“יש – – – עושר שמור לבעליו לרעתו”.

 

א. פּתיחה    🔗

הכּל הולך ומשתּלשל מן הטמיר אל הנעלם: מתּוהו־ובוהו יוצא הערפל הקדמון, ומתגבּש והווה שמש לוהטת; השמש עוטה קליפּה דוממה, והווה אדמה; הדומם אשר על פּני האדמה נהפך לחי, המתנשא על יוצרו הדומם ורודה בּו; החי מתעלה לבעל נשמה, אצולה משכל־העולם, הקמה במקורה ונותנת בּו דופי. ובמלוא צבאָם – תּשוב הנשמה ותבּלע בּאין־סוף, החי ישוב לעפרו, והעפר עתיד לשוב לתוהו־ובוהו הראשון. וחוזר חלילה: השתּלשלות ההויה, בּלי ראשית ובלי אַחרית.

זוהי אמונתם של חכמים בּזמן הזה… אולם גם חכמים בּעלי־חיים הם, שחייהם קודמים לחכמתם וקובעים גבולות השגתה; ומה נקל לחכמה בּת־חיים, שתּקצר מדת־ראיתה – ותחליף את מושג ההשתּלשלות, שאין לה ראש וסוף, בּמושג ההתקדמות, שיש לה ראשית ותכלית. ההשתּלשלות חק־עולם היא, לפי אמונתנו, ואי־אפשר לה להויה שתּגאל ממנה; וכפי שההכרח לא יגונה, ומברכים עליו בּכל אופן שהוא, – טבעי הוא ליקום, שעל־כּרחו הוא חי ועל־כּרחו הוא מתקדם, שיתלה את מושג הטוב בּמושג ההתקדמות – ויחבּרם לאחד. ההשתּלשלות לא תצויר לנו אם לא שהיא תוצאָה של תּגרה עולמית – התחדשות הצורה וקיום העצם; לפי זה אין גם התקדמות וטוב נקנים אלא על־ידי מלחמה בּלתּי־פוסקת – התנגשותו של כּח־השמור בּכח־החידוש ופשרתם־מאונס… מלחמת־התקדמות זו, בּצורות שונות, תּנאי הכרחי היא בּכל מדרגות־ההויה הגלויות לפנינו: בּממלכת־הדומם, בּממלכת־החי – היא האורגאניות, ובממלכת־האצילות – מה שלמעלה מן האורגאניות. ועם העליה בּמדרגות־ההויה עולה ומתגבּר גם כּח־החידוש.

בּממלכת הדוממים, הקמצנות היא הממונה על המפתּחות; וכשהחומר משתּלשל ועולה למדרגת־החיים (וצומח בּכלל חי, כּמובן), מתגבּרת בּו סגולה מתנגדת לראשונה – הפּזרנות. מהתחרותן של שתּי “צרות” אלו נארגת והולכת אותה רקמה שחיים שמה: הקמצנות יורה את השתי, והפּזרנות – את הערב.

בּתחילה יושב לו שר־הקמצנות, הנאמן בּאוצר הכּלל, וגונז אוצרות־אוצרות; מגרים אוצרות־החושך את יצר־החיים, בּן־סודו של הפּרט, שיקפּוץ עליהם ויתחיל לבזבּזם; עומד שר־הקמצנות בּפניו לעצור בּו ולהגן על יגיעו… וכל אחד משיג חצי תאותו: יצר־החיים, הפּוחז, היהיר, בּן־השעה, מוציא – ושר־הקמצנות, המתון, העניו, בּן־הנצח, ממלט; והרי השתּלשלות: מיתת היחיד ומין קיים. וכן הדין בּיחיד: יצר־החיים משיאו שיהא רודף אחרי החידושים, מתפּאר בּגבורתו, ומבליט עצמותו החולפת – ושר־הקמצנות משנן לו את החדשות על־פּה, חוקק לו חוקי־הוצאָה, ומבריכהו לפני הכּלל חי־העולמים; והרי ההשתּלשלות: סתירת הישנות וקביעת חדשות.

יודע הוא שר־הקמצנות בּשותּפו הצעיר, שבּעל־תּאוה הוא ודעתּו קלה, ובכן הוא זורה לו מנעמים בּארחות הסלולות, לוכדו בּרשת זו, ואוסרו בּכבלי־נחת אל החוקים והכּללים; ולפי שהם מאַפשרים הכנסה מרובּה של תּענוג כּנגד הוצאָה מועטת של כּח, הילכך נוטה היצור אל החוקים והכּללים, שומרם בּכל דרכיו ומעשיו, רץ ומתדבּק בּם – עד שאין לו צער גדול מבּטול־ההרגל: חדלון הוא לו. אולם גבול ניתּן לדבר ואין לעברו: בּעצם יום חגו של שר־הקמצנות, כּשנתמעטה ההוצאָה תּכלית המיעוט, והיצור נראה כּאילו נרדם בּחיק הנחת לעד, – בּו בּיום הן פּסק גם עונג הקיום, ניטל טעם החיים והנחת גם יחד, ונתעורר צער ההתאַבּנות, – שגם היא צורת חדלון לה… אָז מכּיר יצר־החיים בּהונאָה שהונוהו, מתנער מתּרדמתו, מנתּק את כּבלי הנחת, מקיא את מטעמי העונג, ויוצא לבקש את הרוגז ואת הצער ולרדוף אַחריהם – על אַפּו של שר־הקמצנות, השומט לפי־שעה את מושכות־הממשלה מידו; – אָז יתקומם היצור על הרגליו מעוטי־ההוצאות, יסור מדרכיו, ויעבור על חוקיו, – וכולו שואף לחדשות מטריחות, מרובּות־הוצאות, שימצא בהן די מקום להשקיע את כּחותיו הכּבושים ולגלות מחדש את עצמותו המרומה.

ואילו היה כל יצור ויצור עולם בּודד לעצמו, היה כל אחד כּובש לו את דרכּו, סוללה ומטייל בּה עד כּדי קהות־הרגשה, עוזבה אז מפּני חדשה, העתידה להתיישן אַף היא – וחוזר חלילה; ואין אָז בּעולם לא מצוה ולא מצווה, אלא כל אחד גוזר גזירות על עצמו ומקיימן עד בּוא חליפתן. או אילו היתה החברה (האנושית, שרק בּיצריה ניתּנה לנו רשות להסתּכּל) בּנויה חלקים שוים ושקולים, היתה היא השר גם העבד, הרב גם התּלמיד, וכל יחיד ויחיד שבּה נוטל חלקו בּשררה ובעבדות, בּנתינת מצוות ובשמירתן שוה בּשוה. עכשיו, שהחלוקה של כּחות התּנועה לא במדת היושר נעשתה: שהיצורים חיים בּחבורה, והחברה בנויה חלקים בּלתי־שקולים, – ממילא שאין הגזירה והממשלה רשות – לא רשות היחיד ולא רשות הרבּים, אלא זכות – זכותם של מועטים, שנחלו חלקם וחלק חבריהם בּכח־התּנועה; הם הגוזרים הם המושלים, ושאָר כּל בּני החברה נתינים הם להם.

ומכּאן צמחה חלוקת התּפקידים החברתיים:

א) בּני הרוב – כּחותיהם מצומצמים: מספּיקים להליכה אַבטומטית, שאין הוצאָתה מרובּה, ואינם כּדאים להליכה־בכוונה ומכּל־שכּן לזיזה, שהן תּנועות העולות בּיוקר. לפיכך נשאָרים הם, המרובּים, בּמצב הטבעי לדלי־הכּח – שהוא הרגילות, – ואינם זזים ממקומם או נוטים מדרכּם, עד שיבוא כּח מבּחוץ ויזיזם או יטם.

נתינים הם.

בּ) אַך לשלומה של כּל תּנועה־שהיא הלא דרושות זהירות והשגחה; ולמי זה “מותרות” כּאלה? – למועטים מבּני־החברה, שנאצרו בקרבּם – מאיזה סבּות שהן – כּחות יתירים מכּפי צרכּם. הם יש להם כּדי הליכה־בכוונה של בּני־חורין, אך בּזה בּלבד לא ניחא להם: הרגילות ממעטת את הכּוונה ומקהה אותה; ובמדה שכּוונתם הולכת ופוחתת, מתרבּה עודף־כּחם הכּבוש ומרגיזם, כּדין כּל כּח שאין לו מוצא. למען שכּך כּח־פּרצים זה הם פּותחים לו צנורות, שבּעדם יהא שופע על אחרים – על אותם שהדלות מסגלתּם לקבּל טובתם של זרים, – ועליהם הם מוציאים אותו, בּדרך חנוך והשגחה.

אלה – שוטרים.

ג) אולם על־ידי נתינים ושוטרים בּלבד היו החיים נופחים רוחם לאַט־לאַט ושבים לדממותם; והתחדשות מנין? – מן המועטים־שבּמועטים, שבּהיות כּחותיהם עצומים בּיותר אינם נפטרים מהם עד שיפרצו להם דרכים חדשות וילכו בהן קוממיות. ולמחרת יום חידושם מה יעשו בּכחותיהם המיותּרים? – יזעזעו בם אחרים – נתינים ושוטרים גם יחד – יזיזום ממקומם וידריכום בּאשר סללו לפניהם.

והם המהפּכים.

כּעין ריעוע נראה בּיסוד: והלא מעשים בּכל יום, שיש נשיאות בּלי גדולה, ולהפך. הכּל יודעים שזכות־אָבות וזכות־ממון מושיבות הדיוטים לכסא – ונשיאים־מבּטן הן מעכּבות בּסתר־המדרגה. ה' צבאות נושא ל“מלך אביון” כּרחבעם – “בּעבור דויד אָביו”; ובני עם־בּחירו מונעים נשיאות מרבּי עקיבא בּן־יוסף – “דלית ליה זכות אָבות”… אולם בּאמת מיוסד גם “יוצא” זה על הכּלל האָמור, ואינו אלא מסייע לו: ההרגל מחייב את אסיריו, שיהיו מבקשים את כּח־ההנהגה בּאַכסניה שלו, ומתּוך טעות טבעית זו חשוב עליהם הדיוט־בּן־מלך ממלך־בּן־הדיוט.

* * *

נתינים, שוטרים ומהפּכים; הנתינים – בּני־עדר הם, השוטרים והמהפּכים – רועים.

הנתינים, שדלים ונפעלים הם, נוהרים בּדרך היותר זולה ונמשכים אחרי הכּח היותר פּועל; וצורתם אַחת היא בּכל מקום. השוטרים והמהפּכים, שעשירים הם ופועלים, גווני־גוונים להם – הכּל לפי מדת כּחם ומזגו.

כּשוטרים כּן המהפּכים רועים הם; אולם בּעוד שהשוטרים מפריזים בּכבוד הישן, להוטים המהפּכים אחרי החדש; ובשעה שאלה מרבּיצים עדריהם בּ“נאות דשא” שנלחך עד השורש, רועים אלה את צאנם בּ“מרעה דשן” שעתיד לצמוח. כּשוטרים כּן המהפּכים “גזבּרים” הם: מאוצר הכּלל בּא להם עשרם, ולצרכי הכּלל עתיד הוא לצאת; אולם יש מודים בּחובם – ומרגישים בּעצמם ששליחי־צבּור הם, ויש כּפויי־טובה – שאַך הבלטת־העצמיות מחיה את פּעולתם. בּאופן האַחרון הם מבקשי־שררה, ובאופן הראשון – גומלי־חסד; השרים נעשים נשיאים ופקידים או מתפּרצים, והחסידים – כּהנים או מתקנים; ממבקשי־שררה יוצאים בּעלי־השלילה, ומגומלי־חסד – בּעלי־הסתירה.

 

ב) עדר ורועה    🔗

בּראשית זקוקים היו בני־העדר לסיוע מן החוץ. ומכּיון שטעמו מן הנחת של פּסיעה בּכח אחרים, מתרפּים הם להשתּמש בּשלהם אפילו בּמקום שהוא מספּיק להליכתם: יותר נוח להם להפקיד את כּחם המצומצם בּיד המנהיג שבּדור – מי שטרח בּהזזתם או ממלא מקומו – שיטרח בּשבילם גם להבּא וידאג להוצאותיהם, והם ימשכו אחריו בּעינים עצומות וילכו בּ“חנם”. כּח־הרשאָה זה מרומז בּמבטח, שמונהגים שמים בּמנהיגם: בּו הם מובלים אַחרי כל מנהיג שקנה את לבבם, מבּלי הרהר ופקפּק – כּל זמן שהאמונה מחסה להם מפּני רוחות זרות המנשבות בּחוץ, אַף שלום להם בּפנים. נפסל ערך התּנועה מחדירתה של רוח חיצונית, או שגלה המנהיג עקבות רפיון פּנימי, – הרי זה נכרת הבּטחון מלבּות המונהגים, ואַחרי תסיסה ידועה הם מוציאים מתּחת יד מנהיגם את פּקדונותיהם – והחבילה מתפּרדת: בּני השורות הרחוקות מן המרכּז נפוצים אָז מעל נגידם, ובני השורות הקרובות משתּמטים מפּניו – ונספּחים, בּלי הבחנה יתירה, אל הגדוד המזדמן להם ראשונה בּדרכּם, או אל זה שנראה יותר לפי טעמם המקובּל; כּי, מתּוך ההרגל, כּבר נעשתה להם ההליכה לרוח זו – חובה, ואצלם אין הליכה אלא הולכה.

“בּדרך המלך” הם הולכים.

והרועה? –

מעיקרא היה סובר לרעות את עצמו, ולא את צאנו: הן הצורך לשחרר כּחו הוא שדחפהו לפעול ולהשפּיע; אַך כּיון שצריך הוא לנפעלים לא פחות משהם צריכים לו, מדרך הטבע הוא שיבוא עמהם בּברית ויתחיל דואג למחסוריהם בּאמונה. אין הוא היחיד הבּא מתּוך שלא־לשמה לידי עבודה־לשמה.

ושכר מצותו בּצדה: הוא בא להעניק מכּחו לאחרים – ונמצא מקבּל; להקל מעליו עשרו – והוסיף עוד. ולא עושר חיצוני בּלבד. כּי משעה זו, שנעשה בית־גנזים לכחותיהם של המאמינים בּו, הוא נפקד בּנשמה־יתירה: עשירותו הנוספת, שמקורותיה בנפשות המפקידים, מורגשת לו כּאילו מנפשו היא נובעת; ובכח טעות נעימה זו מתרבּה בּטחון־עצמו, כּפי רבות הפּקדונות אשר בּידו, וקומתו הרוחנית הולכת ומשגשגת עד להפליא את כּל יודעיו מימי הדיוטותו, השוכחים כּי עליה מביאָה לידי התעלות. – אין אָדם משוחד בּדעותיו עד לעורון, ואַף הוא רואה ומביא בחשבּון את הסבּות הפּנימיות להתעלות זו: התפּתּחות הכּחות הנרדמים מלידה, שעכשיו – בּהריחם עבודה – נעורו; הרגשת אַחריות כּבדה, המוטלת על כּל “מורשה” שהוא; וכדומה. אולם בּמדה הגונה בּת־חוץ היא התעלותם; וסופם יוכיח לפעמים.

כּמות הפּקדונות, שמוכשר המנהיג לקבּל, מוגבּלת לפי מדת ה“קרן” שהביא עמו בּירושה להנחת היסוד; יותר מדי לא יאמינו בו לאורך־ימים, והוא גם הוא – אם מרואי־הנולד הוא – יזהר מלקבּל מה שאין בּכחו להכיל. וכשתּתמלא סאתו נוטה גם הוא לבקש מנוחה: ממעט בּכוונה, מרבּה בּשנון, נצמד לדרכּו, ומתדבּק בּהרגליו – עד מעבר לעצימת־עינים. פּתח בּחידוש וסיים בּשמור.

ועמוקה נפילתו של נשיא בּבוא יומו – אם משבירת־זרוע או משבר־לב. אויב חיצוני כּי יקום ויפיץ מעליו את בּני מחנהו, או פּנימי כּי יתקומם ויפוצץ את המחנה לגדודים־גדודים; אם יתיאש מלהגיע בּכחו אל המטרה, או שתּפּול בּעיניו חשיבותה, ועמה יחד – השאיפה אליה; – אם כּה ואם כּכה בּאָה המארה בּאוצרותיו, וכחו השאול גם הבּטחון בּכחו המונחל עוזבים אותו. אפני הנפילה שונים: בּאופן האחד נפעל הוא – כּי תחילה מתרופפת האמונה בּלבּות מאמיניו, בּעקב כּפירתם בּאָה נטילת־הפּקדונות, וזו גורמת ללקוי־בטחונו; ובאופן השני הוא הפּועל – כּי לקוי־בטחונו קודם, וזה גורר אַחריו את התרופפות־האמונה של בּני־עדתו ואת נטילת־הפּקדונות. אַך תּוצאות הנפילה שוות בּשני האפנים: אם לא יאושר חלקו למות מות־גבּורים עד שתּארך ההתפּרדות די זמן, סופו שיסור מעליו כּל כּחו השאול, ומשבר־רוח יתּש גם כּחו המונחל – והיה כמעט “כּאחד האָדם”. –

ודע, ש“עניות ועשירות” שבּכאן הנן יותר משמות מושאָלים בּלבד: כּרכוש כּן הכּח נוהר אל המרכּזים הגדולים; כּמך כּן החלש מכניס רכושו המועט לאוצר הגביר, ומתקיים מאָז והלאָה בּחסד מיטיבו; כּמלוה כּן המנהיג רחוק מגמילות־חסדים: מלוה הוא להם, לדחוקים (תּחילה מנחלתו, ואַחר־כּך מפּקדונותיו), ונפרע מהם בּרבּית; וכאילי־הממון כּן כּבּירי־הרוח עתידים ליתּן את הדין…

 

ג) פּקידים ומתפּרצים.    🔗

על־פּי טבעו מחויב כּל בּן־חורין להיות נשיא. אַך הרי “דבּר אחד לדור” – ובני־החורין המבקשים שררה רבּים; לאָן יכּנסו כּולם?

* * *

מקום נתבּצר גם ליתר המוכשרים להנהיג. הנשיאים צריכים לסגנים: המהפּכים שבּהם – למליצים, אשר יסבּירו ויפיצו דעותיהם, ושאינם־מהפּכים – לשלישים, אשר יגבּירו וירחיבו את שלטונם; וכן העדר אינו סובל את ההשפּעה הישרה של מי שרם ממנו וזר לו בּיותר. מי ומי יהיו המתווכים בּין רועה לעדרו? – הוה אומר: שאָר בּני־חורין.

ורוצים הם, בּני־חורין הללו, בּכך? – לא מלכתּחילה; כּי מי שקומתו זקופה אינו נוח לרכיבה. אבל מה יעשו בּינונים ואמידים בּשעה שיש בּמחיצתם גדולים מהם, או מה יעשה האַדיר שקדמוהו תּקיפים אחרים? – בּאין בּרירה יקבּלו עול על צוארם – ויושם כּתר על ראשם; יכּנעו מפּני הנשיאות – והם מופקדים על חלקים מן המחנה. אָמנם, גם משרות־לשעורין אין לפי כל בּני־החורין, ועדיין נשאָרים רבּים מחוץ לשררה; אך רובּם של אלה אינם בּאים לידי יאוש, אלא עומדים על המשמר ומצפּים לשעה שתּפּתח הדלת בּפניהם.

נתפּשרו בּני־החורין – פּקידים הם.

גם הנשיאות עבדות היא. אבל עבדות זו נעימה לשני הצדדים, משום שיש בּה מעין ענוותנותו של הלביא בּפני גור־כּלב עז־נפש – שמשון הנותן ידיו בּעבותים; ותולדתה – חבּה הדדית בּין מושל ונתיניו. הפכּה היא העבדות של פּקידים: הם עזים כּלפּי מטה, וענוים כּלפּי מעלה; רוכבים על כּל הנוטה שכם, ומרכּיבים על גבּם את מי שתּקיף מהם… ולא בלי קרבּן מגיעים לשניות כּזו: סוף־סוף בּני־חורין הם, ומי שכּופה עצמו לרצות בּשררה שיש עמה הכנעה, צריך לוותּר על הרבּה מן האסטניסות שבּו. להצלחתם מסוגלים רבּים להתפּשר עם ההכרח הזה; ולא הצלחתם בּלבד היא: גם לחברה מוטב שיקפּחו הללו את אסטניסותם וישתּתּפו עם הכּלל, משיהיו מדקדקים בּה ויגרעו מן התּנועה הצבּורית.

אילו היו כל בּני־אָדם ותּרנים בּעניני אסטניסות!… אולם רבּים הם בּני־החורין שבּגלל הדבר הזה הם נודרים מן הפּקידות, ובאין להם מקום אַחר בּתנועה הם יוצאים ממנה לגמרי. צרה להם העבדות – מעוצר כּח, הנשאָר כּלוא בּקרבּם ומציק להם; נשגבה מהם הנשיאות – ממעצורים חברתיים סבוכים; וקשה משתּיהן הפּקידות – מחמת פּגימת־הטעם, פּחיתות־הכבוד, וחולשת־הדעת האורבות להם בּה. בּדור זכּאי, שהנשיא הוא גם גדול־הדור, בּין בּגבורה בּין בּחן, וראוי שירצו (לפחות – שיתרצו) בּני־חורין לסבּול מרותו, – עדיין אסורות ידיהם. אבל רובּם של דורות בּעלי זכויות מועטות הנם, ואין נשיאיהם ראויים שיהיו הכּל כּפופים להם; ובכן – איש הישר בּעיניו יעשה.

כּל שר בּלי שררה – מתפּרץ.

ראשונים להתפּרצות הם גדולי־הדור, הראויים לנשיאות בּזכות־עצמם – אלא שבּאו בּאיחור־זמן או שאין להם זכות־אָבות; יתרונם הוא חסרונם. אַחריהם בּאים האסטניסים היתירים שבּשרים, שהיו נוטים לפשרה – לולא האסטניסות שהיא בעוכריהם. מהם רואים ולומדים מעטים מן האסטניסים־בּדיעבד, שמתּחילה התקינו עצמם לפקידות ובקשו משרה אַף הם; וכשלא השיגו את מבוקשם, נזדקפה בם מדת האסטניסות והבזתה עליהם שררה זו, שהשתּחוו בּעבורה לשוא. כּל אלה עוזבים את המחנה, הנתון בּידי אחרים, ונפרדים איש לעברו לבקש מזלם. מהם תּועים ואובדים לעצמם ולזולתם; מהם מתגרים בּמחנה ומעכּבים או מפוצצים אותו; ומהם מבטלים את עיקר ה“מחניות”.

וכולם בּעלי־שלילה.

 

ד) כּהנים ומתקנים.    🔗

הדלים אינם יודעים דבר בּעתּו: הם יורדים לחייהם של נושאי הטוב בּזמנו, ונהרגים עליו לאַחר שעבר זמנו; כּי כן גזירתה של מדת־הרגילות. וברדת תּורת־חיים לעולם, מחויבת היא לעשות לה נפשות – מקבּלות ומחזיקות – בּאונס ובפתּוי; וכשנתאַבּנה אותה תּורה והגיעה שעתה להסתּלק מן העולם, אין מחזיקיה מרפּים ממנה. ומי זה יכפּה על קבּלת הטוב, מי יפתּה להחזיק בּראוי, ומי יפריד בּין אָדם ותורה חבוקים ודבוקים עד למחנק – ולא יגור מפּני חמתם של מרי־נפש? –

מין תּבלין יש, והתקרבּנות שמו; כּל הזוכה למנה הגונה ממנו, אוהב את הצדק והחסד אהבה עזה ממות.

“כּל הזוכה” – כּי יש, לפי קוצר השגתנו, משוא־פנים גם בּמלכות־השמים, ואפילו חלוקתה של מדת־הצדק לא בצדק נעשתה: לא הכּל שוים בּה. שני היצרים שבּלעדיהם אין “בּיצה בּת יומה” ואין חיים – יצר האָנכיות ויצר הזולתיות – קננו להם בּקצותיו של הכּדור החברתי, כּל אחד בּציר שכּנגד חברו. הקרובים לציר האחד מלאים יצר־האָנכיות ושואפים לבלוע הכּל; הפכיהם שרויים בּ“תענית”, ומצפּים לשעת־כּושר שבּה יזכּו להעלות עצמם כּליל בּשביל הזולת; והבּינונים – יצריהם הולכים ותשים בּה בּמדה שמתרחקים מן הקצוות, עד שבּני ה“קו המשוה” פּושרים הם.

ו“תבלין” הללו, בּהצטרפם לעודף של כּח־התּנועה, משנים את איכותו של זה מן הקצה אל הקצה.

גם מי שיצרו הוא הזולתיות, מרגיש צער של חניקה כּשאין מוצא לעודף־כּחו. אולם חוש־הצדק מגיד לו, שהעודף הלז הלואָה הוא אתּו ומשל הכּלל בּא; והחשה זו מחייבתּו, שיהא מרגיש את הצער הפּרטי הזה כּצער־הכּלל. ולפי שעני הוא, הכּלל, והרגשתו קהה מלחוש את מכאוביו, חייב זה – אחד מנוחלי כחו – להיות מגואליו: להרגיש בּעדו מה טוב ומה רע לו, אַף להטותו אל האחד ולהרחיקו מן השני; לדעת את מחסוריו ולבקש להם מלואים; לדרוש משפּטו מידי מוניו, ולהלחם לו בּכל מלחמותיו. וכל־כּך טרוד הוא, הזולתיי, בּפרעון־חובו, עד שמקבּל עליו יסורי הרבּים בּאהבה ומוסר עליהם נפשו בּחדוה – כּאילו בּכלל חרש הוא למכאובי־עצמו.

דבר שמסבּב לאחרים עונג או כּאב פּרטי, מעורר בּאנשים משורש זה את שאלת הצדק והרשע החברתי; מחזות שאחרים עוברים עליהם בּלי התפּעלות, נוגעים בּאלה עד נפש; – הלא ברור, כּי נועדו לעבוד עבודת ההתקדמות. –

וכשההתאַבּנות קרובה, מקים לו שר־החיים חסידים מופלגים בּכח־החידוש, שמרוב כּח ירגישו בּהתאַבּנות לפני בואָה, ומרוב חסידות יכּירו שמכּת־הצבּור היא; ובפקודתו הם מתקוממים על הנמוסים שנס ליחם, ומנבּאים לחידוש התּורה והמצוה.

מזלם חוזה, שאין המהפּכה מן הדברים שבּהתמדה, כּי פסוקי־החיים לא יצטרפו לספר־חיים אלא על־ידי יסוד־השמור; וצורך־השמירה מתבּרר להם עוד יותר בּשעה שבּאים בּמגע־ומשא עם אחיהם הדלים, המקיימים את המצוות הנושנות מעוני. מטעמים אלה, הפּועלים בּקרבּם בּהעלם, נוהגים המהפּכים להלבּיש את חידושיהם אצטלה ישנה־נושנה: טוענים בּשם אלהי־האָבות, מוכיחים על נטיה מן הדרך, ומעוררים לתשובה. ואָמנם יש בּזה יותר מקורט של אמת: הן החידוש עתּיק הוא כּימי־עולם, ולא הם הראשונים לו; אלא שצריכים היו לפרש, שכּשהם תּולים עצמם בּקדמונים – בּקדמונים־מהפּכים קא־עוסקים. ומפּני מה אינם מפרשים כּך? – מפּני כּחו של “כּבּוד אָבות”: – שמתנגדיהם מונים אותם לאמר: חדשותיכם לא שערון אבותינו; ראשונים אַתּם… ובאים הם ואומרים: אַדרבּה! החזרנו עטרה ליושנה; ואַחרונים אָנו.

תּדע שכּן הוא – שהרי חסידים אלה, התּובעים בּמסירת־נפש את עלבּונם של עניי־ארץ, כּובשים רחמיהם מאותם עניים והורסים את מקדשיהם העתּיקים בּקול תּרועה. וכי אפשר שאינם מרגישים בּצערם של שומרי־הישן? – אין זה, אלא שמופקדים הם על כּח־החידוש של הצבּור – ורק עליו הם חייבים לסבּול, ואפילו סבל האַכזריות.

מהפּכים לשם־שמים, כּאלה, קרויים מתקנים.

וגם בּמתקנים בּלבד לא היה העולם יכול להתקיים: חוץ ממה שאין הדלים נוחים לקבּל מהם השפּעה ישרה, משפּיעים הם רוב טובה, העלולה ליהפך לקללה ולא לברכה. יתרונות־חסרונות אלה מתקנים האמידים שבּחסידים.

בּחידוש אין להם חלק; אַך עיניהם בּראשם להכּיר את החדש ולקבּלו בּעודנו באבּו. לפני המהפּכה הנם בּין מגיני הישן, ומוציאים עודף־כּחם בּהשגחה על קיומו; בּתחילת התּסיסה, כּשמרגישים בּהתהוותו של החדש החשוד, הם מצמצמים כּחם בּשמירת העדה מפּניו; ולסוף, כּשמצליחים המתקנים להוכיח את הקלקול שבּישן והתּקון שבּחדש, על־ידי סתירת הראשון ובנין האַחרון, – נקהלים עליהם “עיני העדה” הללו – ראשי מתנגדיהם לפנים – להיות נושאי־כליהם, ומקדישים כּחם להוראַת החדש. ובאותה התלהבות, ששמרו מקודם על הישן, הם מקנאים עתּה להפצת החדש; כּי לא מן העניים הם, שהישן שורש נשמתם, אלא שמצווים הם על השמירה בּשביל אותם המסכּנים, שאינם מכּירים גם בּשלהם.

ושוטרים לשם־שמים – כּהנים הם. –

מלחמה למתקנים בּכהנים ולכהנים בּמתקנים, כּל הימים שיהיו יסוד־השמור ויסוד־החידוש משתּמשים למטרתם בּבאי־כח מיוחדים. אַך מלחמה זו, סופה שלום ותוצאָתה התקדמות.

ופועלי־ההתקדמות הם בּעלי־הסתירה.

* * *

מפּאַת המצע היסודי המשותּף לשתּיהן – הוא עודף־הכּח – אפשר וגם נהוג להחליף את השלילה והסתירה זו בזו, ובפרט את בּעליהן. החברה הנפגעת על־ידם חשה, אָמנם, מעין הבדל בּין הטפּוסיים שבּהם, וכדרכּה היא מבּיעה את חושה בּלשון־אלמים: את הסותר היא יראָה יראַת החוטא מפּני יודע־סודו, ואת השולל היא שונאת שנאַת “מהפּך־בּחררה” למתחרה בּו; אבל בּחוץ מזה היא מעמידתם בּבחינה אחת. ואין לתמוה על הדבר בּיותר. ראשונה – הרי הקורבה היסודית בּין שלילה וסתירה, שרק ה“תּבלין” של התקרבּנות משנים טעמן. שנית – “שפה אַחת ודברים אחדים” לשוללים ולסותרים: כּאלה כּן אלה צועקים חמס; כּאלה כּן אלה מזוינים מכשירי־חורבּן; כּאלה כּן אלה נשאים בּרוח מהפּכה; כּאלה כּן אלה בּעלי־אינדיבידואַליות; וכאלה כּן אלה פּרושים. ושלישית – ישנם יסודות טהורים של המושגים שלילה וסתירה, אַך בּני־האָדם אינם “יסודות”. דרושה, איפוא, עין מבחינה וזהירה ביותר, בּשביל להכּיר בּם לאיזה סוג הם שייכים; ואַף היא אינה בטוחה מטעות, כּשעוברת מן הכּללים אל הפּרטים. –

אלה ואלה צועקים חמס.

אבל בּעלי־הסתירה קובלים על החמס שנעשה לזולתם, ולשם גאולת אחרים הם מקבּלים יסורי־סתירה על עצמם; ובעלי־השלילה מתאוננים על החמס שנעשה להם גופם, ולנגעי לבבם הם מבקשים תּרופה בּשלילת כּח־אחרים. בּעלי־הסתירה פּוגעים בּאיש על עוונו ובדעה על קלקולה, ואפילו בשעה שמרוב רוגז ומיעוט הבחנה הם מחליפים נושא בּנשוא – ושופכים גם עליו זעמם, – גם אָז אין החנינה מסתּלקת מהם: “כּי לא יחפּוץ מות רשע – הלא בשובו מדרכיו וחיה”; ובעלי־השלילה פּוגעים בּדעה שלא חטאָה את עוון בּני־אָדם צריהם, ופוקדים על בּני־אָדם שנואים להם את הקלקלה שבּתורת־אבותיהם.

אלה ואלה מזוינים מכשירי־חורבּן.

אבל בּעלי־הסתירה מחריבים חורבות: סותרים הם את הבּנינים הנראים להם כּרעועים, אם לתכלית בּנין או מחשש מפּולת; אם שמתכּוונים לפנות מקום לבנינים מוצקים מהם, או שחוששים פּן יסורו לשם עוברי דרכים לבקש מחסה – וימצאו קבר. בּכל אופן אין כּוונתם לשלול דבר מחויב־המציאות; ולפיכך אין לחשבם כּבעלי־שלילה אַף בּשעה שהם בּעלי־שלילות. ובעלי־השלילה סותרים מה שאינו טעון סתירה: יודעים הם לפעמים בּדבר, שקיומו יפה לעולם – ומשתּדלים לגנותו לבטלו; לא בגלל ההפסד שבּו, ולא בשביל שצריכים למקומו, שהרי לא מצאו בו דופי אַף אין אתּם חיוב אַחר תּחתּיו, – אלא מפּני שאינו ברשותם. שלילה לשמה. – בּעלי־הסתירה שוללים בּשמאל בּשביל החיוב שבּימין; ובעלי־השלילה שוללים בּשתּי ידים.

אלה ואלה מלאים רוח מהפּכה.

אבל בּעלי־הסתירה דורשים מהפּכה בּערכים: נתינת מצוות חדשות או נטיעת צרכים חדשים, בּיחד עם בּטול כּמה מן הישנים שנפסלו. ובעלי־השלילה נושאים עיניהם למהפּכה בּ“עורכים”, אף־על־פּי שאינם מגלים סודם אלא למבינים מדעתּם; וראיה לדבר: שאם אַך תּעבור ההנהגה לידם, תּסתּתּמנה טענותיהם והכּל יבוא אָז, לדידם, על מקומו בּשלום.

אלה ואלה אינדיבידואַליים הם.

אבל הסותרים הם בּעלי־אינדיבידואַליות שנימוקה עמה: גוון מיוחד לה, לפי טיבו של שנוי־הערכים שאליו הם שואפים, בּפועל או בּכח. והאינדיבידואַליות של השוללים טומטמית היא: שאינה הולכת, לא בפועל ולא בכח, בּדרך מיוחדת לה, וכל שבחה הוא בּמה שגם בּדרכי אחרים אינה הולכת.

אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם הצופים למיניהם: –

אינדיבידואַליים בּעלי־צורה היו והווים הנביאים־המחוקקים, גבּורי האמת והצדק – הם ובניהם ובני־בניהם; המכּירים בּרוע הדרך הכּבושה – ופורשים ומרחיקים ממנה, אַף יודעים ומודיעים איזוהי הדרך הטובה – והולכים ומדריכים בּה. אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם המבשרים – אלה הרצים, המפנים דרך לנביאים ומחוקקים; שרואים את הרע בּאַספּקלריה מאירה, גם חשים בּכל חומם בּמצות בּיעורו, אַך אינם יודעים מהיכן יתחילו את הבּיעור, מפּני שהטוב מוחש להם רק בּאַספּקלריה כהה. אינדיבידואַליים בּעלי־צורה הם גם המגששים, הקודמים למבשרים – בּזמן ולא במעלה; שהרע נגלה עליהם בצורת צער בּרור, והטוב – כּשאיפה כמוסה. בּהכּרה רחוקים הם מן הטוב והרע כּאחד, ולא עוד, אלא שטועים טעות חמורה: בּהיות שהרע קרוב אצלם להתחוור והטוב מכוסה מהם בּערפל, הם שופכים מר־נפשם על ההתחוורות גופה ואת געגועיהם העצומים – על הערפּליות… אבל – כּוונתם רצויה.

אינדיבידואַליים הם כּולם – שהם הראשונים, ולפעמים גם היחידים, בּמערכה; ובעלי־צורה – שתּפקיד מיוחד יש להם: השחיה כּנגד הזרם. ואפילו עובדי־אלילים שבּהם, המעמידים את הערפּליות מפּנים לפרוכת, מבקשים את הטוב, ובגילוי־הרע בּלבד לא ימצאו נחת.

אינדיבידואַליים־טומטמים הם כּל השוללים לסוגיהם, הסרים מן המסילה שלא מצורך בּאַחרת. אינדיבידואַליים הם – שבּסבּת כּפירתם החברתית חדלו לצוף עם הזרם; אַך טומטמים – שהשחיה כּנגד הזרם לא להם היא, מאין להם אמונה מקורית, שהיא רק היא מטה זרמים מנתיבם. ואפילו מעולים שבּהם, ששלילתם מביאָה גם טובה לעולם, אינם אַחראים לה, לטובה – כּי מאליה היא באָה.

אינדיבידואַליות בּעלת־צורה היא זו של עם ישראל – אומה אַחת המתקיימת בּין שבעים אומות. היא שנטעה בעמנו את גבורת־הנפש, לבוא בּאש ובמים על קדוש־השם וקדושת־דעותיו; והיא שעמדה לו, כּי בכל כּשרון־הסתּגלותו ישאר “עם לבדד ישכּון” תּוך העמים התּקיפים, הדשים ולשים אותו מאָז ועד הנה. – אינדיבידואַליות טומטמית היא זו של בּני ישראל, שכּל אחד ואחד מהם שקול בּעיניו כּנגד “ששים רבּוא”. מצד אחד שמשה לנו גם היא סם־חיים, בּתתּה עוז לאישיה הנדחים של אומה זו הפּזורה, שיהיו נלחמים על קיום־לאומיותם גם בּיחידות, איש־איש בּפנת גלותו; כּי מאַחר שכּל נפש מישראל “עולם מלא” היא, הרי קיום כּל היהדות תּלוי בה, בּנפש־היחיד. אַך מצד שני היתה והווה אינדיבידואַליות טומטמית זו למקור אסוננו: כּי בהגבּירה את התּחרות הפּרטית, רבּו על־ידיה פּירוד־הלבבות ושנאַת־חנם בּישראל, ולקתה אַחדותה של האומה, ונתערערו יסודותיה של המשמעת הלאומית – והוכּינו לאין מרפּא.

כּשהיא לעצמה אין אינדיבידואַליות טומטמית גנאי; אַדרבּה: בּתקופה של פּשטות חברתית – כּשהחברות מוגבּלת בּחוג המשפּחה – תּפארת היא לבעליה, כי היא המסגלת כּל יחיד ויחיד, השוכן לבדד, שיתקיים בּכח־עצמו מבּלי לצפּות לעזרת חברים־מתחרים. מותּר וראוי לקוות, שממנה תּבּנה החברה האנושית לעתיד־לבוא, בּבוא היום שתּכלה ממשלה מקרב האָרץ. אבל מה נעשה – והחברה כּמו שהיא ובזמן הזה מחנקת שרים בּלתּי־מוצלחים ונהרסת בּשכר זה על־ידיהם!

אלה ואלה פּרושים.

אבל בּעלי־הסתירה פּורשים בּלב חרד, בּעגמת־נפש – ורק מדרך הצבּור; ובעלי־השלילה פּורשים בּבטחה, בּנטירה־ונקימה – ומן הצבּור.

בּמדרגת הגשוש, שעדיין אסורים וחבושים הם בּיחד עם חברתם, פּורשים בּעלי־הסתירה רק בּכח; בּפועל מתנועעים הם בּצבּור, גם מתּוך ספק, גם מתּוך כּפירה, ולמרות השאיפה לפרישה. את הקלקלה הם מיחסים לעצמם: הספק האוכלם – זהו רקב שבּלבּם, הכּפירה – חלל שבּנפשם, והשאיפה לפרישה – עוון בּגידה; ולמען כּפּר על כּל עוונותיהם לצבּור, הם משתּתּפים אתּו בּעבודה הזרה לרוחם. הם החוטאים בעיניהם, אַף־על־פּי שהחברה אינה הצדיקה. – ובעלי־השלילה בּמדרגה זו, אַף־על־פּי שעדיין כּח־ההרגל בּמקומו עומד ושעת־הפּרישה לא הגיעה גם להם, מוכנים ומזומנים הם לה; וכל־שכּן שהם סולדים בּדברים העלולים למלא חללים בּנפש, שהרי בזה תּפּגם אהבת־עצמם. את הקלקלה הם תּולים בּתּנועה, ולא בעצמם: הם – למעלה מן הטעות; ולהוכיח את הדבר לא יקשה להם: כּשאָדם מבקש בּאחרים חסרון אחד, מובטח לו שיגלה שנים.

בּמדרגת הבּשור, שכבר התּירו עצמם ופרשו מן הרע החברתי בּפועל, אין הסותרים מניפים עדיין כּלי־משחית על החיוב הישן, שיומו קרב לבוא; ולא מרוב פּקחות חיצונית, שתּהא מיעצתּם להמתּין עד שתּוכשר השעה יותר, הם נמנעים מזה, – אלא מחכמה פנימית, המלמדת את האָדם החייבן שיהא זהיר בּכבוד חיוב שנתיישן, כּל זמן שאין חיוב אַחר בּמקומו. את משלחתּם הם ממלאים בּאמונה – ומבשרים את בּטולו של החיוב הפּסול; אך גם בּטול כּזה, שהוא עתיד וראוי לבוא, ממלאָם אבל, והם מקוננים את הבּשורה. – וכנגדם השוללים, מכּיון שפּתחו בקטגוריה על החיוב, מפּני שנפגעו בנושאָיו, – רואים בּזה מקור־נחמה לעצמם; ובכן הם ששים לבקש בּו דופי ושמחים בּהמצאו, ובראש כּל תּפלותיהם הם מעלים את בּטולו.

ואַף במדרגת הנבואָה, כּשנחתּם גזר־דינם והם מוכרחים להפּך את הקערה בּרשות־הרבּים, עדיין קשה להם לבעלי־הסתירה לסתּור – ויהא אפילו על מנת לבנות – מבּלי שיסבּלו מצער החורבּן. שליחותם גדולה מצערם – ומכריעה; אולם בּעד אַכזריותם על החורבה, הם מכפּרים בּחמלה רבּה ליושביה – אם נפש רכּה להם, ואם קשה – הם משכיחים אותה בּקנאָה יתירה לתורתם. – תּחת אשר בּעלי־השלילה מצוינים בּסבלנות למזיק ובהתמרמרות על הניזוקים.

כּללו של דבר: הסותרים בּעלי־חיוב הם גם בּשעת שלילה, והשוללים – בּעלי־שלילה גם בּשעת חיוב, בּין שהם בּמחנה־המחדשים בּין שהם בּחברת־המשמרים; נראים כּאוהבי הישן – בּעוד שמחזיקים בּו מהתנגדות לחדש, כּמחדשים – ועיקר שאיפתם לקעקע את הקיים.

אלה צמאים לדבר ה', ואלה – לממשלה.

 

ה. פּנים    🔗

איכותה של השלילה משתּנה לפי שנוי תּנאים אלו: א) לפי כמותה – אם רבּה בה מדת התּקיפות או מועטת; בּ) לפי סביבתה – דהיינו, מה שבּטבע בּעליה מלבד התּקיפות; ג) לפי טיבו של העצם המשולל – אם ישן הוא או חדש.

לפי התּנאים שבּטבע השוללים אַתּה מוצא בהם הסתּעפות משולשת: המשפּחה מסתּעפת לסוגים, הסוגים – לכתּות, והכתּות – לטפּוסים; כּזו: –

סוגים:

כּתּות:

טפּוסים:

ולעומתם יש דמיון בּין הסותרים.

 

I    🔗

סוג ראשון: הדיוטות.

הכּנוי “הדיוטות” הונח לאלה, שהתּקיפות היא היסוד השליט בּנפשם – אם מפּני שמעלותיהם האחרות זעירות בּיותר, או מפּני שזו עצומה בּיותר. מטעם התּקיפות חובה עליהם לבקש ממשלה; ואין בּקשת־ממשלה בּלי שלילה – אַחת היא, אם יעמדו בּשלילתם כּל ימיהם, או שיתנשאו על־ידיה לעבודה חברתית מועילה. סולמה של ההדיוטות גבוה: למן הבּינונים החפצים להפּטר מעזרת אחרים, עד הגבּורים המבקשים “לעזור” לכל אשר נשמה בּאַפּו; אַך מדה זו משותּפת לעומדים בּרומו של סולם כּבתחתּיתו: בּיישנים יתירים אינם, ועל־כּן אינם מקפּידים להשאר בּחברה ולהתגרות בּה מבּפנים – לעכור את הזרם הנושאָם על גבּו. שלילתם בּלתּי־מורכּבת, שאינה מושפּעת הרבּה מיתר תּכונות־הנפש של בּעליה; אך לפי כמות התּקיפות שבּיסודה משתּנה היא לשלשה פנים, המתגלים בּשלש כּתּות: 1) כּת ממרים, 2) כּת מורדים, 3) כּת עריצים. הממרים והמורדים – שמם מעיד עליהם, שמוצאים להם מקום להתגדר רק בּמה שעומד וקיים, ולא בהולך ומתהווה; והעריצים – שלילתם בּכּל.

כּת ראשונה: הדיוטים־ממרים.

רוב מנין של שוללים הנם מן הרפים שבּהדיוטות, שתּקיפותם מועטת ומעלותיהם האחרות פּחותות הימנה. התּקיפות מכריעה בּנפשם – ואי־אפשר להם בּעסק אַחר, אַך מועטת היא – ונמצאת הממשלה רחוקה מהם; החברה משפּיעה עליהם השפּעה זרה – והם נרתּעים מפּניה, אַך תּיירים אינם – ומאין להם מקום להתגדר בּו, הם נרתּעים ועומדים תּחתּיהם; – מה יעשו אלה שלא ישללו?… הם שוים לבני־העדר בּמצב – ועולים עליהם בּערך, דומים לרועים בּזכות – ונופלים מהם בּרשות, ידיהם שלוחות לעבודה – וידי אחרים מטלטלות אותם; – מה ירחשו, איפוא, אם לא בּושה בּחברת המונהגים, קנאָה בּמנהיגים, ובחילה בתנועה?… וכך היא העובדה: הם רואים בּנתינים את סמל־העבדות – ובזים להם, נדכּאים על־ידי השפּעתו של הרועה – ומתנגדים לה, מאַבּדים עצמותם בּתנועה – ורוצים בּבטולה.

בּני־העדר הם עדיין: צפים בּזרם, מתאַבּקים בּעפר־רגליהם של המנהיגים, ואורחים לחברה את המונהגים – ושלילתם אינה מפורשת; אבל בּצנעה שוללים הם ושוללים. מקומם– בּקצות המחנה, שמשם נוח להתנגד, ואומנותם – למשוך לצדדין; אַך הם המעט – ובהכרח שנגררים אַחר הרוב. מכּיון שיש הכרח – יש כּבדות רוגז, ואין חשק ואמונה; ולפיכך עצלים חברתיים הם, נרגנים, קשים למשמעת, ממרים־להכעיס, מטילים ספק בּכל התחלה, שמים דופי בּכל מעשה, מהתלים בּקדשי אחרים, מתעללים בּאמונת חברים, בּועטים בּתורת מורים, ואַף את אמונתם גופה הם משפּילים בּצחוק־זדון. ואין להם צורך בּנתינת טעם לְמֶרְיָם, בּהבאת ראיה לכפירתם, ובהמצאַת היתּר לקלות־ראשם: שרירותם היא טעמם המספּיק, רצונם הוא ראיתם המכרעת, והנאָתם היא היתּרם.

ואין התנגדותם לבטלה: מרים מחליש את ההשפּעה, כּבדם מעכּב את ההנהגה, ובשעת־כּושר הם מטילים סם־הכּפירה בּדמם של שאָר בּני־החברה – ומרבּים אומללים מתּוך חקוי. לכל הפּחות הנם עוגן לחברה, וחיובם הוא שלילתם. –

השואָה והבדלה בּין שלילה וסתירה בּמדרגה תחתּונה זו, תּראינה אולי כּשטחיות: מנה מצערה של עודף־כּח דיה להרים את בּעליה למדרגה ניכּרת בּשלילה ולא בסתירה, שכּן כּלל הוא, כּי נקל לקלקל מלתקן. אולם הכּח בּן אַל־מות הוא; ומי שנחן בּעודף־מה ממנו בּצירוף התקרבּנות יתירה, שכרו להיות מן הנוהים אַחר הטוב שבּחדש או מן הנאמנים לטוב שבּישן – מחיל החלוץ או המאַסף. לא כמוהם השוללים, שגדודם גדוד מדולדל.

כּת שניה: הדיוטים־מורדים.

בּסוג הדיוטות כּלולים גם בּעלי מעלות־נפש רבּות וגדולות, אם הללו משועבּדות ליסוד התּקיפות שבּמחיצתן. הם, ועמהם אחרים שעלתה בחלקם מנה יפה של תּקיפות נקיה, הנם רוב בּנין של שוללים מסוג ראשון. הריקנים שבּהם מעמידים על התּקיפות את כּל העולם – ונמצא שלא נברא זה אלא בּשבילם; והמשוכללים בּשאָר מעלות הנם בּבחינת “כּל־בּם” – ומי ידמה ומי ישוה להם? – אלו ואלו בּעלי גאוה יתירה הם; מן הגאוה הם שואבים עזות – ואין עז ירא־חטא. מה שמכבּיד עוונם הוא – עמידתם בּמדרגת מנהיגים, שיותר משחוטאים הם מחטיאים.

הצורך להיות ראשון פּועל בּם בּהחלט. אם אפשר לשאת עין אל עטרתּו של הראשון – מה־טוב; ואם חסרי־אונים הם לכבּוש את “רומי” – שאינה הפקר – הם פּורשים לאַחת משתּי בנות־דרכים אלו: יש מהם הנודדים ל“כפרים” – לפנה שאין יד גדולים מהם מגיעה, או שאין בּה תּוקף לדין “חזקה” – ומורישים מפּניהם את ראשי המקום; ויש המפוררים את “רומי”: שקורעים להם מן המחנה חלקים־חלקים, ומולכים עליהם, אם אין בּכחו של השלטון להדוך אותם תּחתּיו.

מרידתם שלא לשם־שמים היא: שהרי למונהגים אַחת היא מי הוא מנהיגם, ובלבד שיהא מוכשר להוליכם בּדרך הרצויה להם; ואם מכריעים המונהגים לאיזה צד, אין זה לצדו של המוציא־מחברו. נמצא ששאלת־נצחונם, כּכל שאלה של “מי בּראש”, שלילה היא.

בּשעת מלחמה כּולם מורדים הם. עם נצחונם קם הבדל בּיניהם: שני הטפּוסים הראשונים – הכּובשים את“רומי” והנודדים ל“כפרים” – עולים למלוכה, ומעתּה אָסור לקראָם מורדים אפילו בחדרי־חדרים; וה“מפוררים” – שם מורדים עליהם גם בּהצלחתם, ואפילו לדעתּם.

העומדים בּמרדם נשאָרים גם בּשלילתם: פּלגים חדשים חוללו, ונתיבות חדשות לא פלסו להם, מאין בּיניהם ובין מוליכי הזרם הראשי שום שנוי בּדעות או בצרכים – חוץ מן הצורך למלוך; לפיכך אַך מתחרים הם בּזרם הראשי. ופרי עבודה שכּזו מהו? – הבּכּורה היא – התפּוררות־הכּחות, שכּשהיא לעצמה דיה לבטל את הכּחות המתחרים ולהעמיד את המהלך בּראשית דרכּו. אולם עמוקה וקשה ממנה היא שנאַת־החנם, המתרגשת ובאָה אַחריה ומתּוכה: כּי, בּשביל להכשיר את התחרותם, בּודים הם חלוקי־דעות בּמקום שאינם נמצאים ואינם דרושים, ומעוררים מדנים בּין אנשים־אַחים; ולשנאַת־חנם אין תּקנה – כּי שונאים שאי־אפשר להם להסיר סבּת ריבם, מאַחר שאין לה שורש בּנפשם, בּמה יתרצו?

אָכן לא בּימי שמשון בּלבד יצא “מתוק – מעז”. פּעמים שבּגדוד המורדים נולד, מתּוך הצורך בּו, חיוב חדש, הממציא זכות נכונה לקיומה של הכּתּה החדשה; ופעמים, שאגב חזירתו אחרי תומכים, מתקרב המורד לאחרים, המערערים על אותם סדרים מטעם חיובי, ומשתּתּף עמהם: הוא נותן כּח־ההנהגה והם מכניסים זכות־החיוב, ובשכר זה שהמערערים מסייעים להמליכו נלחם הוא בּעדם ולשם חיובם. ובכן נראה שולל זה כּמחייב גמור. אולם למראה־עינים רשאי לשפּוט רק מי שרואה אַחרית דבר מראשיתו, ואָדם קצר־ראות אין לו אלא כוונתו של העושה. המורדים הללו – תּבוא כוונתם ותעיד עליהם: אם בּעד דגל זר הם נלחמים – הן לא נשבּעו לו אלא להנאָתם; ואם בּגדודם נולד החיוב – לא בזכותם אלא באַשמתם קרה הדבר. על־כּל־פּנים לא היתה כוונתם טהורה, ואין מצרפים מחשבה רעה למעשה טוב. חיובם שלהם, הלא הוא פּירוד־הלבבות, אין מי שיסופּק בּערכּו השלילי. –

בּיניהם ובין הסותרים, המורדים לשם־שמים – לשם גאולת עשוקים מידי עושקיהם, או לשם פּדיון דברים־שבּקדושה מן השבי – יש סימני הבדל דקים־מן־הדקים, שנקל להרגישם מלמסרם. בּכתבי דברי־הימים, ששם שמורות “תּעודותיהם” של אלו ואלו, מובאים בּני שני המינים כּאחד ונשפּטים בּבחינה אחת. לעירוב־תּחומין זה מסייעים לא מעט, בּכוונה ושלא בכוונה, המורדים עצמם, אשר מצרכּם לזכּות אָרחם בּעיניהם ובעיני אחרים, דרכּם להמציא טעם מוסרי למרידתם. אולם למרות הצניעות שהם, ואחרים עמהם, נוהגים בּפניתם, אפשר לגלותה על־ידי התבּוננות בּתנאי הזמן שבּו הם מתקוממים: מרידה לשם־שמים מתהווה – אם לא פורצת בּפועל – בּשעת הצלחתה של ההנהגה, שעה שעולה של זו כּבד בּיותר; והמורדים שלא־לשם־שמים מתרפּסים תּחת ההנהגה בּשעת הצלחתה, ורק בּימי כשלונה, כּשיש תּקוה לבּא במחתּרת, הם יוצאים לפעלם.

תּקופת החורבּן השני, שלא זכתה לגבּור מדיני יחיד, אשר אליו יהיו הכּל נשמעים, בּרצון או בּאונס, – היתה עשירה בּשרי־גדודים, וכל קנאי היה ל“ריש בּריוני”. וכן בּזמן הזה, שאין בּמחננו אחד גדול שיהיו כבודו וגבורתו על כּל העובדים לעמם, – נתרבּו בנו שרי־מאות ושרי־עשרות, וכל העם מפורד ל“מניניו”.

וכמו שסותרים ושוללים נבחנים בּדרכי־החטא, כּך ניכּרים הם בּהגיעם לדרכי־תשובה: הסותרים שוקלים ומכריעים אָז לפי שאלת “מה”, ומכּיון שקבּלו עליה תּשובה רצויה תּנוח דעתּם – יהיה ה“מי” מי שיהיה; והשוללים – אַך שאלת “מי” בּלבּם, ויש שפּיהם מכשילם והם פּולטים אותה בּפירוש. “מי בּראש: בּן־ישי? – אם כּן, אי־אפשי!”

כּת שלישית: הדיוטים־עריצים

אלה מן המורדים שנסתּייע להם מעשה־האלמות ועלו למלוכה – יהיה בּמקום שיהיה – עדיין אינם בּני־חורין לשבת בּשלוה: רבּים הם נתיניהם הטעונים השמדה, מפּני ששומרים אמונתם לממשלה הקודמת. הצליחו לבער את אויביהם – הרי זה סר הפּחד מעליהם, ואפשר להם להתקיים בּלי מדת־השלילה. אולם אהובי־ההצלחה מעטים הם, והבּלתּי־מוצלחים, דהיינו הרוב, לוקחים את שלילתם גם אל קברם. – דויד מלך ישראל והורדוס האדומי: זה הכרית שוטניו – וכונן ממשלה, וזה לא גמר מלאכתּו – ולא עלתה בידו אלא עריצותו.

בּשורה אַחת עם מורדים שנתמלכו עומדים מלכים שמרדו אחרים בּם. בּאמת, עריץ בּכח הוא כּל מושל בּלתּי־חסיד; ודי לו לחלום שהתנודד כּסאו או שנשמטה עטרתו – והעריצות תּצא אל הפּועל.

בּעריצות מתגלה לפנינו השלילה בּצורתה היותר קשה, היותר פּרוצה – והיותר נכוחה. –

ועד כּמה שיהא הדבר מעציב – אין להתעלם ממנו: גם לשוללים מבּחינה זו יש דמיון בּין הסותרים. ולא זאת בּלבד, אלא שהסתירה קיצונית היא בּעריצותה יותר מן השלילה: שזו עוקרת יחידים, וזו מחריבה עולמות; זו גוזרת על אָבות ובנים בּיחד, וזו מנפּצת אָבות בּבנים; זו מתעללת בּגוף, וזו שולטת בּנפש; זו מענה וממיתה, וזו מענה לבלי־קץ… ולצד שני: השוללים מאַבּדים נפשות, והסותרים – אם אין בּהם מום – מכלים חמתם בּ“עצים ואבנים”; אלו מבּעלי־האגרוף או משותּפיהם, ואלו בּעלי־לשון. קשה, לפעמים, לשונם של סותרים; אך מה־רכּות ידיהם. הבּיטו אל מעשיהם ואַל תּאמינו בּדבריהם, כּי אין ממש בּקללות אוהב.

 

II    🔗

סוג שני: יחסנים.

היחסנים שבּכאן הם אלה, שנוסף לתקיפות מחוננים הם בּכשרון־מכריע לדבר שמחוץ להנהגה חברתית. התּקיפות מאפשרת עליהם את השלילה, והכּשרון פּותח לפניהם שערי־הצלה: יכול הוא כּשרונם להשתּמש בּיתר־הניטול ולהעמידם בּשורת הבּונים, או לשמש לו ולהביאָם בּמחיצת השוללים – הכּל לפי התּנאים החברתיים שבּהם הם נתונים.

כּשרונם דורש שיתעסקו בּמקצוע המיוחד להם, ותקיפותם – שיחשבו בּו כּמלכים. בּימי מנוחה ובתנאים כּשרים, כּשחברתם מכּירה בטיבם, מבינה את ערכּם, ויכולה לשלם שכרם – ולפי זה היא מיחדת לכל אחד מהם חדר־עבודה, שבּו ימלוך, וקונה ממנו את תּעשיתו בּמחיר הכּרת־טובה וכדומה מן הפּרסים הרצויים לאוהבי־הצטיינות, – בּימים כּאלה הנם לברכה; הנאָה להם והנאָה לעולם. – הנאָה לעולם – כּי, מתּוך כּשרון־המעשה והצורך בּהצטיינות, הם שוקדים על מלאכתּם, החביבה עליהם: מהם בּונים בּנינים תּרבּותיים על־פּי הגזרות שהכינו בּנאים־יוצרים לפניהם, ומהם מכינים חומר ולבנים בּשביל בּנאים־גאונים שיבואו אַחריהם; הם־הם שמספּקים “נמלים” לטכניקה, “דבורים” למדע, “צפּרות” לאמנות, וכל מיני שמשים לישובו של עולם; מהם יוצא גם מספּר הגון של משכּילי־הרבּים, מחנכי הדור, ושאָר “כּהנים” להפצת אידיאות בּספירות העניות. ואַל תּתמה על המעשה: היחסנים הללו, אין רוחם סובלת להיות נושאי־כלים של אנשים בּעלי־אידיאות, אך – כּל זמן שאין סכּנה בּדבר – ששים הם להיות נושאי־דגל של אידיאות שאין להן בּעלים. אינה דומה זכיה מן ההפקר לקבּלת־נדבה. – והנאָה להם – כּי, מטעמה של מדת־הקוממיות שבּהם, נוטים הם להאמין, שמקצוע עבודתם הוא היותר חשוב – אם לא היחידי – בּתנועת החברה, ושהחכירה הראשית של אותו מקצוע להם לבדם היא, – ונמצא שהם הנם מרכּזו של עולם. ובאמונה זו הם יוצאים ידי חובת־שררה, משקיעים בּאומנותם גם את עודף כּח־ההנהגה, ונפטרים בּשלום ממנו ומן החניקה שהיתה צפויה להם על־ידיו. – זה שכרה של חברה בּת־דעת ובת־מזל, היודעת ויכולה לגרוף בּזרמה אנשים בּעלי עצמיות, מבּלי לטשטש צורתם.

אבל אוי להם מן החברה ואוי לחברה מהם בּימי תסיסה ומהפּכה – ימים שתּדיר נדחה מפּני שאינו־תדיר, וכח־האַבטוריטה ניטל מן המתונים, העובדים עבודת־קבע, וניתּן ללוחמים; וכמו־כן בּימי שלוה, אם אין מקומם מכּירם, או שאין לחברה חפץ בּם והיא טועה לשעבּדם לרשות – להפוך בּני־יוצרים לחומר־יוצרים!… גדול אָז עלבּונם מנשוא, וכשרונם מתעורר לנקום נקמת כּבודו המחולל. אגב אוצל הכּשרון מזיוו על שאָר כּחות־הנפש, שיתגאו אַף הם עמו; וכאן כּבר תּוקף את הנפש גאון מופרז, התּולה עצמו אַף בּמקום שאין לו יסוד. יתר על כּן: הכּשרון מכּיר ערכּו – ויש לגאונו קצב, בּעוד ש“קרוביו” סומים – ואין לגאותם גבול. הכּרת־ערכּו של הכּשרון מניחה בּאופן זה את היסוד ליהירות, ואוסרת על בּעליה ליהנות מן החברתיות: מונעתּם מלהיות “זנב לאריות” כּפּקידים, שזה אינו לפי כבודם של בּני־מלכים שכּמותם; מפרעתּם מלהיות “ראש לשועלים” כּמעשה רוב המורדים, שזה אינו לא לפי כבודם ולא לפי טעמם של יחסנים; ומה שלא יפחית כּבודם ולא יפגום בּטעמם – להיות ראש לאריות – אינו לפי כחם של בּני־תורה.

לעלבּון זה, המגיע להם מן החברה, נוסף לפעמים קרובות כּח דוחה של מנהיג־הדור. כּי מפּני הסייגים המקיפים את הממשלה קשה לבעלי־הטעם להגיע אליה, ורובּם של מנהיגים אינם מן המהדרין־שבּמהדרין; ולהגדיש את הסאָה – אין מנהיגים אלה מן השמחים־בּחלקם: לא די להם בּממשלה שניתּנה בידם, אלא שאינם סובלים שום בּעל קומה־זקופה זולתם, בּיחוד מן היחסנים, המחפּירים פּניהם בּמעלות אחרות. לא יתּכן, איפוא, שבּעלי־טעם ובעלי־כשרון ובעלי־עודף־כּח כּמותם, יעשו את כּל אשר בּם בּסיס ל“קופּת־השרצים” של סתם־מנהיג, הנופל מהם בּמדות בּכלל ובכשרון מיוחד בּפרט – ואשר בּכל זאת הוא גוזר גזירות ומבטל גזירות כּעולה על לבּו, זורק מרה בּאנשים שאינם צריכים לתורתו ולהנהגתו, ומבקש לעקור כּל אישיות זקופה, שאינה מסכּימה להיות חומר לכח־רצונו.

והואיל שלהיות מונהגים אין להם צורך, להיות מנהיגים בּאיזה אופן שהוא נשללה מהם האפשרות, וללכת לבדם חסרים הם תּכלית, – הם נשאָרים מחוץ למחנה, עומדים ומסתּכלים אַף מתגרים בּו מן הצד. ואָז אוי להם ואוי לחברתם: אוי להם, שהם מאַבּדים כּחם בּבטול מעשי אחרים, אַך ורק מפּני שאחרים ועושים הנם; ואוי לה לחברה, שהיא מקימה לה לאויבים את החרוצים שבּבניה!

כּלי־זינם של אַנשי־שלום מהו? – דין! ובמה הם מגיעים אליו? – בּאמצעות חטאָם וענשם. “חטאָם” הוא – הרגשת־יתרון: תּקיפות וכשרון; ענשם – נדוי: עלבּון ופרישות. ואין לך מוכשר למנות עצמו שופט, כּמנודה המרגיש בּיתרונו: התּקיפות מזיינתּו בּעזות, הכּשרון – בּתחבּולות, העלבּון –

בּמדת־דין קשה, והפּרישות מסייעת לכולם.

ואַל ידון אותם אָדם שלא הגיע למקומם! – כּי אָנו, החיים את החיים, שכּורים אָנו מהם – ואיך נביאם בּמשפּט? אלא על מה אָנו דנים הלכה־למעשה? – על סעיפי החיים; וכיצד אָנו דנים אותם? – לפי ערכּם בּגזע; וזה הרי עומד הוא מעבר להשגה החיונית, מחוץ לרצון החיוני, ולמעלה ממשפּט שכּזה. מקננים אָנו בּעץ־החיים, וממילא יקר לנו כּל חלק ממנו, אַף הקל שבּקלים, כּל זמן שמוחש לנו הקשר שבּינו ובין הגזע כּולו. תּמימים שבּנו אינם מפלפּלים בּשאלת־ההויה כּל־עיקר; ופקחים אומרים, בּיחד עם גיבּון, ש“כּל הדתות (ודתות אינן אלא משל) כּוזבות ומועילות בּמדה שוה”: מועילות בּשעתן, וכוזבות כּשאין בּהן צורך. “את הכּל עשה יפה בּעתּו” – מחליטים ואומרים המתחילים מסך־הכּל של החיים. – אבל המסתּכּלים בּחיים, ש“פּרשו” בּטרם “שנו”, סדר אַחר להם: אותו חזיון מקיף־כּל, שאַחדותו מוחשת ואינה נראית, מתגלה להם בּצורת פּרטים בּודדים; ולא פרטים שלמים – ערכים ומעשים – תּופסת ההסתּכּלות תּחילה, אלא את חלקיהם – פּירורי־ערכים ואטומי־מעשים. בּוחנים הם כּל פּירור ואטום לבד, ומוצאים שתּפל הוא – כּאבר זה שאין לו ערך מחוץ לגופו; ובגזירה־שוה הם קופצים אל הכּלל, ובאים לידי מסקנה, שאין בּו יותר מבּפרטיו. – מי שאינו שותה מן הבּאר – מה יעכּבו מלירוק אל תּוכה?…

ועל־פּי החשבּון בּקרתּם של המסתּכּלים נכונה: האפס אפס הוא בּכל צירופיו. אולם עלוב הוא החשבּון שאָבד את נושאָיו, ועלובה הבּקורת שחתרה תּחת נקודת־תּמיכתה; ששניהם בּאים לבטל, ונמצאים בּטלים. הדין מלח־העולם הוא, ומלח הוא מן הדברים שמעוטם יפה ורבּוים מקדיח. אם יש להתנגד להליכה בּעצימת־עינים, שמביאָה לידי עולם מעופּש – מה נאמר לבקורת מתּוך־עמידה, שרוצה בּמלח מבּלי עולם?

שוללים הם היחסנים, כּבני־מינם מן ההדיוטות, אלא שההדיוטות שוללים מבּפנים והללו מבּחוץ. שלילתם מורכּבת, שהיא מושפּעת מן התּכונות שבּמזגה עד כּדי שנוי־אופי. התּכונות הנותנות לה את גווניה היסודיים אלו הן: 1) הליצנות; 2) הרצינות.

כּת ראשונה: יחסנים־ליצנים.

מתמדת בּיותר וניכּרת ביותר היא שלילתם של אלה מן היחסנים, המחוננים בּכשרון להתלוצץ. הליצנות כּשהיא לעצמה יש בּה כּבר מן היצר והיכולת לבטל: יצר לבקש את הצד הפּרוע שבּדברים, ויכולת להתענג ולענג על גילויו. זכה אָדם־ליצן לצאת בּשלום מעניני “רכוב ומנהיג”, הריהו מדיח בּלעגו את הפּרוע בּאמת: חסיד מבער את הרע – וסותר, וצדיק מטאטא את המגוחך – ומבדח. חטא, או נפקד עליו עוון אחרים, ונפגע – הרי עלבּונו מקלקל את השורה, ובמקום למרק את המדות הנפסדות או המגוחכות, הוא נועץ עוקצו בּנמוסי־החברה בּכלל, בּקלים כּבחשובים. דופי לא יחסר בּשום דבר; אולם החס על מעשה־יצירה מוציא מזה, שיש לשקול שכרם של דברים כּנגד הפסדם, וזה – דיה לו אחיזה כל־שהיא, שיפסול את הכּל ולחלוטין. ואת הכּל הוא מעביר תּחת שבטו – גם את עצמו; יוצא מן הכּלל רק ערך אחד – הליצנות: היא דנה ואינה נדונה.

יובינל המוכיח בּזעם, ודיקנס המייסר בּבת־צחוק, זכו לליצנות עם חסידות – ונעשו סותרים. מולייר, שלא היה מן הסובלים על קדוש־השם, זכה למצוא דרכּו – ונעשה בדחן מולך בכפּתו; מצפּה היה לשלחן מלכּו, אך כּשהתעורר בּו “חוש המשורר” איים על מגינו – שיעזבהו. סוויפט לא זכה – והוציא רוב חריפותו על דברים שהיו למטה מן הלעג או למעלה ממנו. היינה השתּמש בשלשה עטים – בּאחד סתר, בּאחד בּדח ובאחד שלל: בּנוח עליו רוח־הסתירה, התגדר בּחרב־גבּורים יותר מבּכתר של שירה; כּששב לעצמותו, אָסף סממנים – “שמש, עצים, פּרחים, מים, ואהבה” – והרכּיב מהם נפלאות; וכשנסתּלקה ממנו מדת־האהבה, היה ה“שמש – ענין לחכמי־השיעור, העצים – טובים להסקה, הפּרחים – לקלאסיפיקאציה, והמים – לחים”. אלה הם ארזי הליצנות; ולא מעטים הם הליצנים ממדרגה שניה, שבּמקומם הם נוחים ומבדחים, וכשתּועים לשדות־זרים – לשאלות־היום – הם מקנטרים ומאררים.

אחד מכּהניה של הליצנות – דריידן – הגדיר אותה, אָמנם, באופן אַחר: לדעתּו, אין היא אלא האמנות “להגיד בּריש־גלי לבני־אָדם את מגרעותיהם, ללעוג למעשיהם – הבל, ולמחשבותיהם – הבל־הבלים”. אבל נוגע־בּדבר היה בּעל הגדרה זו, את השבח ראָה ואת הנגע לא ראָה: רק חלק מהם – הזוכים – מכוונים למטרה מופשטת כּמחשבות ומעשים; האחרים, שאינם־זוכים, פּונים אל החושבים והעושים. ומה זה נקל מלעבור את הגשר שבּין המעשים לעושיהם? כּל המעשה – הבל, רדיפה אַחרי הצל; והטרודים בּו? – פּתאים־גאים, יולדי תוהו־ובוהו המתאַמרים לעושי־מעשה־בראשית. טורחים־לבטלה שכּאלה למה הם ראויים? – לא לחמלה, כּי החמלה באָה רק בּמקום שיש תּקוה לתקן – ולפתאים־גאים, שאינם מודים בּמומם, אין תּקנה; הוה אומר, שאינם ראויים אלא להיות לצחוק בּעיני הפּקחים הרואים. והילכך דנים הם, הרואים אפסות בּמה שאחרים מרגישים ישות, את החברה בּצחוק, שבּו משקיעים הם את תּקיפותם על כּשרונם המיוחד.

קול עלבּונם הוא, הקורא: חצי נקמה!

חצי נקמה – כּי יש בּשחוק שני סממנים: האחד – לעג, המוחץ ומרעיל, והשני – בּדיחות, המדשנת גם בּהכאיבה לב. הלעג נראה כּכסות לנקמה, והבּדיחות – כּחנופה נאה של רודף־אַחר־ממשלה. ושתּיהן, הנקמה כּחנופה, בּאות שלא־מדעת: הנקמה – שאין הליצן מכּיר בּכּח הדוחפו להתלוצץ, והחנופה – שאינו תמים עד כּדי להאמין שיוציא ממנה תּועלת. ואיך יאמין – והצחוק מעיד על התיאשות מן הממשלה ועל פּרישה מן המחנה! זכר לדבר: שהציירים שבּהם, מטפּלים בּחיצוניותן של בּריות בּחבּה יתירה. וכך יאה להם: החיצוני רואה את התּוך בּגוון ובדמות של צעיפו; ואַף זה שהסתּכּלותו עמוקה כּדי לראות את הנפש וכל סתריה, כּשמנסה להראותה לאחרים, אינו מראה עד שילבּישנה גשמיות יתירה.

מליצנים בּעלי כשרון פּעוט אין לפחוד: הקהל מכּיר מיד לאָן מלגלגים אלה מתכּוונים לירות – ומתרחק מעליהם. ממי צפויה סכּנה? – מבּעלי הכּשרון הגדול: שבעים ושבעה חבלי־קסם ניתּנו להם בּשביל לאסור את הקהל, האוהב חיי־שעשועים; ובעונג האמנותי, שמביאים לו, הם נוטלים ממנו את כּח־התּנועה לגמרי.

מיתה־בנשיקה. –

אַרבּעה טפּוסים בּליצנים: רתחנים ומיושבים, מתקלסים ורחמנים. שנים ראשונים – לפי בריאות הנפש, ושנים אַחרונים – לפי גדולתה.

טפּוס א': ליצנים־רתחנים.

לקויים שבּליצנים לועגים – וכאבם בּמקומו עומד. הגלמידות־מאונס כּבדה עליהם מנשוא, ואפילו בּלעג אין כדי להפיג את צערם ולהמציא להם נחמה. הם מתחכּמים, אָמנם, וגוזרים על ה“ענבים” שיהיו “חמוצים”, אבל תּאבונם אינו יודע התחכּמות ואינו משגיח בּגזירה; הרעבון דורש שבר. כּדרך כּל תּאוה־לבטלה, מתהפּך תּאבונם הריקן לאש של רוגז על מעצוריו, וזה מרתּיח עמו את בּן־אונו הלעג וממלאהו התמרמרות על בּני־החברה, רעי־הלב, ההולכים לדרכּם בּשלוה ואינם משגיחים בּאחיהם, העומדים שלא ברצונם. שני הקולות – קול הצחוק וקול כּאבם הפּרטי – בּוקעים ועולים, פּעמים ממוזגים יפה ונשמעים כּאחד, ופעמים מעורבּבים ונשמעים זה אגב־זה, – ומרעימים על הכּל שהוא תוהו־ובוהו של רע ומכוער, מעציב ומגוחך, מבּלי שיטרחו בסדור הפּרטים. כּי מעוצר־כּאב נטרפת עליהם דעתּם עם בּדיחותם, ולעגם פּורץ פּגום, קטוע, מבולבּל – וצורב.

בּבחינת עוקץ הוא כּלי־זינם, ובקרתּם – עקיצה מאררת.

טפּוס בּ': ליצנים־מיושבים.

בּריאים שבּכת הליצנים, כּשהם בּאים לידי נסיון ונכשלים, עוד נשאר בּהם די כח להשתּיק את קול הכּאב הפּרטי, שמגיע להם על־ידי הפּרישה, ולהבליע תּביעת־עלבּונם בּצחוק; רק שריטתם מורגשת, וצפּרניהם אינן נראות. מכּירים הם בּבריאותם כּבשאָר מעלותיהם, ומשום זה דעתּם מיושבת עליהם ומעשיהם בּסדר נעשים. מגבוה הם משליכים חכּתם אל תּוך ה“בּצה” שלרגליהם, וכל מה שיעלו בה מן המגוחך הם מפשיטים עירום ועריה, בּודקים בּסדקיו, מנתחים לחלקי־חלקים, מתבּוננים אל כּל פּרפּור, וממשמשים כּל תּא; ותוך כּדי־מעשה הם שבים ומנערים את כּל הבּתרים, ודנים אותם כּגוש אחד. הרחמים רחוקים מלבּם, אַך נקמתם המלאָה משככת את חמתם, וממתּיקה את גזר־דינם על המציאות; בּאין שבח אחר, רואים הם לה זכות במה שהיא חזיון המשעשע את הלצים. “דיינו שאָנו חיים בּעולם זה, אשר אין כּמוהו כשר לבדח את הדעת” – אָמר אחד מהם.

אזמיל בּידיהם של אלה, ולעגם מלא ובוטח – הוא ההתּול המנתּח.

טפּוס ג': ליצנים־מתקלסים.

אלה ואלה יש מהם מיוחסים לדבר אחד, שכּל רכושם הרוחני אינו אלא בּפיהם, או בּעטם, ואהבת־עצמם גדולה מעצמם. מקנאָתם לנפשם נבצר מהם להסיח דעתּם מן החברה, מקניאָתם, ולסקור אותה בּמלוא היקפה; ומצרות־השקפתם סמויות מעיניהם כּל השלשלות שבּהן היא מרותּקת. ואפילו אותם היודעים פּרק בּתורת הדיטרמיניות ופוסקים כּמותה להלכה – כּופרים בּה בּמעשה, מפּני שעם היותה מקובּלת בּהכּרתם אין לה שורש מתּחת לסף־ההכּרה. בּמעמקים שוררת בּם הנטיה להתיחס אל החברה כּאל בּעלת בּחירה גמורה, שבּרשותה להניח ממעשיה הפּעוטים ולעסוק בּחשובים מהם (וחשוב הוא בּעיניהם כּל מה שאין היא עוסקת בּו); ואם אינה נוהגת כּך, אלא שמה לה לעיקר דוקא את הטפל – לה הכּלימה, ומוסר כּלימתה – עקיצה מלאָה ארס או התּול רוה אַכזריות.

לעגם נוטף בּוז ומלא שמחה־לאיד – כּטבע הקלסה.

טפּוס ד': ליצנים־רחמנים.

ויש בּהם בּני־עליה, שיחוס־העט הנו רק חלק מיחוסם, והכּשרון משועבּד בּם ליתר מעלות־הנפש. חסידים אינם – ולהקריב עצמם בּשביל הצבּור לא יתּכן להם; אבל נדיבים הנם – ויאה להם להעלות עצמם עם הצבּור. האצילים הללו משתּחררים מקנאָתם, ומתרוממים מעל לעצמיותם ומעל לחברה. משם הם מתבּוננים בּה, ומכּירים בּמשטרה ההכרחי שבּפנים; משקיפים על סביבותיה, ורואים את הגבולות הצרים הסוגרים בּעדה ואת העול הכּבד אשר עליה – גבולות־ההשגחה ועול־החיים – שמבּחוץ. הכּרתם אומרת להם, שבּכלל אי־אפשר להרוס את הגבולים ולהסיר את העול; ואליה נלוית ההרגשה, שהם אין בּכחם גם להרחיב את הגבולים ולהקל את העול. מהזדווגותן של הכּרה אובּייקטיבית והרגשה סובּייקטיבית אלו, נולד בּם ההיקש מנפשם על אחרים, לאמר: כּשם שאין בּנו כּח להרחיב ולהקל, כּך אינו בּשום אָדם. ולמראה אבנים דלות־גאות, האסורות אל אַדמתן מתּוך הכרח ונתעות להאמין שמאהבה הן חובקות אותה; למראה בני־אָדם אסירי־החיים, המתהדרים בּשלשלותיהם, – מתעורר אָמנם לעגם לתפקידו, אבל לבּם לא ימלאם לשפכו עד שימתּיקוהו בּמדת הרחמנות. ובשעה ששפתותיהם מתעוותות בּצחוק מבטל, מתמלאות עיניהם דמעה רותחת; הצחוק והדמעה מתמזגים זה בזו, ואָז מתפּרץ אותו הקול הפּלאי, שכּל השומעו מעלע דמעותיו – וצוחק.

לעג מהול בּרחמנות, אם אופי של עקיצה או של התּול לו, אינו מנסח: “מה פתאים־גאים הללו עושים?”, כּי אם: “שלמה פתאים־אומללים הללו חיים?” – כּך שואלים הם בּרוגז מלא רחמים, ונדים לבני אָדם־וחוה, רמה ותולעה, הנולדים ואוכלים ושורצים ומתים – והכּל בּלי טעם.

לעג מר הוא, שממרר את חיי המלקים כּחיי הלוקים בּו.

אלה הם אַרבעת הטפּוסים שבּכת־הליצנים. שנוי־המזג מפרידם לטפּוסים שונים, והתּקיפות הכּבושה מאחדתּם למין אחד – לשוללים, שחריצותם היתירה מתבּזבּזת ויוצאת בּרפּוי ידי אחרים. ההבדל שבּין שני הטפּוסים הראשונים – בּין עוקצים למנתחים – בּרור ונפרץ הוא, ואין לשוב אליו; לא כן ההבדל שבּין מתקלסים לרחמנים: זה טעון בּירור.

למתקלסים נבקש דוגמות לשוא; ומן הדין הוא: העושר רודף אחרי העשיר, וסתם בּעל־כּשרון רוח־יתירה לו גם מצדדים אחרים. אם יקרה שיקימו החיים בּעל כּשרון ונפש פּחותה, הרי כשרונו אָחוז בּעצמיות חולפת ואין מה שיציל שמו משכחה. בּשעת הדחק ולשם אַסמכתּא מותּר אולי להראות כּאן על הגדול שבּליצני אַנגליה – יונתן סוויפט: מי שעטו היה אָדון לאמת, ועבד לתאוה; שמכר כּשרון גדול ופורה, בּמחיר השבּעתה של נפש קטנה וזוללה; שכּרע לאשר בּז, ובזה לאשר כּרע לו; ששמש כּל מפלגה ומפלגה בּזמן שהיתה היא השלטת, ושלח אַחריה לשון מיד כּשהכּיר בּה סימני כשלון או הסחת־דעת ממנו; – איש, שכּל דבר המנבּל כּבודו היה לפי טעמו. מדוה ושאָר מיני פורעניות מימי ילדות, תּהפּוכות־אַחר־תּהפּוכות בּארץ מולדתּו, תּאות־השררה, אהבת־הבּצע וצמצום־הרוח, – כּל אלה כּבשו את יחסנותו ושעבּדו לזמן־מה את כּשרונו למושל זה או אַחר, שבּידו היו המפתּחות למלוי תאותו. אבל – יחסן שמחל על כּבודו, אין כּבודו מחול; ובהשיגו את האפשרות, היה כּשרונו נוקם בּמיטיביו על השעבּוד־לשעבר, ומבזם ומחרפם, כּכל מה שאפשר לו לבעל כּשרון־טוב עם לב־רע, שפּגעים רעים אפפוהו ונוולוהו.

“ראויה הצדקנות לאהבה ולכבוד; אבל מה נעשה, ובעולם השפל הזה הנה מקור רעה למחזיקיה!” – כּך אָמר אותו הפכפך, והנסיון המר דבּר מתּוך פּיו.

גם מן הרחמנים קשה להביא דוגמות; אבל קשה – משמע אפשר. הקושי בא משתּי סבּות: האַחת, שבּני־עליה מועטים הם; והשנית, שאין אָדם עולה שמה בּדרך ישרה וגלויה. קודם־כּל מנסים הרחמנים את מזלם בּמעשים לישובו־של־עולם: אולי ינצלו!… אבל הגדולות החברתיות הן למעלה מכּחם, והקטנות – למטה מכּבודם; ולפיכך הם מניחים את העבודה החברתית החיובית, ויוצאים לעמוד מן הצד ולהסתּכּל משם בּרחישתן של נמלי בני־אָדם. ראשית פּעולתם שם היא, לפתּוח פּה בּצחוק עולב; אַך גדולתם מרגיזה עליהם את רחמנותם, ומגחוך פּשוט לאחרים הם מתרוממים ויוצרים אותו לעג מסתּגף, שמרירותו שבה אל מקורה. – מי שמבקש ראיה לדבר, ילך אצל סירבאנטס, שבּימי עלומיו ערך בּעצמו “דון־קישוטיות”, ולעת זקנתו הציגה לראוה. ולאיש עברי אי־אפשר שלא להזכר כּאן בּר' מנדלי עם סוסתו ונמליו, אשר מק"ק קבּציאל עד כּרך שיחור, ומעשי תקפּן וגבורתן, ענין ומרודיהן. –

בּין הליצנות והחסידות רובצת תּהום בּלתּי־מגושרת, ואַף־על־פּי־כן אין הזדמנותן מן הנמנעות; בּכל אופן, לא מעטים הם הסותרים שיודעים להשתּמש בּליצנות בּשעת הצורך. בּיחוד דומה השלילה הליצנית לסתירה, כשהיא במדרגת אצילותה; וגם כּאן יש דמיון – ומאחוריו רקע מבדיל. התּוכחה של בּן־הנביאים קשה ומרה, ומוסרו של הרתחן קשה ומר; מלשון סותרים מפכּה חמלה, ושפתי ליצנים נוטפות רחמנות. עד כּאן דמיון; מכּאן ואילך הבדל: התּוכחה קוראת לזעומיה בּנים־טועים – שסופם לחזור ועוונם יכופּר, ואילו הרחמנות מכנה אותם עבדים־שוטים – שאין להם גאולה; החמלה מוחצת ומבקשת רפואָה, והרחמנות יוצאת ידי־חובתה בּספיקת־כּפּים; החמלה מנחמת גם חובשת, והרחמנות אַף דברי נחמה אין עמה – כּי כל כּחה אינו אלא בּפקיחת עיני העורים, למען יראו באסונם שאין ממנו מפלט, ולכל היותר היא משתּתּפת עמהם בּשתית כּוס־הלעג שמסכה להם.

הללו – גואלים־מצרה, והללו – אַחים־לצרה.

כּת שניה: יחסנים־רצינים.

פּחות מן הליצנים נוטים הרצינים שבּיחסנים אל השלילה: תּש בהם יצר־הבּטול, אַף משוללים הם אותו נשק החד וקל לטלטול – הצחוק. כּנגד הישן – האזרח שהכּל חייבים בּכבודו – אין כּובד־ראשם יפה כל־עיקר; לפיכך הם מראים גבורתם כּלפּי החדש – גר זה, המסיג גבולם בּשעה שצריך להיתּרם. ובזה מתישבת התּמיה, שכּת המשכּילים, העשירה בּכחות מן ההמון, מתנגדת לחידושים חברתיים יותר ממנו. אין לתלות את הדבר בּספּקנות, שהרי מאמינה היא בתועלת מעשיה שלה לא פחות מן ההמון בּשלו. משמרת יותר מן ההמון ודאי שאינה ואי־אפשר לה להיות: החקירה בּטבעה מוכיחה שהיא נוחה לקבּל את החדש בּכלל, וההתבּוננות בּמעשיה – שהיא זריזה להכּיר בּערכּו. רק בּשעת התחדשות חברתית מחזיקים רוב המשכּילים בּנושנות, – אין זה, אלא מפני שכּבוד שררותם נוגע בּדבר.

יחסני בני־ישראל לא נסחפו בּהמונם בּשום תּנועה חברתית שקמה באומה, למן מלחמות הקנאים ועד הציוניות. וישראל אינו מיוחד בּנדון זה.

יחידים מן היחסנים “בּוגדים” בּמפלגתּם: תּלמידו של נחום־איש־גמזו נושא כליו של בּר־כּוכבא; מילטון “לב־אשה” קושר כּתרים לקרומויל מגן־הבּרזל; פּקח ושנון כּנורדוי כּפוף להרצל ההוזה. אַך אלה וכיוצא בהם יוצאים־מן־הכּלל הם, ואת סבּת יציאָתם יש לבקש ואפשר למצוא בּתנאים יוצאים מן הכּלל: בּאהבה בּלתּי־תלויה־בדבר לאישיותו של המנהיג בּיחוד; או בּאהבה שכּזו לזולת בּכלל. אהבה למנהיג – כּשה“תּלמידים” מוצאים בּ“רב” מה שחסר לנפשם או מה שממלא אותה, והולכים אַחריו על יסוד שותּפות־הנפשות או על יסוד קרבתן; ואהבה כזו הלא רק מקרה היא. אהבה ממין שני – אהבה לזולת – יותר ממקרה היא: אחד משני יסודות החיים; אבל בּמה דברים אמורים? – בּמדה בּינונית. התקרבּנות בּמדה יתירה – כּזו של נשיאת־עול בּהתמדה – סגולתם של יחידים היא, והיא היא שמהפּכת שלילה לסתירה.

שני טפּוסים בּרצינים: א) מתנגדים; בּ) בּטלנים. מתנגדים – לחדש, ובטלנים – מפּני הישן; והגורם הפּנימי לשנוי־הצורה – כּח־הסתּגלותם אל הסביבה או עקשנותם כּנגדה.

טפּוס א': רצינים־מתנגדים.

תּלמידי־חכמים המסוגלים לסביבתם, או שכּח בּהם לסגלה אליהם, דרכּם נכונה לפניהם ושלום בּיניהם ובין החברה. אימתי? – בּימי שלוה, שאָז הם אדוני המצב. אבל בּשעת־חירום, כּשחדשה חברתית מתרגשת לבוא וצרכי יום־יום נדחים מפּני צורך־השעה, רואים הם אַנשי־השלום סכּנה לממשלתּם; ובעת־לעשות כּזו הם מבטלים עצמם מן התּורה, וקמים ואומרים גם הם: גבּורים אָנו! – אַף לומדים להשתּמש בּכלי־זינם של אויביהם, ואוסרים מלחמה על המלחמה: גוזרים עליה מפּני הטומאָה, בּודקים ומגלים בּה דרך־כּסל, צופים לה אַחרית רעה, ובכל כּח־האַבטוריטה השמור עוד בּידיהם מימי השלום, הם מחרימים אותה.

תּלמידי־חכמים – חכמתם יורדת עמהם גם למערכות המלחמה, והיא שעומדת להם להפריז על עוון החברה ולהצדיק את נפשם, על־ידי טענות בּשם האמת והצדק, והעלמת הפּניה העצמית. נוסף לזה יש להם שכנים טובים: חסידים, הקמים על אותה תּנועה מתּוך קנאָה לאמונתם, שנפגעה על־ידיה, ולוחמים עמהם בּשורה אַחת ובאופן אחד – בּהריסה. ואלא מעתּה, בּמה יכּירו בּין שוללים לסותרים בּמדרגה זו? – בּדרכי מלחמתּם ובטיב כּלי־זינם: הלוחמים בּו, בּחידוש, מלחמת־מצוה – לוחמים “בּשגעון”: בּהתלהבות ובהתמדה, בּהפקרת־טובה ובמסירת־נפש, “בּכל נפשם ובכל מאודם”; והלוחמים בּו מלחמת־כּבוד, עושים מלחמה “בּתחבּולות”: דוחים אותה לשעות הפּנאי, לאַחר שיעשו כל צרכיהם, ונזהרים מלהעמיד את טובם – וקל־וחומר את נפשם – בּסכּנה. ומסתּבּר: זה – שליחות מוטלת עליו, לגבּה בּטלה עצמיותו, וחייו ערבון הם לשלומה; והלה – טובת־עצמו מפעמתהו, היא סבּת התקוממותו, והיא גם שמשגיחה עליה, כּי לא תביא לו רעה תּחת טובה. הכּהן מכבּה בּדמו את שרפת מקדשו – ואינו מחזיק טובה לעצמו; והפּניה שוקלת את הסכּנה הפּרטית כּנגד השכר הפּרטי, ובחשש של הפסד היא קוראת: הרף!… וכן בּכלי־זינם: של הסותרים שנונים, ושל השוללים משוחים בּרעל. “יש [דבר מאת ה']: בּיד מלך בּבל תּנתן” – נוהם האחד; “יעלו עשבים בּלחייך ובן־דויד עדיין לא בא” – פּוצה פיו השני.

ואחרי כל זאת יש מקום לטעות בּהם, לפי שבּמדרגה זו קרובים השוללים לסותרים קורבה כפולה, חיצונית ופנימית. הפּנימית – דמיון בּעודף־כּח ושאָר רוח; והחיצונית – שהם תּקועים בּגלגל אחד: אויב אחד משותּף לשניהם, בּמערכה אַחת הם נצבים כּנגדו, ובאמצעי אחד הם אוחזים, ואלו ואלו משקיעים בּאמצעי את מאודם – אלה לשמו, ואלה לשם המטרה שמאחוריו. היפּלא, איפוא, מה שאין הרואים מבחינים בּיניהם, ובעוד שהדנים־מרחוק רוקדים כּנגד השוללים ומכבּדים אותם בּשם “סותרים”, מתקשרים הנוגעים־בּדבר על הסותרים ומגנים אותם בּשם “שוללים”!… בּשר־ודם קצר־ראות – מי זה יתרעם על שאינו צופה למרחוק, או על שרואה בּאחרים מהרהורי־לבּו? –

ולא אחרים בּלבד טועים בּם אָז; גם בּעלי־הדבר עצמם אינם מכּירים לפעמים בּ“יראָתם”, ומחליפים אותה בּצרתה. אבותינו שמרו לנו דוגמה של גלגול כּזה בּתולדותיו של שמואל הרואה – אחד מאלה הגדולים שזקנותם בּיישה את ילדותם. בּעודנו נער, ונר־אלהים הדולק לראשו טרם יכבּה, הוא מגיד לעלי את המראה הקשה מבּלי כחד דבר: מעשה סותר; אחרי הסתירה – בּנין: בּנין־עם; ומבּנין – לשמירתו: ממשלה. ולעת זקנתו, כשניטלה ממנו ממשלתּו ונגדרה בפניו הדרך לבנין ושמירה, – הופרדה הסתירה ליסודותיה: מפּני הרוגז נמוגה ההתקרבּנות, ונשאַר אַך צורך־השלטון; אָז נשתּפּכו שלילותיו השונות לשלילה אַחת – שלילת ההנהגה של יורשו, שמרד בּאפּיטרופּסותו. לחכם ונביא שכּמותו לא קשה לכסות על פּניתו בּתורה נעלה: “החפץ לה' בּעולות וזבחים? – כּי הנה שמוע מזבח טוב!”… זה כּחם של גדולים, שהם מוציאים מים אַף מן הסלע… ומצד התּועלת המוסרית המוחשת, אפשר שנוח היה לנו כּיום הזה אילו נעלם מאתּנו המקור הלז; לא כן מצד חקירת־הנפש ובקשת־האמת: אלה מחייבות, שנחזיק טובה לאבותינו על שמסרו לנו ספּורי־מעשיות בּאורם וצלליהם. “כּי הנה שמוע מזבח טוב” – אבל מה שקדם למצוה זו מלמדנו, כּי חובת השמיעה, שהנביא מטיל על המלך, לא מפּי הגבורה יצאָה; המסתּכּל בּ“קנקן” זה רואה לפניו טובת אלהים, והתּוהה עליו מריח בּו ריח הפּרטיות… אָמנם, תּוכחתּו טעם־סותרים עוד נשאַר בּה, שהיא נכוחה ואינה משתּדלת למצוא חן; אבל אימתי הוא משתּמש בּה? – כּל עוד שבּטוח הוא בּכח שלטונו מלפנים; כּשנפוג אותו כח, הריהו מפחד פּן “ישמע שאול והרגהו”. נתן הנביא, שלא היה חלקו בּין רודפי־ממשלה, לא כך הוכיח: בּימים־כּהלכתם חלש הוא, ומקבּל עליו עול מלכות־האָרץ כּעול מלכות־שמים; אך גבּור הוא בּיום דין, ואָז הוא קורא בָּאזני מלכּו החוטא את הקריאָה “אַתּה האיש!” – ואינו יודע פּחד, או שיודע – וכובש אותו: “אלהים דבּר – מי לא ינבא!” –

טפּוס בּ': רצינים־בּטלנים.

תּלמידי־חכמים שסביבתם פּולטתּם גם בּימי שלותה, מאין בּהם לא כח־ההסתּגלות ולא כח־הסגול, מחוסרים תּנאים כּשרים לגילוי כשרונם כּטבעו, ובדחקם הם אוחזים בּשלילה גם בּשעה שרחוקים ממנה תּכלית הריחוק – היינו בּימי שלוה חברתית. אולם הזמן גורם, שתּחול הקללה על ראשי עצמם: כּי, מכּיון שהם יושבי־אוהל ובחברה אין פּרץ, אין כּחם כּנגדה אלא בתרעומות ודברי־בטול, הנאמרים על־פּי־רוב אַך בּשפה רפה; ומעכשיו – בּמה תתפּרנס תּאות־נקמתם, שנצתה וחומר לשרפה אין לה? – בּנפש בּעליה.

גאים שבּהם מתבּודדים בּ“חבית”, בּתוך המונה של עיר, ומשם הם מסיחים צערם על רוע ההנהגה, קלקול המעשים, ואפסות היש. והענוותנים נעים־ונדים מצבּור לצבּור, מתאָרחים שעה קלה פּה ושם – ושבים בּלתּי־מרוצים אל אָהלם. בּחביונו הם מנסים לעסוק בּתּורה – כי היא חייהם – וגם היא לא תשקיט געגועיהם, מפּני שיותר משיונקים הם צריכים להיניק – ודרישה אָין. מחוסר מטרה, רפויה גם התּורה בּידם; הם נודדים מהשקפה להשקפה, ואין להם אחיזה אַף בּאַחת מהן. ורק סגולה אַחת נשארת להם לנחלה – הקללה.

הנה כּי כן: בּעלי כשרון, בּעלי תורה ובעלי רצון טוב – ואין להם חלק לא בעולם־הזה ולא בעולם־הבּא. ממונים הם על המפתּח הפּנימי, והמפתּח החיצוני אינו ברשותם. ומה תועיל לאָדם זכותו להכּנס לטרקלין, אם הפּרוזדור סגור ומסוגר בּפניו?

ומאַחר שהם הסובלים, חברתם בּמה זכתה לרחמים? – בּזה ששכולה היא. צערם וצערה – הראשון מוחש יותר; אולם כּל המחשב ומוצא, מאַין בּאים לו כּשרונות וכחות ליחיד, ולאָן הם צריכים לשוב, – אי־אפשר שלא יכּיר בּשלילתם של אלה האובדים: הכּח פּקדון הוא עם בּני־חלוף; ומי שנחל מדור־הולך ולא הנחיל לדור־בּא, גזילת־הכּלל בּתוך נפשו – ובטלנותו היא שלילתו. –

הבּטלנים מתקרבים עוד צעד אל הסותרים, בּזה שמתיאשים מן העושים ומוחים נגד המעשים. אבל כשתּאזין להם, לא תשמע מעין אותה מחאָה נמרצה, היוצאת מלבּותיהם של קוראי־התּגר הקרואים מבּטן. קריאָה שסותרים מחרידים בּה נפשות, כּשהיא נשמעת על שפתותיהם של השוללים אינה מעוררת אלא רחמנות ומנוד־ראש.

* * *

בּכמה ממדרגותיהם נראים בּעלי־השלילה כּבעלי־יאוש; וראוי לעמוד על הדבר.

הפּסימיות הגמורה קוסמית היא, דורשת לגנאי את סדרי הבּריאָה כולה, עד עילת־העילות; ופסימיות זו של השוללים חברתית בּלבד היא, וגם בּחברה מוגבּלת היא על־פּי־רוב בּאותו חלק שאליו בּעליה מרותּקים. הפּסימיים הראויים לשם זה מנבּאים לרע בּין בּעניני־הכּלל ובין בּעניני־עצמם; בּעוד שהללו “עורבים” הם רק בּעניני־הכּלל, ובמה שנוגע לעצמם ובשרם הרי הם כּבני־אָדם, ואפילו בּני־עליה שבּהם, שמתרוממים מן החברה אל העולם ומלואו, מוציאים את עצמם מן הכּלל. אלה רואים את הכּל בּגוון אחד, שחור; ולאלה צבעים שונים: צבע שחור לחברה, וצבעים־כּהלכתם למה שמחוצה לה… זאת ועוד אחת: אלו כּופרים בּדמע, והללו – בּבת־צחוק.

אמת, שאין הדמיון מחוסר־יסוד: חלק משוללים אלה – הבּטלנים – עומד ממש על הגבול, בּמקום ששלילה ויאוש נושקים הדדית; ובכלל מקופּל בּהם, בּשוללים, גרעין של פּסימיות, שכּשמוצא לו קרקע ליניקה – בּצורת חולי המקנן בּנפשם או פּגעים חיצונים כּבדים מנשוא – הוא מתפּתּח וגדל ופורש בּם צלו. אַך היא הנותנת: שלילה מביאָה לפעמים לידי פּסימיות, ובכן – אין מהותן אחת.

 

ג. חתימה    🔗

כּדי להוציא מלבּם של חובבי־הטעות, יש צורך בּדבר למסור מודעה ולהטעים את המובן מאליו: כּל החלוקים והדקדוקים, שנאמרו בזה, אינם אלא ציונים בּדרך המחשבה, שיקלו את ההתבּוננות בּענין המדובּר; ולא נשתּטה אָדם לקבּוע דפוסים, ולהתּיך בּהם ולפיהם את הנשמות השונות. לא הרי המחשבה האנושית הרפה, כּהרי המציאות המגוונת; שזו מדמה ומבדילה בּזה אַחר זה, וזו מדמה ומבדילה בּבת־אחת. ומכּאן שתּי תשובות לטוענים: –

ראשית – יסוד אחד משותּף יש לסתירה ולשלילה. פּעמים שאָדם פּותח בּסתירה, ממזגה בּהמשך עבודתו בּקרובתה; ולסוף, כּשההרגל לסתּור נעשה אצלו טבע, ובנין לסתּור אין, – הוא מסיים בּשלילה גמורה. ולהפך: פּעמים שהשוללים מבקשים בּסתירה רגלים לשלילתם, למען יקנו לה לבּותיהם של בּני־אָדם תּמימים; ובגלל טובת־הנאָה זו הם שוכחים להפּרד מן הסתירה, ומחזיקים בּה, בּדיעבד, לשמה. – אוליבר קרומויל פּתח בּסתירה: פּנה בּנין נפסד, והקים בּמקומו בּנין נהדר; ובינתים, כשחזה מזלו שעתידה ממשלה להנטל משושילתּו וכי בכלל סתר ובנה לשוא, – עבר על דעתּו ועל דעת קונו, ויצא לתרבּות־אַכזריה. ודויד בּן־ישי פּתח בּמה שפּתח; אַך השעה שחקה לו – וימצא מכון־עולמים לעמו, ממשלה לזרעו, ושם־טוב לעצמו.

ושנית – היסודות של שלילה וסתירה משמשים בּערבּוביה. בּעיון אָנו מכריעים לצדו של זה או של זה, לפי רבות מנתו ממנת חברו, ומונים את בּעל שני היסודות על צד האחד; אַך בּמציאות אין בּעלי שלילה מוחלטת, כּמו שאין עסקנים לשם־שמים שלא יהיה ביניהם מקום לקנאָה ותחרות כּלל – כּי על־כּן בּשר־ורוח גם שניהם.

* * *

וכי יצחק לך אָדם לאמר: האם לא מגוחך הדבר, ליחס את הטוב שבּליצנים־היוצרים ואת הקל שבּמחרחרי־ריב לשורש־חברתיות אחד?

וענית ואָמרתּ לו: לא, לא מגוחך הוא החזיון, כּי אם מעציב. מעציב הוא לאָדם בּר־הכּרה לפרות ולרבות בּתוך “סדר” של חיים, שבּו יש תּקומה רק לשודדים או לשדודים; שמשעבּדים ומשועבּדים פּועלים ונפעלים בּו – ובונים משהו, ושאינם מהם – גורלם התרשלות ועמידה, ולא עוד, אלא שמכשילים גם אחרים בּדרך.

“עושר שמור לרעה”…

כּשאָנו רואים בּפורענותם של סותרים, שנוטלים חלקם וחלק חבריהם בּהתקרבּנות ונוחלים קלון ומכּות בּחייהם, – יש לנו מקצת־נחמה בּאמונה השלמה ששכרם צפון לעתיד־לבוא; אַך בּמה נתנחם על אבדן השוללים – אלה החוטאים ללא־תכלית, שאין להם לא משלות־הרשעים ולא מיסורי־הצדיקים?…

לונדון.

נדפּס ב“השלוח” כרךְ כ"ב, חוברות א‘, ג’ (שבט – ניסן, תר"ע).