המלים על זלדה עפו והן מצטופפות עכשיו בשורות השיר שלה כמו ציפורים בקרה או בחושך. לא זזות משם. בחלומי אמרתי לה: כשאני כותבת עליך, זה כאילו שאת מתה. היא חייכה ועיניה התנוצצו בניצוץ חי, מיוחד לה. לשמוע את המלים בקולה שעדיין לא הושלך לתהום: הקול הרונן, העמוק, הנמוך מעט אך מצלצל כגבוה בשל הבהירות שבו. יש זהות בין קולה לשיריה שמתחברים “בעל פה”, כביטויה, בלילה לרוב, או בלילות רבים ללא שנת (“בעל פה” היא מכנה דברים שנעשים באופן ספונטאני, ללא שיקול רב, ללא מדידה, גם שמלות שנקנות כך…). בשלב ה״בעל פה" היא באמת ידעה את השיר כולו על פה, עד שהיתה אומרת שירה ומכתיבה אותו. כשם שכיוונה את עצמה לשמוע אל הרינה והתפילה (אזכר ברינה – כי התפילה נפלאתה ממני – גם אם הרינה רק בקעה מאיזה חלון), כך היתה מתחילה שיר כמפליגה למסע. תמיד הייתי קצת נבהלת־נדהמת מהתמכרותה העצומה, ללא סייג, כשהיתה פותחת בשירה ומשתקעת בה, כאילו נדרש ממנה מעשה נורא״־הוד, וקולה דמה אז מאוד לכינור.

היא סיפרה פעם שהזיכרון הראשון בחייה היה שירת הקוצרות בערבה באוקראינה, שם הוליכו אותה בעגלת ילדים. הקוצרות היו נסתרות מן העין, אך אמה אמרה שהיא יכלה לזהות אותן ולקרוא בשמותיהן על־פי שירתן. נזכרתי בזה בסוף, כשהיינו שרים בשבתות האחרונות שלה, או הכמעט־אחרונות, את “קתרינה מולודיצה”, השיר האוקראיני שהחסידים במסורתם ("נִגּוּן שֶנִּתְעָה לְבֵין גּוִֹיים״) ׳תרגמו׳ אותו: קתרינה – כתר רינה, מולודיצה – מלא דיצה… ועוד רצינו לשמח אותה בשיר אוקראיני בשני קולות, שלמדתיו כשנתעה למחנה הנח״ל בנגבה… השיר האהוב עליה היה ״מאיר׳קה מיין זוּן״ – “מאיר׳קה בני, היודע אתה לפני מי אתה עומד”. כשהיתה אומרת “ישירו שם”, היתה בזה ציפייה והבטחה ערֵבה, אבל השירה בשבתות האחרונות, שאיחדה את ידידיה כבקומונה של כואבים, היתה באמת כהפלגה למסע, כי בה מצאנו מפלט מאימי המוות, כמו ברפסודה או בדוגית נוסעת. הלית, שרצתה להקליט במסיבה אחרונה את שירת הללויה שלה, לא יכלה ללחוץ על הכפתור בראותה אותה שרה בעיניים נשואות למעלה ובצוואר פשוט, נכון להורגים. אכן, המעשה נורא־ההוד באמת היה ביסוד הכוונה שבשירתה.

האימה הלכה וקרבה ונתנה אותות נוראים בחנק ובעווית, וכמו ילדה שמחביאה את הראש בסינר אמה, בבית החולים היא ביקשה כל הזמן לקרוא לה מתוך הספר ״שירי ערש ליענקלה״ – ואני בגרון משתנק מבכי קוראת “נומי בת”, אבל גם שיר על פחד אחר מפחד המוות:

יַלְּדִּי הַקָּט שֶׁלֹּא נִמּוֹל

פַּחְדִּי יַרְדִּים אוֹתְךָ עַכְשָׁו

הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי הַמְקֻוֶּה

כְּרוּחַ קַל חָלַף.

בְּשָּׂדוֹת עֲטוּפִים

בִּשְׁלָגִים מַלְבִּינִים

נָמִים בְּשַׁלְוָה

שְׁנֵי גַּלְעִינִים…

שיר שמזכיר את שירה של זלדה:

יָשֵׁן לוֹ גַּרְעִין

שְׁנַת אֲבָנִים

וּשְׁעָרָיו שֶׁגִּלֵּף

הָעֶלְיוֹן

נְעוּלִים

נְעוּלִים

נְעוּלִים

ופתאום אני מבינה, שבשביל זלדה אלה אינן רק השבעות כנגד מלאך המוות, שלא ייכנס לעיגול המואר והמוגן שכל האמהות האלה מתווֹת סביב ילדן, אלא גם נגיעה בחיים של הגרעין הכואב,

[ תמונה בקובץ 2 עמ' 17 במקור המודפס: זלדה ועזה צבי בינואר 1984]

שישן לו שנת אבנים וזכה לעבור את הגלגול ולהיוולד בדמות תינוק, ששרים לו שיר ערש. על עטיפת הספר נדפס מה שכתבה זלדה על שירי הערש הללו חודשים אחדים לפני כן: "כל הרכות, הלטיפות והעצבות שרק היידיש יודעת אותן, יש בשירים אלה. מה שהיה ואיננו יותר יש בשירים האלה. אוצר שטמון בו אור הירח ואור הדמעות ושכול ללא נשוא. לפי התווים עוד ינגנו ידידי המוסיקאים.״

אור הירח של שירי הערש הוא אור דמעות שיאיר את מעגל החיים הנסגר. בתחילת המעגל, בנעוריה, חלתה זלדה ונכנסה לבית חולים “הדסה”. אז סיפרו לה האחיות בצחוק מתגלגל: חבל שלא באת קצת קודם, היה כאן כל כך שמח, היתה אשה אחת מוזרה שכל כך הצחיקה אותנו, היא היתה כל כך משעשעת! האשה המוזרה והמשעשעת לא היתה אלא אלזה לאסקר־שילר. השיר שזלדה כתבה עליה, פותח במלים:

כַּלָּה נַעֲלָסָה / כַּלַּת אוֹר הַיָּרֵחַ יַלְדֵי עִירִי אָרְבוּ לָךְ / לְעַנּוֹתֵךְ בְּמִלֵּי בִּזָּיוֹן.

גם על משורר אחר, החי עוד עמנו כיום, כתבה “ברשות הירח”:

בְּנִשְׁמָתוֹ יֵשׁ עוֹד עִקְבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ / יֵשׁ

עוֹד הֵד מֵאוֹתָן תְּשׁוּאוֹת / אַךְ חִיּוּכוֹ וּתְנוּעוֹתָיו כְּבָר

בִּרְשׁוּת הַיָּרֵחַ / שֶׁמֵּאִיר אֶת הַשַּׁעַר / אֶל הָעוֹלָם הַכָּמוּס

נדמה לי כי השיר הראשון שלה שקראתי היה על אודות אותה שהייה בבית החולים בנעוריה: “נהר אחד זורם אל ים”. הייתי אז ילדה שכנה בחצר שמתחת לחצרה של זלדה. כמו באיזה אמפיתיאטרון היה רחוב עזרא שלנו בנוי מדרגה אחת מתחת לרחוב צפניה של זלדה, ושכונת הבוכרים – מדרגה אחת מתחת לרחוב עזרא, יורדת במורד עד תל ארזה ואחר כך עד סנהדריה עם גינות הכורדים, שרוצות להידמות לבוסתנים הרריים. כל המורד הזה, המלא מחמדי סלעים, היה מתכסה בימי זיו של החורף עשב קטיפתי ירקרק עמוק, ובלבי כיניתי אותו: הכפרים הבוכריים. בחלק זה של ירושלים, ב״כפרים הבוכריים", היה מתחיל ריח חריף של מזרח או של עשבי הרים או של שיכרון, כפי שזלדה תיארה באותה תקופה ברשימתה על ירושלים בליל ירח, איך כורדים, פרסים, תימנים מהלכים ברחובותיה שיכורים מריח היסמין…

יושבים על מדרגות הבית בימי הקיץ, היינו אנו הילדים משקיפים ממקומנו על “הֶהָרִים הַנִּשְפּים הָעֹוטים אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר, שָׁם מֵעֵבֶר לַבַּית בָאֹפֶק.” ומעלינו, בקצהו העליון של ה״אמפיתיאטרון“, בחצרה שברחוב צפניה, היתה זלדה נגלית לנו מדי פעם, לבושה חלוק ארוך עם דוגמאות פרסיות. הילדים, שחשים מיד בענן הידידות וההשראה שמקיף אותה, הולכים שבי אחריה. הורי נקשרו לאהבה אותה מאוד. בדרך ראייתם הנלהבת ובעיסוקם בהצגות ובאגדות, הקיפו אותי בגיבורי מחזות, במלכים ונסיכות, וכיוון שגם זלדה נטתה מאוד אל האגדה, לא ייפלא שכיניתי אותה נסיכת חלום. כמו בבית הסבא והסבתא ב״ציפור הכחולה”, כך אני מתארת לעצמי, היה בחצר שלה גם כיסא נדנדה, שעליו נמנמה לפעמים אמא שלה רבת־החן, קטנה, חריפה, מהירת־תנועה, שונה מאוד מזלדה. והיה גם הבור עם המשאבה והעציצים שרבּוּ עם השנים. כשעזבה זלדה את הבית, השאירה כדרכה הנדיבה, המפריחה את סביבותיה, שושנים ואיריסים לשכניה: אך כשבאתי לראותם, נעלמו הצמחים, האדמה יושרה ורוצפה בטון, עץ האֵלה שנתן פריו לציפורים פתאומיות ועצי האורן המעוקמים נעקרו, וחבלי כביסה נמתחו מצד אל צד. באותו רחוב שמכונה היום כ״פאתי מאה שערים", גר אז המומחה לתרבות יוון דווקא ואביו, הרופא הפולני. אני זוכרת את גברת קנאל, שבניה עסקו בידיעת הארץ. זלדה אהבה מאוד לצטט את אמרתה: “ברחוב אחד אני יפה וברחוב שני אני מכוערת”. ממנה היא למדה להכין מרקחת שושנים, והשושנים הרי קסמו לה בכל צורה שבה הופיעו בעולם.

ברחוב שלנו גרו הרבה פקידי “תנובה” וההסתדרות, וקצת יותר למטה, בשכונת הבוכרים, גרו גם פושטי יד. מתחת לחדר בשכונת הבוכרים, שגרנו בו זמן־מה, שכן זוג קבצנים, שהיה מודיע בדפיקות מקל את מורת רוחו מפסיעותינו על הרצפה, שהיתה תקרת חדרם. אבל אצל זלדה היו גיבורי שיריה – גם השכנים הזקנים והחלכאים – שוכנים בהיכלות. פעם כשהורי נסעו והשאירו אותי אצל זלדה, הכריזו הבריטים “מצב צבאי” בשכונות שלנו, והן הופרדו מיתר השכונות בגדר תיל. הורי לא יכלו לחזור, ואני נשארתי אצל זלדה. ימי ה״מצב הצבאי" עם העוצר, החיפושים והיריות נהפכו לי, כיוון שהייתי ילדה קטנה, לימי אושר, בשל שהותי בבית זלדה. הסערה והריגוש שבחוץ היו כעין רקע של הרפתקה לנועם הרב ששרר בבית. תמיד שרר הנועם שלה, שהיה מלא כוח בכל בית שגרה בו. החדר שלה, שאחרי נישואיה היה לחדר של אמה, היה מין קיטון. זה השם שמכיל גם את כליו: הפמוטים, השידה, המראה העגולה, עם אור צפוני שהגיע אליו מן “ההרים הנִשפים”. ואני ישנתי שם כעת כמו ביצוע של סבתא (כה שונה מביתנו המתכחש להיותו בית). בחלון היו גם עץ וציפור שהיתה באה כל בוקר, וזלדה עשתה אותם שלה, ובכך כמובן הכניסה אותם למעגל הקסמים שהקיפנו: גם כפתורי הזהב המיוחדים, שנתנה לחבורת הילדות שהתלקטה שם לפאר את הסימניות לספרים שעשינו – היו מן הקסמים שראויים להיזכר, ואפילו היא זכרה אותם בימי חוליה האחרונים, ובבית החולים, כשעפעפיה היו כבר כה כבדים שלא יכלה לפקוח עיניים, מלמלה לי בחיוך שכמעט לא היה בו כאב: כפתורי זהב… כפתורי זהב…

אמא שלה היתה משלבת בדיבורה בלי הרף את המלה הרוסית “טאק” – “אז”, ואני חיקיתי אותה בחוצפה שמותרת רק לילדים קטנים: טיק טאק. כל הזמן רציתי לרוץ החוצה לראות במאורעות המתרחשים שם, וזלדה, שכבר אז היתה דאגנית גדולה, היתה צריכה לעצור בעדי. אבל כבת יחידה היא ידעה היטב את הסכנה שבדאגת־יתר. לאם אחת אמרה, שאחת מסכנות הלבלוב שיש להגן מפניה על הילד, היא גם מדאגתה שלה. לי, על כל פנים, זהו אחד מזיכרונות הילדות המאושרים ביותר, ונראה לי שאותם ימים שנמסרתי להשגחתה, הטביעו חותמם לתמיד בקשר שלנו, כאילו אני נותרתי לה מימים ומאנשים שחלפו. והרי היינו שכנים, “רק” שכנים?

תמיד היו השכנים נהפכים לידידי נפשה, לחלק מחייה, חודרים לחייה בלי נימוסי ניכור “אירופיים”. היא לא יכלה להתבונן בהם רק כפי שמתבוננים ב״חזיונות החיים". גם הרוכלים והקבצנים הקבועים היו מין שכנים כאלה שמכאיבים לנפש. כמו בשיר של טאגורי על הרוכלים, יכלה לומר: “לַשָּׁוְא אֶזְעַק: לֹא יְדַעְתִּיכֶם, – – וּלְגָרְשָׁם לֹא אכַל – וַאֲנִי קוֹרֵא לָהֶם וְאוֹמֵר: קוּמוּ בּוֹאוּ אֶל בֵּיתִי כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ, קוּמוּ בּוֹאוּ!”

אולם כשרצתה להזהיר מפני העולם החיצון, זה שאין לו דבר עם פנימיות הנפש ועם הגרעין האמיתי של ה׳אני' היתה אומרת: אסור לאדם לראות את עצמו כמו שהשכנים רואים אותו! או: אל תיכנעי לשכנות שלי! (כשאלה ניסו להגדיר חובות ומעשים טובים.) ימים רבים היתה שרויה בחולשת הדעת ובנמיכות הרוח מפני בשר ודם:

בְּאִישׁוֹנָיו הַקָּרִים כְּמוֹ בִּרְאִי שָׁחֹר / אֶרְאֶה צְעִיפֵי הַמְּקֻמָּט, חִיּוּכִי הַנָּבוֹךְ…

(שבת וחול)

צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר / בְּלֶכְתִּי לֵץ מַפְטִיר לְעֻמְּתִי

(אני צפור מתה)

ולכן היתה חוזרת ומזכירה לעצמה ולאחרים: אל תשכחי שאת בת מלך! אל תשכחי שאת נסיכה! בשבּת הנפש כולם מלכים. גם חיים, בעלה, הוא מלך בשבי, ו״מְפִיבֹשֶת שֶנִכְנַס בְּעֶרֶב שַבָּת, בַדִּמְדּומִים" הוא נסיך זרוק, וגם אותו משורר מן השיר “ברשות הירח” “הוּא אֶחָד מצֶאֱצָאֵי הַמֶּלֶךְ”. “וְזֶה שֶׁבָּז לוֹ, הָיָה מְשָׁרֵת עַל כּוֹכָב אַחֵר”, כאשר מתעוררת בה גאוות המלכים העתיקה והקודרת. היא יוצאת אל בין הבריות מוקפת צבא מלכים ונסיכים, ואמת המידה שלה למעשיהם של אנשים היא “אַמַּת הַּמִּדָּה שֶל הַיָּם וְתִפְאַרְתוֹ”.

כשעבדה כמורה והיתה שבה אחר הצהריים, הרגישה כמו פועל יגע אחרי יום עבודה מפרך, ותמיד סיפרה איך כל בוקר בצאתה היו מפעמות בה המון אגדות, ובערב, כשחזרה, כבר היו לטיט. ואל מה התאוותה באותם ימים: להפסיק לעבוד בבית ספר לשנה ולהרוויח קצת כסף בכתיבה, בשביל לקנות דברים שהלב חומד לעתים: חרוזי שקדיה ורודים או לבנים, סוודר שלגי, מתנה תמהונית ליקרים, נסיעה לנופש… אפשר לחוש במרי לבה כשהיא כותבת ב״רשימות מורה": “היה מר לחשוב שדווקא לבעלות הרוח החופשית והעליזה שבהן, שדווקא לבעלות הדמיון החם, יהיה קשה ביותר בעוד שנה שנתיים. לא אחת מאלה יהיה לבה שותת דם מעלבון ומחנק.”

נמיכות הרוח וחולשת הדעת היו רק רעות חולות בתוך כלא גדול הרבה יותר, שבו נתון ה׳אני׳. “כל אחד שבוי בכלים שניתנו לו, בכוחות שניתנו לו,” היתה זלדה אומרת. “אפילו בעניין הסגנון אין לנו בחירה. לעתים קרובות מתעורר רצון לנפץ את הדיוקן שבנו ממך הידידים והרחוב והדברים שלך עצמך שאמרת וכתבת. כל אחד רוצה לחיות עוד אלף חיים ולכתוב בעוד אלף צורות.” ולכן ראתה את הימים שעבדה כצבעית, בנעוריה, כתקופה המאושרת ביותר בחייה. לזמן־מה הצליחה להגשים את חלומה לחיות חיים אחרים, עד שבאו וסיפרו לאמה.

לשכנה הרעה שלה, שצצה דווקא מתוך העולם החיצון של השכנים, “הַמְּהֻגָּן, הַזּוֹרֵחַ בְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים”, יש חשיבות גדולה, כי היא המנופפת

בִּדְגָלֶיהָ הָאֳדֻמִּים, הַקְּרוּעִים,/ כְּדֵי שֶׁאֵצֵא מֵעִגוּל יֵשׁוּתִי הַקָּסוּם

היא היא שצוֹוחת בצחוק פראי

“אַל תְּדַמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם כִּי טוּבְכֶם הוּא הַטּוּב הָאֲמִתִּי”, “הַתְּפִלָּה הָאֲמִתִּית”,

האדיבות האמיתית וכו', וברגעים קשים היתה זלדה עצמה מתריסה כנגדי באותה התרסה כבשיר: את חושבת שאת מכירה אותי כולי? שאין כבר שום הפתעות? את מתייחסת אלי כאל דבר שנחתם, נגמר. כאילו אמרתי את כל מה שהיה לי, ועכשיו תהיינה רק חזרות. זה כמו גזר דין מוות!

בכלל, כל הוצאת פסק דין היתה מקוממת אותה, בגלל סתימת הגולל על אפשרויות אחרות, מפתיעות. השופטים והשכנים, נציגי העולם האזרחי, נראו לה כחורצים משפט בלא לנחש איזה סוד גנוז. כיוון שנרעדה פעמים רבות ממבטים הרואים בלחייה את “קִמְטֵי הַתְּבוּסוֹת”, היתה דרושה לה

חִבָּה פְּשׁוּטָה מִשְׁיִית / בְּלִי פְּסַק דִּין עַל חַיַּי.

שנים רבות היתה צריכה, כפי שהביעה זאת, לחזור כל יום על בריאת העולם מחושך, ממצוקות של מחסור, של חולי במשפחתה, של שִגרת חיי יום־יום שאוכלת את הנפש הבוערת, של עמידה למראשות גוססים בגיל צעיר. אז, בשנות נעוריה, הכירה את קסמי המוות ונמשכה אליהם. לא כן בשנים האחרונות (על כך כתבה ב״צער הגוף"), כאשר המוות עמד מאחורי כותלנו, הס מלהזכיר את שמו; היא לא ביקשה בו גאולה מייסוריה.

תמיד היתה בה ציפייה רעננה, כמו לאהוּב – לזכות לנס של לידה רוחנית מחדש. ושמא לא רק רוחנית? ציפייה כזאת ודאי הצפינה עמוק עמוק בתוכה. סיפורי אהבה נסכו בה חיים כמו טל, היתה להם בת ברית, אמרה להם כן, כן, כן. גם ספרי רומאנים אהבה.

הלוואי שלא תאבד ׳חיבת הטל׳ בכל הדברים האלה שאני כותבת עליה.

השיר שכתבה על לוי נויפלד, נקרא תחילה בשם “השופטים”. זלדה אמרה, שכל הרמזים על כך שהוא רוצח, נראו לה כל כך לא חשובים – כגון שהעיניים שלו אדומות. “זה היה לי כמו דיבוק, לא יכולתי לחיות עד שכתבתי אותו. כשעוול כזה, שכל הידידים בגדו בו, פוגע בך, מסעיר אותך, מטלטל אותך, זה לא עוול לשני, אלא עוול לך עצמך…”

האומץ הרוחני שהוליד את השיר על לוי נויפלד ואת שיר השכנה הרעה, דר אצל זלדה בכפיפה אחת עם הפחד, שהכירה אותו היטב, לא התעלמה ממנו וגם שרה לו.

״רַכַּת לֵבָב שֶׁיּוֹצֵאת בִּמְחוֹלוֹת בְּתוֹךְ גֵּץ",

היו לה הרבה פחדים – כפי שיודעים אותם רק בעלי הדמיון הממריא. היו פחדי הילדה שנעזבה לבדה עם אמה בין ההרים, “הַלֵּב נִבְעַת וְאֵין דָּמָיו זָזִים”, מתוך אותה הבדידות שזיהתה בשירו של ביאליק “בעצם ילדותי יחידי הוצגתי” (היא אמרה על השיר בראיון אחד: הֲזה ישן או רחוק? כל ילד, כל אדם מרגיש בזה!), או הפחד החם, החושני, ב״נחל אכזב", או בשנות מלחמת העולם השנייה: “הַשְרִירִים חָרְקוּ מִפַּחַד”, “הַפַּחַד הַלֵּילִי, הָאָפֵל, שֶאֵין לוֹ חוֹפִים”, “כְּמוֹ טַלִּית שְחוֹרָה נָשַר מֵעָלֶיהָ הַפַּחַד”;

ואחרי חודש המצור בירושלים אמר אבא, ש״זלדה השחירה"…

היא הבינה את תהליכי הפחד אצל אלה שמאבדים עולמם בגללו:

אַךְ הַפְּחָדִים הַבִּלְתִּי נִרְאִים / שָׁלְחוּ בָּאֵשׁ רִקְמַת הַשַׁיָּכוּת

(בחיק עשבים בכה)

אך גם את תפקידו המרסן הבינה, והיתה לה טענה לאיש ציבור אחד על שאינו יודע פחד! לשאלה שנשאלה מהו השלום בעיניה, ענתה באומץ בהיר: השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן.

בשיר “נהר אחד זורם אל ים” מקופלים הכואבים כמו עוּבּרים בתוך משכית קטנה, עגולה. אי אפשר להימלט מקשרי הנפש עמהם כמו בשיר הרוכלים של טאגורי: “רַבִּים מֵהֶם יְדוּעִים לְאֶצְבְּעוֹתַי, רַבִּים – לְרֵיחַ אַפִּי, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יֵדָעֵם גַּם הַדָּם בְּתוֹךְ גִּידַי, וְרַבִּים יְדוּעִים לַחֲלוֹמוֹתַי בַּלֵּילוֹת…”

אבל הכל עדיין באיבו.

הגזירה של תהום רבה בין אני לאתה, בין איוב המתייסר לרעיו היושבים מנגד, לא נתנה לה מנוח מימי ילדותה ועד ימיה האחרונים בבית החולים. ישבו מולה שלוש נשים, והיא הביטה בהן ואמרה: כמו רעי איוב.

ב״נהר אחד זורם אל ים" היא מתחילה להקשיב ל״בְכִי הַמִּקְרִים".

מי שהלחין את “פנאי” כנעימת טאנגו בבית קפה ישן בטיילת, לא ידע כי בעיני זלדה

רַק לֵאלֹהִים יֵשׁ פְּנַאי

עָמֹק מִתְּהוֹם וּמֵרָקִיעַ

לְהַקְשִׁיב לִבְכִי הַמִּקְרִים.

(האיש שלבו פרח מתוק)

אני חשבתי כי בשיר “נהר אחד זורם אל ים” רצתה כאילו לכפר על הווייתה הגן־עדנית.

תמיד האמינה לכאב, עמדה לצידו של מי שמתאונן על מכאוב. בעצם ליל שבת, באישון לילה, שלחה אותי פעם במונית לשאול לשלומה של המשוררת רבקה אהרון, שאיש לא האמין למכאוביה. ואחר כך לא נותר לזלדה אלא לכתוב שיר “ורד בביקור אחרון”…

לא לכל בכי יכלה להקשיב. “למוסיקה פנטסטית שעלתה בלי קול מערבות הנפש הזרה, הכואבת״ (של תלמידתה) – כן; ל״משהו מוסיקלי עמוק, כמעט אהבה” שיש בין שתי נפשות; פגישה נוראה עם מישהו שקראה לו בשם “הייאוש”, נתכסתה לדבריה ב״דוק של מוסיקה“. ב״נהר אחד זורם אל ים” היה קטע שלא נכנס לספר, על אודות ישישה שלוחשת: “קַשְׁטִי אֶת צַוָּארִי בְּשֹׁהַם מִלּוֹת הַחִבָּה שֶׁלָּחַשׁ לָךְ תּכֹל הָעַיִן, וְאֶחְיֶהָ עוֹד יוֹם”. תכול העין היה האהבה.

ולכן כאשר בא פעם המשורר נוח שטרן לבקר את זלדה בבית הספר שבו עבדה, היא לא רצתה לראותו, כי באותו יום, כך סיפרה, רצתה לראות רק עיניים כחולות…אינני יודעת מה היה צבע עיניו של נוח שטרן. נדמה לי שמישהו אמר שהיו אפורות.

[ תמונה בקובץ 7 עמ' 22 במקור המודפס]

גם בייסורים הנוראים ביותר היה צריך להיות משהו מזכר השמים.

ואני לפעמים הייתי מנסה להכניס פנימה את החיים הדוביים, ומקריהם המעורטלים מכל יופי, שתדע, שתדע איך זה… אך היא התקצפה, כי די היה לה בכך שאפילו “רְסִיס מִצִָרָתּוֹ שֶׁל אִישׁ זָר” אינו נותן לה מנוח; אפילו קבצן קיטע שראתה בשוק, בילדותה. היא חשה כי מאז היטלר כולנו חיים באיזה רגש אשמה מפלצתי, שעושה את הכל לאי־ריאלי. בנעוריה הרגישה כי רגש אשמה זה אינו מניח לה להיות יפה, או אפילו להינשא. אבל בכל לבה שמחה על מי שידע ליהנות בשלמות ללא רגש אשמה; וזאת היתה בעיניה תכונה של בני הארץ.

הנעורים הקשים שבשיר “רע לי מתי אמות”:

לְתִקְווֹת הַשֶּׁמֶשׁ אָבוּז / וּלְהַבְטָחוֹת נִצָנִים

כל כך זקוקים למישהו שיקרא בקול גדול, בקול מלא, את זכותם לאושר, כפי שהיא עשתה למען הסובבים אותה, כאילו הכתה בכנפיים גדולות והריעה:

הִנָּךְ בִּרְשׁוּת הַפְּרִיחָה / אַל תַּעֲנִי לָמָּוֶת!

אני יכולה לראות בעיני כיצד עומדים עליה אביה ואמה וכל בני משפחתה לגונן עליה מפני העצבות:

בַּלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי / בָּאַתְנִי הַיְּלָלָה

אָבִי וְאִמִּי דּוֹדָתִי וְסָבִי / עוֹמְדִים סְבִיבִי – -

הרבי מלובאביטש שולח ברכה ל״חדוות החיים״ – “לשינוי מראית העולם על־ידי אספקלריא נוגה לאספקלריא טובה ומאירה דווקא! וכל המקרים הריהם ניסיונות”… והדוד, הרב חן ז״ל, “מקדש ואב ורֵע יקר שביקרים^”^ שיכול להבין אותה ב״חצי הרהוּר" הוא מבקש ממנה “יותר פנים שׂוֹחקות – לא לשוטט בעולמות התוהו”.

העצבות שלה היתה מלאת חיים. פעם סיפרה לי: כשהייתי צעירה ורצו להתחיל אתי (מלה שאני שונאת), היו שואלים אותי תמיד: למה את עצובה? וזה לא הטבע שלי!

לפעמים השיבה מלחמה שערה לעצבות. כך ב״רשימות מורה": “השמחה נראית בעיני דווקא עכשיו, בחשכה האיומה, כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאוד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי (המבוהלות מפחד המלחמה) שמחה שתשמור אותן מייאוש.” ועוד משם: “השמחה מצילה מהעינויים שמסביב, מן האכזריות שמקיצה גם בנו מתוך עצבות רעה.”

השמחה בפורים בביתה קיבלה את מלוא הכבוד והיקר. היא היתה יפה מאוד כשלבשה לכבוד השמחה חולצת קטיפה ירקרקה שאמי נתנה לה, וחוטי זהב שוזרו ברדיד עם שושנים, השושנים הנחוצות לקיומה; כמעט יום שלם ארכה הסעודה. רק המחול היה מופשט אצלה, כי לא היתה קלת־תנועה, אבל גם הוא לא נעדר. אלא שהיה פנימי, “בְּתוֹךְ גֵּץ” בהדלקת הנרות, או בלב המהומה, לפני ריבון הרוחות, “עַל גַּלֵּי הַשִּׂנְאָה כְּעַל אֶבֶן מְפֻלֶּמֶת / יָצָאתִי לְפָנָיו בְּמָחוֹל.” השמחה, השירה והמחול, והסיפורים שאהבה מאוד, סיפורי עם ואגדות, היו בעצם אושיות עולם מוצקות מאוד, עולם החסידות, שבניינו היה מורגש בה היטב. אם אמרה לא לפחוד מנפילות, כי גם גדולים שבגדולים עברו את זה, ידעתי מנין זה בא. כמו קנוקנות גפן דקות אך חזקות, השתרגו דימויים חוזרים אל תוך השירים ותמכום. פסוקי התהילים שנשזרו אל תוך השירים היו שלה, והיא היתה שלהם.

ועולמה שלה חדר אל בין פסוקי התנ״ך כפי שקרה לשושנה, השושנה ההכרחית תמיד, שהיא הריחה את ריחה בעליל, במקום שאולי לא היתה כלל, בפסוק ט׳ בפרק כ״ו במשלי. שם כתוב: חוֹחַ עָלָה בְּיָּד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים, וזלדה היתה בטוחה, אבל בטוחה ממש, שיש שם שושנה! כשם שהשיכור אינו יכול לכוון, מושיט יד לשושנה ופוגע בחוח – כך הכסיל מביא משל שאין בו מקום לנמשל.

וכאשר עוטפים את המת בפסוקים, פסוקי תהילים שבאות המתחילה את שמה, ספרו את מהותה ואורח חייה.

בְּהִתְקָרֵב עֶרֶב / אִמְּצָה אֶל לִבָּהּ הַשּׁוֹאֵג

פְּסוּקִים עַתִּיקִים עַד מְאֹד / שֶׁמּוֹצָאָם שְׁמֵימִי.

ואלה הפסוקים:

זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד

זַלְעָפָה אֲחַזַתְּנִי מֵרְשָׁעִים

זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי

זָכַרְתִּי בַּלַּיְלָה שִׁמְךָ ה'

(“נר נשמה” תהילים פרק קי״ט)

אל תדמו בנפשכם כי דתיותכם היא הדתיות האמיתית! אולי זאת היתה אומרת למי שהצטער על כי חברות מקיבוצים שאינם דתיים דווקא, הן ששכנעו את זלדה להוציא לאור את שיריה… ומה היתה אומרת לוּ קראה את הכותרת (ב״על המשמר") “קנאי מאה שערים מתעניינים בשירתה של זלדה” (ואחד ה׳קנאים׳ הללו הוא הרב צבי קפלן הנלבב, שעבד שנים רבות באנציקלופדיה של “מסדה” וכתב ספר על הרב קוק)?

“הדת היא אש”, אמרה.

וַאֲנִי כֻּלִּי יֵשׁוּת יוֹקֶדֶת / חָפְשִׁית, שְׂמֵחָה בֵּאלֹהִים

שֶׁהִשְׁלִיכָה מֵעָלֶיהָ בְּלוֹיֵי הַמֻּסְכָּמוֹת / וְלִבִּי שׁוּב רָחָב כְּאֶשֶׁד לָבָן

(פמוטות הכסף)

לעיתונאית אחת, שכינתה אותה “שומרת מסורת” היא כתבה: “איני רוצה בשום אופן שאופיע בתיאור כזה שלא אהוב עלי ושמתחמק מן העיקר. – – מותר להגיד דתית, אם כי מעשי וחיי לא מכסים את דרישות האמונה.”

הסיפור הראשון שכתבה זלדה היה ״במחשכים״ – נדפס בפעם הראשונה ב״ניב“, עיתון תלמידים, אייר תרצ״א, וכן לאחר מותה ב״מעריב”. וכך סיפרה: אתי למדה בחורה עיוורת, יצור מאיזה עולם אחר. שמחת החיים הכי גדולה ראיתי בה. היא היתה ממצרים. איזו גאווה ויופי! ואהבת חיים שונה לגמרי מאלה שבאו מרוסיה היתה בה. חיים כמו שהם. לא צריך מהפכות, לא צריך לחטט יותר מדי, הכל טוב, ההורים זה דבר גדול… היא סיפרה לי על “ילד עיוור שדרסו אותו, ילד גאון, ואני רציתי להראות שכמו שרואים את העיוורים זה לא כך, הכלי של העיניים פגום, אבל בנפש יש גם כן שמש, משקע מדורי דורות. אחרי שכתבתי את זה חשבתי שבגדתי בהם. כשאמרו שזה טוב, זה נראה לי עוד יותר כאילו מהייסורים שלהם אני עושה לי משהו. ושנים שנים לא כתבתי. לי זה היה ייאוש שלא יתואר. הייתי בת 15. לא יתואר איזו אשמה חשתי, כמו בגידה הכי נוראה… כמעט בכל כתיבה יש שמץ בגידה, גם בחברים, משהו מזה, על כל פנים אז זה היה מאוד חריף וברור, ממש הייתי קרובה לאיבוד לדעת.” הבחורה העיוורת שלמדה עם זלדה שמה “גבירה” והיא היתה ב״בית חינוך עיוורים הישן“, קולעת זרים ומנחשת בחלומה איך יהיה חתנה של חברתה. הוא איש ולא נער, אמרה בתחושה העמוקה של הסגינהור. מאז היתה לזלדה ברית ידידות עם העיוורים, אולי דווקא מפני שהשמש כה אהובה עליה, ישות חיה לה (כמו הירח והמזלות): “הַמְּחַנֵּךְ הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר הוּא הַשֶּׁמֶשׁ”, “הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנַ”ךְ”… וְ“אִישׁ שֶׁבְּעֵינָיו דַּעַת הַשֶּׁמֶשׁ”, הוא איש שלא צריך לפחוד מפניו. השמש האהובה כמו נתגלגלה בזהב שזלדה אהבה אותו כאילו היה איזו פלאנטה ולא מתכת יקרה. פעם, כאשר סירבתי לקבל ממנה טבעת שאביה נתן לאמה, אמרה לי: “אפילו אבק של זהב מכביד על החופש שלך…” אבל את עצמה ראתה בצבע כחול: “אתן הגבירות בלבן ובזהב,” אמרה לי ולידידתנו פנינה, “ואני בכחול שלי עומדת מן הצד.”

בגלל התמציות הגבוהות שלה היה חשוב לזלדה לספר סיפור. “לא אמנות צרופה, סיפורים על בשר ודם”, אמרה. כמה פעמים דימתה שהיא כותבת סיפור, וכמובן, ככל דבר שנגעה בו, נהפך לשיר.

הצורך בכתיבה היה בעיניה צורך בסיפור. היא אמרה על כך: “זהו צורך אנושי גדול מאוד, צורך בראשיתי. ראיתי ילד מבקש, מתחנן לסיפור כמו לסוכריה, לצעצוע, כמו לדבר הכי טוב, ובסך הכל אמו סיפרה: היה כלב שחור והיו לו רגליים שחורות, זנב שחור… הצורך לראות במלים מה שהוא כבר ראה בעיניים, או לחזור במלים על החושים, נשאר לי סוד גדול. ובכל פעם נדמה לי – אולי לא – אולי זה לא צורך עמוק, אולי זה לא ממש בראשיתי כמו החיים עצמם. והצורך של אנשים, בתקופת השואה, יותר מאשר לחיות, להשאיר סימן ממה שהיה, זה מראה עד כמה עמוק הצורך בכתיבה. ובשביל מי, למי?! – לעולם זר, עוין, אכזר, איום… הילד הזה והשואה הם שעוררו בי את תחושת הצורך הזה, אולי גם רגע של יופי כמו גשם ושמש, אבל זה עוד לא הכל.”

“הרבה פעמים זו הזמנה מבחוץ, למשל השיר “בתור הילדות פרי חדש” נכתב כשרבקה כצנלסון אמרה לי ׳למה שלא תכתבי על איך שבאתם ארצה׳. או “שירי בית החולים”, פרופ׳ גוטסמן אמר לי: ׳עברת עינויים כאלה, למה שלא תכתבי על זה?”׳

דיברנו על אנשים בחוסר הכרה: “אני חושבת שבפנים הם נשארים שלמים, רק נמאס להם, הם עייפים מלתרגם את עצמם לאנשים אחרים. זה כוחה של השירה: אדם מחליט שהוא לא רוצה לתרגם את עצמו מתוך איזה חופש. השירה באיזה מובן היא חופש, כי אדם תמיד צריך להסביר את עצמו, כי האנשים דורשים הסבר. אני זוכרת שפעם בכיתי בחתונה. זה היה שישה חודשים אחרי מותו של חיים, ושם היתה כל המשפחה ובכיתי מאוד. ניגשה אלי אשה אחת ושאלה אותי: כמה זמן שהוא כבר איננו? – שישה חודשים. – שישה חודשים כבר לא בוכים. זה באופן מאוד מגושם. אבל ככה זה בדרך כלל. אולי עברת פה איזה גבול…” אי אפשר שלא להיזכר פה ב״בכי משונה":

עַד מָתַי יִתְאַבֵּל זֶה?

אָמַר הַשָּׁכֵן,

אֶת חַיֵּינוּ מַשְׁחִית בְּכִי מְשֻׁנֶּה.

בימים הנוראים לאחר מותו של חיים היה איזה צחוק מוזר, פצוע, תוקף אותה הרבה, כמו עיטוש מוגזם, והצחוק היה מתחלף בסופו לבכי משונה. היא ניסתה לצאת לטייל, שהרי “בלי בידור נובל הקדוש שבנפש”, ואת המלה ׳בידור׳ אמרה בתום־לב, בלא להתכוון לבידור שתפח מאז לממדים, שלא יכלה לשערם. “צריך לצאת מדי פעם לעולם, לים, לגן.” גן החיות היה מקום הטיולים האהוב עלינו. הציפור בכלוב בשיר הסנדלר מסמלת אושר, מסמלת חירות, והטבע בזעיר אנפין שבגן החיות המשיל עצמו לארץ רחוקה או לכמה ארצות רחוקות.

כָּל מָה שֶׁרָצִיתִי לִפְעֹל

וְלֹא פָּעַלְתִּי

כָּל מָה שֶׁרָצִיתִי לִרְאוֹת

וְלֹא רָאִיתִי

כָּל מָה שֶׁרָצִיתִי לִחְיוֹת

וְלֹא חָיִיתִי

(שכני הסנדלר)

אבל מאוחר יותר הרגישה כי “הכאב עד לפני ולפנים והרגשת אי הקיום מבחינת המחוזות הרוחניים והרגשיים שאינם באים להגשמה, הנו כנראה עצם הקיום, ואולי אפילו עצם הקיום הרוחני.” היו שנים שעיניה היו מצטעפות בדוק של דמעות כאשר דיברו על מסעות לארצות רחוקות, כאשר הוזכרה המלה מסע. השנים כרסמו את כברת ארץ הטיולים שלה, עד שנצטמצמה במספר פסיעות מסביב לבית, וכבר היתה בה גאווה של השלמה, והיא חשבה על הזרות והקור בלי ידידים ומשפחה בנכר, ואפילו הסתייגה לפעמים מהנסיעות.

לפני שנים רבות משכה אותי אל גן החיות לספר שם על המסע לספרד. לפעמים היינו הולכות לחוג שם. היא היתה הולכת לשם לשאוב כוח ליקיריה (כך כתבה בגרסה קדומה של השיר על גן החיות) ואחרי מותו של חיים – כדי לכסות את האין ב״צִפֳּרִים שֶׁבָּאוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם / וּבִנְחָשִׁים". אחר כך סר חינו של גן החיות, ולא רצתה עוד ללכת לשם. בסוף השיר על גן החיות מופיע פתאום בהקשר מיסתורי “הָאִישׁ הַחוֹלֶה שֶׁפָּגַשְׁתִּי עַל שְׂפַת הַיָּם בְּיוֹם עֲרָפֶל, וַאֲשֶׁר נְשָׁרִים לֹא יִגְּעוּ בַּשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר נָגְעָה בָּהֶם רוּחוֹ”. זהו שריד מקטע ארוך מאוד שהושמט בשיר “מול הים” (נדפס ב״דבר הפועלת״, שנה כ״ז, נוב׳ 61), קטע המתאר טיול על שפת הים של חולים מבית החולים לחולי נפש בבת־ים בלוויית השומר שלהם:

"הַיּוֹם מוֹלִיךְ שׁוֹמֵר גְּבַרְתָּן שַׁיָרָה שֶׁל אוֹבְדֵי

תִּקְוָה לִמְצֹא נִחוּמִים מֵהַתְּהוֹם הָאַכְזָר, לְחַבֵּק נַחְשׁוֹל

טוֹרֵף. הַיּוֹם צוֹעֶדֶת בָּעֲרָפֶל שַׁיֶּרֶת אוּדִים עֲשֵׁנִים לְתַקֵּן

אֶת פְּגִימוֹת חַיֵּיהֶם, לְהָקִים הֲרִיסוֹת מִן הַטַּחַב וּמִן הָרִיק.

הַיּוֹם הָרוּחַ רָשַׁם עַל מַיִם וְעַל חוֹל וְעַל אֹפֶק מָחוּק: הֶבֶל

הֲבָלִים הַכֹּל הֲבֵל. וְאֵיךְ זֶה צָמְחָה מִן הַחוֹל חֲבַצֶּלֶת

הַשָּׁרוֹן, חֲבַצֶּלֶת שִׁיר הַשִּׁירִים, חֲבַצֶּלֶת הָאַהֲבָה?"

אחד ממאורעות נפשה הגדולים אירע לה נוכח הים בהיותה בת 17. בת דודתה, דבורה הילמן המנוחה, הביאה אותה למרפסת הקאזינו בתל־אביב, והשאירה אותה שם לבדה זמן ארוך מאוד (ואולי נדמה לה כזמן ארוך), והלכה לענייניה. היא לא יכלה לספר במלים את החוויה העל־חושית שהתנסתה בה. בשיר “מול הים” יש אולי איזה הד לכך. נסיעות נפש כאלה “לַמַּרְהִיב, לֶעָמֹק, לַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי” היו לה גם בילדות, כאשר חשה בכל הווייתה את קרבת האל הנעלם ב״לַיְלָה אֵינְסוֹפִי שֶׁנָּטַל מִן הַנְּשָׁמָה אֶת תַּאֲוַת הַקִּנְיָן". כיוון שנועדה לנסיעות נפש כאלה, לא היה לה צורך במסעות אחרים, גם אם לא ידעה זאת בנעוריה. עם השנים גדלה מאוד יכולתה לחוש בגינה קטנטונת את גן העדן, לראות יקום שלם בעציץ קטן – הלא מאז ומתמיד אהבה להתבונן בעלים, ופעם כתבה לי על איזה צמח, שספרה בו שמונה מיני עלים…

אני הייתי איש המסעות הקורא החוצה. לבסוף, כשנצטמצמה כברת הטיולים, כבר הלכנו לרחוב השני כמו למרחקים, ועל הטיול שלנו כתבה שיר “בשני חלקי תבל”.

“עיר המרחקים הטמירה” שעליה חלמה זלדה, הופיעה כמעט תמיד בשרבוטי העט שלה עם חתול ועם ציפור יהודיה, כזו שבציורי הכתובות, ואיכשהו נסתבר, שהעיר הזאת היא תמיד ירושלים בגלגולים שונים. הציור היה לה משאת נפש כמעט כמו עיר המרחקים. ימים רבים מאוד היתה חוזרת ושואלת את כל ידידיה אולי הם יודעים מישהו שאתו יחד תוכל לצייר; תהיה מאושרת לעסוק בציור “לא בשביל להיות ציירת, בשביל להיות אני” היה לה גם חלום לעבוד יחד עם עוד מישהו – ללכת לבית הנכים ולהעלות על הכתב את ה״דראמות העשנות", או להקליט סיפורי קבצנים, או לחבר אגדות יחדיו, כי חשבה שאחרי זה כל אחד יחזור רענן יותר למעיין היחיד שלו. חיים היה משתתף אתה בהפלגות הדמיון, כאשר האחד מתחיל והשני ממשיך ומפליג לאין קץ.

[ תמונה בקובץ 11, עמ' 26 במקור המודפס: עמוד מתוך ספר של מיאקובסקי שבו רשמה זלדה את הערותיה]

בילדותי קראתי לשיר “נהר אחד זורם אל ים” בשם “הפילוסופיה הצבעונית”, בגלל דימוייו הססגוניים והשורות הארוכות שנראו לי כנינוחות בסיפוריות שלהן. לבטי הנפש שלא הבנתי היו פילוסופיה… (ואולי חשתי כבר אז בזיקה הפילוסופית העמוקה שלה.) “נהר אחד זורם אל ים” עודנו שרוי בשלב מעבר מרשימה־סיפור לשיר. נראה כי עכשיו היתה דרושה לה דוגמת שירה אחרת, משהו שיחדד את הדימויים או את הלשון – מודרני, מבריק, שיוביל בבטחה את שירתה המתהווה. לפעמים באה תגלית רעננה בשעה כזו.

נראה כי לזלדה אירע דבר עם שירי מיאקובסקי. ב־1950 יצא מבחר שירים בתרגומו של פן (הוצאת ספרית הפועלים). כמו ב״יבגני אונייגין" מתפענחת נשמת הקורא בספר ב״שְׁתִי וָעֵרֶב, בְּמִלָּה / אוֹ בְּסִימָן שֶׁל שְׁאֵלָה". הספר הומה סימנים והערות כמו יומן שירי. מסתבר כי מיאקובסקי היה לפה לאירועים קשים מנשוא, שלא עצרה כוח לתת להם ביטוי בעצמה. היתה כאילו איזו הבנה ביניהם, אולי בגלל מוצאם מרוסיה, או בגלל השנים הראשונות של המהפכה, שהיו ביסוד חוויות הילדות הקשות של זלדה.

כארבעים וכמה עמודים בספר זה מסומנים בכתב ידה. לפעמים היא מזדהה אתו כשהוא כותב מלב מורתח ורגיש לסבל (הוא היחיד שהגיב ב־1916 על זוועות מלחמת העולם הראשונה). ידידותו עם השמש והכוכבים קרובה ללבה, ובאיזו דרך מוזרה, מיוחדת, שמזכירה כמעט את “קתרינה מולודיצה” הניגון שנשבה, היא מסיבה את דבריו על אישים שונים, אל סבה או סבתה, בוודאי בגלל זכר הפוגרום בבית סבה בשנות מלחמת האזרחים (בעת הפוגרום, כך סיפרה, הסתתרו בבית חולים אצל ידיד, רופא רוסי, שהיה קורא לה מיה פרייטלניצה, המכּרה שלי…).

נראה שמיאקובסקי עשה בשבילה איזו קפיצת דרך, פילס דרך למלים. העברית ה״שלונסקאית“, שממנה אימצה לה את ה״בוהו” ששימש אותה לרוב (בלי התוהו), חלחלה אליה דרך התרגומים של פן. לא זכור לי שהזכירה את מיאקובסקי בין המשוררים המשפיעים או האהובים עליה. אולי היתה זו פגישת סתר, ברגע שעמדה בצומת של דרכה השירית, פגישה עם סערת הנפש, כפי שיעידו הסימונים וההערות. את מי לא מצאה כאן, אפילו את הקבצן הקיטע שלה:

לְשָרִיד קְצוּץ רַגְלַיִם

(מלחמה ושלום)

כַּלְבּוֹן – יְדוּעַ שְחִין וּשְכוֹל

מִקְּרָבַי מוּכָן אֲני כָבֵד לִזְרֹק לוֹ. לֹא אִכְפַּת

לִי יַקִירִי, אֱכֹל!

וְהִנֵּה רוּסְיָה – לֹא קַבְּצָן בִּבְלוֹאָיו

(על זה)

(150.000.000)

את פגיעוּתה: ״שְׁאֵלָה מִמִּין זֶה – כְּעַל פֶּצַע, הַמֶּלַח". שירה של זלדה “אל תשליכני מלפניך” נכתב על “שאלה ממין זה”, שנים רבות לאחר הקריאה בספרו של מיאקובסקי. כשנשארה לבדה נשאלה: אז מה מחזיק אותך עכשיו בחיים? ועל כך כתבה: “הִיא גָּחֲנָה אֶל נַפְשִׁי / לִנְגֹּעַ בִַּבְּכִי שֶׁבִּגְרוֹנִי / שׁוֹכֵן עַד / נְגִיעָתָהּ עוֹשָׂה בִּי / קְרָעִים קְרָעִים.” אבל בייחוד רבות השורות שלצידן רשמה: סבא, סבתה (רק עם ה״א בסוף), על דודי, בחדר של סבא, בחדר של סבתה.

למשל ״אבא״ בצד השורה: ״לִרְשׁוּתִי וְלִרְשׁוּתְךָ עוֹמֵד הַנֵּצַח / מָה אִכְפַּת אִם נְבַלֶּה שָׁעוֹת מִסְפָּר?!"

״בחדר של סבא״: ״וּפַחַד לִפסֹעַ – הִנֵּה הִיא / הַתְּהוֹם, / הַתְּהוֹם, / שֶׁהִזְנִיקָה דּוֹרוֹת סִבְלְנוּ". הנה כך פגשה זלדה במיאקובסקי בתקופה שבה חיפשה את דרכה, ביקשה לקרוע חלונות לשירה במחנק, התדפקה על דלתות הידידות.

הייתי באה אל זלדה, והיא עם לבה הצמא לחג היתה עושה לנו משתה ליום תמים, לא פחות. אני הייתי מביאה הרבה שירים, והיא היתה אומרת שירים. היא פיזרה אז את מתנות שיריה ששטו “בחלל האוויר כמו אבקנים זהובים” (כביטויו של לורקה) ולא אכפת היה לה כלל. פעם ליוותה אותי עד לירידה של “ביקור חולים”, שם בערך היה קו הרוחב המבדיל בין השכונות הצפוניות שבהן התנהלו חייה, לבין השכונות הדרומיות, האחרות. ליד הגדר של “ביקור חולים”, כאילו רצתה לספר סוף סוף סוד ששמרה, אמרה לי כמה שירים, ואני רשמתי אותם בעיפרון שמצאתי בתוך איזה מחברת. אני זוכרת שהיה שם השיר “לו היו”, שבו הקסים אותי החג שהמציאה, “חג אורות הבדידות” והמסווה של כושית זקנה וכן “נר של שבת” עם רכת הלבב היוצאת במחולות בתוך גץ, ו״האיש שלבו פרח מתוק" עם פנאי של יה פורח ורך ואולי שירים שאינני זוכרת. זאת הפעם הראשונה שרשמתי שירים אלה. הייתי מביאה אליה אנשים כמו לשכיית חמדה גנוזה שיש לי באותו רחוב וכדי להביא אליה את העולם. פעם הבאתי אליה את דוד פרלוב, שעשה אז סרט על ירושלים. היה לה יום כביסה, אבל היא רצתה מאוד להראות לנו את “איש העצים”, שהיה מוכר עצים להסקה וגר במרתף בשכונת הבוכרים. בעיניה נראה כנביא קדמון. הלכנו אתה. בסופו של דבר היא שנכנסה לסרט ולא איש העצים. ופעם הבאתי אליה את יונה (וולך). ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את “משירי הילדות” ועוד שירים. יונה היתה מופתעת, אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה “יהי אור!” היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מיד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה.

משוררת צעירה שעוד לא פִּרסמה ספר, מושיטה יד בבטחה ובתוקף למשוררת בוגרת ממנה. הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות ה׳סבּל׳ של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת הכתיבה, אף על פי שאינני אוהבת לנגוע במכונות ואפילו לא במכונת כתיבה. יונה צירפה פתק למכונה בזו הלשון:

עזקה חביבתי

תודה תודה שהבאת אותי למקום הנפלא ולאשה הנפלאה ואלייך.

עכשיו המכונה:

(כאן באים ארבעה סעיפים המסבירים את השימוש במכונה בלשון כמעט תנ״כית) והפתק מסתיים במלים:

אנא – עשי העתקים כפולים ומסרי גם לי הדברים היפים הללו. התייחסי למכונה באהבה יותר מעצבנות.

יונה וולך.

זה היה פתק היסטורי.

קראנו יחד פעם או פעמיים את צרור השירים הראשון, ויונה העירה את הערותיה. בייחוד זכורה לי הערה אחת, אופיינית לה: בשיר “יש כי אראה את עצמי” היתה שורה “האני מתעלף” או משהו מעין זה, ויונה כתבה לידה לאמור: יש לעשות משהו להעיר האני מעלפונו!

זלדה ידעה להיעלב מאין כמוה; העלבונות כמו הושחזו עד דק במגע עם נשמתה ונקבו אותה בחודם, וכמו הפחדים גם הם תפחו וצמחו לפעמים צמיחה טרופית על קרקע הדמיון. היא לא אמרה דבר כשראתה את ההערה, ובמקומה של השורה האמורה באו השורות הבאות:

אָז תִּתְנֵנִי טֶרֶף לְלַעֲגָם

(לְהָעִיר אֶת הָאֲנִי מֵעֶלְפוֹנוֹ)

בחלוף הזמן יונה הרחיקה יותר ויותר אל “הצד האחר” של החיים. לפני שנים אחדות, לאחר שנפגשו שוב זלדה ויונה, והפעם רק פגישת עיניים, כתבה זלדה בעקבות זאת את השיר “שני יסודות”. היסודות הזרים זה לזה הם השלהבת והברוש. בעוד שבעבר, ככתוב בשירים ישנים יותר, היתה לה קרבה אל האש, שהיא “לַעַג פְּלָאִים לֶעָפָר” (“נר של שבת”), מפני שחייה גם הם “אִי הֲבָנָה שֶל עָפָר” (“לו היו”), הרי כעת ברור שהיסוד שלה הוא הברוש הנטוע באדמה. פגישתן של המשוררות שתחילתה כה מופלאה, באה אל קיצה המוחלט עם שירה של יונה “תפילין”. נראה שזלדה חשה, כי משוררים יכולים להחיות ולהמית האחד את שירתו של השני, וביונה נתקיימו שני הדברים.

אבל “מצווה לספר הכל”, כפי שכתבה יונה בשיר האוהב שלה לאמה “לא רצינו”.

כשיצא “פנאי” שלחה זלדה ליונה ספר עם הקדשה: “ליונה מלאך האש” ויונה כתבה לה מכתב ש״לֵב אֲבִיבוֹ עוֹדוֹ אוֹר" עד היום הזה:

לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב 20.9.67

ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך.

רק היום הצלחתי לקראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר. היום עצרתי לשיתוק כמו עברתי דרך אוויר שלפתע נקבע לו משקל מסוים. ואף על פי כן משגמרתי לשיר האחרון תפסני שיתוק בגרוני השמאלי. וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים.

את מעמידה עולם זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. והעולם זה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודיה

והספר הזה מביא למעשים ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה בכבוד ובהערצה

יונה.

משורר אינו יכול “להתגלות” על־ידי אדם אחד. החמדנות הילדותית מציירת לעצמה מגלי כוכבים. אבל משורר אינו צומח בחלל, ויש לו מגלים בכל תקופות התפתחותו. רבדים רבדים של משפיעים, מעודדים. אחת הדעות שיש להפריכה היא, כי את זלדה, יצור שלא מן העולם הזה, היה צריך לשכנע להוציא לאור את שיריה, ונהפוך הוא. זלדה רצתה מאוד להדפיס את שיריה (אולי היססה מעט בראשית דרכה).

היו שירים שנלחמתי עליהם עם זלדה ולא רציתי לוותר עליהם. השירות הגדולות כ״בבית חינוך עיוורים הישן" ו״השכנה הרעה" היו בעיניה רשימות או סיפורים שלא הצליחה למסור בהם את מה שרצתה. היא כתבה אותן בגרסות רבות מאוד, כיוון שלא מצאה עדיין את הביטוי ההולם. אני הייתי מעתיקה בשבילה את החלקים הטובים שבכל גרסה, ואז היא היתה ׳עושה׳ את השיר. לפעמים היתה כבר עפה הרחק מהדחיפה. בייחוד נתארכו הדברים עם “השכנה הרעה”. בכל פעם נתגלו גרסות חדשות וקשיים חדשים. היא היתה כבר מוכנה לוותר עליה, אבל אותי היא הרהיבה מרגע שראיתיה, ואני התעקשתי עליה. בכל יום, כשהיה חיים חוזר מהעבודה, היה מוצא אותנו דנות ב״שכנה הרעה", היה מתיישב לשולחן ללגום כוסית עראק עם דג מלוח ואומר בתימהון מבודח: “עוד לא גמרתן עם השכנה הזאת? שוב השכנה הזאת?” אפשר היה לחוש עד כמה שבע את מעלליה של השכנה הזאת.

חיוך פיקח, נחמד כזה, היה חיים מחייך כשזלדה אמרה לו שדיברה עם שושנה בת־דודתה.

– שוב דיברתם על טולסטוי? זלדה לא נלאתה מלדבר על טולסטוי, בייחוד על “מלחמה ושלום”, כאילו היו גיבוריו בני משפחתה, וכל עיסוקיהם – חלק מחייה.

“השכנה הרעה” שאבה אליה כמה שירים ישנים, למשל השיר הבא, שנדפס ב״ידיעות אחרונות" בכתב יד: כְּשֶׁגַּנַּי הַפּוֹרְחִים / קָמְלוּ בַּחֲטָף / כְּשְׁלִבִּי הֻרְעַל / וְרָאשִׁי שַׁח / כְּשֶׁלֹּא נוֹתַר בִּי / שָׂרִיד / מִן הָאֹמֶץ הַהוּא / הַיָּפֶה / מִן הָאֹמֶץ הַהוּא / הַגֵּאָה הָפְכוּ אוֹתָן תְּפִלּוֹת / עֲיֵפוֹת וּקְשִׁישׁוֹת / לִבָשׇׂר מִבְּשָׂרִי.

חלקיו של השיר הזה פוזרו על פני ״השכנה הרעה״ כאילו שימשו לה מזון והיא בלעה אותם. ואילו בשיר “התופרת” נותר ממנו רק גרעינו. זה היה שיר ארוך למדי, ונותר ממנו רק החלק האמצעי.

היו הרבה שירים שלא נכנסו לספר. קנה המידה של זלדה היה האם זה ׳זר׳ או ׳מקושט'. נדמה לי שברמיזה לעבר ה׳זר׳ או ה׳מקושט׳ שוכנעה על־ידי ידידנו להשמיט את המלה “שירי” במחזור השירים האחרון שלה “שירי בית החולים” ולהשאיר רק את המלים “בבית החולים”. והרי ה׳משירי׳ שלה הוא עתיק בדמה כמו אצל גולי בבל, ששוביהם אומרים להם: שירו לנו משירי ציון.

כשיצא הספר יצאה לקראתו מיד, לקדם את פניו, רשימתו של מאיר ויזלטיר “יפעתה של זלדה” (“הארץ”). שם היה המשפט הבא: “שירי זלדה אחוזים דיבוק חרישי ומקסים של חיים, חיים שואפי־חופש של עושר, המסרבים לאבד מצורתם ההיולית”. במשפט הזה כאילו התווה מאיר קו מקיף ונוגע סביב סביב בשלשלת הרכסים של חייה: “חזון הרחבות והפאר” שלה (שלא התכוון לרווחה כלכלית), נאמנותה לבראשיתי, האופן שבו באה אהבת החיים שלה לידי גילוי. אני זוכרת גם שמאיר הביא לזלדה, כשבא לבקרה עם יונה, זר נפלא של ציפורנים לבנות. והיה גם מכתבו של אברמסקי: “אחותנו את היית לאלפי גיצים שעפו ממעמקים, ממעמקים, לכל עבר, ומשלך אני רואה בהרבה שירים עבריים.”

אבל זלדה הרגישה כי קודם היתה “כמו רוח בשדה” שנושב ונעלם, ועכשיו יש מחיר לדמעותיה. כאילו יצאה “מִמַּעְגַּל הַקֶּצֶב הַקּוֹסְמִי וְנִכְנְסָה לְמַעְגַּל הַקֶּצֶב הַשּׁוּקִי.” דומה שנשתררה איזו בדידות חדשה, נוסף על הבדידות התמידית.

גם כשיצא ספרה השלישי או (אולי) הרביעי, אמרה לי שהתפללה בעומק לבה שיגידו לה עליו דברים קשים, אם כי גם חרדה. זה היה לה חשוב כדי להרגיש יותר את “קרבת אלוהים”. אלה המקרבים אותה לאלוהים טובים אליה, והמרחיקים אותה מן הרוחניות רעים אליה. לפעמים, כך אמרה, אני מרגישה שאלה שמתמוגגים ממני בעצם שונאים אותי קצת. ה׳מתמוגגים׳ בגלגול אחר היו אדישים ומתחסדים, אלה שבשבילם היא היתה פעם ציפור מתה.

כשסיפרה לי פעם על תפילת בתו של הבעש״ט “אלוהים תן לנו להבין את הטוב שאתה נותן לנו”, היא לא ידעה כי עתה הולכת וקרבה אליה בחיל גדול המתנה שכה שאלה נפשה – הידידות. כי לא עידן הבדידות עמד לפתחה, אלא עידן הידידות.

הידידות בשבילה היתה מעיין מים חיים, כלי בדולח זך, ניצוץ חי בלי כל פניות, ציפור זהב, ציפור גן עדן. רק לא להפוך את הידידות ל״עובדת סוציאלית". עליה להיות חופשית ודוברת אמת. הצורך שלה לעבוד יחד, לעשות משהו יחד, שנראה לכאורה כה ממשי, הוא בעצם אותו צורך בידידות פלאית עם השושנה, וחציית הקווים מעולם אחד לשני:

יַחַד נְפַּיֵּט פִּיּוּטִים בְּאַרְמוֹן הַמֹּר / שֶׁבְּלֵב הָאַין / יַחַד נַחֲלֹם.

במכתב לאנדה עמיר, שנדפס ב״דבר" לפני כמה חודשים, כתבה זלדה ש״קשה לשאת את העפר בידידות האנושית". לפעמים התנגשנו בשל כך. “אי הבנה של עפר” היתה בה. אין זאת כי אני ראיתי את העפר בעיניים אחרות, גם משכתי אליו לפעמים, היה לי חשוב לחוש בו, וגם חסרתי אותו לפעמים.

חידה לי הצמא האדיר שלה לידידות. איך “נַפְשָׁהּ הַקּוֹרֵאת לְאַהֲבָה בִּישִׁימוֹן / נָטְעָה עַל אָבָק שֶׁל יְדִידוּת (שֶׁשְּׁמוֹ לְחִיצַת יָד) יַעַר אַדִּיר שֶׁל אֹשֶׁר”. קסומה, הוזה וצמאה, אבל לא עזובה. ואיך לא איבדה את תחומה, את העיגול של פנימיות נפשה עם הכוחות הגדולים הרואים ושומעים. אכן, אלה היו הכוחות הגדולים! הם שבראו מקום ומדרך רגל גם למי שלא היה לו מקום אחר. אבל לא רק ידידות של מצוקות פרחה בגן הזה, אפילו רעותיה מהסמינר, סמינר “מזרחי”, נערות משכבר הימים, היו ידידות נעורים, ואפשר היה לחוש בנעורים מעבר לכתפן, משקיפים ומתערבים בשיחה, ונוסכים עירנות מיוחדת. והיו הנערות החדשות, שגרו בבית, והיא ניסתה להצמיחן ולהפריחן ככל יכולתה.

ואביר הידידות היה שם, כך הכתירה אותו ואת חברו – אבירי הידידות. כאשר סר מר המוות, הוא רצה לקחת אותה על סוסו ולהימלט משם לבל ישיג אותה, יכולתי לראות שזו היתה כוונתו. הוא היה גם מנגן לה בכינורו, ולכל מעשיו היה גון הטל של חיבתו, עד שאפשר היה לפחוד קצת פחות ולצפות שחיבתו תביא לה את שיקוי הפלא.

וכמו שהעזה לחזות ב״בכי משונה", שיריה בישלו לה מרק והביאו רופא וישבו על מיטתה כאשר קרבו ימיה למות. הידידות הקיפה אותה מכל צד ובאה אליה דרך הבית, דרך הרחוב ודרך השירים. ידידותה עם אנשים היא שניפצה “את הזכוכית הדקה המבדילה את האני שלה מן האני של העולם”, כי כל חייה רצתה לפרוץ מכלא ארמונה “ולצאת לעולם ולהתערב בזרם היקום”. ואפילו לגלגה על עצמה שבאופן רוחני, היא המסוחררת, העוברת בקושי ברחוב, רוצה תמיד להתערב “בשוק, בין החנוונים, ובשמים בין הכוכבים”…

שאלה אחת הציקה לה תמיד – האם אנשים אוהבים בה את האהבה שהיא אוהבת אותם, וברגע של פקפוק ביחסה אליהם יהיו מוכנים להשליך אותה? אולי לא אותה אלא את אהבתה אותם הם רוצים? את נתת לי את עצמי, אמרה לה בחורה אחת – ופתאום ראיתי בבהירות איך במותה מתבהר הכתוב בדיו לבנה ומצטיירת תכלית חייה ותכלית מותה – לתת לאנשים את עצמם, שהיא תכלית המשוררים, והיא עשתה זאת באהבתה – לא ויתרה על בן־אדם גם אם היה עייף ומכוער ו״מעורר בהו", כאילו שמעה תחינה אילמת:

אל תתייאשי ממני אל תוותרי עלי

אבל לא קניתי לי שמלת קיץ מלאה דמיון, כפי ששאלה וביקשה להרבות חן.

הוי אביב והוי קיץ שלא היה, קיץ מלא קסמים שלא היה

ואנחנו נותנים יד זה לזה, אולי נחבר יחד את הווייתה שמלא אותה האוויר, אף על פי שביתה כבר נפוץ לכל עבר.

[תמונה בקובץ 16 עמ' 31 במקור המודפס]

[תמונה בקובץ 17 עמ' 32 במקור המודפס]