסת אָחי הקטן ומבכּה עליו, על היתוֹם הקטן. ואני, בּנה הבּכוֹר, בּחוּר מגוּדל וּפרוּע, עוֹמד כּאן בּתוֹךְ בּחוּרים אחרים מגוּדלים וּפרוּעים וטוֹעֵן בּלב ריק וּבגָרוֹן ניחָר, כּי החַיִים אֵינם טוֹבִים, הַחַיִים צריכים תּיקוּן, החברה האנוֹשית היא בּכל רע… חבירי התהפּךְ מצד אֶל צד, נהם אֶל ערפּי נהימה רוֹגזת, וּפתאוֹם קפץ על האָרץ ועמד לעשן סיגָרייה בּחשיכה. נשתּתּקתּי, וקוֹר חילחל בּלבּי עד אוֹר הבּוֹקר.

קלארה קמה נרגשת מעל הכּיסא ועברה בּדוּמייה אֶל החַלוֹן. היוֹם כּבר רפה לערוֹב והאַויר בּחוּץ האדים. צללי־עֶרב ראשוֹנים טיפּסוּ ורעדוּ על הקיר ממוּל הַחַלוֹן. הַחַיִים נדמוּ עתּה לנַערה מוּזרים וּמסובּכים. כּל מה שהיה בּרוּר וּמוּצק מיטשטש וּמתרוֹפף, וחידה סתוּמה, שפּתרוֹן אֵין לָה, מרחפת על הכּל. צירקין נשם בּכבדוּת והרים את ידיו למַעלָה. נראֶה היה בּתוֹךְ צללי העֶרב, השטים וּממַלאים את החדר, כּמתפּלל וּמבקש על ימיו, שעברוּ ללא אַהבה, ללא חנינה ורחמים. שרווּלי כּוּתּנתּוֹ הוּפשלוּ שוּב על זרוֹעוֹתיו הרזוֹת, ואוּלָם הפּעם לא השגיח בּכךְ והוֹסיף לדבּר בקוֹל שפל ועיֵיף, כּאִילוּ מתּוֹךְ שויוֹן־נפש.

– אִי אַתּ יוֹדעת, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה, את מַחשבת האָדָם ההוֹלֵךְ למוּת ואַחריו אֵין הוּא מַשאיר כּלוּם. אִילוּ אָהבתּי דבר בּחַיי בּכל לבּי, בּרטט הנשמה, ועכשיו, כּשאני פּוֹרש מן הַחַיִים, צריךְ היִיתי לפרוֹש גם ממנוּ, – וַדאי שצערי היה אַחר, צער נַעלה, המרוֹמם ומזכּךְ גם את נפש הגוֹוע. ואִילוּ עתּה, כְּשאני מַשאִיר מֵאַחרי חַיִים ריקים ושוֹממים, ריק ושוֹמם גם צער הפּרישה מהם. וחַיי היוּ ריקים…. כּמה פּעמים, בּמשך ימי פּעוּלתי, נתפּסתּי וישבתּי בּבית־האסוּרים, ועל־ידי כּךְ נתפּרסם שמי לתהילה בּקרב אנשינוּ, כּפי שאַתּ קוֹראת להם. ואוּלָם עכשיו, כּשאני מהרהר בּימים ההם, אני מוּכרח להוֹדוֹת בּפני עצמי, כּי נתפּסתּי על דברים בּטלים… זוֹכר אני: פּעם אַחַת ישבתִּי בּתפיסה עם חבוּרה שלימה משלָנוּ. בּימים ההם כּבר היתה עצוּרה בּלבּי מעֵין חימה אִילמת, כּבדה וּמדכּאָה. בּעוֹמק לבּי היִיתי רחוֹק ונבדל מכֹּל חבירי, וּשאֵלה קשה הציקה לי בּמסתּרים: על מה ולָמה אני מוֹסר את נַפשי ואֶת חוּפשתי?… ואֵירע אָז בּתפיסתנוּ דבר היוֹצא מגדר הרגיל. בּתוֹכנוּ ישב עֶלם צעיר מוּזר בּהליכוֹתיו, שתקן ועצוּב־רוּחַ, שנראָה כּמתרחק מֵאִתּנוּ בּעצבּוֹ וּבשתיקתוֹ. היה פּוֹרֵש לקרן־זוית וּמַבּיט אֵלינוּ משָם כּציפּוֹר בּוֹדדת, שנפלה לתוֹךְ כּלוּב של עוֹפוֹת זרים. לא ידענוּ, מי הוּא ועל מה נתפּס, והוּא עצמוֹ היה משתּמט בּשתיקה עקשנית וזועֶפת משאֵלוֹתינוּ. והגיע הדבר לידי כּךְ, שחָשדנוּ בּוֹ, שמא בּלש הוּא, שהכניסוּהוּ למחיצתנוּ להתחַקוֹת על צפוּנוֹתינוּ. והנה היה מעַשה בּאַחַד הימים, עם דימדוּמי עֶרב. קטטה נפלה בּינינוּ וּבין המפקח על בּית־האסוּרים, והלָה נזף בּנוּ מתּוֹךְ זילזוּל, כּי אֵין אָנוּ נחשבים בעֵיניו כּאסירים פּוֹליטיים, אֶלָא כּיהוּדוֹנים מתמרדים. היִינוּ נסערים והתרגשנוּ בּיוֹתר. וּפתאוֹם קם העֶלם השתקן והתחיל לדבּר. כּוּלָנוּ עמדנוּ סביבוֹ ושמַענוּ והשתּוֹמַמנוּ. מדוּכּאִים היִינוּ בּמאוֹד, ואִיש מאִתּנוּ לא מצא עוֹז בּנַפשוֹ להפריעוֹ, להתל בּוֹ וּלהשתּיקוֹ. והעֶלם דיבּר בּתוֹךְ חצי־האוֹפל של התּא, לאוֹר העששית הקטנה, המַבליחָה ממרוֹם התּקרה, דברים קשים, שנראוּ לָנוּ מתּחילה רחוֹקים, כּאִילוּ שלא מן העניין. לחָייו הדלוֹת האדימוּ ועֵיניו בּערוּ בּשֹנאָה לוֹהטת – לָנוּ ולָעוֹלָם הנכרי, הגוֹיִי, הרע והאַכזרי, שאָנוּ מַלעיטים אוֹתוֹ על־כּרחוֹ, למרוֹת רצוֹנוֹ, מבּשֹרנוּ ודמנוּ, מכִּשרוֹנוֹתינוּ, מכֹּל הירוּשה היהוּדית, שהנחילוּ לָנוּ אבוֹתינוּ. וכךְ היה מתמַרמר והוֹלךְ, עד שהפליג בּדיבּוּרוֹ לספירה שהיתה זרה וגם פּסוּלָה לרבּים מאִתּנוּ – אֶל העם היהוּדי וגוֹרלוֹ הנצחי, אל אֶרץ־מוֹלדתּוֹ הקדוּמה, העזוּבה והשוֹממה, שרק היא מקוֹם חיוּתנוּ, מקוֹר כּבוֹדנוּ בּעבר וּבעתיד, ואָנוּ מתכּחשים לכל זאת, מזלזלים בּעצמנוּ, כּאִילוּ היִינוּ אסוּפים מן השוּק, מַמזרי־עוֹלָם… וּכשגָמַר, ואנַחנוּ עוֹמדים סביבוֹ כּנזוּפים וּמוּצלָפים, פּנה מֵאִתּנוּ, ניגש אל סוּגר החַלוֹן הקטן, תּמךְ ראשוֹ בּוֹ וגָעה פּתאוֹם בּבכי, כּתינוֹק נעלָב לאַחַר שכּילָה את חמתוֹ בּמַעליביו.

– אבל… הלא זוֹהי אוּטוֹפּייה של בּעלי־הזייה! –אָמרה קלארה כּאילוּ לעצמה, כּוּלָה תּוֹהָה וּמבוּלבּלת.

החוֹלה לא ענה על זה כּלוּם. נראה היה, כּי נתוּן הוּא עדיִין לזכרוֹנוֹתיו ולהלָךְ־הירהוּריו, שאֵלה עוֹררוּ בּקרבּוֹ. לאַחַר רגעֵי דוּמייה חָזר לדבּר בקוֹל נחלָש, כּמי שהוֹציא כּבר את כּל רוּחוֹ.

– רק עכשיו, כּשימַי ספוּרים ואני מַרגיש את קרבת המות, אני מתאַמץ לָבוֹא לידי סיכּוּם כּל־שהוּא, לַעשֹוֹת את חשבּוֹן־נַפשי, ואֵינִי יכוֹל. חשבּוֹני ריק, אַיִן ואֶפס… אני כּלוּם לא היה לי בּחַיי, שיֶהמה לבּי עליו, שאוּכַל לבכּוֹת עליו, כּמוֹ שבּכה העֶלם ההוּא.. כּל ימַי היוּ נַפתּוּלי־שוא ומַדוּחים… שיקרתּי גם לעצמי וגם לאחרים… אָהבתּי את הנַערה הראשוֹנה, היחידה, שנגלתה עלי בּאביב חַיי, – וּביקשתִּי לאַהבתי כּסוּת־עֵינַיִים בּמַאטריאַליזם ההיסטוֹרי, שהוּא עתּה לי לגוֹעל־נפש. והנה היא נמַקה בּסיבּיר, אוּלי כּבר אֵיננה, ואני מוֹנה את ימַי האַחרוֹנים, חָרד עליהם בּמסתּרים כּעני על פּרוּטוֹתיו הספוּרוֹת, וּמפחד מפּני החשיכה… ואוּלָם… לָמה כּל התלוּנוֹת המאוחָרוֹת האֵלה? הבל הבלים, בקבר אֵין אַהבה, אֵין בּכי, אֵין אמת ואֵין שקר… צריך למוּת… הנה הלילה כּבר בא…

החוֹלה הוֹציא מלבּוֹ אנחה קצרה, כּעֵין סיוּם רפה־אוֹנים לשֹיחָתוֹ, ונשתּתּק. הנַערה הוֹסיפה לעמוֹד ליד החַלוֹן נבוּכה ועגוּמה, עצמה את עֵיניה, כּמבקשת לרכּז את מַחשבוֹתיה הנרגָשוֹת, וכאשר חָזרה וּפקחה אוֹתן, כּבר היה חוֹשךְ מסביב, כּאִילוּ בּן־רגע כּבה אוֹר היוֹם. אֵצל מיטת החוֹלה נראתה האֵם הזקנה.

– מוֹטילי, אֶפשר שאַעלה אוֹר? הלא החשיכה מַזִיקה לְךָ¹.

– כּן, אִמא, העלי אוֹר. והלילה תּשבי ליד מיטתי עד אשר אֵירדם. אוּלי בּכל זאת אֵירדם.

– אֵשב, בּני, בּוַדאי אֵשב.

לאַחַר שהדליקה הזקנה את העששית, הציצה בּפניו הליאִים של החוֹלה והניעה בּראשה.

– לא היִית צריךְ להרבּוֹת שֹיחָה בּני. הנה לא נתת את האוֹרחת לטעוֹם מן התּפּוּחים וגם לבריאוּתךָ הריעוֹת.

החוֹלה העלָה על שֹפתיו מעֵין גיחוּךְ והבּיט אל קלארה בּברק־עֵיניו הרצוּץ. לאוֹר העששית נראָה בּרק זה מעוּמעם וּמוּזר, כּאִילוּ קיבּל מן האֵש נוֹגה חָדש, לילי.

– אָמנם כּן, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה. אוֹתךְ לא נתתּי לטעוֹם מן התּפּוּחים וּלנַפשי רק הריעוֹתי… לָמה עשֹיתי כּן? למה הדיבּורים התּפלים האֵלה אַחרי כּכלות הכּל?… אִיולת היא הקשוּרה בּלב האָדם, האלוֹהים עשֹה אוֹתוֹ ישר, והוּא מבקש חשבוֹנוֹת רבּים… ואַת סלחי־נא לי, שהלאֵיתיךְ יוֹתֵר מדאי². בּשעה זוֹ טוֹב כּל־כּךְ לטיֵיל בּחוּץ לרוּחַ העֶרֶב…

האֵם הזקנה עמדה בּפניה הדוֹאגים כּמַמתּינה, כּשהיא ממַשמשת בּכפתּוֹר קפטנה. קלארה הרגישה, כִּי זרה היא וּמיוּתּרת כּאן, בִּמחיצתם של האֵם וּבנה, וּמתּוֹךְ הרגָשה כּבדה מיהרה להיפּרד מהם ולָצאת.

א

עכשיו שמוֹ: מוֹאִיסיי פיֶראפּוֹנטוֹב, על שם הכּוֹמר המטבּל, שאִימץ אוֹתוֹ לוֹ לבן. ואוּלָם כּשהכניסוּהוּ בּבריתוֹ של אַברהם אָבינוּ, קראוּ שמוֹ בּישֹראֵל: משה בּרב סנדר. בּני־עירוֹ היהוּדים קוֹראִים לוֹ שלא בּפניו “מוֹשקיֶלי־חזיר”, ותגרי השוּק, הקוֹנים ממנוּ זיפי חזירים, עוֹשֹים לוֹ חוֹנף, טוֹפחים על שכמוֹ בּיד מקרבת ודוֹחָה ואוֹמרים: "אִי לךָ, מוֹשקי, הלא ראש יהוּדי עליךָ, תּיפח רוחךָ! "

מוֹשקילי־חזיר הוא גבר אַמיץ כּבן שלוֹשים, גבה־קוֹמה וּרחַב־כּתפיִים, מבוּסס ומאוּשש. פּרצוּף־פּניו השזוּף והמוּצק, שֹער ראשוֹ הערמוֹני, הקצוּץ על ערפּוֹ בּקו ישר, זקנוֹ הגָזוּז כּעֵין מַטאטא, חוֹטמוֹ הקצר ומַבּט־עֵיניו השוֹקט והבּוֹטחַ – כּל אֵלה עשֹוּיִים להשכּיח בּוֹ את צוּרת היהוּדי. מוֹסיפה לכךְ גם תּלבּשתֹּו, המעידה על מלאכתּוֹ, מלאכת טבּח של חזירים: בּימי הקיִץ – קפטן־בּד כּחוֹל, מַבהיק משוּמן, עם קפלים מחציוֹ וּלמַטה, וּבימי החוֹרף – פּרוָה לבנה של כּבשֹים, ללא חיפּוּי, אַף זוֹ מַצהיבה מכּתמי־שוּמן. אִשתּוֹ אַבדוֹטיה, בּת־טבּחים עירוֹנית, בּשֹרנית ודדנית, דוֹמה לוֹ בּקוֹמתה הגבוֹהה וּבהליכתה המאוּששת. כּשהם מתגלים שניהם בּשוּק, בּדרכּם אֶל פּינַת האִיטליזים לבשֹר חזיר ונַקניקי־טריפה, יוֹרקוֹת החנוָניוֹת היהוּדיוֹת אִשה פּתח חנוּתה ואוֹמרוֹת זוֹ לזוֹ בּלחש סוֹלד: "ראוּ־נא גם ראוּ הילוּכם של זוּג החזירים – האדמה רוֹעֶדת תּחת רגליהם, כּל צרוֹתינוּ על ראשם! "

מוֹשקילי־חזיר הוּא בּעל־גוּף אָמיד. בּיתו החָדש, העוֹמד בּקצה “הסימטה הטריפה”, זוֹ סימטת הגוֹיִים, שרוֹב יוֹשביה טבּחי־חזירים, סַנדלָרים וחַבתנים, מוּקף גָדר גבוֹהה, עשֹוּיה כּלוֹנסוֹת מהוּקצעים ומחוּדדים, המשמשים תּריס בּפני הגנבים. חצרוֹ רחבת־המידוֹת, הנראֵית כּמין קרפּף, סדוּרה בּיד־חָרוּצים במַערכת כּלים ומיטלטלים שוֹנים, השייכים למשק־בּיתוֹ וּמלאכתּוֹ. כּאן גם דיר החזירים בּפינה אַחַת ולוּל העוֹפוֹת בּפינה שכּנגדה. ליד מבוֹא החָצר סוכּת־קרשים נמוּכה, וכלב עז־נפש, אָסוּר בשלשלת, רוֹבץ לפתחָה ואוֹרב לכל הנכנס מן החוּץ. מאחוֹרי החָצר משֹתּרע גן־ירקוֹת עם עצי־פרי מצילים על הערוּגוֹת. בּמפתּן הבּיִת קבוּעה פּרסַת־בּרזל שחוּקה של סוּס – סגוּלָה להצלָחָה. כּוֹתלי הבּיִת מבּפנים מכוּסים צלמים של קדוֹשים. ממַעל למַשקוֹף הדלת תּלוּיה אִיקוֹנה בּמסגרת מוּזהבה, עטוּרה בּמַגבת לבנה, הרקוּמה ציצים אדוּמים. מתּחתּיה דוֹלק למפּדוֹס אָדוֹם בּאֵש־תּמיד קטנה.

נוֹהג מוֹשקילי להשכּים עם שחר, שעה שקצה השמַיִים בּמזרח מתאַדם. יוֹצא הוּא מבּיתוֹ בּמכנסיו הרחָבים וּבכותּנתּוֹ הפּתוּחָה, חוֹשֹף חָזהוּ השֹעיר לצינַת הבּוֹקר. ניצב על המפתּן וּמַבִּיט אֶל העננים הקלים, הרוֹגעים וּמנַמנמים בּאוֹדם השחר, מנַחש וּמשתּאֶה לָדעת, אִם יֵרד גשם היֹום, אוֹ יִהיֶה יוֹם בּהיר בּשחָקים? יוֹרד לחָצר, מתהלךְ אַט, אָנה ואָנה, מתּוֹךְ הרגָשה נעימה של בּעל־הבּיִת, המסיֵיר נכסיו, עוֹמד וּבוֹדק בּאוֹפני העגָלָה, אִם מזוּפּתים הם כּל־צרכּם, ממַשמש בּמַצע־הקש שבּתוֹכה, הרטוֹב עדיִין וספוּג טל הלילה, מהפּכוֹ ומנַערוֹ יפה, שיִתייבּש ויִהיֶה נוֹחַ לישיבה. פּוֹנה וניגָש אל החזירים, הרוֹבצים בּתוֹךְ הדיר בּצפיפוּת חַמה, כּגוּש אָפוֹר אֶחָד, שמן ומַבהיק, מתרפּקים זה על זה מתּוֹךְ תּנוּמַת־שחרית מתוּקה, זעים וחוֹרקים להנאָתם בּקוֹל חריקה דקה. עוֹמֵד רגע וסוֹקר את גידוּלָיו אֵלה לשֹביעת רצוֹנוֹ, פּוֹתח את פּישפּש הדיר, שוֹרק לָהם מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת וּמַעמידם על רגליהם, מוֹנה אוֹתם אַחַד אֶחָד, מַשהה עֵינוֹ על הגדוֹלה והמשוּבּחת שבּהם, אֵם הגוּרים הקטנים, מַחליק לה על גבּה השמן וקוֹרא לה בּשם־החיבּה “אַחריוּשקה”. נפנה משם והוֹלךְ אֶל פּרוֹזדוֹר הבּיִת ומוֹציא לָהם אוֹכל – עריבה מלאָה קלחי תּירס, רקב מלָפפוֹנים וּפסוֹלת של שאָר ירקוֹת. משם הוּא פּוֹנה ונכנס לאוּרוָה הסמוּכה לבּיִת, פּותח את דלָתיה לִרוָחָה¹, ממַצמץ בּעֵיניו אל תּוֹךְ האוֹפל. ריחַ של שחת מעוֹרב בּהבל חַם של זבל הסוּס והפּרוֹת, הרוֹבצוֹת כּאן בּמחיצה המיוּחדת לָהן, אוֹפף את אַפּוֹ, והוּא שוֹאֵף אֶל קרבּוֹ את הריחַ החַם, הדחוּס, וּמתעטש להנאָתוֹ. ניגָש אֶל הסוּס, העוֹמד כּחוֹלם אֶל האֵבוּס הריק, מַניחַ את כּפּוֹ הכּבדה על גבּוֹ. הסוּס מזדעזע בּכל בּדי עוֹרוֹ החָלָק, מרים ראשוֹ אֶל בּעליו ונוֹחר אל פּניו בּנחיריו הרחָבים.

– רוֹצה לשתּוֹת, זוֹלל וסוֹבא שכּמוֹתךָ? – מדבּר הוּא אל סוּסוֹ בּנעימה אבהית ונוֹטלוֹ בּרעמתוֹ. – בּוֹא ונשתּה מַיִם, ואַחַר נאֹכל שיבּוֹלת־שוּעל לארוּחַת־הבּוֹקר.

בּחוּץ, כּשהוּא הוֹלךְ עם סוּסוֹ אֶל הבּאֵר, הוּא מַקדים שלוֹם לשכניו יוֹשבי הסימטה, בּיניהם וואסקה גיסוֹ ושוּתּפוֹ, מדבּר עמהם בּחיתּוּךְ וּבגסוּת הקוֹל כּאֶחָד מהם, כּאִילוּ הוֹרתוֹ ולידתוֹ היוּ בּתוֹכם. הסימטה נראֵית לאוֹרוֹ של בּוֹקר כּרחובו של כּפר. בּקעה של חוֹל אדמדם, וּבתּים קטנים דמוּמים, רוּבּם מכוּסים קש, עוֹמדים משני עבריה התּלוּלים בּצללי החצרוֹת. קוי השמש, המַפציעה ועוֹלָה מבּין העננים הקלים, מפיזים אֶת תּלוּלית הבּקעה מצד אֶחָד, מנַצנצים ונוֹגהים באַפלוּלית החַלוֹנוֹת הקטנים, מבשֹרים זוֹהר וחוֹם של יוֹם־קיִץ. מוֹשקילי דעתּוֹ מתרחבת עליו בּדרך הילוּכוֹ, והוּא מביא את הסוּס עד הבּאֵר המוֹריקה בּאֵזוֹב ועוֹמד להשקוֹתוֹ, מַחזיק אֶת הדלי מלמַעלָה וּמלמַטה בּשתּי ידיו, מַטהוּ אֵלָיו בּפנים וּברגש של אֵם, החוֹלצת שד לתינוֹקה. הסוּס שוֹתה אֶת המַיִם בּצמא, וּכשהוּא מתעיֵיף מרוֹב להיטוּת וּמוֹציא אֶת חַרטוּמוֹ מתּוֹךְ הדלי, חוֹטם בּחוֹטמוֹ וּמַפטיר בּשֹפתיו המטפטפוֹת, עדיִין מוֹשקילי אוֹחז כּנגדוֹ בּדלי ותוֹמכוֹ בּברכּוֹ, מַמתּין לוֹ בּסַבלנוּת אִמהית, שוֹרק לוֹ שריקה דקה וּמשדלוֹ בּרמז, כִּי ינוּחַ קצת ויִשתּה עוֹד.

בּבּית הוּא מוֹצא אֶת אַבדוֹטיה אִשתּוֹ שוֹכבת עֵרה בּמיטתה, מתמַתּחת וּמפהקת להנאָתה, והוּא נוֹתן עליה בּקוֹלוֹ, קוֹל השֹוֹרר בּביתוֹ:

– הוֹי, אִשה, עדיִין אַתּ סרוּחָה על משכּבךְ? עֵת לחלוֹב את הפּרוֹת. עוֹד מעט ויבוֹא הרוֹעֶה עם העֵדר!

אַבדוֹטיה מחַיֶיכת אֵלָיו בּפניה הַבּריאּים והצחים, מוֹציאָה מתּחת לשֹמיכה אֶת זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת, שתּי חתיכוֹת נאוֹת וּשמנוֹת הראוּיוֹת להתכּבּד, מרימה אוֹתן ממַעל לראשה וּמוֹסיפה להתמַתּח בּכל גוּפה המסוּרבּל, השוֹפע בּשֹר וחָלָב. מוֹשקילי אֵינוֹ עוֹמד בּנסיוֹן, ניגָש אל זוּגָתוֹ המתפּנקת, אוֹחֵז בּסַנטרה, מַחליק לה על כּתפה השמנה מתּוֹךְ אוֹתוֹ רגש של הנאה, שבּוֹ החליק לאֵם חזיריו, ואוֹמר לה בּאותה לָשוֹן של חיבּה:

– אִי, אַחריוּשקה! לָקוּם! לָקוּם!

בּנים עדיִין אֵין לָהם. אַחרי ארוּחת־בּוֹקר שמנה, שיֵש בּה כּדי שֹביעה יתירה, אוֹסר מוֹשקילי את סוּסוֹ בּעגָלָה הבּדוּקה והמזוּפּתת יפה ויוֹצא עם אִשתּוֹ אל הכּפרים אשר בּסביבה לקנוֹת חזירים לצרכי האִיטליז, שגיסוֹ וואסקה מפקח עליו. הסוּס השֹבע שֹשֹ לָרוּץ דרכּוֹ, העגָלָה קלת־האוֹפנים משתּקשקת וּמתגלגלת בּמהירוּת בּין שֹדוֹת־קמה, השמש שוֹפכת אוֹר וחוֹם על ימין וּשֹמאל, וּמוֹשקילי מתרוֹנֵן כּטוֹב לבּוֹ. מוֹשקילי יוֹדע נַגן. בּהשפּעת הכּוֹמר, אָביו־מטבּלוֹ, נצטרף לקלירוֹס, זוֹ מַקהלת המשוֹררים בּבית־היִראָה, ונתמחָה כּטינוֹר מַנעים־זמירוֹת בּיוֹם הראשוֹן וּבחגָאוֹת. והריהוּ מרים את קוֹלוֹ בּדרךְ נסיעתוֹ ושר, בּהשתּפֵּךְ עליו נַפשוֹ:

Коль славенъ нашъ Господь въ Ciонѣ!…

ב

אָביו של מוֹשקילי, סנדר עוֹשֹה־התּנוּרים, היה יהוּדי גָבוֹה וצנוּם, בּעל עֵינַיִים אדוּמוֹת וזוֹעמוֹת, שהבּיטוּ על כּל העוֹלָם בּמַשֹטמה ניצחת. כּל ימיו היה חַי בּעוֹני וּבדחקוּת. מלאכתּוֹ, שפּירנסה אוֹתוֹ רק בּימי הקיִץ, הספּיקה לביתוֹ ללחם צר וּנזיד־גריסים דל, ולוּלא חַיה־שֹרה אִשתּוֹ, שהחזיקה בּקרן־זוית של הבּיִת, מאחוֹרי חַיִץ של קרשים, חנוּת־מַכּוֹלת קטנה, היוּ הילָדים צפוּיִים לרעב בּימי החוֹרף. זו היתה אִשה קטנה ורזה, בּעלת פּנים צהוּבּים וצוֹמקים, עצוּבת־רוּחַ וּמַצניעה לכת ועוֹבדת את עבוֹדתה הקשה בּבּית וּבחָנוּת מתּוֹךְ שתיקה והירהוּרים, כּולָה כּפוּפה למרוּתוֹ של בּעלָה ולשרירוּת לבּוֹ הרע. וזה היה מַכבּיד ידוֹ עליה ומתעמר בּה בּתקיפוּת של אַכזר, השֹורר בּביתו. עוֹד היוֹם, כּשמַעלה מוֹשקילי על לבּוֹ את זכר אָביו והליכוֹתיו עם אִמוֹ, הוּא מקמץ את אֶגרוֹפוֹ וּמוֹציא קלָלָה נמרצה מפּיו.

בּיִיחוד גָדלָה אַכזריוּתוֹ של האָב בְּחָדשי החוֹרף. עבוֹדה לא היתה לוֹ, והיה יוֹשב בּטל בּבּיִת, מעשן סיגָריוֹת מן הטאבּאק, שאִשתּוֹ היתה מוֹכרת בּחנוּתה, וכוּלוֹ כּחמת מלא רעל. מדי פּעם בּפעם היה מבקש לוֹ תּוֹאנה לשפּוֹךְ את חמתוֹ על בּני בּיתוֹ, לחָרפם, לקללָם וגם להרים יד עליהם. קשה בּיוֹתר היתה מנת־חלקם של הנערוֹת ושל בּן־הזקוּנים מוֹשקילי. הבּן הבּכוֹר יוֹסיל, זה שהיה לוֹמד יוֹמם ולילה בּבית־המדרש הגָדוֹל, בּין שאָר הבּחוּרים לוֹמדי־התּורה, וקנה לוֹ שם בּעיר שם של מַתמיד, נִפלָה לטוֹבה גם בּעֵיני האָב הרגזן. כּשהיה בּא מבּית־המדרש לאכוֹל את ארוּחָתוֹ והיה יוֹשב בּשתיקה אֶל השוּלחָן, פּרוּש וּמוּבדל משאָר בּני הבּיִת, כּיצוּר מיוּחָד בּפני עצמוֹ, וּמעיֵין בּספר בּשעת אכילָתוֹ, היה האָב מתבּטל מפּניו, כּוֹבש זעפּוֹ וּפניו הקוֹדרים מַחרישים מתּוֹךְ כּניעה ויִראַת־הכּבוֹד. זה היה המאוּשר האֶחָד בּבּיִת!

האֵם – זוֹכר מוֹשקילי – היתה בּוֹכה בּמסתּרים. בּין השמשוֹת, בּשעה שהאָב היה הוֹלֵךְ לבית־הכּנסת לתפילת מנחָה וּמַעריב, היה מוֹצא לפעמים את האֵם הקטנה יוֹשבת כּפוּפה בּפינַת החָנוּת ודמעוֹת־אֵלם ניגָרוֹת בּלחָיֶיה הצוֹמקוֹת. אָכן בּרייה ענייה, לא־רוּחָמה היתה הָאֵם! גם עתּה יש אשר יִתלקח בּלבּוֹ של מוֹשקילי ניצוֹץ של חנינה ורחמים לזכרה. בּנפוֹל קטטה בּין האָב ובין הילָדים, היתה האֵם ניצבת בּיניהם בּפנים אוּמלָלים, כּוּלָה חרדה וּנבוּכה. והאָב היה שוֹפֵךְ עליה את כּל זעמוֹ וּמחָרפה בּמלים גסוֹת.

פּעם אַחַת – זוֹכר הוּא – נוֹדע לאָביו, כִּי הוּא גָנַב מקוּפסתוֹ טאבּאק. האָב הפשיטוֹ ערוֹם, קשר אוֹתוֹ אֶל כּרע השוּלחָן, הסיר את רצוּעת־העוֹר מעל מתניו ועמד להלקוֹתוֹ. הרצוּעה חָתכה את בּשֹרוֹ, והאָב עוֹמֵד וּמַלקה בּאַכזריוּת מוֹסיפה והוֹלכת. מוֹשקילי קיבּל את המַכּוֹת בּשתיקה עקשנית, ורק התפּתּל לרגלי אָביו מעצמת הכּאֵב ונשךְ את שֹפתיו. וזה הגדיל אֶת חמתוֹ של האָב, שהוֹסיף והצליף על בּשֹר בּנוֹ בּכל כּוֹחַ, מתּוֹךְ הנאה מיוּחדת, ועל כּל הצלָפה והצלָפה היה מַכריז ואוֹמר בּקוֹל צרוּד: “הא לךָ בּעד הטאבּאק! הא לךָ בּעד הטאבּאק!”… וּפתאוֹם זינק מוֹשקילי מתּוֹךְ אסוּריו, קפץ אֶל פּני אָביו ואָמַר בחירוּק שינַיִים וּשֹפתַיִים רוֹעדוֹת:

– הלוַאי שתּמוּת!

האָב הפסיק את מלאכתּוֹ ועמד לנגד בּנוֹ הקטן בּפנים קוֹדרים, כּמשתָּאֶה. אַךְ מיד התאוֹשש, נטל אוֹתוֹ בּידיו וּברגלָיו, הוֹציאוֹ אל פּרוֹזדוֹר הבּיִת, השליכוֹ שם אל תּוֹךְ המַרתּף וסגר עליו את הדלת. שעה ארוּכּה היה מוֹשקילי מוּטל בּמַרתּף האָפל והלח ערֹום ורוֹעֵד ונאנק מתּוֹךְ מַכאוֹביו, וחוֹם וקוֹר משמשים בּגוּפוֹ בּעירבּוביה. כּשנרדם, הרגיש תּנוּעה מסביבוֹ. זוֹ היתה האֵם, שירדה אֵלָיו בּחשאי למַרתּף ועמדה לכסוֹתוֹ בּבלואֵי סחָבוֹת וּמיששה את מצחוֹ הלוֹהט בּידיה הקרוֹת. אַחַר־כָּךְ ישבה על־ידוֹ בּאפילה וּבכתה חרש. והוּא אָז יֶלד בן שש שנים. למן היוֹם ההוּא החל לשֹנוא את אָביו שֹנאַת־מות.

ג

בּחדר היה מוֹשקילי בּוֹדֵד בּין חביריו, זר וּמוזר לָהם. לבוּשוֹ הדל, העשֹוּי טלאי על־גבּי טלאי, כּשרוֹנוֹתיו הכּהים ללימוּד התּוֹרה וכל הילוּכוֹ העלוּב, הילוּךְ של בּן־עוֹני היוֹדע רק לחץ וּמַחסוֹר, הרחיקוּהוּ משאָר התּלמידים, שרוּבּם היוּ מפוּנקים בּבית הוֹריהם, שֹבעים ועליזים. הוּא היה תּמיד הראשוֹן, המוּכּה בידי המלמד, – על כּשלוֹנוֹ בּלימוּדים, על טבעוֹ הקָשה, העקשני, וגם על שלא הספּיק אָביו לשלם שֹכר־לימוּד בּעתּוֹ. אַחַר־כּךְ הוֹציאוּהוּ מן החדר וּמסרוּהוּ לתלמוּד־התּוֹרה של הקהל, בּית ישן וּפרוּץ, מלא זוּהמה וצחנה, מלא וגָדוּש ילדי־עניִים פּרוּעים, הוֹמים ורוֹעשים, שהמלמדים היוּ מנַצחים עליהם בּמַקל וּברצוּעה, בּצעקוֹת וּקלָלוֹת. בּתוֹךְ הרעש והמהוּמה האֵלה ראה מוֹשקילי את עצמוֹ עזוּב לנַפשוֹ וחָפשי מכּל עוֹל. בּימים ההם התחַבּר אל נערים עזוּבים כּמוֹהוּ, חבר יתוֹמים מוּפקרים, שוֹטט עמהם בּרחוֹבוֹת העיר, לָמַד אל דרכיהם וּמעַשֹי תּעתּועֵיהם, עד אשר הוֹבילוּהוּ רגלָיו אל רחוֹב־הגוֹיִים.

אֵיזה קסם מיוּחָד היה צפוּן בּרחוֹב ההוּא, שמשךְ אֵלָיו את מוֹשקילי למן ימי ילדוּתוֹ! פּה, בּרחוֹבם, בּמשכּנוֹת היהוּדים, היה הכֹּל גָלוּי וידוּע לפניו, הכּל ישן־נוֹשן. האָב, האֵם, החדר עם המלמד והתּלמידים – כּל אֵלה קבוּעים ועוֹמדים ללא שינוּי וחידוּש. מוֹשקילי קם בּבּוֹקר ויוֹדע, כּי כּל מַה שהיה אֶתמוֹל יחזוֹר ויִישנה גם היוֹם וגם מחר וגם מחרתיִים. ואִילוּ שם, בּרחוֹב־הגוֹיִים, הכּל חָדש וּמוּפלָא ממנוּ. כּשהיה עוֹבר לפני הסימטה הצרה והארוּכּה, המתפּתּלת ויוֹרדת בּמדרון אל עוֹלָם טמיר ונעלָם, היה רוֹאֶה לנגדוֹ בּתּי־קוֹרוֹת נמוּכים עם חַלוֹנוֹת קטנים, מַרבּיתם מסוּרבּלים בּגגות־קש מַצהיבים, עוֹמדים בּתוֹךְ חצרוֹת רחָבוֹת עם גני־ירקוֹת ועצי־פרי מצילים. כּל בּיִת סוֹד נעלָם בּוֹ. שם – יוֹדע מוֹשקילי – מגדלים חזירים ואוֹכלים אוֹתם, דבר האָסוּר ליהוּדים. וגם אכילת החזיר נדמתה לוֹ כּפליאה גדוֹלָה, שסוֹד מגָרה את הלב כּמוּס עמה. פּעם אַחַת, בּעוֹדנוּ יֶלד, נזדמן לאַחַד הבּתּים האֵלה. אִמוֹ לָקחה אוֹתוֹ בּעֶרב, שלא בּידיעת האָב, אֶל אַחַד הגוֹיִים, ידעוֹני מפוּרסם בּעיר, שיִלחַש לוֹ על מַכּה שפּשֹתה בּלחיוֹ. היִדעוֹני, גוֹי גָבוֹה, בּעל זקן אָרוֹךְ וּמחוּדד בּקצהוּ, ישב בּחשיבוּת רבּה עם כּל בּני בּיתוֹ אֶל סעוּדת־העֶרב, הצטלב עם כּוּלָם בּציבּוּר, חָתך מכּיכּר הלחם השחוֹר חתיכוֹת גסוֹת, חָזר וחָתךְ מכּיכּר שוּמן לָבן חתיכוֹת דקוֹת, וחילק אוֹתן בּין המסוּבּים. מוֹשקילי עמד בּפּינה ולָטש עֵיניו על התּכוּנה הנפלָאָה הזאת, שהיה בּה מַשהוּ מסעוּדת ליל שבּת, כּשהאָב מחַלק לאַחַר הקידוּש פּרוּסוֹת החַלָה בּין הילָדים. אִמוֹ לָחשה לוֹ בּנזיפה, לבל יבּיט לשם – אָסוּר להסתּכּל בּפני גוֹי, כּשהוּא אוֹכל חזיר. פּנה אל קירוֹת החדר המרוּוָח, המכוּסים תּמוּנוֹת יפוֹת של כּל מיני פּרצוּפים משוּנים, צבוּעים שחוֹר ואָדוֹם, עם עיגוּלים מַזהירים מסביב לראשיהם, ועמד להבּיט גם כּאן בּכוֹסף רב. ואַף הפּעם גָערה בּוֹ אִמוֹ בּלחש, כִּי אָסוּר ליֶלד יהוּדי להסתּכּל בּצלמי אלוֹהיהם של הגוֹיִים.

ושוּב היה מַעשֹה בּאֶחָד מימי הקיִץ, כּשגָדל וּכבר היה נַער. מוֹשקילי נשֹא אוֹכל לאָביו, שעבד אָז בּרחוֹב־הגוֹיִים. הנַער עבר לאִִטוֹ בּרחוֹב ועמד בּדרךְ הילוּכוֹ פּעם בּפעם להסתּכּל בּחצרוֹת. השמש הגיעה לאֶמצע השמַיִים והפזה את החוֹל האדמדם בּשפלת הרחוֹב. משקרב אֶל אַחַת החצרוֹת, הסמוּכה למקוֹם עבוֹדתוֹ של אָביו, ראה והנה עשן עוֹלה מתּוכה. מוֹשקילי ניגש אל החָצר ונכנַס בּחשאי לתוֹכה. חבוּרה של גוֹיִים עמדה מסביב למדוּרת־אֵש, שבּתּוֹכה היה מוּטל גוּר גָדוֹל ושחוֹר. הנַעַר התקרב מתּוֹךְ חשש אֶל החבוּרה. זה היה חזיר טבוּחַ, שנתחָרֵךְ בּאֵש המדוּרה. בּרגע הראשוֹן השתּאָה למַראֶה, אַךְ מיד נתחַוור לוֹ הדבר כהוויתוֹ: הרי זה קרבּן שהגוֹיִים מַקריבים לכבוֹד אֵיזה חַג שלָהם, כּשם שבּני יִשֹראֵל היוּ מַקריבִים קרבּן־פּסח בּזמַן שבּית־המקדש היה קיים. הלא הם יוֹשבים על אַדמתם!… אַךְ אַיה אֵיפוֹא המזבּחַ?…

וּמוֹשקילי עוֹמד וּמסתּכּל בּכל הנַעשֹה כּאן: בּחזיר המתחָרךְ “ראשוֹ על כּרעיו ועל קרבּוֹ”, בּגוֹיִים ההוֹמים וטוֹרחים סביבוֹ בּמַגריפוֹת וּבמוֹטוֹת־עֵץ, בּשקצים הקטנים, המַקריבים זרדים וקוֹצים יבשים אֶל האֵש, ולבּוֹ מלא תּמהוֹן על החידוּשים הנפלָאִים, המתרחשים בּעוֹלָם זר וּמוּזר זה. וּפתאוֹם בּא אָביו.

אָביו לָקח מידיו את הלחם ואֶת כּד התּבשיל ורמז לוֹ בּפנים מַחרישים, כִּי יֵלךְ אַחריו, אֶל מקוֹם עבוֹדתוֹ. שם הסיר בּמתינוּת מעל מתניו את הרצוּעה העבה ועמד להלקוֹתוֹ, כּשהוּא מַכריז ואוֹמר על כּל הלקאָה בּקוֹל צרוּד: “הא לךָ בּעד החזיר! הא לךָ בּעד החזיר!”…

ד

לאַחַר שמצא מוֹשקילי את הדרךּ אֶל רחוֹב־הגוֹיִים, החל להיוֹת שם אוֹרחַ רגיל והתוַדע אֶל השקצים. מתּחילה היו אֵלה מתקלסים בּיהוּדוֹן הקטן, שנתעה לרחוֹבם, מציקים לוֹ בּתעלוּליהם וּמשסים בּוֹ את כּלביהם. ואוּלָם מוֹשקילי היה נַעַר עז־נפש וידע להשיב חוֹרפיו דבר וּלהראוֹתם גם את תּנוּפת ידוֹ. למרוֹת חַיֵי העוֹני והלחץ בּבית אָביו, גָדַל מוֹשקילי והיה נַער גבה־קוֹמה, חָזק וּמהיר בּתנוּעוֹתיו. לאַט לאַט נתחַבּב על השקצים ונתקבּל בחברתם. אַף הוּא דבק בּהם, לָמַד שֹפתם ואת אוֹרח חַיֵיהם, וּברבוֹת הימים היה כּאֶחָד מהם. בּיִיחוּד התמַכּר אֶל עֵסק היוֹנים, שהשקצים היוּ מַפריחים אוֹתן משוֹבךְ לשוֹבךְ וּמרחוֹב לרחוֹב וּמוֹשכים אַחריהן בּהעלָמה יוֹנים זרוֹת. זה היה עֵסק מסוּבּךְ, שיֶש בּוֹ משֹחָק לוֹקֵח־לב, והיה גוֹרם לקטטוֹת ותגרת־ידיִים בּין השקצים עצמם וּביניהם לבין מַפריחי־היוֹנים היהוּדים שבּעיר. מוֹשקילי נתמחָה בּין חביריו השקצים כּמַפריחַ־יוֹנים חָרוּץ, וּבעלי־היוֹנים היהוּדים, שהיטב חָרה להם על חַברוּתוֹ עם הגוֹיִים, קראוּ לוֹ אָז “מוֹשקילי־חזיר” – שם שדבק בּוֹ והלךְ לפניו עד רחוֹב בּית־אָביו.

כּשהגיע הדבר לאָביו, החל להתנַהג אִתּוֹ בּאַכזריוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת. היה מַכּהוּ מַכּוֹת־רצח ומוֹנע אוֹכל מפּיו. אַךְ כּכל אשר גָדלָה אַכזריוּתוֹ של אָביו, כּן התעקש וכן התמַכּר אל השקצים ואֶל הפרחת יוֹניהם. מוֹשקילי נשבּע בּאַפּוֹ לנקוֹם מאָביו וּלהכעיסוֹ כּכל אשר יוּכל.

שתּי נפשוֹת שֹנוּאוֹת היוּ לוֹ בּבּית: האָב והאָח הבּכוֹר יוֹסיל. את אָחיו שֹנא תּכלית שֹנאָה על גבּוֹ הכּפוּף, על פּסיעוֹתיו החסוּדוֹת, הרכּוֹת והמתוּנוֹת, וּבעיקר – על ישיבתוֹ אֶל השוּלחָן כּזר, בּפנים של חירש ואִילם, כּמי שכּל המצוּקה בּבּית אֵינה נוֹגעת אֵלָיו. כּשהאָב היה מרים את קוֹלוֹ הזוֹעֵם על האֵם העלוּבה ומחָרף אוֹתה בּשעת הסעוּדה, היה זה מַעמיק עֵיניו בּספר ואֵינוֹ מניד עפעף. מציאוּתן של אַחיוֹתיו לא היתה ניכּרת בּבּיִת כּלָל. אַף אֵלה היוּ נפשוֹת נַענוֹת, כּמוֹהוּ וּכאִמוֹ, אבל משגָדלוּ קצת, עזבוּ את בּית אביהן והלכוּ לשרת בּבתּי זרים.

לבסוֹף הוֹציאוֹ אָביו מתּלמוּד־התּוֹרה והתחיל להרגילוֹ בּמלאכתּוֹ. אָז גָדלוּ יִיסוּריו של הנַער עד בּלתּי נשֹוֹא. על כּל משגה קל בּמלָאכה היה זה סוֹטר על פּניו בּכף־הסַיידים הלחה. פּעם אַחַת, בּעֶרב שבּת בּין השמשוֹת, אַחרי התנַגשוּת קשה עם אָביו, בּרח מוֹשקילי מן הבּיִת וּביקש לוֹ מיפלָט בּרחוֹב־הגוֹיִים. אֶחָד מן השקצים הקרוֹבים לוֹ בּיוֹתר, וואסקה בּן מַאכּסים הטבּח, הכניסוֹ אל בּיתם והציע לוֹ משכּב־לילה על הקרקע, ליד משכּבוֹ. בּביתוֹ של מַאכּסים ראה בּפּעם הראשוֹנה את אַבדוֹטיה בּתּוֹ, נַערה בּוֹגרת בּריאַת־בּשֹר, שנעצה בּוֹ אֶת עֵיניה הירוּקוֹת, וחָמַד את בּשֹרה בּלבּוֹ. והוּא אָז בּן שש עֶשֹרה שנה.

זוֹכֵר הוּא, כּי כּבר בּלילה ההוּא עלתה בּלבּוֹ מַחשבה לירוֹק בּפני אָביו וּבפני כּל היהוּדים ולעשֹוֹת מַעשֹה להכעיסם. מתּחילה נבהל מפּני מַשבה זרה זוֹ, ואַף־על־פִּי־כן הוֹסיף להגוֹת בּה בּעקשנוּת וּבתאוַת־נקם.

וואסקה כּבר ישן והשמיע קוֹל נַחרתוֹ. ורק מוֹשקילי עדיִין שכב עֵר על הקרקע, בּעֵינַיִים פּקוּחוֹת וּבלב תּוֹעֶה. קוי אוֹר אדמדם נמשכוּ מן החדר הסמוּךְ, מקוֹם שהיה דוֹלק שם הלמפּדוֹס בּפּינה, וריחפוּ על תּמוּנוֹת הקדוֹשים, המכסוֹת את הקיר. מוֹשקילי קם וישב על משכּבוֹ, יוֹשב ותוֹהה על העוֹלָם הזר הזה, הרחוֹק כּל־כּךְ מבּית־מוֹלדתּוֹ וּמקוֹם גידוּלוֹ, שימים רבּים ערג אֵלָיו בּסתר ועתּה נפל לתוֹכוֹ ונסתּבּךְ בּוֹ לאֵין מוֹצא. לבסוֹף עייף ודעתּוֹ חָלשה מרוֹב מַחשבה, שלא היה רגיל בּה. הטיח ראשוֹ בּמַצע־התּבן הקשה וּבכה לנַפשוֹ בּכי כּבוּש וּממוּשךְ, מתּוֹךְ כּעס וּבדידוּת ואֶפס־אוֹנים.

ה

למחר בּבּוֹקר בּא הבּיתה בּפנים מַחרישים, כּמי שהחליט בּלבּוֹ דבר. אָביו ואָחיו עדיִין היוּ בּבית־הכּנסת. האֵם הגישה לוֹ אל השוּלחָן את שיירי ארוּחַת־העֶרב, ששמרה בּשבילוֹ, ישבה ממוּלוֹ והבּיטה בּפניו בּעֵיניה העגוּמוֹת. אַף הוּא הוֹסיף לשתּוֹק, אָכל מן הקערה בּחטיפה, כּרוֹגז, ולא הרים את פּניו אֵליה.

– אֵיפה לנתּ הלָילָה? – שאלה האֵם לאַחַר דוּמייה אָרוּכּה.

– בּסימטה הטריפה! – ענה בּזעף, בּלי הבּיט בּפניה. תּשוּבה גלוּיה זוֹ כּאִילוּ הניחָה את דעתּוֹ וחיזקה את לבּוֹ לקראת הבּאוֹת. יבוֹא־נא הוּא, וגם אוֹתוֹ יענה כּדברים האֵלה. מכּאן ולהבּא יהיוּ בּיניהם דיבּוּרים אחרים, גלוּיִים ונמרצים!

אָביו בּא מבּית־הכּנסת קוֹדר וּמַחריש כּדרכּוֹ, בּלא בּרכּת השבּת. אַחריו נגרר יוֹסיל בּקפּוֹטת־השבּת השחוֹרה וּבפאוֹתיו המגוּדלוֹת ונשק את המזוּזה בּכניסתוֹ.

– אֵיפה היִית כּל הלָילָה? – שאל האָב אֶת מוֹשקילי בּקוֹל צרוּד, שכּבר נשמעה בּוֹ החַיה המתפּרצת.

– היִיתי בּמקוֹם שהיִיתי… – נהם מוֹשקילי אל תּוֹךְ הקערה.

– ענה, כּשאני שוֹאֵל אוֹתךָ! – הרים האָב את קוֹלוֹ. – אֵיפה לנתּ?

מוֹשקילי קם מעם השוּלחָן והרים אַף הוּא את קוֹלוֹ:

– לנתּי בּביתוֹ של גוֹי!… השוֹמע אַתָּה, רב יוֹסיל? – פּנה אֶל אָחיו בּלעג, ליֶתר קינתּוּר. – לָמַדתִּי כּל הלילה תּוֹרה בּבית־מדרשוֹ של מַאכּסים טבּח־החזירים!

– צא מבּיתי! – קרא אָביו בּחימה שפוּכה. – דריסת רגל לא תּהיה לךָ עוֹד אֶצלי!

מוֹשקילי לא זז ממקוֹמוֹ, ורק הבּיט אֶל אָביו בּשֹנאָה יוֹקדת. אַחַר־כּךְ פּסע כּנגדוֹ פּסיעה אַחַת, קימץ אֶגרוֹפוֹ והגישוֹ אֶל פּניו.

– הרוֹאֶה אַתָּה אֶת זה?…

– צא, משוּמד! – צעק האָב מתּוֹךְ טירוּף הדעת, התנַפּל עליו ודחף אוֹתוֹ מן הבּיִת וסגר את הדלת בּרעש.

מוֹשקילי עמד רגָעים מספּר לפני בּית אָביו, וּפתאוֹם ניגש אל החַלוֹן וקרע אוֹתוֹ אֶל הַחוּץ.

– הישמר לךָ, נבל, מפּנַי! עוֹד תּקבּל אֶת גמוּלךָ מידי!

מן הבּתים הסמוּכים יצאוּ השכנים והקיפוּהוּ בּשאֵלוֹתיהם.

– אני לועֵג לכוּלכם! – קרא וּפנה והלךְ מאִתּם.

– מוֹשקילי־חזיר! מוֹשקילי־חזיר! – שמע מאַחריו את קוֹל נַערי הרחוֹב.

ו

מאוֹתוֹ יוֹם השבּת נעלם מוֹשקילי ולא נראָה עוֹד בּבית אָביו. היהוּדים הרוֹכלים בּכּפרים סיפּרוּ, כּי פּגָשוּהוּ פּעמים אחָדוֹת בּין האִיכּרים, והוּא לָבוּש כּאֶחָד מהם, וכל הליכוֹתיו כּגוֹי גָמוּר.

מוֹשקילי התיישב בּביתוֹ של מַאכּסים הטבּח ועזר על־ידוֹ, יחד עם וואסקה בּנוֹ, בּקניית החזירים בּסביבה וּבהכנתם לטביחה בּשביל האִיטליז. מַאכּסים עצמוֹ, עירוֹני גָבוֹה ועבדקן, חָרוּץ בּעסקיו ואִיש־מזימוֹת, ראה את הנַער היהוּדי הנידח, כּי נבוֹן הוּא ועוֹשֹה מלאכתּוֹ בּאמוּנה וקיבּל אוֹתוֹ בּביתוֹ בּנפש חפצה, פיתּה אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם להמיר את דתוֹ, אַף רמז לוֹ בקריצת עיִן על אַבדוֹטיה בּתּוֹ. ואוּלָם מוֹשקילי השתּמט מפּניו בּזעף ודחה את הדבר לימים הבּאִים. מתּחילה היה זהיר גם מאכילת חזיר, שעוֹרר בּוֹ רגש־פּיגוּלים בּריחוֹ החַם, המַחניק. אַךְ לאַט לאַט התרגל אֶל החַיִים החדשים, וטעמם הזר פּג מאֵלָיו. פּריקת עוֹל אָביו הקשה מעל צוָאריו והחוֹפש הגָמוּר שניתּן לוֹ כּאן, כּשהם לעצמם, נסכוּ עליו בּזמַן הראשוֹן שיכּרוֹן. אַחַר־כךְ התחילוּ נסיעוֹתיו עם וואסקה אל הכּפרים הקרוֹבים והרחוֹקים, לִינוֹת־לילה בּגרנוֹת, התעלסוּת מוּפקרת עם בּנוֹת האִיכּרים. וּבשוּבוֹ לבית מַאכּסים, התרפּקה עליו אַבדוֹטיה בּסתר והבטיחה לוֹ עוֹלָם מלא בּחמדת בּשֹרה. בּית אָביו נעקר מלבּוֹ, כּחלוֹם רע.

פּעם אַחַת בּאה אמוֹ אֶל חצרוֹ של מַאכּסים וּמצאַתּוּ כּשהוּא עוֹמד כּפוף על חזיר נוֹאֵק ומעַקיד אוֹתוֹ. בּרגע הראשוֹן נבעת מפּניה וכל דמוֹ פּרץ אֶל ראשוֹ. ואוּלָם מיד התגבּר על מבוּכתוֹ והעמיד פּנים כּאִילוּ אֵינוֹ חוֹשש ואֵינוֹ מַרגיש בּה. האֵם הסתּכּלָה בּוֹ שעה ארוּכּה בּאֵין אוֹמר וּדברים, רק שֹפתיה נעוֹת. אַף הוּא לא התאַפּק ושלח אֵליה מַבּטים מתגנבים מלמַטה למַעלָה. כּמה נשתּנתה האֵם הקטנה! אֵין זוֹ אִשה, אֶלָא גל של עצמוֹת כּרוּךְ בּמטפּחת קרוּעה. וּפתאוֹם התחיל קוֹלָה לרעוֹד:

– בּני, בּני! אוֹי לעֵינַי שכּךְ רוֹאוֹת!

– וכי מה? – נהם בּליגלוּג. – האִם דלו פּנַי כּל־כּךְ מיוֹם שגוֹרשתִּי מבּיתוֹ של אַבּא היקר?

– מוֹשקילי, שמַע־נא, בּני. יוֹסיל שלָנוּ נוֹתן לךָ עֵצה, כּי תּסע לאמריקה. רחל צברה מעט כסף לנדוּניה, ותתּן לךָ להוֹצאוֹת הדרךְ.

גל חם הציף את לבּוֹ. ואַף־על־פּי־כן קם מעל החזיר הנעקד ואָמַר בּקוֹל זוֹעֵם:

– מי שוֹאֵל עֵצוֹת מאֵת העלוּקה החסוּדה הזאת?

– גם הוּא מַסכּים לכךְ.

– כּן? גם הוּא, הרוֹצח, מַסכּים לשלחני לאמריקה? לכי אֵיפוֹא ואִמרי לוֹ: אִילוּ מת הוּא היוֹם לעֵינַי מיתה משוּנה, היִיתי נשאָר יהוּדי. עכשיו שהוּא חַי, אני ממיר את דתי!… ואַתּ לכי לָךְ מזה, לכי! – נתן עליה בּקוֹל גס, – אֵין לָךְ מַה לעשֹוֹת פּה בּין חזירים!…

האֵם עדיִין עמדה בּראש מוּשפּל. אַחַר־כּךְ הצטנפה כּפקעת בּתוֹךְ מטפּחתּה הקרוּעה וּפנתה ויצאה בּחשאי מתּוֹךְ החָצר. מוֹשקילי ניצב דוּמם על החזיר הנעקד. פּתאוֹם נפנה ממקוֹמוֹ, כּאוֹמר לָרוּץ אַחרי אִִמוֹ להשיבה, אַךְ תּוֹךְ כּדי רגע חָזר בּוֹ. הוּא היה נבוֹךְ מאוֹד, כּנאחָז בּסבךְ, שאֵין להיחָלץ ממנוּ.

– וואסקה! – קרא כּלפּי הבּיִת בּקוֹל רוֹגז.

והוּא מסר את החזיר לידי רעֵהוּ ומיהר ויצא מן החָצר. כּל היוֹם תּעה מחוּץ לָעיר בּשֹדוֹת וּביערים. וּבעֶרב, כּשבּא אֶל בּית מַאכּסים, הוֹדיע בּמוֹשב כּל בּני הבּיִת, שהיוּ מסוּבּים לפת ערבּית:

– אני ממיר אֶת דתי!

פּניהם של אַנשי הבּיִת האִירוּ משֹמחה. מַאכּסים קם מעם השוּלחָן בּכל גוֹבה קוֹמתוֹ, קינח את זקנוֹ ואֶת שֹפמוֹ השמן, חיבּק את מוֹשקילי בּזרוֹעוֹתיו והצליבוֹ. הצלוּב החָדש נזדעזע בּכל גוּפוֹ וכמעט דחף אוֹתוֹ מעל פּניו. וּמיד פּנה ויצא מן הבּיִת. אַבדוֹטיה יצאה אַחריו, נפלה על צוָאריו והעתּירה עליו נשיקוֹתיה.

– הניחי לי! ריחַ של חזיר נוֹדף מפּיךְ!…

הוּא ישב בּפינַת החָצר על כּוֹרת של עֵץ. פּניו לָהטוּ וּכהוֹלם פּטישים בּמוֹחוֹ. מוֹשקילי ידע, כִּי עשֹה זה־עתּה מַעשֹה נוֹרא, אשר יפּילהוּ לתהוֹם, שמתּוֹכה לא יוּכל עוֹד לעלוֹת כּל ימי חַייו. גם עד עכשיו הרגיש, כּאִילוּ שקוּע הוּא בּבוֹר עמוֹק וּמלמַעלָה עוֹמדים הם, אֶחָיו בּני עמוֹ. אבל עדיִין היה קשר כּל־שהוּא בּינוֹ וּביניהם. והנה ניתּק בּבת אַחַת את הקשר לעוֹלָמים. אָמנם גדוֹלה תּהיֶה הנקמה בּאָביו האַכזר, אשר התעלל בּחַייו הצעירים ללא רחם. אַךְ מַה יהא על אִמוֹ? מה חָטאָה היא לוֹ?… והוּא נזכּר בּפניה הקטנים והצוֹמקים, המקוּמטים כּתפּוּחַ צלוּי, וּבכל עמידתה האִילמת כּאן בּחָצר, כּשהבּיטה אֵלָיו בּיגוֹן מַחריש, בּבקשת־רחמים ללא דברים. והוּא, בּן־זקוּניה היקר, אשר גידלה אוֹתוֹ בּעוֹני וּבלחץ, שמרה אוֹתוֹ מתּגרת ידוֹ של האָב, שפכה עליו דמעוֹת־סתר, האכילה אוֹתוֹ בּצניעה ממיטב מַאכליה, לא זז ממקוֹמוֹ, הקשיח לבּוֹ ממנה, עקד בּמנוּחה את החזיר, וּלבסוֹף גירש אוֹתה בּחרפּה מעם פּניו… “בּני, בּני! אוֹי לעֵינַי שכּךְ רוֹאוֹת!”…

– מוֹשקילי־חזיר! – קרא בּקוֹל לעצמוֹ, קם וסטר בּידוֹ על לחיוֹ. – תּיפּח רוּחַ אָביךָ!

ז

הלילה היה אָפל. מוֹשקילי תּעה בּרחוֹבוֹת העיר ולא השגיחַ, כִּי רגלָיו הוֹבילוּהוּ אל רחוֹב־מוֹלדתּוֹ. רגש מוּזר, אשר לא ידע כּמוֹהוּ מימיו, תּקף אוֹתוֹ למַראֵה הבּתים הידוּעים, שהיוּ קרוֹבים לוֹ זה לא־כבר, ועתּה הוּא עוֹבר בּיניהם כּזר, כּבא מעוֹלָם אַחר. הנה חצר בּית־הכּנסת. שלוֹשה בּתּי־תפילה דוֹממים ניבּטים זה לעוּמַת זה בחַלוֹנוֹתיהם האפלים. מוֹשקילי עמד לפניהם תּוֹהה, מבּלי דעת, אֵיךְ הגיע למקוֹם קדוֹש זה? מתּוֹךְ סבךְ הירהוּריו נזכּר בּמַעשֹה, שסיפּר הרבּי בּחדר לתלמידיו. כּמדוּמה לוֹ, שזה היה בּעֶרב פּסח. מַעשֹה בּתינוק יהוּדי, שנשבּה לבין הגוֹיִים וגָדל כּגוֹי. וּכשמת אָביו של אוֹתוֹ תּינוֹק, היה בּא אֵלָיו בּתכריכיו הלבנים וּמעירוֹ משנתוֹ בּלילוֹת, כִּי יאמַר אַחריו קדיש. וּפעם אַחַת בּא ולָקח אוֹתוֹ בּציצית ראשוֹ, הביאוֹ לרחוֹב היהוּדים ועזב אוֹתוֹ ליד בּית־הכּנסת בּצינַת הבּוֹקר. הילד הנעזב עמד בּכותּנתּוֹ וּבצלָב על חָזהוּ, עוֹמד ורוֹעֵד. בּאוּ יהוּדים להתפּלל. “מי אַתָּה?” “יֶלד יהוּדי, לאמוֹר קדיש”…

וכאשר תּמוּת האֵם, מי יאמַר קדיש אַחריה? האוּמנם רק יוֹסיל בּלבד? חדל־אִישים זה, עֶצב נבזה זה, שמימיו לא הוֹציא הגה מפּיו, כּשהאָב היה מרים קוֹל על האֵם?…

והוּא פּוֹנה מחצר בּית־הכּנסת והוֹלךְ בּלב נסער.

הנה בּיתם. מוֹשקילי ניגש אֶל החַלוֹן ועמד להבּיט אֶל תּוֹךְ הבּיִת. עירבּוּביה וחשיכה ותנוּר לָבן מַלבּין. והוּא מַטה אֶת אָזנוֹ להקשיב, אוּלי יִשמַע תּנוּעה כּל־שהיא, קוֹל לחישה, בּכי עצוּר… מה עוֹשֹה האֵם – הישנה היא? שם, על המיטה העוֹמדת מאחוֹרי התּנוּר, היא שוֹכבת, אבל וַדאי לוֹ שאֵינה ישנה, לאַחַר כּל מַה שראתה בּעֵיניה היוֹם בּחצרוֹ של מַאכּסים.

“בּני, בּני! אוֹי לעֵינַי שכּךְ רוֹאוֹת!”

לבּוֹ נעכּר. ואָז ניגש אל הדלת ואָחַז בּכף־המַנעוּל. הדלת היתה נעוּלה בּבּריחַ.

– אִמא! אִמא! אִמא! – קרא בּלחש, כּאילוּ לעצמוֹ.

– משוּמד! משוּמד! משוּמד!…

מוֹשקילי התבּוֹנן לאחוֹריו. השמע אֶת הקוֹל, אוֹ רק דמיוֹנוֹ התעהוּ?

אָז ישב על מפתּן הבּיִת וכבש פּניו בּידיו. נדמה לוֹ, כִּי הוּא רואֶה את אִמוֹ מטוֹרפת. האִשה הקטנה והרזה, לבוּשה קרעים, רצה בּרחוֹבוֹת. עֵיניה גדוֹלוֹת וּמפיקוֹת פּחד. נַערי השוּק מתקלסים בּה, רצים אַחריה וקוֹראים בּחבוּרה: “אִמוֹ של מוֹשקילי־חזיר! אִמוֹ של מוֹשקילי־חזיר!”

וּפתאוֹם התחיל לבכּוֹת, תּחילה בּחשאי ואַחַר־כּךְ בּקוֹל מַר גוֹעֶה.

בּשעה זוֹ אֵירע דבר. הדלת נפתּחה בּלָאט מאחוֹריו ובפּתח נגלתה דמוּתוֹ של אָביו, כּשהוא יחף ולָבוּש תּחתּוֹנים. מוֹשקילי קפץ ממקוֹמוֹ.

– מַה לךָ פּה, תּכשיט? – שאל האָב בּקוֹל צרוּד.

– בּאתי, אַבּא היקר שלי, לָקחת ממךָ פּרידה. מחר אני ממיר את דתי!

– הלאה, משוּמד! – צעק האָב, חָטף את בּריחַ הדלת והניפוֹ על ראשוֹ.

מוֹשקילי התחַמק מפּניו וצעק אַף הוּא כּנגדוֹ:

– אָרוּר תּהיֶה, רוֹצֵחַ!

ח

אַחרי המרת הדת שקט מוֹשקילי, הסיח מלבּו את כּל אֵלה שהיוּ קרוֹבים לו לפנים ולא רצה עוֹד לדעתּם. לתכלית זאת התיישב עם אַבדוֹטיה זוּגָתוֹ בּאַחַד הכּפרים הרחוֹקים, ושם עזר למַאכּסים וּלוואסקה בּעסקיהם, אַף התחיל בּעצמוֹ לסחוֹר בּחזירים. אַחַר־כּךְ שמע, כִּי אִמוֹ מתה ואָביו נסתּמא. ואָז שב לָגוּר בּעיר, בּנה לוֹ בּיִת ונַעשֹה שוּתּף לוואסקה גיסוֹ בּאִיטליז. עם היהוּדים אֵין לוֹ מַגָע וּמַשֹא, להוֹציא את תּגרי השוּק, הקוֹנים ממנוּ לפעמים זיפי חזירים. כּשהם נפגָשים עמוֹ, הוּא מתנַכּר אליהם ומדבּר עמהם רק גוֹיִית, כּגוֹי מלידה וּמבּטן. ואוּלָם בּעוֹמק לבּוֹ אֵין הוּא מַרגיש שוּם טינה אליהם. רק פּעם אַחַת היה מַעשֹה ונזדמן לאַחַת הסימטוֹת הנידחוֹת של היהוּדים. חָברוּ עליו חבורה של נערים, רָצוּ אַחריו וצעקוּ: “מוֹשקילי־חזיר!” נפנה לאחוֹריו, תּפס אֶחָד מהם ועקר לו רגל. מאָז חָדלוּ ילדי היהוּדים להתגָרוֹת בּוֹ.

ואַף־על־פּי־כן יֵש יוֹם אֶחָד בּשנה, עֵת מוֹשקילי נוֹתן את דעתּוֹ על היהוּדים. בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, כּשהשוּק מתרוֹקן מאָדם ויהוּדים לבוּשים בּקיטלים לבנים רצים לבתּי־התּפילָה ונרוֹת גדוֹלים בּידיהם, מתעצב מוֹשקילי אֶל לבּוֹ. עוֹזב הוּא את חנוּתוֹ בּעוֹד יוֹם בּידי וואסקה שותּפוֹ ויוֹצא אֶל מחוּץ לָעיר, תּוֹעֶה שם בּשֹדוֹת הקצוּרים וּביער העוֹמד על שלכת עֵציו, ואֵינוֹ חוֹזר לביתוֹ לפת ערבּית. וּפעם אַחַת היה מהלךְ וּמהלךְ, עד שראה את עצמוֹ עוֹמד בּקצה העיר לפני בּית־תּפילה של יהוּדים. הבּיִת היה מוּאָר כּוּלוֹ והמוּלָה קדוֹשה, ידוּעה וּמוּכּרת לוֹ משכּבר־הימים, נישֹאת מתּוֹכוֹ. אָז ניגש בּחשאי עד אַחַד החַלוֹנוֹת והציץ פּנימה, ראה את הנרוֹת הרבּים הדוֹלקים, ראה את המתפּללים, העוֹמדים לתפילת שמוֹנה־עֶשֹרה, מעוּטפים בּטליתוֹת וקיטלים וּמתנוֹעעים בּלחש סוֹעֵר.

שעה ארוּכּה עמד עמידת זר מן החוּץ ולא ידע את נַפשוֹ. והנה שמע קוֹלוֹת מתלחשים בּפתח בּית־התּפילה:

– ראוּ־נא מוֹשקילי־חזיר עוֹמד כּאן!

והוּא התעוֹרר והלךְ לוֹ.

עם אַבדוֹטיה אִשתּוֹ הוּא מתהלךְ בּמישרים, מַקפּיד על סדרים טוֹבים בּבּית ועל מידֹות דרךְ־אֶרץ – על כּל מַה שהיה חָסר בּבית־אָביו. ואוּלָם רוֹאֶה הוּא את עצמוֹ חָכם ממנה וּמַקדיר עליה לפעמים את גבּוֹת־עֵיניו השֹעירוֹת בּזעף וָבוּז. ילָדים עדיִין אֵין לָהם. אַבדוֹטיה נכספת בּכל לבּה ליֶלד, וּכבר הלכה בּסתר לשאוֹל בּיִדעוֹני. אַךְ מוֹשקילי אֵין נַפשוֹ אל יוֹרֵש. כּשהוּא מהרהר בּזה, על־כּרחוֹ הוּא נזכּר בּימי ילדוּתוֹ הרעים. לזכר אִמוֹ חוֹזר וּמהבהב בּקרבּוֹ אוֹתוֹ הניצוֹץ החַם, שכּבה כּמעט בּרבוֹת הימים. אבל כּשהוּא זוֹכר את אָביו, הריהוּ מקמץ את אֶגרוֹפוֹ. אֵין הוּא יוֹדע, אם עוֹדנוּ חַי אוֹ כּבר מת.

– יִקחהוּ אוֹפל! – מקלל הוּא אוֹתוֹ בּלבּוֹ.

א

חבוּרת יהוּדים נבהלים, רצים מתּוֹךְ אֵימַת־מות בּחשכת הלילה, נידחוּ וּבאוּ בּדרךְ מנוּסתם לרחוֹבוֹת ריקים ושוֹממים, הרחק מאַחרי העיר, בּמקוֹם שהבּתּים בּוֹדדים וּתריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים, בּמקוֹם שנמשכים והוֹלכים שֹדוֹת וגנים חשֹוּפים עם אִילָנוֹת ערערים ואבלים בּעזוּבת החוֹרף, וקוֹל נביחַת כּלָבים זוֹעמים, כּלבי נכרים, עוֹנה בּזעף מאחוֹרי השערים והגדרוֹת לכל פּסיעת רגל.

אנשים, נשים וטף עמדוּ ממרוּצתם בּסימטה נכרייה ושאפוּ רוּחַ, עוֹמדים צפוּפים, מַבּיטים בּחשיכה זה אֶל זה, מַחרישים ושוֹממים, וּמַראֵה כּוּלָם כּשֹיוֹת נפחָדוֹת, שנדחקוּ לבקעה אֶחָת. אָבוֹת ואִמהוֹת גָחנוּ אל בּניהם הקטנים, חיבּקוּם ואִימצוּם אל בּרכּיהם הכּוֹשלוֹת, וּמעֵיניהם נשקף יֵיאוּש אִילם: אֶל מי יִפנוּ עתּה וּלאָן יֵלכוּ?

ממַעל השחירה חשכת שמַיִים רחוֹקים וקרים, שמַיִים אטוּמים ללא כּוכבים, וּמתּחת היתה עלָטה וּדממה, הרת־אֵימים. ורק מאַחריהם, ממרחַק העיר, שסגר עליה הלילה, נדמוּ והגיעוּ לאוֹזן קשבת קוֹלוֹת קטוּעים וצוָחוֹת משוּנוֹת, נבלָעים אֵלוּ בּאֵלוּ, וּמכּל פּינַת־גג וּמתּחת כּל גָדר הציצוּ ואָרבוּ צללים חשוּדים. איש כּי כּיעכּע והוֹציא הגה מגרוֹנוֹ – וסמַר בּשֹר העֵדה כּוּלָה: מי הוּא זה המשתּעֵל?…

ונמצא בּקרב העֵדה הנידחת אַברךְ אֶחָד צעיר, והוּא לָבוּש אַדרת חַמה חדשה, וצוארוֹן־שוּעלים זקוּף לצוָארוֹ, וּמשקפיִים כּחוּלים רכוּבים על אַפּוֹ, וּפני האַברךְ לבנים כּפני מת ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת, – ונתן אלוֹהים מַחשבה טוֹבה בּלבּוֹ:

– שמעוּני, יהוּדים, אִיעצכם ושמעוּ לי! אֵין לָנוּ מקוֹם־מקלט טוֹב מן ההקדש. לכוּ ונלכה כּוּלָנוּ אֶל ההקדש!

וכאשר הרגיש האַברךְ בּעל הצוָארוֹן הזקוּף בּעֵינַיִים החרדוֹת והשוֹאלוֹת, התּלוּיוֹת אֵלָיו מכּל העברים, תּקפה עליו דעתּוֹ יוֹתר. עמד ותפס מתּוֹךְ החבוּרה בּשני נערים קטנים, ילדי זרים שניהם, החזיק בּידיהם בּכל עוֹז ואָמַר לָהם בּקוֹל נמרץ וּבטוּחַ:

– לכוּ, ילָדים, ונלכה אֶל ההקדש!

מיד פּנתה העֵדה כּוּלָה והלכה אַחריו בּאֵין אוֹמר וּדברים. הלכוּ אנשים, יהוּדים קוֹדרים וּכפוּפים, שזרקה שֹיבה בּזקנם ופאוֹתיהם. הלכוּ נשים, נשים מיניקוֹת וילדיהן, מעוּטפוֹת מטפּחוֹת וסוּדרים, עוֹטיוֹת ואבלוֹת, שקוֹל בּכין פּירכּס בּגרוֹנן. הלכוּ ילדים, ילדי יהוּדים למוּדי־צער, בּפנים חיורים ונבהלים ועֵינַיִים שחוֹרוֹת ותוֹהוֹת. והוּא עצמוֹ, האַברךְ בּעל המשקפיִים הכּחוּלים, הלךְ בּראש, כּמפקד וּמַצבּיא לכל המַחנה, זוֹקף צוארוֹנוֹ וצוֹעֵד בּרגל ישרה, מֵישיר עֵיניו אֶל כּל פּוּרענוּת שלא תּבוֹא, מוֹליךְ מימינוֹ וּמשֹמאלוֹ את שני הילָדים הזרים, וכל בּדי־עוֹרוֹ רוֹעדים בּשעת מַעשֹה ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת. כּי היה האַברךְ הזה אִיש צעיר, אשר חננוֹ אלוֹהים לב רגֶש ונפש עדינה וּשאָר־רוּחַ, וּבלכתּוֹ עתּה בּראש המַחנה וּבהרגישוֹ מאַחריו את העֵדה המַחרישה ההוֹלכת בּעקבוֹתיו, עדת יהוּדים קוֹדרים וּכפוּפים, שזרקה שֹיבה בּזקנם וּפאוֹתיהם, – נתעטפה נפשוֹ עליו ולבּוֹ בּכה בּקרבּוֹ: הנה בּוֹ בּחר אלוֹהי יִשֹראֵל להיוֹת ראש ומַנהיג לעדתוֹ, מוֹרה־דרךְ לעמוֹ, עם אוּמלָל ואוֹבד, התּוֹעֶה בּחשכת הלילה האָיוֹם.

ובפסעוֹ פּסיעוֹת גסוֹת באֶמצע הדרךְ, עלוּ דמעוֹת בּעֵיני האַברךְ והאפילוּ על זכוּכיוֹת־משקפיו הכּחוּלוֹת.

ב

כּשהגיעוּ בּני החבוּרה עד בּית ההקדש, מצאוּ אֶת דלתי השער סגוּרוֹת על בּריחי־הבּרזל ואֶת תּריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים. בּתוֹךְ החָצר שלטה דוּמיית־מות. כּל הבּניין הגָדוֹל, האָפל והדוֹמם, נראָה כּעזוּב ושוֹמם, כּאִילוּ מת כּל החַי בּקרבּוֹ, ורק העֵצים הכּמוּשים, הקוֹפאים בּצינַת החוֹרף מאַחרי הגָדר הגבוֹהה, זעוּ חרש בּבדידוּתם. דממת־שממוֹן היתה מסביב – ודפקוּ הלבבוֹת בּחָזקה, והילָדים כּבשוּ ראשיהם בּברכּי אבוֹתיהם. רעיוֹן משוּנה עבר מלב אֶחד אֶל משנהוּ: מי יוֹדע – אוּלי בּעֶצם המהוּמה נבהלוּ החוֹלים ממיטוֹתיהם וקמוּ ונסוּ כּוּלָם מנוּסַת־מות בּכתנוֹתיהם הלבנוֹת הרחק־הרחק אֶל תּוֹךְ חשכת הלילה, אֶל כּל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם?..

– פּתחוּ!

קוֹלוֹת בּוֹדדים רעדוּ בּחשיכה, אַךְ אִיש אַךְ אִיש לֹא נַענה לָהם מבּפנים. נמלך המַנהיג הצעיר, הוּא האַברךְ בּעל המשקפיִים הכּחוּלים, והחליט בּלבּוֹ להיוֹת לעדתוֹ למוֹפת: השליךְ את נַפשוֹ מנגד, טיפּס ועלה בּרעד אֵיברים על הגָדר הגבוֹהה, קפץ בּזהירוּת אֶל תּוֹךְ החָצר ועמד שם לדפּוֹק בּחשאי על אַחַד התּריסים. רגָעים אחָדים עברוּ בּאימַת־ציפּייה. והנה פּילח את הדממה שאוֹן חריקה של דלת בּאַחַת הפּינוֹת הרחוֹקוֹת, נשמַע בּכי נחנק של יֶלד, קוֹלוֹת נבהלים התלחשוּ, ואַחַר־כּךְ – קוֹל צעדים מהירים נעלָמים בּמרחַק החָצר. עוֹד רגָעים אחָדים – ונראתה דמוּת גבוֹהה מתנוֹדדת בּחשיכה. הדמוּת הלכה ונתבּלטה ונתחַוורה לָעיִן: נראָה ראש גוֹי מגוּלה, הבהירה פּרוַת־כּבשֹים קצרה ונשמַע קוֹל מַגָפי־לבד גדוֹלים וּכבדים נגררים בּקרקע. זה היה שוֹעֵר בּית־החוֹלים, שהתנַהל בּעצלתּיִים, כּפוֹסע והוֹלךְ לפי תּוּמוֹ. משקרב אֶל האַברֵךְ הצעיר, עמד ותפס לוֹ בּצוארוֹנוֹ הזקוּף וּשאָלוֹ בקוֹל מאַיֵים:

– אַ טי כטוֹ טאַקוֹי? (מי אַתָּה שכּמוֹתךָ?)

המַנהיג הצעיר חָרד תּחתּיו ונע בּידוֹ החזקה של הגוֹי, כּנוֹע עלה מפני רוּחַ. וּמחמַת שהיה נבוֹךְ וּמבוּלבּל מאוֹד, התחיל מרמז בּידיו רמיזה אִילמת לעֵבר היהוּדים הנבהלים, המתרפּקים על דלתי השער, כּאָדם המרמז ואוֹמר: “הם, הם, אשר שלָחוּני”… השוֹעֵר גבה־הקוֹמה הרפּה ממנוּ ועמד עמידת שאנן וּבוֹטחַ להתבּוֹנן מרחוֹק אֶל היהוּדים, הנרתּעים לאחוֹריהם אַחַד אֶחָד. ואָז פּנה לָלכת לקראתם, מזיז עצמוֹ וּמתנַהל בּכבדוּת וּמגָרר מַגָפיו בּקרקע. מתּוֹךְ החשיכה אִי־אֶפשר היה לבחוֹן בּפניו של זה, אִם שֹוֹחקים הם אוֹ זועמים.

– אַ שטוֹ זשידקי, נַאשי אַשטשיֶ בּיוּט? (מה, יהוּדוֹנים, אֵלה שלָנוּ מַכּים עדיִין?)

והנה נמצא בּקרב המַחנה יהוּדי אֶחָד, אשר ידע לפנים את השֹועֵר והכּיר בּטבעוֹ, שאֵינוֹ גוֹי רע־לב בּיוֹתר, וּפנה אֵלָיו מאחוֹרי הגָדר ודיבּר אֵלָיו תּחנוּנים:

– בּי, פּרוֹקוֹפּ, אִיש טוֹב, שמעֵני ויִשמַע אֵליךָ אלוֹהים. הלא תּזכּוֹר עוֹד מסתּמא את דבר התּרנגוֹל, אשר קניתי מידךָ בּשעתוֹ לחַג הפּסח – הוּא התּרנגוֹל האָדוֹם, שנתתּי לךָ בּמחירוֹ שלוֹשה זהוּבים וחצי, אִם לא יטעֵני זכרוֹני. מַעשֹה שהיה בּשכּבר הימים. תּרנגוֹל שמן היה, רךְ וָטוֹב. ניכּרים דרכי אִיש ישר… וּבכן, אני האִיש הניצב בּזה – אני הוּא אוֹתוֹ הקוֹנה. קרב אֵלי והתבּוֹנן – אולַי תּכּירני. שמךָ פּרוֹקוֹפּ אוֹ וַואסיל, אִם לא יטעֵני זכרוֹני?… אִם כּן, וואסיליא רחימאִי, אִיש טוֹב ויקר, עשֹה־נא חסד־אלוֹהים עמנוּ, הלא אנשים כּנים אנַחנוּ, יהוּדים ישרים, וכל עוול לא נמצא בּנוּ. הגידה־נא ואַל תּכחד ממנוּ: מי נמצא עתּה בּבית־החוֹלים? היש פּה יהוּדים אִם אָיִן? ראֵה עמידתנוּ, אִיש טוֹב ויקר: הרי אָנוּ עוֹמדים פּה לפניךָ עם עוֹללינוּ וטפּנוּ…

לאַחַר ששמע השוֹעֵר דברי שלוֹם ואמת וזכרוֹנוֹת העבר הנשכּחים, הרךְ את לבּוֹ. עמד להתגָרד בּמַפרקתּוֹ, מתגָרד ומדבּר מתּוֹךְ נהימה, שחצייה רוֹגז וחצייה פּיוּס:

– אִם יֶש פּה יהוּדים? יֵש וָיֵש! הכּל פּה יהוּדים, אֵין משלָנוּ אַף אֶחָד. החוֹלים – יהוּדים, המַשגיחַ – יהוּדי, הדוֹכטוֹר – יהוּדי, אִשתּוֹ – גם היא… כּוּלָם מאחיכם, הנצר היהוּדאי… מוּגי־לב, תּיפּח רוּחַ אִמם!… נזעקוּ וּבאוּ כּוּלָם… מתרוֹצצים לכאן וּלכאן ואֵינם מַניחים לישוֹן… זה בּכה וזה בּכה… הנה נבהל החוֹבש וּמיהר להיחָבא בּמַרתּף עם כּל חבוּרת טפליו. שמא תֹּאמר: מפּני מי נבהל כּאן? מפני פּרעוֹשים שחוֹרים, מפּני יהוּדוֹנים, תּיפּח רוּחַ אִמם!…

– יהוּדים, השוֹמעים אַתּם? – נתלהב בּעל התּרנגוֹל האָדוֹם וקוֹלוֹ רעד מתּוֹךְ עליצוּת. – השוֹמעים אַתּם, יהוּדים, את דיבּוֹרי הערל? גם מרדכי הרוֹפא כּאן! הוּא ובני ביתוֹ! כּבר ירד, הוּא אוֹמר, להיחָבא בּמַרתּף!… הבה ניכּנס – על מה אָנוּ עוֹמדים פּה?

מיד היתה תּנועה רבּה. הכּל נדחקוּ יחד, הוֹדפים ודוֹחפים אִיש את רעֵהוּ, מטפּסים ועוֹלים בּגָדר וקוֹפצים זה אַחַר זה אֶל תּוֹךְ החָצר. אִיש לא אָבה עוֹד לשמוֹע אֶל השוֹעֵר, שעמד וטען, כִּי חָזקה עליו מצוַת הדוֹקטוֹר, לבל יניח לזר להיכּנס הלילה אֶל הבּית פּנימה. עזי־הנפש דחוּהוּ בּשתי ידיִים מעם פּניהם, ורכּי־הלבב השתּדלוּ לפייסוֹ בּדברים ודיבּרוּ אֵלָיו תּחנוּנים מעל הגָדר:

– בּי, וואסיליא, שוֹטה שכּמוֹתךָ, אִם אַתָּה לוּא שמעֵנוּ!… הן לא נַעשֹה פּה כּל רעה… חַיֶיךָ וחַיֵי ראשךָ!… הן אנַחנוּ יהוּדים אנַחנוּ… אֵין אָנוּ רוֹצחי־נפש חָלילָה… כּל חפצנוּ אֵינוֹ אֶלָא להיחָבא כּמעט־קט, כּדי רגָעים אחָדים, עד אשר תּעבוֹר המהוּמה… לוּא יהא הדבר בּעֵיניךָ, כּאִילוּ חוֹלים גם אנַחנוּ וּבאנוּ להירפא…

– להוֹדיעךָ, פּרוֹקוֹפּ רחימאִי, שהקיבה שלי אָמנם אֵינה כּתיקוּנה… –הצטדק יהודי אֶחָד מלמד, כּשהוּא נתלה בגָדר ומגשש בּשתּי רגלָיו בּקרקע החָצר, פּוֹזל עיִן לצד השוֹעֵר וּמבּיט עליו הבּטה של תּחנוּנים.

בּפרוֹזדוֹר הבּיִת מצאוּ את אֵשת הדוֹקטוֹר – גברת בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, פּניה לבנים כּסיד ושֹערוֹתיה פּרוּעוֹת. זוֹ ספקה כּפּיה ומיהרה בּקוֹל ילל אֶל בּעלָה, שעמד בּקרן־זוית, כּוּלוֹ שחוֹחַ וּמוּכן לפוּרענוּת, מחַבּק בּימינוֹ את בּנוֹ, גימנַאזיסט קטן שחוֹר־עֵינַיִים ומסוּלסַל־שֹיער. ואוּלָם תּיכף נתבּרר להם, כִּי טעוּת היתה בּידם: ראשוֹן נכנַס האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיים הכּחוּלים, אַחריו נראתה בּפתח אִשה יהוּדית צעירה ותינוֹק מחוּתּל על זרוֹעוֹתיה, ואַחריה – שאָר בּני החבוּרה. נרגעה אֵשת הדוֹקטוֹר בּמקצת, הרעימה פּניה וּפנתה אֶל היהוּדים הבּאִים בּנזיפה:

– אָה, אַתּם הם הבּאים? ראוּ־נא מַעשֹה יהוּדים והליכוֹתיהם! אֵיךְ מלאכם לבּכם להתדפּק בּאִישוֹן־לילה על תּריסי בּית־חוֹלים וּלהפּיל אֵימַת־מות על בּני־אָדם? אָכן זה יהוּדי וכךְ דרכּוֹ תמיד!…

ואוּלָם בּראוֹתה לפניה אֶת מַחנה היהודים הנבהלים, כּשהם מסתּוֹפפים בּפתח בּפנים אשמים והדיבּר אֵין בּפיהם, הרכּה האִשה את קוֹלָה ואָמרה:

– אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה תּעמדוּ בּפּתח? היכּנסוּ וּבוֹאוּ. הגידוּ־נא, מַה נשמע שם בּעיר?

– אוֹי, מַאדַאם, מַה יֵש לשמוֹעַ בּעיר? מה רצוֹנךְ, מַאדאם, ותשמעי? הלוַאי לא תּשמעי את אשר שמַענוּ אנַחנוּ!… בּעיר מַכּים בּיהוּדים!…

ג

חָזרוּ ונעלוּ את דלתי הפּרוֹזדוֹר, הבריחוּ אוֹתן בּבריחי־ברזל, ואנשים בּריאִים בּאוּ לבקש מפלָט בּין אנשים חוֹלים. האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיִים הכּחוּלים עמד וטען כּל אוֹתה השעה לפני הדוֹקטוֹר על טהרת הלָשוֹן הרוּסית, כִּי יִקחוּ ליֶתר בּטחוֹן, גם את השוֹעֵר אֶל חברתם, למַען יִהיֶה לָהם לערוּבּה.

– אדוֹני הדוֹקטוֹר, אֵין אַתּה יוֹדע עדיִין את הפּסיכוֹלוֹגייה של הסוּבּיֶיקטים האֵלה… – טען בּרגש, וּזכוּכיוֹת משקפיו הכּחוּלים נתערפּלוּ בּשעת מַעשֹה.

הכּל נתכּנסוּ לתוֹךְ התּא הגָדוֹל, הוּא החדר המרוּוָח מכּל חַדרי בּית־החוֹלים, שהוּאַר עתּה רק בּאוֹר כּהה של עששית קטנה אֶחָת. כּשהתחוֹללָה המהוּמה והדוֹקטוֹר עם הרוֹפא, הם ובני משפּחתּם, בּאוּ מבוֹהלים מן העיר, ואֵשת הדוֹקטוֹר התחילָה להתרוֹצץ אָנה ואָנה בּין מיטוֹתיהם של החוֹלים, נסעֶרת וּפרוּעת־שֹיער, סוֹפקת כּפיה וּמייבּבת, – נפל פּחד גָדוֹל על החוֹלים, ולא נחה דּעתּם עד שבּאוּ חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ והשוֹעֵר והעבירוּ את כּל המיטוֹת אֶל תּוֹךְ התּא הגָדוֹל, שחַלוֹנוֹתיו נשקפים אל גן בּית־החוֹלים. עמדוּ וכיבּוּ את כּל העששיוֹת בּחדרים הפּוֹנים אֶל הרחוֹב, והחוֹלים התיישבוּ על מיטוֹתיהם הצפוּפוֹת בּפנים נטוּיִים וּבעֵינַיִים קוֹדחוֹת, יוֹשבים וּמַבּיטים אֶל אַפלוּלית החדר וּמחַכִּים.

הבּריאִים נכנסוּ למחיצתם של החוֹלים כּמתגנבים, פּוֹסעים ועוֹברים בּין המיטוֹת בּחשאי, כּל אֶחָד תּר בּעֵיניו וּמבקש לוֹ פּינה מוּצנַעת, מצמצם עצמוֹ בּמקוֹם עמידתוֹ וּמציץ משם אל תּושבי המיטוֹת נכלָם ואָשם, כּמַסיג גבוּל רחוֹקים וזרים, הגברים מישמשוּ אִיש בּדשי בּגדוֹ, מללוּ בּרגליהם, כּיעכּעוּ בּלָאט לתוֹךְ כּפּוֹת־ידיהם. הנשים גָרפוּ את חוֹטמיהן האבלים וכבשוּ את פּניהן האדוּמים בּקרקע. והקטנים אָחזוּ בּכנפוֹת בּגדי אבוֹתיהם והציצוּ על סביבוֹתיהם מתּוֹךְ חיתּוּלי מטפּחוֹתיהם וסוּדריהם, כּבני־צאן מבוֹהלים. לאַט־לאַט התחילוּ הבּריאים להתבּוֹנן אל החוֹלים אשר בּמיטוֹת, המוּזרים כּל־כּךְ בּלבוּשם הלָבן, בּפניהם הסגוּפים והזוֹעפים, בּצואריהם הכּחוּשים, בּעֵיניהם הבּוֹערוֹת בּאֵש זרה וּבכל תּנוּעוֹת גוּפם, הנראוֹת כּתנוּעוֹת צלָלים מעוֹלָם אַחר, מעֵבר לגבוּל החַיִים. וּמפּני שאִיש מן החוֹלים לא קידם את פּני הבּאים בּדברים, והבּאִים אַף הם לא נוֹעזוּ לפצוֹת פּה, שלטה בּחדר דממה כּבדה וּמעיקה, והחוֹם וההבל וריחַ הקארבּוֹל קיצרוּ את נשימת העוֹמדים והשרוּ זיעה על כּל פּנים. אֶחָד היה האַברךְ הצעיר בּעל צוארוֹן־השוּעלים, שמזגוֹ הסוֹעֵר לא נח ולא שקט גם פּה. הלָה עמד לסקוֹר את החוֹלים על סביבוֹתיו, כּאָדם המסַייר את נכסיו, עד שנתן את משקפיו הכּחוּלים בּנַערה אַחַת צהוּבּת־שֹיער, חוֹלת־שחפת, שישבה כּל אוֹתה השעה על משכּבה בּפנים קטנים וצוֹמקים וּבשֹפתיים דקוֹת וחשוּקוֹת, כּוּלָה אוֹמרת שכוֹל וּמרירוּת בּצמתה הדקה והדלילה, בּסַנטרה החַד והנרגָז וּבאוֹדם־לחָיֶיה הלוֹהט, אוֹתוֹ האוֹדם הפּוֹרח בּלחָיֵי ילָדים נעלָבים. נכמרוּ ניחוּמיו של האַברךְ הצעיר ולבּוֹ הרגָש רחש דבר טוֹב. עמד להרהר בּנַערה החוֹלָה ושיעֵר בּנַפשוֹ, כּי בוַדאי אוּמלָלָה היא מכּל הנערוֹת אשר בּעוֹלָם, כּי יתוֹמה עזוּבה ובוֹדדה היא פּה, אֵין לָה אָב ואֵין לָה אֵם, אֵין לָה אח ואֵין לָה אָחוֹת, והיה כּי יבוֹאוּ פּריצי־אָדָם אל הבּיִת, וכל החוֹלים עם הבּריאִים ימַהרוּ להימלט על נַפשם, ואֶת הנַערה עלובת־הנפש יִשכּחוּ, – אָז יִישאֵר הוּא עמה לעשֹוֹת לה את חוֹבתוֹ האנוֹשית ולהיוֹת לָה למַלאָךְ מוֹשיע בּעֵת צרה. “קחוּ את נַפשי תּחת נַפשה!” – כּךְ יִצעק אל פּריצי־האָדם ויחשֹוֹף חָזהוּ בּפניהם.

וּבעמדוֹ דחוּק וּמזיע מתּוֹךְ מַחשבוֹת טוֹבוֹת אֵלוּ, בּיקש האַברךְ, כִּי תּדע גם הנַערה את אשר בּלבּוֹ עליה. נדחַק וקרב אֶל מיטתה ואָמַר לה מתּוֹךְ מַבּט רךְ וחוֹנן:

– אַל תּיראִי, עלמה כּבוּדה. הירגעי־נא. בּתוֹךְ גברים אַתּ יוֹשבת!

הנַערה נתנה בּוֹ אֶת עיניה כּאִילוּ בּתמהוֹן והבּיטה אֵלָיו רגע הבּטה קרה, מתּוֹךְ פּנים זוֹעפים וּשֹפתיים חשוּקוֹת. אַחַר־כּךְ פּנתה ממנוּ ואָמרה אל שכנתּה החוֹלָה, היוֹשבת סמוּךְ למיטתה, בּלעג:

– מה הגברים האֵלה בּעֵינַיִךְ? גיבּוֹרי־חַיִל, הנחבּאִים תּחת מיטוֹתיהם של חוֹלים!…

שאָר החוֹלים אַף הם נתעוֹררוּ, ישבוּ על משכּבוֹתיהם וסקרוּ את האנשים הזרים והבּריאִים, שפּרצוּ אליהם מתּוֹךְ חשכת הלילה בּאַדרוֹתיהם וּמטפּחוֹתיהם והביאוּ אִתּם צינַת־חוֹרף וריחַ־שלג ורענַנוּת־רוּחַ – זכר לחַיִים רחוֹקים וּבריאִים, המפכּים שם מעֵבר לכוֹתלי ההקדש, בּעוֹלָם אַחר. כּוּלָם התרגשוּ, הבּיטוּ אֶל העוֹמדים סביבם מתּוֹךְ סַקרנוּת זרה וחשד, חוּץ מיהוּדים זקנים אחָדים, שוֹכני “מוֹשב־הזקנים”, הנמצא בּחצר בּית־החוֹלים, שבּאוּ אַף הם להיחָבא פּה. הלָלוּ פּרשוּ לקרן־זוית, עמדוּ שם מוּבדלים מכּל הפּחד והמהוּמה, מתנוֹעעים וקוֹראִים מזמוֹרי תּהילים בּלחש, וצלליהם הגדוֹלים והשחוֹרים זעים לעוּמתם על הקיר הלָבן כּמפלצוֹת ענקים.

בּחוּר אֶחָד בּעל ראש מגוּלָח וּפנים כּחוּשים וחַדים, שזה עתּה עברה עליו מַחלת טיפוּס קשה, ישב על משכּבוֹ נרגָש וּמתוּח, נשךְ מדי פּעם בּפעם את כּף־ידוֹ והבּיט בּלי נוֹע אֶל אִשה זקנה אַחַת מחבוּרת הבּאִים, קטנה וּכפוּפה מרוֹב שנים, צרוּרה כּצרוֹר בּתוֹךְ מטפּחת־צמר גדוֹלָה, וּפניה אדוּמים וּמצוּמקים, כּפני רךְ הנוֹלָד. הזקנה עמדה סמוּכה לדוֹפן מיטתוֹ של הבּחוּר וּמַטה בּידה, עֵיניה הכּבוֹת נשֹוּאוֹת לחלל האַויר ועוֹמדוֹת בּנקוּדה אַחַת, לשוֹנה מכשכּשת בּפיה הריק והנפוּל, כּעינבּל בּפעמוֹן, ופניה הקטנים והמקוּמטים מַחרישים בּיגוֹן קוֹדר ושלו, יגוֹן הזיקנה וּשקיעת החַיִים. פּנה אֵליה הבּחוּר החוֹלה פּתאוֹם ואָמַר לה בּקוֹל רם ונמרץ:

– השוֹמַעַת אַתּ, סבה? הם יבוֹאוּ גם לכאן!…

בּתוֹךְ דוּמיית החדר עברה חרדה. הכּל הפנוּ את ראשיהם אל הבּחוּר החוֹלה.

– כּן, כּן… הם יבוֹאוּ גם לכאן… יוֹדע אני!… – השמיע הבּחוּר שנית בּקוֹלוֹ הנמרץ והבּיט על סביבוֹתיו בּעֵינַיִים גדוֹלוֹת, מזרוֹת אֵימה. וּכדי לָתת תּוֹקף לדבריו, גָחַן אל הכּר אשר למראשוֹתיו והתחיל לטפּל ולפשפּש תּחתּיו שעה ארוּכּה. לבסוֹף הוֹציא משם מכנסַיִים בּלים וּממוֹעכים וּמעיל ישן וקרוּע, התכּנס עם הסמַרטוּטים האֵלה אֶל תּחת השֹמיכה והתחיל מתלבּט שם בּעקשנוּת רבּה, מפרכּס בּידיו וּברגלָיו, נוֹשם בּכבדוּת, וטיפּוֹת זיעה מבצבּצוֹת בּעוֹר קדקדוֹ המגוּלָח. כּעבוֹר רגָעים השליךְ מעליו את השֹמיכה וצנח מעל משכּבוֹ לקרקע, כּשהוּא לָבוּש בּלוֹאֵי בּגָדיו וּברכּיו פּקוֹת תּחתּיו. כּל האנשים אשר מסביב, החוֹלים עם הבּריאִים, התבּוֹננוּ אֵלָיו בּפחד: מה אוֹמר זה לעשֹוֹת?

הבּחוּר ניסה לפסוֹעַ פּסיעוֹת אחָדוֹת בּרגליִים יחפוֹת, ואוּלָם ראשֹו הסתּחרר, עֵיניו החשיכוּ ורגלָיו הרוֹעדוֹת כּשלוּ. וּפתאוֹם גָחַן, לתמהוֹן כּל הרוֹאִים, וישב על האָרץ.

– היוֹדעים אַתּם? הבּחוּר יצא מדעתּוֹ! – קראה אַחַת הנשים החוֹלוֹת ממיטתה, – אני אוֹמרת לָכם!

נכנַס חַיִים־ווֹלף המַשגיח, יהוּדי שחוֹר, גבה־קוֹמה וּזעוּם־פּנים, שסוּדר אָדוֹם כּרוּךְ לצוָארוֹ. הלָה קרב אֶל הבּחוּר, היוֹשב על האָרץ בּפנים חיורים ורוֹעדים, ותפס לוֹ בּכתפיו.

– שמַע־נא, אַתּה! מַה התּנוּעוֹת המשוּנוֹת האֵלה, אשר אַתּה עוֹשֹה פּה! הא? מַהר ועלה על המיטה!

בחדר קמה המוּלָה. הבּריאִים נבהלוּ והתחילוּ דוֹחקים זה את זה. אַחַד התּינוֹקוֹת ניעוֹר על זרוֹעוֹת אִמוֹ בקוֹל־בּוֹכִים. נַערה אַחַת מן החבוּרה, גוּצה ועבה, לבוּשה בּגד קצר של מוֹכים, נדחקה אֶל אַחַת המיטוֹת כּל־כּךְ, עד כּי לא יכלה עוֹד לפנוֹת ימין אוֹ שֹמאל. לא היתה לה אֵיפוֹא בּרירה אֶלָא לתפּוֹס מקוֹם בּמיטה. ואוּלָם זוֹ היתה מיטתה של הנַערה הצהוּבּה מוּכּת־השחפת, וּמיד ניצתוּ הפּנים הקטנים והצוֹמקים כּאֵש.

– מַה זאת? ראוּ־נא עזוּת־פּניה של זוֹ! פּישפּשה ולא מצאה מקוֹם לאחוֹרה הרחב אֶלָא בּמיטתי!

– וכי אֶגרע מקצת ממיטתךְ בּשבתּי עליה רגע? – התנַצלה הנַערה לבוּשת המוֹכים בּבוֹשת־פּנים ואָמרה לָקוּם ממוֹשבה, ואוּלָם העוֹמדים סביבה דחָקוּה מכּל העברים ולא נתנוּה לָזוּז ממקוֹמה.

– גשי הלאָה! – צעקה הנַערה החוֹלָה בּקוֹל צרוּד וּפניה הקטנים נתעוותוּ מכּעס. – הראִיתם מנוּולת שכּמוֹתה? נבהלה שם מפּני המות וּבאה לכאן בּלחָיֶיה השמנוֹת לכבּוֹש את מיטתי!

– מַה קרה פּה, “בּאֵרישניוֹת”? מה הדבר אשר נפל בּיניכן? – שאל האַברךְ בּעל המשקפיים הכּחוּלים, כּשהוּא נדחָק וּבא עד מיטת הנַערה הצהוּבּה בּפנים מאִירוֹת, כּוּלוֹ מוּכן ומזוּמן לפשר וּלתווךְ וּלהסיר מכשוֹלים מדרכּם של בּני־אָדם.

– כּלוּם יוֹדעת אני? – קראה הנַערה לבוּשת המוֹכים מתּוֹךְ עֶלבּוֹנה וּפניה אָדמוּ מאוֹד ממַבּטם הרךְ והחוֹנן של המשקפיים הכּחוּלים. – צר לָה לזוֹ המקוֹם בּעוֹלָם. דוֹמה, קטנה וּצנוּמה כּל־כּךְ וּפניה כּגרוֹגרת!…

הדבר אַךְ יצא מפּיה, והנַערה החוֹלָה השֹתּערה עליה ממשכּבה בּידיה הרזוֹת והדקוֹת וסטרה לה על לחיה סטירה נמרצה.

– אַתּ… אַתּ… עֶגלָה מפוּטמה!

השאוֹן בּחדר־החוֹלים גָדל והלךְ. חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ הרפּה מן הבּחוּר היחף, פּינה דרךְ לעצמוֹ אֶל מיטת הנַערה הצהוּבּה וּבא לראוֹת את פּשר המהוּמה. הנַערה לבושת המוֹכים עמדה בפנים מוּכּים ואדוּמים, מַבּיטה אל הניצבים סביבה בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת, שֹפתה התּחתּוֹנה רוֹעֶדֶת והדיבּר אֵין בּפיה. והנַערה מוּכּת־השחפת ישבה על משכּבה חרדה ואִילמת, התבּוֹננה על סביבוֹתיה כּחַיה פּצוּעה וּלחָיֶיה הכּחוּשוֹת לָהטוּ כּאֵש. וּפתאוֹם התחילה להתייפּח:

לָמה בּאוּ הנה? לָמה הם מתנַפּלים עלי כּוּלָם לקצר את ימַי הספוּרים?…

– וּבאמת, לָמה בּאוּ הנה? – נענתה ואָמרה אִשה אַחַת שחוֹרה בּקוֹל גס, בּשכבה פּרקדנית על משכּבה בּפנים של יולדת. – הרוּחַ הביאָם… שמא אֶפשר היה לישוֹן מעט… כּל היוֹם לא עצמתּי את עֵינַי… הרי לך משלחת זוֹ… אַכזרים אֵין לב… בּאוּ ונפלוּ על תּינוֹקת חוֹלָה… טפוּ עליהם!

כּאן לא יכלה עוֹד הנַערה מוּכּת־השחפת להתאַפּק. התנַפּלה על משכּבה, כּבשה פּניה בּכּר וגעתה בּבכי היסטירי, שהרעיד את כּל גוּפה הקטן וזיעזע את כּתפיה הצנוּמוֹת, המחוּדדוֹת.

ראוּ הבּריאים ונרתּעוּ לאחוֹריהם בּמבוּכה רבּה, עוֹמדים ורוֹתחים, תּמהים זה אֶל זה בּאֵין אוומר וּדברים, כּוֹבשים פּניהם האשמים בּקרקע ולבּם תּוֹהה ושוֹמם: מַה זאת עשֹה להם אלוֹהים בּליל־פּחָדים זה?…

– פֶה, עם מנוּול! – ירק חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ בּכעס וּפנה הצדה.

ד

וכאשר גָבר השאוֹן והחוֹלים התקוֹממוּ על מיטוֹתיהם וגירשוּ את הבּריאִים מעם פּניהם, האִשה השחוֹרה צוחה בּקוֹלה הגס ושפכה כּד חָלָב אֶל פּני האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיים הכּחוּלים, הילָדים הקטנים הרימוּ קוֹל־בּוֹכים וּמשכוּ את אמוֹתיהם בּסינריהן, כּי ימַהרוּ לָלכת מפּה, והאַויר בּחדר־החוֹלים הלךְ וכבד וחם, עד אֶפֶס יכוֹלת לנשימה, – נכנַס השוֹעֵר רם־הקוֹמה בּראשוֹ המגוּלה ובפרוָתוֹ הקצרה וּמסר מוֹדעה על מפתּן הפּתח:

– העיר בּוֹעֶרת!

אָז גָדלה הבּהלה עוֹד יוֹתר. החוֹלים חָרקוּ שן והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת:

– צאוּ מפּה! מַהרוּ וּצאוּ מפּה! מה רוֹצים הרוֹצחים האֵלה, – כּי יבוֹאוּ ויעלוּ גם את ההקדש בּאֵש? צאוּ מפֹּה!…

בּחוּרים אחָדים פּרצוּ אל החדרים האפלים, הפּוֹנים אֶל הרחוֹב, לראוֹת בּעֵיניהם את השֹריפה. מיד חָזרוּ משם נסערים וחיורים: אָכן אמת הדבר. העיר עוֹלה על המוֹקד. השמַיִים אדוּמים ועשנים, גצים עפים בּאַויר, קוֹלוֹת נחנקים נישֹאִים מן המרחָק…

אֵשת הדוֹקטוֹר התרוֹצצה בּקוֹמתה הגבוֹהה בּין מיטוֹת החוֹלים כּנוֹאֶשת. אַחריה נגרר בּנה, הגימנַאזיסט הקטן, כּוּלוֹ נדהם, ועֵיניו השחוֹרוֹת תּוֹעוֹת בּפני הגדוֹלים. בּמוֹחוֹ של הנַער ניקר רעיוֹן אֶחָד: לוּא תּהיֶה דממה… לוּא תּהיֶה דממה…

הבּחוּר החוֹלה, שזה עתּה קם ממַחלת טיפוּס קשה, ניגש בּרגליו היחפוֹת אֶל הדלת, תּמךְ עצמוֹ בּמזוּזה, זקף צוָארוֹ הדק והטה אָזנוֹ להקשיב ולשמוֹעַ, וכךְ היה עוֹמד בּפנים נטוּיִים וּמַאזינים, כּאִילוּ קפא תּחתּיו. וּפתאוֹם הפךְ את פּניו אל הקהל, העיף בּהם מַבּט חוֹגג ונרגָש, כּאָדם האוֹמר לבשֹר בשֹוֹרה חשוּבה ונכספת, שהכּל מחַכּים לה זה־כבר:

– דוֹמה, שהם הוֹלכים וקרבים…

– מה? מה? מה?

הגימנַאזיסט הקטן עמד בּמקוֹמוֹ ועֵיניו נעוּצוֹת בּפּתח. ואוּלָם מיד התאוֹשש, פּרץ לבין מיטוֹת החוֹלים והתחיל לאַיֵים עליהם בּאֶגרוֹפיו, רוֹקע ברגלָיו, בּוכה ותוֹלש שֹער ראשוֹ:

– הסוּ… הסוּ… כּאִילוּ מַתּם כּוּלכם… שמעוּ את אשר אוֹמַר לָכם… שכבוּ אַתּם על מיטוֹתיכם, ואנחנוּ נשב על האָרץ… בּדוּמייה נשב… כּוּלָנוּ מַחרישים… אִיש לא יזוּז ממקוֹמוֹ… הנה אנַחנוּ יוֹשבים וּמַחרישים… אין אנו יוֹדעים דבר… יוֹשבים ישיבה סתם, בּדוּמייה… אָז יבוֹאוּ… ואָז יִראוּ: אנשים יוֹשבים בּדוּמייה… אֵינם זזים… האם יכּוּ אוֹתנוּ?… אֵיךְ יכּוּ אוֹתָנוּ?… לָמה יכּוּ אוֹתנוּ?… לא יכּוּ אוֹתנוּ!… הלא יוֹשבים אנַחנוּ בּדוּמייה… יוֹשבים ומַחרישים…

הגימנַאזיסט הקטן חָדל לבכּוֹת ולתלוֹש את שֹער ראשוֹ ועמד לפני העֵדה הנדהמה כּולוֹ רוֹעֵד מרוֹב רגשוֹתיו ועֵיניו הגדוֹלוֹת והשחוֹרוֹת מעוּרפּלוֹת. חרדת־אלוֹהים עברה את כּל החדר מקצהוּ ועד קצהוּ והקים את הסַעַר לדממה. הכּל הבּיטוּ אֶל הנַער מַחרישים וּמשתּאִים, כּאחוּזי־קסם.

– אוֹ לא כן… הוֹסיף הנַער לדבּר בּתוֹךְ הדממה, כּמעוֹדָד מן ההקשבה הרבּה אשר מסביב. – מוּטב שנשכּב גם אנַחנוּ, הבּריאִים… נשכּב כּוּלָנוּ לָאָרץ… ישנים אנַחנוּ… ישנים בּדוּמייה… כּוּלנוּ מתים… גם החֹלים, גם הבּריאִים… ואָז יבוֹאוּ ויִראוּ… כּוּלנוּ שוֹכבים בּדוּמייה… כּוּלנוּ ישנים… כּוּלָנוּ מתים… אִיש לא יִפקח את עֵיניו… לא ירים את ראשוֹ…

בּחדר־החוֹלים קמה דוּמייה נוֹראָה. הדוּמייה היתה רבּה כּל־כּךְ, עד כּי נשמע קוֹל הלבבוֹת הדוֹפקים. וּכעֵין קסם אָחַז את כּל עדת היהוּדים, למקטן ועד גָדוֹל – כּוּלָם כּרעוּ על בּרכּיהם וצנחוּ לָאָרץ בּלָאט, נצטמצמוּ אִיש בּמקוֹמוֹ, שוֹכבים בּעֵינַיִים עצוּמוֹת וּמתרפּקים בּלבבוֹת דוֹפקים על הקרקע הקר. הגימנַאזיסט הקטן התכּנס ושכב ליד אמוֹ, עוֹצֵם עֵיניו הגדוֹלוֹת והמטוֹרפוֹת ורוֹתת כּוּלוֹ בּזרוֹעוֹתיה.

וכאשר נפתּחָה הדלת, נתגלוּ בּפתח החדר רוֹפא בּית־החוֹלים וּבני־משפּחתּוֹ: אִשה, שני נערים ותינוֹק בּן־שנתיִים. רעדה אָחזה את הבּאים למראֵה עדת היהוּדים השוֹכבים כּוּלָם, בּאַדרוֹתיהם וּבמטפּחוֹתיהם, על הקרקע, דוֹממים וּבלתּי־זעים, כּמתים. אִיש לא פּקח את עֵיניו, לא הניד יד ורגל, לא הרים את ראשוֹ. ואוּלָם הבּאִים כּאילוּ הבינוּ את אשר לפניהם ועמדוּ אַף הם מַחרישים ודוֹממים.

התּינוֹק בּן־השנתיים הבּיט לפניו מעל זרוֹעוֹת אִמוֹ בּעֵינַיִים שוֹקטוֹת וּבוֹטחוֹת וּבפנים צחים וּשֹבעים. זה הקטן חבל בּנעימים נפל לוֹ בּלילה הזה: כּל אוֹתוֹ הזמַן, שהיוּ כּוּלָם שוֹכבים בּמַעמַקי המַרתּף, סתמה אמוֹ את פּיו בּדדה, שלא יִצעק ולא ישמיע קוֹל, והלעיטה אוֹתוֹ מחלָבה כּדי שֹביעה יתירה. שֹפתי היֶלֶד האדוּמוֹת והרענַנוֹת נתפּשֹקוּ עתּה והבהיקוּ, וכוּלוֹ שאנן ורוה ומדוּשן־עוֹנג.

והגדוֹלים שכבוּ דוֹממים על האָרץ מתּוֹךְ עצירת הנשימה וצימצוּם החוּשים, מכוּנסים אִיש בּאַדרתּוֹ ואִשה בּמטפּחתּה. וכאשר עצמוּ עֵיניהם בחָזקה, ראוּ לפניהם: שמַיִים עשנים ואדוּמים, גצים ניתּזים ועפים בּאַויר, קוֹלוֹת נחנקים נישֹאִים בּמרחָק, אנשים רצים אָנה ואָנה, יהוּדים צוֹוחים ומנַענעים ידיהם כּלפּי שמַיִים…

ה

בּחצי הלילה נתעוֹררה האִשה הזקנה הקטנה, שפּניה האדוּמים והמצוּמקים דוֹמים לפני רךְ הנוֹלָד, קמה בּלָאט מעל האָרץ ועמדה על רגליה הכּוֹשלוֹת. שעה קלה עמדה כּפוּפה, כּורעת תּחת סבל מאַת שנוֹתיה, מַבּיטה לאַויר בעֵיניה הקמוֹת והדלוּחוֹת, וּפניה הקטנים והאדוּמים מרוּכּזים ותוהִים, כּמתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת. אַחַר־כּךְ פּנתה כּה וכה והתבּוֹננה על סביבותיה, כּמבקשת דבר, ידיה הרוֹעדוֹת מגששוֹת, כּידי עיור, בּדוֹפן המיטה הסמוּכה, ראשה הקטן זע אָנה ואָנה וּלשוֹנה מכשכּשת בּפיה הריק, כעינבּל בּפּעמוֹן. בּחלל החדר ניסרה נַחרה כּללית, מלוּכּדת, של הסרוּחים על הקרקע. הכּל ישנוּ את שנתם, גם החוֹלים וגם הבּריאִים. האַברךְ הצעיר שכב פּרקדן, כּשצוארוֹן־השוּעלים זקוּף לוֹ למראשוֹתיו, ידיו נתוּנוֹת תּחת ראשוֹ וּמשקפיו הכּחוּלים מנַצנצים ושֹוֹחקים מעל עֵיניו. הנַערה חוֹלת־השחפת נשמה נשימוֹת מקוּטעוֹת, פּניה הקטנים והנרגָזים הבהיקוּ והזיעוּ וּבלחָיֶיה הכּחוּשוֹת פּרחה אַדמוּמית קלוּשה. מתּוֹךְ שנתה נראתה הנַערה קטנה ודקה משהיתה, כּוּלָה אוֹמרת שכוֹל וּמרירוּת. רק אֶחָד היה עֵר בחדר: הבּחוּר החוֹלה, שקם ממַחלת הטיפוּס. הלָה עמד בּרגליִים יחפוֹת ליד הדלת והמזוּזה, הטה אוֹזן, הקשיב וחיכּה.

הזקנה כּפוּפת־השנים גיששה וגיששה סביבה בּידיים רוֹעדוֹת, כּגשש העיור. לבסוֹף טיפּסה ועלתה בּלָאט וּבעמל רב על מיטתוֹ הריקה של הבּחוּר, התפּרקדה עליה, הוֹציאָה מגרוֹנה אנחה ממוּשכה, שתּחילָתה פּיהוּק וסוֹפה יבבה דקה, ושכבה בּפנים קוֹדרים וּשלוים וּבעֵינַיִים פּקוּחוֹת וקמוֹת כּל הלָילה, חוֹשבת מַחשבוֹתיה הגוֹססוֹת, ההוֹלכוֹת וכבוֹת, מכשכּשת בּלשוֹנה, וכוּלָה מרחפת בּעוֹלָם רחוֹק, טמיר ונעלָם, מעֵבר לגבוּל החַיִים.

בּאַפלוּלִית החדר הגָדוֹל היבהב להב כּהה של העששית הקטנה והעלָה צלָלים שחוֹרים, זעים, על הכּתלים הלבנים.

עם דימדוּמי בּוֹקר, כּשבּקעוּ קרני־אוֹר דקוֹת מסדקי התּריסים וריחפוּ על פּני הישינים, ולהב העששית התחיל שוֹקע ודוֹעֵךְ, שוֹקע ועוֹמם, יצאָה בּחשאי נשמתה של הזקנה.