(קטע).
גם בּעולם־הרוח אין מפלט משלטון־העריצות של המזל.
יש, ושני רעיונות־תּאומים נאצלים ממקור־המחשבה ויורדים להאָחז בּספירת־החיים. האחד נקלט בּספירה החדשה, משריש ומתאַזרח, והשני נדחה משם, מצטמק ועבש; זה הולך ומתפּתּח ומתחוור ומתגבּר, וזה תּושש וכהה ומתנוון והולך. בּמה תּלוי גורלם? – בּשנים, שהם שלשה, גורמים יסודיים: הגורם הראשון הוא טיבו של הרעיון עצמו, והשני הוא טיב הספירה שבּא לתוכה; והספירה מצדה תּסתּעף לשנים – לנושאי הרעיון, ולמערערים עליו.
א) טיבו של הרעיון עצמו הוא המצע לקורותיו: רעיון נכון, המתאים למושגי־הזמן, קרוב שיתקבּל על הדעת; רעיון בּריא, שיש לו אחיזה בּצרכי־החיים, עלול להכּנס אל הלב; והפּוכיהם, הרעיונות הבּאים שלא במקומם ושלא בזמנם, מוצאים את הדלת נעולה בּפניהם. אולם מזלו של רעיון חדש אינו מותנה בּטיבו בּלבד: יש תּורה נאה, המונחת בּקרן־זוית ואין פּוקד אותה; וכנגדה תּורה נבערה, הכּובשת את הלבבות המונים־המונים. התּורה העלובה, שלא קמו לה נושאים אמיצים, או שפּגעו בה מתנגדים עריצים – גויליה הם תּכריכיה; והמוצלחת, שזכתה למפיצים קנאים, או שפּגשה בהתנגדות כּושלת – לה השמים גם האָרץ. – דברי־ימי־האָדם מלאים וגדושים דוגמות של אמתּיות נעלבות ושקרים מוצלחים; הפך בּם – ותמצא.
בּ) טיבם של נושאי־הרעיון פּועל בּהפרדה מטיבו של הרעיון עצמו: תּומכים נאמנים ומפיצים נלהבים – מועילים לכל תּורה שהיא, בּין תּורת־אמת בּין תּורת־פּלסתּר; לראשונה הם מוסיפים חיזוק, ואת השנית הם מעטים צל של אמת. וכנגד זה, מחזיקים קטני־לב משפּיעים מצמצום־רוחם גם על תּורה־משמים להמעיט דמותה, ומכּל־שכּן שאין מהם תּקוה לתורה דלה ועניה, הנזונה מן הנדבות.
ג) טיבו של הערעור, הכּולל התנגדות חיצונית ובקורת פּנימית, פּועל בּהרכּבה עם טיב הרעיון עצמו: סם־חיים הוא, הערעור, לרעיון נכון, וסם־מות לרעיון־שוא. השקר ירא מפּני ההתנגדות והבּקורת, ובורח מפּגיעתן – ובצדק, כי דייהו בּעמלו שהוא עמל, לקנות לעצמו זכות־קיום מזויפת; והאמת, להפך, צריכה להתנגדות ובקורת, ומשתּוקקת להתנגש בּהן, וכרבות תּוכנה כּן יגדל משושה עליהן.
ואַשרי הרעיון ההגון שהקים עליו מערערים לפי ערכּו, מפּני שעל־ידיהם אינו אלא מתפּתּח ומשתּלם. מלחמת־מגן לו, לרעיון, והיא המעוררת לפעולה את כּחותיו וסגולותיו: צרים אורבים לו
מבּחוץ, משתּערים להבקיע מצודתו, וחותרים לקרקר יסודותיו – יגבּיר הוא את השמירה, יבצר את חומותיו, ויכונן את אשיותיו; בּנים קמים בּו מבּית, ותופסים אותו על לקוייו, אַף דנים אתּו על פּגמיו – יבדוק הוא בּעצמותו, יפשפּש בּתכונותיו, ויבקש לעצמו תּקנה. ומתּוך־כּך הוא מוציא אל הפּועל את הטמיר בּו בּכח; מסגל לעצמו מה שלא הספּיק לרכּוש בּשעת “חבלי־לידה”; מזדכּך מן הפּסולת, שדבקה בו בּדרכּו; מנתּח ומרחיק מקרבּו את החלקים המיותּרים, המזיקים לשלמותו; בּא לידי הכּרת ערכּו וערך זולתו, ונפטר עם זה מעודף־הגאוה, המצוי בכל עצם בּעל־התפּתּחות בּתקופת שגשוגו; מגלה טיבו האמתּי לסביבתו, שבּה הוא משתּדל לקנן. ובאופן זה הוא תופס את מקומו הראוי לו, ונאחז ומשריש בּו.
ואוי לו לרעיון ההגון שלא זכה למערערים הגונים, כּי בלעדיהם אי־אפשר להתפּתּחותו שתּהיה שלמה. שלום לו, לרעיון, מסביב – לפיכך הוא נוטה למנוחה, ונותן לכחותיו הנרדמים שיתדלדלו: ההתנגדות הרפויה פּוטרתּו מדאוג למצבו, ולא כל־שכּן לתקונו והשתּלמותו; חוסר־בּקורת מרגילהו להשלים אל מומיו; בּאין פּחד־אויב, הוא יורד מעל המשמר ומפתּח כּלי־זיינו; הנצחון בּלי יגיעה מביאהו לידי הפרזה בּערכּו ובטול ערך זולתו, לידי רבּוי־בּענפים ומעוט־בּשרשים, לידי שלוה ובטחה אפילו בּשעה שהסכּנה קרובה. ובאופן זה נשאר הרעיון גולם, בּעל־מום, ושאינו בּן־קיום.
“יאה סכּנה לגבר” – אָמר הפּילוסוף־הפּייטן הגרמני; והוא הדין בּרעיון שבּבחינת “גבר”. אימתי? – בּזמן שהסכּנה יודעת חוק: כּלומר, שההתנגדות בּאָה בּמועד הנכון ובשעור הראוי, והבּקורת כּשרה היא. אבל אם עורר עליו הרעיון החדש התנגדות מוקדמת או מופלגת, או שפּגעה בו בּקורת פּסולה, הבּאָה עליו בּעקיפין ובעלילות־שוא, – אָז אַך מארה הן לו. הרעיון גר הוא עדיין בּספירת־הרגשים – ובהתנגשו בּגלוי בּהתנגדות תּקיפה, אזרחית, לא תעמודנה לו צדקתו ואמתּותו להוציאהו בּשלום מן הסכסוך; ואם חפץ־חיים הוא, על־כּרחו שיסתּגל אל הסדר הקיים, בּמדה שיפסיד צורתו המקורית. הרעיון אורח הוא בּספירת־המחשבה – ובפגוע בּו בּקורת פּסולה, המתאַנה לו, ומיחסת לו מה שאין בּו, ותובעת ממנו מה שאינו חייב, ונפרעת ממנו על מה שלא אָשם, – היא מתעה אותו להאמין בּמה שהיא תולה בו שלא בצדק, וגורמת לו שיתכּחש למה שיש בּו ויתגדר בּמה שאין בּו; ומכּיון שבּא לידי זיוף הכּרת־עצמו, בּא לידי זיוף עצמיותו. אם כּך ואם כּך, שתּי דרכים אבלות לפני הרעיון שהורע מזלו: או מפּלה, או חיי־נוול; או מיתה יפה, או מיתה בּלתּי־יפה.
* * *
כּללו של דבר – “אצילות” ו“יצירה” דומות זו לזו בּמלחמת־הקיום: כּמו בּממלכת־היצירה כּן בּממלכת־האצילות אין נצחון ומפּלה תּלויים בּערך הפּנימי בּלבד. הקיום מותנה בּהסתּגלות העצם אל סביבתו; ולא כל הראוי להתקיים מוכשר להסתּגל, ולא כל המוכשר להסתּגל ראוי שיתקיים. סביבה ותּרנית מעודדת לפעמים גם גרעין צנום־שבּצנומים, וסביבה זעומה משמידה גם את הגרעין המלא בּעודנו בּקפּוליו; פּרצה קוראָה לגנב, וכלב עז־נפש מבריח את האָח הבּא ממרחקים.
לונדון, תרע"א.
נדפּס ב“העולם” שנה ששית, גליון א' (ד' שבט, תרע"ב).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.