1965 (המשך)    🔗

י' בפברואר, 1965

המכתבים שביני ובין הסופר ביידיש יחיאל הופר הולכים ושבים. לשם הנימוס אני כותב לו יידיש. הופר אדם שלמד תורה ובנו של חסיד אלכסנדר ובספריו עוסק הוא בחסידות, אלא כדרכם של הללו שהיידיש שטפתם, והיתה ללשון הבעה שלהם, גם י.ה. ודאי מתקשה ב“עברי” ושלא לביישו ויתרתי אני על שלי, אלא שכתיבתי ביידיש גם משעשעת אותי. יודע אני לשון זו מבית אבא, מן החדר ומן בית המדרש, הואיל ולימודי המקרא והגמרא היו בתרגום ליידיש. “תנו רבנן” — “האבן די רבנן געלערנט” וכיוצא בזה. ולשון זו בפלונסק נקייה היתה מ“דייטשמעריש” [דיבור גרמני], עשירה במלים עבריות, כלומר יידיש של תלמוד תורה, וגם המלים הפולניות מועטות בה, ונמצא שהיידיש שלי אידיומטית מאוד, עממית מאוד וטהורה.

מה משכני אל י.ה.? ראשית היהודי הפולני שבו, בן־מיני הוא; גם אביו אדם נכבד וביתו בית־עשירים, שאין שבת בלא אורח אחד או שניים, בשעת הסעודות. בית כשר בתכלית הכשרות ואף־על־פי־כן חכמות חוץ כבר נתמזגו בו והבנות כבר מדברות פולנית, והפיאה הנכרית של האם מעורבת בשערות ראשה ואי־אפשר להבחין בה. ואף־על־פי שכל מנהגי ישראל שרירים וקיימים כאן, הרי יש איזה צדדים בהידור המלבושים וכלי הבית ורהיטיו, שמפריש את הבתים האלה ועושה אותם סוג בפני עצמו.

כל הדברים האלה וכיוצא באלה משכו אותי אל האדם הזה, שעדיין פניו לא ראיתי ולבי נתקשר אליו והרינו מריצים מכתבים זה לזה. במוקדם או במאוחר ודאי נזדמן פנים אל פנים, ואני חרד מפני פגישה זו; פעמים גופו של אדם, תנועת אבריו, מבט עינו, קולו — מחייצים. לפיכך איני רץ לקראתה, ולא איכפת לי, אם תאחר לבוא. מכל מקום לא אדחוק שעתה. אתן לדברים שיתגלגלו מאליהם וידי לא תהיה בהם.

כ"ו בפברואר, 1965

קיבלתי מהאוניברסיטה צילום מאמרי על יעקב שטיינברג, וכשקראתיו הצטערתי מאוד שלא גיליתיו לפני שנה, כי אז הייתי מכנסו ב“שתי המזוזות”. ראשית גודלו — 27,000 סימני דפוס! ולאחר שקראתיו נראה לי. כתוב הוא ישר כהלכה ויש בו הרבה רעיונות רבי עניין. למשל, רעיון זה שההגוּת בשיר צריכה להיות של הגוּת שבשירה ולא שבהִיגיון, שכל־כך הִרבו לשבחו כשאליוט אמר אותו במאמריו על דנטה ושקספיר — רעיון זה מנוסח כהלכה ובמפורש במאמרי על שטיינברג ועל הרעיונות הפיוטיים שלו. אלא אני כותב על משורר עברי, שאינו פחות בחשיבותו מאליוט, אלא שאין איש יודע אותו, ואני כותב בלשון שאפילו בתוך בני־עמי מעטים קוראיה, ואפילו הקוראים עברית אינם מבחינים בחידושים — לכמה מהם פתוחות סוגיות הביקורת? והכל שוקע בתהום הנשייה. איני קובל על גורלו של סופר עברי. קובע אני דברים כהוויתם.

א' במרץ, 1965

א.ב. יפה סיפר לי שהזז שלח מכתב מחאה לתיאטרון “הבימה”, על שום מה עומדים הם להציג את מחזה בבל “השקיעה”. מה עסקו ומה רשותו של הזז לשלוח מכתבי מחאה נגד בבל? אתה מתנגד להצגה זו, כתוב מאמר נגדה בעתונים. אבל כך דרכו — לשלוח בחשאי דברי דלטוריא [הלשנה]. וכששאלו את שלונסקי מדוע הזז שונא את בבל, השיב: מפני שהזז רצה לכתוב את היהודי במהפכה הרוסית, ובבל כתב אותו. הרבה מן האמת יש בכך.

ז' במרץ, 1965

למעלה משלושה שבועות שאני שוכב וקם, קם ושוכב ואין נחת. התחילו ימי מעבר ושינויים במזג האוויר ולבי אינו משתווה עם תמורות אלה. בעוד חודשיים וחצי אני נכנס לשנות גבורות, ולא כדאי להסתלק עכשיו, על כל פנים צריך להשתדל לגמור את שנת ע"ט ולפתוח בשנת השמונים.

שלשום בא לביתי חיים וירשובסקי ואמר לי, שבכוונה בא לשבח באזני את ספרי “שתי המזוזות”, וכיוון שפיו ולבו שווים שמחתי לדבריו. מכמה וכמה מקומות שמעתי טובות על ספרי זה, ואני בתומי אמרתי, שקהל הקוראים לא ימצא חפץ בו. קיומו של ספר תלוי במזל.

גמרתי סיפורו של גינטר גראס “חתול ועכבר” (“Katze und Maus”). שוב אותה דנציג וחבר הנערים שהוא מעלה, אין חידוש במעשהו, מעין זה כבר נאמר ב“תוף הפח”. ו“ריאליות גרוטסקית” זו שבכתיבתו, מכיוון שנעשתה הרגל ונוסח ניטלו ממנה עוקצה ומוראה ונשתיירו קשייה וסבכה בלבד. לא, אין זו דרך. גם גראס אינו אלא חזיון מחזיונות הפריקה והחורבן; חפץ בניין בתוך החורבן. לא, גראס אינו לא פודה ולא מציל.

י"א במרץ, 1965

קיבלתי שאלה בעניין תפקיד השירה (הספרות)¹ — ונקודת מוצא לכך, הכרזתו של סארטר על השינוי שהתהווה בו מימי “הבחילה” שעדיין לא היה בו אז חוש המציאות; לאחר שראה ילדים גוועים ברעב, נמצא למד ש“הבחילה” אינה שקולה כנגד גוויעה זו. ותפקידו של הסופר להיות מגן לנדכאים. ושלושה נושאי־יסוד לסופר זמננו: (1) הרעבים בעולם (“הרעב” ולא “הרעבים”); (2) אימת האטום; (3) ההתנכרות (מרכס). והצורה — לא איכפת, קלאסית או לא־קלאסית. אמת־מידה לכתוב הקיים שבו, הכושר להתקיים.

והנה יש בחפצי להיענות לכך וליתן תשובתי: (1) מה פירוש “מציאות”? כלום שרוי סארטר בעולם ילדים (tre au mondeê), כלומר ער וחי בעולם זה, כלומר קיבל על עצמו עול ההיסטוריה, או הוא כנגד עולם בטל בתוך עצמו הממית ילדים רעבים? אם הוא נוקט לשון ראשון יש שינוי בעיקר, הואיל ומוֹת הפרט אינו העיקר אלא קיום הכלל. ואז חדל “האחר מלהיות גיהנום”, ואין עמידתו של האדם לפני הברירה — או אני־עצמי הוא המציאות האחת (סוליפסיזם) או שולל אני את כוחו של האני, כלומר פטליזם מוחלט. הואיל ואם ביכולתי להיות שרוי בעולם של ילדים רעבים, אין לפני ניגוד שאין בו אפילו נקודת איחוי אחת וממילא בטל הוא, אלא שילוב כאן של שתי הוויות, שאף־על־פי שלא תמיד הן מזומנות יחדיו, אף־על־פי־כן הקנה של שתיהן עולה מעולם אחד.

(2) ועד שלא ברורים דברים אלו אין הדיבור “מוסר” בעל משמעות בפי סארטר, והתביעה של האוניברסאליות מן הספרות, בדומה למוסר (זה התוקף של קנט “גֶעלטונג”), שסארטר תובע אין בה ממש. (3) וממילא אי־אפשר לקבל הנוסח שלו — “תפקידו של הסופר להשתמש בקולמוסו לטובת הנדכאים.” “תפקידו” של סופר ליתן ספרות טובה עד קצה יכולתו, כלומר לעשות את חובתו כלפי עצמו כאדם השרוי בעולם שבני־אדם כמותו שרויים בו. ואם ינהג לפי תפקידו ממילא ישפיע טובה לבני־אדם, יעדן אותם, יעלה אותם, וה“נדכאים” יהיו נהנים על־ידי עידון ועילוי הללו.

ולפיכך לקבוע ולומר, שעכשיו לפנינו שלושה נושאי־יסוד בלבד, שהספרות צריכה לעסוק בהם, אינה אלא אמירה של סרק. עניין העידון והעילוי היוצא מן השירה אינו בנושא בלבד, אלא בצורה שעשתה את הנושא לחוויה של תוכן. וממילא אין לנושא לעצמו ערך ואין לצורה לעצמה ערך, רק זיווג של שני יסודות אלו נותן את השירה, שבעקיפין נותנת רווחה לנדכאים אף־על־פי שאין מתכוונת לכך במישרים. וכאן בעצם הדיאלקטיקה של האמנות. כשם ששדה החִטים המשתבלת אינה עושה כן לטובת הרעבים ואף־על־פי־כן היא הנותנת לחמם ומשביעה אותם, אף האמנות כן — היא מעדנת את נפש האדם ומגביהה אותה מעל לעצמה ובדרך זו נפתחת הנפש גם לצער הרבים, ונולד באדם הכוח והרצון להצילם מדחקם ואפילו ליתן את נפשו לטובתם ולרווחתם. אבל אלה אינם “תפקיד” השירה, אלא תולדותיה. תפקיד השירה אינו אלא שתהא שירה ככל האפשר לה, ואין אפשרות זו תלויה ב“נושא”, אלא כל נושא שהזדווג לצורה והיה לתוכן של שירה, הרי עשה את שלו, כלומר “בתוך תפקידו” היה, והתולדות על כורחן שיבואו לעולם.

אבל מי שאמונתו כך, אי־אפשר לו לראות את האדם כיציר בטל, אבסורדי מתחילת ברייתו; ואי־אפשר לו לראות באבסורד זה (שמרכזו המוות) עיקר קיומו וכוחותיו, אלא לפניו עולם האדם שהיחיד שרוי בו ומחובר אליו (est au monde), ובנקודת חיבור זו גם עולם הערכים וגם ערך השירה בתוכו.

י"ב במרץ, 1965

חיים תורן² סיפר לי אמש, שקובץ השירים (תרגום לצרפתית על־ידי “פאן קלאב”) בצרפתית של משוררי הארץ לא נתקבל בעין יפה בפריז. אפילו את “הגדולים” שבימינו פוסלים. וכן אמר לי שהאורחים המבקרים בארץ (שאינם בני־ברית) ושעמהם הוא מזדמן מטעם “פאן קלאב”, הכל, פה אחד, תמהים ומשתוממים שישראל רואה בעגנון מספר גדול, ולאמיתו של דבר אינו חשוב.

והרי זאת טענתי — מה ריצה זו אל הגויים, כאילו יש בידנו מה להראות להם. מה שיש הריהו לקוח משלהם והדברים כבר יוצאים מאפם. אבל בולמוס הוא בולמוס. הזז נוסע לצרפת. מה יעשה הזז בפריז? הרי ישב בה שנים רבות ולא עשה כלום, ואם כסבור הוא שדגל־ישראל וזכותו ידגלוהו, אינו אלא טועה. אדם שאין לו לשון חוץ מרוסית, שאין לו חוש ביקורת, שאין לו רעיונות, שאינו יודע אלא ניסוח דברים בנליים בעברית משופרת וגדושה בשפרה — ואלה לא יועילו לו ברובע הלטיני, וממילא שבתוך הקהילה היהודית בצרפת גם כן רשמם של דבריו לא ירבה.

כ"ב במרץ 1965

אין הפרוידיזם מעריך ערכה של ספרות אלא דן בגנזיס שלה, ביסודות יצירה. מן הדברים הראשונים, בשנת 1907, שבדק פרויד היה “גראדיבה” של וילהלם ינסן³, דבר פחות וקלוש. אבל באותה דרך בדק אחרי כן את “המלך ליר”, ומתוך שתי הבדיקות אין לומר מה עדיף ממה, “גראדיבה” או “המלך ליר”, אלא שכאן וגם כאן בניין הדברים כמתכונת החלום ותסביך מין מתחתיו המכוסה מן התודעה.

“הקודם־לתודעה” ו“השאינו־מודע” — זה האחרון אינו מגיע לעולם לידי גילוי בתודעה; הראשון מגיע אליה והוא שגילויו יבוא לאחר בדיקת הצנזור. ו“הקודם־לתודעה” זה הוא המונח כמחיצה בין התודעה לבין “השאינו מודע”.

הסיפור של זרם התודעה ודאי עיקר עסקו ב“הקודם־לתודעה”, שאפשר להביעו על־ידי המונולוג הפנימי. אבל גם זה “שאינו־מודע” הספרות מנסה להעלותו; ויש המכנים אותו — זה שניתן לגילוי ב“שאינו־מודע” — בשם תת־מודע, אף־על־פי־כן מזהיר [פרויד] בפירוש מפני “תת־מודע” כתחום, או כרובד [בפני עצמו], בתוך הנפש.

הווי אומר, שיטת פרויד אינה פשוטה כל־כך כפי שההדיוטות (המבקרים) משתמשים בה.

כ"ד במרץ, 1965

הרוסים יצאו מספינת החלל, והטייס עשה עשרים דקות בחלל וחזר לספינתו. נפלאות.

עכשיו הקיפו האמריקנים את כדור העולם, אבל עדיין אחד מזוג הטייסים לא יצא מן הספינה.

וכל העניין — וכל פה שואל וכל עתון כותב וכל איש מדינה מכריז וכל איש מדע מפרש: היכן הרוסים? והיכן האמריקנים? אפילו לעמוד על נפלאות מעשיהם אינם יכולים מתוך קנאה ותחרות; מה גדלו מעשיו של אדם קטן זה!

כ"ח במרץ, 1965

סוף סוף נמצא מאמרי על שיר “אבי” של ביאליק ז“ל, והעתקו מונח לפני, ואני כל הימים חיפשתיו ב”הפועל הצעיר" וכמה שביקשוהו שם לא מצאוהו. עכשיו נתיישב לי עניין חשוב. כשהתחילו מדברים ברעיונו הגדול והמקורי של סדן על “ביאליק נגלה וביאליק נסתר”, היתה ערה בלבבי ההכרה כי כך כתבתי דברים מפורשים ובאריכות, אלא שלא היתה עדות זו עמי ושתקתי. והנה כשהביא לי א.ב. יפה צילום מאמרי “שירה חדשה של ביאליק” שראה אור ב“מאזנים” שנה ג' (השבועון), כלומר ניסן תרצ“א – אייר תרצ”ב, נתגלה כל העניין. בגליון לשנת השישים לביאליק (בטבת תרצ"ג) כתוב מאמרי הנ"ל והוא פותח בדיון ובעיון בשני ביאליקים, אחד נגלה ואחד נסתר, וכל הפירוש של שיר “אבי” בניינו בשתי מידות הללו.

והנה (י' בטבת, תרצ"ג) כותב סדן רשימה על ביאליק ומחדש את חידושי (לאחר שקרא מאמרי ב“מאזנים”). אין בכך כלום, שסדן עמד אז בפרוידיזם הקיצוני שלו וביאר גם חזיון זה מתוך משנתו של פרויד, ואני מעולם לא כתבתי לפי הוראותיה של דוקטרינה, אלא מתוך בניינו ותוכנו של השיר שלפני. העיקר כאן שמר סדן לקח את רעיוני בלא טירחה יתרה ואפילו לא הביאו בשם אומרו. אי אתה יכול לומר, סדן לא קרא מאמרי. השבועון “מאזנים” פרסום רב לו בכל תפוצות ישראל ועל אחת כמה וכמה שידוע הוא בתל אביב. וסדן אינו נזיר. הוא קורא, אפילו כל דבר הבל, ואי אפשר לומר שלא קרא גליון “מאזנים” לשנת השישים של ביאליק! והרי הוא גופו כתב שם מאמרו.

בעצם לי לא איכפת ש“גנב” ממני רעיון. אין “גונבים” בתחומים אלה. סוף סוף האמת תצוף למעלה. א.ב. יפה יאמר דברים ברורים על כך במבוא שלו ל“ילקוטי”, בו יבוא מאמר זה על “אבי”. אלא המוקשה והמעציב כאן — דב סדן. אין לומר “רימניסנס” כאן שלא חש בו. ראשית, הזמן בין מאמרי למאמרו לכל היותר ימים אחדים, ואפילו אדם בעל זכרון רגיל אינו שוכח דבר כזה; על אחת כמה וכמה סדן, שזכרונו באמת מופלא הוא. אין זאת כי אם ביודעין לקח והעלים שמי, ומנהג זה אינו נאה, אינו מהוגן. ועל זה אני מקטרג — למה לו לסדן לעשות מעשה שאינו מהוגן! הפעם לא אשתוק והדבר יוודע בקהל.

ביום ו' באו אלי מהרדיו והעלו שיחתי על סרט משך 20 דקות. השיחה תושמע ביום השבת לאחר חודש. לאחר הקליטה השמיע הטייפ־רקורדר את שיחתי ושמעתי את קולי, והיתה בי חולשת הדעת, כאילו נתפלגה אישיותי — והקול הזה! אימה ופחד.

כ"ט במרץ, 1965

צריך אני לתקן דברי על “ביאליק גלוי וביאליק נסתר” שרשמתי אתמול בפנקסי. בדקתי את הדברים לכל פרטיהם והנה מה שהעליתי:

א. גליון “מאזנים” בו ראתה אור רשימתי “השיר החדש של ביאליק” יצא לאור ביום ז' בטבת, תרצ"ג. הגליון לשנת השישים של ביאליק והוא כפול (כח–כט), ורבים בו המשתתפים.

ב. באותו גליון יש מאמר של סדן בשם “שעשועי ביאליק”, ואין בו זכר לרעיון הכפילות של ביאליק. אלא עוסק הוא בדברים של מה בכך.

ג. לאחר שלושה ימים (י' בטבת, תרצ"ג) מפרסם סדן רשימה קטנה (כנראה בגליון הספרותי של “דבר” שהוא עורכו, ואברר את הדבר אל נכון) ושמה ב“אפלת הסתירה” (איני יודע אם שמה כך במקום שראתה אור, ואבדוק גם זה. אבל ב“אבני בחן” משנת תשי"א כך שמה), שפתיחתה הז’רגון הפרוידי שסדן היה כפות לו אז: על ה“חנקה”, “ירידה למעמקים”, “הם באים על סיפוקם”, “המשורר שהעלה את חמרי האפלה האלה ועשאם אור גדול, שנטל את היצר ועשאו יצירה” וכיוצא באלה. אבל מיד ברשימה ב', “לאור המזיגה”, הוא מדבר על “סתירה” — “הצעקה בשער וההימנון לאילמי הנפש”, “אמני השתיקה”, “שיר המוכיח בתוך עמו ושיר הזלזל (“צנח לו זלזל”) שאינו יודע מה לו ולגזעו ומה לו ולשוכו.” אבל בסופה הוא מדבר על “שכבה גלויה” ו“שכבה נסתרת” ושתיהן — “שתי השכבות שוכנות זו בצד זו.” הרשימה השלישית “המשולש” — הרכילות הגליצאית הידועה כנגד כל מה שעשו סופרי תחום המושב ברוסיה (אחד העם, מנדלי וכו' והם שהשפיעו לרעה גם על ביאליק – “השפעת ווֹלוֹז’ין”, בפי סדן) עד שבא אורן של בוצ’אץ ובראדי והביא את הגאולה לספרות.

שלוש רשימות הללו (“באפלת הסתירה י' טבת, תרצ”ג; “לאור המזיגה” י' טבת תש“ט; “המשולש” י’–כ'' תמוז, תש”ט) אסף סדן בספרו “אבני בוחן” בשנת תשי“א. את מאמרו “שעשועי ביאליק” (שהדפיס ב“מאזנים” ז' טבת, תרצ"ג) לא הדפיס בספרו, הואיל ועניין “השכבה הגלויה” ו”השכבה הנסתרת" עדין לא נתגלה לו. והנה במאמרי “השיר החדש של ביאליק” שיצא לאור ביום ז' בטבת, תרצ“ג, כתוב לאמור: “איני יודע אם רבים הם שעמדו על כך שלגבי ביאליק העיקר אינו בנגלה ובבולט שבשירתו, באותה שפעת הנבע של אשדות השירה הניגרים אלינו, על כל תוקף מפלם, עוצמת המונם, זירמתם וכוחם הכביר; אלא העיקר מקופל וצפון דווקא באותו רחש טמיר וזך ושקט וחבוי מעין רואים אשר ביאליק כמה לו כל ימיו. בשנת תרס”ה נכתב ‘אכן גם זה מוסר אלוהים’, אבל בשנה זו גופה נכתב גם ‘הכניסיני תחת כנפך’; בשנת תרע”ה שמענו את הקול האדיר ב’ויהי מי האיש‘, אולם באותה שנה גופה הגיעה אלינו המייתו העצורה ב’צנח לו זלזל’. בעצם כל שאיפתו של ביאליק, חפצו הרב, משיכתו הגדולה היא לחדול מהיות משורר. רק לא להפתיע, לא לעורר, להסיר את הזוג התלוי בצוואר ולעבור את דרכי החיים כנעלם הגדול. כי השירה אצל ביאליק אינה במבוקש, בלא־שגור, ביוצא מן הכלל. החופש המוחלט, כלומר — ההעדר המוחלט הוא מידתו היסודית והמכרעת… בצדיהן של מסילות בריחתו מן הפיוטי… נולדת כעין סתירה פנימית ונוצר ניגוד בתוך לבו של הרכב הצירופים, וסתירות וניגודים אלה אשר בין המטרה והאמצעים, תוך התנגשות תמיד, רצון המשיכה להתמזגות מצד אחד ושאיפת הדיחוי עד כדי התפרקות מצד שני, מהווים מצב של תנועה מתוך סתירה והתחדשות שאין להן סוף והם כל הכוחות האיתנים שבשירת ביאליק מזוקקת זו… מידת ההבעה העזה, השופעת, הכבירה, הקולעת, ההכרתית, ההגיונית; ומידת ההבעה הצנועה, הרופפת, העירומה המחוסרת עדיים וברק אבנים טובות, המתגוללת בעפר — שתי מידות אלה היו תמיד אצל ביאליק אבל על הרוב יצאו לאור העולם כתאומים, זה לאחר זה. כאן (בשיר ‘אבי’) התמזגו יחד ונתנו יד זה לזה."

איני יכול להעתיק כאן כל הרשימה על “אבי”, אבל מה שהבאתי מעיד כמאה עדים: סדן קרא מאמרי בז' בטבת תרצ"ג. נצרך היה קצת לסבכם ולטבלם בז’רגון הפרוידי, ואין לך קל מזה. ויצאה רשימה ראשונה “באפלת הסתירה” (תרצ"ג). לאחר שש־עשרה שנה! ראה כי הסחורה טובה והוסיף עליה עוד שתי רשימות, כוללן יחד בשם “אל השתיקה”, אבל את שמי לא העלה, כאילו לא נכתב מאמרי מעולם.

ט"ו באפריל, 1965

התחלתי לקרוא בספרו של Alain Robbe-Grillet בשם “Dans le Labyrinthe” (את הרומן שלו Les Gommes קראתי לפני שנה). הוא התיאורטיקון של “הרומן החדש” בצרפת שהיה מכריז על עצמו שהוא “ריאליסט” הואיל והוא מתאר דברים (“חפצים”) כמות שהם, בלי פסיכולוגיה, אלא כנתינתם בתוך החלל. אלא מיד נסתבכו העניינים בהמשך הכתיבה, הואיל ונכנסו לתוך בירור וּויכוח, מהו ה“ריאלי”? “סובייקטיבי?” או “אובייקטיבי”? ויכוח שלאחר קנט אינו אלא סימן של זקן שדעתו לקויה במחלת הילדות — הריאלי הוא ביסודו — Zusammengesetzt של “תחושה” שהיא של איזה “חוץ” הנכנס “פנימה”, אלא לא באפשר תפיסה כל שהיא של “תחושה” זו, אם אין הדמיון “החוזר וקונה” (ריפרודוקטיבי) מביא לידי “מזיגה” את מה ש“בררה” מתוך זרם התחושות שאינו פוסק, לידי אחדות כלשהי הנאחזת בנפש המכירה בתהליך המביא אותה לידי הכרה. התאחדות ראשונה זו כבר אינה הריאליות (הדבר כפי שהוא מבחוץ) האובייקטיבית, הואיל וכוחות הדמיון החוזר וקונה כבר הצטרפו אל התחושה הראשונה שבאה אל העולם מתוך מגע ראשון בין “הדבר” (האובייקטיבי) ובין הנפש המתרשמת ממנו, וכבר הכניסו בה “סדרים” שמקורם בנפש התופסת ולא בדבר הנתפס.

ודאי יש גם סוג דמיון אחר, דמיון “קונה” (פרודוקטיבי), אבל הוא אינו ממזג בין ההתנגשות שבין ה“דבר” מ“בחוץ” לבין הנפש הקולטת שמ“בפנים”, שהביאה את התחושה, ושלאחר שנצטרף אליה “הדמיון החוזר וקונה” נתפסה תחושה זו בנפש בתורת “דמות”, שהדמיון העלה אותה ועיכב אותה בשביל שהנפש “תתהה” עליה ותתפוס אותה, אלא “דמיון קונה” פרודוקטיבי ממין זה ממזג בין התחושות שנתפסו ובין השׂכל המנסה לדעת ולהכיר את הנתפס, ואינו מסתפק בסינתיזה של האפרצפציה (הקטגוריות) אלא מגיע לכלי חדש — המושג, שישמש את ההכרה.

כנגד המיזוג הזה בין ה“אינטואיציות” להשכל של קנט, עמדה תורת ברגסון (בצרפת) ובנתה את “השניות” המוחלטת שלה, והטילה את ההכרה על כוח תופס אוטונומי זה “אינטוּאיציה” (שגם פרויד אינו מכיר בו), וראתה ב“לחיות” דבר (כלומר, להסתפק בהכרה בלבד, כלומר באינטואיציות בלבד בלא תערובת של “הראציו”), מעין הכרה עליונה העומדת ברשות עצמה.

הפסיכולוגיה הזאת “הוויטלית” פשטה הרבה בצרפת וגם השפעתה רבה בארצות אחרות, לאחר שנצטרפה אליה גם הפינומינולוגיה של הוסרל ובית־מדרשו ומה שהסתעף ממנה אחר כך (בתוספת של קירקגור) ב“אכּסיסטנציה” ותורתה נוסח סארטר ומרלו פונטי, ומכאן “העמידה לפני הדבר”, “היציאה לקראת הדבר” (chosisme) וכדומה.

כל אלה מעורבים בפרשה זו של הרומן נוסח רוב־גרייא. הוא Choisiste, הוא כביכול “אובייקטיבי”, כתיבתו אינה בת הפסיכולוגיה וכו'. ולספרו “במבוך” הוא מקדים הודעה:

“סיפור זה פרי דמיון, פיקסיון הוא ולא עדות (למעשה שהיה, טמואנייאז'); הוא מתאר מציאות (une réalité) שאינה בהכרח זו שהקורא בעצמו התנסה בה… ואף־על־פי־כן כאן במציאות ממשית (matérielle) כל עצמה, כלומר אינה מתכוונת לשום ערך אליגורי. והקורא מוזמן כאן לראות דברים בלבד, תנועות, דיבורים, מאורעות שהוצעו לו, ולא יבקש בהם לא פחות ולא יותר, חשיבות (סיניפיקאציון) מאשר הוא מבקש בחיי עצמו או במות עצמו.”

וברור שלדבֵּר כך אי־אפשר. הואיל ואין סופר מעלה על הנייר “מציאות ממשית”, ואם “אינה מתכוונת לערך אליגורי” על־ידי כך “אינה ממשית”. הואיל וה“מציאות” (réalité) נתפסת כממשית, אבל אין “ממשיותה” נתפשת. אבל בפרשה זו לא הגעתי עד סופה. אני בראשיתה. קודם כל אגמור קריאת “במבוך” ואחר כך נשוב לדון בה.

ז' במאי 1965

אמש נאמתי באולם וייז כשקיבלתי פרס המדינה [פרס ישראל] לספרות. כבכל טקס יש נקודה דקה מאוד המבדילה בין ה“מנופח” ל“מגוחך”, בין הגוזמה של חשיבות לבין המצחיק שבשטות המתנשאת.

הדברים שהשמעתי נתקבלו על הלבבות, הנאספים שמעו ורגשו. בכוונה העליתי עניין אהבת ארץ־אבות. בתוך חברה זו השוקעת בשאלות “טכסטיל” ו־אופנה" ו“כוח” ו“רווחים” ו“מליונים” ו“שרים” — פתאום באתי ברגש רחוק ורומנטי דוגמת “האהבה” הצרופה, והוא נענה לי בכל לבבו. הרגשתי (כשם שכל נואם מרגיש) את המגע ביני ובין הקהל והוא שלם, הולכתים אל המקום אשר רציתי להביאם לשם. כל חברי הרבו לשבח דברי, השפעת שחזרה אלי, כנראה, הפעם נסתלקה. אמש אספתי כוחות והדיבור שלי לא היה חלש, וקולי היה הולך וההטעמה היתה נכונה ועשתה את שלה. טוב שאני מעבר מזה, כל ימי הייתי מתיירא מפני הפומבה; בעמקי הנפש מתבייש אני כשאני שומע שבחי ברבים. מילא זה עבר, וישנתי שנת ישרים. עכשיו אל העבודה ואל המלאכה.

ט' במאי, 1965

אמש היה בביתי מייזלש. הוא מתחבב עלי והולך יותר ויותר. איזו נפש רכה ויפה! בימים אלה ראיתי — יש לי ידידים ישרי דרך, סימן גם אני איני מן הרשעים. ומכאן הכרת טובה זו לידידי. בהם אני מתחזק והם למשען לי. וברוכים יהיו.

הייתי אתמול לקידוש בבית הנשיא. עניין של שעמום. על כורחי דיברתי דברים אחדים; דברי שטות.

י"ד במאי, 1965

ב.ג. היה בירושלים ביום חמישי שעבר — אבל לא ברכני. פרשה זו נסתיימה, ויפה שנסתיימה. הוא טועה בחשבון. לפי טבעי איני בן־פמליה. הוא רגיל לקנות בני־אדם. לי לא נחוץ כלום ואין בידו דבר ליתנו לי. וממילא נתפרדה החבילה. אני אינני הזז ואיני מוכר עטי לשטן.

ט"ו במאי, 1965

אותו דובר מפא"י, מר שריד, לא בא והודיעני שיבוא מחר בבוקר. בינתיים פרצה המחלוקת בין בן־גוריון לאשכול והעתונים מלאו פרטיה. כדרכו התנפל ב.ג. על א. בכל גסותו, “על כסאו לא ישב זר”. הצרה היא שאפילו אשכול אינו מכיר מה זה להיות בן “רחוב העזים” בפלונסק ובנו של אביגדור “מוכה שחין”, (פארך ביידיש), כאן השורש וכאן מקור היניקה לגסות הפושעת הזאת. זהו לב ריק שמבקש פיצויים לעלבונות ילדותו. והוא מוצא אותם בצערם של אחרים ובפרסום עצמו.

את כל אלה אין בני־אדם רואים ואינם יודעים. ועכשיו הם תמהים, על שום מה הוא רודף את אשכול? אשכול? גרגר של אבק בעיניו.

אשמע מחר מה בפי הדובר שריד, אבל לא אכנס לקן צרעים זה. תבשיל זה לא אני בישלתיו. עשרים שנה נתנו לו להשתולל ועכשיו רוצים שיפתח חרטומו ויתן מתג בו.

ירושלים, י"ט במאי, 1965

היה אצלי מר שריד (דובר מפא"י) ובשם ברקת⁴ ואשכול ביקש ממני לבוא לעצרת היסוד של המערך ולהשמיע דברים אחדים. אמרתי לו שעלי לשאול בעצת רופאי. וכך עשיתי, ובאמת מתנגדים הם לכל גירוי והתרגשות, הואיל ולבי אינו רוגע. תשובה זו הודעתי למר שריד. אלא שבינתיים דיבר עמי בטלפון לוי אשכול והסכים שאשלח דברי בכתב ויקראו אותם לפני הנאספים. הסכמתי. כתבתי כחמישים שורות, מעין מכתב לברקת שהוא יו"ר העצרת. וכן יהיה. דומני אמרתי דברים של טעם. ודאי תצא עלי חמתו של ב.ג. אבל מה אעשה, אי־אפשר לי לכוון חיי לפי מצב רוחו של ב.ג. והעיקר, אשכול חבר שלי וכסבור אני שהוא ראש ממשלה טוב וצריכים לתמוך בו. ודאי במכתבי איני מזכיר את אשכול, אני מדבר בעניין ולא באישים.

באה אלי עדה’לה בתי ואמרה, שהיא חוששת, שאני מסתבך בדברים השנויים במחלוקת, ואפשר לפרש שאני תומך באשכול משום הפרס שניתן לי, ובוודאי יכתבו נגדי ויעלו חטאי, שהתנגדתי למדינה.

אמרתי לה — אין לחששות אלה תקנה. אינני יכול להתכחש לעברי. התנגדתי לתכנית בלטימור, ומאמרי ב“הארץ” (וב“ימי מסה” [תש"ה]), עדים לכך. עשיתי זאת מחמת שני טעמים: א) תכנית בלטימור על כורחה שמביאה לחלוקה ואני התנגדתי לחלוקה ועֵד לכך מאמרי “אין חולקין” שפרסמתי ב“דבר”; ב) איני רוצה בשפיכת דמים בינינו לבין הערבים, אפילו אם הנצחון יהיה על צדנו. חמש שנים עשיתי בארץ של “ריוואנז' " וראיתי מה כוחה של זו. ועד היום הזה איני יודע אם הדין לא היה עמי. ודאי בימים שכתבתי מאמרי ב”הארץ" עדיין לא הגיעו אלינו הידיעות שיהדות פולין וליטא איננה. כל התכנית שלי, שיתנו לנו (לאחר הנצחון על גרמניה) להעלות מליון יהודים בשביל להשוות מספרנו עם מספר הערבים בארץ ולהיפטר ממוראו של ה“רוב” הערבי. כי היה לי עוד טעם שלישי להתנגד ל“תכנית בלטימור” — הגרעין היהודי כאן (כחצי מליון יהודים) אין לו כוחות לקלוט עלייה גדולה ולא לטשטש את פרצופו התרבותי (דיבור עברי, חקלאות, עבודה וכו'). ואמרתי בלבי, אם יתנו לנו עלייה של חצי מליון יהודים, נלך לפולין ולליטא ונבור לנו את הטובים שביהדות זו ונביאם לארץ. וארץ־ישראל של מליון יהודים — הרי התכלית בשלמותה. השאר — השלטון הפנימי, הכלכלה, השלום בינינו לבין ערב, כל אלה יבואו מאליהם.

והנה נדמה לי, תכנית זו עדיפה היתה מן החלוקה ומדינה לאלתר. ועדיין אני בדעה זו.

ומה שנוגע לחשד שאני עם אשכול משום שנתנו לי פרס, או משום ששר החינוך תומך בי ומוציא כתבי הבלטריסטיים — איש לא יאמין שאני נוהג כך. כל עברי בארץ מכחיש חשד זה. ולפיכך אם יבוא אדם ויאמר כך איני משגיח בו. כשם שאיני משגיח שאבידן מחרף ומגדף אותי משום שאמרתי עליו שאינו משורר. אם אתה מתחיל בחששות אלו — אין לדברים סוף. וכתבתי את המכתב ומחר בערב יקראוהו בעצרת היסוד, ויאמרו עלי מה שיאמרו — איני מתיירא מפני אמירה זו.

כ"ו במאי, 1965

אתמול בא אלי ידידי רייכר⁵ מגדל הדבורים ושוחחנו ארוכות על הנעשה בענף זה, ושמעתי הרבה טובות. ובכן גם התחלה זו שעמלתי בה עלתה יפה, ועכשיו אפילו מגדלים על־יד חדרה (אדמות חפצי־בה — היה אז השם לצריף הראשון שבניתי בכספי “המשביר” ותקעתי יתד לגידול מלכות) מלכות בשביל הכוורנים באנגליה!

הוא גם אמר לי: כשנודע על הפרס שקיבלת, אינך יכול לשער כמה אנשים שמחו בכך, והכל אמרו “מזמן היו צריכים ליתן לו פרס זה,” והכל הרבו לשבח אותך. וידידי, ככל מגדלי דבורים ואנשי־טבע, אדם כבד־פה ופשטות באופיו, ואינו יודע גוזמה מהי.

באותו יום, כשטיילתי ברחובות סמוך לביתי נזדמנה לי החברה גוּבּר⁶ מחבל לכיש. וגם היא אמרה לי כך. ועכשיו אני יודע מפני מה נענה הקהל לדברים שהשמעתי בטקס הפרסים. מפי גובר שמעתי: "בשביתות הללו, בתביעות הללו שכל אחד תובע יותר ויותר – הב! הב! פתאום בא אדם ומשתחווה לארץ הזאת ומודה לה על הטובות והחסדים שעשתה עמו. מזמן, מזמן לא שמענו דברים כאלה, אפילו לא משדה־בוקר.

דומני, כאן הסיבה. אחרת אין להסביר גל זה של אהדה ששטף את דברי הפשוטים.

כ"ח במאי, 1965

ב“הארץ” יש ויכוח בין פרופ' יעקב כ“ץ מהאוניברסיטה בירושלים ובין “מיודענו” הפרופ' קורצווייל במיתודיקה של ההיסטוריה. ומר כ”ץ מראה לו, ציטטה אחר ציטטה, שאין הוא מבין את הכתוב הואיל ואינו יודע במה עוסקין החכמים. וכ“ץ אפילו רומז מהיכן הטינה כלפי האוניברסיטה בירושלים שבלב קורצווייל, ועל שום מה הוא מתנפל גם על גרשם שלום, אבל כ”ץ אינו יודע שקורצווייל הציע את עצמו לאוניברסיטה של תל־אביב ויצא משם וידיו על ראשו.

ל' במאי, 1965 כ“ח באייר, תשכ”ה

מלאו לי ע"ט שנה והיום יומי הראשון בשנת השמונים. מעולם לא פיללתי שאזכה באריכות ימים כזאת. מכאן ואילך כל יום של חיים בחזקת מתנה. איני עושה כלום אפילו לא בחוג המשפחה.

כ"א ביוני, 1965

חוזר וקורא אני חיבורה של Nathalie Sarraute על “הרומן החדש” “L’ère du soupçon” בהוצאת גאלימאר [1956]. רצוני לעמוד על כמה וכמה מושגים שסארוט משתמשת בהם ולנתח משמעותם ומתוך ניתוח להעלות את המופרך והשטחי שבכל דעותיה. למשל – 1. “évolution” כלפי הרומן, מה פירושה? 2. שכבה שעל פני התופעות (כלומר שכבת התודעה) והשכבות שמתחתיה. מדוע עדיפות כלפי הסיפור השכבות האחרונות מן השכבה הראשונה? 3. מדוע פירוטן של התחושות אצל פרוסט חשוב יותר כלפי הסיפור, הנרטיבי (récit), מן התנועות והמעשים והדיבורים של ז’וליאן והגב' דה רינאל⁷? מדוע השימוש בשיטה הפרוידית עושה את הסיפור לחשוב יותר?

וכיוצא באלה. ואחר כך לפרש עד תומו את המושג “ריאליזם” ולהראות, שאין מרת סארוט רשאית להשתמש במושג זה בשביל השם שהיא קוראת לסוג כתיבתה.

לפי שעה ראשי הומה ככוורת דבורים עם אביב.

כ"ב ביוני, 1965

גמרתי ספרה של סארוט. לא הוכיח כלום. יש לה לגברת זו פה מלא מלים, אבל כוח מחשבתה מצומצם מאוד. וגם התכסיס לכנות את כתיבתה “ריאליזם” ואת אלה שמוסיפים לכתוב רומנים בדרך הרגילה בשם “פורמליסטים” אינה “חכמה” גדולה ולא מבית־המוניטין שלה. מטבע זה ברגסון הקדימה — כשאמר, עולם ההִיגיון עולם של בדוּת; העולם “הריאלי” זה שאדם תופסו מתוך הארה של מסתורין, כשהוא אוחז בשערותיו ומקפיץ את עצמו מחוץ לתחומי האינטלקט אל הוויה של ה“הנף החיוני”.

ואף־על־פי־כן השאלה במקומה עומדת. כשאדם משתנה מבפנים, במזגו ובאופיו וברצונו ובתאוותיו ובשאיפותיו, הוא משתנה גם בחוץ, בדיבורו ובמנהגיו ובמלבושיו ובהבעת פרצופו ובתנועות גופו ובמשא־ומתן ובדין וּדברים שבין אדם לחברו — ונשאלת השאלה מפני מה רובד ראשון זה שנתן לרומן את בלזק, סטנדאל, פלובר, דיקנס, טולסטוי, דוסטוייבסקי וכו' — מפני מה אינו יכול ליתן לנו גם את חיי־האדם בזמן הזה? תשובתה — עכשיו אנו יודעים הרבה על נפש האדם, ועל־ידי פרויד נתגלו רבדים עמוקים יותר ואין הרובד הראשון העליון בכוחו לשמש אותנו. אבל טענה זו אין לה ממש. הרומן אינו ספר לימוד לפסיכולוגיה. אם אני רוצה להקנות לעצמי את הפרוידיזם על כל תעלומותיו, מוטב שאלך אל פרויד, לא משום שהוא מקור, אלא משום שהוא סופר גדול יותר מגברת סארוט והרצאת הדברים שלו מאירה עיניים, מושכת לב ואינה טבולה בצביעות של עמקות שטחית, מסובכת ושאינה יודעת בעצמה אפילו מה רצונה.

גם התחבולה הזאת להוציא את דוסטוייבסקי מן הריאליזם הרוסי ולעשותו פרק בפני עצמו, כבר דשו בה עד שהיתה לאבק פורח, אבל האמת אמת היא ושום תחבולה לא תתגבר עליה: 1. אין בכל כתבי דוסטוייבסקי אפילו עשר שורות של מונולוג פנימי. 2. הזמן והמקום לפי תפיסתו הרגילה של כל אדם. 3. סגנונו ממשי. 4. והמתהווה בנפש בכל עמקה מובע בלשון קונקרטית. יש בכתביו גם עולם דתי ומוסרי וגם דעות על עתיד אומתו ותרבותה, ודברים אלו מעורבים עם התיאור של אישיו, אופיים והלך־נפשם. אבל כל אלה אינם מוציאים אותו מתחום “הריאליזם” הרוסי.

טענה זו, “אנו מיטיבים לדעת” (וגם על הפיסיקה החדשה סומכת גברת סארוט ומביאה ראיות ממנה, עד כדי כך הגיעה שטחיותה!), אינה טענה. מצד הנפשי, מצד החוויה, אין הפרש בטיב הידיעה שקונה האדם לעצמו. כשנודע לאדם [ש]זרם דמו בעורקים ובוורידים דרך לבו, ודאי התרגש כל־כך הרבה, כפי שמתרגש הוא בימינו למיקרוסקופ אלקטרוני. ואין כל ספק כשגילה האדם שגלגל מתוך שהוא עיגול ומגע השפשוף בקרקע מתפורר בו פירורים פירורים, ולפיכך משא שנזקק לידיים רבות להעברתו ממקום למקום, אדם אחד מעבירו על נקלה מכוחו של גלגל זה — מצד החוויה האנושית לא פחות היה מגילוי כוח האטום. לפיכך טענה זו שאנו “מיטיבים ומרבים לדעת”, כלפי כתיבת רומן, אינה טענה, ורק תפיסה שטחית ומוגבלת טוענת כך.

ולבסוף מדברת סארוט בשם איזו תנועות מסתורין בגוף שהרומן החדש צד אותן והן “הריאליות” שלו שהוא מבקש להעלותה על הנייר. אם כוונתה לחזיונות הקינטיים המלווים את החוויה בתוך הגוף וזעזועים חבויים אלו אבות אבותיהם של הרגשים (אמוציות), רגשים ואפילו תחושות נעלמות — הרי הביהביוריסטים ופבלוב כבר עמדו על כך. אבל ברור לי שהדברים אינם ניתנים למימוש כלשהו על־ידי הלשון. זה בעצם המגע בין “חוץ” ל“בפנים” בתוהו ובוהו שלו; הקילוח של אותו מגע, כשתהליך ההכרה לא נגע בו ועדיין לא אספהו אל דעתו, כלומר עדיין לא תהה עליו כתחושה ועדיין לא נזדווג אליו הכוח־המדמה החוזר וקונה (רפרודוקטיבי) בשביל להכניסו בתחום התפיסה הקודמת ללשון השִׂכלית (מושג).

בעצם זאת כל חכמתה של גברת סארוט. בא פרוסט וגילה את פרטי התחושות שמתחת להכרה, או בהליכתן אל ההכרה, באה סארוט ומכריזה — גם זה רובד לא עמוק! לה יש עמוק יותר, זה הקודם לתחושה מפורשת, והרומן החדש אין לו אלא להיזקק לרובד זה ולהביעו. זה מזכיר לי את הסיפור על איטלקי ויהודי שנסעו בתא אחד שבקרון הרכבת. אמר האיטלקי ליהודי: “אתה יודע, אצלנו גילו, שהרומאים, אבותינו הגדולים, כבר ידוע היה להם סוד הטלפון. בחפירות האחרונות בעומק של מאות מטרים מצאו עמודים וחוטי־ברזל מתוחים בין עמוד לעמוד והדבר ברור שלטלפון הם משמשים”. לא נתפעל היהודי ודחה אותו: “גם זאת המצאה! היהודים הקדמונים ידעו להשתמש בטלגרף אל־חוטי”. שואל האיטלקי: “כיצד גיליתם זאת? מה מצאתם?” ומשיב היהודי בנחת: “העמקנו לחפור מכם ולא מצאנו מאומה — לא עמודים ולא חוטי ברזל!”

מרת סארוט אף היא חפרה “יותר עמוק” ולא מצאה כלום. ואת הלא־כלום הזה היא מכנה בשם “תנועות” נמהרות שאינן בנות תפיסה, ואת התנועות האלה שלא תפסה היא מתארת ברומנים שלה.

כ"ד ביוני, 1965

מספרים הולכי רכיל בירושלים: עמדו לתרגם סיפורי עגנון והזז לשוודית. מה ראו פתאום, שלשון זו אי־אפשר לה בלא שני “תרנגולין דזהב” הללו? יש דברים בגו. נשיא המדינה כסבור, משיהיו סיפורי עגנון בשוודית, לאחד מהם מובטח פרס נובל. והעיקר שיש לנשיא קופה של סתרים, ויש בירושלים גברת שלשון שוודיה שגורה בפיה וגם עברית, קצת עברית היא יודעת; אפשר גברת זו מגליציה, אלא שישבה בשטוקהולם, והנה (וזאת הרכילות) הלך עגנון אצל הגברת משטוקהולם וישב עמה שעות רבות וסוף סוף פיתה אותה שתסרב ולא תתרגם את הזז, אלא את עגנון לבדו. עכשיו פרס נובל כמונח בקופסה שלו, שכן אי־אפשר לאחר שתרגמוהו לשוודית שלא יתנו לו פרס.

כידוע כבר השתדל עגנון פעם בשטוקהולם ואפילו הלך לשם ואסף אספות וקרא סיפורים וסופו שלבו נשבר עליו ושכב שלושה חדשים בבית־חולים מרוב עלבונות וצער.

ואף־על־פי־כן עד היום הזה בעתונות נשאר לעגנון התואר “מי שהיה מועמד לפרס נובל”.

זה מעלה על זכרוני בדיחה ביידיש: שניים עומדים ברחוב ועוברת אשה יפת־תואר, ואמר אחד לחברו: “כמה חשקה נפשי לנשק לה עוד פעם!” והלה שואלהו: “וכי כבר נשקת לה פעם?” “לא”, השיב, אבל פעם כבר חשקה נפשי לנשקה." וד"ל.

ד' ביולי 1965

הכל תובעים ממני: “סע לשדה־בוקר ודבר עם ב.ג., אולי תחזיר אותו למוטב.” אבל התובעים זאת טועים שתי טעויות גסות:

א) אין “מוטב” בנפשו להחזירו לשם. בני־אדם אינם מבינים ש“עוז רוח” בענייני הכלל אינו לעתים קרובות אלא אופי הרפתקני, שלא איכפת לו כלום מה יהיה סופו של הכלל, כל זמן שהוא עצמו, גופו, אינו בסכנה. כשם שלבו לא זע כששלח נערים בני שש־עשרה ללטרון, רק בשביל לחזק את מעמדו שנתרופף בצבא, לאחר המסע שעמד בראשו לכיבוש לטרון. באותה שעה היה הוא במקום, שהרעה לא תגע בו. ב.ג. מוג לב הוא: כך היה תמיד מילדותו עד שנת עשרים ושתיים בחייו. הוא היה חמוש תמיד באקדח אבל מעולם לא הלך למקום סכנה. כך היה בארץ עד 1909, שנה שדרכי חיינו נפרדו ונתרחקו זו מזו. ודברים שבנפש ושבמזג אינם משתנים לעולם.

ב) אין לי השפעה עליו. הוא לא ישמע בקולי. על שום [מה] נטפל אלי בשנת 1961 ואמר לחדש “רעות נעורים” איני יודע. מכל מקום מעולם לא הזמין אותי לביתו לשיחה פשוטה בין חבר לחבר. לעולם הציג את החברות שלנו לראווה. הרבה שִׁבחני שלא בפני בפומבי, באספות רבות־עם. כתב לי מכתבים ריקים, בלא רגש של ידידות, על כשרונותי בספרות. דברים כלליים, שאין בהם אפילו נימה אחת של קריבות של אמת. ואני הייתי זהיר מאוד. ידעתי שבדעות ובמזג אנו רחוקים זה מזה וידעתי שאין בלבו אלא רגש אחד —החיבה לרוב מעלתו של עצמו.

וכיצד בידי להשפיע עליו ולהוציא את הטירוף מלבו?

ח' ביולי, 1965

אתמול נסתלק מן העולם משה שרת. אדם הגון היה על־פי דרכו. מעולם לא נתקרבנו זה לזה. היה משהו שחייץ בינינו. אף־על־פי שמעלים בתוך מידותיו את מידת העניוות, מקפיד היה בדברים של מה בכך, בחשיבותו, והיה נוטל לעצמו עטרות שלא היו הולמות אותו; למשל, בידיעת הלשון ובחידוש מלים בעברית. מכל מקום היו באופיו קווים הפוכים להללו שבאופיי — הידור זה בלבוש, שמירה מעולה על סעיפי טקס, הבלטת “היפה־מראה” שבו ואיזה חיבה יתירה לקטנות. אבל למען האמת צריך לומר, שבשנים האחרונות, לאחר שפצעהו בן־גוריון פצעים קשים, נתעוררה בו עמידה על שלו בלא מורא שמא יבולע לו. כך היתה עמידתו במרכז מפא“י בשעת הדחת לבון, וכך באותו מרכז בשעת הוויכוח על אשכול. גם מכתבו האחרון, שכופר בזכותו של בן־גוריון לדבר בשם “אמת ויושר ורגשי חברות” מעיד על עוז רוח. ומידה אחרונה זו, אף־על־פי שאחרה לבוא, מכפרת על הרבה רכרוכית שבאופיו. שלום לעפרו! אלא שאין צער בלא מגוחך: אמש הספיד אותו ב.ג. ב”מטה המיעוט". אין ב.ג. יודע נימוסים מה הם, וכבודו של מת מהו. אפשר שמחר בתל־אביב ילך גם אחרי מיטתו, אף־על־פי שבחייו לא פסק מלבטלו ושנים רבות לגלג עליו ברבים ורדף אותו עד חרמה, ועד שסילק אותו מן הממשלה ולא שייר לו אלא את כסא ההנהלה בסוכנות. אבל כשנודע למשה שרת שיומו קרוב, היה לבן־חורין ואמר אמת בפה מלא.

י"א ביולי, 1965

בגליון “הארץ” מערב־שבת (9.7.65) יש מאמר בשם “ש. צמח מבקר וספרא רבא” מאת יונה בחור⁸, ונמצא שיונה אינה בחור אלא בחורה, “תלמידה מובהקת” של הלקין וכותבת אצלו חיבור לתואר ד"ר לספרות.

יש כאן אותה שלשלת של “שבחים” (בקיא בספרות העברית ובספרות העולם וכו') שכבר היו לי לזרא. אבל לעיקרם של דברים לא אמרה כלום. לי לא איכפת כל העניין הזה, אבל דבריה של יונה בחור מעידים על הלך־רוחו של כל הדור הצעיר. וחבל שהוא שטחי כל־כך, “ז’ורנליסטי” כל־כך.

אילו היא כותבת שורות אחדות על דרך כתיבתי (לטובה או לרעה), או על דרך המחשבה (על פי מאמרי “דרכים אל הביקורת” בספרי “עירובין”) שלי (לטובה או לרעה), הייתי מסכים עמה. אבל היא משתדלת כל הזמן לא לדון בי אלא להראות רוב חכמתה ועוסקת בדברי הבל — אם אני אריסטואי או אפלטוני ומחליטה שאני אריסטואי. או אם השקפת עולמי אסתיטית, ואינה טורחת אפילו לקרוא את ספרי “על היפה” ולראות מה דעותי בתחום זה. כלומר יש כאן איזו קלות דעת אורגנית ושהיא סימנו של הדור כולו.

ט"ז ביולי, 1965

כיצד יכול יהודי לראות את ערכי השירה קיימים בחשיבותם לשעתם ולמקומם בלבד, כשהוא אומר פרק “תפלה לעני כי יעטף” בתהלים, ועדיין כל אות וכל דיבור וכל פסוק והפרק כולו בכל יפעתם ועדיין זוהר אורם ויופיים לא הועם אפילו בנקודה אחת; וּודאי גדל ושׂגה, הואיל וניתוספה עליו הדרת הדורות ומקופל בתוכו עצם אריכות־ימיו. הווי אומר, שירה גדולה, גדולתה לדור ודור, לעולמים:

דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר, הָיִיתִי כְּכוֹס חֱרָבוֹת

שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל־גָג. — — — — — — — יָמַי כְּצֵל נָטוּי, וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. — — — — — — — וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ, כִּלְבוּשׁ תַחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ:

הנה עולם של דימוי וסמל קיים לעד.

י"ט ביולי, 1965

קורא אני דברי ברונו שולץ, יהודי מדרוהוביץ שבגליציה שהגרמנים הרגו אותו, והמכונה קפקא הפולני. כתביו לפני בתרגום גרמני Die Zimtläden. פרשנו של שולץ, אנדרז’יי וירת, כותב עליו ב“סוף דבר”: “כוח־ המדמה הקיצוני הרדיקלי של שולץ מוסבר לנו מתוך נסיונות הספרות של קפקא. עם כל עמידתו ברשות עצמו של סופר פולני זה, הרי דומה שקיומו בלא קפקא אינו קיום.”

אבל אני לשיטתי — אין דרך קפקא אלא דרך לעצמו, וכל שיהא דש בעקבותיו על כורחו שהוא פחות מקפקא ועמידה זו ברשות עצמו אינה אלא מדומה ודברי שולץ מחרים ומחזקים דעתי זו. קפקא סופר גדול הוא. שולץ אפיגון לא רע. אבל התמוה והמבולבל, הגרוטסקי שבו אינו מן המשובח; לאַנֵש טבע — אינוּש זה אינו חידוש גדול ואין צורך בכוח־מדמה יוצר גדול.

והפרש עיקר בין שולץ לקפקא — זה האחרון אינו רוצה להסתכל באילן נאה, כלומר אין בו נוף; שולץ טובע בתיאורי טבע, תיאורים שיש בהם גודש של פרטי גוונים עד כדי שעמום.

לא, שולץ אינו סופר חשוב ואם אני מוסיף וקורא בו, איני עושה זאת אלא משום אומנות שלי; ספרים אלה היו לשיחה באירופה בפי כל העוסקים בסִפרות, וצריך לדעתם. אבל איני מצפה מהם כלום. הכל גלוי וידוע לי על טיבם וערכם. כל הבניין הזה העושה את דרוהוביץ למרכז, ובעצם אין זכר לדרוהוביץ, רעוע מיסודו, ולאחר חמישים עמוד תל חרבות הוא. אף־על־פי שמשתמש שולץ בכל תחבולות התקופה — ערבוב זמנים, פרוידיזם, וחלומות, ומזוכיזם, אימג’יזם ואכּספרסיוניזם, ואפילו דאדאיזם. הכל שם ואף־על־פי־כן אין שם הרבה. שוב אותה זריזות יהודית, שאינה מידה של אמנות, אף־על־פי שעמידתה עמידה של אמנות צרופה. אלא שאין כאן “עמידה”. ה“עמדה” כאן. ודאי לי כי שולץ אינו יודע, שמרמה הוא את הבריות, ואף־על־פי־כן התרמית ישנה כאן בין שידועה היא לו ובין שאינה ידועה לו. הוא הדבר. באמנות אפשר שתהא “רמיה” אף־על־פי שאין “רמאי”. אלא ש“רמיה תמימה”, כלומר רמיה שמרמה גם את “הרמאי”, וכאילו מרמה היא את עצמה, פחותה היא מן הכוזב הגלוי והמכיר את עצמו. עמידה זו בכתיבתו של שולץ — רמאות תמימה היא. מכאן הפאתוס שאינו נושא את עצמו, כלומר פאתוס שאינו אלא מליצה; מליצה מודרנית ואף־על־פי־כן שמה מליצה.

והנה לדוגמה נוף של שולץ: “היה ערב של רוחות וחרדה. ירידת גשמים התעתדה לבוא. באפקים הצהובים והעייפים כבר הכין עצמו היום לצאת לנסיעתו, ובחפזון מתח עטיפות־חיפוי חסומות־גשמים ואפורות על מחנה־מרכבותיו, שהתנשא בחצי־גורן עגולה כלפי מרחקי־מעל מאוחרים וצוננים. ומתחת למסך המורד למחצה והאפל עוד לרגע קל אחד נראו בנפילתן גדות אדמומית־הערב הרחוקות והאחרונות, בדומה לבקעה גדולה ושטוחה עד אין סוף ומלאה מלבנות־ימים פרושות וזוהר אספקלריות של מים. אור חוזר צהוב, נחפז ומוגזם בא מן הגדות הצהובות האלה באלכסון דרך מחצית השמים, והמסך ירד במהירות והגגות הבריקו מחווירים באור־החוזר הלח, התחיל היום להעריב ועד מהרה התחילו מרזבות־הגגות לומר בשעמום שירתן.” Bruno Schultz, Die Zimtläden, Carl Hanser Verlag, 1961, pp.193–194

אבל מה רבותה לומר בימינו “אפקים עייפים”? או לשלשל מין מטאפורה דוגמת היום המכין עצמו לנסיעה — " ובחפזון מתח עטיפות־חיפוי (בדומה לעטיפות ששמים גבירים בדרוהוביץ על רהיטיהם המרופדים ב’סלון' שלהם, וכאן מקום מולדתה של תמונה זו. ש.צ.) חסומות־גשמים ואפורות על מחנה־מרכבותיו, שהתנשא בחצי־גורן עגולה כלפי מרחקי־מעל מאוחרים וצוננים" — שבעצם מטאפורה זו בדויה היא ואין הדמיון האנושי נאחז בה, או שהיא פרטית כל־כך אידיוסינקראזית כל־כך, שאי אפשר להתכנס אל תוכה ולהקנותה לעצמך. כל הבנין הזה של שקיעה בשמים מעוננים — היום הנוסע, עטיפת החפזון המחפה על מחנה—מרכבות מתנשא למרחקים — כל הבניין הזה מה חידוש בו. כל האקספרסיוניסטים, אפילו לאה גולדברג עם ציוץ האנקורים שלה, כבר בדו מלבם גוזמאות כאלה וכלום לא העלו.

לא, שולץ אינו קפקא. אפילו גלגולו איננו. אפיגון הוא, ואפילו אפיגון שלם איננו. בן־תערובת הוא.

בפעם הראשונה בחיי נזקקתי לכתיבה אכּספרסיוניסטית (בראשיתה), במאמרי “דבר והפכו” (עיין “בארצות נוד” [תרפ"ה] עמ' 79) על גוסטאב מיארינק ועל “הגולם” שלו, אבל גם אז כבר כתבתי: “ונוסף על אלה זו האנדרלמוסיה המשונה של אמונות ודעות, זה השִׁגיון שבהגיון, פכחות פנטסטית, ערבוביה מסודרת ובנויה על־פי תכנית מראש ועקמומיות עקשנית לראות את ההופעות לא על פניהן אלא מצדן בתוך כדי תנועתן הרבצלענית — כל המודות האלה הן התוססות בתוך נשמתו של מיארינק המעלות לפני עיניו חזיונות־בלהות והזיות, שלאט לאט הם נהפכים לסמלים ורמיזות, ובעזרתם הוא מקווה להסיר את צעיף מַאיָה מעל פני כל היקום כולו.”

ויפים הדברים גם לשולץ וכאילו נאמרו ביום הזה, אף־על־פי שנאמרו בימי הכיבוש הגרמני בווארשה במלחמת־העולם הראשונה לפני חמישים שנה בקירוב. אבל אז לא היה עוד קפקא השלם. בימי שולץ כבר היה. וכידוע קפקא מן האכספרסיוניזם הגרמני מוצאו. ושולץ בן תערובת הוא. שכּן גם את הסוריאליזם ידע וגם מפאת שדהו אסף.

אומרים, יש בשולץ פתיחה ל“רומן החדש” או ל“כנגד רומן”. אפשר גם זה יש בו. כשלפניך תהליך של התנוונות, הרי אתה מוצא בו כל היסודות בסתירתם, ואפשר שגם ה“שוזיזם”, או זכר ורמז לו, גם בשולץ.

סוף פסוק הוא ולא ראשית חדשה. ואפילו לא סוף פסוק, אלא בחור דרוהוביצ’י שקרא את קפקא ואת אלה שקראו את קפקא וכתבו כמותו, ואמר בלבו — אם נוסח לפנינו מה מונע ממני להרגיל את עצמי בנוסח זה. וכיוון שהתחיל באמנות הציור ונמשך אל עולם הגוונים, התחיל מזווג מדיה זו לכתיבתו, ומכאן שפעת התיאורים של נוף; שמים של שקיעות בערבן של סערות וצללי יערות ופרחי השדה. ויש בציורי טבע רותחים וסוערים אלה איזה כוח המיוחד לו. אלא גם כאן הסילופים והעיוותים שבידיים מקלקלים את השורה, כלומר אפילו את היש שבו מאבד שולץ במזיד מחמת שעבוד הנוסח שתקף עליו. וחבל.

כ"א ביולי, 1965

היה לנו מנדלי ולא הסתפקנו בו. היה לנו ביאליק ולא אמרנו די. עכשיו לפנינו כמה “סיפורים קצרים” ולכל היותר מן הסוג הבינוני, וישראל שבעה מן הטובה הזאת. סיפורים למטה מן הבינוניים האלה המציאו לכנסת ישראל די מחסורה, זאת ספיקתה. זאת מספיקין בידיה וב“ספק” זה, בעושר משופע זה, היא מסתפקת.

אבל לזלול ולסבוא ולנאוף — באלה רעבה כנסת ישראל תמיד, כאן לא ידעה שׂבעה.

והנה בקללת אלוהים זאת — שהיא שבעה במקום שצריכה להיות רעבה ורעבה במקום שצריכה להיות שבעה — גזר דינה של כנסת ישראל. אם תוסיף להיות כך לא תוסיף להיות.

כ"ב ביולי, 1965

לאחר שסיימתי את שולץ פתחתי ב־Michel Butor, המספר הצרפתי החדש והנמנה עם ה“שוזיסטים” או ה“ריאליזם” המודרני, או ה“אנטי־רומן”. לפי הרשום בסוף הספר שלפני (Essais sur les modernnes), תשובה כאן לשאלה: “כלום יש ל’מודרניות' משמעות באמנות?” לפי שעה קראתי שני מאמרים: אחד על בודלייר ואחד על “המשחק” (רולאטה) של דוסטוייבסקי. לפי שעה אין הדברים יוצאים מגדר הבינוני. רעיון זה על בודלייר, שראה בשירה, שהיא מסוגם של סמים משכרים (חשיש ואופיום), אלא שבכוחה להציל את האדם מסכנות הרעלה שבסמים אלה — רעיון זה אפילו אם נכון הוא, אין לו ערך גנטי בשביל שירת בודלייר ולא מהותי. וב“משחק” יש מעט מתולדות חייו של דוסטוייבסקי, שבשבילנו קוראי רוסית אין מועט זה אלא טיפה מן הים, ועל אחת כמה וכמה שחידוש אין כאן. אולי אמצא דברים נכבדים יותר במאמרי בוטור על פרוסט וג’ויס.

ל' ביולי, 1965

הביאו לפני (ישראל כהן) נוסח של קול־קורא התומך במפא"י ובאשכול ובקשו שאחתום עליו. בורלא ושופמן כבר חתמו. אבל אני סרבתי מפני שני טעמים: א. הנוסח היה “נייטרלי”, של בני־אדם שבכל ימות השנה כאילו מחוץ לתנועת העבודה ואינם אלא סופרים בלבד ולא אנשי מפלגה. אילו אני חותם על נוסח זה הייתי לשחוק בעיני כל וצבוע בעיני עצמי. ב. אם אני מתחיל להתערב בסדרי הפוליטיקה בארץ ומפלגותיה אין לדברים סוף. הגל העכור הזה ישטפני עד מהרה. ואין לי לא כוחות־גוף ולא כוחות־נפש לכך. מטבעי אני אדם סוער העוסק בצרכי ציבור בהתלהבות, בהתרגשות ופעמים אפילו בקינטור, וכיצד רשאי אני להעמיס על לבי סערת־נפש כזאת?

אם החיים היו עלי למעמסה, בידי דרכים נאים יותר המקרבים קִצם.

אמש אחרתי לשבת עם המגיה בן־דוד על הגהות ועיפתי מאוד. עבודה מיכאנית זו מייגעת אותי וראשי היה סחרחר ומיהרתי ועליתי על משכבי. אבל גם הבוקר עדיין העייפות, מין רפיון כללי של הגוף, לא נסתלקה ממני.

התחילה הזִקנה פוסעת בפסיעות גסות.

ב' באוגוסט, 1965

נזדמנתי עם ד“ר יוסף וייס⁹ היושב בלונדון ושוחחנו בוויכוח על החסידות שנשמע בקונגרס למדעי היהדות בין דעות דינור לדעות שלום. אמרתי לו, שלי נראית דעתו של שלום יותר. דינור מושך הכל לחנות קטנה זו של “גאולה” שפתח בירושלים וגוזמאותיו לא באו לחפות על חמש־עשרה שנה של בגידה בארץ־ישראל ובעברית. אבל הללו, שהיו נאמנים כל ימיהם להן, אינם צריכים ל”פאן־גאוליזם"; אינם צריכים לומר, שכתיבתה של “תכנית באזל” פותחת עם חורבן בית־שני.

החסידות יצאה מתוך גלות רוסיה, שקלטה אל תוכה מליונים מליונים של יהודים, וכפי שאני רגיל לומר: מן הווארטה עד הדון אכלו בערב יום כיפור בשעה שלוש אחר־הצהריים שבעה מליונים יהודים “קרעפלעך” (כיסנים) בסעודה מפסקת. החסידות אהבה נוף ארץ מולדתה; החסידות הכניסה לתוך “שמונה־עשרה” דיבורים אוקראיניים; שרה תפילותיה בניגונים ואלאכיים ואת “היום תאמצנו” במארשים קוזאקיים. החסידות היתה בתחילתה, על כורחה, עממית, עניין לפשוטי־עם, הואיל והמשפחות המיוחסות והרבנים הגדולים והגבירים לא הלכו אחריהם. החסידות, שקיבלה נוסח ספרד, ממילא קרובה היתה לצפת ולטבריה, והמחלוקת העיקרית בקהילות היתה על סדרי תפילות: מקדימים “הודו” ל“ברוך שאמר” או אין מקדימים. החסידות לא היתה דוחקת את הקץ, ועניין ביאת הגואל היה לפי השקפותיה עניין שכולו בידי שמים. החסידות אהבה את היידיש והיתה דורשת פסוקים מהתורה ומימרות מן התלמוד ומן המדרש מתוך משמעות של קריבות עם לשון יידיש. ובידי להאריך את השווה הזה שבין גולה לחסידות עד אין שיעור. וכשם שמרכז גדול זה של יהדות בממלכת רוסיה, על כל שבטי ישראל שבתוכה, פולנים, ליטאים, רייסינים, אוקראינים, דרומיים, פודוליים וּוֹליניים וכו', נתן את החסידות בתחום האמונה, נתן מרכז זה את הספרות העברית והיידית. תחום המושב שהיה גזירה, הוא שברא גם את המרכז הגדול בבניין ובמניין.

נזדמנתי עם ד“ר באנד. פעם הייתי משבח אותו. אבל משהתחיל לפרסם מאמריו על עגנון התייאשתי ממנו. עגנון חשוב פי כמה וכמה משהוא נראה לד”ר באנד, הואיל וכוח ראייתו של באנד — אפס. לא חשוב, אם עגנון חיקה בנעוריו את האמסון (לפי דעתי, עיקר ההשפעה בסיפורי היידיש של עגנון מי.ל. פרץ), חשוב הקול החדש שהכניס לספרות העברית. ודאי קילקל כל מה שתיקן. אבל ספריו הראשונים של עגנון במקומם עומדים. ודאי תבוא הבדיקה הגדולה ותמחה את ה“פרופגנדה” של תלפיות ותגלה מה עניה עשירות זו. אבל בתוך עניותה נשמע קול משלה והוא ראוי לקיום וּודאי יתקיים בספרות העברית.

י"א באוגוסט, 1965

אמש התחלתי בקריאת חיבורו של Alain Robbe-Grillet בשם “Pour un nouveau roman” (יצא לאור בשנת 1963), והנה בהקדמתו כבר אתה מוצא כמה וכמה פסוקים המעידים יותר על תעמולה מאשר על הגינות של ביקורת. (1) למשל: “… מפלובר עד קפקא שלשלת־רעיונות אונסת את רוחך וקוראת להתקדמות (devenir) ולתמורות. יצר התיאור (décrire), המזעזע את שניהם, הרי יצר זה שאתה חוזר ומוצא ברומן החדש. מעל לטִבעות (Naturalisme) של זה ולחזיונות החלום (onirisme) המיטאפיזי של זה, התחילו רישומיהם של היסודות הראשונים בכתיבה ממשית (réaliste) של סוג לא ידוע ושעכשיו הוא הולך ויוצא לאור עולם. ואוסף המאמרים שלפנינו לא בא אלא לדקדק ולהעלות כמה וכמה קווי־תבנית של ריאליזם זה” (עמ' 15). והנה קו זה הנמתח מפלובר עד קפקא תלוי על בלימה, אינו אלא סיסמה וחפץ להיתלות באילנות גדולים. גם הגב' סארוט מוציאה את פלובר מן הכלל (מכללו של פלובר) ונותנת אותו ראש לרומן של הרהורי לבה. אלא ששניהם מעקמים את האמת. פלובר אינו אביהם, אפילו קפקא אינו סנדקם. וטעות (אם “טעות” בלבד לפנינו) זו ביחס־האבות מכניסה אנדרלמוסיה בשימוש המילים הבאות לגדור אופיו של מה שמכונה “הרומן החדש” ודרכי כתיבתו.

(2) רוב־גרייא נגרר אחרי צורות דיבור של הפינומינולוגיה. למשל הוא אומר: “העולם אין טעמו עמו (signifïant) ולא מופרך (absurde) הוא. הוא הנהו (il est), פשוט כפשוטו. ובזה, בכל אופן, חשיבותו היתרה… הדברים (החפצים) [les choses] הם שם (sont là).” והרי זכורה לנו היטב ההליכה אל ה־sache אצל הוסרל. אבל לדבר על “החפצים” בימינו, לאחר כל מה שעבר על הפינומינולוגיה (הוסרל של סוף ימיו וכו'), בסגנונו של רוב־גרייא למצוא אצל בן־עמו מרלו פונטי כמה רעיונות חשובים על “מה שנתון מעל כל ספק,” זה הניתן על־ידי הארתן של מהויות או “אידיאציה” (idéation), וזה הניתן, שאתה מגיע אליו מתוך שאתה עומד על אופיו של “יש” (être) או של קיום (אכּסיסטנס). אבל הללו אינם “הדברים” של רוב־גרייא התופר את קרעיו וקטעיו במחט של שׂקאים.

ט"ז באוגוסט, 1965

מוסיף אני ודן בדעותיו של רוב־גרייא, ואולי אפרסם משהו עליהן. והנה כל התפיסה המשונה הזאת של דעותיו, כי הרומן — (1) הקורא שמות לבני־אדם הפועלים בו; (2) ויש להם מעמד ויחס משפחות; (3) וזמנו כסדרו לפי לוח השנה ושעות היום ולפי מניין שנים מוגבל; (4) ויש “גיבור” בתוכו, כלומר אישיות אחת במרכז הרומן, (5) ויש בו בני־אדם שהגינות במנהגיהם ואחריות מוסרית במעשי־ידיהם (הם אינם מטיפים מוסר, אבל יש שמעשיהם טובים ויש שהם רעים), ועדיין לא מניתי את כל מגרעותיו של הרומן, אבל אסתפק לפי שעה בחמש הללו — התפיסה המשונה של רוב־גרייא כי רומן שאלה תכונותיו מיוחד הוא “לבורגנות הבלזאקית” בטעות יסודה. אין בעולם ספרות בורגנית וספרות של לא־בורגנים. יש ספרות ויש לא־ספרות. ורוב־גריא שמקבל את עקרון “אמנות לשם אמנות” (וגם כאן טעות בפירושו של קנט “אמנות טהורה”), תמהני כיצד הוא מגיע לתואר זה “בורגני” לנוסח הרומן במאה ה־19?

אני מוכן להוכיח שכל המידות שמניתי למעלה ושהן “בורגניות בּלזאקיות” כבר מצויות במלואן בסיפוריהם של רועי־צאן נוודים לפני 3500 שנה! וכוונתי לסיפור המעשה של “מכירת יוסף” בספר “בראשית”. כל השמות של האנשים הפועלים ברומן זה ידועים לנו — יעקב, יוסף, בנימין, יהודה, ראובן, פוטיפר. גם יחס בית־האב ומעמדו של כל אחד ואחד מפורט כאן: יעקב הזקן, שמתה רחל אשתו והוא מפנק את יוסף היתום מאמו. ראובן בכור־הבנים, האחראי לכל הנעשה בבית האב שכבר הזקין. וכן במצרים יודעים אנו מעמדו של כל מצרי העולה בסיפור זה. פוטיפר שר הטבחים, שר בית־הסוהר הנוטה חסד ליוסף. שר המשקים ושר האופים הכלואים עם יוסף.

והנה גם סיפור־מעשה כאן הפותח ביוסף בבית אביו הזקן וקנאת אחיו אליו, והוא קרוב מאוד להירצח, אלא ראובן ויהודה מצילים אותו, הראשון בשביל להחזירו לבית־האב והשני על־ידי מכירתו למדיינים. וסופו עומד בראש מצרים ומציל בית־אביו מרעב ומורידם מצרימה והכל מסתלקים מעולם הזה בכבוד רב.

ויש השתלשלות של סיפור כולו ומלא הוא אירועים המכניסים בו מתיחות רבה והחפצים המתוארים סמלים הם בהם נאחזת ההוויה הרגשית בנפשות הפועלות: כתונת הפסים של יוסף סמל היא לקנאת האחים; האמתחות, צרורי הכסף, הגביע — באלה החרדה הגדולה של האשמה האוכלת את לב האחים שחטאו לאביהם הזקן וליוסף בנו.

ובסיפור זה יש גם סבך אהבה שנסתבך בה הגיבור. אשת פוטיפר, שבביתו עבד יוסף. שמירת האמונים לאדוניו. תאוות האשה המפתה והאונסת. בריחת יוסף והבגד שנשאר בידי האשה. הדיבה הרעה של אשה שמאסו בה ונקמתה.

י"ב בספטמבר, 1965

כנראה קשתה עלי העבודה בכתיבת מאמרי על “הרומן החדש” ותקף עלי הלב וגזרו עלי את השכיבה ואת הבטלה. אבל אני הספקתי לסיים פרק א' של מאמרי והתחלתי בפרק ב', כלומר יצאתי מן המיצר הראשון שבכל התחלה, ואם עדיין אינני במרחב הרי פחתה מאוד מצוקתי, כי יודע אני לאן אני הולך ודרכי פתוחה לפני. כשאשוב לאיתני אחזור גם לעבודתי.

כ"ג בספטמבר, 1965

מפוזר אני בשבעים מקומות ואין לי פנאי לפנקסי. אבל חייב אני לרשום לזכרון כמה וכמה דברים:

א. עמדתי בפומבי לצד המערך ובקרוב עומד להתפרסם ראיון שלי עם אלחנני “לדמותו של לוי אשכול” ואני משמיע אמת וטובות על אשכול.

ב. באתי בדברים עם “מעריב” לפרסם סידרה של שיחות בשם “בקהל עם ועדה” המכוונות אל עולי ארצות־ערב. שיחה ראשונה בשם “כוחה של שיחה” אני שולח היום למר דיסנצ’יק והיא, כמדובר, תבוא בגליון “מעריב” בערב־סוכות; בכלל קבענו שתבוא השיחה ב“מעריב” אחת לשבועיים.

ג. עדיין לא חזרתי אל מאמרי על הרומן החדש, אבל בהרהורי איני פוסק מלעסוק בו ובקרוב אשוב אליו, הואיל והלב נח מזעפו.

ד. יש בידי עוד המשך של “שקלא וטריא”, בעניינים שונים.

ה. הבטיחו לי ממחלקת ההפצה של “מעריב”, שבפרינציפ הם מסכימים לקבל את שני הכרכים של כתבי הבלטריסטיים להפצה ואני מחכה לתוצאות המשא־ומתן בין “מעריב” לישראל כהן וגדיש. אם יעלה בידנו להגיע להסכם עם מוסד זה להפצה, הרי זאת הצלחה גדולה כי זרוע ארוכה להם והמדובר יהיה באלפי אכּסמפלריים (4000–6000).

ו. יצא לאור ב“עם עובד” בסידרה “ספריה לעם” ספרי “שנה ראשונה” (25,000), וכבר אני חש שהספר הגיע לקוראים שעד עכשיו לא ידעו כלום עליו: בני־אדם מעכבים ברחוב ומשבחים ספרי, כאילו חדש הוא. והרי יצא לאור לפני עשר שנים.

ז' באוקטובר, 1965

אמש טלפן אלי גדיש ממשרד החינוך על פגישותיו עם הנהלת ההפצה של “מעריב” ואמר לי שנוסח החוזה כבר מוכן ובחול המועד יחתמו עליו שני הצדדים, ובסוף נובמבר יהיו מוכנים שני הכרכים ויתחילו מיד במכירתם. לפי דעתו ימכרו למעלה מ־2000 טופס. “עוד נעשה עסק טוב בספריך ונרוויח כסף מלא.”

העיקר שאחזיר למשרד החינוך של הממשלה את הכסף שהשקיעו בספרי. בשבילי זה העיקר. מעולם לא נהניתי בפרוטה אחת מקופת הציבור, וגם הפעם איני רוצה ליהנות. עניין אחר אם הוצאת ספרים קונה חיבורי ומפסידה. לעולם אפשר לטעון שאין חיבורי זה שהביא לידי הפסד, אלא רשלנות ואזלת היד של ההוצאה. תמיכת משרד החינוך בהוצאת כתבי הבלטריסטיים עניין אחר הוא. זו תמיכה ממש. ומיום שדרכה רגלי על אדמת ארץ־ישראל — התנגדתי למנהג זה בארץ. אני אינני הזז ואיני מטיל את עצמי על הציבור. אני עובד וכל ימי עבדתי וקיבלתי שכרי — ועל זאת גאוותי. יורידו אותי לקבר ולא יהיה לי קניין אחר בארץ חוץ מאמות קרקע אחדות של קברי. וגם על זאת גאוותי.

ח' באוקטובר, 1965

שיחה ב' “בתוך קהל ועדה” תישלח מחר למערכת “מעריב”. כל בני ביתי (חנקה עדה ומאיר) קראו אותה ואמרו שנאה היא.

קיבלתי היום ברכה לשנה החדשה מאת “ארגון ועדי שכונות העוני ביפו” ואי אפשר לי להסביר ברכה זו אלא מעין תשובה לשיחתי זו (א') שראתה אור בערב יום כיפור.

כ"ה באוקטובר, 1965

כבר שלחתי המשך ג' “בתוך קהל ועדה” שלי. המכתבים אינם פוסקים מלבוא, ואין ספק שדברי הגיעו אל הקוראים אשר אליהם נשלחו ולטובתם נכתבו.

עכשיו שבוי אני ועל כורחי אני מוסיף וכותב.

גמרתי את הפרק הראשון של מאמרי “על הרומן החדש”. איני יודע. כדרכי מתיירא אני, שמא נכשלתי, אף־על־פי שהדברים נקראים יפה, ודומני, שהעמודים על העיקרים הסיפוריים ב“מכירת יוסף” חיבור קטן הם בפני עצמם. עיקר רעיוני במאמר — התיאוריה של רוב־גרייא ושל סארוט ובוטור אין בה אלא היפוכם של העיקרים שברומן הרגיל. ודווקא החידושים שהם מחדשים — להוציא את הרומן מן הזמן ולהעבירו למרחב (רוב־גרייא), או ליתן בבואות שקולות כנגד “התנועות שאין להגדירן” (של מרת סארוט) — בשום פנים אי־אפשר שהסיפור, או בדרך כלל המיצוּע המילוּלי, יגשים אותם. מכל מקום “נסיונות” כאלה אין הרומן הצורה בשביל שדה פעולתם.

הראיון שלי על דמותו של אשכול בא ב“דבר” (גליון ערב סוכות) ורבים דיברו בו. המערך הדפיס אותו כמודעה בהארץ וגם תרגומו באנגלית ב־Jerusalem Post.

י' בנובמבר, 1965

למעלה משבועיים שאני שוכב. היתה מעין דלקת ריאות בזעיר אנפין. ואיני פוסק מלבלוע גלולות של “אקרומיצין”. רפואה זו אין הלב משתווה עמה והיו לי התקפות אנגיניות חזקות ויסורים גדולים. עכשיו קמתי לשעה קלה, כי החום ירד והוא נורמלי. מכל מקום צריך לאסוף כוחות ולהיפטר מן המחלה. יש בכל מחלה מקצת שאינו אלא רשלנות ואזלת יד. ועל אותו חלק שבה אפשר לו לרצון לגבור עליו.

יש לי הרבה נחת מרשימותי “בתוך קהל ועדה” שאני מפרסם ב“מעריב”. מכל הצדדים איני שומע אלא שבחים. כבר גמרתי רשימה ד' “שווה בשווה” ושלחתיה לכתב להעתקה.

אתמול קיבלתי מכתב מלא הלל והודייה מאת מר דיסנצ’יק עורך “מעריב”. ואין הללו שולחים מכתבים בסגנון זה, אלא לאחר שקהל קוראיהם הסכימו לכך!

אבל חתני מאיר, מבקר חריף, משבח וגם מרת שרת וגם המרוקאי יהושע, העובד ב“סוכנות” במחלקתה של עדה והוא אחד מסוכני רפ"י בירושלים — גם יהושע זה אמר לעדה: “כל מלה של אביך אמת!”

ובכן אפשר גם לכתוב פובליציסטיקה שתתקבל על דעת הקהל אם קצת טמפרמנט וקצת אמת בה.

קראתי האוטוביוגרפיה של פסטרנק. דברים נאים, שנטייתם לצד העיון הפילוסופי, ואף־על־פי־כן המשורר גובר עליהם. דברים נאים. אלא שתחילתם “אימאז’יזם” יתר והוא המקלקל, הואיל והרבה מן הבדוי בו. אבל לאט לאט הוא משחרר עצמו מן השעבוד הזה והדברים נעשים נכבדים ושקוּלים יותר.

הסיפורים שלו, בעיקר פרקים בימי הילדות, אינם חשובים הואיל וחכמת הפסיכולוגיה מרובה בהם מן היסודות הנרטיביים הפשוטים. נכבדים בעיני סיפורים שהנפש ותעלומותיה מתגלות בהן, אבל לא רב משקלו של הכתוב שיש בו הרבה חכמת נפש ועיקריה, ובשבילם נכתבו הדברים בצורת סיפור.

כ"ו בנובמבר, 1965

ביום כ“ב בנובמבר בא לביתי ראש הסוכנות, מר פינקוס¹⁰. אני שהכנסתי אותו לתנועת העבודה כשעשיתי בדרום אפריקה בשנת 1939, והעמדתיו בראש “פועלי ציון” בארץ הזאת. לאחר המלחמה עלה לארץ, עמד בראש “אל על”. ה”קליקה“, “הפֶרֶסים” למיניהם פחדו מפניו פחד מוות. אדם מוכשר, בעל השכלה, נואם טוב, עורך־דין מצוין ואדם בן־חורין, בעל דעות משלו ואינו נכנע לטפסרי מפלגתו (מפא"י) והעיקר אינו חונף ושפרינצק משבח אותו — אלה אינן סגולות הפותחות שערי פעולה לאדם חדש בישראל. ובאמת דרך חתחתים היתה דרכו. ולאחר שיצא מ”אל על" היה לעורך־דין פרטי 8 שנים והצטיין כפרקליט ואסף הרבה כסף. והתחילו להחזירו בזהירות רבה אל פעילות ההסתדרות. וכשיצא ג’וזף¹¹ מן הסוכנות להיות שר המשפטים, מינו את פינקוס גזבר הסוכנות וחבר הנהלתה. ולאחר שנסתלק שרת בחרו בו כראש הסוכנות במקום שרת. עכשיו פתוחה דרכו.

כל הזמן השתדלתי לא להזדמן עמו. חששתי שמא ידידותנו תרע לו. עכשיו הוא ראש הסוכנות ואני כשר תכלית הכשרות.

פינקוס ישב אצלי שתי שעות. מאמרי על עדות המזרח עורר אותו לבוא אל ביתי, הואיל ובעיה זו מחרידה את מנוחתו והוא מבקש שאסייע עמו בעניין זה. הבטחתי לו שאעשה כל מה שבכוחי לעשות, אבל כוחותי אינם גדולים עכשיו.

שמחתי מאוד לפגישה. וחנקה פשוט נתמוגגה מרוב התרגשות ואינה פוסקת מלדבר בשבחו.

למחרת ב־23 ח.ז. בא אלי זלמן ארן וישראל כהן וחיים תורן ויוסף גדיש והביאו לי שני כרכי הסיפורים. שתינו יין וארן ביקש להתחיל גם בתוכנית להוצאת הביקורת. יש לו איזה יהודי בארצות־הברית שאפשר למשכו לעניין זה והוא יבוא בקרוב לארץ.

אין צריך לומר, כי שמחתי מאוד לראות פזורי מקובצים בשני כרכים נאים וכל אחד בן 400 עמוד. לפי דעתי, לא עמדו על טיבם של סיפורי הקצרים ועל “אליהו מרגלית”. “שנה ראשונה” כאילו העיבה על השאר. אבל עתידים לחזור אל הסיפורים הקצרים ועוד יבואו ימים טובים להם.

קיבלתי מכתב ממזכירו של “בטאון עדת התימנים” בארץ — “אפיקים” והוא כותב: “אולי אתה אחד מל”ו צדיקים אשר מקרבים אחים וכו'." סימן שדברי הגיעו אל עדות המזרח וזה חשוב לי מאוד.

 

1966    🔗

ב' בינואר, 1966

נתנו לברקוביץ פרס ביאליק על ספרו החדש “ימי הילדות”. טלפנתי וברכתי אותו. יפה עשו שנתנו לברקוביץ פרס זה, אבל לא יפה עשו שנתנו את הפרס לספרו. אין ב“ימי הילדות” הללו שום דבר שלא היה עוד. אמת, לשונו (ולא סגנונו) נתבהרה יותר, אבל קל היה לו להבהירה הואיל ולא אמרה מאומה. שוב נרות שבת. שוב חדר ומלמדים. שוב חנוכה וסביבון ולביבות. שוב אותה דלות גופה. שוב אותן מסיבות בלא שינוי של אוויר, של מזג, של מנהגי מקום, אלא אותו כללי ואותו שגור שכל “תחום המושב” ברוסיה שותף להם. אין כאן אותו יהודי מפולסיה, הסלוצקאי, שיש בו איזו עצמות. אלא איזה “כלל ישראל” שאין לו אלא אורח חיים מאובן, מופשט, מת. ולכתיבה מעין זו אסור לתת פרס, הואיל והיא מבלבלת את דעת הבריות, וכבר הביקורת האווילית מרבה בשבחים על דברים שאסור לשבחם. ודאי אסור לחשוד בי בצרות עין כלפי ברקוביץ: אדרבה, שמח אני בשמחתו ונהנה מהנאתו. ידידים קרובים אנו מכבר הימים. ואף־על־פי־כן דעתי במקומה עומדת: פרס לברקוביץ – בכל לבי. פרס לאותו ספר של ברקוביץ – לא. הספרות העברית חשובה מברקוביץ, ואסור להתעות את התועים.

ז' בינואר, 1966

סיפרו לי (בשם מייזלש שהיה בשעת מעשה) שבישיבת הקורטוריון של “מוסד ביאליק” העלה בנשלום¹² את השאלה – מדוע צריכים סיפורי צמח לצאת לאור על־ידי “ידידים”, והרי לשם כך נברא “מוסד ביאליק”. וסיפרו שבנשלום יצא מכליו ודפק על השולחן והתרגש הרבה.

הזז הפסיקו – “אבל צמח לא ביקש ממוסד ביאליק שיוציא כתביו.”

לזה השיב בנשלום: “כלום אינך יודע שצמח מעולם לא ביקש דבר, הואיל ואיננו מן המבקשים, אבל מוסד ביאליק צריך היה לבקש מצמח, לילך אליו ולבקש ממנו את הזכות להוציא כתביו.”

כ"ג בינואר, 1966

לפני תשעה ימים, בליל שבת 14.1.66, עברו עלי שעות אחדות בין חיים למוות. הלב לא רצה לדחוף את הדם אל העורקים ולחץ הדם ירד עד אפס כמעט, וכל הזמן היתה הרגשה קרובה להתעלפות. אבל לא התעלפתי והכרתי היתה שלמה. כל גופי נכסף ליפול לתוך תרדמה. אני אומר “ליפול”, כי אמנם זאת היתה ההרגשה, כאילו התרדמה תהום עמוקה ונמשך הגוף להפיל את עצמו אל תוכה. מצד אחר, עלה קול מן המעמקים “לא להרדם, בשום פנים לא להרדם!” ואל הקול הזה שמעתי. הרופאים קוראים לזה syncope.

בא ד"ר סגן־כהן וזרק לתוך שרירי רפואה אחת שחיזקה את הלב, אבל לא עצמתי עין כל הלילה.

אחר־כך ציוו עלי את המנוחה במיטה. שלשום קמתי ואתמול ירדתי למטה וטיילתי קצת ברחוב.

התקפה כזאת היא השלישית בחיי. שתיים האחרונות היו קרובות זו לזו. אסור לאדם שיהיה שוטה: חולשת הלב כאן וכך יהיה הסוף. בליל שבת הייתי קרוב מאוד לסוף. צריך לאסוף את הכלים ולצאת לדרך. דרך כל אדם. היהדות אין מוראו של המוות עליה. ואני בן ליהדות זו.

כ"ה בינואר, 1966

בראשי מצטרפים והולכים כמה וכמה רעיונות סביב נקודה אחת – הסכסוך שלי אינו במה שמקובל במערב (הרגשת אשמה, אימת מוות, חפץ אלימות, עיוות המין, יאוש, אפס וכו'), אלא בין היהדות שבי ובין המסוכסך שבתרבות המערבית הנוצרית. הסכסוך בין היהדות שעולם הזה קיים לפניה ועול מצוות שבין אדם לחברו מקובל עליה וכו', ובין עולם נוצרי זה של פאול הקדוש עם ה-grâce שלו ועם העולם השרוי בחטא ואין לו תקנה לאדם אלא בחסדי שמים, ולפיכך אדם כבד עוון (מעוות ומקולקל במוסרי שבו) אפשר והוא צדיק יותר מאדם שכל מעשיו ומנהגיו יושר ואמת, אלא ש“חסד” (grâce) זה לא ניתן לו.

כאן הסכסוך שלי ושדה ההתנגשות שלו – השירה. שלא מדעתי התחילה רוחי פורשת רִשתה וכל הרהור, פסוק, חזיון שנתקלים לי באקראי מיד היא צדה אותם, אם מגע ושייכות להם, קרוב או מרוחק, בעמום הזה המדריך מנוחתי. וסימן לפני – משהו מבשיל בתוכי שיבקש ליהפך לממש, שיתבע את מימושו בכתב. חביב עלי מצב־רוח כמוס זה יותר מעצם הכתיבה. זו באה אל המוכן וכל עניינה להעלות את המוכן הזה על הנייר, כלומר להציל מעט מן המעט שבמוכן זה מן הכלייה. הכתיבה היא עבודת הצלה כזאת. כי את “המוכן” בשלמותו בתוך הרוח הכמוסה, יודעת הכתיבה שאין בכוחה ליתן. לפיכך מסתפקת היא במקצת מן המקצת, בהצלה מן הדליקה.

כ"ח בינואר, 1966

שוקל אני בדעתי – כלום לכתוב לוועד הממונה על פרס ירושלים שספרי נשלחו לא על דעתי ובלי הסכמתי, הואיל ואין דרכי לשלוח חיבורי לקבלת פרסים.

יש “עניוות” ממין מסוים שהיא קשה פי כמה וכמה מן הגאווה. ודומני יש בכתיבת מכתב כזה ממין סרחונה של “עניוות” כזאת, של “צדקות” מרשעת כזאת.

מצד שני, אולי איני כותב את המכתב הואיל ורוצה אני בפרס? אבל כאן על כל פנים אני מפקיר את עצמי בידי הדיינים, ואפשר שלא יתנו את הפרס ויתפרסם הדבר ברבים, ששלחו ולא קיבלו. אם אכתוב את המכתב הרי “צדקות” זו תסייע לקבלת הפרס. והחלטתי (בשעת כתיבה) לא לכתוב כלום.

י"ג בפברואר, 1966

גמרתי את “שקלא וטריא” בשביל מאסף ירושלים. (אלקושי¹³ וקדרי¹⁴ העורכים), גליון דפוס, בקירוב.

עדה סיפרה, שאמש בביתו של אריה ליפשיץ¹⁵ במסיבה לכבוד ספרו של אפלפלד אמר לה בסוד חיים תורן, כי קיבלתי פרס ירושלים, לשני כרכי הסיפורים.

ועוד סיפרה לי עדה: היה שם עגנון ודיבר גסות באפלפלד, שינה שמו וקרא לו אפלברג, אמר שלא קרא ספרו אבל היה סנדק ילדו והיה בחתונתו, לפיכך ישמיע מלים ודיבר על עצמו. אין אלה מעשי קונדס. אלה מעשי רשע, שעינו צרה בהצלחת אפלפלד.

עייפתי מן הכתיבה בשביל “מאסף ירושלים”. עכשיו עלי לקיים הבטחתי ל“מאזנים” ואיני יודע מה אתן להם. אבל יש עוד הרבה זמן להרהר בכך. חוברת “מאזנים” תהא כפולה ותצא ערב חג העצמאות.

י"ד בפברואר, 1966

ובכן שלושה חדשים בלבד נותרו משנת השמונים שלי – בכ“ח אייר, 18 במאי, אני מסיים אותה ונכנס לשנת פ”א, אי"ה.

לפי שעה אני פטור מחגי־גבורות. הסיפורים שיצאו לאור מסיחים את הדעת מן הגיל ויפה שעושים כך.

מכיוון שגמרתי “שקלא וטריא” בשביל מאסף ירושלים נדמה לי שהעליתי דברי הבאי על הנייר. אבל אתמול כבר הודעתי לאלקושי וביום ה' יבואו לקחת את כתב היד.

אמש על משכבי קראתי פרק אחרון, מעין סקירה כללית וסיכום, בספרם של וימסאט וברוקס “קיצור תולדות הביקורת” [1957]. ונוכחתי לדעת, שמבקר שאין לו תורת נוי על כורחו שהוא מקפץ מעניין לעניין בלא דרך ומסילה. זה אינו “פלוּרליזם”, זה סתם ספינה שאין עומס בבטנה. עכשיו אני רואה ש“על היפה” הציל את הביקורת שלי.

הם מדברים בפרק זה על האירוניה, אבל זו לא תצלח להיות יסוד קיים (קונסטנטה) בשיטה, הואיל והאירוניה שלוש תכונותיה: 1) היא חזיון קצר; אינה כסאטירה שכוחה בתמידותה, באריכותה. האירוניה בת חלוף היא, אינה נאחזת בזמן אלא להרף עין. 2) היא צריכה להיות נדירה, בין עלייה ועלייה תהא ההפסקה גדולה וארוכה. אם היא ממהרת לחזור על עצמה היא גם מכלה את עצמה. 3) לה עצמה כמעט קיום אין לה. היא חזיון של בינתיים, או שהיא נהפכת למשהו נמוך הימנה (סאטירה) או למשהו גבוה ממנה (הומור), ובין שהיא נדחקת לאחוריה ובין שהיא רודפת אחרי מה שלפניה, בין כך ובין כך קיומה בטל. לפיכך כל הבניין של וימסאט וברוקס ממש אין בו. אמת, יש דבר והיפוכו באמנות, הואיל ופעילותה של זו האחרונה על כורחה שתהא בטבע וכורחו ואנסו, ומכיוון שלא נוצרה האמנות אלא לשם חירותה, פדות מן הטבע, הרי ההתנגשות בתוך תוכה – וכל שהיא גוברת על הטבע המעכב והמשעבד כל־כך אמנות הולכת ונוצרת. מי שאינו מבין רעיון זה אינו תופס את העניין שהוא דן בו.

כ"ג בפברואר, 1966

לפתע פתאום אחר הפסקה של חודשים דיבר עמי אמש בטלפון דוד בן־גוריון. ממלון המלך דוִד דיבר. קולו צלצל כזוֹג ושאל לשלומי והבטיח להיכנס אלי באחד הימים.

כנראה, מר לבו עליו, אם זכר מציאותי. ובאמת אני שמח לפגישה זו. לא חביבה עלי הליכה זו על גבי קביים. והשיחה עמו אינה גלויה. אי־אפשר לי לומר לו מה דעתי על כל מעשיו והתנהגותו משנת 1960 ואילך. וכשישמיע באוזני דברי בלע על אשכול, לא אשתוק. ולמה לי כל אלה? אילו אפשר היה להשפיע עליו ולהחזירו למוטב – ודאי שהיה כדאי. אבל אינו מקשיב לדברי אחרים, ובכן, למה לי זאת?

תקוותי, שישכח עד מהרה שצלצל אלי וידחה את ביקורו עד שיבוא אליהו.

ובכן, בשעה שלוש בא ד.ב.ג. וישב שתי שעות ודיבר דברים שכבר נלאיתי לשמעם, ובעיקר לא בכדי בא: רצונו לחוג את יום עלייתו לארץ שבחודש אלול הבא ימלאו שישים שנה. אבל אי־אפשר לעשות זאת בלעדי ובלא יצחק כבשנה¹⁶ ובלא אברהם בעריש, שקדמו לו. הריהו בא ומצרף את יום הולדתי שלי, כ"ח באייר, שיימלאו לי שמונים שנה (62 לעלייתי). כנראה צמא הוא לחגיגות, לתהלות ותשבחות. אני אמרתי לו שיום הולדת הוא עניין פרטי ואינו עניין לרבים, ואיני רואה צורך ברעש זה. על זה השיב לי – אנשי פלונסק תובעים ממני, ואמרתי להם בלעדיך אי־אפשר, אבל שנת השישים לעלייתך כבר עברה. נצרף את שנות גבורות שלך ונחגוג יחד.

אמרתי לו: עשה כרצונך, מניח אני את הדברים להחלטתך, אני איני עוסק בהם. למה לו רעש והמולה זאת? לא אבין.

שתי שעות ישב ופטפט להג רב. אבל רוחו נמוכה מאוד.

כ"ה בפברואר, 1966

זוגתו של הלקין הביאה לי קובץ שיריו “מעבר יבוק”. עיינתי בהם. צריך לומר שיותר מכל הוא משורר. כשהיית נתקל בשירים הללו בפזוריהם לא חשת בכובדם, או שלא נתת דעתך עליהם. חשוד היה בעיניך ומתוך חשד זה היית דן כל דבר שיצא מתחת ידו. עכשיו שהם מקובצים בספר אחד, זה סומך את זה וסמיכה זאת מצרפת אותם לאגודה אחת. כלומר שירה לפניך, ויש בה יחוד, קול והמיית הלב וחיות משל עצמה. אמת, לעתים קרובות יש בפסוקיו צפיפות גדולה כל־כך, כאילו גלמי כלי־עץ לפניך, ואתה שואף למעט אוויר. ואף־על־פי־כן הסך־הכל אינו להפסדו אלא לשכרו. אינו מספר, אינו מבקר, אינו פדגוג, אבל מן המשורר יש בו.

ט"ו במרץ, 1966

ובכן הכל עובר, וגם הטקס בעיריית ירושלים עבר. דברי היו פשוטים וסדורים והרבה הומור בהם, והכל אמרו “לא בא עוד כבושם הזה.”

אלא שנוסף לפרס היתה לי גם בשורה טובה. קיבלו חשבון ראשון של “מעריב” על מכירת ספרי. פתחו בהפצתם בימי חנוכה, והדין־ וחשבון לפחות מחודשיים, ומספר הספרים שנמכרו (שני כרכים) קרוב ל־1200 למעלה מ־60%. עכשיו ברור שיימכרו כל האלפיים.

י"ג במרץ, 1966

הבורא יצר את האדם בתכלית השלמות, אלא מידה אחת חשׂך ממנו – את כוח העמידה בנסיון: כלומר גם כוח זה נתן הבורא באדם, אילמלא כך, לא בתכלית השלמות הוא, ואי־אפשר לטעון כנגדו, שהחטא מעבירו על דעתו אם כוח העמידה בנסיון אין בו. אלא כך תהא גירסתך – יש באדם כוח העמידה בנסיון, אבל צריך הוא לרצות בו, לעצור אותו במוחו, לאספו בידיים בשביל שיעמוד למעשה בנסיון שלפניו. הוא אינו כאהבת הטוב שבין אדם לחברו, שהיא רצייה בנפש לעשות את הטוב; הוא אינו כשנאת הרע בין אדם לחברו, שהיא רצייה בנפש לא לעשות את הרע, כלומר העולם המוסרי עם מצפונו שרוי בתוך האדם; לעמוד בנסיון אינה רצייה בנפש, אלא האדם צריך לאסוף כוחות הללו שבתוכו בשביל עמידה זו.

וכאן נכשל האדם בראשית דרכו. כשהקב"ה אסר עליו את אכילת הפרי של עץ הדעת, איסור זה היה העמדה בנסיון טהור. כלומר הבורא רצונו היה [לדעת] כלום יתעורר האדם מרצון עצמו ויאסוף כוחותיו לעמוד בנסיון? התשובה לשאלה זו היא בשלילה: הוא לא רצה ולא אסף, ועבר עבירה.

אלא חטא ראשון זה אינו כפי שהנצרות תופסת אותו – ומאז העולם שרוי בחטא ואין לו תקנה אלא בחסדו של ישו. אדרבה היהדות תופשת אותו כאות אזהרה: בכוחך לעמוד בנסיון אם תרצה בכוחות אלה ותאספם.

וזה פירושו “הכל צפוי והרשות נתונה”. על־פי מנהגו של אדם בדברים שאינם עבירה, אפשר לומר אדם זה לא יעמוד בנסיון ויעשה הרע. אף־על־פי שהרשות נתונה – לעולם האפשר האחר – לאסוף כוחות ולעמוד בנסיון – אף הוא נתון. לפיכך כתוב “צפוי” ולא “ידוע”; זה עניין שבהשערה קרובה לאמת, אבל אינו עניין שבידיעה, שוודאי הוא. אפילו הקב"ה אינו יודע אם יאסוף אדם כוחות רצייתו ויעמוד בנסיון. וזה פירושה של תשובה – אפילו לא עמד אדם בהרבה נסיונות, יכול הוא לחזור בו ולהתחיל חיים חדשים, שיש בהם מן הרצייה לאסוף כוחות ולעמוד בנסיון. התשובה היא מעין נוחם וחרטה על כך שהתיש כוחותיו ולא רצה לעמוד בנסיון, ונוחם וחרטה הללו הם גופם כבר עניין לכוחות החפץ והרצות.

י"ב באפריל, 1966

אחד מאבותי הזקנים כותב לאחר “הסכמת הגאונים” שניתנו לחיבורו “צמח לאברהם” (על חיבור זה שם משפחתי): "ואף גם אני זעירא וקטינא, אין בי לא דעת ותבונה, ולא חִסְדָא וחִנָּא, ואַמִינָא כי מהֵפְקֵרָא קָא זְכִינָא, וכעני המהַפך בַּחֲרָרָא הֱוִינָא, בין גדולי העם וחשובי מדינה, ואנכי עפר [ואפר] שנסתי את מתני וימיני, להגות באמרי שפר, לקחת בידי קסת הסופר, ולהעלות על הספר. "

זכרתי דברי אבותי הללו, כשנתקבלו היום מן עיריית ירושלים תמונות מן הטקס לפרס ביאליק ואמרתי בלבי – די והותר, ויש להפסיק פרשת פרסומים זו, שהיתה לי לזרא. במחננו – אם שדנים אותך לשיכחה או שכל הפיות אינם פוסקים מלשבח. והרי אני יודע שאיני ראוי לכל הטררם הזה ואין לי צורך בו ואין לי הנאה ממנו. יש דבר אחד בלבד – כבר עומד אני על ספה של שנת פ"א ועדיין רוחי נכונה וכתיבתי עומדת בעינה. אבל זו מתנת אלוהים ולא ידי עשתה את החיל הזה. וצריך לברך את השם יתברך, שחנני בדעת ברורה בימי זִקנה.

כ"ג ביוני, 1966

אמש באו אלי שניים מוועד “עולי פלונסק” וברכו אותי לשנת השמונים שלי. אלא שעיקר ביקורם בא לדון עמי על “חג שישים שנה לעליית פלונסק”. טבעי הדבר, שמניינה של עלייה זו מונה ב.ג. משנת עלייתו ואילך. ואיני תמה, שרצונו ש“עולי פלונסק” יפתחו בחגיגה זו בחודש אלול הבע“ל, ואחר כך יתגלגל הגלגל מאליו בכל ישוב וישוב בארץ ובכל עתון ועתון. בעניין זה ביקש תמיכתי והציע לי קנוניה: החג כפול יהיה – שנת עלייתו ושנת השמונים שלי, אני לא הסכמתי וּויתרתי על חלקי בחג, הואיל ו”עלייה" מעשה של רצון היא, אריכות ימים – מתנת אלוהים; לא משום שרציתי לחיות אני חי, הנותן ליעף כוח האריך ימי ואין מערבין שמחה בשמחה.

אלא שבתוך הוועד הפלונסקאי יש מתנגדים לחג שיהא מיוחד לב.ג – אין הם מוכנים להיות כלי של תעמולה ל“מלחמתו” של ב.ג. במי שהיו חבריו. ובאו אלי, שאני אהיה הדיין.

אני הסכמתי, שיחוגו שנת עלייתו של ב.ג. (שנת השישים). אבל איני מסכים בשום פנים שיחוגו שנת הגבורות שלי באותו מעמד. אני אבוא לחגיגה זו כאחד הפלונסקאים. מתוך אמתלא של “בריאות” לא אדבר באספה. בדרך כלל קשה לנאום בחגי יובלות.

אלא שכאן אני במצוקה גדולה – בלעדי לא תהא החגיגה, ואפשר לפרש, שאני המעכב. וזה איני רוצה, הואיל ובאמת לא איכפת לי אם יכו בתופים מדן עד באר־שבע לנס שאירע לכנסת ישראל, שנולד לה בן דוגמת ב.ג. ושהוא עלה לארץ לפני שישים שנה. אבל מטבעי איני איש פמליה, ועל אחת כמה וכמה שאין מקומי בפמלייתו של ב.ג. – שבע שנים משתדלים (בעיקר פולה אשתו) להכניסני לתוך גוף זה ולעשותני כלי שרת ואני סירבתי והדבר עלה בידי לישב בחוץ. אף הפעם אשתמט.

כ"ו ביוני 1966

עתונו של אהרן מגד “משא” לא יכול נשוא את השבחים ששיבחו את “ארצות התן” על עמוס עוז והתחיל להשתמש בדברים כדרבנות – “אך בשעה שהביקורת המשבחת את ספרו של עמוס עוז עשויה לאבנו במקומו” – ואם היא משבחת את אהרן מגד? זה עניין אחר. הוא, כמה שתשבחו, לעולם ראוי הוא לתוספת שבחים! לא חשוב שהכותב איזה מנחם בראון (!) הוא שוטה גמור ועם הארץ גמור. העיקר שהעורך אהרן מגד מדפיס. אף־על־פי שגאון כזה כמגד צריך לדעת שאין “הומור לקוי” ואין “אירוניה גסה”. יש פסוק שמביאים אותו כתכלית השלמות “נחום נתרחק ממגרש המסדרים וכרע למרגלות אקליפטוס מסויד לבן. פירורי סיד קטנים נשרו מעל גזע העץ וקצתם עקצו את מצחו הלח.” (פסוק זה לפי דברי המבקר) “ממחיש בנאמנות סיטואציה נפשית רגישה בין אדם לנוף!”

שוטה גמור, אבל חצוף!

כ"ט ביוני, 1966

בתשובתי למיכלי בעניין “עברית – ולשון דיבור” העליתי רעיון שכדאי לרשמו: העברית לא היתה מעולם לשון שבכתב גמורה, דוגמת הלטינית בימינו. היהודי, כשלמד תורה, לא הסתפק בעיון, בראייה בלבד. לעולם, אפילו ביחידות, היה קורא אותה בקול ובניגון (“אף הקורא מקרא בענוגו ובנגונו.” שיר השירים רבה ד, י), כלומר כל מלה אמורה ולא ראויה בלבד. ה“חדר” ובית־המדרש אימנו תלמידיהם ללמוד חומש וגמרא בקול ולתרגם כל מִלה ליידיש: “תנו רבנן” – “האבן די רבנים געלערנט” – או: “שנים שאוחזין בטלית” – “צווי וואס האלטן א קלייד” – או “שור שנגח את הפרה” – “אנאכס וואס האט געשטויסין אַ קי.” לפיכך היסודות הדיבוריים מרובים בעברית מכפי המשוער. משך אלפיים שנה היתה העברית לשון דיבור סמויה למחצה.

ועוד דבר, במדרשים ובגמרא, בסוגייה ובשקלא וטרייא, במשא־ומתן ובפלוגתא, בפירושים ובדרושים, בעובדות ובמעשים שהיו וכיוצא באלה מרובה לשון של דיבור ממש – המקור מדבר בלשונם של המדברים כפי שיצא מפיהם ואינו ניסוח מופשט. וכאן מעיינות הישועה והרפואה לעברית. מן המעיינות האלה שאבנו מעט מן המעט. ועוד ידלו מימיהם מקור חיים ללשון עברית חיה ממש.

א' ביולי, 1966

איני אומר, כל יהודי ויהודי בן־דורנו, בתורת יהודי, אינו מסוכסך מתוכו, קרוע ושסוע בעצם הוויתו ואובד דרך ועצה; על כורחו שהוא כך. כלום שמד יהודי פולין וליטא חזיון הוא שהדעת סובלתו? כלום שיבת ציון מעשים בכל יום היא? וכלום השמד והשיבה, שירדו עלינו כרוכים יחד, כלום זה החורבן וזה הבניין אינם הפוכים זה לזה, אינם סותרים זה את זה? וכלום הבניין אינו בזכות השמד, וכלום אילמלא השמד לא היו צריכים לבניין זה בצורתו, למדינה?

מכאן הבלהות המלוות אותנו כצל; מכאן הפחד והחרדה, שמא אין קיום לבנוי. מכאן הטירוף שאחז את הישוב, ההולך בעיניים חשכות אל תהומו. ניטלו ממנו החושים השומרים על קיומו של החי, ושולט עליו מעין חפץ־כלייה סמוי המוליך בקלות־ראש והנוהג בשגעון את הישוב הפרוע הזה עד חרמו.

כ"ג ביולי, 1966

התחלתי לתרגם את “מקורו של מעשה האמנות” מאת מרטין היידגר וכבר תרגמתי חמישה עמודים ו“הכלבתא”, כדברי ביאליק, כלומר הנוצה, הולכת. דומני תפסתי את הנוסח ולשונו.

בהרהורי נוי הללו יש 58 עמ' (נשארו 53), אם יעלה בידי לתרגם 4 עמודים למעת לעת הרי כעבור שבועיים יהיה התרגום על גבי הנייר. בדיקה עם ד“ר שפיצר¹⁷ ותיקונים שבועיים – לאחר חודש התרגום מוכן לסידור. שפיצר יוציא אותו ב”תרשיש".

יש לי צורך בכך להראות לחכמים הללו כיצד מתרגמים כתב־יד של היידגר! ונבלום פיהם.

ו' בספטמבר, 1966

היום נשף בגנו של ראש הממשלה לכבודו של שלונסקי (יצאו לאור תרגומיו – פושקין). לא אלך לשם. איני סבור שראש ממשלה הוא הממונה על כיבודים לסופרים. זאת יעשו המבקרים – בכתיבתם והסופרים, או הקוראים באספתם. אבל מה עניינו של ראש ממשלה ומה סמכותו בכך? לא אלך לשם.