“היהודוני המת” – אך לעתים מאוד רחוקות הלך כל כך יפה שמו של אדם את האדם, כאשר הלם שם זה את נושאו, – ועל אחת כמה וכמה בצורתו המקורית, שלא נתנה להתרגם כל צרכה: דאס געפייגערטע אידעל. לא איד, אלא אידעל, באותה הקטנה, שיש בה מן החבה ומן הבוז; ולא געשטארבען, שזו היא מדת בני אדם, אלא דוקא געפייגערט, שהוא מדת בעלי חיים, ולגבי בני אדם יש בה גם כן מן הבוז.
וכך היה באמת אותו גופון של בשר־ודם, שאך השכל חייב, שזהו בשר־ודם; כי גופון זה נטול־שרירים וחסר דם היה, קטן־קומה, קצר־רגלים, שפל־חזה, צר־כתפים ובעל פנים קטנות, צמוקות־צמוקות חִוְרות. ושלשה סימנים גדולים היו על פניה של בריה עלובה זו; עינים – של איזה צבע דהה לשעבר, קצרות־ראות, בולטות, תמימות, מביטות לבלי להסתכל, מציצות לבלי ראות, מתכוונות מי יודע לאן; חוטם – בשרני, ארוך, תבנית גרזן בי"ח גילדונים, ושתי מעניות עמוקות־עמוקות, מעניות חוטם ושפה – Sulci nasolabiales בשפת הרופאים. וכולו – תבנית פרחוֹן (כביכול) תלוש מקרקע, צמח לבלי אחיזה בעולמו.
תלמיד־חכם שהמית את עצמו באהלה של תורה?
והיתה לו פנה, מקצוע שלו, ששם היה בודאי (לכל הפחות לפי דעתו שלו), הוא השליט, הוא החכם, הוא הגדול. ואחת היא: אם הכירו בו כבר, או שעתידים להודות בו. שהרי כך העולם נוהג בכמה וכמה מגדולי הדור וגאוני התקופה – בחסד עליון.
ואולם היתה עוד ספירה אחת, שבה היה (בהחלט) הוא התקיף, הוא גוזר גזרה ומקיימים אותה, הוא המושל בכפה – בחסד הרשות, בחסדה של המלכות הרוממה, יר“ה. “היהודי המת” שמש מבקר, צנסור בלע”ז, לספרות בעברית. כלומר: הוא היה ממלא מקומה של הצנסורה המקומית, שהיא היתה ממלאת־מקומה של הצנסורה הראשית בעיר הבירה, שהיא היתה באת־כוחו של המיניסטר לעניני הפנים, בבחינת “אזניו ועיניו של הקיסר עצמו יר”ה". והיה הוא, אותו “היהודוני המת”, הוא היה בפועל עיניה של הרשות ואזניה. מבינים אתם!
ומכאן – גם כל הענויים והצער שבעמידתו; כל הפחד התמידי והיראה הגדולה: נתעלם ממנו משהו המכוון נגדו… וכנגד… וכנגד… קשיא על מחבר!
היו אז ימים רעים למדפיסים. היתה הצנסורה מחמירה. הצנסורה שלא בערי המרכז ביחוד; העברית – בפרט; ו“היהודוני המת” – על אחת כמה וכמה!
יהודי שזכה למשרה שכזו, אדם, שהרשות מאמינה בו עד כדי למסור לידיו את להט החרב הקרה, החושדת והזועמת, – אי אפשר לו שלא יתמסר ויתמכר למאמינים בו.
ומתוך התמכרות גמורה עבד “היהודוני המת” את עבודת “הקודש” שלו; לא מיראה, אלא מאהבה, ואולי גם מיראה, אבל אז היתה זאת יראה גדולה…
מעין כך אומר האוקראיני, כששואלים אותו אם ירד גשם, הוא מסתכל יפה־יפה בשמים, ועונה: האלהים היודע! אולי ירד ואולי לא ירד; ואולם אם ירד – גשם גדול יהיה… וכך הוא באמת.
מה היו “מדפיסים”, כביכול, אז באודיסה?
אחת לשלש שנים היו מדפיסים את חשבונו של “ועד חובבי ציון”. והיה חשבון זה צריך להופיע קודם האספה הכללית. והיה חשבון זה ערוך ומסודר וכבר מסור בידי דוכנא, בעל בית הדפוס, והזמן קצר.
וכאן יש עוד להוסיף על האמור לעיל, כי הצנסורה היתה “צנסורה קודמת”; וכיון שנכנס כתב־יד לועד הצנסורה, נשאר ממש תלוי בין השמים והארץ. המבקר היהודי חולה. אין לומר שהוא חולה אנוש, חולה מסוכן, אלא כך; במדה שיש נימוק להסתלק מעבודה. ויום אחרי יום חולף, מועד האספה הולך וקרב – והחשבון איננו.
חשבונו של “ועד חובבי ציון” – מה יש בו? מה יוכל להיות בו, שיהא למכשול בדרך הדפסתו!? ה“חברה” כשרה היתה וברשיון הממשלה; וגם עורכי החשבון אנשים יראים ומפחדים במדה יפה, עד כדי שלא לבוא ח"ו לידי חכוכים עם הבקורת. אבל המבקר עודנו “לא בקו הבריאות”. כמובן, כל בוליטין אופיציאלי לא הופיע בענין מצב בריאותו של הצנסור; אבל המעונינים בדבר ידעו את כל הנעשה בחדרו בדיוק.
עד שכלו כל הקצין!
ונכנס דוכנא אל הצנסור ה“חולה” והתחיל מדבר על לבו:
– רבי יהודי, שמות! שמות ולא כלום!
– זה נדב שלשה רובל, וזה תורם שלשה רובל; אחד במדינה – עשרה. – שמות בלבד… שמות…
“אי אפשר! הצנסור צריך לראות ולהוכח”…
– הלא מבין הוא, שהועד בעצמו דואג לזה, שלא יכשל חו"ח, ורק שמות כאן…
והדבר עלה לו לדוכנא, ובאו לידי פשרה: היות, שהקריאה קשתה על המבקר יקרא לפניו דוכנא – את כל השמות.
והוא ישב וקרא. מתחיל באלף:
אברוטין, אברמסון, אוורבורך… והצנסור מאזין ומקשיב לכל שם היוצא מפיו.
בית: ברוך, בורוכוב, בורוכוביץ, ברגר, ברגין…
והצנסור מאזין ומקשיב… תומך בידיו בספה, מרים את גופו הצנום עד כדי להסתכל בכתב־היד; מאזין ומקשיב, צופה, מביט ומסתכל, ועל כל שם שדוכנא מוציא מפיו הוא נענע בראשו…
לנו, לצעירים המתחילים, לה“מהפכנים”, למקוים להיות יוצרי הספרות החדשה, היו אז ימים טובים, ימים של אמונה. ימים של תקוה – ליצירת ספרות־למופת, למבקרים נאים לשמם, לחנוך דור חדש וכו' וכו' ועד שיפנו לנו מקום בפמליא עליונה (“המליץ”, “הצפירה” ועוד) תפסנו לנו מקום באותן המחברות הקטנטנות, שיצאו בגליציה, בפורמט קטן: י“ב על י”ב סנטימטר, שזימנן לנו הקב"ה בחסדו הגדול וברחמיו הרבים. שם הופיע פרי בוסר שלנו, – של נחום סלושץ, של אלכסנדר סגל, של יוסף קלוזנר ועוד.
וכך היו הדברים מתחילים. בתחילה – גלויות וגלויות (כדי לקמץ בהוצאות משלוח), בהמון; גלויה לשם וגלויה מהתם. “ההוצאה בנויה על יסוד איתן”… אחרי כן נעשתה “מבוססת”; אחרי כן… אחרי כן… “תקוות גדולות נשקפות לה”… אחרי כן “הוסרו כל המכשולים”… ממש… כמו שנעשה גם היום בהוצאות עבריות, ולו גם “גדולות”. וסוף כל “האחרי כן” – מז"ט: כתב־היד נמסר לדפוס.
וימים ושבועות חולפים – והחוברת עדיין איננה. כלות העינים, אין כוח לחכות – והנה מודעה ב“המליץ”: “יצאה לאור”. וגם התוכן כאן; ובו בתוכן יש משלך, יש!
אך לראות, לראות את הדברים!
והחוברת איננה. עוד שבוע, שוב שבוע; גלויה לשם וגלויה משם. העורך מרוגז קצת: החוברת נשלחה להמחבר ביום זה… לפני עדן ועדנים, תו"מ לאחר שיצאה לאור.
צריך לשאול בועד הצנסורה…
משיבים בועד זה, שנמסרה החוברת לידיו של המבקר.
– אדוני הנכבד!…
– כן, כן! קודם צריך לשים עליה עין…
חוברת בת 32 עמודים, גליון דפוס אחד, משל כקונטרס של נייר לסיגרות של שוייצר… כזנב הלטאה…
וגם אחרי כן, כשזכינו ל“ירחונים”, ושם היו מאמרים רציניים (למשל: המאמר “מעשה אונן” של מיילעס, שבו התחבט המחבר, מבלי חתום עליו פרופיסור, אף כי לאמתו של דבר היתה לו אותה זכות לשם זה, שישנה לכמה “פרופיסורים” בברלין, או גולי ברלין בניו־יורק…) גם אז מה אפשר היה למצוא בהם כנגד הצנסורה? ומה גם חוברת מוכת־שחפת זו!
אבל כוחה של הבקורת במקומו עומד. אין ברירה. מחכים. וכשמחכים – מחכים עד שמגיעים.
וביום אחד יפה מכניס נושא המכתבים לדירתך את החוברת; וכל הדירה מתמלאת אורה מנוגה זרחה, כחורשה של לבנים עם תחילת אביב.
מחברת זו! בתחלה יש ליהנות ממראהָ בכלל. להזין את העין באותיות הקטנות לפרוזה, ובאותיות הגדולות והמנוקדות לשירה. – אחרי כן יושבים וקוראים. דברי עצמו – קודם לכל.
על כל עמוד (כביכול), בצד הפונה כלפי חוץ – Medial הייתי אומר במעמדם של רופאים, – ציון, ולפעמים שני ציונים: קו מצליב קו, באים באלכסון, קו מגביל לקו, בדיוק, בתכלית הדיוק, לא גדול ולא קטן, בעפרון שאיננו שחור ביותר ולא אפור ביותר, בכתב לא דק ביותר ולא עבה ביותר, – ומתחתו כתוב מפורש באותיות מקבילות, מאירות עינים, בעפרון שאיננו שחור ביותר ואינו אפור ביותר, לא דק ביותר ולא עבה ביותר, בדיקנות, במשקל ומתוך מתינות: כשר. כאן הפסיק המבקר את עבודתו.
ובסוף הספר (?), תחת השורה האחרונה, – באותיות מקבילות, מאירות עינים, לא גדולות ביותר ולא קטנות ביותר, בעפרון שאיננו שחור ביותר ואינו אפור ביותר, בדיקנות, במשקל ובמדה הנכונה, מתוך מתינות – כשר וישר.
כי תלמיד־חכם במקצועו שלו וצנסור כשר וישר היה יצחק וארשבסקי. בעהמ"ח של כמה קונטרסים מחוכמים בלשון עברית במחקרה של הלשון העברית וספרותה העתיקה.
פיכטנגרונד,1929
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.