חמישה מתוך למעלה מעשרים שירים שהותיר גרשום שלום בעיזבונו, מתפרסמים כאן לראשונה במקורם הגרמני ובתרגום עברי. הראשון בחמישה נכתב ב-1926, שלוש שנים אחר עלייתו של שלום ארצה, והאחרון בפברואר 1967, סמוך למלחמת ששת הימים. כל החמישה משלבים חשבון-נפש אישי עם לאומי, ומעניין כמה מרכזית בהם האכזבה, וכמה הקדימה לבוא. כבר ב“גאולה מרה”, שהוא סונט, מדובר בשקיעת אורו של המפעל הציוני, בכלא המאוויים שחלפו, בעמידה מול החידלון. אבל פאראדוקסאלית – וכאן אולי דוגמה מעניינת לדרך חשיבתו הפאראדוקסאלית של שלום, וגילוי של קִרבה בין החומרים במיסטיים בהם עסק ובין אופי הגותו-הוא, הקִרבה לאלוהים מגיעה לשיאה דווקא בשקיעה זו, בהפנמה זו של האור. פנים אחרות לובש הפאראדוקס בשיר Media in vita: אובדן האמונה, התרת הנדר, נטישת האידיאולוגיה הציבורית פירושם יותר חדש, אינטרוספקטיבי, אבל גם תודעה חריפה של הבלימה, “הצד האחר”, השלילה. ושוב מופיע אספקט אחר של הפאראדוקס ב“פגישה עם ציון והעולם”: הגשמת החלום היתה כרוכה בהכרח בהפקרת האור הגנוז לאורו של יום, גלגול הפנים בחוץ, גלגול החלום ביד קשה וזרוע נטויה. ב-Vae Victis יש, דומה, פנייה לעניין אישי-ספציפי יותר: המלומד שהגשים את מפעלו האקדמי, שפירש את הסמלים הישנים, אבל הרלוואנטיות של אותם סמלים לימינו-אנו, האפשרות לקבל אותם, הקשר בין הדורות, תמורות הזמן – כל אלה מהווים בעיה חריפה, כואבת, למי שמבקש להבין גם את זמנו-הוא. השיר האחרון, המוקדש למשוררת האוסטרית אינגבורג באכמאן (1973–1926), הוא תגובה על מסתה “מה שראיתי ושמעתי ברומא” (1955). במסה זו כותבת באכמאן בין היתר: “ברומא ראיתי בגיטו כי ערב הימים עדיין לא בא”. שלום מוצא במלים לאקוניות אלה הבנה מעמיקה במהות ההיסטוריוסופיה היהודית והרעיון המשיחי – הרעיון ש“ערב הימים” לא בא עדיין, המוּדעוּת ל“לא-נשלם”, אבל רעיון זה נתרוקן, ובשורת ציון, הקריאה הביתה, הבקיעה לגיטו מאוחר מדי.

ש.ז