בּשעה שעיר נתונה בּמצור וסכּנה צפויה לכלל, נבלע הפּרט – האָדם הפּרטי והענין הפּרטי. חיי־היחיד, שבּשעת־פּרזון נחשב קיומם כּקיום עולם־מלא, מוקרבים אָז על מזבּחה של טובת־הצבּור; וצרכי יום־יום, שבּשנים כּתקונן הם הם התגלותם של חיי־עולם, נדחים מפּני צורך־השעה הגדול. גוף ונשמה של החברה לוקים כּאחד. ה“גוף” החברתי משיר אבריו בּזה אַחר זה, מבּלי להראות סימני־כאב: בּעלי־הלב שבּעם, היורדים ונספים בּמלחמה, מאַבּדים עצמם לדעת – וברכה מלוה אותם אל קברם; חלושי־הרצון נמקים בּרעב ובצמא ובשאָר מיני פגעים – ואין מתעורר להספּידם; החרדים לשלומם בּיותר נשמדים בּידיהם של מגיני־הצבּור – וכל המשמידם הרי זה משובּח. וה“נשמה” החברתית מתכּווצת עד כּדי שלא לתפּוס מקום כּלל: עוון פּלילי הוא לחשוב על תּקונים ושכלולים חדשים, המרחיבים את הדעת; אין דואג לשמירת קניני־התּרבּות האזרחים, שנקנו בּעמל וזמן מרובּים; ואפילו הצרכים היסודיים, הנחשבים בּשעת־שלום להכרח, נראים עתּה כּמותרות. כּל מה שחקק הזמן בּלב האָדם דומה כּאילו אינו; הכּל נמחק, חוץ מנקודה אַחת, והיא – הצלת הכּלל מן הסכּנה הקרובה. בּהצלה זו מצטמצמים כּל כּחות הנפש והחברה, והיא משמשת להם נקודת־שרפה, הבּולעת את הכּל. “מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון – מושכים בּשבט־סופר”.
וכל צורך רוחני שהוא גבוה מחברו לוקה אָז יותר הימנו. ה“מוח” יושב בּתענית בּלתּי־נפסקת, ואין מציע ואין דורש בּשבילו מזון; החכמה בּתור מטרה־בּפני־עצמה ניתּנת ללעג; כּל תּפקידו של השכל הוא להיות אמצעי ומשרת לתחבּולות־מלחמה; “תּינוקות־של־בּית־רבּן” עוזבים את בּית־מדרשם ויוצאים אל המערכה מזוינים בּ“חוטריהם”; ומי שאינו זובח לאלהי המלחמה – יוחרם או יעלה לגרדום. וטפּוח ה“לב” נעזב אָז מקוצר־רוח לגמרי: ספרי שיר־השירים נידונים לגניזה, וספר־המדות נשאר מונח בּקרן־זוית אפלה; זכרם של רגשי־היופי מעורר חמה, וזכרו של רגש־המוסר – צחוק; רבּים הם המתנגדים לשפּור הטעם הטוב, ואין נאנח על ירידת המדות הטובות. ולא בּאופן שלילי בּלבד – מחסרון־השגחה ואפס־מעשה – מתנול המוסר, אלא גם בּאופן חיובי – על־ידי חזוק המדות המגונות. ומסתּבּר הדבר: מדות רכּות וכשרות – כּחמלה, נדיבות, עדינות, טהרה, אהבת־האמת ורדיפה אחרי השלום – מרפּות ידי הלוחמים; בּעוד שהפּוכיהן, המדות הקשות והעקלקלות, מאַמצות ידיהם. ובכן, מתפּתּחות בּשעת־חירום זו מדות אלה הרעות – תּחילה לצורך ואַחר־כּך גם שלא לצורך – ודוחקות את כּל עצמותן של המדות הטובות, שבּכלל הורע עתּה כּחן ונפסקה יניקתן מן החיים. נשמות מפונקות מגזע יפת, שבּעצם קרובות הן למקור־היופי, מתכחשות לשרשן, ועומדות ומלמדות שכּל ציוריו של רפאל אינן שוות בּזוג־נעלים; ונשמות חניכות־הסגוף מגזע שם, שאי־אפשר להן לטעום טעם עבירה מבּלי הקיא, מבקשות להן ולעמן תּקנה בּקשירת כּתרים לשודדי־עולם וזוללי־תענוגים. – האַנדרלמוסיה, שכּל מיני מלחמה מביאים לעולם הרוחני – השּפלת־החכמה, קלקול־הטעם והשחתת־המדות – ידועה למדי ואינה צריכה לראיות ודוגמות.
התנוונות חברתית. החברה הנפגעת כּאילו שבה בּפסיעה אַחת גסה לתקופה קדמונית, תּקופה שלפני מתּן־התּרבּות, ומפקירה כּל מה שרכשה לה למן העת ההיא והלאָה; מוותּרת היא על צרכי־הרווחה, האַחרונים בּזמן וראשונים בּמעלה, ומשלמת בּכל מאודה בּעד צרכי־הקיום, הראשונים בּזמן ואַחרונים בּמעלה.
לאָשרה של החברה אין ירידה זו אלא זמנית: אָרכּה כּאורך זמן המלחמה, יולדתּה. וכשוך סערת־המלחמה – אם אַך אַחריתה נצחון ולא מפּלה – שבים הסדרים הראשונים לאיתנם, והתּרבּות מחליפה כח ומשגשגת כּמלפנים: משכללים שונים צצים, ועמם פּורחים כל מיני שכלולים, ישנים וחדשים, להרווחת החיים; רגשות־היופי והטעם הטוב מתעדנים ומתפּנקים, על־פּי־רוב יותר מן המדה הראויה לחברה בּאותו מצב ובאותה שעה; השכל שב להיות תּובע ומקבּל מזונות בּריוח; ושומרי־הרוח מתעודדים להשיב את ממשלת־הטוב לתקפּה, וגודרים את הפּרצות בּהתלהבות העוברת את שורת־הדין. – דומה, כּאילו שואפת החברה להרויח אָז כּפלים ממה שהפסידה בּימי־הרעה.
ואַל יהא קל בּעיניך ערכּה של הכּרה זו, כּי לקוי־התּרבּות צל־עובר הוא ולא שמד מוחלט! – בּלעדיה אפשר לחברה בּעלת־תרבּות לפתּוח בּמלחמה מרובּת־הוצאות, בּרגע של שכּרון צבּורי, אך אי־אפשר לה שתּתמכּר לכך התמכּרות שלמה. הכּרה זו היא המזכּה בּעיני הטובים שבּעם את יצר־המלחמה, שמבּית־הסוהר יצא למלוך, ומייפּה כחו לעבודת־ההרס; והיא המיישנת את יצר־השלום, הנחשב כּמסוכּן בּאותה שעה, ומפרנסתּו בּחלומות טובים לעתיד־לבוא. בּכחה מכתּתים אכּרים את אתּם וסופרים את עטם – ויורדים למלחמה. יורדים הם, אבל רק מתּוך תּקוה לשוב ולעלות, ועל־ידי ירידה זו עצמה.
בּמה דברים אמורים? – בּזמן שהמלחמה, מסובבת הירידה, אינה ממושכה. שעה קלה של מלחמה, שניתּנה לה שליטה להזיק, יש בּכחה לכמוש את הפּרחים, להשיר את הפּירות, להשחית ענפים, לכל היותר – לקצץ בּנטיעות הרכּות; אַך אינה שקולה כּנגד תּקופה ארוכּה של שלום, ואינה מספּיקה, איפוא, לשרש את האזרחים שבּנטיעים, הקיימים בּכח־החזקה של דורות מרובּים. לא כן הוא אם תּארך תּקופת־המלחמה, ויהא אפילו פחות מתּקופת־השלום שקדמה לה. העקירה קלה ומהירה בּטבעה מן הנטיעה; ולפיכך עלולה פּעולת־ההריסה המתמדת של המלחמה להתגבּר על כּח־החזקה, שקנו להן הנטיות המעולות על־ידי ההרגל. היחס השלילי אל התפּתּחותו של הטוב מכניס רקב בּיסודותיה של התּרבּות, והיחס החיובי אל הרע עוקר אותה תּרבּות, שאָכל הרקב את שרשיה. מה שנרקב – מת, ומה שנעקר – לא ישתל עוד. – כּי זה הכּלל: מה שנטע הצורך בּעזרת ההרגל, יכול אי־הצורך לעקור בעזרת הרגל־חוזר.
* * *
גם היהדות ההיסטורית נתונה עתּה בּמצור, והמצור מיוחד בּמינו.
פּרזון לא ידעו, אָמנם, גם אבות־אבותינו. אולם הם בּקשו ומצאו תּחבּולה לטעום טעם־חיים אַף בּמות, ומכּל־שכּן לחיות חיי־רווחה בּמצר. הן עוד בּזמן שבּית־המקדש היה קיים וחלק חשוב מישראל שרוי על אַדמתו, היו בני־עמנו מלומדים להיות “עומדים צפופים ומשתּחוים רווחים”!… מצודתם היתה חזקה ובצורה, ושומרים נאמנים העמידו עליה – שומרים, שבּשקידתם היתירה פּטרו את כּל הנצורים ממצות־מלחמה ונתנו להם לחיות בּ“שלום” חיי יום־יום. הוסף לזה, מה שאותם חיי יום־יום היו מעוטי־הצרכים ופחותי־הערך בּעיניהם: פּרוזדור היה ההוה לטרקלין־העתיד; וחיי־העתיד הלא היו תמיד בּרשות דמיונם, גם בּשעה שהיתה חרב חדה מונחת על צוארם ומוקדי־אש אפפום. הם חיו, איפוא, בּשלום ומתו בּשלום: בּחייהם קנו להם את העולם־הבּא, ובמותם נפתּחו לפניהם שעריו.
שונה מזה הוא המצור בּדורנו. המצודה, שעמדה בּפני נגיחות־האויב עד העת האַחרונה – הדת המעשית עם כּל הנמוסים הצבּוריים והמדות האישיות, שהתפּתּחו עמה והיו תלויים בּה, – הובקעה במדה שלא יועיל לה שום חזוק־הבּדק, לא של “מחזיקי” דת ולא של “מתקניה”. מצודה חדשה לא נבנתה, ואפילו נסיון בּלתּי־מוצלח לא נעשה עד היום במקצוע זה – אם לא נחשוב לנסיון את ה“רמז בּדרך קצרה”, שרמז אחד־העם בּ“המוסר הלאומי”. כּח הנצורים וסבלנותם נתמעטו, וכנגדם הולך כּח הצרים הלוך ורב: מחוץ – תּורות חדשות, המערעות על זכות־קיומו של עם־ישראל בּתור לאום בּתוך לאומים, והשפּעתה העצומה של הנצרות החסודה ותקיפה, שכּרכה סייף בּספר והשליטה אותם על הבּריות, האחד בּכח השני; ובבּית – התיאשות מחיי עולם־הבּא, שאין כּנגדה תּרופה, ותשוקה נמרצה לחיי עולם־הזה, שאין לא צורך ולא אפשרות לכבשה, מפּני שהכרח היא – תּשובה על חטא של חיים־בּתקוה בּלבד ושל פּרישות קיצונית והתבּדלות מופרזת. בּקיצור: הצרים העומדים בּחוץ שואפים להבקיע פּנימה – ומצליחים, והנצורים העומדים בּפנים שואפים להמלט החוצה – ומצליחים אַף הם…
וכשהרגישו הערים שבּטובי־האומה בּמצב־המצור המיוחד, שבּו נתונה היהדות – מצור בּלי מבצר להשגב בּו, – מחויבים היו לבוא לידי החלטה, כּי העת – עת־לבצר היא. איזהו החומר הראוי לבנין, ואיזוהי הצורה היאה לו – בּזה נחלקים הם: הללו אומרים שהרוח קודם, והללו אומרים שהבּשר קודם; הללו מחייבים להתחיל בּרפואַת־הנפש מבּפנים, והללו טוענים שיש להרחיק תּחילה את הלחץ שבּחוץ. אבל אלה ואלה מודים בּעיקר אחד, שלגבּו טפלים הם כּל החילוקים, והוא – הצורך בּמקלט בּטוח, שיאַפשר את המשכת חיי־האומה וחידושם על יסוד העבר. בּעבור עיקר זה הם מוותּרים, לפי שעה, על הרבּה עיקרים אחרים: מדלגים על מצות “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, וכדומה לה מן המצוות שבּין אָדם לחברו היחיד; מתעלמים ממצוות שבּין אָדם לחברתו; נמנעים מרדיפה אחרי רווחה חברתית זמנית ונחת לאומית בּת־שעה; מזירים עצמם מהשגת הרבּה קנינים אחרים, טובים ורצויים אך בּלתּי הכרחיים; – מוותּרים הם על כּל אלה, לפי שמכּירים כּי אין “מנוחה” בּלי “נחלה”. – מתּוך הכּרה זו הם שואבים כּח להמשיך את מלחמת־ההגנה. וכשמתנגדיהם – אם מתנגדים לחלוטין או מתנגדים לשעורין – מונים אותם בּדברים ואומרים להם: הלאומיות שלכם “צרה” היא ואין בּה מן ה“אנושיות”, “מותרות” היא ולא תשבּיע את ה“רעבים”, “רוח” היא ואין לה אחיזה בּ“חיים”; או שאומרים להם: מפּני מה אַתּם נושאים עיניכם למרחוק ועוסקים בּתקון־חצות ובוכים על גלות־השכינה, בּשעה שבּני־העם, עצמכם ובשרכם, נבלעים יום־יום בּתהום־צרה? הרי שמדים משמדים שונים, הרי לחץ מדיני והונאָה כלכּלית וחרם חברתי, הרי טביחות וחלולים ושאָר מיני פורעניות; – בּואו ונסו כחכם להציל את הקרוב בּיותר אל הסכּנה ואליכם! – כּשאומרים להם כּך, הם משיבים: אמת הדבר, שבּשעת־שלום אין חיים מחוץ לחיי־הפּרט, וכל המקיים נפש אַחת כּאילו קיים עולם מלא; אבל בּשעת־חירום שאני: מזבּח נבנה לשם הכּלל, הפּרט הוא הקרבּן, וכל העולה לכהונה ומקריב – תּבוא עליו בּרכה. כּי אָז, יש שאָדם מאַבּד נפש אַחת – ונחשב לו המעשה “כּאילו קיים עולם מלא”.
ואנחנו היינו חייבים להתאַחד כּולנו, “בּנערינו ובזקנינו”, ו“לעלות בּחומה”, כּדי להנצל מסכּנת הכּליון הלאומי הצפוי לנו – אלולא היראָה, שמא תּפּח רוחה של האומה עד להצלה ועל־ידי מעשה ההצלה. כּי, לפי ההנחות שהוצעו למעלה, טבעי הדבר שבּשעת־חירום כּזו תּתכּווץ רוחנו ותשמוט את כּל תּביעותיה – המוסריות, השכליות והאסתּטיות – כּדי לפנות מקום ליצר־המלחמה וסיעתו. ובדיקה כל־שהיא בּ“דופקה” של האומה תּוכיח, שהמציאות מתאימה להנחה זו: נתעלפה הנשמה העברית. קולן של המצוות האנושיות, שבּלעדיהן אין שום תּוכן ללאומיות בּמובנה הכּולל, נשתּתּק מפּני קולה של מצות־הלאומיות בּמובנה המוגבּל. מי שפּתח בּמלחמה ודרש על “האָדם בּאוהל” ועל ה“הכשרה לגאולה”, הצריכה להיות חלק בּלתּי־נפרד מן הגאולה – מסיים עתּה בּשלום: “נוטה לאופּטימיות”, כּפי שהכריז עליו בּשמחה סופר טוב־לב ממקורביו. אלה שהרעישו לפני שנים מעטות את חומתנו בּשם האנושיות ומלואָה, פּתּחו את חרבּם סמוך לחגירתה. בּספרות – נצטמצם הכּל בּדקדוקי־מפלגות וקטטותיהן, ואין בּה זכר לצרכים אנושיים – לא מוסריים ולא שכליים – מלבד לקצת “יופי”, שיפיו מוטל בּספק בּרוב המקרים. ובחיים – אין לך כּנוי של גנאי כּבעל־מדות־תּרומיות. אַשרי האיש שזכה להיות מן הריקנים; והעלוב שנענש בּמדות טובות, חייב לעקרן מלבּו, לכל־הפּחות – להתכּחש להן, ואם לאו – לא יבוא בּקהל. וכנגד זה נתעלו כּמה מדות מגונות, הדרושות לצרכי המלחמה: ריבות ומדנים עם העומדים מבּחוץ ועל הגבולים, קנאָה ותחרות בּפנים בּין הכּתות ואליהן ואליליהן, שנאָה למי שאינו מכּה בּתוף לפי הנגון המקובּל, וחוצפּה ובוז של אַנשי־צבא נמוכים כּלפּי כּל מי שאינו “פּקיד”. ומכּיון שהותּרה הרצועה, פּרו ורבו מדות מגונות אחרות, שלא הזמן גרמן, אלא שקשורות הן בּמדות הרעות ילידות־הצורך, על־ידי מה שאלו ואלו מצוות “לא תעשה” הן. – ועצים למדורה לא יחסרו, כּי למערכה שכּזו הכּל מנדבים.
למראה העזובה הרבּה שבּכל פּנות הלב, מן הנמנע היה שלא תתפּרצנה כּמה אנחות מאותם הלבבות שלא פסקו מלפעם. אולם אפילו בּעל נפש־הומיה כּהלל צייטלין התרגש וזעק רק למראה העבותות – שפיכות־הדמים, שנתחבּבה בּימים האַחרונים על צעירי־ישראל בּרוסיה המתהפּכת ונעשתה להם כּמצוה; את היתרים והחוטים – את רשת החטאים הדקים, שאנחזנו בה מכּל צד – כּאילו לא ראָה. ובעיקרו של דבר הלא צפויה לנו הסכּנה דוקא מן החטאים הדקים, ועל קברה של הקדושה תּהיינה רוחות־הטומאָה הללו החוגגות את חג־הנצחון. כּי את ה“קורה” אפשר להכּיר גם לאור חוור של בּין־השמשות ולהסירה בּיד, בּעוד שאת ה“קיסמים”, הנוקבים וחודרים אל חביון־הנפש, אי־אפשר להוציא בּלי “איזמל”. על שפיכות־הדמים, שפּרחה בּמחנה־צעירינו לרגלי המהפּכה הרוסית, אפשר ל“התנחם” (נחמו, נחמו, עמי!) ולאמר שבּמהרה תּחלוף, כּעבור התּנאים החולפים שגרמו לה; אבל כּלום יש לנו אַף מעין־נחמה על כּל שאָר הזוהמה, שאָנו שקועים בּה עד צואר – ועדיין אָנו הולכים ושוקעים?
יש להודות, כּי במדה ידועה צדקו אלה, שהעלימו עין מן העבירות הקלות וכוונו תוכחתּם כּנגד העבירות החמורות בּלבד. תּביעת עלבּונם של מושגי־מוסר דקים מן הדקים, בּשעה שעיקרי המוסר נרמסים בּנעל, למה היא דומה? – לדרשה יפה ונלהבת הנדרשת בּבית־הקברות, שמצד אחד יש בּה משום “קול קורא בּמדבּר”, ומצד שני – “לעג לרש”. זאת ועוד אחת: המאכלת שפּגעה בצוארנו היתה חדה ביותר, ולא הרגשנו בה עד שנחתּכו “רוב סימנים”; וכשהרגשנו והתרגשנו, היתה השעה שעת התפּלצות־הלב, וממילא לא יכולנו לצעוק אלא על מעשים שהלב מתפּלץ מהם – שפיכות־דמים וכיוצא בה. אולם עכשיו, שהשמענו אנחה, התהיה אנחתנו סימן של התעוררות לחיים ולפעולה, או אנקת־מות נואָשה? הנפקח עינינו לבקש תּרופה בּעוד מועד, או נעצום אותן ונרד שאולה בּברכּת “שהחיינו” על שפתינו?
בּשלמא אלה “המחשבים את הקץ על־פּי מורה־השעות”, אלה ש“הגאולה דופקת על דלתותיהם” ולא חסר להם אלא הרצון לקום ולפתּוח לה, – אינם חוששים להפסד מרובּה ואינם צריכים לחשוש: מדות שנקנו בּעמל מאתים דור, אינן עלולות להמחות בּמשך מאתים חודש. אבל בּמה יצטדקו אלה המכּירים ומודים, אם בּפיהם או במעשיהם, שמלחמתּנו היא מלחמה־לדורות, מלחמה שמחמת אָרכּה אין לראות את אַחריתה? – הן אם נפטור את עצמנו מחנוך העם עד שנזכּה לקבּוץ־גלויות, אם ערב ובוקר וצהרים נשתּלם בתכסיסי־גאולה ואל התנוולות האָדם־שבּיהודי נתבּונן בּקרירות־רוח, – אם כּכה נעשה, לא מן הנמנע הוא שתּבלע המלחמה את כּל הקדוש לנו – גם את אנושיותנו גם את יהדותנו. ובבוא היום הגדול המקווה, יום שבּו נשיג מקלט בּטוח לעמנו ולקדשיו, נבוא אל מקלט ריק, מבּלי עם ובלי קדשים. כּי נבדוק את לב העם – והנה קפא, נגולל את ספר־תּורתו – והנה פּרחו ממנו אותיותיו. ואָז נקרא למקוננות ולמקוננים, למען יחבּרו מגילת־איכה חדשה ליום האבל החדש, יום חורבּן־הלבבות; נקרא – ולא נענה: כּי בערמות־האפר של החורבּן הלז יכבּו כּל הזיקים ויכלו כּל הניצוצות.
ואל נא יפתּוכם להאמין, כּי בּציון בּית־חייו, על אַדמת מטעו, חפשי לנפשו בּספירה ההיסטורית שלו, בּאַויר הכּרמל והשרון, מריח מי הירדן, – ישוב ויפרח עמנו מחדש ו“הוא עצמו יקים מבּניו” נביאים כּאליהו, ירמיהו ודומיהם, אשר ישיבו אליו רוחו. נחמת־שוא היא! – ראשית, אין אַקלימה של איזו ארץ שהיא, בּיחוד בּזמן הזה, הגורם היחידי בּיצירת התּכונות של יושביה; האַקלים פּועל בּיחד עם שאָר גורמים, שותּפיו להשפּעה, ובהתאָמה אל פּעולותיהם. שנית, טיב השפּעתם של הגורמים תּלוי בּתכונת המושפּעים; ולא הרי השפּעתו של אַקלים קוסם, למשל, על שבטים בּני־חורין, רועי־צאן ונוטרי־כרמים, שכּל קיומם תּלוי בּאש, רוח, מים ועפר, – כּהרי השפּעתו על עם־עבדים, הנושא עליו עול תּורה ועול גלות, מלומד בּרמאות ובהחוית־קידה, בּן־מדושתה של העריצות האנושית בּכל צורותיה. שלישית, אַף הסביבה ההיסטורית לובשת צורה לפי “רוח הזמן”: אַברהם ודויד מטפּלים בּעירובי־תחומין ובשפיר־ושליא, לפי ציורו של דור מאוחר, שמדת עולמו – תּחום־שבּת; וחברת־ננסים, שאינה מסוגלת להשיג ערכּה של מגילת־חשמונאים, עושה ממנה מגופה לפך שמן טהור. כּיוצא בזה: אם אבותינו, בּכלאי־הגיטו שבּצפון, קבעו לחובה את אמירת “בּרכי נפשי” בּימות־החורף, – אפשר ואפשר שבּני־בניהם, בּכלאי־הכּרכים שעתידים לבנות בּארץ־חמדתנו, יתקנו את אמירת “וגר זאב עם כּבש” על ההונאָה והגזילה. ולסוף, אַל תּבטחו בּכח נביאים־שלא־בזמנם, שספק יקומו לנו אָז: כּנגדם כּבר תּקנו אַרבּע מיתות בּית־דין בּידי־אָדם ומיתת־נשיקה “בּידי שמים”.
לונדון, שבט תרס"ח.
נדפּס ב“השלוח” כרךְ י"ח, חוברת ב' (אדר, תרס"ח).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.