מעשה באדם, שלא היתה לו בעולמו אלא מחשבה אחת תדירה, מתמדת, מטרדת ומצערת: “הלואי שישכחוני”.

ד"ר פאריעס!

בשביל חובבי הספרות העברית היה אחד מעוזרי “השחר”, מעוזריו היותר מזהירים, מאלה שהקימו את הספרות העברית החדשה. הוא הכניס לתוכה זרם חדש ע"י עבודתו במקצוע הפיסיאולוגיה וגם מלים מחודשות הכניס לאוצר השפה.

כמה תקוות תלו בו, בחכם הצעיר הוינאי הזה! אולם התקוות לא נתקיימו. במשך עשרות שנות חייו בעיר ואם בישראל – באודיסה, שבה סערו החיים העבריים אז, לא היה הוא אלא “הד”ר פאריעס" סתם, רופא־חולים, חביב על חוליו היהודים.

בקרן רחוב יקטירינה ורחוב השוק, סמוך לבית־יראתם של הארמנים, עומד בית בן שתי דיוטות. הבית איננו גדול כלל וכלל. הבית ישן, אין להכיר גם בצבע כתליו שהיה להם לפני כמה וכמה שנים. גזוזטרא ומעקה של ברזל פשוטה שבפשוטות. וסמוך לשער קבועה טבלא קטנה, ישנה־נושנה: “ד”ר פאריעס"

כנראה שכח בעל הטבלא בעצמו, שעוד יש בעולם טבלה מוחלדת זו. – לא! הוא לא שכח. אבל רצה, שלא יכירו בה. אי־אפשר לו להסירה. ואילו אפשר היה, מה היה שמח להסירה, להשכיחה מן העולם. להשכיח, לכל הפחות מן העולם הגדול, מן העולם הלועזי, מן העולם הבולשי, כי היה, כי ישנו בעולמו של הקב“ה איש ששמו ד”ר פאריעס. כל ימי חייו: ימי העמידה והגבורה, הבינה והזקנה. שנים של פרסום, שנים של פרנסה בריוח – רק רצון אחד היה לו, רק מחשבה אחת, תקוה אחת:

“ישכחוני”.

בבוקר היה קם במחשבה זו, בלילה היה נרדם מתוך חשק אחד, מתוך מחשבה אחת:

“הלואי שישכחוני”.

וכך עברו עליו כל ימי חייו.

צעיר, מלא כוח עלומים, מלא תקוות לעבודה פוריה בספרות, מלא רצון לעשות דבר קים לדורות. לבני דורו – בא לאודיסה, וכלום לא עשה. כלום לא יכול לעשות. מפני המחשבה האחת המעיקה עליו, המנקרת במוחו: “הלואי שישכחוהו”.

הלואי שישכחו אותו, את הרופא, הוינאי, היהודי של חוץ־לארץ, שאין לו זכות ישיבה בארץ רוסיה.

באורח פלא, אחרי רוב עמל ותלאה מרובה, נשאר באודיסה בימות גירוש היהודים בני חוץ, בימי אלכסנדר השלישי. ובכל רגע ורגע אפשר היה, שלמרות כל טרדותיו ישלחוהו מן הארץ, אשר בה בנה את ביתו, הקים בנים, היה לו קהל גדול של חולים המאמינים רק בו, אשר בה היתה לו פרנסה. – ושוב יהיה אנוס להתחיל הכל מחדש.

אם בכלל נאמר: “משנה מקום משנה מזל”, על אחת כמה וכמה ברופא (כמובן, בעיר גדולה), הלה אל יהי גם משנה הרחוב.

ופאריעס נשאר באודיסה. ומאז – לא ידע רגע של מנוחה. צריך היה שהרשות תשכחהו. שתסיח את דעתה ממנו. צריך היה שלא תוכר הויתו בעולם, צריך שלא יעלו את שמו על זכרונה.

בעלי הבית (גבאי בית־היראה) העלו לו את שכר דירתו. הוא לא העז למחות. הוא שלם את הכל, הלא אם יעקור את דירתו, יבוא הפספורט שלו לידי הבלשים – ונזכרו בו ובעוון מולדתו.

הבית שבו גר הלך וישן, הלך ונתנון, רבו בקיעיו ופרצה באה על גבי פרצה, והוא סבל, הוא נשא את הכל. חס וחלילה להתלונן! שמא תאמר הנהלת־הבית להפיל את הבנין בכלל, לבנות בית חדש.

גם בהנהלה השוקטה והעצלה של בית היראה אי אפשר היה ברבות הימים בלי שנויים. חיים צעירים דפקו גם על דלתה שלה. פאריעס היה על צדם של הזקנים, המשמרים והשקטים והעצלים והקופאים: הם לא יתקנו, הם לא יבנו, הם לא יעמיסו על עצמם דאגות חדשות. וכשהיו מכריזים על בחירות “גבאים” חדשים בבית־הכניסה הארמני, דפק לבו היהודי של פאריעס בחזקה, ולא ידע שינה עד שנתחורו תוצאותיהן, שאין סכנה נשקפת לו מהן.

היו לו בנים. הבנים גדלו, השכילו, בנים בעלי כשרונות מצוינים. צר היה להם במדינה. אנוסים היו לצאת לחו"ל, כדי להשתלם איש במקצוע שלו. ואביהם פחד, אביהם לא ישן, אביהם מסביר פנים לחוליו ולבו בל עמו: הבנים צריכים לדרכיות… ומתוך כך נזכרים בו.

בתו היחידה והאהובה נשאת לאיש. מפני “אי־אלו טעמים” תהיה החתונה בתחנה קרובה לאודיסה. אבל האב לא יבוא לשמוח בשמחתה, מיראה, שמא אנוס יהיה להשאר הלילה שם בעיר נכריה, וצריך יהיה להרשם, וצריך יהיה להראות את הפספורט.

חמתה של נגב בוערת עד כדי רכרוך כבישי האספלט. בבית אין די אויר לנשימה. גופו של הרופא, העסוק כל היום, גם הוא צריך לנוח קצת, לשאוף מאוירן של נאות־דשא. אומרים: ישנם גנים, מרחביה של שדות ושמים של רחבות ללא מסגרת. בנעוריו קרא גם הוא, כי ישנם כמו אלה, וגם חלם ליהנות מהם “לכשירחיב”, אבל – אי אפשר לצאת מן העיר “ללון בכפרים”: “הפספורט יבוא לידי הבלשים”.

הרופא פאריעס חביב על הקהל היהודי. הרופא פאריעס ידוע בקהל הרופאים כאיש חרוץ, בעל ידיעות רחבות, כאחד הרופאים היותר חשובים בעיר. חברות הרופאים כולן היו מקלות אותו ברצון לחבר, אבל פאריעס לא יעמיד את שמו על המעמד לבחירה, כדי שלא יבוא לפני הרשות בשביל לאשר אותו. מעולם לא לקח חלק בשום מוסד צבורי, בשום חברה מדעית, בשום דבר של פומבי, בשום דבר שיש בו משל פרסום שמו.

בשום דבר של פומבי: הן של מחוץ למחנה, הן של המחנה.

ודוקא באותו הבית שהוא גר בו, ודוקא באותה הדירה, שהוא גר בה, דוקא שם פועם ודופק דופקם של החיים היהודיים ביותר. דופק של פעולה נמרצת ונצחית, של מרץ אשר אינו יודע מעצור. דוקא בביתו, בדירתו ובחדריו שלו יושב חתנו, לוקח בתו – הד"ר ספיר. והוא מקהיל קהלות, מוציא לאור חוברות תעמולה בעד הציונות וכו' וכו'. ספיר הוא חבר לועדים, ספיר הוא חבר ההנהלה הציונית, ספיר הוא בכל ענין צבורי. והוא – פאריעס, הציוני בלא־יודעים, מי שהיה החולם על הספרות העברית, מי שהיה מעמודי “השחר” – לו אין כל נגיעה, אף הקלה שבקלות, לכל זה – לא לחיים הצבוריים, לא לספרות ולא לזרמים החדשים.

הטבלא הקטנה (הרבה יותר קטנה מגודל טבלא, שהרשתה האתיקה המדיצינית), כבר העלתה חלודה, נתנַונה, אך עוד יש בה כדי להכריז על רופא ובלבד שלא תהא בולטת ביותר על הכותל האפור, נטול הצבע המקורי גם הוא.

נזדקן הד“ר פאריעס. באחרית ימיו היה בו מקצת־מה משל נורדוי; אותם הפנים הצעירים, העינים הגדולות והיפות, והדרת השיבה הנאה לזקנו העשוי לראשו. גם חן של חו”ל היה שפוך עליו על כולו ונטל ממנו אותה הטפוסיות של רופא רוסי.

וכך עברו עליו חדשים, שנים, ועשרות שנים של פחד, של יראה, של יסורים ושל המתת כל ששון וכל ברק של שמחה:

“הלואי שישכחוהו”. –

ובכל זאת לא שכחוהו.

פרצה המלחמה הגדולה – ונזכרו בו. ואז הגלה מן העיר. הוא שב אז לארץ “מולדתו”, שיצא אותה לפני עשרות שנים ושלא היה לו בה כל קשר.

ואולי רק אז בנדודו ראה, בפעם הראשונה לאחר הרבה שנים, שוב מרחבי שמים וחמה צעירה פורצת לבקרים מתחת לארץ, ואז נזכר שוב, שישנם בעולם ערבה ושדה; ושוב נרדם בלילה ובלבו לא מצצה אותה העלוקה, ולא היה פחד לפניו כשנעור בבוקר. על פתח קברו ובנודו – נהפך לאדם חפשי.

אך כנראה היה “נכרי” גם ב“ארץ מולדתו”. עם המהפכה שב לאודיסה.

שב, כדי למצות את “קובעת כוס התרעלה”, לדעת חושך, כפן וצנה, לדעת מה זו “חרב משכלת מחוץ ומגפה בבית”.

ובאותם הימים שנתקיים בהם: “אין בית אשר אין שם מת”, – מת גם הוא, הד"ר פאריעס – בטיפוס הבהרות.

קודם מותו, כשנשתחרר מאימת הבלשים, שבו אליו חלומות נעוריו. שוב רצה לראות את הפיסיאולוגיה שלו בעברית. ואולם כעבור עשרות שנים היתה גם הפיסיאולוגיה אחרת, ואותה הפיסיאולוגיה, שהיה עתה כל העולם שקוע בה, הגסה שבגסות, לא היה לה צורך לפיסיאולוגיה שבכתב.

וזכה הד“ר פאריעס שיקברוהו בכבוד. אז היו באודיסה פגרי מתים למאות נערמים ונצברים בקליניקות ובבתי העלמין, מונחים זה על זה כגזרי עצים, מושלכים לילה על פני הרחובות ונעשים מאכל לכלבים רעבים ו”מבקשים נדבות“… זכה הוא שיקברוהו בכבוד וב”פנת־הסופרים" אשר בשדה הקברות היהודי הישן באודיסה. וגם טבלא של שיש הועמדה לציון על קברו.

הטבלא אינה מהוקצעה בטעם הטבלאות שעל גבי הקברים המיוחסים, אך היא בכל זאת של שיש באמת. (שכן שמשה קודם כותל בכיור של בתו). וכתובת עברית עליה בחרוזים.

בימים ההם, ימים ללא עבודה וולא שכר, חשכה בתו מעמלה לפיה, כדי לעשות ציון לנפש אביה:

שלא ישכחוהו.