א.    🔗

החברותא, המושלת בּממלכת־החי ובממלכת־המדבּר, מהי: אונס או רצון? – נחלקו בּזה חכמים. יש אומרים: החברות אונס היא, כי אין הפּרט מתחבּר אל בּן־מינו אלא מתּוך הכרח, בּהיות שאי־אפשר לו להתקיים מחוץ לכּלל; ויש אומרים: החברות רצון היא, שכּן אָנו מוצאים גילוי רגש־האַחוה גם בּמדרגות היותר נמוכות אשר בּממלכת־החי, בּמקום שאין בּחברות לא משום צורך ולא משום תּועלת פּרטית. – לא נחלקו חכמים אלא ביסודה של החברות, היינו – הסבּה הגורמת לראשית התהוותה; אבל הכּל מודים שעמודיה, היינו – הצורות והחוקים החברתיים, התּומכים בּהויתה המתמידה, – אונס הם.

ומפּני שהכרח היא, איו החברות רצויה לנושאיה: לפי שרצונו ויצריו של כּל יחיד ויחיד מסתּכסכים בּאלה של חבריו המרובּים, מתעכּבים על־ידיהם, ומפסידים מערכּם או נפסדים בּצורתם פּחות או יותר. אולם מאותו טעם עצמו – שהחברות הכרחית היא לקיומו של כּל פּרט ופרט – בּאים הרצונות המתנגדים של היחידים לידי פשרת־סתרים, וכל אחד ואחד מקבּל עליו את עול החברות בּאהבה (כּל זמן שאין תּלאותיו עוברות כּחו), מודה בּחוקיה ובסדריה, אַף מגין עליהם בּשעת־הצורך בּכל נפשו ובכל מאודו; ואין בּטול־רצונו, בּשנוהג שבּעולם הוא סמוי מהכּרתו, מביאהו אלא לידי התאוננות רפויה וקלה, והיא – אַך לפרקים בּלתּי־קרובים, בּמקרים יוצאים מן הכּלל.

בּמה דברים אמורים? – בּבן־אָדם בּינוני – שיסוריו מן המצויים, ורצונו אינו תקיף מזה של רוב מתנגדיו בּעלי־בריתו, וכח הסתּכּלותו והתפּעלותו אינו יותר על המדה המחוקה. אחרות הן התּוצאות בּבני־אָדם בּלתּי־נורמלים – היוצאים מן הכּלל בּטיב יסוריהם, או בכח רצונם, או במדות ההסתּכּלות וההתפּעלות המוטבּעות בּנפשם. מי שמשונה מבּני חברתו בּטיב יסוריו, אין צרכי־הכּלל צרכיו, וממילא אין ספּוקם של אותם צרכים משבּיעו – ונמצא שהוא רעב בּין השבעים. ההתנגשות עם מה שאינו ברשותו תּכופה אצלו יותר מאשר אצל אחרים, ותוצאותיה של כּל התנגשות גם הן חמורות בּיותר. את ההסתּגלות אל סביבתו אין להזכּיר, כי אפילו ההשתּדלות בּזה בּלבד עלולה להרגיזו ולהכבּיד עליו את מכאוביו. והוא הדין בּאָדם תּקיף, שאינו נוח לרצות בּמה שאחרים רוצים: קשה הוא להשפּעה ולקבּלת מרות חברתית, ואין רצונו עשוי לא להתבּטל בּפני רצון אחרים ולא להתפּשר עמו. וכן אָדם בּעל עין־רואה ולב־רגש, שהסתּכּלותו העמוקה בּנגעי בני־אָדם העמידתהו על קלקלתו של הסדר הקיים, וחום־לבּו עשהו שותּף לצרות־הכּלל – ומתּוך כּך הוא קורא תּגר על המציאות בּשם הצדק.

שלשה סוגי בני־אָדם אלה – הדווי, התּקיף, והרחום – מתקוממים בּהכרח כּנגד הסדרים השוררים, הקשים לנפשם או לנפשות זולתם. אם עזים הם ואַנשי־מלחמה, הם עומדים בּתוך החברה ונלחמים בּה ובסדריה, איש־איש על־פּי דרכּו, בּאחד מאפני־המלחמה החברתיים, הרבּים ושונים; כּי בהיותם בּלתּי־מוכשרים להסתּגל אל המציאות, הם משתּדלים לשנותה ולסגלה אליהם – אם לצרכיהם או לאידיאליהם. ואם נוחים הם ואַנשי־שלום, הם עוזבים את המערכה ומתרחקים מן החברה. האַחרונים פּרושים גמורים הם; אַך גם הראשונים, החיים לכאורה בּתוך החברה, בּאמת מובדלים הם ממנה, מאַחר שאינם מתבּוללים בּקרבּה. אלה מתבּודדים מחוצה לה, ואלה בּודדים בּתוכה. וכל שיצרו – הטוב או הרע – גדול משל חברו, בּדידותו גדולה הימנה.

בּדידות זו, המשותּפת לשלשת הטפּוסים הללו, הרחוקים זה מזה תּכלית הריחוק, – אינה, כּמובן, בּת טופס אחד. כּמקורותיה, כּך צורותיה שלש הן: –

א) הרחום    🔗

אָדם מבּני־העליה, העומד מובדל מן החברה בּסבּת קלקוליה ושפלותה, אינו חש (ואם חש – אינו חושש לזה) בּצער הבּדידות כּשהיא לעצמה, אלא בּצער העולם; לא על מה שאין רוחו מסוגלת לדור בּשפלה הוא מצטער, אלא על שאין החברה מוכשרת להתרומם אל העליה. היסורים, “הנמשכים אל נשמתו הגדולה כעננים אל ראש ההר” – כּדברי י’אן פּאול, – לא יסוריו הפּרטיים הם. צרות־הכּלל משכּחות אותו את מרת־נפשו ואת יסוריו הפּרטיים, שגם בּלאו־הכי קלים הם עליו לנשוא, בּגלל שלמות נפשו. ומכּיון שאת הפּגם הוא רואה בּמה שבּחוץ, בּעוד שבּתוכו הוא מרגיש שלמות, – קל הוא להאמין, כי הפּגם החברתי ניתּן לתקון, וכי הוא המוכשר והקרוא לתקנו. בּשלמותו בּעל־בּחירה הוא, ובתמימותו הוא מודד כּל בּשר־ודם בּמדתו: מה הוא, דיה לו הידיעה מה רע ומה טוב בּלבד, כּדי לסור מן הראשון ולהדבק בּאַחרון, – אַף אחרים כּך; ואין הדבר חסר, לפי השגתו, אלא נביא ומחוקק: זה – כּדי לטהר את הלבבות בּתוכחתּו, וזה – כּדי להקים את הנופל ולבנות את ההרוס על־ידי תורתו. – דעה זו – שידיעת־הטוב ועשית־הטוב כּרוכות זו בזו, כּסבּה ומסובב, – היתה כמושכּל־ראשון לכל הצדיקים הגמורים, שבּישראל ושבּעמים: למן נביאי יהודה ואפרים, שדעת־ה' ויראַת־ה' היו בפיהם לשמות נרדפים; עד סוקרטס נביא הילאס, שלמד והוכיח, כּי “הדעת היא הצדק”; ועד רבּותינו בּני דור־השמד, שנמנו וגמרו, כּי “תּלמוד מביא לידי מעשה”.

ובכן הוא רואה בּזה את תּפקידו בּחיים: לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס – לבנות ולנטוע; כּלומר – לסתּור לשם בּנין, או לסתּור בּשמאל ולבנות בּימין. את תּפקידו זה אינו ממלא בּזעם ובסערה, כּי אם בּנחת ובאהבה רבּה, בּהפּלת־תּחנונים לפני הרעים, ש“ישובו מדרכּם הרעה – וחיו”; יתּמו חטאים מן האָרץ, ולא יתּמו חוטאים. בּחינת “כּרחם אָב על בּנים”.

את נבואָתו, או תּורתו, רואה הרחום בּאַספּקלריה מאירה, ובטרם יבוא להשפּיע ממנה על דרי־מטה; והסתּכּלות בּהירה זו בּמה שראוי להיות, יחד עם שלמות־נפשו, נוטעות בּו את האמונה והבּטחון, כּי סוף נצחון האמת והצדק לבוא. אַף־על־פּי־כן, בּהיותו נביא־העולם, שאינו תלוי לא בּמקום ולא בּזמן, יש שהוא מתיאש מנצחון האמת בּמקום זה ובזמן זה, או שלפי תנאי המלחמה שלפניו אין בּיכלתּו לעמוד בּקשריה כּל־עיקר. אם כּה ואם כּה מרגיש הוא שמקומו לא יכּירו, ולפיכך הוא “מצוה לביתו”, עולה ל“מרום”, בונה לו שם עולם לפי תורתו – ובו הוא חי לו, יחיד בּעולמו. בּשעה שהכּיר אליהו (אָמנם אין הוא הנביא הטפּוסי מסוג זה), כּי תש כּחו מלמלא שליחותו, – מסרה לאַחר, והוא עצמו “עלה בסערה השמימה”. ושפּינוזה, שהכּיר מראש, כי אין הוא ודורו מוכשרים זה לזה, פּרש לכתּחילה מן “העולם־הזה” והתיחד לו בּתורתו־עולמו.

אַנשי־רוח כּאלה, בּעלי נשמה זכּה, שכּולה מיסוד־הקדושה ואין בּה שמץ של “סיטרא־אַחרא”, –היו רק אצילי הנביאים ובני־הנביאים – הנזירים והחסידים – שהסתּפּקו כל ימיהם בּפחות מקב־חרובים, ולא פסקו מלהתפּלל על אחרים אַף בּשעה שעטרום הללו עטרה של קוצים.

אלה הם האָבות, שכּל בּאי־עולם – בּניהם.

בּ) התּקיף    🔗

אָדם בעל נפש רחבה, קשים לו סדרי החברה – אם רעים הם ואם טובים – בּגלל המעצורים והסייגים שהללו שמים לכחו היתיר ולרצונו הממרה, שאינו עלול להכּנע מפני רצון הרבּים. הלה אינו מוצא תועלת בּתוכחה על העוונות, כּרחום המתואָר לפניו, ואין לו חפץ בּהתאוננות על המגרעות, כּדווי שיתואָר לאַחריו. בּמקום זה הוא קם על הסדרים הקיימים, לכבשם ולשנותם: כּשיהיו נעשים על־ידיו וכרצונו, ממילא יתאימו לרוחו ולצרכיו. אהבת־הנצחון, המהרסת אצלו את כּל הגדרים שהקיפוהו בּהן אחרים, שמה אָמנם מצרים לרוחו – בּדמות יצר־הכּבּוש, שאליו הוא נשמע ועליו הוא מוכן להפקיר גם את חייו היקרים לו; אבל מצָרים אלה, בּהיותם מעשי־ידיו, אינם מצֵרים לו: פּורק הוא מעליו כּל מיני מרות, חוץ ממרות־עצמו. את זו הוא מקבּל עליו בּרצון, כּשם שהוא מטילה על אחרים גם לאָנסם.

אָמנם יש להודות, שבּעיקר אין עול־מרותו כּבד על האחרים בּיותר. רובּם של בּני־החברה חיים על שני דברים: על הלחם ועל העבדות; ומכּיון שהתּקיף, המבקש אַך ממשלה, מניח להם את רכושם ומשעבּד לו את נפשם, הנאָה כפולה להם משלטונו, והם מברכים את היד החזקה שהביאָה את צוארם בעול. והתקיף מצדו, דעתּו נוחה מנתיניו בּגלל הכנעתם מאהבה, ונחת־רוחו מתבּטאת על־ידי חסדו שהוא נוטה להם. אולם מצד שני מתפּתּחת בּקרבּו, עם הרגל־הכּבּוש, נטיה לדרוס את כּל הנמצא בדרכּו, להתיחס אל כּל היקום כּאל דבר שלא נברא אלא לשמשו, ולהחשיב את עצמו כּרבּון־העולמים. לא במקרה האמינו כּל תּקיפי עולם־הזה, למן מלכי מצרים ובבל עד קיסרי רומא, כּי בני־אלהים הם. ובדורות האַחרונים הבּיע נפּוליון את הדבר על־פּי דרכּו, כּשבּשר את בּני־אַרצו לאַחר מפּלה: “חילי אָבד, אַך אני עודני חי וקיים”.

* * *

ולפי שהוא רואה את עצמו כּתכלית הבּריאָה, הוא שם את אָנכיותו גם לתכלית מעשיו. אַף תּקוניו החברתיים, יותר משהם תּקונים הנם גזרות – הגשמת רצונו השואף שלטון; ולפיכך מכוונים הם רק לשעה – לשעת חייו. בּצבּור אינו משגיח, ולעתיד־לבוא אינו דואג: יבוא מבּול וימחה את כּל היקום, ואַף את מעשיו בּכלל. – ראיות לכל הנאמר אפשר למצוא בתולדותיהם של הלוכדים השלמים, כּכורש ואַלכּסנדר, שהיו מלכי־חסד לכל הנכנעים שהודו בשלטונם, אַכזרים בּשעת הצורך – כּלפּי ממרים ומורדים, קרי־לב ואדישים בּדרך־כּלל, ומחוסרי דאגת־העתיד.

את האַכזריות לשמה אין התּקיף יודע, כּשם שזרה לו גם החרטה. אחרי הכּבוד אינו רודף: רצונו הוא כּבודו. ירידתו של אַלכּסנדר מוקדון התחילה רק לאַחר שהשיג חצי־תאותו: כּשהסיר מעל דרכּו את רובּי המכשולים החברתיים, שעמדו בּפני מעופו, ולא נשארו לפניו אלא המכשולים הטבעיים, הנשגבים מכּחו. יצר־הכּבּוש, שהתפּתּח בּו ויצא לרשות־עצמו, דרש אָז תּפקידו ולא מצא, – לפיכך נתגלה בּמעשי אַכזריות. נזדווגה ליצר זה גם מחלה, שתּקפה את אַלכּסנדר בּאַחרית ימי־חייו הקצרים, ושני אלה בּיחד הורידוהו למדרגתו של עריץ גמור. נפּוליון, שנעשה לו נס ושקעה שמשו בּצהרים, לא הספּיק לרדת לאותה מדרגה.

אחיהם של לוכדי הארצות והעמים הם כּובשי־השווקים וכובשי שאָר המצבים שבּחיים החברתיים. כּולם רודים הם. וכל היצור – בּהמתּם, המשמשת אותם אם בּכחה ואם בּעורה ובשרה.

נוסף למדת־התּקיפות דרושה לאלה עוד מדה אַחת, כּתנאי הכרחי להצלחתם, והיא – הפּקחות המעשית, שחלק הגון ממנה הם מביאים אתּם מטבע בּרייתם, והשאָר מתפּתּח בּהם מתּוך הצורך ולפי הצורך. על־ידי מדת־התּקיפות הם כּובשים את ההמונים, ובעזרת הפּקחות הם מושלים בּהם. ומחוסרי־הפּקחות – גבּורים וכובשים הנם, רודים אינם. והם “הכּוכבים הנופלים” שבּיניהם.

ועם כּל המרחק שבּין הרחום והתּקיף, צד־שוה זה יש בּהם: ששניהם בּעלי תכונה יסודית, קיצונית, בּלתּי־מתפּשרת, המצווה ועומדת “לנגח את החומה” או “להעתיק הרים ממקומם ולהטילם לתוך הים” בּכל אופן שהוא; ואין כּחם ממתּין לשעת־כּושר – למקרה חיצוני ומצב מיוחד, שתּתּירהו מאסוריו ותאַפשר התגלותו – כּי מאליו הוא מתפּתּח, מכּל מקום, ומוצא מיד את דרכּו הנכונה.

ג) הדווי.    🔗

מי שמומו בו, צערו צער גופו הוא, על שלא ניתּן בּידו ליהנות מן העולם, הנמצא בתוך גבולות־תּאותו ומעבר לגבול־השגתו. לא פחיתות בּני־מינו היא מקור התאוננותו; אלא, אַדרבּה, שלמותם לעומתו. הגבולות אינם צרים לו; ועל מה צר לו? – על עמידתו, שהיא מחוץ לגדר: על שאין בּו הסגולה להקלט ולהעכל בּגוף החברה, בּסבּת נטיותיו המשונות משלה. הבּדידות כּשהיא לעצמה מציקה לו, כּדרך שהילד או חלוש־העצבים מפחד את היחידות. אולם אין לו תּרופה כּנגד בּדידותו, מאַחר שסבּתה מונחת בּו גופו – ואין חבוש מתּיר עצמו; ולמלא את החלל בּמצוות חדשות – לאו בר־הכי הוא; ובכח לכבּוש עולמות לא חונן. ומפּני שפּרישותו אינה באָה מתּוך גועל לדבר המאוס, אלא מתּוך שהיין – הטוב בּעצם – מחמיץ בּבואו אל כּוסו, – לכן אי־אפשר לה, לפרישות זו, שתּהא תמידה ובלתּי־קובלת על עצמה, כּאותה של הנזיר לשם־שמים; ולפיכך אינה תּופסת אצלו מקום אלא בּרגעי־ההפסקה שבּין “לגימה” ו“לגימה”: בּגבור בּו צמאונו, הוא משתּדל לרוותו בּמים המתוקים לחיך כּל; ובההפך המים למרים בּפיו, הוא חוזר ורוקקם אל תּוך הבּאר שממנה שתה. וכך הוא מתלהב וקופא, מתחמם וסולד, סובא ומקיא, חוטא ושב חליפות; וכל ימיו הוא נהנה מן העולם בּלי ברכה.

הנאָה שלמה, שאין צער מלוה אותה, הוא נהנה רק מן הכּבוד, שהוא אות סמיכה והסכּמה הבּאות עליו מצד מי שחזק ממנו; ומשום זה מגיעה רדיפתו אחרי הכּבוד עד כּדי שגעון – בּהפך מן הבּודדים הבּריאים. כּיוצא בזה, בּהפך מאלה, השוכחים את נפשם בּגלל תּפקידם – בּין אם תּפקידם הוא תקון־העולם בּין אם כּבּוש־העולם – מתעמק זה בּנפשו, ומטפּל ומחטט בּה תּדיר.

בּודד מסוג זה, כּל זמן שכּח־תּאותו יפה, הוא בּודד־לשעורין: “חד מן חבריא” בּשעת סביאָה, ובודד בּשעת הקאָה. ורק כּכלות כּחו, כּשיגיעו לו ימים אין חפץ בּהם, יפרוש הדווי לגמרי מן הצבּור ויתבּודד לנפשו – מעשה בּודד גמור.

דינו של הדווי, כּדין שאָר חולים: טעון הוא רפּוי והבראָה. וכל זמן שלא תעלה לו ארוכה, על־כּרחו שיתאונן ויצעק חמס על כּל החיים, שמקניאָיו הם.

 

בּ.    🔗

אלה הם מראות הבּדידות בּהופעותיה היסודיות – יסוד־יסוד וסימניו המיוחדים לו. אולם בּודדים בּעלי יסוד אחד, נקי מכּל תּערובת – אם יש כּאלה – מועטים הם בּכל הדורות. על־פּי־רוב מתגלה הבּדידות בּהרכּבה, אם משני יסודות או משלשתּם כּאחד. הרכּבות נפשיות אלה אינן דורשות מנה ידועה וקצובה, ולפי זה הרבּוי הבּלתּי־מוגבּל חל בּהן. אף־על־פּי־כן אפשר לכללן בּאַרבּעה סוגים, כּל אחד בּעל כּמה פנים, השונים אלה מאלה לפי מהות יסודותיה של ההרכּבה ולפי היסוד הגובר שבּה. ואלו הם: א־בּ, א־ג, בּ־ג, א־בּ־ג.

א־ג) רחום־ודווי.    🔗

מנה של חמלה המתאַחדת עם מנה של חולניות בּאישיות אַחת, כּל אַחת מהן מביאָה אתּה הרגשת אותו הרע הכּרוך בּה: החמלה – את הרע החיצוני, והחולניות – את הרע הפּנימי. על־ידי האַחת נראים החיים כּרעים, ועל־ידי השנית מורגשים הם כּך. הצער הכּללי־עולמי והכּאב הפּרטי־עצמי מזדווגים ומפרים זה את זה, ומולידים את הפּסימיות המלאָה, שבּה יסוד ה“אני” ויסוד ה“עולם” נעוצים זה בּזה, תּומכים זה את זה, יונקים זה מזה – ואינם נפרדים עולמית. והואיל שלהפריד בּיניהם אי־אפשר לו, ושיאשים בּזה את נפשו בּלבד לא יתּכן – כּי לזה מתנגד טבע כּל חי, אַף זה המכּיר בּמומו, – לא נשאַר לו, איפוא, אלא לתלות את כּל הקלקלה בּסדר־העולם, שאת משחתו הוא מבקש בּעילת־העילות. ומאַחר שהלקוי הנפשי שולל ממנו את האמונה בּגאולה בּזמן־מן־הזמנים, והגדולה הנפשית אוסרת עליו בּהנאָה את העולם שכּולו רע, – אין לזה תּקנה אלא בּ“גאולה” מעמק־עכור זה, שבּו ראָה חיים. – זאת תּורת־החדלון של כּל הפּסימיים, מהודו ועד אַשכּנז.

דרך אַחרת לאלה מן הרחומים־הדוויים, שתּאוותיהם פּרוצות ומתקוממות כּנגד מוסריותם. כּדי להשקיט את היצר ולבלתּי עורר עם זה את קול המוסר, הם עומדים ומתּירים להלכה – תּחילה לעצמם ואַחר־כּך גם לאחרים – אותם האיסורים שאין הם עצמם יכולים לעמוד בּהם. בּמעשה הם מחזיקים בּנושנות, אַף־על־פּי שמבּיטים לפעמים בּעין יפה על אחרים, הבּועטים בּנושנות אלה. מי כרוסו דורש בּשבח מהפּכה חברתית יסודית? – ואותו הפּה, או העט, עצמו היה מזהיר את העם, שלא יקום להוציא את המהפּכה אל הפּועל. ומעין זה ראינו בּניטשה, שעם כּל תּשוקתו לכבּוש את ההמונים לא היה בנפשו עוז לפגוע גם בּזבוב שעל הקיר, ולמרות הוראָתו לקולא החמיר על עצמו בּמעשה – כּאילו לא הוא המהפּך את הקערה המוסרית על פּיה. רכרכּות זו, הנפגשת על־פּי־רוב ממוזגת, אינה אלא חוסר יסוד־התּקיפות, – היסוד שבּלעדיו אין פּריקת־עול יוצאת מן הכּח אל הפּועל.

כּפירתם של אלה האַחרונים כּפירה־לשעורין הנה: היא חלה רק על אותן המדות השמות כּבלים לרוחם, ואינה נוקבת וחודרת אל עצם ההסתּכּלות־בּעולם שלהם; כּי הפּשרה־לשעורין, שהם מתפּשרים עם מדת־הרע, מטה אותם כּלפּי האמונה בּטוב־ההויה. ובזה יש לישב את הנגודים הפּנימיים שבּהסתּכּלות־עולמם ואת המקריות הניכּרת בּשנוי־ערכים שלהם. יצא מהם ניטשה, שהיה “מושלם” בּמדוים כּשם שהיה מופלג בּהתפּעלות והתבּוננות, – ועל־כּן עלה בידו לצרף את הסתירות הבּודדות לסתירה אַחת כּוללת ומקיפה, וליצור שיטה של שנוי־ערכים, שתּתּן לו – או לדומים לו – את האפשרות ליהנות מן העולם הנאָה שאין אַחריה חרטה.

שופּנהויר וחבריו, שהתאַמרו לכבּוש את יצרם, שטמו את המתענגים על החיים; רוסו, היינה וחבריהם, שפּתחו פתח לפני תאותם, חמלו על הסובלים בּחיים. אולם כּאלה כּן אלה, הרגשת־הרע מתחלת בּהם בּיסוריהם הפּרטיים, ומזה היא מתגלגלת ועוברת להשתּתּפות בּצער־הכּלל. ראשונה מתרגש רוסו על העוול שנעשה לו גופו, ואַחר־כּך הוא מכוון הסתּכּלותו כּלפּי צער זולתו; וביחד עם קריאַת־תּגר על העבדות של המון־העם למושליו, הוא מתאונן על שעבּודו הוא למיטיביו ואַנשי־חסדו. כּאלה כּן אלה מחוסרי־סבלנות הם, ואינם מאריכים אַפּם לרשעים, אלא חפצים בּהשמדם – לא על ידיהם, כּמובן, כּי אם על־ידי מי שהכּח בּידו והעוז בּנפשו. כּאלה כּן אלה, יסוריהם מעגנים את דעתּם אל נפשם ואל חיי־השעה, עד כּדי להסיחה לפרקים משליחותם ומחיי־עולם – ואפילו בּשעת עבודתם־בּקודש. כּאלה כּן אלה רודפים, על־פּי דרכּם, אַחר הכּבוד. שופּנהויר, שלא ראָה בעולמו של יוצר־אור ובורא־חושך, אלא הדיוטים בּלבד, היה גונז בּאָרון מיוחד לכך את כּל דברי־הבּקורת שכּתבו עליו אותם “הדיוטים”.

וכך מסתּעף סוג אחד של רחמנים־דוויים לשני ענפים הפכיים: לפסימיים גמורים מצד זה, ולאופּטימיים גמורים מצד זה. ובאמצע עומדים השקולים, ששני הכּחות שולטים בּהם בּמדה שוה, ואין בּיכלתּם להכריע לאחד משני הצדדים. בּני־אָדם אלה, שאי־אפשר להם להשתּחרר לא מאהבת־החיים ולא ממחאַת־המוסר, בּאים לידי פשרה מיוחדת בּמינה: אוסרים הם, לעצמם ולאחרים, את העולם־הזה, הרע לדעתּם בּהחלט, וממלאים את החסרון בּנשיאת־עין לעולם־הבּא, הטוב בּהחלט. בּודהי ובעל־אמונה כּטולסטוי, על־כּרחו שיגזור כּליה על המין האנושי – ובאותה שעה יניח מקום לאמונה בּהשאָרת־הנפש.

בּ־ג) תּקיף־ודווי.    🔗

רצון אַלים ומדוה נאמן מקננים לפעמים בּנפש אחת. אָדם כּזה יוצא בּעקבות אבותיו, הרודים השלמים, וכובש את סביבתו; אך גם בּנצחונותיו אינו מוצא נחת: המחלה ממררת אותם. את מקור־הרע רואה הוא – כּדווי – לא בנפשו, כּי אם מחוצה לה; ומה יעשה, איפוא, בּעל־זרוע מתמרמר, אם לא שישפּוך חמתו על כּל הנמצאים בּרשותו? – וכך הוא עושה – תּחילה בּחשבּון, בּאָמרו להשיג על־ידי מעשי־העריצות מטרה כפולה: צער לאחרים, והנאָה לעצמו. אולם רק חצי־תאותו עולה בידו: צער לאחרים; הנאָה לעצמו אין מעשי־הרשע גורמים לו אפילו אָז, חוץ מן ההנאָה הטפלה של הפּרסום. ובראותו כּי כן, הוא מכלה חמתו בּשגעון – להשמיד, להרוג ולאַבּד. יצא זה העריץ לכבּוש; בּראותו כּי גם לאַחר כּבּוש לא השיג בּשבילו כּלום, אָחז בּמדת האַכזריות־לתיאָבון, שתּענוגה בצדה; ובהרגישו כּי גם זה ללא־הועיל, התחיל “לערוץ אנוש” – מתּוך אַכזריות־להכעיס. “גם לי גם לך לא יהיה” – קוראת אם המת – “גזורו!”… ואחד ממעני־האנושות היותר אַכזרים, קאיוס קאליגולה, היה מתפּלל: מי יתּן גולגולת אַחת לכל יושבי רומי – וכרתּי אותה בּבת־אחת.

כּרודה כּן גם העריץ זרה לו החרטה האמתּית, המיסרת את בּעליה על החטא. מה שנראה, לפעמים, בּעריץ כּחרטה, אינו אלא רגש של מגנת־לב, על שרשעתו לא הביאָה לו את התּענוג המקווה. לא ברגש־החרטה יש לנו עסק כּאן, אלא ברגש של תּוחלת נכזבה.

מסיטרא זו בּאו כל עריצי־אָדם, שלא היה להם כּלל גדול משרירות־הלב: “נבזה זה העיז להשתּחוות לפני – מות יומת; ועבד זה לא חלק לי כבוד ולא השתּחוה – על־אַחת־כּמה־וכמה שיהרג”. כּי העיקר הוא להם – חורבּן.

ובמקום שתּכלית המעשים היא חורבּן, אין מן הצורך לדאוג להצלחתם אפילו בּחיי העושה, ומכּל־שכּן לאַחריתם. כּל דאגתו של מלאַך־חבּלה כּזה לנפשו בּלבד היא; ולפיכך הוא רואה קשר והתנקשות־בּנפשו בּכל ניד וצל־ניד של זולתו. הורדוס, שהיה פּקח שבּעריצים ובנה בּימין, הרס בּשמאל את בּניניו; ואַף־על־פּי שהיה עשוי לבלי־חת בּמלחמה, בּשעת־שלום היה יושב ומפחד את המות כּאחד מוגי־הלב.

אַדירים שבּעריצים עומדים ומחריבים את העולם החברתי; ונמושות שבּהם עומדים ומצפּים לחורבּנו – לימי־מהפּכה, שבּהם הסייגים נופלים ואין מבחין בּין משנה־ערכים לשולל־ערכים. בּימי־מבוכה כאלה נקל להם להראות כּחם בּהריסה, אם בּגלוי או תּחת מסוה־הפּכנות; בּכל אופן חזיונם נפרץ אָז, ופעולתם מורגשת. אַך בּימים־כּסדרם אין רשומם ניכּר בּיותר. רובּם אורבים אָז בּחדר: חותרים בּמחשך חתירות תּחת מוסדי החברה, בּכדי להכשיר בּזה את הקרקע לחורבּן; ומועטם אורבים לחברה ומזנבים אותה מבּחוץ – כּשודדים ושאָר פּורקי־העול החברתיים, וכאותו יוני רודף־כּבוד, הירוסטראט, ששרף היכל – “לבעבור עשות לו שם”.

אָמנם בּמדור זה אין מזל קבוע ואין תּחומים מסוימים: פּעמים שהתּנאים החיצוניים מורידים את הכּובש־מטבע למדרגת שודד, ומעלים את השודד לגדולה; יש שנשמת מושל־עריץ מתגלגלת למאורת־פּריצים, ונשמת־שודד – לאַרמון־מלוכה.

א־בּ) רחום־ותקיף.    🔗

נפש נאצלת מיסוד־הגבורה, המרגישה עם זה בּצער הזולת. בעל־נפש מסוג זה, זרועו עומדת לו להציל עשוק מיד עושקו ולהחליש את כּח הרע שבּעולם; אך אין הוא משתּמש בּכחו לטובת עצמו, ועל־אַחת־כּמה־וכמה שלא ישתּמש בּו לרעת אחרים. מדת החמלה האבהית שבּלבּו, הדוחפת את כּחו הטמיר ומכשירתו לצאת אל הפּועל, היא גם המדריכה אותו בשעת־מעשה, ומשמרתו שלא יגדיש את הסאָה ושלא תהיינה מצוותיו בּאות בּעבירות חמורות. הוא הוא הכּבשה המזוינת, המשתּמשת בּכלי־זינה למגן ולא לתגרה. בּהגנתו מבקש הוא את הנרדף – למלטו, ולא את הרודף – להשמידו; מלבד אם הוא מגיע לידי הכּרה, שאין דרך־הצלה חוץ מזו. ואפילו כּשהוא מכּיר שאין בּידו להציל, והוא נלחם בּממשלת־הזדון מתּוך יאוש – בּחינת “תּמות נפשי עם פּלשתּים”, – אינו עושה מה שעושה לשם נקמה, להניח חמתו על מה שעבר; אלא כדי “שלא יהא חוטא נשכּר”, ולא יהיה הזדון – מושל בּכפּה.

כּרודים כּן גם אלה, גבּורים וכובשים הם. אולם הראשונים גבורים לשעבד, והאַחרונים גבורים לשחרר; אלה כובשי־ההוה, והללו כּובשי־העתיד. גבּורי־השחרור שבּכל עם ובכל דור – למן חניבעל ויהודה המכּבּי, עד ואשינגטון וגאַריבאלדי – יעידו על זה: אלה הגבורים שגבורה וחמלה נשקו בנפשם; שהיו קשים כּארז בּימי־מלחמה, ורכּים כּקנה בּימי־שלום; שהיו ראשונים לקפּוץ אל מקום הסכּנה, ואַחרונים להתעטר בּזר־הנצחון; שלא הניפו חרבּם שלא לשם־שמים, ולא טמאו גבורתם בּכתמי אַכזריות, ולא החפירו נצחונותיהם בּצלה של אהבת־השררה.

הגבּורים הללו – תּקיפותם היא הכּח־הפּועל שבּהם, ורוח־הקודש מסייעת לכח זה ומשגיחה עליו שיהא יוצא בטהרה. וכנגדם יש גבּורים אחרים, שרוח־הקודש נעשית לכח־הפּועל שבּהם, והתּקיפות משמשת לה. אלה הם המחוקקים, שיצרו גם נתנו תּורה לבני־חברתם, והשליחים, שעזרו בּהפצת תּורתם של אחרים, שאינם בּעלי־זרוע – כּליקורגוס, שאול התּרסי, מארטין לותּר, ודומיהם. – בּני הסוג הראשון נלחמים בּעד קדושתה של דעה מקובּלת או שלומו של סדר חברתי קיים; ובני הסוג האַחרון – לשם הפצתה של דעה חדשה, או לשם הקמת סדר חברתי חדש.

בּקלסתּר־פּניו של משה כּאילו נתכּוון הדמיון העברי להגשים את האידיאַל של גואל־משנה – של גבּור־משחרר ומחוקק־מדריך כּאחד, שחפצו להציל עשוקים ולהושיע נדכּאים ותשוקתו ללמד תּועים בּינה עולים בּקנה אחד, ובפני תפקידו זה הכּפול הוא מבטל עצמיותו בּטול מוחלט: “למה הרעותה לעם הזה – למה זה שלחתּני?”… “ואם אַין – מחני נא מספרך”… "ומי יתּן כל עם ה' נביאים!…

גואלים אלה, לפי שכּחם מורכּב משני יסודות – יסוד החמלה ויסוד התּקיפות – אין הוא מתפּתּח מאליו, בּלי דחיפה מן החוץ. גבורתם ונבואָתם אחוזות זו בּזו, עגונות זו לזו, ומעכּבות זו בּעד זו מלהגלות – על דרך החזיון הידוע בּכחות מתנגדים בּטבע הדומם. וכל מזן שאין גורם חיצוני בּא לסייע להם בּהתּרת כּחותיהם, הם הווים צנועים, המשקיעים את עודף־כּחותיהם בּכבישת־עצמם. אָמנם די בּמקרה רגיל, מעין “איש מצרי מכּה איש עברי”, שיותּרו הכּחות האסורים; והשיטה הטמירה, שהיתה מונחת בּיסוד נפשם, תּתפּרץ ותתגלה בּמעשיהם ומתּוך מעשיהם, עד שתּשתּלשל ותהיה לשיטה גלויה, המונחת ליסוד תּורתם. הניצוץ יוצא ללהב.

כּרודים מחוננים לרוב גם הגואלים בּמה שנכלל בּשם פּקחות מעשית – כּזהירות, כּוון־השעה, וראית הנולד הקרוב; אַך מצד שני הם דומים לאנשי־הרוח התּמימים, בּזה שהם רואים גם את הנולד הרחוק.

ותכונה אַחת יסודית מבדילתם מן הנביאים האוניברסאליים מצד אחד ומן הרודים הקוסמופּוליטיים מצד שני, הלא היא – צורתם הלאומית. הרודה, תּאות־הנצחון שלו עוברת גבולות־עמים, לפיכך “פּטיש כּל האָרץ” הוא; הנביא, ה“ממית רשע בּרוח שפתיו”, בּמה נחשב לו ריחוק המקום? לפיכך “נביא לגויים” הוא אַף בּשבתּו בּתוך עמו. אבל הגואלים, השואפים לתקן בּכח־ידיהם, על־כּרחם שיסתּפּקו בּמה שבּיכלתּם לתקן; ומה הוא? – זה שקרוב אליהם בּמקום ובזמן. ועל שם כּך לאומיים גמורים הם.

א־בּ־ג) רחום־תּקיף־ודווי.    🔗

הרכּבה זו המשולשת מרובּת־הגוונים היא, ובמדה ידועה נכנסים לחוגה כּמה בודדים מן הסוגים המתואָרים למעלה. רוסו והיינה, למשל, היו תּקיפים בּמקצת; אלמלא כן לא היו יכולים לפרוץ גדר בּמעשה, בּמדה שפּרצו. שאול התּרסי ולותּר היו נגועים בּמקצת: מנגעם שאבו את קנאָתם הדתית ואת הארס המפעפּע בּהרבּה מדבריהם. אולם אלה היו בּעלי הרכּבה כפולה, שהתערב בּה יסוד שלישי והורכּב לא הורכּב בּה. דוגמה נכונה של הרכּבה משולשת אָנו מוצאים בּמחמד נביא הישמעאלים, שמומו העיב את נבואָתו והבאיש את גבורתו.

גם בּו היו הנבואָה והגבורה נרדמות מתּחילה, כּמו בּגואל; ובימי־הדיוטותו אלה היה פרוש, צנוע, עדין, ישר, סבלן – ודווי. משנתעוררה גדולתו הכּפולה ותפס ספר וסייף כּרוכים, נתגלו ההפכים המרובּים, שהיו גלומים ומקופּלים בּנפשו כּמו בכל הרכּבה של גדולה ומחלה; – הלא הם ההפכים, שהבּריות מעריצות אותם לפי שנעלם מהן מקורם.

בּמדותיו הטובות הוא מחזיק כּל עוד שאינן למפגע לו: שאינן מתנגשות לא עם תּאות־השררה ולא עם תּכונותיו הלקויות. אולם בּרגע של התנגשות אין מעמד למדותיו הטובות, והן נדחות מפּני מתנגדיהן בּהחלט.

רוח־הקודש שלו חללה: אנוסה היא לזרועו ומפותּה לתאותו, שתּהא מכשירתן מלכתּחילה או מטהרתּן בּדיעבד. נמצא, שראשית פּריקתו את העול מעשית היא, וההוראָה־להלכה פּרי המעשים הנה.

וכל מה שהוא מתּיר אינו מתּיר אלא לעצמו, כּי על־כּן גם תּקיף הוא, שהכּל נברא לשמשו. מאחרים הוא דורש שמירת־המצוות בּהחלט, ובתם־לבבו הוא ממאן למנות לנציב את המלוה־בּרבּית.

בּכל הנביאים שקדמו לו, שאין עוד בּכחם להזיק לו ולסמכנותו, הוא מודה; אבל מבּני־דורו – רק אותו שלח אלהים, והאות והמופת על זה – חרבּו. ואָסור להרהר אַחריו, כי רצונו הוא רצונו של מקום.

לקוי־נפשו גורם, שיהיה ה“אני” שלו מרכּז כּל מעייניו, אַף כּי לא תכלית מעשיו. ולפיכך הוא נתון לחיי־שעה, להוט אַחר הכּבוד – ונזהר עם זה מלהסתּכּן בּנפשו; נוקם ונוטר, מכּה נפשות בּסתר, מחניף למי שהשעה משחקת לו, מתהלך עם מתנגדיו בּמרמה – ומכריתם בּאַכזריות בּעת שידו רמה.

משורש־נשמה זה הם הכּשרים שבּקנאי־הדת: אלה שפּרשו ממשלתּם וממשלת־האלהים בּדם ואש; שנשאו דגל של אידיאות נעלות לטובת האנושות, והקריבו את האנושות על מזבּח אותן אידיאות; שאָסרו על אחרים כּל מיני הנאָה, ולעצמם התּירו כל מיני אמצעים. אלא שבּהיותם כּובשים את יצרם, גדלה התמרמרותם ונתרבּתה קנאָתם, והשטן לא חדל מלרקוד בּתוכם.

* * *

מכּל האָמור אין מן הראוי להוציא, כּי יש – או היו – בּאמת נשמות שכּל ישותן היא יסוד אחד בּלבד. עוד יותר יש להזהר מטעות כּזו בּיחס לכל הגדולים שהובאו כאן לדוגמה. אַלכּסנדר הוקיר את הדעת; בּנפּוליון היה ניצוץ של מחוקק אמתּי; הורדוס שקע את הרגש הפּיוטי שלו בּבנין; שופּנהויר לא הוציא את עצמו מן העולם, כּי התנחם בּחקירה בּיסודו־של־עולם; וכאלה רבּים אחרים. כּאן לא ניתּנו אלא סימנו אותם יסודות, שעל־ידיהם הנשמות נעשות בּודדות.

ואַל תּתמה: הכיצד? בּודהה ושפּינוזה – בּודדים, קאליגולה ונירון – הכי נמי? –

הן! הבּדידות, לפי שמזדמנת לעתּים קרובות בּחבורה אַחת עם הגדולה, נותנת מקום לטעות בּה ולהחליפה בּחברתּה; אולם הנכון הוא, שבּדידות וגדולה חזיונות שונים הם, שלא תמיד הם מלוים זה את זה. גדולה מביאָה לידי בדידות; אך הבּדידות אינה מחייבת את מציאותה של הגדולה ולא גוררת אותה אַחריה.

לונדון.

נדפּס ב“השלוח” כרךְ ט"ז, חוברת ו' (תמוז תרס"ז)