אגרת מאתים וארבע עשרה    🔗

יום א' ט“ו כסלו 14 נאָיאָבר 1882, תרמ”ג.

[להזק"ן]

ידידי זאב ערבות, רכוּבו בערבות!

אכן אתה אל מסתתר! שבות בענן לך מעבור מלה. ביד מלאכיך הפקדנו לעתים רחוקות, תשפות שלום לנו ופניך אינם הולכים וקולך לא תשמע אתנו. ומי יתן ידעתי ואבוא עד תכונתך: אם אל רחום וחנון אתה המחריש באהבתו או אל קנוא ונוטר ובחרות אפּך תסתיר פניך ממנו ותודיענו את תנואתך.

עולמי עולם הפוך הוא. החרף הוא לי עת הקציר ובקיץ המלאכה לי עצורה ואֹכל מן הממגורה. גנצבורג שב ובני ביתו אתו ואני זה כחדש ימים עוסק עם בניו ושכר טוב נתן לי בעמלי. ביום החמישי העבר הראו לי נדיבי עמנו בזה אות לטובה כי גם כבודי חדש עמהם. נועצו לב יחדו ליסד אגודת חובבי שפת עבר וספרתה ויהי בהכנסם לישיבה ביום ההוא בערב ויבחרו שבעת אנשים לפקח לפי שעה על הדבר הזה ליסדו ולשכללו ויעמדו למנין ויצא הבאַראָן גנצבורג בעשרים וארבע דעות (כל הנאספים היו עשרים וששה) ואני – בעשרים ושלש. בכלל לא הייתי מתאונן על מעמדי, אלו היה כחי עתה ככחי אז. בימי הקיץ רפּאתי את קבתי במים מרים שונים, והוקל לי מעט במשך חמשה שבועות. אז חדש בקרבי גם רוח נכון וכתבתי הרבה והעבודה לא קשתה עלי עד שכל מה שכתבתי כתבתי בהשבעת הקולמוס, ועתה – מחלתי תשוב תתפלא כי, בלילות תדד שנתי מעיני וביום תנומה תעופפני, והנני כאיש נדהם וכגבר אשר תושיה נדחה ממנו.

האנשים אשר שמו בשנה העברה צניף משוררים בראשי שבו להטפל בי. אם מקבל אתה את המליץ ראֹה ראית כי שבו לדבר בדבר הוצאת ספרי. והמדפיס אשר בזה בא ויקח מאתי שיר קטן אחד וידפיסהו לדוגמא, למען יתנו את המלאכה על ידו. הנה השיר הזה סגור בזה לעיניך, לפי שאין לבי להדפיסו בקבוצת שירי ולהשאירו לאחר מותי. אבל עד כה לא דברו אתי דבר, וחמסי על שפלות ידיהם ישיאני לקצוף עליהם ולגער בם בבואם לקחת את ספרי להדפיסם, כי קצרה נפשי בעצלותם והטוב אשר הם אומרים להיטיב עמדי אבד חנו בעיני ונגרע מערכו.

יום ד' 17 נאָיאבר.

לא הספיקה לי השעה לכלות מכתבי ולשלחו אליך והנה קבלתי מודעה מאת מוציאַי לאור כי נועדו לבוא אלי ביום השלישי, ואחשוֹך לדבר בך עד בואם. ובין כה בלי ספק גנב אליך דבר (כי היפלא מאל מסתתר דבר?) כי כותב אנכי אליך ובא ליסרך בתוכחות על עון ותקדמני במכתבך. ועתה לך הצדקה ולי בשת הפנים, והנני שב ונחם על ראש דברי; מחהו נא מספרי זה אשר כתבתי. האנשים באו אתמול והביאו את המדפיס אתם וגמרו להדפיס את ספרי במספר אלפים וחמש מאות עקז., החמש מאות על נייר מעולה וכלול בהדרו. כל הנדפס יעלה עד לשבעים עלים ויצא בארבעה כרכים.

לעת עתה גמרתי בלבי לסדר את השירים באופן כזה: כרך א' (לירישע געדיכטע) אקראם: “שירי זמרה” או “שירי הגיון” ועליהם יבואו נוספות “שירים לצרך השעה” (געלעגענהייטס־געדיכטע) ומיני תרגימא (איבערזעצונגיען) – האחרונים מספרם חמשה או ששה, כי מעטים הם. כרך ב‘, (עפישע געדיכטע) אקראם: “שירי עלילה”, חלק א’: קוֹרוֹת הדוֹרוֹת מראש, חלק ב‘: קורות ימינו. כרך ג’, משלים: משלי יהודה וגם אלה משלי יהודה. קשה עלי סדור השירים כקריאת מפטיר על החייט. לא ידעתי אם אסדרם לפי זמן חבורם או לפי נשואיהם או לפי גדלם או כאשר יעלה המזלג. דעתי נוטה לסדרם לפי תוכנם, מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומי יתן והיה לי בזה איש יודע מבין כמוך להתיעץ בו. כי סדור השלחן וערך הלחם לאו מלתא זוטרתא היא להגדיל רעבון המסובין. כל הספרים בכללם יהיו נקראים בשם: כל כתבי יל"ג, על שם אותו פרק שבמס' שבת. מחיר הספרים על נייר פשוט ג' רו“כ, ועל נייר מהודר עשרה רו”כ. כך גזרו פמליא של מעלה. הוצאות הדפוס תעלינה לארבעת אלפים רו“כ. מה יעשו בי לא ידעתי, כי אני לא שאלתי והם לא הגידו לי. לפני שנה וחצי אמרו לי בעל פה כי ישלמו לי חמשים רו”כ מכל עלה, וזה עולה לשלשת אלפים וחצי, אבל מסופק אנכי אם תשיג ידם לתת לי את הסך הזה עתה. לפי שעה יש להם במזומנים רק כאלפים רו“כ. בקרוב יקראו קריאה גדולה בכל כתבי העתים לב”י לכל החפץ לבוא על החתום. ובכן לא אדע עוד כעת אם רק כבוד וגדולה יתנו לי או גם יותרת הכבד; בין כך וכך אקוה כי יהיה לי ספר אחד להובילו שי לידיד נאמן ולמשכיל על דבר כמוך. והיו עיניך רואות ולבך שמח בשמחת אוהבך בנפשך.

יל"ג.

P.S בגלל ילדי רוחי כמעט ששכחתי את ילדי בטני. יעקב הקטן הולך וטוב. אין עוד כל ספק כי חננו אלהים כשרונות טובים ופקדהו בזכרון טוב. הנהו סופר את כל המספרים בלשון צרפת ואשכנז מדויקת, אף יודע הוא לצרף את סמני המספר ואת האותיות להברות. עד כה עוד לא גלו לו הוריו הסוד הגדול כי ישנו עם אחד בארץ אשר כל הנקרא בשמו תכסהו בושה, ועודנו לא ידע אי מזה עם הוא ואת אי זה מן האלהים הוא ירא; ואני עומד מרחוק ורואה את מעשיהם כי חק שמתי לי לבלי התערב במעשיהם ובדרך חנוכם את בניהם עד אשר ידרשוני ואמצא להם, – ומה אֹמר ומה אספר לך אחי בשבחה של בת בנך. כאלו מחומר אחר קרצה היא! בעת אשר הוא מתהולל ומסתולל ומעמיד קול זועות ודמו רותח השקט לא יוכל, היא יושבת בכבודה בת מלך סרוחה על ערשה ומתבוננת בעינים מפיקות שכל טוב ושלות השקט לכל תעלולי אחיה הגדול. שני סמנים טובים נראים בה גם עתה, כי טובת שכל וחכמת לב תהיה, והנותר עוד שמור לנו למועד לשפוט עליו ולא אֹבה לחרוץ משפטי פן לא יבוא דברי ונתתי לנביא שקר. מי יתן וחָלף אביהם כח ועצמותיו יחליץ לגדלם ולחנכם כחכמת לבו לשימם לברכה בקרב הארץ. רב לי כי עיפה נפשי, ושואפת מנוחה.

הנ"ל.

 

אגרת מאתים וחמש עשרה    🔗

י“ב טבת [תרמ”ג]

[להנ"ל]

ידידי היקר!

צ“ב לא פִתּני כי אם כמעט ענני. אני בכל אַות נפשי חפצתי להשליכו אחרי גוי אחרי אשר גלה סודי ברבים שלא ברשותי ויעש את שמי לו לרקלמה, כי היה לי האיש הזה… לזרא ולגעל נפש, ויראתי פן בהוסיפי לדבק בפחמי ויתפחמו גם ידי. ואני אברך את ה' בחיי על אשר “עם לבן גרתי ותרי”ג מצות שמרתי”. תשע עשרה שנה הייתי מורה לבני ישראל ולא נעשיתי “מלמד” כשאר חברי; שבע שנים הייתי לסופר קהל ישראל בעיר המלוכה ולא נעשיתי “שמש” כאשר היה בחפצם לעשותי; שבע שנים הייתי ממקורבי התושלמי¹ ר. ולא נעשיתי “סרסור של…” ושלש שנים עשיתי מלאכה במליץ ולא נעשיתי “צעדערבוים”. ועל כן יראתי מאד פן לא אעמוד בנסיון זה האחרון הקשה מכלם, כי טבע האיש הזה כארץ כבול וכזפת נגרת אשר ידרוך הדורך עליה ונשקעה רגלו וטבע מבלי מעמד. וכבר ראיתי כי מן הרפש אשר הוא מזרה מסביביו נצוצות נתזין עלי ואקנא לכבודי קנאה גדולה. על כן גמרתי אֹמר למשוך ידי ממנו מראשית חדש דיקאַבר זה; אבל הוא ידע את תנואתי כי בנפשו היא, כי בשלש השנים אשר עשיתי עמו ברך ה' אותו לרגלי ונוספו לו שלשת אלפים חתומים שהם שמונה עשר אלף רו“כ בשנה, ולוּ נודע ברבים לעת צאת השנה כי משכתי ידי ממנו כי אז היתה לו חתימה רעה; על כן לא הרפה ממני ושקד על דלתותי יום יום בכה ויתחנן לי לבלי אוריד שיבתו שאולה (אלה היו דבריו ממש) ואני הכבדתי את לבי ולא חפצתי לדעתו עד אשר הקים עלי מליצים לו מביתי. בננו מקס אשר עצתו לי כדבר אלהים הואּ פתני ואפת. יהיה איך שיהיה, אמת הדבר כי מראשית השנה הבאה אהיה אני המוציא את מה”ע בפועל, אע“פ ששמו יהיה נקרא עליו ואנכי אטביע עליו את צורתו כי זה הוא התנאי הראשון שהכל תלוי בו, וצ”ב מחויב לשמוע אלי בכל אשר איעצהו. בתוך התנאים שהתניתי עמו יש תנאי מפורש שרשות בידי לשלם לסופרים שכר פעולתם חמשה קאפ' בעד כל שורה (כמו שאני מקבל מאתו); ומזה אתה רואה כי אם תשלח דברים הגונים אשר יקובלו ויודפסו לא יקופח שכרך. על כן עשה והצלח. ומאד ינעם לי לקבל מאתך מאמרים טובים לפי שסגנונך מנופה ונקי, וטוב אשר יהיה לפני הקוראים גם מאמרים בסגנון שונה מסגנוני, כדי שלא יהיה סגנוני להם לזרא. אפס כי אבקשך לאחוז במאמריך ובספוריך דרך קצרה. והקיצור יהיה בשתים. הא‘) שכלל הספור לא יהיה ארוך יותר מדאי כדי שיוכל לבוא בשנים או בשלשה נוממערן עד סופו, כי אם יארך יותר והיה למשא על הקוראים. הב’) שתוכן הספור יהיה כתוב בדרך קצרה מבלי האריך בלשון ובכפילת הענין ובנאומים נעימים. ואין צריך לאמר שיהיה נושא הספור דבר השוה לכל נפש וחביב על כל אדם, ובגלל זה כמדומה שצריך אתה לקצר את ספורך “בעגלא ובזמן קריב”, כי לפי שאזכור מאריך אתה יותר מדי בהצעות פרטיות. ועוד מספּק אני אם נושא ספורך הנוגע בעקרו לריב הטייטאָנים עם הלטוּשים (כמבטאך העולה יפה) יהיה מקֻבל על הקוראים העברים. בכלל אעירך לכתוב איזה דבר חדש בין מימינו אלה בין מימים ראשונים כיד ידיעתך הטובה עליך, בין בדרך ספור מעשה שהיה בין חקירה או הצעה מקורות הימים (מאָנאגראַפיע). למשל אם תשים לבך לכתוב מאמר בהשתלשלות ההשכלה בין יהודי ליטא בשנות השלשים והארבעים בשלוב תולדות חיי האנשים אשר הרימו את דגל ההשכלה אצלנו, הכל בקצרה ובדעה ישרה, ואני ידעתי כי לא יבצר ממך מזמה לעשות. גם בקרת ספרים נאמרת בעיון טוב ובשקול הדעת נקבל ברצון. אם יצלח בידי למשוך אלינו סופרים בעלי דעה והשכל אז אולי תרום ברבות הימים קרן המליץ ומחה את כתמיו אשר כסו את פניו עד כה ואז אולי לא אבוש כי אדבר בשער בשמי המפורש; ולסופרי ישראל אעשה חסד כי לא יעמלו לריק ולא ייגעו לבהלה כי אם קבל יקבלו משכרתם חלף עבודתם כסופרי אֻמות העולם.

מהר וקרב אל המלאכה למען תוכל להגיע לידי איזה דבר טוב ומתֻקן עוד בסוף חדש זה. וצריך אני להקדים ולאמר לך כי אע“פ שצ”ב נתן את נפשו ואת מליצו עתה בידי לעשות בו כטוב בעיני(ו), עוד דבר אחד לי למכשול על דרכי, כי מבקש אנכי לי כעת עוזר תמידי אשר יעשה עמי במלאכה תמיד בבית הרידקציון, איש אשר יהיה מפלגא ולעילא סופר ומפלגא ולתתא עובד עבודה (להגיה, ולקרוא ולערוך מכתבים וכדומה) ועדיין לא מצאתי. כתבו לאידססא לקרוא את ליליענבלום ועוד לא באה תשובתו. ובלעדי עוזר כזה לא אוכל לקרבה אל המלאכה, כי רבה היא עלי מחולשת בריאותי.

במכתבך הקטן אשר הגיעני היום אינך זוכר את מכתבי אליך זה כמשלש שבועות. שם בקשתי עצה מפיך איך לסדר את שירי המתעתדים לבוא בדפוס, כי אם אסדרם לפי תוכנם יהיה הפרש גדול ביניהם בסגנונם, ואם לפי הזמן שבו כתבתים יהיה ההפרש גדול בתוכנם. בכלל מחלק אנכי את כל השירים לד' חלקים: א) שירי זמרה (לירישע), ב) שירי עלילה (עפישע געדיכטע. היישר בעיניך שם זה?) מימים שעברו, ג) שירי עלילה מימינו, ד) משלים (משלי יהודה וגם אלה מ"י), אבל בסדור השירים הבודדים בכל חלקי וחלק אנכי מתקשה. היה לי למילדת.

המקבל אתה את הוואָסחאָד? בחוברת 7־8 נמצא מאמר lloIIытkи peфopмы y Eввeeвъ והוא שלי. בשעה פנויה קראהו ואמור לי אם דברי מקֻבלים על לב חכם כמוך.

שלום לך ולאשר אתך. אם יָעַר ה' רוחו עליך להתחבר אתי במלאכת הסופרים והיתה התחברותך זאת השכר הטוב לי מכל עמלי.

בנינו טובים, זולתי מקס מתחלה לפרקים לדאבון לבנו. שני ילדיו רחוקים במזגם כרחוק קו המשוה מציר הצפוני. הוּא בוער כאש תמיד ורוחו כנחל שוטף, והיא שוקטת ושלוה כמשקע מים אשר עליהם יתעלם קרח, אשר הרואה אותם ישם ויאמר האמנם בני אב אחד ואֵם אחת המה?

ידידך האוהבך והמכבדך בכל לבבו

יל"ג.

עש"ק פ' ויהי 10 דאקאַבר 1882.

בני עזבנו ביום הרביעי והלך למאָסקוי לעמוד בנסיון באוניווערוּיטאֶט.

אגרת מאתים ושש עשרה    🔗

כ“ד טבת תרמ”ג ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

צר לי כי במכתבי הראשון לא נזהרתי בלשוני ויצא מפי דבר לאדיב נפש אב מרחם על בנים כמוך. אבל אנכי מדי דברי בך לא אוכל לבלי להזכיר את בנינו היקרים ומדי דברי בם לא אוכל לשקר ולאמר דברים שלא כהויתן. אבל אתה אחי לשוא רגזת. בטרם שבו דבריך אלי וכבר שב מקס בננו אל איתנו ויהי יוצא ובא בכל דרכיו וה' עמו. נפלאת היא בעיני כי אנכי, הידוע לאחד מקטני אמנה, בדבר הזה הנני בעל בטחון יותר גדול ממך. אמת כי מקס מתירא מן הצנה והקור ואקלים פ“ב איננו עולה לו יפה, בכל זאת אינני מוצא שיהיה ח”ו מעמד בריאותו עלול להביא דאגה בלבנו. לבי סמוך לא יירא ולא מרוב אמונתי באלהים כי אם מחוסר אמונתי ברופאינו. בנביאי השקר האלה הפך מאבותיהם הראשונים נביאי הבעל אשר היו מרפאים על נקלה ואומרים שלום ואין שלום; ואלה עושים ההפך, מרגיזים את לבות דורשיהם וימים יבואו ויגלו פחזותם על פניהם ונראה קלונם. אני הגבר בהיותי בן עשרים וחמש אמרו עלי הרופאים כי לקוי הרֵאָה אני וימי חצצו ועתה – המה כבר יבלו בקבר ואני עודני מתהלך לפני ה' בארצות החיים, והמחלה אשר שמו עלי לא היתה ולא נבראה בי מעולם. אמת כי מקס בננו עלול לכאב הגרון וראש הקנה וצריך זהירות ושמירה יתירה לבלי תאחזהו צנה, אבל מי כמוהו איש נזהר, מכלכל דבריו במשפט ושומר מספר צעדיו? ואם אמנם יש אלהים בארץ המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים מי כדאי והגון לחסדו ולרחמיו יותר ממקס בננו הטוב בעיני אלהים ואדם? על כן נקוה כי בעבור שתים שלש שנים ומקס יקרב לגשת לחצי ימיו יעבור המיחוש שבגרונו ויחזק כחו והיה בריא אולם כאחד האדם. נקוה ונאמר אמן.

הנך אומר כי חדול חדלת מלהגיד לי עצתך אשר שאלתי יען כי פעם אחת יעצתני ולא שמעתי בקולך. חכי לא יבין הטעם הזה. השכחת תורת בעל הנסיון: שאל עצה ומבינתך אל תחדל. מלבד מה שלא אזכור מתי גלית לי דעתך כנגד השם “כל כתבי”, גם עתה אינני מסכים לך לפי שהשם הזה במלואו יהיה כך “כל כתבי יל”ג אשר באו בדפוס ואשר אתו בכתובים עד היום, יוצאים כו‘" וא"כ מי הוא אפוא יכזיבני אם אשוב לכתוב חדשות אחרי כן? צדקת בהערתך על רוע הקשור בין שירי עלילה עם המ’ “מימים״ וגם אני עוד לא קבעתי מסמרות בדבר. מין השירים הנקראים “עפישע געדיכטע” בלע”ז היו נקראים עד כה בפי סופרי עבר “שירי גבורים” (בס' ראשית למודים) או “שירי ספור” בפי אחרים. השם הראשון לא ישר בעיני כל עקר וקרוב יותר ממנו השם השני. ואני בבראי לי ניב שפתים “שירי עלילה” לא היה כל חפצי אלא לתאֵר את מין השירים הזה בכל תכונותיו במלה אחת. “עפישע גאדיכטע” המה השירים שאין בם לא רעיון מפשט או חלום חזון לב לבד כי אם ספור מעשה מצוין, ועל כן בחרתי במלת “עלילה” המזכרת לנו “רב העליליה” “נורא עלילה” “אשר עולל לי” וכוללת מושג יותר חזק מן המלה הפשוטה “מעשה”; אבל עוד אחקור בדבר ואמלך בכליותי ובכליות אחרים.

ההדפסה תחל ביום ב' ג' יאַנואַר. שבתּ ולא ענית לי דבר אם כותב אתה איזה דבר להמליץ ומתי בערך תשלחנו. אולי תמצא און בך לכתוב מאמר הגיוני על הסגנון שראוי לאחוז בו בלה“ק. בטעם הטוב אשר בחכך ידעתי כי תכתוב וגם תצליח לערוך דבריך בטוב טעם ודעת ויהיו דבריך מאירים ומבינים פתאים. תוכל לערוך לפני קוראיך דוגמאות קטנות מסגנונם של מבחרי סופרינו רמא”ג ואד“ם ומאפו ושאריתם, ותנתח אותם לנתחיהם, תראה על האוצר הנחמד הטמון ליפוי הסגנון ולהרחבת השפה בספרי חז”ל ושאר בעלי אסופות וכדומה, הכל בכתב קצר ופשוט כאשר יתן אלהים אל לבך.

מאשר לא אדע אם מקבל אתה את המליץ, שולח אנכי יחד עם מכתבי זה ספור קטן “כף רגל עגל” אשר בא אחרונה; הקוראים היושבים בזה התענגו עליו ותשק ידם למו פיהם כאלו היתה באמת “כף רגל העגל” מבושלת ומתובלת ערוכה על שלחנם, ומי יתן ויטעם תבשילי זה גם לחכך ולא תקלקל בו את קיבתך.

ועתה הביאה צוארך בעֹל שתי ידי, אחבקך ונשקך ואשימך כחותם על לבי, לב הומה אל דודיך תמיד

יל"ג.

העליתי את זכרון דוליצקי לפני צעדערבוים; והנה הוא מחכה לתשובת איש אחר אשר קראהו לבוא אליו, וטרם נדע איך יפול דבר. מתירא אנכי שדאָליצקי עודנו עול ימים ואולי עוד לא נתישבה דעתו עליו כל צרכה עד שיהיה כח בו לעסוק בדברי סופרים הנתּנים בעתּם ולא יוכלו להעביר המועד. ואני מבקש לי עוזר בר סמכא ולא תלמיד הנצרך לרבו.

 

אגרת מאתים ושבע עשרה    🔗

[להנ"ל]

ידידי!

בשעה שקבלתי את מאמרך הייתי כאדם שמהלך בין שני שבילים אשר האחד מהם של אש והשני של שלג, בין אִשך – אש קנאת המחבר לתנובת עטו, ובין קרחו הנורא של צ“ב אשר הוא קר כקרח לכל דבר אמת וצדק זולתי לכל הנוגע בו ובנפשו. ועתה אחרי אשר לא אכלני הקרח הנני מרכין ראשי לקבל את הגחלים אשר תחתה אתה עליו על כי שלחתי ידי לבער בשדה אחר. והנה… הצ”ב הזה לא הסתפק בהערתי אשר הצבתי על סף פתח דבריך ויוסף משלו דברים אחדים בסוף המאמר בלי ידיעתי, ואתה אל תשים לב לדבריו כי לא יגע בכבודך ואם באמת ישוב לדבר בדבר הזה, נכון לבי כי ידבר לבשתו. על כן חזק והתחזק לשלוח יתר מאמריך אשר בשרתים בקהל רב בהערתי ומובטחני בך כי תוציא דבר מתוקן, כי רק ההתחלה קשה יען כי ימים רבים עשית שׂכר לאגמי נפשך ועתה אחרי אשר נפתחו שערי הנהרות יפוצו מעינותיך חוצה וראית שכר בעמלך. בעד מאמרך הראשון עולה שכרך לי“ד רו”כ וכשאקבלם מן הרידקציון בסוף החדש אריצם אליך.

אתמול ביום הששי סוף סוף החלה הדפסת ספרי. עד כה לא ידעתי נפשי איזה שם אקרא להם. לפי שעה חפץ אנכי לקראתם: “כל בּנות השיר. המה השירים אשר שר יל”ג, מתקנים וממלאים כו' כו‘" או: “כל שירי יל”ג מתקנים וממלאים כו’ כו'", כי רק את השירים לבד ידפיסו ואת הפראָזאַ לא ידפיסו. איזה משני השמות יכשר בעיניך, הזה או זה, או אם שניהם כאחד רעים? וכדי שלא אסיים ברע אשאלך אם קראת ויישר בעיניך ספורי: “שניהם כאחד טובים”? היש לך המליץ או תקחנו מאחרים?

בנינו ובני בנינו כלם כאחד טובים ובריאים; כה יתן ה' וכה יוסיף ועיני רואות ואזניך שומעות. יחבקך וינשקך וישם לך שלום ידידך.

יל"ג.

מוצש“ק 15 יאַנואַר 1883, [י”ט שבט תרמ"ג]

 

אגרת מאתים ושמונה עשרה    🔗

[כ“ז שבט תרמ”ג]

[להנ"ל]

היום ביום הראשון כ"ג יאַנואר סעדתי על שלחן בנינו ומלשכת האֹכל סרתי ללשכת הסופרים לערוך לך מלים אחדים חנם אין כסף. מכתבך הגדול קבלתי זה ימים אחדים ועוד לא יעצוני כליותי מה לעשות במאמרך, כי כמו שהוא אי אפשר להדפיסו כמו שאמרת בעצמך, לפי שהוא מרכב משני חלקים רחוקים בענינם זה מזה ולא יעלו בקנה אחד. ואני טרם אדע אם יצלח בידי לנתחם ולסגור בשר תחתם, כי כתאומי־סיאַם יצאו מתחת ידך אשר אחד באחד התלכדו ולא יתפרדו. ילידי חפזון הם לך, ידידי, ולמה אתה נחפז? הלא טוב לך כתוב מאמר אחד במתינות מעשרה מאמרים הצריכים לטפולם של אחרים. הנה יד ה' טובה עליך; לשונך כסף נבחר, רעיוניך זהב מזוקק, אפס כי לא תאריך ימי היותם בכוּר ולא תפח בהם די אש להנתּיך ולצרפם ולזקקם כראוי. על כן אפוא זאת עשה: כתוב את אשר תכתוב על חצי העלה לרחבו והחציו הניח לך למשמרת להגהות ולתקונים; ואחרי כן הניח את המאמר תחת ידך ימים אחדים ושוב קרא בו, והיית כקורא דבריו של אחרים ותכנת את רוחו וסגנונו, ויצא מתחת ידך מתוקן. אקוה כי תבין לעצתי כי בלב טוב היא נאמרת ולא ירפו דברי אלה את ידך מכתוב את כל מעלות רוחך כי ברכה בם.

בנינו שתולים כשתילי זיתים סביב לי; הקול קול יעקב – ממנו תחרשנה אזני, ויעווגיגיא מתופפת על ראשי בשתי ידיה; ומאַקס ומיננאָ משתעשעים בם ומשוחחים בי. כי סמני אהבה אלה החצים לך והחצים לי אני

ידידך ואחיך בבשר ורוח

יל"ג.

 

אגרת מאתים ותשע עשרה    🔗

[להנ"ל]

ידידי היקר!

מקסי בננו אמש אמר אלי כי אתה מתפלא על כי לא השיבותיך עד כה על מכתבך האחרון ואני מתפלא על פליאתך זאת. הלא מכתבך היה תשובה על מכתבי אני ומה היה לי להשיב לך? לא שמתי את מאמרך השני במליץ לחדש יאַנואַר כדי שלא להכביד על הבוּדזעט החדשי אשר לו. והיום בנו' 12 נדפס הפולייטין “על ריב בני ישראל” אשר אם כי השתדלתי לטבל המרור שלך בחרוסת בכל זאת כמדומה לי שיביא עלינו קצף מאת שני בה“ע הנותרים, כי השלישי שחל”ח בשבוע העבר כאשר תראה. מתירא אנכי גם הפעם וחרונך יבהלני פן עברתי את הגבול אשר גבלת לי ושלחתי יד בפקדונך יותר מרשות; אבל הלך נפשי הוליכני לערוך הדברים כמו שהם לנגד עיניך, ואם לא תנח רוחך צרף נא רחמים לדין ואל תקצוף עלי עד מאֹד. ואולם בחצי מאמרך השני לא אדע מה לעשות וגם מתיאש אנכי מעשות בו מאומה, על כן אם תחפוץ אתה לשנותו ולהשתמש בו לאיזה תכלית אחרת הודיעני ואשלח לך את כתב ידך.

שכחתי לספר לך במכתבי הקודמים כי על תשובת הצ"ב על דבריך במאמרו “משנה שאשיב לך” לקה מכות גדולות במכתבים אשר קבל והאחד אומר לו בפה מלא: “בקראנו את המאמר “על המליץ כו'” אשר הדפסת אמרנו שבתּ למוטב וקבלת עליך את הדין ועתה שבת לטעותך ורואים אנחנו כי אין לך תקנה. מי בעל דברים כסובאָרין? וסובאָרין היה קרוב לשר המלכות יותר ממך, כאשר ידענו כלנו, וקרבתו אל השר היתה פועלת באמת ורשוּמה יותר ניכר מקרבך אתה, כי מבשרנו חזינו זאת; ובכל זאת האם השתבח והתפאר סובאָרין חדשים לבקרים לאמר: התראינו פנים את האדון הגדול וכזה וכזה דבר עמנו? הוא לא הלאה את קוראיו בלהג הרבה כי אם עשה מה שיכול ואנחנו הרגשנו בכל עצמותינו מה שעשה – ואתה לא כן אתה עמך! אתה הרחבת פה והארכת לשון, התהללת יום יום במתת שקר והצל לא הצלך את עמך”. – הלא זה הדבר אשר אמרתי לך כי אם יענה יענה להותו ולבשתו וכן היה הדבר.

אבל חבור סכלוּת הזקן הזה, הנח לו; ואתה הגידה לי בסתר את דעתך על תכונת המליץ עתה, כי מן הצד נקל לראות כל דבר בצביונו האמיתי. איזה מגרעותיו עוד יש בו לתקן; כי אם לא הכל יעשה כרצוני וכחפצי לפי שאין בי כח לעשות הכל לבדי, וגם הצ"ב לא יפסיק לגמרי את השפעתו וגם ה' פרידבערג מגראָדנאָ העוזר על ידי חפץ לפעמים לגלות דעתו ולעמוד עליה, בכל זאת אם עוד נמצאו מכשולים גדולים אתאמץ להסירם, כי בכל מקום שחפץ אנכי לעמוד על דעתי יבטלו שניהם רצונם מפני רצוני.

משירי נדפסו חמשה עלים. ההדפסה נעשית באמת ברב יפי ופאר; לא ראיתי כמוה עד כה בספרי שירים לבני ישראל. יואיל אלוה ויזכני לכלותה וראית ושש לבך.

מרב עבודתי בהמליץ ובהוצאת ספרי ומחולשת בריאותי משכתי בשנה הזאת את ידי מן הוואָסחאָד ואינני כותב עוד בקרת ספרים.

יותר אין עוד אתי חדשות. לבנינו ולבני שלום וטוב. כה יתן להם האלקים וכה יוסיף. בני גמר העקזאַמען במאָסקוי ובשבוע הבא ישוב הלום. ואתה שלום וכל אשר לך שלום.

ידידך כנפשך

יל"ג.

11 פעברואר [1883] יום הששי [ט“ז אדר ראשון תרמ”ג].

P.S ארבעה עשר הרו"כ בעד מאמרך הראשון מונחים תחת ידי ואת אשר יעלה לך בעד השני עוד לא חשבתי כי עוד לא הגיע לי נו' 12 מן המליץ בשעה שאני כותב הטורים האלה.

 

אגרת מאתים ועשרים    🔗

[להנ"ל]

ידידי!

עוד בשבוע העבר אָמר לי מקסים כי נכון אתה לשלוח לי בעוד שנים שלשה ימים איזה דבר חדש הערוך בכל אתך; ועדיין לא בא. אשער בנפשי כי מכתבי האחרון אשר קבלת בינתּים הפריע מחשבתך זאת, כי אולי לא נחה דעתך במה שעשיתי במאמרך "על ריב ב"י" או לפי שאמרתי לך שאינני נותן את מאמריך תכופים כדי שלא להכביד על כיסו של צ"ב שלבו תלוי בו. והנה עתה נתחדש אצלנו דבר קטן; גמרנו לתת לקוראי המליץ ליום הפורים במתנה חוברת קטנה נוספת בת שלשה באָגען בערך לקיים מצות משלוח מנות. והנה לפי שעה יש עוד מקום פנוי בחוברת ההיא ועל כן אם יש אתך איזה דבר טוב מוכן, מהרה ושלחהו עד יום החמישי בשבוע הבא. אפס בתנאי שיהיה הדבר ערוך ומוכן לדפוס שלא אצטרך למשמש בו הרבה לפי שלא תספיק לי השעה לזה. אולי יש אתך איזה שיר הגון, גם אותו נקבל.

אצלנו אין כל חדש. כי גם אשתי השוכבת זה כשבועים על מטתה, גם ראשי הכואב עלי תמיד לא דבר חדש הוא. את בני בנינו לא ראיתי זה כעשרת ימים אבל שמוע שמעתי כי טובים ובריאים הם; ובנינו היו אצלנו זה יומים לראות את אמם החולה. בני שב ממאָסקוי ועמד בנסיונו, ועתה הוא עוזר־רוקחי הרפואות; ואם בזה עוד לא הגיע למרום קץ מטרתו, אבל השם הזה לבדו נותן לו משפט האזרחים לשבת בכל ארץ רוסיא באשר יחפוץ וחפשו נתן לו מקהלת היהודים ויצא מתחת האפוטרופסות שלה. גם זו לטובה.

ספרי נדפסים. חמשה עלים כבר נדפסו בשתי המהדורות; ועוד חמשה נסדרו. עד ימי הפסח יהיה לפי חשבוני חלק א' נגמר וגם מחצית החלק השני יהיה נדפס.

שלום וכל טוב לך כחפץ אחיך

יל"ג

23 פעברואַר תרמ“ג [יום ד' כ”ח אד“ר] ספ”ב.

 

אגרת מאתים ועשרים ואחת    🔗

ס“ט פ”ב ער“ח מאַרט 1883 [ג' ואדר תרמ”ג].

כבוד הסופר המהיר, המשורר והמליץ הנמרץ יהל“ל נ”י,

כמותו ירבו בישראל!

ספרך “נס לגוים” בא לידי ואף כי עוד לא הספיקה לי השעה לקרוא בו הנני ממהר להשיב תודה לך על אשר זכרתני אתך. תפלתך שיצליח ביד ספרך זה להפנות לבי אליך היא תפלת שוא, לפי שאתה מתפלל על שעבר אחרי אשר לבי פונה אליך מאז; ואם לא הרבה היה שפניתי אליך בכתב חרות על הלוחות זה הוא לפי שאין שעתי ודעתי פנויות, ואני איש מכאֹבים וידוע חלי ונפשי עיפה לכותבים על כן אחריש באהבתי כי לי דומיה מועילה. והנה למשפטי על ספרך תעמד; לעת מצוא אולי אשמיענו, אבל אין לך צרך שיהללך זר, כי שפתיך ישבחונך ופיך יהללך – פיך המדבר אלינו בלשון עברית נקיה ויפה, מנֻפה בשלש עשרה נפה, וסָלתּך זאת מדגן השמים, טובה מן הסלת אשר תוציא לנו מבית הרחים. והנה להשיב גמולך הטוב בראשך על ספרך אשר הענקת לי מהרתי ורשמתי את שמך בספר זכרון לפני לשלוח לך אחד אחוז מספר השירים אשר לי היוצאים לאור ע"י אחרים, אם רק יהיה לי מספר ספרים בצאתם מן הדפוס. היה שלום וברכה ויהי לבך בטוח, כי אחיך אנכי ברוח, יודע ומכיר ערכך ורואה בך ברכה מרובה לספרתנו. ואתפלא כי בימים האחרונים לא באו בדפוס משיריך, האם פנית ערפך לבת השירה – והיא נתנה את דודיה לך?!

והנני מכבדך ומוקירך באמת

יל"ג.

 

אגרת מאתים ועשרים ושתים    🔗

ג' מארט ספ“ב 83, [ו' ואדר תרמ”ג]

[להזק"ן]

ידידי אשר כנפשי!

על מכתבך הראשון מן האחרונים לא מהרתי לענותך לפי שהייתי טרוד מאד בשבוע הזה ולפי – שקצפתי עליך מעט על הדברים הקשים אשר דברת בי ואמרתי אחכה כמעט רגע עד יעבור זעמי פן יתמלטו מפי מלים אשר לא כרצונך. תדבר משפטים אתי על התמהמהי מהביא את דבריך בדפוס ותערכם לעומת מאמרו של פריעדבערג (כך שמו) והחלטת כי להם היתרון. והנה שתים שכחת על כן יצא משפטך מעקל. שכחת את אשר הגדתי לך זה כמה כי אע“פ שאנכי משפיע עתה על המליץ בכל זאת צ”ב הוא הראש ודעתו היא הראשונה; ובהיותי אני בא לבית הרידקציון רק לשעות מספר במשך ימי השבוע וביתו והרידקציון אחד הוא על כן גם לא אוכל לריב עמו על כל קוץ וקוץ ועל כל מאמר ומאמר, ובימים האחרונים קרה גם כן שנדפסו איזה מאמרים בלי ידיעתי ובבוא הגליון לידי וקראתיו לא נחה רוחי בהם אבל לא היה להשיב. האיש פ“ב אשר קראוֹ צ”ב כאלו לעזר לי, יהיה, כמדומה לי, במשך הזמן לעזר כנגדי; כי מסתכל אנכי בתכסיסיו של צ“ב כי כונתו היתה להביא אשה וצרתה עמה לביתו לבלי תגדל יד האחת עליו, או כמו שהיו מתקינין לכה”ג אשה אחרת כדי שלא יארע לו ח“ו תקלה. והנה לוּ ראֹֹה ראיתי שמץ דבר שלא כהוגן בהנהגתם בי הייתי שופך לו תיכף קיתונו על פניו אע”פ שקיתונו זה מביא לי שלשת אלפים רו“כ לשנה מלבד מה שאהבתי את מלאכתי זאת ואם יחזק ה' כחי אקוה לעשות בה עוד גדולות. אבל כל זמן שאינני רואה אתם מאומה מחויב גם אנכי להתנהג עמם במתינות ובנימוס ולפעמים גם להעביר על מדותי משום דרכי שלום. ושכחת עוד כי אלו גם הייתי בעצמי המוציא את מה”ע, לבדי ואין זר אתי, גם אז לא הייתי יכול להתנהל ע“פ רצון אחרים ובטעמם כי אם בטעמי וכפי אשר יורני שכלי. והנה זה נאמר בדרך כלל; ובפרט עריכת ספורך שפסלתיו כנגד ספורו של פ”ב הנדפס אין דעתי כדעתך. ספורו של פ"ב אף כי איננו מן המובחרים ומן העידית יש בו רעיון שלם וציור משוכלל ויש בו גם חדודים שהקוראים מתענגים עליהם, ובלי ספק יכַבֵּד מקומו בפולייטון; לא כן חצי ספורך המונח תחת ידי; עם כל טֹהר שפתך וישר מחשבותיך אין הציור המצויר בו מיֻשר על המחֻקה. ואני ידעתי יותר ממך את אשר יישר בעיני מרבית הקוראים ולדעתי לא תוכל לדון עמדי בדבר הזה. אבל נלכה מזה ונסע לדבר אחר.

מאמרך “האדם ושפתו” יבוא בדפוס אבל עוד מסֻפק הדבר אם יבוא בחוברת הפורים, לפי שבסופו צריך הוא לתיקון וקצור מעט ולא הספיקה לי השעה לפנות אליו עד כה. משני שיריך יבוא בחוברת השיר השני לפי שהוא יותר מסכים לרוח קהל הקוראים; רוח השיר הראשון זרה מעט לבני עמנו שאצלם יש טעם אחר ותשובה אחרת מתשובתו של הזקן האֻמלל, והיא: “המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה”ב“. והאִבּוּד עצמו לדעת איננו פרוץ בין ב”י ובשביל כך גם השאלה בעצמה תהיה כתמיהה בעיניהם.

ועתה אחרי הצטדקותַי אלה, אם תשמען ואם תחדל, הניחה לי ואטעון אותך לדין: מי בקש זאת מידך לאסוף חתומים על ספרי ולהתרפס לפני מכיריך לבקש מאיש אגורת כספו ואגורת זהבו – בשביל מחֻתּנך? האם לא ידעת כי לא אנכי מדפיס הספרים כי אם אחרים, והם ערבים להמדפיס בעד הדפסתו ולי בעד שכר פעולתי. רק כדי להקל מעליהם משא ההוצאות וביחוד כדי לפתוח להם מקור להפיץ הספרים להחפצים בהם נתתי להם רשות לקרוא חותמים ולוקחים את הספרים והעבודה הזאת אשר העמסת עליך לי היא לא לעזר ולא להועיל כי לבשת וגם לחרפה; כי עתה יאמרו מחבר מחזיר על הפתחים אני ומחֻתּני מסייעני בדבר. לא לבד כי אין לך להשתדל בדבר אלא שאם גם יבוא איש לפניך ושאֵלך לקבל מידו דמי החתימה אף אתה אמור לו: פנה לך אל אחת הרידקציאָנען, כי שם מקומו – ואני מה?

הנני שולח לך תשעה עשר רו"כ (בעד המאמר הראשון 280 שורות 14, ובעד השני 100 שורות 5 רו"כ); ולפי שהם הכנסה מן הצד שלא נמנית בבודזעטך על כן הוציאם לדבר מצוה ושמח בהם ביום משתה ושמחה הבא ושתה בלב טוב יינך “עד דלא ידעי” וברך על הכוס את כל הנפשות אשר לנו וגם את הנפש אשר לך

נפש אוהבך בכל לבו

יל"ג.

P.S עברתי על פני המכתב וראיתי והנם זועפים כי לא נמלטתי מלהמליט דברים אחדים אשר אולי יהיו שלא כרצונך. על כן אבקש ממך מחילה וסליחה וכפרה על לשוני המתובל מעט בחרדל, ואַל תבוא במשפט עמדי; כי עיפה נפשי לכותבים וקשה עלי להעתיק המכתב וגם להאריך אח"כ בדברי משפטים, ואתה ידעת את נפשי כי טובה היא לך, כבודך כבודי ושלומך שלומי ואת טובתך והנאתך אני דורש כל הימים.

הנ"ל.

 

אגרת מאתים ועשרים ושלֹש    🔗

[להנ"ל]

ידידי הנחמד!

מדעתי אותך כי אב הרחמים אתה ולבך חרד ודואג תמיד לשלום צאצאיך – בין יוצאי חלציך ובין ילדי רוחך, על כן הנני ממהר להודיעך כי מאמרך האחרון נדפס בהחוברת לפורים (“מִגְדָנוֹת” שמה). כמעט לא שניתיו ולא החלפתי בו דבר, אף כי במקומות אחדים דברים נראים כסותרים זו את זו מעט (פאָראַדאָקס). אולי אענך על מאמרך זה בהמליץ. ולפי שהסירותי את מכתבך לבעה“מ מעל ראש מאמרך (כי לא חפצתי שיבוא בתור מכתב להמו"ל) על כן נאנסתי לקרוא שמו בישראל, וקראתיו “לדבר כֵן”, מפני שאתה מורה לנו איך לדבר כן בשפתנו. והנה החוברת אע”פ שנשלחת יום אחד קודם, לא תגיע אל ידך לפני השבת או לפני יום הראשון; על כן איעצך זאת עשה: דחה את סעודתך סעודת הפורים ליום “שושן שושן פורים”, הוא יום הראשון (שהוא גם יום הולדת מיננאַ בתנו ואנחנו נָסֹב בלי ספק אצלה) ואז תעשה על חשבון מכתבי שלפני זה כאשר יעצתיך שם, ואז תעלה על שלחנך מגדנות ממש ומגדנות שאין בהם ממש שהיא החוברת, ושם תקרא את דבריך ושירך (מאת “הזקן שהלבינו שערותיו”) וגם דברים ושירים מאת “הזקן שלא הלבינו שערותיו” ואז בשבתּנוּ על כוֹס הטהעע נדע כי באותה שעה ממש אתה מתערב בשמחתנו ואנחנו בשמחתך ובאו כל הברכות, אשר נברך על הכוסות אנחנו ואתה, על בנינו ועל בני בנינו ועלו ברגע אחד לפני אבינו אב הרחמים שבשמים ויברכם וישמרם וְיחָנֵם וישים להם שלום כל ימי חייהם.

אוהבך ומכבדך מחבקך ומנשקך

יל"ג.

עתה תראה כי סרה מעלי הרוח הרעה אשר פעמתני בכתבי את מכתבי אליך אחרונה. – בסוף החוברת תמצא שתי חידות. נסה נא לפתרן אם מבעלי אומנות זאת אתה.

 

אגרת מאתים ועשרים וארבע    🔗

18 מאָרץ 83, יועש“ק [כ”א ואדר תרמ“ג], ספ”ב.

[להנ"ל]

ידידי!

הנני משיב לך בזה את מאמרך אשר לא בא בדפוס ונשאר תחת ידי. ביום הראשון העבר, ביום הולדת מיננא, הבאתי את תמונתך בקהל הבאים אל בנינו. יעקב זה הקטן הכיר אותך בסקירה ראשונה ויקרא: “האח, הזקן שהלבינו שערותיו!” (כאלו קרא את “המגדנות”) אבל אחיך “מתתיהו” הסתכל בה הרבה ולא הכירך. לדעתי התמונה טובה מאד, הזקן הארוכה מוספת לך הדרת פנים וכל יצוריך מלאים שאֵת ומפיקים רתֵת כאלו קבלת וקראת באותו רגע מכתב ממני; אבל פאותיך הארוכות המבצבצות מאחורי אזנך לא ישרו בעיני. על כן בבואך לשלוח לי לוח אחר תחת הראשון אשר הנחתי בבית בנינו הושיבהו בתחלה לפני הסַפָר ויסתפר.

צויתי בבית הרידקציון לשלוח לך ה“קהלת” וה“מגדנות”, ובלי ספק כבר קבלתם.

ביום הולדת מיננאַ שבענו דוֹדים ונתעלס בביתם כל הערב עד סוף השעה השניה, מה שקרה אצלם בפעם הראשונה לימי שבתם בית־חבר, וגם אברהם אחי יצאו מגדרו ויאחר לשבת אתנו. ואספר לך זאת למען תהיה לך לעדה כי בריאותו של מקס בננו התחזקה ורוחם טובה עליהם. חדשות נצורות אין. היה שלום ואל תקצוף עד מאד על ידידך שכונתו תמיד רצויה אפילו אם מעשיו אינם רצוים.

יל"ג.

 

אגרת מאתים ועשרים וחמש    🔗

כ“ה א”ש תרמ“ג, ספ”ב.

[להד"ר ש. רובין]

ידידי הנכבד!

מתלמידיו של א“א כמוך גם אני, משתדל לכתת הפסילים ולהעביר הגלולים מקרב עמנו. זה כמה אנכי נלחם כנגד כת המשׂכילים האומרים להעמיד צלם של מגן דוד על ביהכ”נ אשר עתידים אנחנו לבנות בזה. נלחמתי אתם עד כה בכה“ע בל' רוסיא ואתה אנכי עורך מאמר בלה”ק ע“ד המ”ד, מקורו ומוצאיו מהבלי הגוים ובואו לקהל ה‘. העליתי במצודתי כי תמונת המ"ד היא היא תמונת הדרואידענפוסס שהשתמשו בה המכשפות בימי עולם, כמו שהיא נמצאת חרותה על הגעמען והאָבראָקסשטיינע הנמצאים במוזעען, ובספרי ישראל נזכרה התמונה הזאת ראשונה בס’ רזיאל. אפס כי תמונת הדרואידענפוסס בעלת חמשה קצווֹת ואין בידי לבאר מי שנה אותה לבעלת ששה קצוות במחנה ישראל². אולי יש אתך באור השאלה הזאת או בכלל דברים הנוגעים לענין הזה ומראה מקומות בספרים המדברים על אֹדות זאת אבקשך להודיעני ע"י מוקדם.

והנני ידידך ומוקירך

יל"ג.

את “צפרניך” קבלתי אבל עוד לא הסתכלתי בם.

 

אגרת מאתים ועשרים ושש    🔗

[להזק"]

ידידי היקר, זאב יטרף!

גם בפעם הזאת חפצך נעשה. מכתבך יהיה נדפס בנו' 27 מיום השני הבא, ט' ניסן, בקצור ובשנוי כרצונך וכרשיונך. הרידקציון מגלה גם היא את דעתה במאמר ראשי. אקוה כי בזה יהי קץ לפלפולנו ולא תוסיף דבר בדבר הזה עוד. משיב אני לך בזה את שירך הנשאר אתי אחרי כי אין מקום לו אתנו להדפיסו. הגידה נא לידידנו הד"ר עהרליך כי יחד עם זה שולח אני מכתב גם אליו, אבל לפי שבעת כתבי לא היה מכתבו לנגד עיני ולא ידעתי לרשום את שם הרחוב אשר הוא יושב בה לכן אם לא יקבל המכתב יבקשהו נא בהפאָּסטאַמט. חדשות אין לי; את בנינו ובניהם לא ראיתי זה ימים עשרה וגם הם לא באו אלינו לפי שהדרכים התקלקלו מפני הגשמים ואשרי יושבי בית.

בשבוע הזה נגמרה הדפסת חלק א' משירי והם שירי ההגיון (לירישע) ומחזיקים בכללם לא יותר מי“א עלים בני ט”ז דפים. עתה נדפס השיר “אהבת דוד ומיכל”; ולבי עוד איננו בטוח כי יעלה בידם לכלות המלאכה – משום חסרון כיס. עוד חסר להם כשלשת אלפים רו“כ עד כלותה והעוסקים בדבר עצלים ורפי ידים. הספר מחוץ כלול בהדרו וביחוד הנדפס על הנייר הטוב. לא ראיתי כמהו ספר נדפס בל”ע ליופי. יראה ורעד יבא בי פּן יחשיך יפיו את טובוֹ.

שלום לך ומנוחה בימי החג הבאים, כחפץ ידידך ואוהבך בכל לבו

יל"ג.

ד' ד' ניסן תרמ“ג, ספ”ב.

 

אגרת מאתים ועשרים ושבע    🔗

ערב שה“ג תרמ”ג, ספ"ב.

[לה' ישכר בער הורוויץ]

ידידי היקר!

מחזיק אנכי לך טובה על הדברים הטובים אשר דברת באזני בספרך האחרון, אף כי לא ידעתי אם נכחים המה, כי לא כדעתך דעת כל העם על שירי ועל פעל ידי. במאמרו “וזאת ליהודה” סמאָלענסקי (בשחר שנה העברה) גוזר על שירי האחרונים להיפך מדעתך, כי אין להם אחרית ותקוה טובה בדורות הבאים, כי בנים יולדו יטפחו על פני בגלל התוכחות אשר אני מוכיח הטפשים בבני עמנו, המאַשרים ומאֻשריהם יחדו, כי שירים כאלה אין להם טעם וענין אלא לפי שעה ובהשנות תנאי החיים לא יעמוד טעמם בם ותועלת לא תהיה בהם, ומי יתן ויבואו דבריו, כי זה אמנם כל ישעי וכל חפצי שיעמדו ימים לישראל שלא יהיה בם חפץ ותועלת בדברי תוכחות כאלה.

שירך מצא חן בעיני מאד ולפי שהמליץ לא ידפיס שירים על כן שלחתי את שירך לסמאָלענסקי לתתּוֹ בהשחר³.

לא אנכי מדפיס את ספָרי ולא אנכי מטפל במכירתם על כן יבצר ממני לעשות חפצך בדבר מחיר הספר על נייר טוב, וגם לא יהיו בידי עקזעמפלאַרים כאלה לתתו לך במתנה, ואולם גם הנדפסים על נייר פשוט טובים ויפים, ומה ממך יהלוך אם תקח אָחוז אחד כזה? ואם להמובחר תערוג נפשך, אז תוכל לאסוף לביתך מנין לא לתפלת מנחה כי אם לקחת כל אחד מהם ספר אחד, ואז הלא המוציאים לאור נותנים עשרים פ"צ ראָבאַט –

כדעתך ע"ד אספת מאמרי וספורי המפזרים בהמליץ גם דעת אחרים, וביחוד דורשים זאת מאד מאודיססא, אבל כבר אמרתי לך כי אין אני מדפיס את ספרי כי אם אחרים, ובם ולא בי הדבר תלוי את אשר לקרב ואת אשר לרחק; ואולי אפנה לזה כשיכלו הם את מלאכתם כדי שלא לערב שמחה בשמחה.

בשמחה תחג את החג הבא. והלואי שלא תארע לך תקלה בקדרתך, ואלהים ישמרך ממשהו של חמץ ומכל שאור שבעיסה, והנני ידידך המוכרח לקצר מפני החפזון ומפני שאינני חפץ להחמיץ את תשובתי אליך כי חמודות אתה כאז כן עתה לידידך מוקירך

יל"ג.

 

אגרת מאתים ועשרים ושמונה    🔗

[לה' מ. רייכערסאָהן]

ידידי בימי נעורי!

לו חכינו עוד כשנה או כשנתים כי עתה חַגֹנו חג חצי היובל שנים לשנאת החנם הרובצת בינינו, ולולא קרה המקרה כי במאמרי הצנום לשון גפטית לעברים סקלתי לתֻמי מרשותי לרשותך מי יודע אם לא ארכה השנאה גם עד זקנה ושיבה. אמת כי עוד לפני שנתים ימים ראיתי כי רפתה רוחך מעלי בראותי כי שמרת את מכתבי אליך מימי הבחרות והשחרות ותתנם על יד ה' ראזענבערג לשומם באוצר מכתביו, ומה שמח לבי עתה לשמוע את קולך מדבר אלי כאשר ידבר איש אל רעהו! הנני משיב גם אני את לבי אליך ויחֻדשו ימינו כקדם והימים הראשונים יפלו.

את ספריך חה“נ וחה”פ לא ראיתי ואם ראיתים בשכבר הימים לא אזכור דבר מכל הכתוב בהם. הכלל הזה שפעל עבר לנכחת בכנוי נסתר צריך להיות חסר י' שתול בלבי מרב ימים ואולי גם מלבי בדיתיו וטעות הוא בידי כאשר אתה אומר. לא נשאתי ונתתי בו עם איש מעולם וגם לא חפשתי אחריו בספרים יען כי אינני מן העוסקים בדקדוק הלשון לשמו ולשם למוד מיוחד, ותמיד היה הדקדוק בעיני כסניף וכאמצעי אבל לא למטרה. אזכור כי רק עם חזא“ל ז”ל החלפתי דברים בענין זה והוא הודה לי וכמדומה שהשתמש בו בתל“ע שהוציא לאור. המקומות המעטים בתנ”ך שנמצא הפעל הזה מלא בי‘, כמו לא במחתרת מצאתים דירמי’ ונתתיהו לפניהם דיחזקאל ועוד מתי מספר, לא השיבוני אחור ממחשבתי כי חשבתים כיוצאים מן הכלל כמו שנמצא גם פעלים מד“ב בחסרון י‘. ועתה אתה אומר כי שגיתי מאֹד בזה, על כן אבקשך מה שגיתי הורני ואיכה תצדיק את מציאת הי’ בכנוי אחרי אשר אין לו מקום בפעל בלי כנוי. עשה זאת אפוא: העתק לי במכתב את המאמר בספרך חה”נ צד 91 בהערה 22 ובחה“פ § רי”י ואודיע זה ברבים ואודה על שגגתי או אם תחפוץ ערכה אתה את דבריך אלי במאמר קצר לסתור את דברי ואשימם בהמליץ.

והיו דברינו המעטים האלה כנטילת ידים שחרית להעביר את הרוח הרעה מעל אצבעותינו ולהשיב לבותינו איש אל אחיו ואז נוסיף לעתים מזמנות לדבר איש אל אחיו בכתב, כי סוף סוף הלא לא עשינו איש לרעהו רעה ולא הסגנו איש גבול אחיו, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידידך אני כאז כן עתה, מכיר ערכך ומוקיר חכמתך.

יל"ג.

ערב שה“ג תרמ”ג, ספ"ב.

 

אגרת מאתים ועשרים ותשע    🔗

[לה' ישכר בער הורוויץ]

ידידי!

תמה אני עליך הלא סוחר היית כל ימיך והסוחרים לא ירבו דברים ללא הועיל ולא יריצו מכתבים אשר לא ישוו פרי בלתי אם לטמיון הוא אוצר הם… הנה מהרתי להודיעך בזמנו את אשר עשיתי לשירך ואתה מוסיף לשאול את פי אם קבל סמאָלענסקי את מכתבי, ואם ידפיס את שירך. ומאין אדע זאת? האם נביא או שוטה ותנוק אנכי, או אם על כל מכתב ומכתב שהוא מקבל ישלח הרידקטור שטר קבלה לשולחו? נעמיד הדבר על חזקתו שבודאי נתקבל המכתב שלא כל משרתי הפאסט גנבי נינהו, ובודאי ידפיס בעל השחר את השיר לפי שטוב ומשבח הוא מאד מכל השירים הטובים הבאים בהשחר חדשים לחדשים; נחכה עד בוא החוברות העתידות לבוא ונראה, הלא אחד משלומי אמוני ישראל אתה אשר נסו לחכות בכל יום שיבוא אעפ"י שיתמהמה –.

טינא קטנה יש בלבי עליך ואשיחנה לך לבעבור אסיחנה מדעתי ולא תכה שרש. הנה שמעתי אומרים כי בהמגיד באו זה לא כביר דברי תוכחת ונאצה כנגדי ואנכי אינני קורא את המגיד, וצעדערבוים הוא המביא לי את הדבה הרעה ההיא), ולו היו דברי מחלוקת של סופרים לא שמתי לבי אליהם, אבל צ“ב הגיד לי שהדברים דברי קנתור ונאמרים בכונה גלויה לפגוע בכבודי, ומזה רואה אנכי שבזמנו שכחת להגיד לבעל המגיד מה שעמלתי ועשיתי לטובתו ולהנאתו, אשר לולא אני הייתי בעזרך אולי לא היו לו עד היום מהלכים בארצנו, ואעפ”י שמה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילך אבל הטובה שיצאה מזה הגיעה לו ואלו היה יודע בודאי לא היה עובר על “בירא דשתית מניה מיא לא תשדי ביה קלא”. והנה אנכי שנאתי מאסתי ריבות שפה, ומה שימצא כתוב בהמגיד אני לא אבוא בריב עמו ולא אשיב על תוכחתו, לפי שמנוחת הנפש נחוצה מאד לבריאותי ומבקש אנכי לישב בשלוה, אבל אם דבר צ"ב בפיו אמת שדברי המגיד יוצאים מגדר הפולימיק הנהוגה בין בעלי הנימוס ובאים לכלל כעס ודברי שנאה, עליך להודיע לו שבלי דעתו הוא נכשל בעון כפית טובה ומשלם רע לאיש שגמלהו טוב.

והיה זה שלום וברכה לך מאת מכבדך ומוקירך

יל"ג.

ל“ג בעומר תרמ”ג, ספ"ב.

 

אגרת מאתים ושלשים    🔗

[לה' מ. רייכערסאָהן]

ידידי מנעורי!

הנני יושב ותמה על כי לא מצאת מענה ממני עד כה על מכתבך האחרון ועל אשר לא הבאתי בדפוס את הדברים הצודקים אשר העירות כנגדי – אל תתמה! ספריך הגיעוני בהיותי מוטל על ערש דוי, במשך שני שבועות אחרי הפסח, ובקומי ואשוב לערוך מלים להמליץ כפעם בפעם והנה העביר צעדערבוים שוגרא אוכמתא בת אוכמתא בינינו, ביני וביניו, ותֵקע נפשי ממנו ולא אוסיף עוד לדעתו. ועל כן נשקעו הדברים ולא נאמרו, ולא יאָמרו בלתי אם תסדרם אתה בעצמך ותשלחם לדפוס. אבל הנה שמעתי כי כבר שקלתי למטרפסי בהמגיד, כי שם דברו בי קשות ויוכיחוני על משוגתי (אני לא קראתי את המגיד בימים האחרונים) ולא ידעתי מה ידֻבר בי שם.

מספורי “עולם כמנהגו” לא נמצא אתי בלתי אם הראשון הקטן והשני הגדול ממנו אָזל מתחת ידי, ואת הראשון אביא לך בידי, כי בסוף חדש יוני הולך אנכי למדינות הים להתרפאות ומדי עברי בדעתי להתעכב כיום תמים בווילנא ואחדה בשמחה לראות את פניך, ועד כה היה שלום וזכר לטוב

את רעך ומוקירך

יל"ג.

ל“ג בעומר תרמ”ג, ספ"ב.

 

אגרת מאתים ושלשים ואחת    🔗

[להד"ר ש. רובין]

ידידי הנאור המאיר כעין הספיר!

מאמרך “הרת עולם” בא לידי ומסרתיו אמש לבעל המליץ ומפיו שמעתי כי שכר שני מאמריך האחרונים נשלח לך בעצם היום ההוא. במאמרך זה אתה אומר שמתחלה היו כל האומות מאמיני היחוד ולבסוף עשו להם אלהים רבים; מעין זה אומר הרמב“ם בהלכות ע”ז פ“א, והתימה שלא נזכרת להעיר על זה ולהסתייע בדבריו. – ידוע תדע כי מתחלת חודש מאי זה משכתי ידי מן “המליץ” ואינני עושה עוד עמו במלאכתו, ועל כן אם תוסיף לכתוב ידך לו שלח את מאמריך אליו בעצמו ולא תהיה עוד אחריותם עלי. אני מתעתד לצאת למדינות הים להתרפאות כי החליתי זה כמה; ואולי אגע בדרך הלוכי גם בוויען ןאתענג לראות פניך ופני רבים אחרים אשר לשמע אֹזן שמעתים ועיני לא ראתם. הודעתך ע”ד שפינוזא תבוא בהמליץ. כלתה נפשי לספרך “מעשה מרכבה” כי בודאי תגלה לנו דברים יקרים מכבשונו של עולם ותהיה נהדר על המרכבה, וכשתגיע לחשמל התבונן נא מה טיבו של עובר זה. אני, המשורר, משתמש באחד משירי בחשמל להוראת העלעקטריציטט, שכן תרגמו השבעים חשמל “עלעקטראָן”, ואמור נא לידידנו סמאָלענסקי שכשתעלה בידו להשיבנו אל אדמתנו ולהפוך לנו שפה ברורה אז יברא ניב שפתים ויקרא להטיליגראַף חש־מל (כלו' שהוא חש למלל מעין דרשתם עתים עשות ועתים ממללות) על משקל חש־בז, ואולי גם נקרא להטיליפון “תא־שמע”. אגב אורחא תשאלהו אם בא לידו זה לא כביר מכתב קטן ממני ובתוכו שיר קטן מאיש אחר, כי אני לעת זקנתי עמדתי מלדת ולא אוכל לשלוח לו שירי משלי והנני מסתפק להיות סרסור לדבר עבירה ושולח לו משל אחרים מכל הבא בידי.

שלום לך כאַות נפש מוקירך ומכבדך

יל"ג.

20 מאי למנין שאנו מונין כאן, 1883 [כ“ה אייר תרמ”ג] ספ"ב.

 

אגרת מאתים ושלשים ושתים    🔗

א“ח השבועות תרמ”ג, ספ"ב.

[לה' בן־יהודה]

שלום לך ידידי ובני (בן יהודה) אשר אהבתיך,

על כי תורת אלהינו בלבך ושפתו בפיך,

אם כי אדמך אכנך ולא ידעתיך!

שמחתי כי תסכים לדעתי אשר עמדתי עליה לעת זקנתי בדבר שמות העצם לבעה“ח ומזה רואה אנכי כי לפעמים גם בסבא טעמא; אפס כי עצתך להחליף את שמות העצם בשמות התואר לא טובה בעיני, שה”ת לחוד ושה“ע לחוד, כי ברבוי תוארים לא תרבה תפארת המליצה, ובמקום שיש צורך להרבות בתארי איזה בע”ח ידי שפתנו רב לה ואין לנו צרך לשאול לנו כלום מן החוץ, על כן צר לי כי יגעת לחנם. ולדאבון לבי גם ביתר הערותיך לא אוכל להסכים עמך. השמוש בווי“ם המחברים ומהפכים טובים ומספיקים במאמרים ספורים פשוטים, אבל אין די בהם למאמרי מליצה ושיר אשר כל טובם ויפים ברבוי הציורים ואופני הדבור אחרי הפעולה; אחרי כי רבות כמוהם בסה”ק כמו – מלבד מה שהבאת אתה בעצמך – חמסי ושארי על בבל (תאמר יושבת ציון) ודמי אל יושבי כשדים (תאמר ירושלים), סורו טמא (קראו למו) סורו סורו אל תגעו וכיוצא בם הרבה, מלבד מה שהבאת אתה במכתבך. המאמר נחרצה נעשתה “בהוראתו זאת” אמנם ניב שפתים חדש הוא אשר בראתי אני, אבל עד היום חכי יבין כי רוח לה“ק בו; הפעל חרץ נרדף עם גזר בהוראת פסק דין והמבטא הזה דומה למאמר ותגזר אמר ויקם לך; וידוע כי כל פעל סתמי נכתב בל' נקבה כמו “מה נהיתה”, ובכלל בבואנו להרחיב השפה ולחיותה אין לנו להחמיר כל כך ולגבב עלינו אסורים וחומרות; ומה בכך אם איזה תמונות חיצוניות או אופני הבור נקח מלשונות אחרות אם מושגם מובן לכל קורא ורוח השפה העברית בם; כי אם הבדל נבדיל את כל התמונות הנכריות אשר הושיבו בחצרות שפת קדשנו, כי אז, דרך משל, נבוא לחלוק על סמני הטעמים знаки препинанiя ששאלנו מלשונות אירופא ונקבע תחתיהם פסקי הטעמים שמשתמשים בו בביהכ”נ בשעת קריאת התורה, והיה תחת קאָממאָ (,) אתנח (ᴧ) ותחת פונקט(.) סוף פסוק(ᴵ) ותחת?( μ) ותחת?(⧘) וכדומה, ואחרינו יבואו עוד מחמירים אחרים וישובו לדורות שקדמו לבעלי הנקוד והטעמים ויאמרו שצריך לכתוב בלה“ק גם בלי אלה סמני הקריאה והנגון, כתיבה תמה כמו שסת”ם נכתבים; הלזה תקראו הרחבת השפה ותחית לשון עמנו? והנה עד כה דברי אמורים לך, ועתה אדבר על ידך דבר גם לידידנו הנכבד להרי“מ פינס ע”ד הציונים אשר שם לו על ספרי משלי יהודה. מן הרשימות הקטנות והמחוקות ששלחת לי (שלא מדעתו) רחב לבי לראות כי יקרו דברי בעיניו ולבו ישית לדעתם ולהגיהם, וזה לי האות כי לדעתו נמצא בם דבר טוב ותועלת; והנה אף כי הערותיו קצרות ובלתי נשלמות בכל זאת השתמשתי בם לצרכי ואת כל הדבר הטוב בם בלי ספק אקבל ובדבר אשר לא אסכים עמו הנני להעיר כנגדו והוא יסלח לי, אז אשאר על דעתי כמשל ההמון: “у людей пытай и свой умъ май” כלומר שאל עצה מאחרים ומבינתך אל תחדל.

הערתו בדבר המלה “ומורג חרוץ” נכונה אבל גם ה’פצירה פיס' בלתי נאותה למבוקשי, כי הפצירה פיס לדעת בחירי חוקרי הלשון איננו שם כלי בפני עצמו כי אם שם תאר לכלי זין שיש בו פגימות, וכמו שנאמר חרב חדה, חרב קהה, כן נאמר חרב פצירה פיס: ולפי שבמשלי לא נצרך לי לא כלי לדוש לא לזרות ולא לחבר כי אם כלי ברזל בעלמא על כן שניתי וכתבתי במקום “המורג” “המזלג” ובזה סרו כל הקושיות.

במשל השני מצא הר“ר פינס אריכות דברים ודברי גוזמא. והנה על אריכות דברים אני מודה לו אבל על דברי גוזמא אינני מודה לו, לפי שאין שם דברים שיוצאים מחוץ לגדר טבע הדברים, אלא פרטים יתרים ואריכות בציור התמונות הטבעיות, והוא דבר המצוי בכל דברי המליצה. אם תעלה בידי לקצרם על נקלה מבלי קלקול הענין והחרוזים אעשה הטוב והישר בעיניו, ואם לא תעלה בידי בטוח אני שבשביל זה לא יגרע ערך המשל הזה ממשלים אחרים הדומים לו, כי אנכי בהיותי ממשל משלים לא חדלתי מהיות גם משורר, על כן הרשות בידי כמשורר גם להאריך במקום שהממשל מחויב לקצר, ולהוסיף עד שליש משום נוי המליצה. ואבאר לו פירוש הפסוק “רוח צח נוססה בפני יובל מים” שעליו הוא אומר שאיננו מובן לו כלל. אם נרכיב המבטא הזה המורכב אצלי מן הפסוק “רוח ה' נוססה בו” על הפסוק “כמסוס נוסס” יצא לנו מושג משותף, תבאר לנו שהמלה נוסס הוראתה בעברית על עשית חפירות קטנות כמו שהעש והסס עושה בבגד צמר והרוח הקטן עושה בפני חלקת המים ודומה להמלה “וויהלען” באשכנז שיש לה מובן משתף כזה. והנה בעלי המליצה הבינו היטב את כונתי, ואולי נתקשה בה ד”ר פינס לפי…

במשל ד' שואל הר“ר פינס האם השנות הדברים אחר מאמר מוסגר מדרך לה”ק הוא? על זה אענה לו כי אמנם כן הוא ומקראות רבים מסיעים לי; כמו: לולי ה' שהיה לנו (יאמר נא ישראל) רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי ורבים כיוצא בהם. משל ח' הר"ר פינס מוצא שהוא טוב מאד; ואנכי תקנתי את הנמשל וכתבתי בדברים האלה:

לסוסי במשלי הֻרקָנוֹס דמיתיך

ביום הלחמך בארסת בלוס אחיך

ולעזרה קראת את הרומאים ־

מן היום ההוא ירדנו פלאים

בכפל רסנם באנו

ומעבדות לא יצאנו.

במשל ט' הר"ר פינס חפץ לתקן תקון גדול; והנה מלבד ששנוי הסגנון איננו תקון לפי שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הנה בשני דברים לא אוכל להסכים עמו:

הא) לכתוב: “מי בכם מכל החי כו' אשר מום בו כו' יבא למאור פני” כי אלו היה היוצר אומר כך, כי אז לא בא לפניו אף אחד מן היצורים, שהרי כלם מדמים שתמימים ושלמים הם ואין בם כל מום, ולכן דקדקתי בלשוני ואמרתי שהיוצר פקד על היצורים להאסף בלי שום נתינת טעם והוא יתקן אותם אם ימצא בם מום. הב) שלא נעמה עלי מלת שחצנים.

הרואה הר"ר פינס כי דבריו יקרו לי ומועילים הרבה לעבודתי ועל כן אם יש לפניו המשך רשימות וציונים והגהות כאלה יואיל נא לשלחם לי ואת הטוב מהם אקבל. וידוע תדעו כי לעת כזאת תגמר הדפסת החלק השני משירי, ואני בחלותי יוצא המימה להתרפאות למאריענבאד, כחצי חדש יוני. בעת צאתי יסדרו פה לדפוס את המשלים וישלחו לי שמה את העלים להגהה אחרונה, ובבואי שמה אודיע לכם את משכני ואם תשלחו לי שמה את הערותיכם עוד תספיק לי השעה להשתמש בכם לטובת שפתנו אשר אהבנוה.

בין כה וכה אברככם על שקידתכם וחפצכם הטוב להיות לי לעזר בעבודתי ולנהלני בעצתכם, ואזני תמיד קשובות לדבר פיכם כי מציון תצא לי תורה ודבר ה' מירושלים; ואתמול בתפלתי נצטערתי משנה צער על שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אשר שם יושבים עתה חכמי לב כאלה משיבי טעם בשפתנו.

מענינא דיומא אשים לכם ניב שפתים חדש בלה"ק, לא לקבל אותו בחק ולא יעבור כי אם כקוריאָז. חשמל חש־מל.

[יל"ג].

 

אגרת מאתים ושלשים ושלש    🔗

ספ“ב יום ד' ט”ו יוני 1883 [כ“ב סיון תרמ”ג].

[להזק"ן]

ידידי משא נפשי!

כנשר תרחף על גוזליך תעיר קנם באשר הם שם. נעים היה לי לשמוע גם מפיך את אשר כבר שמעתי מפי בנינו כי צוה ה' את ברכתו, את חתנך היקר הד"ר שלאָקקער ויהי איש מצליח ובכל דרכיו משכיל. כה יתן לו ה' וכה יוסיף ועיניך רואות ואזני שומעות! הזכירני לטוב לפני הנאהבים והנעימים האלה ושים להם שלום בשמי, ויקבלו נא בסבר פנים יפות את תמונתי אשר אנכי שולח בזה להם לזכרון.

היום יום הולדת יעקב בננו הקטן. אשתי הלכה עוד אמש למשכן מיננה (כי מיננה וילדיה בכפר יושבת ואנחנו יושבים בעיר) ולנה שם ואני הולך אליהם היום לאכול אתם לחם בצהרים. מנחה ליעקב קניתי – תבנית כדור הארץ, כי זה כל חפצו זה כמה. – ברחמי אב על בנים תשא לפשע מיננה בתך כי לא תשיב לך אמרים על מכתבך. לבך הגיד לך הסיבה הראשונה כי היא דאגתה ושקידתה על בניה מן הבקר ועד הערב ואני אגיד לך עוד סבות אחרות, כי כותבת היא יום יום מכתבים גדולים למקסים, אשר כפי הנראה קרוב הוא אל לבה ממך וממני וזולת זה היא חלשה ורפת כח בימים האלה, אחרי העתיקה משדים את בתה הקטנה (לא ידעתי אכנה אותה בלה"ק) והיא בעצמה היתה צריכה להתרפאת ולהחליץ עצמותיה, ונקוה כי שבתה בכפר ייטיב לה ויחדש כחה. ממקסים תבאנה בשורות טובות כי רפאתו רפאות תעָלה לו, ובלי ספק כותב גם הוא לך ומה אני כי אבוא אחריו למלאת את אשר כבר עשהו? – גם אני נכון לצאת בסוף השבוע הבא או בראש השבוע שאחריו לחו"ל למעינות הרפואה. הולך אנכי למאַריענבאַד ומשם לרעגאץ אשר בשוויץ. בדעתי לעשות דרכי בפעם הזאת דרך וואַרשוי וויען, ואם כן אעבור על פני גראָדנאָ בעת אשר תהיה אתה שמה, ולוּ ידעתי את מקום משכן חתנך אָסטראָגאָרסקי ולוּ ידעתי כי לא יאבד לי זמן רב על זה כי אז סרתי לשעות אחדות לראות פניכם.

אתה בעצמך נבאת לי כי לא יארכו ימי שבתי בית חבר עם צ“ב ועתה בבוא דבריך תתמה על החפץ ותשאל מה זאת? נוכחתי באמת כי… צ”ב סבבני בכחש ובכזב. בקראו את פריעדבערג אליו לא הגיד לו כי קרוא הוא להיות עוזר לי וסר אל משמעתי (כמדֻבר בינינו בכתב) ובראותי כי פ“ב עושה כאדם העומד ברשות עצמו גערתי בצ”ב ואעזבהו, כאשר אמרתי לך מראש. אבל הוא לא יעזבני עד היום כי עד עתה הוא דולק אחרי ותנאים חדשים הציע לפני וכתב התחיבות חדש כתב לי למען אשוב לעשות עמו בשובי מדרכי, כי גם עיניו הכהות רואות כי לא יוכל פ“ב לעמוד בראש הרידקציון וסוף סוף יפול המליץ וירד פלאים; ואני טרם עניתי לצ”ב נכֹחה וחשכתי תשובתי ליום שובי ואז אראה איך יפול דבר. כי באמת בחלה נפשי בהפכפך… זה ויהי לי הוא ומכתב עתו לזרא; אם יקום ויהי חלומי לראותך בגראָדנאָ פנים בפנים אז אספר לך אם תחפוץ פרטי הדבר כי ארוכים הם מהעלותם במכתב הנכתב בחפזון.

בשבוע הזה כלתה הדפסת חלק שני מספרי, והיום אגודת המוציאים לאור נאספים לפקח על הדבר. ההדפסה יפה עד להלל ומי יתן ולא יהיה תוך הספרים גרוע מברם. בין כה וכה חדשות תמצא בם הרבה.

בשבוע העבר הכינו את צלם פסלי (ביוסט) מאבן גיפס. הנהו עומד עתה בבּיתי והרואים אומרים כי המלאכה טובה ודומה הוא להאיקונין שלי, אבל בעיני איננו מוצא חן.

היה שלום וטוב; ואבינו שבשמים יפרוש כנפיו וירחף עליך, כאשר אתה מרחף על גוזליך, והשיבך שלום אל ביתך ואל מנוחתך.

והנני ידידך כנפשך דורש שלומך וטובתך כל הימים

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושלשים וארבע    🔗

כבוד המשכיל והסופר המהיר, אף כי לימים עודנו צעיר,

הר"ד פרישמאַן נרו יאיר, בווארשוי העיר!

הן תנואות עלי תמצא כי לא השיבותי לך על מכתבך הראשון וכי פגמתי בכבודך בתשובה הקצרה בהמליץ; ובשתים אלה “לא צדקת” אענך. אנכי לא נסיתי מעודי להבריח את התשלומין למי שנותן לי שלום ותמיד אנכי נמצא למבקשי פני ומשיב כענין לשואלים כהלכה; אפס כי שאלתך בפעם ההיא היתה שלא כהלכה כי באת לגלות סודי בחזקת היד וחפצת שאודה לך בפה מלא את אשר התאמצתי להסתיר שלש שנים כי כותב אנכי בהמליץ ומה אני כותב שם, ועוד שכל דבריך במכתבך ההוא לא היו אלא כעין אזנים לבוא בעקיפין ובדברי קנתור על…. ואני אין נפשי לריבות שפה ולפולמוס של קולמוס. רואה אנכי עתה כי לוּ השיבותי לך אז על מכתבך בודאי היית לוקח מדברי איזה קו תהו ואבן בהו להוסיף על מאמרך “תהו ובהו” ולשים אותו על נס במאמרך “על הנס”. ובתשובה הקצרה אין אפילו קורטב אחד של עלבון ופחיתות הכבוד לך, כי מלבד שאין הקורא את הדברים יודע למי הם נאמרים עוד הם נוגעים לא בך כי אם להיפך באיש מצותך. י. זה. ….שלח לי את העתקתו ועליה כתובים דברי חנף ותהלה אלי והוא מתרפס ומבקש משפטי, וכשהוא מוצא את דברי המשפט בדפוס (אשר לדעתך הם דברי תהִלה לו) הוא רואה אותם כדברי תָהלה… וכותב אלי כדברים האלה: "לא אדון עמך אחרי כי מה שעשוי עשוי ורק אחת היא "אשר תצר לי כי הקוראים היודעים ומכירים אותי כי לא תמול אנכי בספרות העברית לא יגרעו מכבודי גם אחרי החצים השנונים אשר ירית בי ובראותם הפזרנות של הלעג והקמצנות של שבח והעקיצות כלאחר יד לכלול אותי "בחדא מחתא עם יתר הסופרים הם לא ימצאו לזה כל טעם וסבה מצדי “ויחסדוך בצרות עין ובכונה יתירה”. והנה דבריו הראשונים באו בזמן אחד עם דבריך ובבחרי במשפטי על ההעתקה בלשון ערומים אמרתי אני בלבי כי בדרך זה יהיה “גם הזאב שׂבע וגם הכבשה שלמה” ולבסוף נתגלה שגם הזאב גם הכבשה צוֹחים ככרוכיא וקוראים חמס ושוד, ובכן ראיתי ונתן אל לבי כמה טרחנין וסרבנין הם סופרי ישראל ומשכיליו בדורנו זה.

עומד אנכי רגל אחת בביתי ורגלי השנית בעגלה, כי מחר בבקר אנכי יוצא המימה למדינות הים להתרפאות ואין שעתי ודעתי פנויות לעסוק הרבה בדברי תורה ועל כן לא אוכל להוציא לך את כל רוחי בדבר מחברתך. בכלל אוֹמר לך שדבריך מיוסדים על אדני האמת והצדק והצורה שאתה מלביש את בעל המליץ מלבד שהוא הולמתו יפה ודבריך אינם נפרזים כי גם שאינם מגיעים לכל גדלו ותפארתו, לפי שאתה עומד בחוץ ורואה את מעשיו ולא נכנסת לפני ולפנים במקום שהוא משמש שם בכהונתו הגדולה. ותמיהני עליך המשתדל לקרוע את המסוה מעל פני האיש הזה שלבך לא הגיד לך כי דרכיו ועלילותיו שאתה מרבה לספר בגנותן הן הן שהביאוני להסתיר פני ולהעלים את שמי בכל הימים אשר הביאני ההכרח לעשות עמו במכתב עתי, שלש שנים כשני שכיר.

והנה הדברים האלה נאמרים לך לבדך ולא תשמיעם בחוץ לפי שעוד לא נגיעה השעה לגלות דברים שביני ובין האיש הקטן שבגמדים הזה; ולכֹל עת וזמן לכל חפץ. ולפי שעה רב לי ולא אוסיף דבר במחברתך תהו ובהו אשר רוח האמת מרחפת עליה, לפי שלא הספיקה לי השעה לעבור עליה בלתי אם לסרוגין ובחפזון לפי שטרוד אנכי עתה בתפלת הדרך, כמו שאמרתי, ועוד אשוב לקרֹאתה בעגלה בזמן קרוב.

מספרי הנדפסים נכונו בדפוס שני חלקים הראשונים ספר ראשון: שירי הגיון (לירישע געדיכטע) וספר שלישי: שירי עלילה (עפישע געדיכטע); החלק השני “משלי יהודה וגם אלה משלי יהודה” נדפסים עתה. לרגלי יציאתי לחו"ל תאחר מעט יציאת הספרים. ואתה אל תבהל ברוחך לשפוט עליהם בטרם ראותך אותם ולתתני עליון על כל סופרי דורנו פן תנחם באחריתך בראותך תקותך כוזבת, כי אין אדם אשר לא יחטא ואשר יהיה כלו יפה ומום אין בו. אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות; ובבוא שירי כתמם לעיניך אז תדבר עליהם כאשר יתן האלהים אל לבך, כי סוף סוף רואה אנכי כי טוב טעם ודעת בחכך ויודע אתה למאוס ברע ולבחור בטוב, ואין משוא פנים לפניך בדינה של תורה. ועל כן יכבדך ויוקיר ערכך, אף כי בסופה ובשערה דרכך, המוקירך מבלי הכירך

יל"ג.

ספ“ב. מוש”ק ב' תמוז תרמ"ג.

 

אגרת מאתים ושלשים וחמש    🔗

ןןילנא אור ליום ד‘, ו’ תמוז, תרמ"ג.

[להזק"ן]

ידידי היקר!

מכתבך הקטן מסרה לי מיננא בתנו בערב יום צאתי בבואי להתפטר ממנה ועל כן לא מצאתי לי ידים לענותך עליו מפ“ב. ביום ב' העבר יצאתי מפ”ב ואשאֶר בווילנא יומים עד יום החמישי בבקר ומשם אשרך דרכי דרך ברלין ואם כן לא אעבור על פניך. ברך מפ“ב עד ווילנא הלכתי עם הבאַראָן גנצבורג ובני ביתו והוא שמח על המקרה כי נהיה בזמן אחד במאָריענבאָד. – מפרטי הדברים שהיו ביני ובין צ”ב לא תלמד יותר ממה שלמדת מן הכלל שכיון שראיתי שהוא סבבני בכחש ובמרמה ויקרא לפריעדבערג מבלי הגיד לו כי קרוא הוא להיות לעוזר לי לא חפצתי להשתמש בטלית אחד עם האיש הזה ועזבתיו. מעט מן הפרטים יודע גם מקסים כי נעשו עוד בטרם צאתו והוא יספרם לך אם תחפוץ. צ“ב לא עזבני גם אח”כ והבטיחני לפנות כל מכשול מלפני בשובי, אף קבל על עצמו אחריות הדירה אשר נחוץ לי לקחת בקרבת הרידקציון כדי שתקל עלי העבודה, ואם מסבתו אהיה מוכרח לעזוב את הדירה ההיא ולהתרחק ממנו אז ישלם הוא בעד כל השנה. אפס כי גם על ההבטחה הזאת שנעשה בכתב דרשתי ערבוֹן מידו בכסף מזומן סך מסוים, ולפי שלא היה לאל ידו (כדבריו) או לא היה בחפצו (כהשערתי) למלאת חפצי השארתי הדבר תלוי ועומד, ועד היום די לי להודיע לו כי נכון אנכי לשוב לעבודתי בשובי וישיבנה לי, אבל באמת אגיד כי בחלה נפשי בו וכסף נמאס קראתי לכספו. ואני טרם אדע איך יפל דבר. – לשוא תאמר לחתום על ספרי ושמך כבר רשום לפני לשלוח לך אחוז אחד מן הספרים אשר יהיו לי. מן החלק השלישי כבר נדפסו שלשה עלים. רצוף בזה שיר אחד אשר הכינותיו לשום בסוף כל השירים בדברי האחרונים וינעם לי לשמוע דעתך עליו. תוכל לכתוב לי למאַרינבאַד על שמי ואם יקדימני מכתבך אמצאהו מוכן לפני על הפאָסט. היה שלום וברכה וברך את ילדיך אשר בקרבם אתה יושב עתה ואתה בנך מקסים אשר תראה פניו בדרך בשובו לביתו.

ידידך ואוהבך

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושלשים ושש    🔗

יום ב' (כ"ג)(כ"ה) תמוז תרמ"ג, 18/30 יולי 1883 מאַריענבאַד.

ידידי היקר, הנקרא רייכערסאָן בל' סגי נהור.

דברתי עם הבאַראָן אדותיך ויש תקוה כי תבוא שאלתי ותקותך יתן ה' גנצבורג, על כן הכן את ספרך לדפוס ובשובי לביתי ואעבור דרך ווילנא תמסור לי את הכ“י או מקצת ממנו להראותו בפ”ב לה' נ"ב, כאשר יעצתיך בתחלה; ועוד זאת תעשה: קח דברים עם אחד המדפיסים ויעשה לך חשבון צדק בכמה תעלה הדפסת הספר לכל פרטיו, וגם את החשבון הזה תמסור לידי. מאֹד אשמח אם יהיה אלהים בעזרי להושיעך בדבר הזה ותבנה ממני. בהיותי בלייפציג (ביום השבת פ' בלק) חפצתי לבוא ולראות את פני הפרופסור… אבל ידידי ה' פאַביוס מיזעס מנעני מזה באמרו כי ה'… איננו רק מכבד עניים, כלומר מקבל הוא בסבר פנים יפות יהודי פולין העניים המחזירים בעירות הלובשים בלויי סחבות ומדברים בשפה בלולה, יען כי מפיהם יוכל לבקש ולשמוע איזה דבר תורה ולשום בכליו מבלי משים, אבל איש אשר מראהו כתֹאר שאר בני האדם לא ימצא חן בעיניו; ועוד דברים כיוצא באלו, ובשביל כך נמנעתי לבוא לפניו.

במקום הזה אשר אנכי יושב כעת יש רק מים מים אבל אין דברי תורה שנמשלו למים; אין ספר מספרי ישראל בידי לעיין בו, ועל כן אעירך ע“פ זכרוני בדבר השערתך אשר שמת לפני על השם (ויושחיה ויעקובה) [ויעקֹבה ויוֹשחיה] (בדה”א [ד' ל“ו] מי בקאַפיטל שלפני זה נמצא פסוק דומה לזה שבו חושב והולך את בני אליועיני, ובהם עַקוב וענָני, ואמרו חז”ל (לא אזכור איפה, במדרש או בגמרא, וכמדומה לי שהוא בסנה' בפ' חלק⁴, ומובא בפירש“י בד”ה במקומו) שענני הוא שמו של משיח לפי שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אגש אתי; לפי שלדעתם בין השמות הנמנים בפסוק זה מחויב להמצא שמו של משיח, לפי שהוא הפסוק האחרון לתולדות בית דוד ושבט יהודה.

עוד כשני שבועות אשאר בזה ואחר אלך לאחת הערים בארץ שווייץ ואשב שם ימים אחדים ומשם אעבור דרך וויען, וואַרשוי, לשוב לביתי. אם יהיה לך דבר לכתוב אלי היום כתוב כרשום לפניך בראש המכתב. על אֹדות הדבר אשר שם באזני ה' לעוואַנדא עוד לא צלחה בידי לדבר עם הבאַראָן לפי שהוא חולה תמיד. היה שלום וזכור לטוב את ידידך

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושלשים ושבע    🔗

מאָריענבאַד, יום ב' ג' אב תרמ"ג.

[להזק"ן]

ידיד נפשי!

לשמוע את קולך מדבר אלי הלום לא פללתי והנה הגיעוני היום דבריך מיום ז’ך תמוז ואשמח עליהם כעל מציאה יקרה הבאה בהיסח הדעת, כי בין אלפי האנשים העוברים על פני בזה כצללים, נאספים ובאים מכל קצוי ארץ, אין גם אחד אשר ישכיחני רגע אחד כי בדד וגלמוד אנכי בארץ נכריה; ועל כן מה יקר לי קול אח קרוב מדבר אלי מארץ רחוקה, ארץ מולדתי. ממהר אנכי לענותך בטרם תצא מגראָדנאָ, כי בלי ספק קרוב קץ ימי חֻפשתך, ימים אשר תשוב לסבלותיך. בנך מקס לא ערך אלי עד כה עוד דבר וחצי דבר מפ“ב אף כי אנכי קדמתיו במכתב גם לגראָדנא גם לפ”ב ומענה לא מצאתי, אבל חתני ריטטענבערג הודיעני כי שב שלם לביתו וכי הועילה לו נסיעתו הרבה; ובלי ספק יתעורר גם חתני קאַפלאַן בקרוב לערוך אלי מלים ולהודיעני את כל המוצאות אותי ורוח לי. זה לי עשרים ואחד יום שבתי בזה, שותה מי באר ורוחץ באמבטאות של גללים. כל הימים היו ימי גשמים ורוחות רעות ורבות סבלתי יסורים מן המים המאררים אשר באו בקרבי לצבות בטן, ובעלותי מן הרחצה אחזתני צנה פעם אחת ואתחל; אבל עתה טהרו השמים וחדל המטר וגם מי הבאר והאמבטאות החלו לפעול את פעולתם לטוב ועתה כגן עדן המקום הזה לפני ואקוה כי תעלה לי תעלה גם מרפואתי. עוד כעשרת ימים עלי לשבת בזה ואחרי כן אלך אל אשר ישלחני הרופא להריק את יתר פלטת כיסי, ואם לא ישלחני למקום רפואה אחר אלך ואשובה אל מקומי דרך וויען ואז אעבור על פני גראָדנאָ; אבל אז לא תהיה עוד אתה שמה. אמת הדבר אשר דבר לך מקס בננו כי חזקו דברי על צ“ב לשלם לך בעד מאמריך וגם הוגד לי לפני צאתי כי צוה על עושה דברו לחשוב חשבונך ולשלוח לך את המגיע לך, ואולי גם שלח את הכסף לריגא אחרי צאתך משם ועל כן לא הגיע לידך… – לא ילד ענוֹג המתחטא על אמו הייתי בכתבי את שירי “השארת הנפש” לתתם כדברי האחרונים בסוף שירי, כי מי כמוני יודע עד כמה רפו כחותי ועיפה נפשי ורוח אלהים סר מעלי; על כן לשוא חרדת אחי לעודדני בחרוזיך היפים והנעימים ולסתור את דברי. רק אהבתך הרבה אשר אהבתני והחמלה היתרה שתחמול עלי הנה הוליכוך שולל לחשוב תועה כי כל עמי יבך עלי במותי; ואני בעודני חי רואה יום יום מה רבו צרי על דבָרַי השנונים ומה עצמו מצמיתי על אשר לא אשא פני איש. האם לא קראת את המרורות אשר כתב עלי שטיינבערג? וגם פין בראותו אותי בווילנא הוכיחני על תוכחותי ויגער בי על הדרך אשר סלותי לי לשירי; הן אלה משכילינו ואף כי היראים והחרדים אשר קשים להם דברי כמחט בבשר החי, והן זה בעודני חי ואף כי אחרי מותי. אבל ראה זה כי אוכל להרגיעך כי גם בוא לא יבואו דברי אלה האחרונים בדפוס, כי באה אלי הידיעה מפ”ג כי בצאתי עמדה ונפסקה הדפסת ספרי, כי אין כסף לאדונים ההמה. ואם אמנם לא אדע איכה ימישו האנשים ההם את צוארם מן המלאכה הזאת אשר החלו והוציאו עליה כאלף וחמש מאות רו"כ, אבל ככה לא אדע גם כן איפה יקחו את שלשת האלפים החסרים להם לכלות מלאכתם; ויוכל היות שישקע הדבר ולא יגמר ואז הלא לא יבוא גם שירי האחרון ולא אפתח פי לשטן ובזה יונח לך מעצבך ומרגזך ומן הדאגה אשר אתה דואג לי.

כשלשה שבועות ישב עמדי בזה אחד ממכריך בריגא הוא הנ' שוואָרצבאָרט וכל יום ויום היינו מטַילים יחדו, ועתה בצאתו בא הלם ה' קאַללמייער ואשתו ואנחנו משוחחים ומשתעים יחדו ומזכירים תמיד את שמך לשבח כי חמודות אתה לכל יודעיך ומכיריך.

אתי ישב בזה גם הבאַראָן גנצבורג ובני ביתו, ובנו הגדול לוקח לקח מפי גם בזה ועוד ישוב לבקש תורה מפי גם בשובנו לפ"ב. וזולת זה אני טרם אדע מה אעשה בשובי לביתי, במה אעסוק ומאין אמצא חית ידי. לעת כזאת לא נשארה לי בלתי אם התקוה כי – מאן דיהב חיי יהיב מזוני.

אם ימצאוך דברי אלה בגראָדנאָ ברך את בניך הנמצאים שם וקבל עתרת שלום ועתרת נשיקות פי ידידך כל עוד רוחו בו

יל"ג.

 

אגרת מאתים ושלשים ושמונה    🔗

[להד"ר שלמה רובין]

ידיד נכבד!

זה לי עשרים יום יושב אנכי על אדמתכם, שותה מי באר ורוחץ באמבטאות של גללים. בטיט הַיָוֶן הזה אנכי מבקש את רוח הקדש שנסתלקה ממני בעת אשר טבעתי בטיט הַיָוֶן לפני ארבע שנים. מני אז הֻבלה רוחי ונס לחי, נגזלה שנתי ועֹרקי לא ישכבון, וישלחוני הרופאים הלם להחליץ עצמותי ולחדש רוחי בקרבי. אם עלה תעלה רפואה שלמה למחלתי ותשוב ותשרה עלי שכינה לא אדע, אבל לפי שעה רואה אנכי בכיסי כעין כברה ויודע אני שהיא – באֵרה של מרים. עוד לא החליט הרופא אל אשר ישלחני בצאתי מבאֶרה של מרים, אבל אני גמרתי לשוב למקומי דרך וויען, ובכן אתענג לראותך פנים בפנים ואולי גם אחרים מחכמי עמנו היושבים בעירך. ואתה תעשה הטוב עמדי להודיעני אם יושב אתה בתוך העיר או חוצה לה, וכן איפה ישכון בקיץ הזה ידידנו ה' סמאָלענסקי וגם ה' זאָלקינדזאָן (בעל הספרים ויגרש את האדם, בן־קהלת וכו'). אין לבי לסור לאכסניא של פומבי כי אם לבית מלון של יחידים הנקרא Chambres garnis בלע"ז, ועל כן הודיעני בטובך את שם הרחוב והבית אשר בו נמצא בית מלון כזה בקרבתך ואסור אליו. אם יש תחת ידך ספרים חדשים משלך או משל אחרים ולא יכבד עליך לשלחם אלי הנה למקרא בהם בימי שבתי בזה שלחם נא ואשיבם לך בבואי בתודה רבה. יושב אנכי בזה בבית הנקרא Tusculum “טוסקוּלום”. היה שלום ומַהרה נא לשמחני בדבריך כי חמודות אתה לידידך ומוקירך

יל"ג.

יועש“ק (ג')[ה'] אוגוסט תרמ”ג, י"ד אב. מאַריענבאַד.

 

אגרת מאתים ושלשים ותשע    🔗

ספ“ב, יום ה' 18 אוגוסט 83, [כ”ז אב תרמ"ג].

[לה' מ. רייכערסאָהן]

ידידי!

שלשם ביום השלישי בעברי על פני ווילנא שלחתי לך טיליגראַממא מפאָריעטשע להביא אלי את הכת“י לבית חניָת מסלת הברזל; ובבואי לא מצאתיך כי בלי ספק לא הגיעה הטיליגראַממאַ לידך במועדה כי בתר עניא אזלא עניותא. על כן שלח את הכ”י אלי הלֹם, אם ע“י עובר אֹרח כשיקרה לפניך ואז לא תוציא את כספך על הוצאות הפאָסט ולא יִקֶש לי ללכת אל בית הפאָסט לקבל המשלוח; ואם ע”י פאָסט תשלחנו אל תשכח לכתוב על המכתב. “Cъ дoctaвkoЮ нa дoмъ”

שבתי לביתי בשלום ביום אתמול בערב ומצאתי את בני ביתי שלמים וטובים, כה יתן ה' וכה יוסיף לך שלום וטוב מעתה ועד העולם בברכת ידידך

יל"ג.

 

אגרת מאתים וארבעים    🔗

ספ“ב, יום ד' 24 אוגוסט 93 [ג' אלול תרמ”ג].

[להזק"ן]

ידידי שאהבה נפשי!

ביום הרביעי העבר, 17 אוגוסט, לעת ערב שבתי לביתי. ביום הששי בקרתי את בנינו בבית הקיץ אשר עודם יושבים שם ומצאתים שלמים וטובים; וביותר שמחתּי לראות את מקס בננו כי טוב מראה הוא ולחייו מלאות כרמון, אות הוא לנו כי רפאתו העלתה לו תעלה ונקוה לאל הגומר עלינו כי ישלח לו רפואה שלמה ולא יוסיף לדאבה עוד.

חפץ אתה לדעת אם הביאו מימי באר־מרים תעלה לי. גם אני אחפוץ לדעת זאת אבל לפי שעה עוד אינני יודע ואינני מרגיש שום שנוי לטוב בבריאותי. הרופא אשר רפאני צוה לי לקחת אתי מלח מבארה של מרים, ואם לא ייטב לי אחרי שבתי ימים בביתי אשוב לשתות מי המלח במשך ימי החרף, ואם לא יועילו גם המה אז אשוב לבוא אליו בקיץ הבא. ובודאי יעשה לי כמשפט הזה גם בשנה הבאה וכן יעשה לי שנה שנה עד כי – אלך ולא אשוב. מחלת קיבתי עודנה עומדת במרדה וגם היום לא אכלתי לחם בצהרים מחסר תאוה וזה יומים אשר לא ברכתי ברכת אשר יצר. כאֵב ראשי אמנם חלף הלך לו אבל עודני מרגיש כי עוד עַיפה נפשי ורוחי חבלה, כי שני הירחים אשר פניתי לבי לבטלה ובקשתי לי מנוח ביערות בעהמען כמוהם באין הם להשיב נפש נחלאה כנפשי, ולו יכלתי לשבת בארצות החמות ולנוח מכל מלאכה במשך שנה תמימה או שנה וחצי, כאשר ישב בערמאַן היהודי הרוססי, כי אז אולי שבתי לאיתני ורוח לי. כולי האי ואולי!

את מכתבך אלי מסר לי מאָקס אבל הוגד לי כי אתה בעצמך כתבת אל הרידקציון ונקבת להם את המאמרים אשר לא קבלת את שכרך בעדם, וא"כ אין לי עוד להתערב בדבר ובלי ספק כבר שלחו או בקרוב ישלחו לך את המגיע, והכל על מקומו יבוא בשלום.

כל השבוע הזה הייתי טרוד לבקש לי בית דירה – כי בפ"ב לאו מלתא זוטרתא היא –, ועתה אחרי אשר מצאתי לי בית לשבתי טרוד אנכי בהעתקת משכני. להבא תהיה האדריסא אלי כזה:…

הדפסת ספרי עמדה וממקומה לא תמוש. אחרי שני החלקים הראשונים שכבר נגמרו בדפוס נסדר גם הספר הראשון ממשלי יהודה, ושם עמדו. המוצאים לאור הם אנשים רפי ידים ומתנהלים בכבדות על כן דבריהם לעו. אנכי גמרתי בלבי לעמוד מרחוק ולראות את מעשיהם, לא אאיץ בם ולא אדפוק אותם ואצפה לראות מה יהי אחרית הדבר. כי לא ישרה נפשי במעשיהם וקוצף אני עליהם קצף גדול, על כן אמרתי אסתירה פני מהם עד אשר ישובו ובקשו פני, והגדתי להם את כל עלילותיהם.

שלום לך אחי חזק וחזָק לקראת ימי העבודה הבאים לך, וה' יחזק כחך ויחדש רוחך והיית בריא אולם בכותלו של אולם.

ידידך המחבקך ומנשקך

יל"ג.

 

אגרת מאתים וארבעים ואחת    🔗

[לה' מ' רייכערסאָהן]

ידידי החביב!

חפצך נתן לך וחפצי לא נתן. אתה הסתפקת במועט ואמרת באזני כי לו נתנו לך מאה כסף היית נוֹשע, ואני תפשתי מרובה וקויתי להמציא לך מאת הבאָראָן את כל הוצאות ההדפסה, והנה הודיע אותי היום הבאַראָן כי גמר להיות בעזרך רק במאה רובל כסף לצרכי הדפוס; וטעמו ונמוקו עמו כי מספרים כספרך תצא תועלת רק ליחידי סגולה המעמיקים עצה בפלפול הלשון ובדקדוקי סופרים והמה מעטים. ואני מצדי אוסיף כי אולי תסתפק להדפיס סך חמש או שש מאות ספרים, וגם מסופק אנכי אם תעלה כמות הספר גם לעשרה באָגען נדפסים, כי מצער הוא בכ“י, ואי לא הרבה יהיה מה שיחסר לך להשלמת הדפסתו. זולת זאת משתדל אנכי להעמיד לך עוד ריוח והצלה ממקום אחר. עוד בהיותי במאַריענבאַד דברתי על אדותיך עם עשיר נדיב לב אחד ממכרי במאָסקוי ויעתר לי לתת לך חמשה ועשרים רו”כ לצרך הדפסת ספרים ועוד יש עם לבבי לקחת דברים עם אחד ממיודעי בזה להיות גם הוא בעזרך. בין כה וכה מאה ועשרים וחמשה כסף בטוחים לך ותוכל לגשת אל המלאכה; בעוד יום או יומים אשיב לך את ספרך כ“י וכחפצך תעשה, ובגשתך אל ההדפסה תודיעני ושלחתי לך את מאַת הכסף השמור לך מאת הבאַראָן וכתבתי גם למיודעי במאָסקוי אשר עד העת ההיא בודאי ישוב לביתו מנסיעתו לחו”ל.

אנכי לא קראתי בספרך כי אם עינתי בו מעט מזעיר אחת הנה ואחת הנה ובשנים שלשה מקומות התויתי תו בעט עופרת אדֻמה להעיר לך אֹזן, ומעצמך תבין כונתי. בצד 103 אתה מערבב את הד“ר ישראל שוואַרץ בעל “דאַס הייליגע לאַנד” עם ר' יוסף שוואַרץ בעל “תבואות הארץ”, אע”פ שהספר הראשון הוא העתקה מן השני, אבל המחברים הם שנים. בדבר שם העמק טיראָפאֶאָן ושמו בלה"ק אולי נוכל לאמר ששמו “עמק החרוץ” מן חריצי החלב.

כי תראה את ידידנו ה' לעוואנדא ברכהו בשמי בשלום והעירהו כי נבואתי נתקימה על ידי השערוריה החדשה אשר נעשתה בירושלים בין עולי הגולה ובין הפרושים שנתישנו שם. הלא הוא הדבר אשר אמרתי כי בטרם נחשבה מחשבות על פדות נפשנו להוציא את עמנו מתחת סבלות מציקיהם ונוגשיהם מבית לא נוכל לעשות דבר לתכלית הגאולה להוציאם מעבדותם ומלחצם הקשה אשר אויביהם מחוץ לוחצים אותם. ומי יערב את לבו עתה לפתוח פיו לטובת ישוב הארץ אשר היא מלאה חמס ומֻטה? וכל העדה הקדושה – עדת מרעים וכפיהם נגואלו בדם?

ואתה היה שלום וה' יצליחך במעשך זה ובכל מעשיך, וסלח לי על קצר דברי בפעם הזאת כי כבר הגיע חצות הלילה ותקפה עלי שנתי. ועוד אשוב לדבר בך בהיות לי בשורות חדשות וטובות לך.

ידידך

יל"ג.

יום ג' ט' אלול, תרמ“ג, ספ”ב.

שכחתי להגיד לך שהבאַראָן חפץ לקבל כעשרה עקז. מספרך אחרי צאתו מן הדפוס במחיר העזר הזה אשר הוא נותן לך, אבל אינני יודע מה יעשה בעשרה עקז. מן החלק השלישי ובידו אין החלקים הראשונים וזה בזה תליא. ובזמנו אפרש לו זה ואשתדל להעבירהו מדעתו.