אגרת מאתים ושתים 🔗
כבוד מנחם משיב נפשי במליצותיו ומרים כבודי וראשי
בתשבחותיו, מליץ ומשורר מהיר אף כי עודנו צעיר, כמר
מנחם מענדיל דאליצקי נרו יאיר!
מכתבך ושירך הגיעו אלי אמש ותודה לך על כי זכרתני גם אתה ובאת בתוך הבאים להללני בשיר נעים. אל יפל לבך כי אחרת לבוא בימים אחדים אחרי היום הקבוע, כי אם תפלת המוספין יש לה תשלומין כל שבעה תפלת היובלים דין שיהא לה תשלומין שנה תמימה.
בלי ספק לא תעמוד למשפטי על שירך אשר הקדשת לי, כי אם אבוא לבקרהו אהיה ככפוי טובה ואם אהללהו אהיה כמקבל שוחד ושנינו נהיה כת"ח המפרכסין זה את זה. בכלל כמדומה לי שכבר חרצתי משפטי על פועל כפיך ואמרתי כי ברכה בך; בכל שיריך ומליצותיך אשר ראיתי וקראתי מצאתי את אשר בקשתי – זהב ורב פנינים, ואם יש בם מקום מן המקומות הדורש נקיון להקציעו במקצועות הלא עוד צעיר לימים אתה וימים יבאו ויורוך להנפה את דבריך בנפת אמת לזרות כל פסולת מן הסלת ושיהיו כל מליך ומבטאיך נאמרים כמנין, שלא יהיה בהם דבר אחד שאין בו ענין. כן המה השירים אשר אהבתי והמליצות אשר כתבתי, אבל אני ידעתי כי מאניני הדעת אני וגם אני לא עמדתי על זה רק אחרי נסיון ארוך. וכאשר קרבתי עתה לתקן את שירי אשר כתבתי בנעורי להכינם להוצאה שניה, מצאתי הרבה בהם לתקן ולשנות, למלאת ולמנות.
הרשות בידך לעשות בשירך אשר כתבת לכבודי ככל אשר תחפץ. אבל איפה תדפיסנו ומי מידך יקחנו? “הבקר אור” לא יחפץ בו לפי שאין אני חפץ בהבקר־אור ולא שלחתי אליו דבר מעודי, והמוציאו לאור גם הוא משורר ושנינו רוכבים על כרוב אחד וכלום אין משורר מתקנא בירך חברו ואין שני כותבים הבאים כאחד מכחישים זה את זה? וכפי הנראה לא יפרש גם “השחר” עתה את כנפו עליו, כי חלק לב סמאָלענסקין מעלי וגם לא ברכני בברכתו ביום החג ויהי כמחריש, ואם בהיותו זה לא כביר בפ“ב ושוחרי שפתנו כבדוהו אותו ואת קיבתו במשתה שמנים, לא חסתי אני מלשלם חמשה רו”כ מחיר הארוחה, חס הוא עתה על חמשה קרייצער מלכתוב אלי טורים אחדים להיות לו לכסות עינים, ומזה רואה אנכי כי נקעה נפשו מעלי יען… יען כי אין עתה לאל ידי לגמול עליו כאשר גמלתיו בימי קדם. וזולתם אין מכתב עתי לשירי שפת עבר בכל הארץ. נסה נא דבר אליהם ותראה אם לא כדברי כן יהי. אבל הדברים אשר המלטתי בזה ביני ובינך יהיו ואל תוציאם החוצה.
בצאת מכתבי זה אליך יצא גם המליץ נומ' 44 ובו נדפס מכתב “תודת שלמי” לכל מכבדי במכתביהם ובברכותיהם וגם אתה בכלל זה; למכתבי ההוא חברתי גם את שירי “בנערינו ובזקנינו נלך” אשר קראתי באזני הנאספים בנשף חשקי, אבל הצנזור מחק בית שלם מן השיר (אשר בו נגעתי בקצה עטי בדרך רמז בתלאה אשר מצאה עתה את בית ישראל)… וטרם אדע אם יבוא השיר בדפוס מעוך ונתוק או אם לא יבוא כל עיקר.
סוף סוף אתה ורעיך בני הנעורים אשר חלק להם אלהים לשון למודים ויאציל מרוח שפתו עליהם, עיניכם הרואות כי נס תוחלת סופר עברי לא אבדה. יש עינים רֹאות ואזנים שומעות וקהל קוראים מקשיבים לקולו וסוף הכבוד לבוא; על כן אל תרפינה ידיכם מעבוד בכרמנו להוציא פרח ולהציץ ציץ. כלל גדול הוא להיות באמונה את רוח השפה ועם רוח היום. שפת ירושלים בשפתנו ומחשבות אירופא תהייה בלבנו, ע"י זה נביא חכמת הדור האחרון בלבב בני הדורות הראשונים ונזקק ונצרף את המוחות אשר סתמום פלשתים ויטמטמו בעלי הדרוש. אם עלה עליך הגורל להיות משורר בישראל פנה לך על ימין ועל שמאל, וצאה בעקבות המשוררים המובחרים וקח לך את מליצותיהם ויחליצותם וכמתכנתם תעשה, והאלהים ישמרך מן המזיקין ומן משוררי השקר כמ… וכשפ… שלא נבראו בעולם אלא כפרעושין ויתושין הללו, כדי שיזהרו מהם הבריות ולא יעשו כמעשיהם.
והנני ידידך מכבדך ומוקירך הנאמן בבריתך ומקוה לאחריתך
יל"ג.
א' כסליו תרמ"ב
אגרת מאתים ושלש 🔗
ספ“ב ט”ז כסליו תרמ"ב, 26 נאָיאַבר 1881.
[למרת שיינה וואָלף בגראדנא]
אחותי היקרה!
מכתבך נתן שמחה רבה בלבי. הנבואה “ונבאו בנותיכם” נתקימה בנו עד היום רק מעט ודבר ה' עודנו יקר מאד בין בנות ציון, ובכל עת שאני מקבל מכתב בלה“ק מאת אשה ישראלית הוא בעיני כלחם מן השמים. ואם יקר החזון הזה מצד כמותו יקר הוא גם מצד איכותו, כי מעיד אני עלי חולדה ודבורה וכל הנביאות שעמדו לישראל שכל המכתבים בלה”ק שנזדמן לי לקרוא כתובים באצבע אשה טובים היו בסגנונם ובצחות לשונם מהרבה מכתבים מעשה ידי הגברים. האשה כותבת בעט צפור והאיש בעט ברזל ועופרת. מכתב האשה נכתב בסגנון פשוט ומתהלך בתמו לרוח השפה, אין בו מן המליצות הנפרזות אשר תקוץ בהן נפש היפה, ועל כיוצא בזה נאמר: “לא כחל ולא שרק ולא פרכס ויעלת חן”; והגברים אינם עושים כן, כי רבם אהבו להרבות כחול מלים ולהשמיע צלצלי שמע אשר הקורא תצלינה שתי אזניו. סבת הדבר היא לדעתי כי את מוח הבנות לא קלקלו אצלנו בנערותן בחדרי מות ולא העזו את שכלן הישר בדרשות ופלפולים, על כן עמד טעמן בהן וריחן לא גמר. והנה לא לחנם נצטערתי הרבה וקוננתי על האסור שאסרו ללמד לבנותינו תורה. כמה כלי חמדה אבדו לנו ע“י זה! אין ספק שאלוּ היו אבותינו הראשונים מלמדים לבנותיהם תורה כמו שלמדו לבניהם היתה לה”ק חיה עד היום בתוכנו והיתה שגורה בפי בנינו כשפת אמם; ועתה מי יבנה לנו חרבות עולם ויקומם שממות דור ודור?!
צר לי כי לא שלחת ולא הגיע מכתבך לידי ביום החג אשר חגוֹּ לי, כי אז היו קוראים אותו ביום הקהל ההוא באזני כל הנאספים וכלם היו מוצאים נחת רוח לשמוע, אשה מדברת צחות בלשון אשר אחיהם אבירי הלב חשבוה עד כה להם לבדם לנחלה. – לא אוכל למלאת חפצך ולשלוח לך את השיר “קוצו של יוד”, כי מעט העקזעמפלאַרין אשר היו לי ממנו אזלו מתחת ידי; ואולם דעי כי שבתי ותקנתי את השיר ההוא במקומות רבים ומלאתיו טורים אחדים, ואחרי אשר האנשים אשר משכו לי בקרן היובל עתידים להוציא את שירי בהוצאה שניה יבוא גם השיר הזה בתוכם מתוקן ואז יצא הפסדך בשכרך.
ואחרי אשר הואלתי לדבר בך בהתגלות לבי הרשיני ואומר לך כי אמנם יש בך גם קורטוב אחד מן “המעלה” שמנו חכמים בנשים, והיא – קלוּת הדעת. כי הנה באת במגלת ספר לאיש אשר לא ידעך מתמול שלשם ותשכחי להודיע לו את תָוֶך וכתובתך בלשון המדינה לאמר: כזה וכזה לשכני תדרוש ובאת שמה בתשובתך. ועתה אנוס אנכי לבקש לי סרסור ביני ובינך ולהגיע מכתבי זה אליך ע"י אחרים, ומי יודע אם יגיעו דברי אליך או יעלו בתהו ויאבדו.
ואם יגיעו דברי אלה אליך הואילי נא והגידי לי: מי את ומה חייך? בת מי את, ואם בעולת בעל אַתּ אשת מי את, וכמה ימי שני חייך? במה תעסקי אַת או אביך או אישך, ואם יש לך בנים ובנות איך תגדלים: לתורה, לחפה או למעשים טובים? איפה למדת לשון עברית וכמה כחך גדול בה? אל נא תמנעי מבוא אתי בכתובים כי אם ברשות האב או ברשות הבעל את עומדת הגידי להם כי האיש אשר אַת עושה עמו כבר הגיע לימי זקנה כי קרוב ליום קבלך את מכתבי זה (כ"א כסליו) תמלא לי חמשים ואחת שנה, וכבר יתחילו השנים אשר אין בהם חפץ.
אלה דברי המוקירך מבלי הכירך
יל"ג.
האדריסא שלי מונחת בזה במלואה.
אגרת מאתים וארבע 🔗
ט“ז כסליו (26 נאָיאַבר) תרמ”ב, ספ"ב־ניקולאיעווסקאַיאַ 65.
[להזק"ן]
ידידי משיב נפשי, כבודי ומרים ראשי, עֻזי ומעֻזי ותומך
גורלי, אם טוב ואם רע לי!
מכתבך הרשום “מוש”ק י“ז כסליו” הגיע לידי ביום ג' י“ד כסליו, כארבעה ימים לפני צאתו מתחת ידך, ואלו הקדים לבוא כארבע[ה] שבועות ימים כי אז החיש לבוא בעתו ליום החג אשר חגו לי. והנה ע”פ מקרה שבתי ביום הראשון העבר והבלעתי לך שורות אחדות במכתב בננו וקדמתי בדברי את פני מכתבך, וזה לך האות כי אין בלבי טינא עליך וכאבי איננו נעכר על כי נאלמת דומיה והחשית ימים רבים מדבר בי, ואף אמנם מכתב כתוב ביני ובינך מה הוא? הילך לבי לחשוב רעה על איש כמוך אשר אלו היו האנשים נבראים בימינו אלה כאדם בדו פרצופין היינו בודאי לבשר אחד? וגם עתה בהיותנו לשני בשרים האם לא לב אחד ורוח אחת לשנינו? האם לא אתה הוא הראשון אשר עוררתני בימי בחרותי ושחרותי – לטובתי או להותי – לעדור בלא לב ולב בהרי ישראל? האם לא אתה הוא אשר דברת על לבי דברם טובים דברים נחומים לפני שנתים ימים ותחזק ידי הרפות בשפת ישראל לאמר; לך בכחך זה והנצל כי זה אורך וישעך!? ואם כי תמיד חשבתי כי הרבה מדבריך הטובים ההמה יוצאים ממקור האהבה המקלקלת השורה הנה באו האנשים אשר בדו לי מלבם את חג היובל ויעידו על דבריך כי יש בהם גם קורטוב של אמת וכי יש ויש בתנובת תבונתי אם מעט ואם הרבה אשר בו יתפאר ישראל ויוקיר ערכו. על כן אל יפול לבך אחי ואל ירע בעיניך כי לא קדמתני ברכות טוב בכתב ביום חגי. הלא כזה וכזה עשיתי לך גם אני ביום יובלך לפני שלש שנים וכשם שאני בשגגה אף אתה בשגגה והאל המשלם לאיש כמעשהו הביא אותך לאחוז במדתו ולגמול גם אתה לי כפעלי, ועתה נקינו איש מאחיו וכלו כל החשבונות. ורק אחת אבקשך אחי אותה הבטיחני וגם אני אבטיחך; כשנגיע ליובלנו המלא בן החמשים שנה, בין שנהיה אז בין רואי השמש ואוכלים ומסעודתו של חרנ“ס ומשחיטתו של ישראל השוחט (כך שמו של השוחט אצלנו שהבאַראָן גנצבוּרג בכבודו ובעצמו אוכל משחיטתו) ובין שנהיה בין הרוחות המספרות ונהנים מסעודתו של לויתן ושור הבר משחיטתו של הקב”ה, נקדים ונזכיר אז איש את אחיו כי יום יובלנו הנה זה בא ולא נשוב עוד לכסלה ולשגות באהבתנו תמיד.
הנאה אחרת היתה מוצאת לי אז לוּ באו דבריך בנשף חשקי. כי הנה אני לא מצאתי בתחלה קורת רוח בחג אשר בדו לי האנשים ההמה מלבם. ראיתי את האנשים החוגגים הבאים לכבדני והנה רבם ככלם לא ידעו קרוא עברית ולא קראו את ספרי, ומהם גם אנשים אשר בימי קדם היו מוכנים ומזומנים לכבדני כמטאטא שמכבדין בו את הבית. הסתכלתי בששים הקרואים ולא מצאתי בם רק כששה קוראים אשר קראו וידעו את ספרי, ויתרם היו רק קוראים בהרים, קרואים והולכים לתמם רחילא בתר רחילא, מהם אנשים אשר גם לא ידעו חתום את שמם עברית על האגרת אשר נתנו לי, ומהם הודו ולא כחדו כי לא ידעו בלתי היום כי סופר ומשורר אני, ואירא מאד לנפשי פן כבודי בקלון אמיר ואהי בעיני כמתעתע וכמשחק בבית התיאטרון וכן היו בעיני גם הם. לזאת אפוא לו נקרו ונקראו דבריך ביום ההוא באזניהם כי אז הרבית את מספר הקרואים הקוראים, כי מי כמוך קורא אחד שקול כנגד ששים וכנגד ששים רבוא?!
ואחרי ככלות הכל לא העברת גם המועד, כי חגיגת יובל יש לה תשלומין כל השנה. גם עתה יוסיפו לבוא אלי רבים רחוקים במכתבים ובשירים, ואחד מן הצעירים הודיעני כי כותב הוא שיר גדול לשמי ולזכרי ומכינו לדפוס, גם זה האיש סמאָלענסקי אשר הוא לקח חלקו בראש מברכות חגי זה, כאשר ידעת, גם הוא לא קדמני בברכתו רק ביום שלשום והודיעני כי ערך מאמר מיוחד על אדותי בשם “וזאת ליהודה” אשר יבוא בחו' התשיעית מן השחר; ואחרי אשר בשבוע הזה באה רק החו' השביעית מי ידוע מתי תבוא החו' התשיעית, אולי לפי מלאת יובלי השלם ולא קודם לזה.
מהמון עשרות טילעיגראמא ומאות מכתבים אשר הגיעוני לא מצאתי קורת רוח כמו בהטילגראַם מווילנא ובמכתבים אחדים מאת נשי ישראל כותבות עברית. הטיליגראַם מווילנא (הלא היא נדפסת בהרוס. יעווריי) היא בת מאה ושלשים מלות, וזה לאות כי באו האנשים לא רק לצאת ידי חובתם כי אם דברו דברים היוצאים מן הלב. בסגנון לשון הטיליגראַם הכרתי, כי היא כתובה בידי לעוואָנדאַ, והוא גם הוא חתום עליה ראשונה, ־ הוא לעוואָנדאַ אשר כל ימיו התל בסופרים עברים וישימם כעפר לדוש והוא איש אשר לא ידע חנף ואין משוא פנים לפניו ונראה כי הפך לבו לאהוב את שפת עמו ולכבד את סופריה באמת; עוד חתום על הטיליגראַם: ר' א… – ל… – איש האוהב את שערי בית החומה אשר לו מכל משכנות יעקב ובן אשר לא כבד כראוי גם את אביו המשורר והסופר העברי היחיד בדורו; רש“י פין־הזקן שבחבורתנו אשר לא אגיע בחכמת ישראל לחגורתו אשר במתניו ואותו לא כבדו ליום יובלו ולא ברכוהו במקהלות ממקור ישראל; ש…– האומר בלבו אני ואפסי עוד וכל חכמי ישראל כקליפת השום נגדו; יונה גרשטיין – אשר בשבתי על סיר הבשר היה מכה במזלגו לפני יום יום ומעלה כל נתח טוב ירך וכתף ומימי לא השיבותי פניו ריקם בכל אשר השיגה ידי, ומיום אשר ראה כי לא תהיה לו עוד ממני טובת הנאה נבלע במעי הדגה ולא ישמע קולו אלי עוד זה כשלש שנים. ואחרי אשר כל האנשים ההם והנמשכים אחריהם בני עיר ומולדתי והמשל אומר כי “אין נביא רצוי בארץ מולדתו” נוכחתי לדעת כי התנוק (או השוטה) הזה (שהם ממלאים עתה מקום הנביאים) רצוי מעט לבני עירו ונפשו יקרה בעיניהם. בין הנשים אשר כתבו אלי נמצאה אשה אחת מגראָנא ממהרת לדבר צחות בלה”ק ושמה “שיינה וואָלף”; אולי תשאל לעת מצא את פי חתנך אָסטראָגאָרסקי על אדותה, מי ומה היא והיה הדבר אשר יודיעך תודיעני גם אני.
הולך אנכי היום לאכול לחם בצהרים עם בנינו היקרים, ועל כן לא אחתום המכתב עד בואי שמה ושעשע יעקב הקטן על ברכי ושמתי לך שלום בשמם.
סערגיעווּסקאיא, 31 51/2 אחר חצות היום.
הנה יאשא רוכב על אביו הזקן וינעו אמות השלחן מדהרות אביריו ואני שמאלי תחבקנו ובימיני אני עורך אליך את הטורים האחרונים האלה. כשמעו כי כותב אנכי אליך אמר כי מצטער הוא על מה שאינך בזה; ועל שאלתי מה היה לוּ היית אתה בזה ענה ואמר כי אז רכב על צמד אבות־זקנים אשר האחד מהם שחור והשני לבן והיה זווגם עולה יפה. – בעלותי הלם העליתי אתי מן המסדרון מכתב מקורסק מהערמאַנן, אבל ברגע כתבי זאת עוד לא שב מאקסים ולא נפתח המכתב. – היום ידונו אחדים מפקידי הממשלה ובכללם גם את פורסאָוו הידוע. כפי הנראה נתאחר מאקסים בבית המשפט לשמוע את ערך הדין, כי רק לעורכי־דין יתנו רשות לבוא בבית המשפט ובפני שאר העם יגיפו הדלתות. – נזכרתי לשאלך אם יש אתך גליונות כל מע“ע: המליץ רוס. יעווריי, ראזסוויעט, ייד. פ”ב, אשר בם באו הדברים על אדותי ועל אדות חג היובל? אם אינם אוכל לשלוח לך אחד אחוז מכלם. בוואָסחאָד לחו' נאָיאַבר יבוא מאמר גדול על אֹדותי.
יהיה זה שלום לך ולכל הנלוים אתך מקרוב ומרחוק כברכת ידידך בלו"ג
יל"ג
אגרת מאתים וחמש 🔗
יקירי השלם ה' דאָליצקי!
מאמרך הכתוב באש שחורה יבוא בהמליץ בנו' הבא, אבל ה' צ“ב מוצא לנחוץ לעשות בו איזה השמטות קטנות, ואולם ידע תדע כי תועלת אחרת לא תצא ממאמרך זה בלתי אם שימלא עמוד אחד בהמליץ, וכך הוא לדעתי דינם של מאמרי בעל השחר ובעל המגיד שאינם אלא כחרס הנשבר כדי לתן בין פצים לחברו וכמזמורי התהלים אשר ימלאו בם את השעה הפנויה בין מנחה ונעילה. אנכי אינני מקוה לגאולה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם בעת הזאת. הלא שמעת כי גם ממשלת התוגר מתנה תנאי קודם למעשה שיאחזו ב”י בארצותיה, חוץ מארץ ישראל; והידיעה הזאת נכונה היא ובלתי בדויה… ועוד אוסיף שהלואי לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, כי מרה תהיה באחריתו לישראל בעצמם. כל זמן שיד הרבנים תקפה ודתם אשר כפו עלינו כגיגית עומדת בשלמותה לא יוכלו בני ישראל לעשות ממשלה בפני עצמה. מי ישב בראש? הר“ר יהושע ליב דיסקין וזוגתו וּשאר בנותיהון? אוי ואבוי לנו אם לבוא לאנשים כאלה מלכותא ארעא, וישבו הם על כסא דוד ועל ממלכתו והיה “השלחן ערוך” כמו שהוא עתה לפנינו על קרבו… לספר הקונסטיטוציאָן שלנו, ושבו ארבע מיתות בית דין ומלקות ומכת מרדות וחרמים ושמתות לאיתנם הראשון. הן עתה בעוד גבוה על גבוה שומר הרבנים רודים בקרב עדתם ויגיעונו עד עפר… אף כי בהיות ר' ליפעלע לאיספראַווניק ור' האָצקעלע לזאַנדאַרם – מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה? לא נעשה בנפשנו שקר כי דתנו כמו שיצרו אותה לנו הרבנים האחרונים היא מטבעה מתנגדת לכל קוּלטוּר ולישובו של עולם, ומה קצנו כי ניחל? הנך קורא לסופרינו לתקוע בשופר גדול לחרוּתנו ונושא גם את שמי על שפתיך, ואני אשר בימים ראשונים חלמתי גם אני חלום זה כאשר תראה ממאמרי בהשחר שנה שניה ואשר בגללו הריע עלי בראַפמאַנן במה”ע גאָלאָס שנת 1876 ויתנני כמפנה דרך למלך המשיח, אני נושא בשרי בשני ומחריש בכאב נעכר, כי יודע אנכי ומבשרי חזיתי זאת כי גלות ישראל קשה לנו מגלות או"ה. וכל המתאמצים ומשתדלים בשאלה הזאת מביטים עליה רק מצדה השמאלית שהיא הצד החמרית, אבל מן השאלה הדתית יעלימו עיניהם יען כי יודעים הם כי אי אפשר להטות לב הרבנים לעשות התקנות הנחוצות ולשים עין בדת להעלותה אל הדעת וה' יצילנו שלא תבוא ממשלה ארצית בידי שוערי שמים אלה, כי אז תהיה דתנו לאבן מעמסה ולאבן נגף לנו וירושלים הבנויה תהיה סף רעל לכל העמים ולישראל בראשם.
אל נא תראה דברי אלה לאחרים ואל תשמיעם ברבים, כי המשכיל בעת הזאת ידֹם כי עת רעה היא ולא עתה העת להקציע את התפל אשר טחו בו את בית ישראל במשך הרבה דורות מאופל. אם ייטיב ה' לישראל והניח לו מעצבו ומרגזו אז החוב על כל איש החכם אשר עיניו בראשו לעזור לתקון הדת וחנוך הדורות וכאשר תהיינה מוסדות אמונתנו מנוקות ומתאימות עם יסודי ישוב העולם אז נוכל לבקש פתרון חלומנו זה, ולא קודם.
גם בזה רואה אנכי כי בעל הזיה אתה בחפצך להגיש את ספרך אשר כתבת לשמי ולזכרי. ומה מידי תקח? הקריבנו נא לאחד מפחותינו, אולי ירצך וישא פניך וחיתה נפשך בגללו. – סמאָלענסקי הודיעני כי בחו' השחר התשיעית יבוא מאמר ממנו על אדותי; אולי שם יהיה מקום אתו לתת גם את שירך. העירהו על זה.
ועתה היה שלום וסלח לי על כי הארכתי במקום שהיה ראוי לקצר וקצרתי במקום שהיה ראוי להאריך, כי עיפה נפשי ואינני בקו הבריאות ואתה חזק ומשוֹך בשבט סופרים ועשה חיל בישראל כי ברכה בך, אבל איעצך לבלי תמשך בשיריך אחרי חלומות שוא ומגדלים הפורחים באויר כי אם תבחר לך חלוקי אבנים מקורות ישראל ומחייו עתה ומכל פנות עולם המעשה ובנית בהם את בתיך.
והנני מוקירך ומכבדך
יל"ג.
יועש“ק טו”ב כסליו תרמ"ב
אגרת מאתים ושש 🔗
29 נאיאב [י“ט כסלו, תרמ”ב]
[להזק"ן]
ידידי היקר!
קרע נא את מחצית העלה ושימה בפי ש. למען ירגע לבבו. כשל כח סבלו וישב ויכתוב אלי נאד מלא דמעות, על כן הבה לו המטפחת הזאת ומחה דמעה מעל פניו. כי עוד לא אפסה תקוה. לבי בטוח כי קרוב ישעו ואם יתמהמה בכל יום אחכה לו שיבוא.
היה היו דברים בלבי להגיד לך ועתה נעקרו מלבי ושכחתים. ברך אברכך אותך ואותנו ליום הגיע מקס בננו בשבוע הזה למחוז חפצו. הוא מצניעותו אולי לא יכתוב לך את פרטי הדבר, על כן אודיעך כי בכבוד גדול נבחר לעורך דין מושבע. בו ביום שכלוּ לו שניו היתה ישיבת הבוחרים ובחרו בו פה אחד מבלי לאחר רגע, וזה דבר יקר, יען כי כלם ידעוהו לאיש ישר ונבון מהיר וחרוץ במלאכתו. אחי אברהם שמח שמחה גדולה ובעליצותו אמר לי כי כבר נודע שם מאַקסים לתהלה בעיר ואחריתו ישגה מאֹד, ובאנחה שוברת חצי גופו הוסיף ואמר: “המאושרים, מה טוב חלקם בחיים ומה יפה שלום ביתם!”. הלא תבין כי מקנאה מסתרת דבר על זה; כי האשה אשר הוכיח לו אל זועם רגע באפו, אשר היתה מצודים וחרמים, אספה את שלומו ממנו והרסה את הצלחתו ושלות לבו עד היסוד.
בליל מוש"ק 29 נאָיאָבר אנכי עורך אליך את הטורים האלה; בעוד שעה ושתים יבאו אלי בנינו כפעם בפעם ובבוא מאַקסים אולַי יזכירני להוסיף לך איזה דברים ואוסיף. נאַדי בתי ואשתי הולכות היום בלוית אברהם אחי לנשף חשק, אשר הוא קרוא אליו. מינגא מאנה ללכת ותשאר היא ומאַקסים אצלי.
גם כזאת יקרה לאיש כמוני: שכחתי לשלוח היום את המכתב ונשאר כיום תמים אצלי. בנינו היו אמש אתנו והתעלסנו יחד עד שעה השניה אחר חצות, עד שוב אשתי ובתי מן הבאַלל. וברגע הזה (יום הראשון בערב) אנכי שב מבית מאָקס ומינגא אתי. שמעתי מפי מאַקסים כי ברכתני בשלום במכתבך אשר בא היום לידו וברוך תהיה גם כל הנלוים אליך בברכת
אחיך אוהבך בכל נפשו
יל"ג.
אגרת מאתים ושבע 🔗
אל כבוד היקר הנכבד משכיל אל דבר, סופר מהיר ומופלא
איו"ב ממינסק.
שלום!
אע“פ שכבר השיבותי, בהמליץ, ברכה לראש מברכי ליום גנוסיא שלי ובמספר מפקד האנשים העומדים על הברכה נזכר גם שמך, בכ”ז מאשר יקרת גם נכבדת בעיני, הנני משיב לך תודה וברכה גם במכתב מיוחד.
“מברכתו של אדם נכר אם ת”ח הוא" אמרו חז“ל ברכתך גם היא נתנה לי אותותיה אותות כי הנך אדם ביקר, אוהב חכמים ומוקיר רבנן; וכי הנך לא מהקנקנים הרעועים, כ”א חבית מלאה יין ישן, יין המשומר בענביו, שלא פג טעמו וריחו לא גמר, שדעת זקני ת“ח נוחה הימנו. ודי אדני וידידי, כי ברכתך היתה בעיני כבריה בפני עצמה וכיוצאה מן כלל הברכות אשר באוני ביום הנ”ל. רבן ככלן נדמו בעיני כאשות הזמה וככלות נאֻפים, אשר שֻדד חִנן הטבעי, ככה אֻשן ונדעך המן; ואך הוד מלאכותי חופף על כל יצורי גון ועגבים גם בפיהן, וכל עין חודרת תכיר את קמטי הלחיים, את פוך העינים, את הקרה אשר השלג בצלמון בכליותיהן ולבביהן פנימה, ואת הקרח הנורא הנטוי על ראשיהן מלמעלה. המליצה בשלל צבעיה תשוה על כל הברכות הוד והדר, ותפארת הלשון תעדה כליה עליהן. לא כן ברכתך אתה, כי דגולה היא מרבבה בטוב טעמה, בחום רגשותיה ובאור פניה. והיא ככלה נאה וחסודה בעיני, לא כחל ולא סרק ויעלת חן לוקחת נפשות. ואני אם כי ימי בחרותי ברחו ואינם, ועמם חמקה עברה מלבי גם חמדת נשים יפות, אבל עוד אור עיני אתי לחזות ביפת תאר זו שהיא אחת מבנות איו“ב, המלאה טל ילדות, חן הוד וכל תפארת החיים, שבדמותה וצלמה כבר חזיתי את בת־שוע במחזה “קוצו של יו”ד”. ולאלֹהַ אֹשּי אני תפלה כי יבואו דברי ברכתך, ואם לא כלם לפחות מקצתם והייתי המאֻשר בטפחות ימי בחלד.
אך זאת לא אכחד ממך, ידידי, כי מכתב ברכתך עורר בקרבי גם עצבות המביאה לידי שבירת הכלים (לפי דעת המקובלים או המטורפים) והיה העיבה אור פיו רגע קטן, בראותי כי מינסק, עיר ואֵם בישראל, המרובה באוכלסין, הנה מכל חכמיה וסופריה ומכל המונה ועלז בה לא נמצא איש זולתך אשר יבוא לברכני. ואני שהדי במרומים, כי לא אחרי רב המברכים לבי נוהה, ולא על מעוטם יעצב רוחי, כי באמת טוט אחד היוצא מבוך עטו של סופר ומבין כמוך, ינעם לאזני מאלפי קולות ותרועות ברכות והודאות, כי שקול אתה בעיני לְקָבַל אַלפָא. אך אות היא, אמרתי בנפשי, כי עוד לא הגעתי אל המדרגה ההיא שעל פני העם אכבד; אות היא שפעולתי ועבוֹדתי לרבים איננה רבת־ערך, ולא יצאתי בה ידי חובתי עוד כראוי. ובכן אפשר להיות כי גם הברכות והתשבחות הוא אך לחם חסד, וכעין נהמא דכסופא אשר כל אוכליו יאשמו, וכמו קללת חנם, כן גם ברכת חנם לא תבוא.
גם זאת לא אצפון עמי ואשאנה על שפתי לפניך, והנני אומר בלשון התלמוד (ירושלמי ביצה): “לא זכינו לתורתך רק מפני שראינו אצבעותיו של רבי יוצאות מבית יד שלו” רציני: לא זכינו לדעת מתורתך רק אשר ראינו פעם בפעם מעשה אצבעותיך, הלא הם מאמריך במ“ע; וע”כ ברכתך המטֻגנת במרחשת והמרקחה מרקחת מעשה רוקח, עוררה החפץ בלבי לדעת רבי תורתך, גם ארחך ורבעך. ע“כ שאלתי עליך את פי בן עירך ר' שמעיהו שלאסבערג היוצא ונכנס תדיר בביתי, ומפיו שמעתי (אך אוי לאזני שכך שמעו) כי הנך עני בכל שבעת מיני שמות העניות שמנו חז”ל. ובכ“ז תעשה פעם בפעם ציצים ופרחים לספרתנו והיא תהלתך. מפיו שמעתי עליך כי מטמוניות של כתבים טמונים באהלך, ספורים וחבורים שונים. וע”כ אם תמצא חפץ בבקשתי זו, אזי הודיעני נא, שמות חבוריך תכנם וענינם, כי אולי אולי אועיל לך גם במשהו והיה זה שכרי בעוה"ז.
והנני המכבדך והמוקיר ערכך והדורש לשלומך מעתה ועד עולם
יל"ג
[כסלו, תרמ"ב].
אגרת מאתים ושמנה 🔗
82. א' יאנואר [כ“ב טבת תרמ”ב]
ידידי!
לא טוב היות האדם שופט מעשה איש זר אשר לא ידעהו מתמול שלשום ולא ידע תכונתו אם איש מודה על האמת הוא, מדאגה מדבר פן יצא משפטו שלא לטוב וישטמהו בלבו, ע"כ יסלח נא לי אם לא ילך לבי גם אני לעבור על מדת חכמים זאת והנני משיב לו את שירו בטרם קראתיו.
והנני מכבדו וכו'
יל"ג
אגרת מאתים ותשע 🔗
ידידי המשורר והמליץ הרמ"מ דאָליצקי!
צר לי כי בחר בי ה' ק. להיות מוציא הדבה להודיעהו על ידך כי אין נפש האר“ז אל מאמרו ולא ידפיסנו וטעמו ונימוקו עמו “לפי שהוא מגבב דברים ושופך בוז על נדיבים במדה גדשה ולא בצדקה מספקת”, ורואה אני את דברי הארז מדבריו. אתם יושבי ערי השדה דנים על מה שאין עיניכם רואות, כי אם מפי השמועה עד מפי עד, וטועים בדבר כמקל הזה של סומא – האנשים אשר אתם מתאוננים עליהם אינם אשמים באסוננו ואינם גורמים לנו רעה. ונהפוך הוא בכל יכלתם יעמלו להצילנו, ואם לא מסתיעא מלתא העל כן נבוא עליהם בחרפות וגדופים? שכחתם מה שאמרו: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”, ואם הכזיבו האנשים ושלא באשמתם את תקות אחיהם די להם במאמרו של יהל”ל ובמאמרך בהמגיד, אבל הוא במאמרו לא חדש דבר, כי הגדיל הכעס והקצף, אשר הוא רק כקצף על פני מים והועיל לא יועיל להותנו. לא “אדירינו ופחותינו בפשעיהם ובכל חטאתם גרמו לנו כל אלה” כאשר ה' ק. אומר, כי אם אחרים, אחרים אשר לא יתכן לקרוא בשמותם במכתב גלוי, המה הביאונו עד הלום לא מתמול ומשלשום, כי אם מהרבה דורות פורח הראש הזה בכרם בית ישראל אשר נהפך למרורת פתנים בקרבנו, מאנה הרפא. שנינו קהות מן הבוסר אשר האכילונו אבותינו הראשונים. והעשירים והמשכילים מה הם כי נלין עליהם? האם כי יפקירו הראשונים את נכסיהם והאחרונים ישבו בתענית שתשכח השכלתם מהם וישובו לכסלה, האם בזה תושע יהודה? אין חבוש מתיר עצמו ותשועת ישראל איננה תלויה בנו כי אם בחסד עליון אשר הוא משנה העתים ומחליף את הסבות, רק שנוי כזה יוכל להושיע לנו.
יל"ג
מפ“ב 14 מאַי [ח' סיון, תרמ”ב]
אגרת מאתים ועשר 🔗
[להזק"ן]
הוספתי על חטאתי פשע לפניך, אחי היקר, ויהי הנקל החרישי ירחים רבים מכתוב אליך ומדבר בך, כי עוד אחרתי ימים מענות על דברי אהבתך אשר קדמתני ושמחתני בם. והנה למנות את החסרון ולהגיד לך עתה בפעם האחת את אשר גרעתי שיחה לפניך בימים הרבים ההם אי אפשר לי, כשם שאי אפשר לאיש הבא לביהכ“נ ל”עלינו לשבח" להשלים כל תפלתו עם הצבור, וגם אמנם מעודי לא הייתי זהיר בתשלומין כאלה ע"כ מחוק נא ברחמיך הרבים כל שטרי חובותי אלה והניחה לי ואתחיל ממקום שאנחנו עומדים בו.
עוד היום אכלנו בצהרים לחם בבית מקסים בננו והשתעשעתי בבתנו הקטנה החדשה. קחתיה על זרועותי; אף היא פקחה עיניה פעמים שלש ותבט בי ותשחק אלי, הוא שחוקה הראשון בעמק עכור זה. לא ידעתי אכנה אותה לפניך כי עוד לא נקראה בשם. אמה אשר ב"ה לא הקשתה בלדתה תקש עתה בבחירת שם לבתה בחפצם ללכת גם אחרי ה' גם אחרי הבעל ולקרוא לה שם העולה על כל לשונות הגוים כאחד. והנה לא ארבה דברי על אותו תנוק הצריך שמירה עוד מפני העכברים ומפני העכבר־רשע יַעַשקה שלא יַעַשקנה. את אֹדותי ודרך חיינו תדע בלי ספק אם מעט ואם הרבה ממכתבי מקסים בננו. יושבים אנחנו טן דו אני ואשתי בדירתנו אשר ידעתה העומדת על אם הדרך לשתי בנותי מזה ומזה. לימות הקיץ, ימי לכת מקסים חוץ למדינה, יש את לבנו לצאת מקריה ולשכון בשדה במקום אשר תשכון מינגא וילדיה וננחמנה ונשמחנה בבדידותה ונעזור לה לגדל את בנה ולהיניק את בתה. בתי השניה ואישה ישבו בעיר כי מבקר הוא בבקר בבקר בבית החולים אשר הוא עומד לשרת בו. אברך את ה' אשר הקרה גם לנאַדי איש ישר דרך מהיר במלאכתו וטוב לב. חיים הם באהבה ושלוה, לחמם נתן לפי שעה ככל צרכם ויש תקוה כי בקרב הימים ירחיב ה' את גבולו. עתה לא נשארה לי רק להביא גם את בני למחוז חפצו; בראשית ימי החרף הבא תכלינה שלש שני למודו ובלי ספק ילך למאָסקוי לעמוד בנסיון; עוד מוטל עלי להביאהו בקיץ הזה לפני הפקידים המרימים אנשים לצבא כי הגיע פרקו; ואף כי בן יחיד הוא מי יודע אולי כבר דאגו לו אחדים מאחיו מבני עמו וברחו ונתעלמו והניחו לו מקום להתגדר כיוצא צבא מישראל. והנה עד כה הנחני ה' בחסדו ולא כגמול עלי השיב כי אם ברחמיו וכרוב חסדיו עולל לי ולבני ביתי ואקוה כי לא ימיש חסדו ואמתו ממני גם בשארית ימי והראני בטוב בני אשר גם לך אחי חלק ונחלה בהם, והשיב את מקסים בננו שלם ובריא אל נוהו ולא יוסיף לדאבה עוד ולפחד תמיד כל היום מפני הרוחות הרעות הממלאות חללו של עולם בעירנו המעטירה, ויזכני לראות אחרית הזעם אר נתך על עמנו ולשמוע בשורות טובות מהם ומהמונם ובתוכם גם מכל אַחי ומיודעי הקרובים והרחוקים ובראשם גם ממך אחי מחמל עיני ומשא נפשי.
לבני עמנו נשבר לבי בקרבי וכהתה כל רוחי. ומכל המעשקות אשר עשקונו באפם ומכל החמסים אשר הורידו על קדקדנו בשנת המאֵרה הזאת עוללה לנפשי האספה אשר היתה בזה, אספת גדולי ישראל רבניו חכמיו ועשיריו, אשר זה כל פריה כי עתה ידענו כי גוי אובד עצות אנחנו ואין עזרתה בנו. ואני בשעשעי על ברכי את בננו יעקב הקטן שבקרוב יגיע לחנוך אניע עליו במו ראשי ואנחה שוברת כל גופי בהעלותי על לבי מה יהיה משפט הנער הזה ומעשהו. לפי טבעו כאשר ידעתהו הוא נוצר להיות מן העולבים ולא מן הנעלבים, מן המכים ולא מן המֻכים, ומה יענה ומה יאמר באמר לו יום אחד כי אַחד העם המוכן לפורענות הוא, העם הנבחר מכל האֻמות – למכות ומהלומות!?
כל התחלות קשות על כן יהיו נא הפעם דברי המעטים האלה לרצון לפניך. הלא בצאת מקסים ובוא לך ימי המנוחה עוד תוסיף לכתוב אלי ואז לא יבצר ממנו להרבות אמרים איש לאחיו ולשפוך את כל נפשי בחיקך, ואולי עד העת ההיא האֵל אשר הראה עמו קשה, יחדש עליו שנה חדשה, לשים לנו לב שמח ייטיב גהה, ושמן ששון תחת רוח כהה; או אז יעמוד לבי להשמיעך גם את החדשות אשר ילד לי עטי בימים האחרונים ולא ראו אור עד כה.
שלום וברכה לך ולכל אשר אתך כחפץ אחיך אוהבך מחבקך ומנשקך
יל"ג
ח“י מאַי [תרמ”ב י“ב סיון] ספ”ב.
אגרת מאתים ואחת עשרה 🔗
[להנ"ל]
ידידי היקר!
“בחפץ כפי” אעשה ואשלים “חפצך” אשר אמרת עם הספר למיננא. אנכי אהיה לה לפה אליך ואתה תדבר אליה דברי חבּתך כאשר היית מדבר בהיות מקס בביתו, ואת דבריך אלי תחשוך ליום אחר בהנתן חֻפשך לך מעבודתך. כי שניכם טרודים בישובו של עולם, היא בגדול בניה ואתה בגדול תלמידיך, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואני – אילוניתא דוכרנייתא, אין לי לא בנים ולא תלמידים לגדל, הולך בטל אני כל היום ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, והפורק מעליו עול תורה וד"א נותנין עליו עול מלכות. והנני כופל את בקשתי למען לא תהיה עליך למעמסה: הסגר בתוך ביתך ועשה את מלאכתך מלאכת שמים ולשונך תדביק אל חכך ונאלמת מדבר אלי דבר, עד בוא ימי החפש לך. ביום ההוא יפתח פיך ותדבר ולא תאלם עוד.
ביום השלישי העבר הלכתי לשלח את מקס בננו לבית נתיבות הברזל. ביום ההוא בשעה השניה יצא וביום החמישי בא בשלום לסאָדן; וכבר הודיענו את בֹאו על מקומו בשלום ע“י טיליגרם ביום הששי בבקר ומכתב לא הגיע עוד ממנו, ומחכים אנחנו למכתבו היום או מחר, כי משערים אנחנו שלא יכתוב בלתי אם ראה בתחלה את פני הרופא ויודיעהו את משפטו ומעשהו בסאָדען. לפני צאתו היו ידי מקס מלאות עבודה עד כי היו ימים אשר לא הספיק לאכול פת שחרית בביתו ואת ארוחתו בצהרים אכל בשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. על כן היו בימים האחרונים פניו רעים ודלים אבל בריאותו היתה טובה בערך, ועל כן נקוה כי נסיעתו תעלה לו בעז”ה רפואה שלמה, כי עיקר תכלית נסיעתו לחזק את גופו ולהחליץ עצמותיו. מינגא והילדים טובים ושלמים. יאשא הוא בכור שטן לא ינקה כל הנוגע בו, אבל נושא חן הוא בעיני כל רואיו וכחות נפשו הולכים ומתפתחים, אפס כי רך הלב הוא מאֹד וירא מכל האימות שבעולם, ירא מפני הכלב ומפני החליל אשר על אנית הקיטור. והוא בעצמו מצחק ולועג לרֹך לב זה ובשעת מעשה בשמעו את החליל מחלל ומשמיע קול יתפלץ מפחד וירחפו כל עצמותיו. אך התכונה הזאת לבדה יש בה מתכונות בני עמו ומחצבתו. הקטנה ("יעווגעניאַ, קראו לה, לא אדע על שום מה) כפי הנראה טובת מזג היא, אבל השאלה העקרית היא לפי שעה אם תהיה גם יפת תֹאר, וזה עוד לא נתברר כראוי. ביום צאת מאַקס חלתה נאדי בתי, כי ביום שלפני זה היתה אצלנו בכפר ואחזת הצנה כי היום היה יום הגשמים, ובסורי אל ביתה מבית נתיבות הברזל מצאתיה – אחוזת קדחת. היום זה יום השביעי הוקל לה מעט וירדה ממטתה, אבל עודנה חולה ומצות הרופאים עליה חזקה לבלי תצא מפתח ביתה, כי יראים הם פן תשוב הקדחת. כל הימים האלה אשתי שוכנת בעיר בביתה ושומרת לראשה, כי אישה הרופא טרוד במלאכתו ואיננו נקי לביתו; ואני יושב עם מיננא ואורח עמה לחברה ולא אבוא בעיר.
די לי הפעם כי הגיעה לי השעה לצאת המימה, כלו' לשתות מי בארה של מרים, אשר לפי שעה הועילו לי כמו שהמזמור ויהי נעם מועיל לערבוב השטן. היה שלום וברך בשלום את שתי בנותיך הנמצאות וביחוד את אורעליאַ בסיום תורתה.
ידידך אשר כנפשך
יל"ג.
פאָרגאָלאָוואָ, 7 יוני \תרמ"ב ב' תמוז].
אגרת מאתים ושתים עשרה 🔗
פאַרגאָלאָוואָ הסמוכה לפ“ב 21 יוני 82 [ט”ז תמוז תרמ"ב]
[לה' מ. גאָרדאָן]
ידידי הנעים, רב המדעים, צדיק וכל ימיו רעים!
כהקב"ה עם צדיקיו כן תדקדק אתה עמדי כחוט השערה ויש אשר ינתק החוט הזה ולא נבין איש את שפת רעהו. לא לרפות את ידיך היתה כונתי באמרי לך מה שאמרתי במכתבי הקודם כי אם חוב ראיתי לעצמי להגיד לך דברים כהויתן למען תדע את אשר לפניך, כי הבא ללקט בשדה רחב ידים זה אחרי הקוצרים אבירי הלב צריך שיהיה לו אֹמץ לב ואֹמץ ברכים ואֹרך אפים כדי שיוכל לעבור מרחקים ולעלות במעלות ולחכות בפרוזדורים ולדבר עם בעלי הטרקלין בלשון הנערים הכהנים בני עלי. ואם שלש אלה לא יהיו לו והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים. בוש פנים לגיהנם ועז פנים לגן עדן. ואמרתי זאת לך בשביל שתדע לקחת את תכונות הנפש האלה אתך אם ישנן לך ולשאול אותן מן החוץ אם אין לך מבריאתך. והנה אין ספק שבוא תבוא ולמותר לי להגיד לך שאנכי מוכן ומזומן לעזור לך בכל מה שאוכל, אבל לדעתי אין לך לבוא בזמן הזה, כי עתה נסעו מזה כל האנשים אשר אתה מבקש והלכו באשר התהלכו לרגלי ימי הקיץ, אלה נסעו לארצות אחרות ואלה יושבים בכפרים ובחצרות ויכבד עליך למצאם, על כן חכה עד אשר יאספו כל העדרים, עד סוף ימי סענטיאַבר או תחלת אקטיאַבר; עד העת ההיא אבוא גם אנכי העירה ואקח לי דירה של קבע והודעתיך את מקומה, ובבואך נמתיק בתחלה סוד יחדו ואמסור לך הסמנים למען תדע את הדרך אשר תלך ואת המעשה אשר תעשה.
גם דברי בדבר אחותך צריכין תוספת ביאור. היא לא אמרה לי בפירוש שחפצה היא לבקש ממך עזרה בצרתה אלא מכלל דבריה שמעתי כן, וקרוב לשמוע שחפצה להעיר את לבי אני שלא אתעלם מבשרי, לפי שאולי הביאו את דבתי רעה אליה שעשיר מופלג אני, שכן דרכם של בני אדם לברך את רעיהם בקול גדול למען קללה תחשב לו. והנה עתה כל הנזוקין בקאוונא שמו להם את נזקיהם ומלאו את חסרונם מן הנדבות אשר באו בסך רב עד שמאספי הנדבות קראו די ויכלא העם מהביא ובלי ספק נתמלא גם חורבנה של אחותך ומה גם כי היו כלי ביתה רשומים בחברת אחריות האש, כאשר הודיעתני, אף כי לא במלוא שוים.
ועתה אתה ידידי היה שלום, אל תרף ידך מהודיע לי במשך הימים הבאים את מקום שבתך, אם תחליפנו ותמיר אותו, למען אוכל להודיעך את מקום שבתי אני, ואני מצדי אשמח מאד לקראת המקרה אשר יביאני לראות פניך בטרם אמות, כי כאז כן עתה חמודות אתה לידידך מימי נעוריו עד יומו האחרון
יל"ג.
אם תשמע לעצתי ותאַחר ביאתך לפ“ב לשנים שלשה חדשים איעצך להכין במשך הימים האלה את שיריך אשר תאמר להדפיס ותביאם בידך. אולי יצלח בידי למצוא לך מדפיס אשר יוציאם על חשבונו. נסה נא דבר אל המו”ס א. צוקערמאן או אל אי"ש בווארשוי כי הם עוסקים בענינים כאלה. טוב לך כי ידפיסו הם ויתנו לך מכסת עקז' ואולי גם איזה סך במזומן ולא תניח את מעותיך על קרן הצבי ישראל. מדי דברי בשירים הנני מליט לך בזה כדבר הלכה שמתוך כך תזכרני שיר קטן אחד אשר יבוא בקרוב באחד מן העלים הנדפים של העלה הנדף המליץ. הביאו לי להגיהו והנני שולחו לך כמנחת עני.
הנ"ל.
אגרת מאתים ושלש עשרה 🔗
כבוד החכם היקר, ספרא וסייפא וכו' ר' איו“ב נ”י.
הרבה הרבה תהיתי על פולייטונך “נפשות לפרחות” לא התעצלתי ולא פגרתי מקרוא בו פעמים אין מספר, הפכתי בו, אולי אוכל לקבעו בדפוס, כי לעשות רצונך חפצתי מאד; אבל אחרי השקלא וטריא, אחרי העיון העמוק משכתי ידי ממנו, וגזרה יצאה מבית דיני לדון אותו בגניזה והיא לטובתך ידידי, כי הסתכלתי באספקלריא המאירה שלי, ואראה מראש את מלחמת התנופה אשר יעיר עליך מאמרך זה, את האיבה והמשטמה הכרוכות בעקבו; את הסכנה הנשקפת לך ממנו, שמסופקני מאד אם תקנה לך אז גם פרקליט אחד כתריס בפני הפורענות; גם את הנחם ראיתי אשר תנחם ותתחרט בימים יבואו, ואפשר אותו יום בבוא מאמרך מודפס לעירך ולא תוכל הועיל, למאמר כה המלא מראשו וסופו עקיצות ונשיכות שאין להן לחש, עוד לא באה עת מוכשרת להדפס. ואִלו נתקימה נבואת בן אמוץ: וגר זאב עם כבש וכו' וכו' ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, כי אז אז אפשר לגלות אמת ערומה כזאת.
מאמרך זה נפלא הוא בתכנו, בהנפשות אשר יצרת לשחק בהן, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהן כגחלי אש; נפלא הוא בסגנונו המסולסל ובהסתירה החדה והדקה המבצבצת ומפעפעת ונכנסת לפני ולפנים של הלב; ונפלא הוא בהמון מאמרי התלמוד והדרשים הנכונים בידך לשבט ולחסד. ובכל נפלאותיו אלה מוטב שלא ידפס משידפס. ואם כי שמת לך סתר פנים, שלא יודע שמך לצריך, אבל מי בקוראים התדירים שלא יכירו סגנונך היחיד כמעט במינו, שלא יכירו רוחך המרחפת ומרפרפת על פני כלו; מי בקוראים אפילו הרחוקים שלא יכירו את האריות והנמרים אשר כוננת חציך השנונים לפלח כליותיהם ולבם; ומכש"כ אותן הנפשות שהעליתן לגרדום לדון, כל אחת מהן תכיר את דמות דיוקנה, את פרצופה וזיו איקונה בכל סמניהם הבולטים ואז אוי אוי לך כי חייך יהיו תלואים מנגד וחרדת לרגעים ולא תדע נחת!
וע“כ ידידי, שא לעון חטאתי זה, כי אך לטובתך ולרוחתך עשיתי אשר עשיתי, כי כבודך יקר בעיני, ומוטב שירדו לטמיון אלפי מאמרים נפלאים כאלה ואליך לא תגע רעה. גם אני בעניי בעבֹר עלי רוח קנאה לפעמים יתפרצו רעיונו ממסגרותיהם כפרץ מים כבירים, ולהבי אש אכלה מתלקחים בהם להכות ארץ בשבט פי, אך אחרי שובי נחמתי, כי כשוך התרגשות לבי וסערת רוחי תקום לדממה. אשוב אתבונן אל החללים אשר חוללה ידי בעים רוח; אל המומתים המוקעים והנפצעים אשר הכיתי בחרב עטי, יכני לבי וידי מתרשלות ורוח חרטה תתקפני ותכריעני. אז מאמרי ההם מבטן העט לקבר יובלו, חיים ירדו אל בית גנזי ועין לא תשורם כל עוד בחיים חיתי. וגם אתה איעצך עשה כמוני, יחדו נצפון ילדי רוחנו ההם הכתובים באש שחורה ע”ג אש לבנה עד יתמו חיינו, עד עלותנו אל עולם האמת ששם לא נירא איש, ששם אין קנאה ותחרות, אין שיבה ובחרות, אין נחם וחרטה, ואין מעלה ומטה, אין עליונים ותחתונים, אין עבדים ואדֹנים, אין יש אין אין, אין מות אין חיין, ודור יבוא אם נזכה יקרא דברינו ושפתותינו אז דובבות בקבר.
והנני המכבדך כפי ערכך והקורא תמיד את דבריך לתיאבון
יל"ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.