1966 (המשך)    🔗

י"ג בספטמבר, 1966

חיבורו של כורש הרצל גורדון, פרופסור בארצות־הברית לתרבויות המזרח הקרוב, שתרגמוהו לעברית, חשוב מאוד ושמו מעיד עליו, “לפני היות התנ”ך", והוא עוסק בשותפות של מקורות לתרבות יוון ולתרבות העברים. המחבר מומחה גדול לתולדותיה של אוגארית וחידש בה הרבה חידושים.

גם אני חשתי בשותפות הזאת, וגם העמדתי במאמרי “שיחה” קטע של איליאס (סוף השיר השמיני בתרגום טשרניחובסקי). “ישבו כל אותו הלילה הטרויים על שדה המלחמה,” כנגד קטע של “ברכי נפשי” בתהִלים “ישבעו עצי ה', ארזי לבנון אשר נטע.” והנעילה פונה אצל שניהם אל האדם העובד; אצל הומר הסיום – “ויגל לב רועה עדרים,” ואצל בעל התהלים: “יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.”

יש לי הנאה גדולה מן העיון בספרו של כורש הרצל גורדון.

ערה“ש תשכ”ז, י"ד בספטמבר, 1966

אמש הוספתי וקראתי בחיבורו של גורדון, ואני עומד בפרשה של אוגארית. זה משנה את כל תפיסתנו בחלק הקדום של התנ"ך. אבל זה מחזק את הרעיון, שהעברים היו תרבות ולא אומה בלבד דוגמת אדום ומואב. צריך אני ליתן “ראיון” עם עצמי בשביל “מעריב” ורצוני להעלות ולהסביר בדברי את עניין תרבות־יהדות ואומה ישראלית. בלא המושג הראשון אין קיום גופני־מדיני לשני. כבר הבשילו רעיונות הללו והם מוכנים לניסוח. דומני, צורך השעה שייאמרו הדברים.

י' בנובמבר, 1966

בעצם מאוסה עלי פרשת עגנון, אבל עוד פעם אחת אעלה עניינו ולא אוסיף.

פעם אמרתי לעגנון: “אתה בזבזן גדול, משחק אתה משחק של צדיק, אבל תשיב לשאלותי אלה: היינו מעשנים סיגריות יחד בשבת? היינו אוכלים סלמי (נקניק) איטלקי יחד? ובכן הרי בכוחך להיות בעל־תשובה, כלומר להגיע למקום שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, ואתה מבזבז כוחותיך ומשתדל בכל כוחותיך להראות צדיק.”

כעס כעס גדול ואמר לי: “אי־אפשר לדבר עמך. רשע אתה!” ונסתלק.

 

1967    🔗

ד' בינואר, 1967

קורא אני, כמעט ערב ערב, לפני עדה את תולדות חיי, ואני עומד בשנת 1906 ומסיים את פרשת הבויקוט בפתח־תקוה וכבר הגענו לארבעה ג“ד והרי אנו בתחילת הדברים¹. לאחר הבויקוט הפרק: (1) התנוונות, השמירה בזכרון־יעקב, פציעת זייד. מכרמי נזלה לגורן. (2) פיוס עם בית אבא, הנסיעה לפלונסק לשישה שבועות, גמר אהבה ראשונה, שיבה לארץ, עבודה ברחובות ביקב, דריכת ענבים מצומקים בחבית ליין טוקאי, אספה כללית של “הפועל הצעיר” בסוכות תרס”ז (1906), עלייה לגליל. (3) פרשת הגליל, ממסחה עד מטולה, ספרות, פרסום דברי ב“העולם”, ביאליק קיבל סיפורי “חורבת אליהו” (נכתב במתולה), מכאן ואילך פרשת הישיבה בירושלים, חפץ הלימוד, נישואין, יציאה לפריז, וכך הלאה עד היום הזה. אם אאריך ימים עוד שנה אחת הרי נעלה על הנייר את תולדותי אלה ולאחר שאסתלק תכין את הספר לדפוס בתי עדה.

י"ח בינואר, 1967

שוב אירע לי מה שאירע לפני חמש עשרה שנה, כנראה “התעורר” אותו פגע ממאיר בערמונית, שנשתתק לאחר ריפוי בהורמונים. היה שפך דם חזק בלא כאבים שעדיין לא פסק לגמרי. קראתי לד“ר ברזילי, אורולוג ב”הדסה“, שאני מכירו, והתחילה פרשת הבדיקות. הכל תלוי בכמות הפוספוטזה בדם. מכל מקום, איני הולך ל”הדסה" ולא אתן לצלם את מבואות השתן והכליות. אתן לטבע לעשות את שלו. ואם הגיעה שעתי, שתבוא בלי חיי ניוול. כל ניתוח במקום משמעו חיי ניוול או מוות. ואני בחרתי במוות.

ט"ז בפברואר, 1967

מה ששגור בפי האכסיסטנציאליסטים – האין, ההעדר (néant) לפני הלידה וההעדר לאחר המוות – ושניהם שווים, אינו נכון. בהעדר קודם הלידה לא היה “אני” שיהרהר בו לפניו. ואילו בהעדר שלאחר המוות קדם לו אני שהרהר בו לפניו שנים רבות. לפיכך הוא פחות העדר מחברו, להיות פחות העדר משמעו להיות קצת יש, או להיות יש שיישותו אחרת מן היש החי.

י"ג במרץ, 1967

היום קיבלתי את רשימת המועמדים לפרס ישראל בספרות ואת חבר־הדיינים, ישראל כהן, ורסס ואני יו"ר. ברשימה (של המועמדים) בין השאר קורצוויל וישורון קשת. על מי ממליץ עגנון? על ישורון קשת.

בבריאות גופי אין שינוי. משהו אינו כשורה. יש ימים שאני בריא, אולם יש ימים של יסורים וירידה. איני מאמין שבידי הרופאים להוציאני מן המיצר. אולי בכוחם לעכב או לצמצם את היסורים. בין כך ובין כך הגיעה שעתי ואני אוסף כלי.

ל' במרץ 1967

ברקוביץ היקר והישר נסתלק והלך לעולמו. אתמול לפנות בוקר מת. למעלה משלושים שעות אני מתייחד עם הידיעה הזאת ואילם פי. גם קולמוסי יבש. ואין עמי דבר לאמרו. הצער הגדול אילם.

ז' באפריל, 1967

קיבלתי מכתב מאליעזר שוחט. הוא מודה לי על רשימתי והדברים נוגעים עד הלב. אדם בן צ"ב כותב לי: “אני מעריך מאוד את רצונך הכנה להתחשב עם רגשותי ולא להפריז. לכן, אם גם נדמה לי שפה ושם יש אולי קצת הפרזה, אינני יכול להתרעם עליך על זה, כי יודע ומרגיש אני, כי כוונתך היתה טובה והרשימה בכללה טובה מאוד”.

י"ג באפריל, 1967

אתמול מלאו לי פ“א שנה ונכנסתי היום לשנת פ”ב. כאן טעיתי טעות גדולה. מעולם לא ראיתי שאגיע לשיבה כזאת. אילו ידעתי ברמז על כך הייתי מסדר את חיי אחרת. אבל אין צועקים לשעבר.

ג' ביוני, 1967

חמישים יום עברו ולא רשמתי כלום. והרבה הרבה דברים נשתנו בחיי הפרט שלי ובחיי הכלל.

אני כותב בבית בתי עדה. חודש ימים כבר יושבים אנו, אני וחנקה בבית עדה, ומאיר ודני עברו לדירתי ברחוב עזה.

אירע כך שחנקה ואני נלקחנו לבית־החולים “הדסה” ובריאות גופה של חנקה אינה נותנת לה לנהל ביתה, ועל כורחנו אנו יושבים אצל עדה.

על מחלת התריסריון נתוספה מעין דלקת בריאה הימנית שלי וששה שבועות “פיטמתי” את עצמי באנטיביוטיקה. עכשיו הונח לי, אבל “רג’ים” כיב־התריסרון עודנו חמור.

אנו מבקשים דירה של 6 חדרים, שניים בשבילנו ו-4 לעדה ובני־ביתה. אלא לפני שבועיים ירד נאצר לגבולות הנגב ולמיצר טיראן ועדיין הכל תלוי בין השמים ובין הארץ. לפי שעה לא התנגשו צבאות ישראל בצבאות מצרים או סוריה, אבל בארץ מצב מלחמה, קראו למילואים כל החייבים בכך. ומי יודע מה ילד יום.

ט' ביוני, 1967

הנצחון גדול מאוד בכל המקומות. זכיתי לחיות ולראות ירושלים שלימה! טפשותם של הערבים היתה לנו לישועה!

עכשיו שהגאולה שלמה אשוב אל ענייני בפנקס זה, שלכך ייחדתי אותו.

בתרגומי את היידגר השתמשתי הרבה בצורות של פסוקים: 1) “כי גם יודע אני” 2) “מי אפוא הוא הצד ציד” 3) “מן הוא והלאה”. גם הכנסתי את השלילה בצורת “שאינו” החביבה על המשנה והשתמשתי בה גם באותיות בכל"ם. כוונתי:

“בין שהוא מתכון ובין שאינו מתכון” (יבמות ט"ז ה') “וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל” (שבת ב' א') “לא הפרשתי ממין על שאינו מינו” (מעשר שני ה' י"א).

אף־על־פי שיש גם צורה ב“לא”: “נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה” (עבודה זרה ד' ג') “שפיה לצרכה אסורה שלא לצרכה מתרת” (עבודה זרה ג' י'). על הרוב משתמשים ב“שאינו” וצורותיו שונות מאוד: “שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו… את שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק” (בבא קמא ד' ב'). ואם מותר לומר “לשאינו” ממילא מותר לומר “ב־שאינו” “מ-שאינו”, “כ־שאינו” – כלומר בכל אותיות בכל“ם. ואם “ואת שאינו” מותר – הכל מותר. ודאי אין להוציא את צורת התנ”ך: “בתוהו לא דָרֶך” (איוב יב, כד) “בונה ביתו בלא-צדק” (ירמיהו כב, יג). ואין להוציא את “בלתי” – “בלתי טהור הוא” (שמואל א, כ, כו). הקושי באלה בשעת השימוש בה"א הידיעה – “הלא” “הבלתי”. אבל משתמשים עכשיו “הבלתי אמצעי”, וזו צורה לא נאה והאוזן אינה מקבלת אותה. אבל אפשר “השאינו מבושל”.

י"ד ביוני, 1967

לפנות בוקר נהרו ברחוב אבן עזרא המוני־עם לקיים עליית רגל לכותל המערבי. שמעתי פסיעותיהם ושמחתי.

אולי עכשיו כשהונח לנו מצרינו בכל הגבולות נחזור ונבקש דירה ויהיה סוף לישיבה זו בבית עדה שאינה ישיבת־קבע, ואי־אפשר להאריך בה. אילו יכולנו לחזור לרחוב עזה! אבל אי־אפשר. חנקה אינה בכוח לקבל על עצמה עול־בית. ואם לא נמצא דירה גדולה אחת, על כורחנו שנלך לבית אבות. אם לא בירושלים נלך לתל-אביב.

לבי שבור. בעת זקנה אין לי מחסה. ואיני יודע אנא אני בא. והרי כוחותי הרוחניים עדיין בעינם עומדים. ראיתי ראיה ברורה כשהעליתי על הנייר פרק ב' ל“רומן החדש”.

ט' ביוני, 1967

בעניין הצורות שהזכרתי למעלה צריך להוסיף:

“אמר ר' יהודה אימתי? בזמן שאין להן אמנות אלא היא, אבל יש להן אמנות שלא היא – כשרין” (סנהדרין ג' ג').

צורה זו “שלא־היא” רבת עניין והיא שימשה לי הרבה בתרגומי. נשתנה כוחו של “הוא” ו“היא” ונתרחב משמעו.

גם “חל” וזמן: “יום טוב שחל להיות ערב שבת”, ולא כפי שאנו רגילים לומר “חל בערב שבת”. גם “חל להיות” מרחיב משמעו של “חל”.

אם אבוא אל המנוחה ואל הנחלה ושולחני לפני – אולי אסכם רעיונות הללו על צורות לשון מסוימות.

ט"ז ביוני, 1967

ב“מולד” (אייר–סיון תשכ"ז) ראו אור ששה־עשר מכתבים מד.ב.ג. לשמואל פוכס. הראשון – פלונסק י“ט סיון תרס”ד, והאחרון – יפו ט“ז טבת תרס”ח.

בין כ“ה מרחשוון תרס”ה (ח' לקונגרס) שהוא מכתב ארוך על חיי דוִד בווארשה, לבין המכתב שלאחריו – ווארשה ו' טבת תרס"ה (ח' לקונגרס) חסר מכתב על נסיעתי לארץ. כי המכתב מו' טבת פותח – “קרוב לוודאי שגם יצחק קואשני וליפה יסעו לארץ”; ולא דיברו בפלונסק כך על נסיעה לארץ קודם נסיעתי.

במכתב זה התחיל גם ד.ב.ג. לדבר על נסיעה לארץ בתנאי – “אם לא אכנס לביה”ס הטכני…"! והוא מוסיף: “ואל תדמה כי מפני איזה בולמוס הבא מתוך חיקוי או התלהבות פתאום, אני אומר לך זה”.

רק במכתב – ווארשה ט' אדר א' ח' לקונגרס – תרס“ה הוא פותח: “…לא תוכל לשער את הרושם שנסיעתו ועוד יותר מכתביו עושים על כל הצעירים וכו' “. וקדם לו מכתב מווארשה ט”ז בשבט תרס”ה (ח' לקונגרס) שהמכתב פותח בעניינים שונים, ובאמצע כאילו הדבר מפורסם וידוע – “בכלל הולידה נסיעתו של שלמה (צמח) וביחוד מכתבו שנתקבל ממנו מראשון־לציון תסיסה עצומה בין בני עירנו… כי גם כל מתנגדיו ושונאיו, כביכול ואלה שהאשימו אותו ואת שנינו ב”אריסטוקראטיזם” השלימו אתו ומפארים ומהללים אותו…".

איני יודע מה הביא את ב.ג. לא לפרסם מכתבו על בואי לוורשה בדרכי לארץ; אם לא היה רצונו לחזור על הבדותא – ש“אבא צמח נפל על ברכיו לפניו ונשק ידיו”? אולי הגיע לאוזנו לעגי לבדותא זו שהדפסתיה ללא הערה בספר פלונסק – וכל בני העיר יודעים ש“אבא צמח” לא היה האיש “הנופל על ברכיו ומנשק ידים”: אפשר הגיעה דעתי על כך אל דב"ג על־ידי רחל בית־הלחמי, שחביבה עליה הרכילות.

רצוני כאן לברר מה פירוש “המתנגדים והשונאים” שלי בפלונסק שהאשימו אותי (ואת שנינו) ב“אריסטוקראטיזם”, “השלימו אתי ומפארים ומהללים אותי”.

“אריסטוקראטיזם” זה מה פירושו?

אגודת “עזרא” היתה אגודה של חובשי בית־המדרש. והנה כשהתחילה האגודה להתפרסם, רצו להצטרף אליה גם בחורים סתם, שאינם לומדים תורה ולא עוסקים במלאכה, אלא מסייעים להוריהם במסחר, ולמעשה הולכי בטל הם, וכל חשיבותם שמזלזלים הם במצוות ובמנהגים וידיעתם בעברית קלה וקלושה. אני התנגדתי לפתוח שערי אגודת “עזרא” לנוער זה, ודעתי הכריעה. והם שנאו אותי.

צריך לומר את האמת, אף בן־גוריון עזב את בית־המדרש, לא משום ששאף להשכלה, אלא בשום פנים לא הסתגל לשקלא וטריא של התלמוד וכל העניין לא נראה לו. ולפיכך השפעתו באגודת “עזרא” לא היתה חשובה כל־כך, כפי שהוא מתאר אותה, או כפי שהוא רגיל לתארה. שמואל פוכס היה חובש בית־מדרש בן למשפחה של חסידים. ב.ג. לא היה לא זה ולא זה. לפיכך יצא לווארשה. לא היה לו מעמד בפלונסק מחוץ לבית־המדרש. הציונות של שמואל פוכס וגם המסירות שלו לעברית לא היו עמוקות מאוד. וסופו מעיד על תחילתו. בארצות־הברית היה לאידישיסטן ועברית לא כתב, ומן הציונות התרחק לגמרי. אבל שמואל פוכס היה בחור עדין־נפש, טוב לב, וחביב. אמת, רכות אופיו יתירה היתה, והיה קצת מן הנשיי בכל הלך רוחו, אלא שרכרוכית זו נעימה היתה וכוח משיכתה גדול.

הוא היה גדול משנינו (בן־גוריון ואני) בשלוש שנים. ובעיירה זה הפרש גדול. כשאנחנו היינו בני 18 היה הוא חייב לעמוד לצבא! על הרוב היה אברך בן 21 כבר מטופל במשפחה – אשה ושני ילדים!

לפיכך, אף־על־פי ששלושתנו היינו חברים קרובים מאוד זה לזה, הרי דעותנו לא היו שוות, וכשנסע שמואל פוכס ללונדון ולארצות־הברית ונתרחק מאתנו, ובן־גוריון הלך לווארשה והתקרב ל“פועלי־ציון”, ואני נשארתי בבית־המדרש לבדי שוקע בלימודי התלמוד והפוסקים ומכשיר עצמי לסמיכה (בהלכות טרפות כבר נבחנתי), הרי גם ביני לבין בן־גוריון היה קיים אותו מקום שנכשל בו – לימודי התלמוד, היציאה מבית־המדרש. וכל הדיבורים על בחינות בגרות וכניסה לבית־ספר טכני לא היה להם ממש, הן מתוך העדר הסבלנות ללימודים בסדר ובשיטה ובהתמדה והן מחמת בריאותו הרופפת. וכעין פיצוי לעצמו התחילה אצל ב.ג. בוורשה עסקנות ציונית שסופה התחברות עם “פועלי־ציון”. ולאחר נסיעתי לארץ, בשנת 1905, בהעדרו, היה הנסיון להעביר את אגודת “עזרא” ל“פועלי־ציון” עניין שלא עלה יפה. החשובים באגודה זו הלכו אחרי לארץ: לבקוביץ, ליפא טאוב, אברהם בריש ווליק, קריגר וכו'. אז פנה ב.ג. אל “שונאי”, כלומר אל אותם בחורים שלא משכילים ולא חובשי בית־מדרש ולא בעלי־מלאכה אלא הולכי־בטל, “כופרים” כביכול, ואותם הכניס ל“פועלי־ציון”, ומעטים בלבד מחברי “עזרא” נתחברו לאגודה חדשה זו.

המכתב מיפו אל ש.פ. [שמואל פוכס] בניו־יורק מלא יאוש ודכאון. בו מזכיר ב.ג. שאני היחיד הקרוב לו, אבל דעותינו שונות. צריך לומר, שכניסתו של ב.ג. לארץ לא הביאה עמה כלום. היו שני דברים שפתחו את חיי הציבור אז בארץ לפני העלייה השנייה: הצטיינות בעבודה או בעיונים, בדעות חדשות. והנה מחמת כוחות הגוף המעטים היה ב.ג. פועל אומלל. אז היו אומרים לסוג פועלים זה: הטוריה מושכת אותו אל הקרקע ולא שידיו מרימות אותה. ומצד העיוני היה אדם חצוי: “פועלי־ציון”, שעמהם נמנה, היו אז נגד כיבוש עבודה ובעד יידיש בארץ. ב.ג., לשבחו צריך לומר, נמשך אחרי כיבוש עבודה בלב שלם ואת הלשון העברית אהב אהבת נפש ונמצא שהיה קרח מכאן וקרח מכאן. ומכאן בדידותו המבכה על עצמו במכתבו מיפו אל שמואל בניו־יורק.

כ“ד ביוני, 1967 מוצ”ש

גמרתי את “הטירה” של קפקא. לא ויתר כלום משקיבל מן כותבי הפרוזה שהיו לפניו, והוסיף דבר משלו. אפילו על הסקרנות הפשוטה, על התשוקה לדעת מה יהא סופה של פרידה או של הפונדקית, או סופה של פפי – גם על הסקרנות הזאת לא ויתר ככוח אחד בתוך הכוחות הנאראטיביים של הסיפור. ואף־על־פי שלא גמר סיפורו אין בכך כלום. השיר האמיתי גמור הוא בכל מקום.

כ"ה ביוני, 1967

התחלתי להשתדל שיקבלו אותי לבית אבות שעל שם ד“ר לנדאואר ושלחתי מכתב בעניין זה לד”ר פנחס רוזן² בירושלים ואראה מה תהא תשובתו.

אתמול ישבתי עם חנקה בגן רחביה ועבר הנשיא עם השוטר שלו. הלך לשמוע שיעור בתלמוד עם הפרופ' אורבך³. התעכב על־יד הספסל ושאל לשלומי. אמרתי לו שאני במצוקה ורצוני להיכנס לבית אבות, “יכול אתה לעזור לי?” חשב תחילה שאני מבקש כסף ונפלו פניו. אמרתי לו העזרה אינה בכספים, אלא שיתפנה המקום בשבילי. נחה דעתו ואמר שיסייע. אף־על־פי־כן אמרתי בלבי – אין לסמוך על קנה רצוץ זה, ואני אינני מן הפמליה שלו. ישבתי הבוקר וכתבתי במישרים אל ד"ר רוזן, ואראה איך יפול דבר.

ל' ביולי, 1967

כמה פעמים קראתי אצל לאה [גולדברג] על רגש האשמה שבסיפורי קאמי, ודבריה נאמרים “קאמי־דוסטוייבסקי” בנשימה אחת. ויש כאן פשוט קצת עם-הארצות. דווקא רעיון האבסורד של קאמי מוחק כל הדרגה. הכל שווה. ובשוויון זה איה מקומו של החטא? ובלא חטא, כלומר בלא איסור, רגש־אשמה (culpabilité) מניין לו? הילוך זה מן הבטל אל רגש־אשמה היה הילוכם של קירקגור ושל קאפקא. קאמי הלך מן האבסורד אל העדר־אשמה (innocence). הגיבור בסיפור “הנכרי” [“הזר”] הורג אדם ואינו רואה עצמו אשם. הוא הורג אותו בלא יצרים, מתוך שוויון נפש. סתם. וכן בשאר סיפורי קאמי עד “הדבר”. ב“דבר” (בין שהוא אליגוריה וכוונתו מלחמת העולם השנייה ובין שאינו אליגוריה) מתחיל קאמי לעסוק בפעם הראשונה במציאותו של הרע, כלומר שאין אדם יכול שיעמוד כנגדו מעמד של “אדישות” (indifférence), אלא על כורחו שיהא נאבק עמו בשביל לצמצמו, לעכבו. אלא רע זה הוא החיידק, שאין לו שום שייכות לאדם. זה לא חטא או פשע.

מרחוק, דומה שקאמי נתקל בחיבור זה (“הדבר”) גם עם הנצרות. אבל עדיין הכל מעורפל ומעונן. אחרי הכיבוש ההיטלראי והמחתרת התחיל קאמי אחר, המתעלה מעל לאבסורד ומעל למושכל. קם לפניו המסתורין של האדם המוסרי אשר לא לתוהו נברא. ואין לקאמי צורך לשמור על בהירות המחשבה של דיקארט. ויש חטאים בעולם זה. כלומר יש מעשים שמעיקרם הם מעשים אשר לא יעשו. יש אסור ומותר. יש תורה. כאן ודאי יש גם אשמה אבל אשמה זו ממשית. בעצם אין אשמה. ה“אשם” הוא האבסורד, וממילא אין להאשים אדם. היה בדעתי לשלוח ללאה גולדברג שורות הללו, אבל נמלכתי בדעתי ולא שלחתי. ודאי היתה אומרת, שבאתי להתכבד בקלונה. תפיסה אחרת אין לה. היא לא תבין, הואיל ואף מוסר זה אינו אלא מוסר של אדם בינוני שקאמי שמו. ובעיניה קאמי אדם גדול. שהכל אצלו בינוני – כיצד תתפוס את זאת? אם הוא בינוני, מה היא בעיני עצמה? בחשכה זו אסור להכניס אפילו קרן־אור אחת.

י' באוגוסט, 1967

איני דן בעצם העניין. דעותי ידועות. מכיון שהפליגה “שיבת ציון” בים של שפיכות־דמים מה ברירה לה? לנהוג בשררה ובאכזריות ובנתינת פחד ואימה, כלים שנהגו ביהודים במשך אלפיים שנה.

מדבר אני בגורלה של “שיבת ציון”, במזלה הרע ובמה שעל כורחה היא שוקעת יותר ויותר בים-אדום זה והלוואי שלא תטבע ותרד תהומה בדמים הללו.

הנה אני קורא היום ב“דבר”: משטרת ישראל עצרה אתמול לפנות־בוקר (הגסטאפו גם כן לא אהב את אור השמש כשבא לאסור יהודים) שניים מנכבדי ירושלים העתיקה (לפי הדין הישראלי הם נתיני ישראל, כביכול) החשודים בהשתתפות פעילה בארגון שביתת המסחר וכו'. גם אתמול הודיעו על עונשין.

אתמול קראתי – צלף ירה בג’יפ של צבא ישראל במבואות שכם, והיו עקבות עד לבית אחד. קם הצבא הישראלי והחריב את הבית. וכל היום רודפת אחרי השאלה: בית זה מה חטאו? בית זה מה פשעו? ועל שום מה החריבו אותו?

סארטר כותב על בני־עמו בתקופת הכיבוש הנאצי הראשונה: “… צורה אחת בלבד של התנגדות אפשר היה לתבוע מקהל התושבים בשנת 41 – שתיקה, שתיקה חמורה והיענות לפקודות אנוסה המפגינה על אונסה… קהל תושבים זה עלוב היה מחמת המפלה ומוכה תמהון מחמת האדיבות המנומסת של הכובש המשמיע דברי־חנף, ושאינו רוצה אלא שלום והוא אחוז פחד מפני מטה המושלים של הבולשביקים, ובאמת לא היה ברצונו לצאת למלחמה על צרפת, צרפת האחות”.

אבל כשהתחילה ההתנגדות במחתרת, מיד נשתתקו דברי האחווה והנימוסים ומתק השפתים. אם מוקש התפוצץ בכביש מתחת לרכבות הנאצים – הכפר הראשון שאליו הביא הכביש, אחד דינו לשריפה.

כלום, אללי לי, אין זה סגנונה של “שיבת ציון”?

ופקודות המפקדים כלום לא יצאו מפי המפקדים, בלשון־קודש ובעיר־הקודש? אללי לי!

אולי סוף סוף יבוא המוות ויגאלני.

ט“ז בספטמבר, 1967 מוצ”ש

רצוני להעלות על דפי פנקסי כמה הרהורים קשים שאינם פוסקים מלהחריד מנוחתי בימים האלה. ואף־על־פי שבמקום זה איני עוסק בעסקי המדינה, אצא הפעם מגדרי, כי עגמה עלי נפשי עד מאוד. וממה נפשך: אם חרדת־שווא היתה חרדתי יגילו גרמי שלדי בקרבי – ואם חס וחלילה לא יתבדו חששותי, מוטב שאשאיר זכר להם.

הביאוני לידי הרהורים נוגים אלה כמה “פכים” קטנים שנתקלתי בהם: א) אין אנו מתביישים לפרסם ברבים, ואפילו מתגדרים בכך, שדרום אפריקה ורודזיה, כלומר, חלאת האדם, שליטיהם של מדינות רעות וחטאות הללו, הקציבו סכומים משלהם, ואף נתנו רשות להוציא מארצם כספי המגבית המיוחדת, לטובת מלחמת ישראל בערבים, והרי אין לך עדות נאמנה יותר “מי אנחנו” מאשר “אהבתן” של שתי ארצות הללו, לפי הכלל המפורסם “אמור לי מי הם ידידיך ואגיד לך מי אתה”.

ב) ב“הארץ” של יום אתמול קראתי תאור כיצד קיבלו החיילים של צה"ל את הפליטים הערביים שניתנה להם רשות לחזור לבתיהם: כדרך הנאצים ממש. בין שני חבלים בשורה ארוכה בזה אחר זה ובין שתי שורות של חיילים, הממטירים דברי לעג ושמצה על קהל נדחים ואומללים אלה.

ג) קראתי אתמול מאמר מיהודה גוטהלף⁴, עורך “דבר”. הוא היה תלמידי בווארשה, ורצוני להביע השקפותי והרהורי בצורת מכתב אל תלמידי זה, מכתב שלא ישולח אל בעליו אלא ישאר חתום בפנקס זה עד שיבוא המוות ויפדני. והרי המכתב:

יהודה גוטהלף היקר,

קראתי מאמרך. אתה מתחסד משונה. אוכל אתה בפומבי סעודה דשנה של חזיר וכל מאכל טרפה וכשמילאת כרסך עד להקיא אתה מתעטף באיצטלא של צדיק ונדיב לב ועושה חסד ונוטל ידיך במים אחרונים ומדלה עיניך במרומים ומברך ברכת המזון ואומר: ברוך שאכלנו משלו.

ידוע לי הפרגמטיזם החזירי הזה בארץ ואיני תמה עליו: ודאי אילו היו לנו מליון יהודים היינו לוקחים גם את ה“גדה”, וכבר היינו משתדלים (כמה דיר־יאסינים וכמה כפר קאסם) שיסתלקו 80,000 תושביה שאינם בני מלכים כמונו, מעצמם ובהסכמתם, בחינת בריחה, כפי שאירע ב“גדה” שהיתה למדינת ישראל משך עשרים שנה. עכשיו שאין יהודים, הרי אפשר לנו להיות “צדיקים” “נדיבים” ועל-ידי כך “להחזיק” ו“לסדר” את השלל שנפל בידנו.

ובכך גוטהלף יקירי, אתה, שמא שלא מדעת רע מבגין – צבוע ממנו! כי עושה אתה מקח וממכר במעשים טובים, בצדקות, ביושר, בהגינות לטובתך ובשיעור הכוח שבידך.

אין לי שום פקפוק בכך, כי אמצא את אזניך והן אטומות, ואין בחפצי לפתוח בוויכוח עמך. רצוני להרצות לפניך על מעמדנו בארץ־אבות שלי, כפי שאני רואה אותו מכבר הימים, מיום שאדריכל המדינה הנודע לתהילה הכניס את שיבת ציון לבתי מרחצאות של דמי שבטי ערב וישראל. אלא ראשית כל כמה עיקרים בחינת אבני־יסוד לבניין שאני עתיד לבנותו במכתבי שלפניך:

א) באנו הנה לחיות לעולם ועד, ותכלית זו צריכה להיות ההגה שבידנו, ולא עניינים שאינם אלא לשעה קלה או לדורות אחדים. באנו הנה להתייחד עם אלוהי־הצבאות והארץ הזאת ולא להיות הטובים שבטייסי הצבאות שבעולם.

ב) אנו עם של שיבה לארצו וזה הייחוד של אומה זו; אבל אנו גם אומה של “הקאה”, של “גלות” מארצה. כשם שכתוב “בשוב ה' את שיבת ציון” כך כתוב “אל תטמאו בכל אלה (למשל להחריב בתים בכפרים, בתים הללו מה חטאו?!) כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משַלח (הטורקים, האנגלים) מפניכם; ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה”.

ואל אחטא בשפתי, כמדומני שאנו בתחילת ההקאה. א"י טמאה קיום אין לה. ואם אין עולים ויש יורדים כאן הוא מקור הטומאה.

ג) השמד ההיטלראי שמחק מספר החיים משך ארבע שנים בלבד שישה מליון יהודים של מזרח אירופה ועשה אותם אפר קלוי, הביא שבר בעצם מהותה של האומה ושאין לו תקנה לעולמים, ולפיכך גם שיבת ציון נשברה מתוכה וניטלו רבים מסיכוייה ממנה ואם תתעלם מן השבר הזה סופה חס וחלילה איני רוצה להעלות בקולמוסי טיפה מרה זו.

בימי המהפכה בא שמד על יהודי אוקראינה ונהרגו מאה וחמישים אלף יהודים בעיירותיה ובעריה משך שנה וחצי. אבל יהדות אוקראינה לא נחרבה. עד מהרה שבה לאיתנה מחמת הריבוי הטבעי שלה.

לאחר גזרות ת"ח התאוששה היהדות ונתנה פרי הילולים זה המחייה נפשות ומשמח לבבות – את החסידות!

משנת 1882 עד 1905 שילחה יהדות רוסיה על כל שבטיה (אוקראינה, ליטא, פולין הקונגרסאית, פודוליה, רייסין, וולין, לטביה, בסרביה, הדרום ועוד) למעלה ממליון וחצי נפשות למדינות הים ואף־על־פי־כן לא נתמעטה יהדות זו, לא במניינה ולא בבניינה. היה ריבוי טבעי שסתם את כל החורים וכל הסדקים.

שמד היטלר היה שבר. נפסק הריבוי הטבעי שביקש אחיזה בארצות אחרות, כי צר היה לו המקום בארץ מולדתו. הגירה זו לא היתה מיוחדת לאומה היהודית בגלותה. גם העמים (פולניה, ליטה, אוקראינה וכו') אשר בתוכם ישבה הגולה היהודית, היגרו מארצם כי צרה היא מהכיל אותם. מקור זה יבש. אין שנה־שנה שלוש מאות אלף יהודים המבקשים אחרי מקום עבודה ומנוחה בעולם מחוץ למולדתם – ולא יהיו לעולם אלא אם כן ארצות־הברית תתחיל לרדוף יהודיה ותשחוט חצי מליון בניו־יורק, מאתיים אלף בלוס אנג’לס ומאה וחמישים אלף בשיקאגו.

אבל חזון דמים זה אינו מאחורי חלונותינו. לפי שעה אי־אפשר לסמוך על שמד חדש זה.

כל זמן שהיתה יהדות מזרח אירופה קיימת לא היתה צריכה שיבת ציון להתפרנס משנאת ישראל ומדמיה הניגרים של האומה היהודית. אפשר היה לה להתפרנס מן ה“מזל־טובים” שלה, מן השמחות, מן הבנים והבנות שנולדו שנה שנה. עכשיו הרצח, הכליון מקור פרנסתה. כי יהודים מיושבים בתוך ארץ מולדתם בדרך הטבע אינם עוקרים את עצמם מקרקע גידולם ונוטעים את עצמם באדמת ארץ־ישראל. עקירה כזאת על־פי טבעה אינה אלא אצל מתי־מספר, מה שקרוי “אידיאליסטים”.

ד) מכאן הטעות של אדריכל המדינה, שמדינת היהודים שניתנה בשנת 1948 פיצוי היא שהביא את הגאולה ועל חשבון זה נתחנך כל הדור משך עשרים שנה, הואיל ובלבו ידע כל אחד ואחד, אילמלא שמד זה, אילמלא כבשונות הללו אין מדינה יהודית! גואל ישראל לא חש – בשעה שהסכים למדינה זו באו"ם בעצם לא היה בשביל מי לקבל מדינה זו. ואילמלא התנגדותם של הערבים, המדינה היתה גוססת כמה וכמה שנים וסופה כלייה על־ידי הערבים שבתוכה (שבשעת נתינת המדינה כבר רוב היו – 500 אלף יהודים כנגד 750 אלף ערבים) הואיל ולא היו יהודים שיעלו למדינה זו.

לפיכך לא היתה ברירה אלא להילחם בערבים ולסכן את ישיבתם של מליון יהודים בקירוב בארצות ערב מן האוקיאנוס האטלנטי עד הים האגאי. וכך נולדה בתוך המדינה מבוכה־שמבפנים זו שבין עדות המזרח ויהדות אירופה, ועכשיו אנו עומדים לפני אבוס ריק – אין עולים. אפילו בארץ־הריבוי הטבעי בשפל המדרגה (22 נפש לכל אלף נפשות!), ושוב באו הערבים והצילו.

מי שזוכר את מעמדה של המדינה משנת 1962 ואילך: את המחלוקת, את שנאת האחים, את ההשתוללות הכלכלית, את המשבר המוסרי ואת השחיתות, את הירידה ואת המליונרים, את העצלות ואת המשבר הרוחני בקבוצות ובמושבים, שלא היה לפניהם כלום אלא ההנאה החומרית, את הצינה ביהדות הגולה כלפינו, את המיתון, את הבטלה, את ההתמוטטות בכל מוסדות הציבור – אילו הערבים יושבים על גבולותיהם במנוחה הרי מדינת ישראל היתה מגיעה לידי יציאת נשמתה מאליה.

ועכשיו לאחר הנצחונות באו קדושי אושוויץ ולחשו על אזנינו: בלעדנו אין יהודים עולים לארץ אבות. וגם אתה על כורחך עונה אמן אחריהם.

ובמדינה מפטרים מאות מורים ונסגרות כתות ומחלקות בבתי־הספר, כי אפסו הילדים־התלמידים ואין את מי ללמד. עכשיו נודע לנו שבתוך עמק רפאים זה של שמד היטלר נגזר גם דינה של שיבת ציון.

ה) ועוד עיקר אחד – שבעים מליון ערבים אפשר להשפילם עד דכא מחמת יתרון טכני מסוים בשדה הקרב. אבל (פעם שוודיה הקטנה כבשה כמעט כל מרחבי ארצות הסלאווים) לנצח אותם בכלל אי־אפשר, אפילו יעמוד כנגדם כל העולם לא ינצח אותם. כלום לא עמדה כנגדם ומצצה את דם התמצית שלהם אכזריותה של טורקיה? שלוש מאות שנה דיכאה אותם עד עפר ולא ניצחה אותם. כלום לא עמדה כנגדם אנגליה בכל עוזה (בשנת 1908 בלכתי לאודיסה עליתי על ספינה רוסית שהלכה מיפו לסואץ ומשם הלכה לרוסיה והראה לי פקיד מכס מצרי אחד חוק מפורש – שאסור להכניס נוּל מיכני לאריגה בכל חופי מצרים) וצאו וראו כיצד היא מסתלקת עכשיו מעדן ובנותיה.

דיין מאיים בתותחיו על “יסמעאליה” – אבל בעיר זו כבר עמדו שבעים אלף חיילי בריטניה חמושים ויורים ולא הואיל כלום. ויצאו ממצרים חפויי ראש.

אי־אפשר לנצח אתנוגרפיה. כמה לגלגו על אלג’יריה כשהכריזה על עצמה שהיא שייכת לאומה הערבית. עכשיו עומדים קלעים אלג’יריים על חופי הסואץ וטייסים אלג’יריים טסים בשמי תימן.

ו) אף־על־פי שהכתבנים שלנו פיהם מלא לעג וביטול על האיחוד הערבי, הואיל והגזע הערבי “על־פי סוג הדם שלו הוא איש ריב ומדנים”, אף־על־פי־כן האיחוד כבר התחיל זורם במזרח התיכון. מי שקרא את תולדות האיחוד האיטלקי והגרמני יודע – שבטים שאין להם שום יסוד לאחדות אינם במחלוקת זה עם זה. דווקא הפירוד הזה, וכל שהוא חריף יותר, סימן שהאיחוד מתקרב ובא. לא איכפת מה צורת האיחוד – מן האוקיאנוס האטלנטי עד גבול טורקיה. בלא ספק קרוב קיצן של כווית ואיי המפרץ הפרסי. והיורשת של אוצרות זהב אלה תהא ערב המאוחדת. ערב תתאחד גם לשם הירושה הזאת. כבר היום על כורחן שהן מפרישות מכספן לצרכי “ערב הכללית”. גם גריבלדי כבש את נאפולי בכוח הזרוע וכפה עליה את האיחוד. וגם ביסמרק השאיר פרלמנט פרוסי בברלין ודוכסיות ופרחי־מלכים בבאדן, בזאכסן ובשאר נפות גרמניה המאוחדת.

ודווקא ישראל “הלוחמת והמנצחת” מחישה את התהליך הזה. רק שוטים דוגמת מומחים הללו שלנו בענייני ערב, מפרשים את המחלוקת שבין שבטי ערב כסימן שהאיחוד לא יבוא ולא יקום. ואנו המכירים את המומחים הרי באמת אנו יודעים שאף בשאר העניינים מומחים הללו שוטים גמורים הם ומשכילים לשליש ולרביע.

עכשיו נצא מן ההקדמות ונדון בעניינים של שעה זו. כידוע, התנגדתי ל“תכנית בילטמור” ונלחמתי בה. למעלה משלוש שנים כתבתי מאמרים, אחד לשבועיים ב“הארץ”, כנגד תכנית זו. מפני מה עשיתי זאת? מפני שני טעמים: לא הסכמתי לחלוקה; ארץ־אבות אין חולקין. “מדינה” אפשר לעשות בה לפי תכנית “פיל” ובעיני ארץ אבות עדיפה ממדינה. ותכנית בילטמור היתה תכנית של רמייה, כי רמאי תכן אותה. ב.ג. ידע שלא יקבל מדינה בא“י השלמה, אבל הוא הכריז עליה מתוך ידיעה שאינה באפשר, אלא אולי ירחם ה' ונקבל מדינה מצומצמת בא”י מחולקת. כנגד אלה התקוממתי.

מה הבאתי אני כנגדה? לא מדינה דו־לאומית מגנסית. אני אינני צדיק. אני לא באתי לא“י “לפתח” את הערבים, “לתרבת” אותם. אני באתי לבנות בית לתרבות יהודית בארץ־אבותיה. בפירוש אמרתי: אין בין “תכנית בילטמור” ו”תכנית דו־לאומית" של מגנס וסיעתו ולא כלום – שתיהן באו לידי יאוש ובלי מדינה לאלתר אי־אפשר. ההפרש היה בתכנה של המדינה: זו אמרה חלוקה ומדינה יהודית אפילו מתוך התנגדות ערבית, וזו אמרה פשרה עם הערבים בנוסח של דו־לאומיות. דעתי היתה אופטימית יותר – לפי שעה אין לנו צורך במדינה, ואפילו אם ירצו ליתן אותה לנו אין אנו צריכים לקבלה, הואיל והגרעין של הישוב היהודי בארץ עדיין מועט הוא ואין ביכולתו להטמיע 3–2 מליוני (זה לשונה של בילטמור) יהודים בשנים מועטות. וגם התנגדתי לדו־לאומיות, מפני אותו הטעם ומפני שלא היתה לנו רשות לחתום את כל המבואות של העתיד על־ידי גזר־דין של דו־לאומיות.

תביעותי היו: 1) להשוות בזמן קצר את מספר היהודים למספר הערבים. 2) להשאיר לפי שעה את השלטון בידי מוסד בין־לאומי; ומכיוון שרציתי שוויון במניין, ניטל החשש ממוסדות אוטונומיים בחסות שלטון בין–לאומי בא“י, בהם שותפים שווים ערבים ויהודים כאחד; אבל לפי שעה אין א”י מדינה בפני עצמה, לא ערבית ולא יהודית, ואפילו לא מדינה ערבית־יהודית – השלטון בין־לאומי הוא.

היה עוד טעם שהתנגדתי לתכנית בילטמור – משום בעל התכנית. כל הישוב לא ידע אותו ואת ארחו ואת רבעו. אני ידעתיו. ונכון היה לי כנכון היום, שהוא יביא שפיכות דמים בין יהודים לערבים, שתהא צרה לדורות, ואולי תהא תחילתה של הגלות, “גלות” שנתקפלה בתוך ראשיתה של “השיבה”, ויביא חס וחלילה כלייה לקיומה של האומה היהודית. ומפני שפיכות דמים זאת הייתי מתיירא.

לכל טענותי יסוד ומשמע בתנאי שיהדות מזרח אירופה קיימת. ידעתי שהיטלר יהרוג הרבה יהודים – 150 אלף, 200 אלף, שהוא ישחיר פניהם מרוב יסורים ועינויים, שירדפם עד חרמה. אבל שיעשה כבשנות אש וישרוף בהם שישה מליון יהודים – עד כדי כך לא הגיע כוח־המדמה שלי. וביום שבשורה רעה זאת הגיעתני – כבשתי פני בקרקע ומשכתי את ידי ואת קולמוסי מלהשמיע עדות ותוכחה. עוד אני מנסה כוחותי למנוע התנגשות של שפיכות דמים, של מנצחים ומנוצחים בשדות קרב בין יהודים לערבים, אבל לא האמנתי שדרכי תצליח, וכל עשייתי לצאת ידי חובה. ובסוף פרשתי פרישה גמורה מעסקי הכלל ושקעתי כולי בספרות ובביקורת ועדרתי בערוגה קטנה שלי.

והנה באה המלחמה במצרים. גם צרפת ואנגליה כשותפים. באה הנסיגה. רוסיה התחילה כובשת לה מעמד במזרח התיכון והדברים ידועים. ובסוף מלחמה אחרונה זו, כלומר התהום רבה מאוד.

כלום נגזר דינה של שיבת ציון ואין עצה ואין תושיה?

לא. יש בעברית דיבור משונה מאוד – רודף שלום. אם נרדוף שלום נשיגהו, וכשיהיה שלום תפרח שיבת־ציון ותביא פירותיה. אפשר יהיה ליהודים להתייחד עם ארצם ולא להשקיע את עצמם ב“דְרִיל” של חיילים מכל המינים. וכמה עשרות שנים של ייחוד זה יביאו את הישועה.

מה יש לעשות?

פשוט מאוד. ראשית לסתום את כל הפִיוֹת! לשבר כל הקולמוסים, להשתיק את השידורים. ותבוא שעת דממה גדולה בישראל.

אחרי כן צריך לעשות תשובה: לילך אל הערבים ולומר להם: תעינו כל השנים. הלכנו לכל מקום ואליכם לא הלכנו. עכשיו באנו. אין אנו רוצים בחסות ג’ונסון ובחסדי גרמניה, אין אנו רוצים להיות סייסים וצנחנים ורגלים ותותחנים ומרגלים. לא לשם כך באנו לחופי ים תיכון. באנו אליכם, שבט שמי שנרדף אלפי שנים בכל ארצות תבל ואת מכורתו לא שכח. והנה באנו אליכם, שבטי ערב, לחיות בחסותכם. קראו לפסגה ערבית ופרשו בקשתנו לפניה וכשתמלאו בקשות לבנו הכריזו – שבט שמי ותיק חוזר אל חיק אמו־הורתו ומבקש חסותנו – אהלינו ושדותינו פתוחים לפניו ויחסה בצִלָם.

מובטחני זאת תהא התשובה. ורווח והצלה לנו. אבל דברי רהב אלה – “לאחר מפלה יש משא ומתן של שלום ובתנאים חדשים שהתהוו לאחר המפלה” – לשון זו במוקדם או במאוחר מביאה לידי גלות. וחלומה של שיבת ציון יהא פרפור־גסיסה אחרון וקצר מאוד, של כנסת ישראל שהולכת לעולמה.

י“ח באוקטובר, 1967 ערב סוכות תשכ”ח

גברת נתן הודיעה לי שיש סיכוי לחדר בבית־האבות, וביקשה ממני לבקר במוסד זה ולראות את החדר ולהודיע לה החלטתי.

אתמול הלכתי לשם והיום הודעתי ל“ארגון עולי מרכז אירופה” שאני נכון לחתום חוזה ולקבל את החדר.

פרק זה בא אל סופו.

והלוואי שהנותן ליעף כוח יתן לי את הכוחות להסתגל עד מהרה למקום חדש זה ולאורח חיים זה.

להוסיף ולשבת ברחוב עזה – אי־אפשר היה. חנקה חסרת יכולת לנהל בית והיא חולה מאוד. בבית–האבות לא נהיה בודדים, ואם יקרה דבר יש רופא.

והעיקר, אם אחד מאתנו ילך לעולמו, הרי הנותר במוסד וכל דאגות יושביו על המוסד. לא היתה ברירה, ויפה עשיתי שהכרעתי.

ל' באוקטובר

הערב מסרתי את דירתי ברחוב עזה ובתחילת דצמבר אני יוצא לגור בבית־הורים של “ארגון עולי מרכז אירופה” בדרך בית לחם, 52.

זאת ישיבתי האחרונה. סוף דרכי בחיים. אם אצא בעוד דרך אחת, לא תהא “מעלמא הדין”.

הייתי היום בבית־ההורים ומדדתי כתלי החדר. רצוני לרהטו כהלכה. יש לי מרפסת גדולה. אהדר גם אותה.

התחלתי לכתוב “ספרות ונכר”. יש לי “מוטו” נאה. יש לי רעיון נאה. יודע אני את סוף מאמרי. מה אכתוב בין פתיחה לסוף, זה עדיין לא ברור לי די צרכו. אבל הנותן לשכוי בינה יתן גם לי תבונה ולא יכשילני.

א' בנובמבר, 1967

היום בא מר בן־יעקב פקיד ב“גנזים” ולקח כל תיקי המכתבים שלי וכל שאר דברים שבכתב ובדפוס שהיו שמורים עמי ונתרוקנו כל מגרות שולחני. כלומר פתחתי בפרשת חיים חדשה – האחרונה.

מחר יבואו אלי מן הספריה של בית־העם בירושלים ואתן את ספרי, שאין בדעתי לקחתם עמי לבית־ההורים. זהו המשך של הפרשה הנ"ל.

נפשי פזורה כל־כך, שאין בכוחי לעיין בספר. בכוחות גדולים אני מחפה על הלך רוחי הרגש הזה, וחיפוי זה ממש עבודת פרך. אפשר מפני התרגשות והבלגה הללו התחיל כיב התריסריון מציק לי.

רצוני להפטר מן הפרשה הזאת. ישבתי ברחוב עזה שלושים שנים תמימות! קשה עלי הפרידה, אבל דרך אחרת אין. יודע אני, הולך אני אל הבדידות. אבל שולחן הכתיבה הולך עמי וזו נחמה.

ועוד דבר, איני נצרך. יש לי כסף לכל. ודאי הוצאותי מעטות, כדרכנו חיים אנו בצניעות. ויש לי 30,000 ל“י ליום צרה, אם חס וחלילה אחד מאתנו יהא נידון לשכיבה. ב”ה לא אצטרך לבריות.

החדר שאני מקבל הוא כבן 20 מטר מרובע. ויש מרפסת גדולה שבחודשי הקיץ הישיבה תהא שם.

תקוותי שנסתגל ולא נראה רע.

י"ח בנובמבר, 1967

ביום ו' ב“דבר” כתב הופר רשימה קטנה מעין סיפור של “תעייה” – אדם הולך אל ודאי שלו בתוך הספקות, שהכל קשיים וחתחתים, הכל הפכו של ודאי, וסופו שנעשה לו נס והוודאי שבתחילת טעייתו ניתן לו, ומכאן הפחדים המקיפים אותו משנעשה לו נס. דברים נאים מאוד. הוודאי אינו אלא שיודע היהודי שצריך הוא להיות ש"ץ בראש השנה לתפילת שחרית. אבל אינו יודע היכן הוא והיכן בית־הכנסת ואין לו טלית ואין לו כיפה ואין לו מחזור ואין לו כלום, ואף־על־פי־כן תפילתו שלמה מכל הבחינות.

תירגם את הרשימה דוד זכאי⁵. מלאכתו לא היתה שלמה. טשטש קצת את התמימות האינטלקטואלית של היהודי הפולני שבהופר והכניס מן הצינה הליטאית ומחכמתה. טילפנתי להופר ואמרתי לו כל שבחו. הוא מטופל בהרבה יסורים והשם ירחם.

כ"ב בנובמבר, 1967

לפני שבועות אחדים קראתי כתב־יד של השופט חיים כהן על משפט הצלוב [“משפטו ומותו של ישו הנוצרי”, תשכ“ח] וכתבתי דעתי על חיבור זה להנהלת “דביר”, והיו שם גם הערות אחדות בענייני סגנון ולשון. אלכסנדר ברוידא צילם מכתבי ושלחו לשופט הנ”ל, והנה קיבלתי היום מכתב נאה מאוד ומלא הודיה, והוא מסיימו בזה הלשון: "מאד אשמח אם יזדמן לי לשחר פניך ולחזור על תודתי גם בעל פה.

בהערצה רבה

חיים כהן".

יש גם בני־אדם שאינם נעלבים אם אתה מעמיד אותם על טעותם, ואפילו מכירים הם טובה על כך.

כ"ד בנובמבר, 1967

שבעה ימים אשב בדירתי ברחוב עזה, וביום ו' הבא אני מעתיק אהלי לבית־ההורים בבקעה, ומיום ג' ואילך תתרוקן הדירה מרהיטי ויישארו שתי המיטות עד יום ו’– אחת בחדרה של חנקה ואחת בחדרי.

האם אני מתעצב אל לבי? איני יודע. לבי מתיירא להיות צד בעניין זה והוא מצא מקלט בחסות השתיקה. ואף־על־פי־כן שומע אני המייתו החרישית – וי וי לילוד־אשה ולגורלו!

הליכה זו לבית־ההורים בבקעה היא הדרך האחרונה, כן תקוותי, בימי חיי הארוכים. ואני הולך בדרך זו בדעה צלולה. איני רוצה שיוליכוני לשם. דיברתי גלויות עם ידידי ורעי היקר והחביב ד"ר מרגליות והוא אמר לי: “ליבך החולה יציל אותך מיסורי חלאים וניוון. פתאום לפתע יאמר – עייפתי והלמו ייפסק”.

ברוך השם!

תקוותי שאסתגל עד מהרה למקום מושבי החדש. מרווח חדרי ושקט ושולחן הכתיבה אני לוקח עמי, ואם יארכו ימי מעט אוסיף ואעבוד כאשר עבדתי, כי כוחותי הרוחניים שלמים כאשר היו.

כ“ה בנובמבר, 1967 מוצ”ש

אמש היו אצלי אברמסקי וקלעי⁶, וזה האחרון סיפר לי על תרגומי רילקה שהוא מתרגם ועל צרותיו. אמרתי לו, אינה דומה שירה לפרוזה של דברי־עיון. בשירה, אם בכלל התרגום באפשר, אתה בן־חורין יותר, הואיל והמשמעות של דברי הפיוט, אם אתה מוצא לך דיבור השקול כנגדה, יצאת ידי חובתך. לא כן העיון – כאן אתה מענה את עצמך ליתן את המשמעות כמות שהיא בתוך הפסוק, בשביל שהרעיון יגיע כמות שהוא לקורא העברי. כאן אין העניין בשאר רוח אלא בבקיאות.

כ"ח בנובמבר, 1967

כל ביתי ערימה של שברי כלים, ובכל זוית ספרים על הקרקע. היום באים לארוז המטלטלים שלי שהולכים עמי למקום מושבי החדש. לנתי שם לינה אחת.

אי־אפשר לי באנדרלמוסיה כזאת לעשות דבר. אני מחכה לדירתי החדשה, ולאחר שאתרגל אליה, יבואו המנוחה והשקט סביבי וגם שלוות נפשי תשוב ואחזור אל קולמוסי.

ג' בדצמבר, 1967

היום השלישי אנו בבית־ההורים ומקום מושבי טוב ומרווח. הנה יושב אני על־יד שולחני וספרי ערוכים לפני ולאט לאט אני מתרגל אל המחשבה – כאן חנייתי האחרונה.

בין כתלי מוסד זה יושבים שמונים “פנסיונרים” (זהו התואר הרשמי), ברובם נשים במקצתם גברים. הלשון השולטת – הגרמנית; אבל כשאתה מתחיל להתבונן לכל אחד ואחד מן הקהל הזה, מיד אתה מבחין בבני גאליציה שאומרים כי וינאים הם; וילידי צ’כיה שהגרמנית שלהם מתאבנת תחת לשונם והם מנפצים אותה תחת לשונם כאבני חצץ. ויש איזה יהודי כהנא, קטן קומה וכיפה על ראשו, ואומרים עליו שהוא אדוק מאוד, אבל שערות ראשו עשויות לפי רוח הזמן, והפאות המסופרות נתחברו עם ראשית זקנו לקו ארוך אחד שמגיע עד למטה מתנוך אוזנו ונפסק שם הואיל והמכונה סילקה את הזקן כאילו תער עבר עליו. מפני מה אספוהו לבית־הורים? איני יודע. כל היום הוא בעיר, ולארוחת הצהריים אינו חוזר ועושה עסקיו בעיר הקודש וכנראה טובים עסקיו מאוד.

אלא לא כהנא זה עיקר. אין טיפוס מסוים בתוך הגברים הפנסיונרים. ערבוביה. הנה מתהלך בן־אדם לתומו וכולו שקוע בתוך עצמו ואפילו שם אין דעתו נוחה מעצמו. הוא גיסו של עגנון, אחי אסתרליין. אירעה לו תאונה ומתה עליו אשתו, יצא ומחק בזכרונו כל העבר העגום הזה, ועדיין הוא מוכן לקדם את פני זוגתו ש“הודיעה” לו את ביאתה. פני האיש רזים, מוארכים ודקים ונחיריו פתוחות וכולו עטוף אפיסת הכוחות הרוחניים. מעונן הוא, לא עצוב, אינו מאריך בדיבור. אי־אפשר לדבר עמו ארוכות. מיד הוא משתמט מן השיחה ופונה לצדדים, לאותו צד המטיל עליך אימה, אל איזה עניין שאינו מן העניין.

כשנזדמנתי עמו במסדרון למטה, ואשה אחת “הציגה” אותי לפני “גיסו של עגנון”, הצטחק ואמר לי “אני אין לי בכך ולא כלום”. וכשאמרתי לו שהכרתי גם את אחותו מחדרה, נתעננו פניו הרבה וצורתן ברורה – פנים של אדם שאינו שפוי בדעתו, והתחיל ממלמל: “אחותי בחדרה? אחותי? אין אני בקיא באחיות לבושתי ולחרפתי, אבל כך הוא – והצביע בידו על ראשו – איני יודע כלום”.

אמרו לי שעגנון בא למוסד לראות את גיסו ואת בן־יחזקאל ידידו, שהוא בקומה התחתונה, בבית־החולים של מושב זקנים זה. באמת חוששני מפני פגישה זו של עגנון. אם לא יתנהג כשורה יקבל את חלקו, ומחלוקת זו במקום זה למה לי?

ביום ו' (א' בדצמבר ש.ז.) ירדתי לבקר את בן־יחזקאל. בפעם האחרונה ראיתיו בעירייה בשעה שנתנו תעודות “יקירי ירושלים” לעשרות מתושביה ובתוכם גם בן־יחזקאל ואנכי. פניו היו אז רעות מאוד ובלבי הצטערתי, כי אמרתי קרוב קיצו. והנה לשמחתי מצאתיו הפעם בריא במראהו וגם דיבורו ושיקול דעתו נתחזקו הרבה. וכשבא לחדרי למחרת היום (מבית התפילה) והיה לבוש חליפה נאה וכתונת לבנה, הרי שימח לבי באמת. וסימן לכוחות הזכירה ששבו אליו עכשיו בעניין זה: סיפרתי לו ביסורים שלי אצל תרגום היידגר וכדוגמה הבאתי את שלילה “שאינו” במשנה שהצילני מהרבה פורענויות. ואמרתי: “אם מותר לומר ‘את שאינו’ מפני מה יהא אסור לומר ‘השאינו’, שכן ‘את’ דרכה לגרור את ה”א הידיעה“. על זה אמר לי בן־יחזקאל: “בכך כתב חנוך ילון בהקדמתו לסדרי משנה בפירושו של אלבק, תעיין שם”. שמעתי בקולו ועיינתי ומצאתי שורה זו: “אף הוחזרו למקומן כמה ‘אתין’ שיש מהן משום קרבה לה”א הידיעה”. שמחתי לשורה זו, וכשהלך בן־יחזקאל, הוצאתי הקדמתי להיידגר ובמקום שאני מתיר ‘השאינו’ משום ‘את שאינו’ המצוי במשנה, הבאתי דברי ילון בשולי הגליון.

ט"ז בדצמבר, 1967

הריני עובד כמה שעות יום יום. זאת אומרת כבר אזרח אני כאן ומקום מושבי נתחבב עלי ברוך השם!

אנו מניין של גברים בתוך שבעים נשים. ומה שהיה בעיני ציבור, ערימה של קש, חבילה של זרדים, מתפרד והולך וכל אחד ואחד אדם בפני עצמו עם חולשותיו ועם יסוריו, עם שמחתו הקטנה ויגונו הגדול.

לעתים קרובות אני מזדמן עם גיסו של עגנון. איני יכול לומר “משוחחים” אנו ויש “שיחה”. לאמיתו [של דבר], אני מרבה בדברים והוא מאמץ כל כוחות ההקשבה שלו ומשתדל לתפוס את האמור ולהקנותו לעצמו. אלא משהו מעכב את התפישה והוא גובר על העיכוב ותופס. כל העניין הזה, כל מאמצי רוח הללו נמהרים מאוד וכמעט שאין אתה חש בהם, ואף־על־פי־כן בסך הכל עוברים הם כחוט הסיקרא לאורכה של השיחה. והוא האדם האחד במוסד שיש עניין לדבר עמו ולהתחבר אליו. הוא התקרב אלי ואפילו פעם אחת העלה את שם עגנון ואמר לי: “הוא אדם גס וקטן־נפש”. ופתאום הפסיק דיבורו, אבל היתה ההפסקה הרגילה של בריחתו אל תוך העבר המחוק, שפתאום העבר מסתלק ממנו והוא בתוך איזו ריקנות האופפת אותו. אז מתרוממת קצת (מקצת מן המקצת) שפתו העליונה מצד ימין ונולדת עווית, ספק בת־צחוק, ספק התאפקות שלא לפרוץ בבכי.

 

1968    🔗

ב' בינואר, 1968. זאת חנוכה תשכ"ח

יש מן המסתורין בישיבתי בבית־הורים זה. כאן מקומך עד בוא מותך! בכל מקום אחר דחיתי הרהורי ביום המיתה; כאן על כורחך אתה מהרהר בו. כל יושבי בית זה, אותן שבעים נשים זקנות ועשרה גברים – עצם שיבתם יחד אינו אלא חדר־המתנה לבני־אדם המחכים למותם. אין הם חיים בזכרונות עברם, אלא בודקים הם במחשבותיהם את עתידם הקרוב.

לא ידעתי מפני מה ניטלה ממני תאוות הכתיבה וכאילו נסתלק מבפנים כוח החיים וחפצם. ואפילו הגוף, שאינו חסר כאן כלום וכל צרכיו נתונים לו בלי עמל ודאגה – אפילו הגוף נתכופף בתוך אדישותו. העדר הדאגה היה ללב מלא רוגז ודאגה.

אי־אפשר לי לומר – טוב לי. אי־אפשר לי לומר – רע לי. כאילו בטל שיעורם של הטוב והרע, וחדלו להיות מידה המודדת את החיים וטעמם. פעם ראיתי על יד בית־חרושת לבירה רפת של בקר המפוטמים בפסולתן של השעורים לאחר תסיסתן. אין הם חסרים מאומה. אלא שתכלית חייהם והנאותיהם – יום השחיטה. אף כאן – יום המיתה הוא התכלית, העתיד. וכאילו חייך עתה הכנה לאותו קץ שבעתיד זה.

הייתי הבוקר אצל הרופא. לחץ־הדם שלי ירד. אלא הרופא והרפואות יש להם כאן פנים אחרות. לא אל החיים הן פנויות. פנויות הן כלפי משהו שאינו חיים.

ומכאן קלות החיים הללו כאילו ניטלו מהם כובדם וסיכויים.

ח' במרץ, 1968

אם איני נאמן לפנקסי אין זאת כי אם מפוזר אני על פני שבעה ימים. יש לי משא ומתן עם המו"ל (כלומר עם המחבר דרך המו"ל) של היידגר בעניין “האפיזודה הנאצית של הפילוסוף”, שרצוני להביאה בתרגומי.

מחכה אני להגהות ספרי שבידי אגודת הסופרים.

כותב אני מאמר גדול בשם “הנכר בספרות”, ואני מפליג לכמה וכמה תחומים ומשמיע חדשות שוודאי ירעישו את הספים.

וסוף סוף עדיין אני משקיע כוחות בהסתגלות לישיבה בבית־ההורים. זהו מרץ רוחני שאתה מבזבזו שעה שעה יום יום ואינך חש בו. עכשיו אני קורא להנאתי 1953,Einführung in die Metaphysik [“מבוא למטפיסיקה”] של היידגר ורוצה אני לרשום בפנקסי שורות אחדות שיישמרו לפקדון.

“קורות הימים (געשיכטע) אינן כאן בשבילנו מעין עבר: שכן הוא הריהו זה שכבר אינו מתארע. על אחת כמה וכמה שקורות הימים אינן זה שהוא בן־יומו בלבד, הואיל וגם זה אינו מתארע לעולם, אלא תמיד חולף (פאססיערט) הוא בלבד, נכנס ויוצא. קורות הימים בחינת קורות הימים הריהן זה שנקבע על-ידי העתיד והאוסף את העבר בשביל להעבירו ולשאתו דרך ההווה. והוא דווקא זה שבקורות הימים פרח לו ואיננו” (החיבור הנ"ל, עמ'.(34–33

י"ח באוגוסט, 1968 ירושלים, בית־הורים בקעה

אחר פרידה ארוכה אני חוזר לפנקסי.

בינתיים כמה עניינים שהיו תלויים ועומדים הגיעו אל סופם. עניין האפיזודה הנאצית של היידגר – הדברים באו לפני היידגר עצמו להחלטה. ולא זו בלבד שלא התנגד לדברי, אלא שלח אלי מכתב ובו השגה על טענה אחת כנגדו – טענתו של וואהל על הפסוק בעמ' 153 ב“מבוא למיטפיסיקה” שלו. בשבוע שעבר כבר עשיתי את ההגהה לאחר העימוד. יצא חיבור (גוף התרגום, “בשולי התרגום” שלי וביאור־מלים) בן 96 עמ' וכל עמוד בן 2060 סימני־דפוס: אני מביא את מכתבו של היידגר אלי בתרגום עברי ובמקורו.

ספרי “מסות ורשימות” (אגודת הסופרים ו“מסדה”) יצא לאור, והוא בן 178 עמ'. ושמעתי טובות עליו.

מאמרי “ספרות ונכר” ראה אור בחוברת אחרונה של “שדמות”. שבחים גדולים הגיעו אלי. עכשיו אני נח. באמת טרחתי הרבה ואני עייף ויגע.

ו' בספטמבר, 1968

בערב שבת היה מאמר של אחד מנחם בראון ב“משא” על ספרי “מסות ורשימות”.

פותח הוא בטירדה של שבחים ובהמשך הדבר נוטל הוא אותם ממני בזה אחר זה.

טוען הוא כנגדי שאיני משורר, אבל לי יש טענה כנגדו: שאינו מבקר.

אלוהים עמו!

כ“ג בספטמבר, 1968 ערה”ש תשכ"ט

ביום ו' קראתי ב“דבר” מאמרו של מוקד בו הוא מביא קטע שירו של מנחם בראון, זה שטען כנגדי שאיני משורר.

וזכרתי את המעשיה היהודית: אחד השיא את בתו לבחור אחד. כחודשיים לאחר החתונה נזדמן אבי הכלה עם אחד משושביניו. שאל השושבין את האב: “נו מה האברך הסמוך על שולחנך?” השיב האב בעצבות: “חתני? אינו יודע לשתות יי”ש ולא לשחק בקלפים ולא להיות רמאי במסחר“. תמה השושבין: “ועל שום מה אתה מתעצב אל ליבך, צריך אתה להיות שמח שהשאת את בתך לאדם הגון”. שוב אמר האב ביגונו: “זו הצרה, אינו יודע לשתות יי”ש ושותה; אינו יודע לשחק קלפים ומשחק; אינו יודע רמאות ומרמה וכבר בזבז מחצית מנדוניה שלו”.

הוא הדין עם מנחם בראון. אינו יודע לכתוב שירים וכותב. אינו יודע הלכות ביקורת ומבקר.

ג' באוקטובר, 1968

היום באו מן הראדיו והעלו על הסרט שיחה בת 10 דקות “טשרניחובסקי שלי”, שישמיעו ביום שישי י“א באוקטובר בשעה 6:30 רשת א'. דומני דברים נאים ל־25 שנה לפטירתו. ודרך אגב פרעתי חובי לעגנון על שפגע בכבוד ביאליק בראיונו ב”על המשמר", וזו לשוני: “בני דורי ואני היו מצוינים במידה אחת – השירה העברית היא הקובעת אופיים והיא המכוונת אותם באורחות חיים. וזה סימנה של שירה גדולה, שהיא קובעת קורות ימיה של אומה. בראיון בעיתון ‘על המשמר’ אומר מר עגנון: היתה חיבת ציון וביאליק כתב שירי ציון. ראה עגנון דבר ולא ידע מה ראה. ולפיכך הפך את סדרי החוליות שבשרשרת, ואלה סדריהן: שירי ביאליק, אפילו שיר דוגמת ‘אחרי מותי ספדו ככה לי’, הם שקבעו פרצופם הרוחני של הבחורים בתחום המושב של יהדות רוסיה. ואי־אפשר להעלות על הדעת את שיבת ציון בלא ביאליק ושירתו. פעם ניסחתי את הדברים האלה בזה הלשון: ‘ביאליק נטל תחום אחד שבמבוקש, תחום עילאי אשר בו חותם אמיתו, נטל את השירה העברית ועשה את המבוקש בה למציאות ולממש […] ולאחר שהיו שמים מעל לראשינו, מפני מה לא תהיה אדמה מתחת לרגלינו? הנה ודאות־משנה, שיצאה מתוך ודאותה של השירה הביאליקאית’. דברים אלה יפים גם לשירת טשרניחובסקי”.

דברים כדרבנות. ועשיתי את שלי: כל הפוגע בכבוד ביאליק יבוא על עונשו ואני אהיה המענשו, כל שהנשמה בקרבי.

ה' באוקטובר, 1968 מוצ"ש

קיבלתי שני מכתבים שיש בהם עניין כלשהו. אחד מישראל כהן, דברי שבח על תרגום היידגר, “…ונהניתי הנאה מטיב מבצעך וכיצד מביעים בעברית מחשבות חדשות. אני כולי פליאה והשתוממות לשפע כוחותיך ולצלילות מבעך”.

ואחד קיבלתי ממשה דיין. וכך היה המעשה. לאחר מות אביו כתבתי לו, בתורת ראש המשפחה, כמה דברי תנחומין כפי שהנימוסין חייבו. וכתב לי מכתב (לא על-ידי מזכירתו ובמכונת־כתיבה, כפי שכל שרי ישראל נוהגים, ואפילו בן־גוריון בתוכם) בכתב ידו. מכתב הגון ונעים מאוד. וכדי להשיב לו בתנועה של נימוס שלחתי לו את “ספרות ונכר” שלי (תדפיס). והנה קיבלתי אתמול מכתב ממנו והוא כותב לי: “אני קראתי את מאמרך מיד כשקבלתיו, ואף כי לא כל־כך הסכמתי עם דבריך, נהניתי מאוד – בעיקר מהניתוח ומהראיה המעמיקה והמקפת… ועכשיו ממשיכה לקרוא בו ולהעבירו מיד ליד קבוצת אלופי צה”ל".

ו' באוקטובר, 1968

גדול השעמום סביבי. אני הולך בטל ואסרו עלי את הנסיעה למרכז העיר. עדיין אין בריאות גופי כשורה. הבוקר בלעתי גרגר ראשון של דגיטאליס, שיזרז את הלב, כי דפקי אטי מאוד. אמש היה 50–49 לדקה וחשתי אז לאות, חולשה כללית. זקנתי מאוד בכל אברי ובכל תנועותי.

אתמול היה אצלי קרוב לשעתיים דוד (ב.ג.). הוא שמן, פרצופו נתגשם וכל הזמן ישב ודיבר, והדברים שהשמיע, אותם הדברים שכבר השמיע פעמים רבות ואותן הגוזמאות ואותן הבדיות ואותו “אני” שלו שהוא במרכזם של המאורעות והכוח המניע אותם.

אבל דעתו היתה זחוחה עליו ונהנה מישיבתו אתי ועם חנקה, וכשנכנס שומר־ראשו להזכיר שהביקור תם ונשלם כמעט שגער בו והוסיף שבת עד שהלה חזר והזכיר לו שאין שעתו פנויה.

ברור, חזר והעלה את עניין המצוקה, שאבא ז"ל לקה בה בשנות שפל אחדות; שוב פירט את פרשת ישיבתו בסג’רה ואת הגבורות שעשה; שוב אמר שעיקר רצונו היה להיות חקלאי. אבל מענייני דיומא לא פרש. דיבר ביגאל אלון ובמשה דיין ובאבא אבן וקינח בלוי אשכול, ואמר לי: “אבוא לכנסת, כי מוכרח אני להסביר לעם, מפני מה אני דורש את פיטורי אשכול וכל הממשלה הזאת. ודאי יאמרו עלי, שאני משוגע, אבל צריך לומר את דעתי זו. חובתי לומר דברי”.

לא היה רצוני להתווכח עמו ולא השגתי על דעותיו. בדרך כלל היה חביב ונעים. השתדל אפילו לקנות לב חנקה והאריך להסביר לה דעותיו על הסכנות הגדולות שאנו בהן.

אני יצאתי לשער בית־האבות לקבל פניו. כיוון שהמקום מקום של רבים, של פומבי, שמרתי על כבודו. מיד כשפתחנו בשיחה אמר לי “שמעתי שכתבת מאמר יוצא מן הכלל. רבים שיבחו מאמרך באזני”. ונתתי לו תדפיס של “ספרות ונכר” שלי.

כשנפרד ממני אמר: “עכשיו יש לי עוד פינה בירושלים. כשאבוא לכאן אסור הנה”. הפעם פיו ולבו היו שווים. הוא נראה לי בודד מאוד והוא מבקש קצת חמימות של רעות וכיוון שידידות נעורים עומדת לעד, בא להתחמם לאורה.

אתמול היו אצלי אברהם שפירא וזוגתו. איזה צמד חמד. באמת ובלבב שלם אהבתים. לפי שעה עודנו עורך “שדמות” וזוגתו עדינה ויפת תואר. עכשיו רזתה מאוד כי חלתה בדלקת ריאות ובצהבת, והיא נחה בתלפיות. אברהם ש. חוזר לקבוצת יזרעאל והיא עוד תעשה ימים אחדים, והפצרתי בה והיא הבטיחה שתבוא לבקר בביתנו. פשוט נעים לשבת במחיצתה.

ב' בנובמבר, מוצ"ש 1968

שבוע ימים הייתי חולה. עכשיו הונח לי.

בשבת שעברה הביאה לי עדה גליון של “משא” מיום 11.10.68 ובו רשימה מאת סופר צעיר שאיני מכירו ושמו יורם ברונובסקי, בשם “המלים החושבות” ועניינה תרגום היידגר שלי.

הדברים עוסקים בהיידגר ולא בתרגום וזה חסרונם. אין מבקר צריך להראות למחבר המבוקר ולקהל הקוראים, שהוא יודע לא פחות מן המתרגם את המקור. חייב הוא לומר כיצד ועד היכן עלה בידי המתרגם לעשות את המוטל עליו. והנה בעצם העניין דנה הרשימה בשבע השורות האחרונות, הוא נותן לי זכות־ראשונים והוא מוסיף “וזכותו מתגברת על־ידי הדברים בשולי התרגום… דומה שזאת היא תרומה נכבדה ללשון הפילוסופית העברית, כבר בעצם נתינת הדעת, הנדירה למדי ברחבותה, לבעיות התרגום של עבודות מסוג זה”.

והשאלה במקומה עומדת: עלה התרגום יפה ועד כמה עלה? אין לי טענות כנגד ברונובסקי זה – הטענה היא נגד דרכי ביקורת כאלה.

ב“ידיעות אחרונות” מיום ו' ג' בחשוון (25.10.68) יש רשימה על ספרי “מסות ורשימות” מאת מבקר קבוע בעתון זה – חיים נגיד. הקול והנטייה הם לשבח אבל “השמרנות” שלי ישנה. אבל זאת שמרנות שיש לה שיטה. מהי השיטה? זאת הלא העיקר. שכן אם יבררו את השיטה יראו שאינה שמרנית, אלא מודרנית יותר מכל מה שיש בספרות העברית המודרנית – זה לא תמצא. ואף־על־פי שהכוונה לשבח גדולה וגם הדברים לשבח – אף־על־פי־כן דברים בטלים הם. לא מחמאות אני מבקש אלא ביקורת. איני יכול לטעון כנגד “נגיד” זה, ואף־על־פי־כן איני יכול לומר שיש “עשירות” בביקורתו של “הנגיד”, זה נגיד דל שבדלים.

 

1969    🔗

י' בינואר 1969

אתמול שלחתי “קול־דממה” לברתיני⁷. וכרגיל, אף־על־פי ששבעתי ימים עדיין לבי רועד ומהסס לכל כתב־יד חדש. לכאורה, שטות. ואולי כאן מקור היניקה –באחריות הזאת, בענווה הפנימית הזאת, בחרדה לכל עתיד, לכל בריאה, בעמידה של “דרך־ארץ” כלפי עצמך; “דרך־ארץ” אני אומר ולא התנשאות ויוהרה.

י"ב בינואר, 1969

קורא אני ספרו של היידגר

Die Frage nach dem Ding in Kants Lehre von den Transzendentalen Grundsätzen [“השאלה באשר לדבר בתורת קאנט על משפטי היסוד הטרנסצנדנטליים”]

אלה היו שיעורים שהשמיע בזמן החורפי בשנת 1935/36 בשם Die Grundfragen der Metaphysik. [“שאלות היסוד של המטפיסיקה”]

ספר רב עניין וכתוב כהלכה, אינו מסובך כל־כך ואפילו הומור יש בו. ואני מכיר לו טובה רבה – הוא החזיר לי את קנט.

היידגר מביא את סיפורו של אפלטון על תאלס: מספרים על תאלס, בשעה שעסק ברקיע השמים ותלה עיניו במרומים – נפל לתוך באר. משום כך ליגלגה עליו שפחה תרקית יפה וחריפה ואמרה: "בכל יצריו היה ברצונו ללמוד לדעת את הדברים בשמים, ולפיכך זה (הדבר) שהיה מתחת לחוטמו ולפני רגליו היה נעלם ממנו.

"והיידגר מוסיף בליצנות: “השאלה, ‘דבר מה הוא?’ נקבעת, לפי סיפור זה: שאלה שבשאילתה צוחקות השפחות.”

ט"ז בינואר, 1969

כלום באמת אפסו הכוחות – כוחות רוח ונפש – ולפיכך הולך אני בטל כל הימים? או שמא מקום ישיבתי, בית־הורים זה עם קהל זקניו, הוא המשרה עלי את הבטלה?

איני סבור כך. בשנה שעברה עבדתי למעלה מכוחות־הגיל שלי. אספתי והכינותי לסידור ולדפוס את ספרי “מסות ורשימות”, והטירחה לא היתה מעטה: הרי פעמיים הגהתי ספר זה. ויתר על כן, סיימתי עם ד“ר פרוידנברג הגהת תרגומי את היידגר. כתבתי “בשולי התרגום”, מעין אחרית דבר. חיברתי את “באורי המלים” והשקעתי בהם עבודת ליקוט וניסוח רבה מאוד. ועצם המשא־ומתן עם המו”ל קלוסתרמן ועם היידגר תבע שיקול דעת בניסוח המכתבים, וכמעט באותו זמן גופו כתבתי את מאמרי “ספרות ונכר” – כתיבה זו לא היתה פשוטה כל־כך. חזרתי וקראתי את “הברית החדשה”, עיינתי בספרים שונים (מדרש רבה וכיוצא באלו) – ואת כל אלה עשיתי בבית־ההורים הזה. אין זאת כי אם סיבה אחרת לעצלותי הרוחנית. היכן היא? ימים ולילות אני מבקש אחריה ועדיין לא מצאתיה.

כ' בינואר, 1969

היום קראתי בעתון כי בגין מרצה על “רצח ארלוזורוב ומשפט אחימאיר” וראיתי חובה לעצמי לרשום בפנקסי את שאירע לי באותו “בין השמשות”.

ישבתי אותו יום עם פקיד הממשלה אנדריוס ושתינו קפה בפינת בן־יהודה–אלנבי. והנה עבר אמבולנס ומיד אחריו נתפשטה השמועה שארלוזורוב נפצע קשה והאמבולנס הוליך אותו לבית־החולים “הדסה”. מיד מלא הרחוב המוני עם העולים ברחוב אלנבי לבית־החולים לדעת שלום הנפצע, ואני יחד עם ד"ר זוסמן (שכנים היינו בבית אחד ברחוב הירדן מס' 4) בתוך הקהל.

והנה זוגות של בחורים לבושים חולצות חומות הולכים בתוך הקהל הזה ומספרים משהו. גם אלינו, אלי ואל זוסמן, ניגשו ואמרו לנו בחטיפה: “אשתו ירתה בו, כי טייל על שפת הים עם בחורה.” מלים אלה “זרקו” בפנינו ומיד נתערבבו בקהל ההולכים.

כשהתחילו אחרי מותו של ארלוזורוב להתרבות ההשערות על רוצחו, זכרתי את הבחורים שהשמיעו לנו, שאשת ארלוזורוב היא הרוצחת, ואני וזוסמן שקלנו אם אין חובתנו ללכת אל הרשות החוקרת וליתן את הידיעה על הבחורים לבושי חולצות חומות שעברו עוד ביום הרצח ומסרו על הרוצח. וכיוון שנסתבכה החקירה, הלכנו אל יוסף אהרונוביץ⁸ לשאול בעצתו.

אהרונוביץ שמע דברינו וגזר עלינו את השתיקה. ואלה היו טעמיו:

1. לעצם החקירה עדותכם לא תכריע, אתם אינכם מכירים את “הבחורים בחולצות החומות” ואי־אפשר להביאם לפני השופט החוקר, וממילא אין ממש בעדותכם.

2. אדרבה, הרוויזיוניסטים ישתמשו בעדותכם לטהר את עצמם בטענתם: “אילו אנו הרוצחים, כלום שוטים אנו כל־כך לשלוח את הבחורים, בשביל להטעות את דעת הציבור, כשהם לבושים חולצות חומות? אין זאת כי אם, בכוונת הרוצחים היה להטיל את הרצח על הרוויזיוניסטים, והם שהלבישו את הבחורים שלהם בחולצות חומות בכוונה תחילה.”

3. טענתם האחרונה תהא: צמח וזוסמן יודעים את הרוצחים ויודעים את הבחורים ב“חולצות חומות” – יד אחת כאן.

נימוקיו של אהרונוביץ היו הגיוניים מאוד והחלטנו לעשות כעצתו ולשתוק.

ואף־על־פי־כן חובתי להעלות את הדברים על הנייר לזכרון.

כ“ה בינואר, 1969, מוצ”ש

האבן הכבדה שהעיקה עלי כל הזמן, על שהיידגר לא אישר קבלת ספרי הקטן – נסתלקה אתמול. קיבלתי מהיידגר מכתב נאה ותרגמתיו לעברית וזה לשונו:

מרטין היידגר

פרייבורג

5 בינואר, 1969 ד"ר צמח הנכבד מאוד,

מאוד מבקש אני את סליחתך, שאחרתי כל־כך להשיב לך על מכתבך הלבבי עם ביאוריו ולהודות לך על התרגום ששלחת אלי.

אמנם למדתי את העברית בגימנסיה, ואחר כך גם בשנות לימודי התיאולוגיים, אבל מאז עד עתה נשתכחה ממני, לצערי, ואי־אפשר לי לקרוא את הטכסט שלך. לפיכך חשוב לי תוכן העניינים שהבאת לפני; מעיד הוא על כך, שתרגומך יסודו בהבנת דברים נאמנה.

שוב רצוני להודות לך על עניינך בעבודותי, ועל טירחתך בשעת מילוי חובת התרגום. היא שפתחה את דברי־מאמרי לפני קהל חדש של בני־אדם שדעתם נתונה לפילוסופיה.

דורש אני בשלומך ושולח ברכה והצלחה לך ולכל מעשה ידך.

שלך

מרטין היידגר

עכשיו נסתיימה פרשה זו בשבילי ולא תטריד אותי עוד.

י"א בפברואר, 1969

שקוע אני בקריאת ספרו של ⁹Albert Béguin, “L’ Ame Romantique et le Rêve" [1939] [“הנפש הרומנטית והחלום”]. חבל שלא היה לפני חיבור זה כשכתבתי את מאמרי “ספרות ונכר”, הרבה אסמכתות בו בשביל רעיונותי במאמר הנ"ל.

י"ג במרץ, 1969

לא רשמתי דבר למעלה מחודש ימים מפני מחלת הלב שתקפתני והפילתני על משכבי. והגיעו הדברים לידי כך, שחזרתי ל“פָּנְטוֹפּוֹן” (שתי פתילות למעת־לעת). עכשיו הונח לי והפחיתו את המנה למחצה, לפתילה אחת לפני עלותי על מיטתי. ואף־על־פי־כן אני עייף ויגע.

לפני שלושה ימים היה אצלי אברהם שפירא עורך “שדמות” וסיפר לי על תסיסה בנוער של הקבוצות. הם טוענים, שאבותיהם הסתירו מפניהם את הדור של “עלייה שנייה” שקדם להם והיה חשוב מהם, והוא קרוב יותר לדור הצעיר שבזמן הזה מאבותיו של הדור הזה. הם אפילו חושבים שהוריהם הסתירו מפניהם בכוונה תחילה אותו דור ראשון. הם כאילו התחילו מטבנקין והסוציאליזם, אבל לא פתחו בפתיחה ממש – בדור של תרס“ד ותרס”ה.

והם, עסקני הנוער, קיבלו על עצמם לאסוף מה שהשאירו אחריהם האבות הראשונים ולהביאם לפני הדור הצעיר.

שפירא הראה לי מכתבו של יריב בן־אהרן ובו הוא דן בעניין זה, והוא מזכיר גם את שמי ו“שנה ראשונה” שלי. ולפיכך מבקש ממני שפירא, שנתחיל בהכנת הסרט, שביקש ממני ושנדחה מחמת מחלת הלב שלי.

מכל מקום היה לי קצת נחת מן “התסיסה הרוחנית” הזאת.

ט"ז במרץ, 1969

בשבוע שעבר באה אלי בת עירי רחל בית־הלחמי וסיפרה לי על חייה. והביאה עמה מכתבו של בן־גוריון אליה, תשובה לדברי־תנחומין ששלחה לו אחר מות פולה. ובמכתב הזה כתוב: “יש לי רק שני אנשים קרובים לי בעולם – אַת רחל ושלמה צמח.”

והנה גם דברים אלה אין בהם כלום, שיגרה הם. ומכאן הטעות שטעו בו הרבים. הם מבקשים טעם ופשט לדברים שהוא משמיע, והפירושים מרובים וסותרים זה את זה. ובאמת אין בהם כלום; דרך של דיבור בלבד, שיגרה בעלמא – בלא תוכן ובלא מחשבה ועיון.

אני מוציא זמני לבטלה, הואיל ואין לי בשעה זו עבודה מסוימת. מחלת הלב הכניסה אותי לתוך אפס־מעשים זה, ועכשיו לאחר שהונח לי, ויש בכוחי לשבת אל שולחן הכתיבה שלי כמה שעות ביום, אני מוסיף לבזבז כוחותי ואיני עושה מאומה. ומשונה הדבר – בבית־הורים זה קל מאוד להיות אוכל ואינו עושה. לפיכך אני אונס את עצמי וכופה עלי את הכתיבה, איזו שהיא, והיא שתביאני לידי עבודה של ממש.

י"ז במרץ, 1969

היום עליתי במדרגות לאחר ארוחת־שחרית. וכשהגעתי לדיוטא שלי – לפתע פתאום ולהרף־עין אחד חשתי שכוחות החיים אפסים ורצוני ליפול ארצה. פשוט ראיתי את הסוף. אלא באותה מהירות גופה נסתלקה אותה הרגשה, וכאילו שבו אלי כוחות החיים, שבו כשהיו. אין כאן הרגשה של התעלפות, של אפיסת כוחות, של רפיון. אלא הרגשה ברורה של סוף. מעולם לא היתה לי כזאת. ובעצם לא נורא הדבר, הואיל ואף הפחד איננו. אין מאומה. וגם עכשיו אין מורא בלב. אדרבה, יש כעין הנאה – שנודע לך דבר אשר לא ידעתיו עד הנה.

הלכתי והסתפרתי, וכשישבתי כנגד המראה הגדולה ראיתי כי פני החווירו מאוד וזקנו הרבה.

י"ח במרץ, 1969

אתמול קיבלתי מהסוכנות שיק לסך 9950.64 ל"י “תיקון דרגה והגדלת אחוז הפנסיה לתקופה 31.3.64–1.4.69”.

והמעשה שהיה כך היה. בשעה שהקונגרס אישר חוק הפנסיה לעובדי הסוכנות כבר הגיעה שנתי ליציאה לגימלאות. אלא כשצרפו שנות העבודה שלי לא צרפו 5 השנים שעשיתי בבית־ספר כדורי, אף־על־פי שנשלחתי לשם על־ידי ארלוזורוב ז"ל. וכשהלכתי לשם לא נתנו לי פיצויים ל־9 שנות העבודה שלי כמנהל מחלקת הדרכה. ואף־על־פי שהמדובר היה, שאני הולך לכמה שנים לכדורי, בשביל לבנות את בית־הספר ולהביאו למחזורו הראשון, ואחר כך זכותי לחזור לתחנת הנסיונות ברחובות. וכיוון שאיני תקיף ואיני יודע לעמוד על שלי עם בני־אדם דוגמת אייזנברג (מזכיר הסוכנות, ואוי לאותה בושה!), עשו לי חשבון הפנסיה פחות 5 שנות העבודה בכדורי, ואני החרשתי.

כ' במרץ, 1969

אני מוסיף וקורא בספרו של היידגר על קנט “השאלה אחרי הדבר” –Die frage nach dem Ding. והנה את פרקו הראשון, “דרכים שונות של שאלה אחרי הדבר”, הוא מסיים במלים אלה: “…כשרופא מטפל בכמה וכמה מן החולים שלו, שלא כראוי להם, הרי נולדת הסכנה שתצא נשמת חייהם. כשמורה מפרש שלא כהלכה שיר לתלמידיו ‘לא יתרחש כאן כלום’. אף־על־פי־כן מוטב שנהא כאן זהירים בדברינו: בשעה שאין אנו מטים אוזן לשאילה אחרי הדבר, וביאור השיר אינו כהלכתו, נראה כך כאילו אחר כך לא מתרחש כלום. באחד הימים – שמא לאחר 50 שנה או מאה שנה – התרחש אף כאן משהו.”

כלומר מחזיר היידגר את הכבוד, את הערך בשאילת השאלות בענייני מהות הדבר (Ding) ובענייני שירה ובעסקי פילוסופיה בכללם שגזלו מהם. ועל האדם להתיירא מפני ביטול השאילה הזאת כשם שהוא מתיירא מפני ביטול הרפואות המרפאות חולים, ואינו פוסק מלחקור אותן ולהשתלם בהן. הווה אומר, מחזיר היידגר את כבודו של אדם, שהוא למעלה ממחקריו במדע הגשמי. אלא שתוצאות ההעדר של שאילה זו, אף־על־פי שמתמהמות לבוא סופן לבוא וסכנתן גדולה פי כמה מסכנות העדר הידיעה בשדה המדעים הגשמיים (פיסיקה וכימיה וביולוגיה וכיוצא באלו).

וזאת זכותו הגדולה של היידגר!

כ“ב במרץ, 1969. מוצ”ש

אני מוסיף ולומד פרקי היידגר של שיעורו בתורת קנט ואני עומד בהסברו ובפירוש המלים של חיבורו “ביקורת התבונה הטהורה”, משמעה של כל מלה בפני עצמה ומתוך שכנותה עם המלה שלפניה וזו שלאחריה. מראה היידגר חריפות גבוהה מאוד בשקלא וטריא זו, המקרבת את קנט אל האדם בן זמננו, ואפילו נותן לנו קנט שהוא חלוץ המבשר את בואו של האדם חניך המדעים החדשים. ובזאת חשיבותה של פרשת קנט לפי הפירוש ההיידגרי.

עיון בחיבור זה מצריך מאמצי כוחות רוחניים גדולים, אבל גדול אף שכרה של טירחה זו. מכאן כבודי לתורה זו. היידגר החזיר לי את האדם הקנטי שהיה קניין נפשי, ושהציביליזציה המדעית ביטלה אותו ועשתה אותו לצחוק. קנט של היידגר שב למקומו הראשון וחזר והיה למורה דרכי בחיים.

א' במאי, 1969

בגבעת־חיים יושב בנו של בן־אהרן ושמו יריב. הוא כתב ספר ושמו “הקרב”, שיצא לאור ב“ספריה לעם” של “עם עובד”. מיריב זה קיבלתי מכתב נאה וספרו “הקרב”; פגישה זו היא עניין גדול בשבילי. לפני בא־כוחו של הדור השלישי של שלושת הדורות שבאו אחרי. והנה יש בצעירים הללו תסיסה רוחנית, שעיקרה שיבה אל דור ראשון של “עלייה שנייה”, כלומר אל אנשי תרס“ד־תרס”ה. והוא כותב לי במכתבו: “בעקבות הרשימה המעניינת שלך בשדמות (30) הגעתי באיחור לקריאת יצירתך ‘שנה ראשונה’. קראתי את הספר בצמאון ובמידה גוברת של הזדהות…”

הייתי חולה והשיבותי לאחר חודש ובו עמדתי על סוג הנאה מיוחדת שהיהודי קורא לה נַחַת (“הָאבֶּן נחת”), ולעולם יש במשמעה הנאת האבות מבניהם (“האבן נחת פון קינדער”).

אבל כשגמרתי קריאת סיפורו “הקרב” שוב תקפני לבי החולה ונתאחרו דברי על טיב סיפורו של יריב, ורצוני להודיעו על סיבת האיחור. מכתבי ודאי יהנהו, כי יש בפי דברים להשמיעם לו על סיפורו. אבל מן השמים מעכבים. שוב חליתי. קשה מאוד היתה ההתקפה הפעם. והגיעו לידי זריקה של פנטופון.

ד' ביולי, 1969

היו אצלי ישראל כהן וקורן, עסקנים בוועדה שעוסקת בענייני “הפועל הצעיר” ותולדותיו. העלו לפני הצעה על מין אנתולוגיה של “אישים” בצורת מונוגרפיות למחצה.

אמרתי להם: לפי דעתי אין זה לפי כוחנו, והדור הצעיר לא יקרא ביוגרפיה של יצחק ווּלקני או של יוסף אהרונוביץ. במקום זה אפשר לחבר חיבור נאה על הפרובלימות שהעלה בזמנו “הפועל הצעיר” וסלל דרכים לבירורן. הללו עדיין קיימות בכל חריפותן ובכל נוראותיהן, וּודאי יכיר טובה קורא צעיר נבון לאלה שמראים לו כיצד אבותיו ואבות אבותיו עמדו על השאלות הללו וכיצד מצאו תשובה להן.

והם קיבלו את הצעתי בהתלהבות רבה.

ו' ביולי, 1969

אצל אמרסון מצאתי כתוב: “…אמת היא היסוד שלנו, אף חיינו, אלא אם אדם שם את כל לבו לבחינתה האחת של האמת, וימים רבים הוא שוקד עליה בלבד, הרי היתה האמת גופה למעוות, היתה, כביכול לכזב… השקר שבאידיאה האחת.” מדינה היא בחינה אחת באמיתה של אומה, ומי ששוקד עליה בלבד היתה סוף סוף לכזב.

ט' ביולי, 1969

עוסק אני בשתדלנות לטובת שטיינמן שיקבלו אותו ב“יד־מאיר”, מעון מגורים לאקדמאים. אבל שטיינמן וזוגתו אינם אקדמאים וצריכים הם הסכמה ליוצאים־מן־הכלל. הכנסתי לעניין את אליהו אילת והוא דופק על הדלתות, ודומני שהוא מצליח.

אתמול לאחר רוב יגיעה נתחברתי בטלפון לשטיינמן, אבל הוא הכריז בשפופרתו: “צמח אני אינני יכול לדבר!” – ושיחתנו תמה ונשלמה. אבל נודע לי שמייזלש יורד לתל־אביב ויהיה בביתו של ש. הבוקר טלפנתי למייזלש והסברתי לו מה צריך להיות תוכנו של המכתב שעל שטיינמן לשלחו להנהלת “יד־מאיר”, והוא ינסחו בתל־אביב ויחתים את שטיינמן עליו. לפי שעה נמתין לתשובת המוסד. מכל מקום אני עשיתי את שלי.

י"ז ביולי, 1969

אף־על־פי שאמרסון אומר בפנקסו: “…ועוד יתרון, ומן המעולים שביתרונותיה של הזקנה, הוא – שאם פחותה ההצלחה או יתרה אין בכך ולא כלום. שכן קמעה קמעה הוצברה קרן של זכויות כזאת, שיש ביכולתה (של הזקנה) להוסיף ולחיות על חשבונה (של הקרן) אם רצונה בכך”; אף־על־פי־כן יכולת זו אינה משביעה אותי. ולפיכך שמח אני על הדברים החדשים שכתבתי ושיראו אור ב“שדמות”. דברים אלה, בייחוד הביקורת על יריב בן־אהרן, חשבון חדש הם.

היה אצלי הארי אפשטיין הזקן, שיושב בבית־ההורים עמי, והביא לי דברי קארל קראוס:

Das Geheimnis des Agitators ist sich so dumm zu machen wie seine Zuhörer sind, damit sie glauben sie seien so gescheit wie er."

כלומר, בתרגום חטוף: סודו של עושה־תעמולה הוא להיות משים את עצמו שוטה כל־כך בדומה לשומעיו, כדי שהללו יאמינו שהם פקחים כל־כך כמותו.

כ"ה ביולי, 1969

אמש היו בביתי מייזלש ואברמסקי ושמעתי מפיהם ידיעות רעות על בריאותו של עגנון. עדיין ניטל ממנו הדיבור ושיתוק האברים במחצית גופו עדיין בתוקפו כשהיה.

אבל לי נדמה, מכיוון שעברו שבועיים ובתוכנו הוא, יש תקווה שלאט לאט יתגבר על מיחושיו וישוב לאיתנו.

כ“ו ביולי, 1969, מוצ”ש

בצהריים היו אצלי בנו של בן־דודי נתן בראף (אמו של זה האחרון היתה אחות אבא, דבורצ’ה שמה), בנו וזוגתו ובתו פנינה. הם ניצלו מן השמד, כי שיחקה להם השעה ונמלטו מווארשה דרך שידליץ לרוסיה.

בנו של נתן היה אז בחור ישיבה ועם מפלת היטלר הגיע כפליט לגרמניה ומשם היגר לניו־יורק. ויש לו בברוקלין חנות של שמלות ופרנסתם ברווחה. בתו פנינה, בת 22 שנה היא, חברה בקיבוץ להב ורצונה להישאר בארץ ואינה נענית לבקשת הוריה לחזור עמהם לארצות־הברית ולגמור את ה“קולידג'” (שנתיים כבר למדה בו).

אשתו של בן־נתן בראף היא ורשאית, מי שהיתה חברה ב“השומר הצעיר” ולא נשתכחה ממנה תורתה של תנועה זו ועדיין סגנונה בפיה. ופנינה, כנראה, חוץ מן הקיבוץ שגנב לבה, יש שם ב“להב” עוד להבו של בחור נאה שהוא שותף בעניין זה.

בכל אופן ישיבה זו של שעתיים בחברתם נעמה לי מאוד. עלה זכרון האחוזה פרושקובה של סבא, שדודי מתתיהו בראף (אבי נתן) היה מנהל החשבונות שלה. לדוד בראף היה איזה חיבור עברי לחכמת הכימיה, ובו מצא מין תרופה השומרת את השיניים, והוא עצמו הכין את התמיסה והכריח את שלושת בניו להדיח את שיניהם יום יום בתמיסה זו, וסופם שהתפוררו ונתמססו כל השיניים, ושלושתם היו מרככים דיבורם והיו אותיות שהיו משתבשות בין שפתותיהם.

בבית דודי היתה ילדה בת־גילי ושמה הינדה, וכשהייתי בא לפרושקובה הייתי משחק עמה. וכשעברו לגור בפלונסק, לאחר שסבא מכר אחוזתו, היתה משפחת בראף יושבת בבתי־הצמחים והיתה שכנתנו, ואני הייתי מלמד את הינדה עברית, ושנינו גילנו שלוש־עשרה. הינדה היתה בחורה יפה והיא מגרה יצרי, אבל בשנת השבע־עשרה לחייה נישאה לאיש ואני הלכתי אחר כך לארץ, וכך נפרדנו זה מזה. אבל לעולם היו שמורים בלבי פרכוסים ראשונים בלבי שהיו מרתיתים עם מגע גופה המתוח והגמיש.

אורחי היום סיפר לי, שהינדה נשרפה באושוויץ. וכל היום לבי דווי עלי. יהא אפרה הקלוי מבורך לעד.

ועוד סיפר לי על גיטל בת אלעזר צמח דודי, אחי אבי ז"ל. בימי מלחמת־העולם הראשונה, עם שבתי בווארשה ועוסק בהוראה, הייתי לפרקים בא לפלונסק. שם נזדמנה לי גיטל זו, כבת שתים־עשרה. אז כבר ראיתי סימנים מובהקים שעתידה היא להיות יפת־תואר שלא מן המין השכיח. ובאמת בשנת 1930, כשבאתי לפולין לבדוק את חוות “החלוץ”, באתי גם לפלונסק וראיתי את גיטל כבת עשרים וארבע, ארוסה, ויופייה האיר עיני. היתה בנוער הציוני ובחיר לבה אף הוא בחלוצים ולאחר חתונתם אמרו לעלות לארץ־ישראל. היא דיברה עברית נאה והיה בה אותו להט המיוחד למשפחת הצמחים, וגיטל נתחבבה עלי מאוד. והנה נסתבכו העניינים ועלייתם נדחתה משנה לשנה עד שבאה אשה של גיהנום ההיטלראי ושרפה גיטל צמח זו בת־דודי אלעזר. ואותו שֶפֶר שברא רבון העולמים היה לאפר הקלוי. ולבי עלי דווי.

כ"ט ביולי, 1969

כשהגעתי לימי זִקנה וקץ ימי לפני, התחילו לגלות בארץ קיומי.

שלשום קיבלתי מכתב מאת יוסי גמזו, מן הכוכבים העולים ב“מעריב” ושמו כבר הולך לפניו והוא בנו של ד"ר חיים גמזו ושם נאמר: “אבל אפשר לא אהיה בחינת מביא תבן לעפריים וסאמובארים לטולא, אם ארהיב עוז ואציין מקובלותך (כלומר שאתה מקובל על – איזו צורה ברברית! ש.צ.) על חלקים חשובים בין יוצרים (כל שכותב ב“מעריב” “יוצר” הוא! ש.צ.) ואנשי ספרות צעירים שבצעירים, דור־נכדים רוחני שלך.”

איני יודע מה ערכם של הדברים, אבל הם נעמו לי.

עדה שלי היתה אתמול בחיפה בוויכוח בין חכמי הגולה לחכמי ישראל, והיא סיפרה לי שברטוב, ז’ורנליסט צעיר וגם כותב סיפורים ואף מפורסם בקהלנו, נאם באספה זו והביא ראיה מדברי ב“שנה ראשונה”.

אכן נתגליתי!

עוד מעט ואני צריך לפשפש במעשי – מה חטא שחטאתי שזכיתי לפופולריות זו… סהדי במרומים, לא נקפתי באצבעי לעשות פרסום לעצמי. אדרבה, התרחקתי מכל דבר שיש בו מן הפרסום הזה, שהדור לקה בו.

ל"א באוגוסט, 1969

אתמול בא אלינו יורם. גדל יפה יפה והוא בחור כהלכה. אף הוא מסתכסך עם המורים. שאלתי פשר דבר והשיב לי: “סבא, אתה אינך יכול לתאר לעצמך איזה מנוולים המורים שלנו, שונאינו הם, והשוט שבידם – הציונים. בהם הם מצליפים אותנו. שאלתי מורה אחת: ‘נתת לי בספרות 8 ולמה הציון הכללי 6?’ והיא השיבה: ‘זה על חשבון אחיך. עוד צִלו עומד לפני’. כך מדברת מורה?” – שאל יורם.

ובפי אין תשובה. אם אלה המורים מה תימה שאלה תלמידיהם.

ד' בספטמבר, 1969

חנקה חולה. החום הקשה מייגע אותה. אני חרד לבריאות גופה. אתמול היה יום קשה מאוד.

ו' בספטמבר, 1969

“…ואלרי, שכסבור היה, שיש לו רעיונות (idées) אלא שממעט הוא ברישומם, שאל פעם את איינשטיין, אם הוא נושא עמו פנקס לכתוב בו את מחשבותיו. ‘לא’ ענה איינשטיין. ‘ובכן’, שוב שאל ואלרי בסקרנות, ‘אתה רושמן על גבי השוליים של שרוולי כותנתך?’ – הצטחק איינשטיין: ‘אכן, ודאי ידוע לך’, אמר, ‘רעיונות הללו זה עניין מאוד לא־שכיח’. בכל ימי חייו, שיער, לא היו לו אלא שני רעיונות בלבד…” (הערה בספרה של דה־בובואר La force de l’arge, [1960], עמ' 560)

כ"ג באוקטובר, 1969

מתרקם והולך רעיון בראשי: מקורות דעותי בביקורת. שישים שנה שאני עוסק ובעצם דעותי עמקו, רחבו, אבל לא נשתנו. מובן, בעם־הארצות השולטת בחבורה זו של רצנזנטים שבכל מוספי העתונים, הרי ה“ממש” שבפי סימן הוא ועדות הוא שעדיין אני עומד ב“ריאליזם” של זולא. ואף שבחי לפלובר עדות לכך. מודרנית היא לאה גולדברג המלגלגת ומבטלת המספר שעסק בפרטי חייה של איזו אשה בת עיירה במחוז רואן.

אבל אם יש איזה חידוש באסתטיקה בת ימינו הריהו הממש הזה שהוא אבן יסוד לכל ביקורת של אמת.

כשאני דחיתי את הביקורת הפרוידיסטית לא באה דחייה זו אלא לשם רשות היחיד של השירה. עכשיו, כיוון שארכו ימי חיי הגעתי לכך שדעתי היא הדעה המקובלת על דעת ביקורת ימינו. דרכי זו התוויתי בספרי “על היפה”. שם דיברתי על “דבר”, “ממש” (הקונקריטי), “אמת” (בימים שהיידגר עדיין לא הוציא לאור את ספרו “האלצוועגע” [“דרכי יער”]) וכיוצא באלו.

דעות הללו שבביקורת יתבררו במאמר זה שאני מתאווה להעלותו על הנייר.

אפתח בשנות הלימודים בפריז ובשמיעת תורתו של ברגסון, ומפני מה לא יכולתי להסכים לשניוּת זו של שכל ואינטואיציה (אינסטינקט). ובסבלנות חכיתי שתבוא תורה שתאחד שתי סגולות הללו. מכאן קירבתי להיידגר. ב“דענקען” שלו ישנה אחדות זו. הזמנתי אצל לודוויג מאיר את חיבורו של היידגר “Was Heisst Denken?” [“מחשבה מה משמעה?”], וראשי הומה הרהורים ומחשבות. בבדידות הזאת ובנוראות אשר סביבותי הם מפלטי.

ד' בנובמבר, 1969

קורא אני “מחשבה מה משמעה?” של היידגר. עכשיו הדברים פשוטים ואני רץ בהם. דרך אמירת הדברים נהירה לי.

היום אכתוב לאברהם שפירא. מכתבו האחרון היה לבבי מאוד. אף אקדים ואכתוב לעלי אלון בעין־שמר. בחורי־חמד הללו ביישנים קצת כלפי, ועלי החובה להקדים להם דברי. נהנה אני מאוד מחברתם, ושמח אני שלעת שקיעה זרח לי אורם של בחורים טובים הללו.

י' בדצמבר, 1969 ירושלים,

ובכן נתאמתה השערתי. כל הזמן חשתי שלאחר מאמרי “בעבותות ההווי” לא יצאה מתחת עטו של ביאליק פרוזה מסוגם של “אריה בעל גוף” ו“מאחורי הגדר” ואף־על־פי־כן לא היה הדבר ודאי לי. שאלתי את פי מ. אונגרפלד¹⁰, והרי התשובה שקיבלתי: “באשר לשאלתך – הרי כתב ביאליק בשנות תר”ף (1920)–תרצ“ה (1934) את הסיפור ‘איש הספון’ (‘העולם’), פרק אחרון של ‘ספיח’ ואת כל הספר ‘ויהי היום’, ובו 12 אגדות המלך דוד, 21 אגדות המלך שלמה, ‘ספר בראשית’, ‘אלוף בצלות ואלוף שום’, ‘אגדת שלשה וארבעה’ – יצירה שהיא לפי דעתי פנינה יקרה לא רק בספרות העברית אלא גם בכל הספרות העולמית (נתפרסמה ב’התקופה', כו–כז, בשנת תר"ף).” אלא שכל אלה אינם פרוזה סיפורית דוגמת “אריה בעל גוף” ו“מאחורי הגדר”.

ובכן נתאמתה השערתי. בהשפעת מאמרי באה לעולם פרוזה יקרה זו של ביאליק. וגדולה מאוד מאוד הזכות הזאת שזכיתי לה!

לפי שעה כל הכנותי ל“ששים שנות ביקורת” עולות בתוהו. יש לי עיכובים בהרצאת הדברים שעדיין לא גברתי עליהם. אף־על־פי שכבר העליתי על הנייר פרק ראשון בשם “פסיעה ראשונה”, הרצנזיה שלי ב“הפועל הצעיר” על “רביבים” של ברנר בשנת 1909. כנראה עדיין לא הבשילו הדברים. ואין לדחוק.

היו לי שלושה לילות, בזה אחר זה, של שינה טובה. הרבה הרבה חודשים לא טעמתי מִתקה של שנת מנוחה. לחינם מפשפש אני בכל מעשי, כדי למצוא את הסיבה שגרמה למנוחתי בלילה ולשמור עליה. דומה כל שלושת הימים האלה כמנהגי כל הימים נהגתי, ומהיכן מרגוע זה?

 

1970    🔗

ג' בינואר, 1970 ירושלים

שוב קבלתי מכתב מאונגרפלד והוא כותב:

1. מסרתי את ברכותיך לגברת ביאליק והיא שמחה על כך מאוד והגיבה מיד: “א טייערער מענש, שיין ווי גאלד.” [איש יקר, יפה כזהב.]

2. כבר כתבתי לך כי ספריך בבית ביאליק נמצאים כל היום בקריאה בידי תלמידי האוניברסיטה ומתוך כמה מהם כבר נתלשו דפים ורכשתי טפסים חדשים.

גם זו לטובה.

8 בינואר, 1970

מבול של רוגז כנגד “החקאים” בשירה, בסיפור, במחזה ובקולנוע ובמוסיקה.

כאילו לא היה קול בביקורת העברית שרגז על החיקוי וגילה קלונו ברבים.

אלא גם רוגז זה אין בו ממש, מעשה קופים הוא. מאוס הוא בעיני. טובלים והשרץ בידם.

הרבה שנים נשכח ממני שמו של חברי בסג’רה שהצטיין בעבודתו ויצא מן הארץ. פתאום זכרתיו היום – שמו יהושע סרוג ועכשיו כל החבורה ידועה לי – פז, מאירקה, שפירא, סרוג, צמח.

כ"א בינואר, 1970

… עיקר עסקי עכשיו – רשימה (קרוב לגליון דפוס) המסבירה “מפני מה תרגמתי את היידגר?” והתשובה שב“על היפה” שלי כבר דרך המחשבה שלי קרוב ביסודו לדרך מחשבתו של היידגר, וכבר אני משתמש במלים: יש, ישות, דבר, ממש וכיוצא באלה, שהם עיקרי משנתי ועמודי היסוד שלה. כבר כתובים עמי במאמרי החדש כשמונה עמודים, כלומר הגעתי לעצם הרצאת יסודות ודרכי מחשבתי האסתטית.

כ"ט במרץ, 1970

שכבתי חודש ימים ואך הבוקר קמתי ממיטתי. שוב הלב ויסוריו. אלא דומני שוב נמלטתי.

אמש הודיע הרדיו על מות נתן אלתרמן. בן ס' היה. שלחתי למשפחתו מברק אֵבֶל ארוך. אילמלא בריאות גופי שנתמוטטה הייתי יורד לתל־אביב לחלוק לו כבוד ֶאחרון.

א' באפריל, 1970

אתמול היו אצלי יריב [בן־אהרון] והחבר מגן־שמואל [אביהו] זכאי ושוחחנו ארוכות בעלייה שנייה ומה שמכונה “השאלה הערבית”. היאך קיבלנו את ארץ־ישראל מיושבת בערבים? אני צירפתי אל רשימתי “יזכור” שראתה אור ב“הד הזמן” בשנת 1911, את הקטע ב“צרור המכתבים” שלי שנדפסו ב“העולם” הקלנאי בשנת 1908 – קטע של ויכוח בין הצעיר הנלהב והדן לפי הרגשות והשתפכות נפשו, ליהודי בעל שערות ארוכות והומניסט המבטל טענות הצעיר. ונושא הוויכוח “השאלה הערבית”. והקדמתי דברים אחדים וכל אלה: הקדמתי, הקטע מ“העולם” ורשימתי “יזכור” יבואו ב“שדמות”.

חבורה זו של בני הקיבוצים בראשיתה היא, בימי נעוריה ועדיין אינה מפלגה אלא תנועה; לפיכך קרובים מאוד הם זה לזה ונאמנים זה לזה עד מאוד. לאחר שיצאו מחדרי (יריב וזכאי) מיד טילפנו על הביקור ועל השיחה לאברהם שפירא בקבוצת יזרעאל. ובערב טילפן אלי אברהם שפירא והודה לי על השיחה. הוא לא יכול לבוא כי הבוקר הוא יוצא למילואים לחודש ימים ורק אחר חג הפסח יבקר בביתי ונחליט על הצורה בדפוס של רשימתי. אני מציע שני סוגי אותיות.

כשבחורים הללו נכנסים לחדרי מתמלא האוויר איזו בריות־נפש רבת־כוח ותמימות־לב ורוח חדשה מקיפה כל הוויתי!

ברוכים יהיו!

לעת זִקנה, בסוף ימי, והסוף קרוב מאוד, הם ממש מחיים נפשי.

ג' אפריל, 1970

כשיצא לאור תרגום היידגר שלי, התנפל אחד בעתונם של הרוויזיוניסטים עלי ושאל מדוע לא תרגמתי את יאספרס (Karl Jaspers), שהוא לא היה נאצי והוא גדול כהיידגר ואולי גדול הימנו? ועלה הדבר על זכרוני הערב, כשקראתי בחיבורו של גבריאל מרסל (Gabriel Marcel) “מסה על הפילוסופיה של ממש” (Essai de philosophie concrète) עמ' 326, מאמר קארל יאספרס, ובו כתוב לאמור: “…ודאי יש מקום לשאלה, עד כמה רעיונות הללו מקוריים הם. רבים מהם מוצאם מקירקגור. בתוך בני ימינו הרי היידגר, שבא במגע אולי עם יאספרס, ודאי שהשפיע על מחשבתו של יאספרס.”

והרי תשובתי לרוויזיוניסטן זה – הלכתי אל המקור הראשון של בן־דורנו.

ו' ביוני, 1970

בחוברת “שדמות” גליון ל“ז ראו אור דברי: “העלייה השנייה והשאלה הערבית”. והנה מתוך הרגל סמכתי על זכרוני ולא בדקתי תאריכים במקומם. אבל אדם שכבר עברו פ”ד שנים והוא חולה לב קשה אסור עליו לסמוך על זכרונו. ויצא שבניין זה אשר בניתי בשביל להוכיח לקורא שדברי ב“העולם” והוויכוח בשאלה הערבית נכתבו לפני שמאמרו המפורסם של יצחק אפשטין (“השאלה הנעלמה”) ראה אור ב“השלוח” – כל הבניין הזה נכתב אל חינם. שכן רשימותי “צרור מכתבים של פועל צעיר” ראו אור בחדשי הקיץ של שנת תרס“ז, ומאמרו של אפשטין נדפס ב”השלוח" בחודש תשרי תרס"ח!

ועכשיו כשראיתי את התאריך בעיני־בשר עלו בזכרוני כל פרטי העניין. בחול המועד פסח, תרס"ז, בא אלי לסג’רה שלמה לביא והתארח אצלי כל ימי החג. הוא ישב עמי בחדר הפועלים של סג’רה ובלילות הורדתי שמיכותי ממיטתי ופרשתין על הרצפה והיו משכב לשנינו. גשמי המלקוש אחרו לבוא ועמדנו בזריעת החומצה, ועל כורחי עבדתי עם שתי פרדותי כל ימות חול־המועד עד שעה שתיים אחר־הצהריים. ובשעות הללו לא יכולתי להתעסק בהכנסת אורחים. אבל לאחר־הצהריים היינו לוקחים סוסים בכפר סג’רה הערבי ורוכבים לטבריה ולמושבות גליל התחתון.

והנה ביום הראשון כשירדנו לחמי טבריה ואחר טבילה נכנסנו לעיר ליהנות מדגי כנרת, אמר לי לביא ידידי ובן־עירי: “צריך אני ללכת לדואר האוסטרי”; ובדרכנו לדואר קנה מעטפה גדולה. והנה אני רואה שהוא מוציא מכיסו גליל של רשימות שלי שהיו גנוזות במזוודתי, והוא שם אותן לתוך המעטפה, ונתן בידי פתק ובו כתובה כתובת העתון “העולם” שיצא לאור בקלן ועורכו נחום סוקולוב. וכשנכנסנו לדואר ביקש ממני שאכתוב את הכתובת על המעטפה.

הווי אומר, כשיצאתי לעבודה, פתח לביא את המזוודה שלי (ולא היה בפתיחה זו שום עבירה, לא היו סודות בינינו) ונתקל ברשימותי וקרא אותן והחליט, שצריך לפרסמן ולשלחן ל“העולם”. את המכתב למערכת המחובר לרשימות כתב לביא עצמו, אבל את הכתובת באותיות לטיניות הטיל עלי. לא היתה, ברירה. ניסיתי לדחות את העניין, לכל הפחות, ולא הצלחתי. והרשימות (“צרור מכתבים של פועל צעיר מטורף בדעת”) נשלחו מטבריה בדואר האוסטרי לקלן שבגרמניה. ועם שקיעה שבנו לסג’רה ולבי מהסס מאוד מאוד.

לאחר החג חזר לביא (לבקוביץ) ליהודה ואני שקעתי בעבודות השדה. וכשהתחילו ימי קציר שעורים וחטים כִּבדני המנהל קראוזה¹¹ במאלמת, וכבוד גדול היתה מלאכה זו ולבי גאה והסחתי דעתי מן הרשימות שנשלחו מדואר אוסטרי. אלא באחד הימים, לאחר שעליתי מן הגורן אל חדרנו הגדול ורחצתי פני ויצאתי מן החדר, והנה בשער ישובים על האבנים המורה כרמי¹² (וינשטיין) ויבניאלי¹³, וביד המורה עתון “העולם”, והוא כאילו מושיטו לי ועיניו שוחקות: “יש כאן סופר צעיר מן הארץ, אולי אתה מכירו? הוא חותם ‘פועל צעיר’.”

פני הסמיקו וידי שלקחה את גליון “העולם” רעדה, וכשהסתכלתי בכתוב נטשטשו האותיות, כי אור עיני ניטל ממני ונתתי את הגליון ליבניאלי. הוא קרא בחפזון והכעס הרתיח את פניו:

– “כך, יושבים תחת גג אחד, כך נוהגים עם חבר?”

– “את הכתובת של ‘העולם’ באותיות לטיניות כתבתי אני לחברך לביא,” פתח המורה כרמי.

ראיתי שאין מנוס וסיפרתי את המעשה שהיה. ואף־על־פי־כן יבניאלי לא נתפייס לי שבוע תמים.

כ"ד ביוני, 1970

שוב באו עלי יסורי־לב ושכבתי ואף הזעיקו כמה פעמים רופאים בלילות בשביל זריקה של פנטופון. עכשיו הונח ושבתי לחדר־האוכל לארוחת־צהריים וערב והתחלתי שלשום לטייל במקצת עד שער בית־ההורים.

כ"ח ביוני, 1970

לפני עשרה ימים מטלפנים לי ממשרד הנשיא, שהוא מבקש ממני להשתתף בנשף המיועד לעתון “הפועל הצעיר” עם הפסקתו. השיבותי: “לא זו בלבד שאי־אפשר לי להשמיע דברים בנשף זה, אלא ספק גדול, מחמת בריאותי הלקויה, אם יהא בכוחי לבוא לנשף זה.” אמרתי, בזה אני פטור מעסק זה. והנה שלשום שוב טלפון ממשרד הנשיא. ושוב אותה בחורה מדברת בשם הנשיא: מבקש הוא ממני שאעלה דברי על הנייר ויקראום בשעת הנשף.

איני מן הפמליה של שזר, וכשהוא רוצה ממני דבר יטריח עצמו וידבר הוא ולא על־ידי שליח. לפיכך לא אכתוב ולא אשלח ולא יקראו – לא יהיה כלום. יעשה שזר את הקריירה שלו בלעדי.

ה' ביולי, 1970

איני יודע מה לפני, אלא ראשי האצבעות רוצות לכתוב. קראתי ב“דבר” שידידי הצעירים מן הקיבוצים והקבוצות נתאספו יחדיו והחליטו לטובת “פלשתינא ערבית עצמאית”; מה טיבה של מדינה זו? כנראה לא פירשו, או ש“דבר” העלים את הפרטים מקוראיו. יש עוד החלטה – המדינה היהודית צריכה להיות עברית, לאום אחד. עניין הגבולות לא נזכר בידיעה הזאת. והרי באלו העיקר. אפשר לדרוש תוספת של שטחים ולהוציא מהם את הערבים. בדרך כלל הידיעה ב“דבר” מטושטשת ואינה אומרת שום דבר מפורש. בוודאי יבוא אלי שפירא ואז מפיו אשמע דברים נכונים. חוששני, יאמרו ידי היתה באמצע.

ח' ביולי, 1970

איני עושה כלום. בבוקר קורא עתון אחד, את “דבר”, ואין בו הרבה הראוי לקריאה ואני מסיימה משך עשרים דקות.

איני דן בשאלות היום, אף־על־פי שרבות מחשבות בלבי. פשוט אין עם מי לדבר. הכל חולים במחלת הגדלות. ויוסף ספיר¹⁴? סוף סוף חזרו הערבים לפרדסים, הם שטפו את המושבים ואת הקיבוצים, ואת בתינו ובונקרינו הם בונים ודרכינו הם סוללים. ואנחנו עם סגולה עוסקים אנו בחיקוי מעשי האירופאים. ועוסקים אנו באלקטרונים בלבד.

בדגניה א', אמר לי [יהושע] מנוח¹⁵, ניקוי הביבים ובתי־הכסאות ושאר מלאכות בזויות נעשה בידי קבוצה של דרוזים. ובכן כלו כל הקִצים.

אילו בן־גוריון איש שיחה שאפשר לסמוך עליו הייתי כותב לו שרצוני להזדמן עמו בשביל לדון בענייני השעה. אבל הוא עסוק עם עצמו בלבד ואין עם מי לדבר.

וכך יפה השתיקה שגזרתי על עצמי.

י"ג ביולי, 1970

כתבתי מכתב לדוִד ב.ג. לא העליתי שום עניין מדיני, פשוט אמרתי לו – אם יבוא לירושלים שימצא שעה קלה לבוא לביתי. נראה מה תהא תשובתו. אם יבוא אראה כיצד מהלך־רוחו ולפיו אכוון דברי עמו.

י"ח ביולי, 1970

עוד לא קיבלתי תשובה למכתבי מדוִד. והשעה חמורה מאוד. איני יודע מה תכליתה של פגישה זו ואף־על־פי־כן אני עושה מה שמוטל עלי. אולי ירחם.

כ"א ביולי, 1970

עכשיו קראתי את הדברים שהעליתי על הנייר בט“ז בספטמבר 1967, שיאמנו דברי כל־כך לא האמנתי אני בשעת כתיבתם. לצערי עכשיו אנו בתוך ה”מצב" ולא שקרובים אנו לו. עכשיו כמעט ואין תקנה לדברים. כבר מודים בתיקוּ בשדות המלחמה שבין ישראל והערבים.

ה' באוגוסט, 1970

יש לי חפץ עז לכתוב לדיין על פגישתו עם הבוגרים שעתידים להיקרא לצבא בקרוב. השמיע דיין דברים נאים. הוא אחד בארץ, שאינו משמיע מליצות. אבל פתיחתו לדברים שאמר לבוגרים ממש נוגעת עד הלב.

אולי אשלח דברים טובים אחדים.

היום שלחתי מכתב למשה דיין בזה הלשון:

"מר דיין היקר,

"קראתי דבריך אשר השמעתם לפני כיתות־הבוגרים ולבי המה להם; פעם וסער לב סבא אשר נכדו החביב כבר מנוי הוא ומיועד לצבא זה שבשמו דיברת, ובעוד חמישה חדשים ייפקד ויעמוד בשורותיו.

"דברי הפתיחה תכלית השלמות הם. ואף־על־פי שנשגבים ועמוקים הדברים אין בהם אפילו גרגר אחד של מליצה; ואפילו הרם והנישא, מחמת האחריות הכבדה המקיפה אותם, היו לפשוט, קרוב, אמת. כל הנואמים המדברים גבוהה גבוהה, שרי המדינה וראשי המפלגות היו עלי לטורח, מחמת ההבל והריק שבמליצותיהם. נאומך זה נקי מהן. אין זאת כי אם נאמנים רגשיך ושקולות דעותיך ורואה אתה את הממש אשר לפניך. וברוך תהיה!

המוקירך והאוהבך"

ט' בספטמבר, 1970

כל חודש אוגוסט הייתי עסוק בספרות:

א. הגהתי פעמיים מאמר גדול שיבוא ב“מאזנים” בחודש אלול בשם “עשייה ופרשתה”; תשובה לשאלה “על שום מה תרגמתי היידגר?”

ב. התחלתי להקריא לאלחנני פרקי חיבור בשם “ששים שנות ביקורת”, וכבר קרוב לשלושה גליונות בידנו. אני עסוק בזה שלוש פעמים בשבוע, בימים: א‘, ג’, ה'.

ג. קראתי [בטייפריקורדר] שני קטעים בשביל הרדיו. קטע אחד – “כתיבה וקריאה” כבר השמיעו; הקטע השני – “אליעזר שטיינמן” לא בא עד היום ואיני יודע מה העיכוב.

קורא אני את ליכטנברג (כל כתביו בכרך אחד, שיצא עכשיו) והיום מצאתי כתוב כך:

“לעשות ממש ההפך אף הוא משמעו לחקות, כלומר משמעו לחקות את ההפך.”

לא ידעתי שכך אמר ליכטנברג, אבל כך אמרתי אני כלפי רוב־גרייא: לכתוב הפכו של הרומן זה לחקותו.

וזה לשונו של ליכטנברג:

“Grade das Gegenteil tun heisst auch nachahmen, es heisst nämlich das Gegenteil nachahmen."

י"ג בספטמבר, 1970

לאחר־הצהריים נרדמתי וראיתי את אבא ז"ל בחלומי. עמדנו על־יד ערימה של ניירות ובתוכה מאמר ארוך משלי ושנינו סידרנו את העמודים לפי סדר מספרם. היתה הנאה בפניו, כאילו היותי סופר ומפרסם דברים שבכתב שפרה עליו ולא היה בפרצופו אפילו גרגר אחד של תרעומת עלי. וכשנתעוררתי עדיין שמחת הפגישה הזאת בכל עצמותי, ואני עליז וחיי נעמו עלי עד מאוד. ראיתיו, את אבא, כפי שהיה בסוף ימיו: גבה קומה ומצח, ושיער ראשו מדובלל וזקנו נאה וחצוי קצת מסנטרו ולמטה, ושתי עיניו חומות וגדולות ולסתותיו בולטות קצת וכולו אומר נוי וכבוד וכובד־ראש ותבונה רבה ויושר גדול. חבל מאוד שאין עמי צילום, ורק בחלומי אראה תמונתו. הרגשה זו שלפני שעה קלה הייתי בחברתו ושמעתי קולו המדבר אלי באהבה ובנחת – הרגשה זו מקיפה כל הוויתי – נס גדול היה כאן! ולא בכל יום מתרחש נס כזה.

מוצאי־שבת, ג' בתשרי

עם מותו של נאצר: אני מיעץ לאותה ראש הממשלה שהיא זכר לפי הדקדוק ונקבה מצד מינה שתקרא במשלי [כ“ד, י”ז] את הפסוק הזה: “בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך. פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו.” כלומר אפילו מצד הפרגמטי לא כדאי לשמוח.

ועוד דבר. בתולדות הימים ובקורותיהם ראינו, כי נאצר המת מסוכן פי כמה וכמה מן החי. והלוואי ואתבדה.

אבל העומדים בראש המדינה בני־אדם מצומצמים וצרי־מוח ואי־אפשר לשוחח עמהם; הם פשוט לא מבינים מה שמדברים אתם.

אבל בפנקס אני קיבלתי על עצמי לא לדון בדיני מדינה ואסיים. ואפילו אני מתחרט על השורות שנכתבו.

י"ח באוקטובר, 1970

אמש בא אלי בעלה של הכתבת מרשנד (המליץ עליה אלקושי) ונתתי לו את “דפי פנקס” שלי להעתקה במכונה. א.ד. שפיר בא במקום ברתיני בעריכת “מאזנים” וכתב לי ואף היה אצלי וביקש שאסייע עמו, והכינותי בשבילו 28 אלפים סימני־דפוס. רצונו של שפיר להשביח את “מאזנים”, לשנותם וליתן להם פרצוף חדש, וחובתי לסייע עמו. איני יודע, אם שפיר מזוין בכוחות הללו, הבונים ירחון טוב. חוששני שאישיותו שבורה מתוכה ואין הבניין וההתמדה ממידותיו. אמרתי לו: אל תשלח שבעים מכתבים אל שבעים סופרים ותבקש מהם שישלחו לך “איזה דבר” ואחר כך תנסה לצרף חוברת מן הדברים אשר קיבלת מן הסופרים. דרך זו, שכל העורכים לאחרי פיכמן ז"ל היו מהלכים בה, אינה דרך. אלא שב בחדרך וצרף לך חוליותיה של החוברת שיתחברו לעמוד שידרה אחד, ולכל סעיף שבתכנית זו בקש את הסופר הנכון שבכוחו לכתוב אותו סעיף.

דרך אחרת אין.

אלא שאין בי הוודאי, כי שפיר הוא העורך שינהג כך. ודאי לי שכמה וכמה שמות של סופרים, שהיו מעמודי התווך ב“מאזנים” לא ייזכרו ולא ייפקדו שם. לא ודאי לי, אם הללו שיבואו במקומם יהיו טובים מהם.

דומני, שטעמו של שפיר לא אתי שפיר.

גדול רצוני שתצליח דרכו, אלא שמהסס אני. ימים יגידו. והלוואי ואתבדה. חביב עלי שם זה “מאזנים” והלוואי ואראה בנחמתו.

כ"ט בנובמבר, 1970

בא אלי השופט ד“ר יעקב בזק¹⁶ ודיבר עמי על חפצם של השופטים להשביח את העברית שבפסקי הדין שלהם. וסייעתי עמו ומשכתי אחרי את אהרון מירסקי¹⁷, משה מייזלש, קלעי וד”ר בן־שמאי¹⁸. ומירסקי הבטיח לי שידבר אף עם ד"ר זיידל.

והנה ביום ה' הבא, בג' בדצמבר ש.ז. בשעה 6 בערב יהא ערב עיון לשופטים – בענייני לשון וניסוח. יהא ערב עיון ראשון, ותוכנו של ערב זה: (1) דברי פתיחה שלי, ואני אתחיל בתרגיל עריכה לשונית של פסק־דין. (2) מירסקי ימשיך בתרגיל זה, כי אני אסתפק בעריכתן של 11 שורות בלבד כתוספת לדברי הפתיחה. (3) כיבוד קל.

וכבר קבעו את ערב עיון שני ב־17.12.70, ומשה מייזלש יעשה את תרגיל העריכה של פסק־הדין.

מאוד שמחתי שנתגלגלה לי מצווה זו, וכבר שיחתי והתרגיל מוכנים.

חל איזה שינוי בדעת הקהל כלפי הלשון העברית. אם נעלה על זכרוננו את “העברית שלנו” של הפרופ' חיים רוזן¹⁹ בהוצאת “עם עובד” שבעריכתו של שלמה גרודזנסקי²⁰, שהכריז: “רק מי שאינו למדן בעברית רשאי לכתוב עברית.” וחיים רוזן זה שהוא עם־הארץ גמור פוסל את ה“ברבריות” ואת ה“מדבריות” שבהן שקועה העברית שבימינו (למשל, “מעשה שברצון”, הוא “ברברי שמו” וצ"ל רצוני) – מי שיעלה על זכרונו הוללות זו, ואחר כך יקרא את ההזמנה של “הנהלת בתי־משפט” ל“ערבי עיון לשופטים בענייני לשון וניסוח” – יראה את המרחק שעברנו משך עשר שנים אחרונות אלה.

ותהא ברוכה השעה הזאת – התחלה כאן וסופה מי ישורנו.

אני הולך לפתוח ערב עיון ראשון בלב שמח ובפי ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

מוצ“ש, י”ב בדצמבר, 1970

ערב העיון בניסוח פסקי־דין לקח הרבה מזמני. הפגישה הראשונה עלתה יפה מאוד. שעתיים (6–8 בערב) הרבצנו, מירסקי ואני, תורת הלשון והראינו את הדרכים למעשה, כיצד מתקנים את הניסוח. אני אמרתי דברי פתיחה כוללים ואחרי כן השחלתי את החוט למחט ותיקנתי שני משפטים ראשונים של פסק־דין ממש. אחרי בא מירסקי והוסיף לתקן את המשפטים באותו פסק־דין. והיו שאלות ותשובות. והיה קשב רב. והיו ויכוחים. והרי דברי השופט ד"ר יעקב בזק, שהוא הסדרן והעסקן שמנהל ערבי עיון הללו: "מר צמח הנכבד, בשם השופטים שנטלו חלק בפגישתנו ביום חמישי שעבר ובשם הנהלת בתי-המשפט ברצוני להודות לך על הרצאתך המעניינת והמאלפת ועל העצה והעידוד שהושטת לנו בהכנת תכנית זו.

"כל השופטים הביעו קורת רוח מרובה מן הפגישה ומצורת הגשת הדברים ועל כך מודים אנחנו לך…

בברכה ובהוקרה רבה,

ד"ר יעקב בזק

"נ.ב.

“שמא אוכל לקבל נוסח הרצאתך כדי להדפיסה ולהמציאה לשופטים.”

ובכן, הכנת הדברים והשמעתם ברבים ואחר כך הכנתם לדפוס לקחו הרבה מזמני ומענייני. וברוך הנותן ליעף כוח, שנתן בריאות הגוף בימי סתיו הללו, שכרגיל אני שוכב על משכבי והיסורים תוכפים עלי. אולי משום שאני שליח מצווה איני ניזוק.

ועוד מצווה, מצווה גדולה מאוד נתגלגלה לידי. חנקה ישבה בשדרה של בית־ההורים. והנה היא רואה על־ידה אשה צעירה כבת שלושים, ועיניה זולגות דמעות. ולא הבליגה חנקה ושאלה את שכנתה בספסל – בכייה זו על שום מה? ולפי תשובתה הכירה שלפניה עולה חדשה. וכשראתה חנקה שהיא מתקשה בדיבור העברי שאלה אותה: לשונה מהו? והשיבה: רוסית. ומיד נפתחו הלבבות והעולה מרוסיה, רחל שמה, סיפרה לה כל תולדות חייה.

ילידת קייב היא. חניכת רוסיה הבולשבית. ומיהדות כמעט שלא ידעה מאומה, חוץ מידיעה, שהיא אינה גויה אוקראינית אלא יהודייה וכך רשום בתעודתה. אלא שתואר זה, שהגויים בינם לבין עצמם קוראים בשם “ז’ידובקה”, הנמיך ערכה בחברה והיה אבן־נגף כבדה בדרכי חייה. היא הראתה תעודת בגרות: בכל הלימודים קיבלה “חמישיות” חוץ מלשון הרוסית שקיבלה – “3”. אבל ציון זה סגר לפניה את שערי האוניברסיטה! ובכוונה ניתן בשביל שיסגור. אילו אף ציון זה “5”, על כורחה היא מקבלת אות הצטיינות של זהב ועל כורחם כל מוסדות החינוך הגבוהים פתוחים לפניה. ובכן “ז’ידובקה” היא, כלומר לא “אזרח” גמור היא, יש בה איזה פסול אשר ילווה אותה כל ימי חייה.

והרגשה זו העלתה מרד בלבה.

והנה אמרה: שמא, אם תינשא לצעיר “גוי”, יחפה הבעל על הפסול שבה ותיפטר מן העלבונות המדכאים רוחה.

היא התוודעה לצעיר רומני לא־יהודי, שלמד בפוליטכניקום של קייב. וסופה שנישאה לו. וכשגמר בן־זוגה את הטכניקום וקיבל תואר מהנדס יצא הזוג הצעיר לרומניה וילדתם הקטנה על זרועותיהם. לפי החוק, שמרה רחל את הנתינות הרוסית אף לאחר הנשואין לנתין רומני, ואף הילדה נרשמה בתעודה של האֵם.

אלא שברומניה נשתנו חייה. רחל גמרה בקייב קורס גבוה להנהלת ספרים. עד מהרה למדה רומנית והתחילה לעבוד במקצועה כ“מנהל ספרים בכיר”, בעלה עבד כמהנדס ומצבם היה איתן. אלא שהמארה באה אל ביתה פנימה. רחל היתה יוצאת ונכנסת, ואף בעלה עמה, בבתיהן של משפחות יהודיות. והתחילה מחלוקת בינה לבעלה, שסרב להתערב בין היהודים. ושוב צל ה“ז’ידובקה” התחיל מלווה בתוך ביתה, יומם ולילה. והמריבה לא פסקה, עד שהגיעה לגירושין.

ואז עלה בלב רחל לעקור ולבוא למקום ש“היהדות” אינה אות חרפה ומכשול אלא כבוד והצלחה – לעלות!

אבל ברי היה לה, שאם תפנה במישרים אל השגריר הרוסי ותבקש רשיון יציאה לישראל ישיב פניה ריקם ואף יגער בה. אבל כאשר חיי “ז’ידובקה” קשו עליה מאוד, החליטה לבקש תעודה לתיירים, וזו קיבלה בלא עיכוב. אלא ילדתה (שהגיעה כבר לשנת שתים־עשרה) היה אי־אפשר לה לקחת עמה. והיא באה לידי הסכם עם מי שהיה בן־זוגה, שלאחר ש“תסתדר” בישראל, הוא מוכן לשלוח את הילדה אחריה, ועד הזמן ההוא תהיה הילדה עמו (בינתיים לקח מי־שהיה־בעלה אשה אחרת לו).

וכך אירע. לפני חמישה חודשים באה כתיירת מרומניה לישראל. וכאן מתחילה פרשת הנדודים והבדידות.

משרדי העלייה והקליטה מתחילים לדאוג דאגותיה. אחרי כמה שבועות של מלמולים מבית לבית של מכרים, יהודים רומנים, נכנסה לאולפן “עציון” בירושלים.

צרכיה מה הם? דירה קטנה: מסדרון וחדר קטן, בשביל שתהא בידה להביא את ילדתה אל ביתה. עבודה במקצועה, או כל עבודה אחרת שתפרנס אותה.

תחילה היו קשיים: אף־על־פי שתעודתה תעודת נתינות בולשבית ואף ילדתה כך, הרי באה מרומניה וצריך לרשמה כרומנית. ויש הפרש בזכויות עולה מרוסיה לעולה מרומניה. והיא מין “פלגס”, חצייה רוסית וחצייה רומנית.

וה“גולם” של “עלייה וקליטה” רשם אותה רומנית!

ועוד דבר: “עולה יחידה היא או עולה עם ילדה”; יחידה – אין לה זכות לקבל דירה אלא כשהיא בת 35. לא־יחידה – זכותה לדירה אף כשהיא פחות משלושים וחמש! אחרי שקלא וטריא עמוקה – רשמוה שהיא יחידה! וכשתביא את הילדה אז תקבל זכות דירה. והנה בנובמבר 1970 מלאו לרחל 34 שנה והיא נכנסה לשנת 35! וממילא יש לה זכות לדירה. אבל כסבור – 35 משמע שלושים וחמש מלאות עד שעה אחרונה.

רחל זו יש בה קצת הומור – והיא אומרת: כל־כך נתחבבתי על פקידות הקליטה, שהם רוצים להגיש, כשיימלאו לי 35 שנים תמימות, דורון ליום הולדתי!

וכך נסתבכו הדברים ודירה אין ועבודה אין, ודירה לא רוצים ליתן, כי היא “יחידה”, כי היא בראשיתה של שנת 35 בחייה ולא בסופה, ובעוד ימים אחדים יגמרו לימודיה באולפן והוא נסגר לכמה חודשים לשם תיקונים. ורחל אובדת עצות והיא כבר נתינת ישראל. ואפילו לשוב לרומניה אי־אפשר. ורחל בודדה ואין מרחם והיא מתמוגגת בדמעותיה, על פני ספסל שבגינת בית־הורים בקעה.

זוגתי הביאה את רחל אל חדרנו בבית־ההורים שאשמע מפיה את אשר עובר עליה. והיא ישבה על־יד שולחן הכתיבה וסיפרה לי ודמעותיה חנקו צווארה. וכשסיימה אמרה: “ומה עלי לעשות?”

בשום פנים לא יכולתי לומר לעצמי, כי דאגת אשה זו אשר לפני אינה דאגתי. חייב אני, כל עברי בארץ הזאת מחייב אותי לעמוד על צדה ולהיות לה למגן ולחסות. והחלטתי – לפעול, לגאול אשה זו מענייה וממצוקתה.

ואמרתי לרחל – שמעי, אל תאמרי נואש; אני מוכן לעזור לך בשעת צרתך. איני יודע, אם תצליח דרכי, אבל יש לי מעט השפעה ומכירים אותי בארץ ואיני שתדלן – הפעם בכל כוחותי אהיה מגן לך. עכשיו מאוחר לעשות. צריך לחכות עד יום א' ועד אז אברר אל מי עלי לפנות בעניינך.

וכך הווה. ביום א' טלפנתי לשר נתן פלד, שהוא עומד בראש משרד הקליטה. מיד חיברו אותי עמו וסיפרתי לו כל פרטי הדברים. הוא הבטיח לי לעסוק מיד בעניין זה והודה לי, שסיפרתי לו על עולה זו, שכן אליו דברים אלה אינם מגיעים.

באותו יום העליתי פרטי שיחתנו על הנייר ושלחתיה: “בהמשך לשיחתנו”, בשביל שיהיו הדברים רשומים בתעודה בתוך התיקים.

כל השבוע חיכיתי בקוצר רוח לאיזו בת קול באולפנה של רחל. אם יעשה פלד דבר, על כורחו שיגיע מלמעלה למטה עד שיתגלגל עד הדרגה התחתונה – מנהלת האולפן.

והנה באה אתמול רחל וסיפרה לי, שמרת ז’ינייה רבינוביץ, מנהלת האולפן, הזמינה אותה למשרדה, וגערה בה, שהיא מרעישה את העולם על מצבה, והרי הכל נעשה לטובתה, ואפילו עד השר הגיע עניינה. אבל היא יושבת ובוכה ומעוררת רחמים וכו' וכו'.

לבת קול זו ציפיתי. אכן הזיז פלד את הגולם והוא מתרתח. ונראה איך יפול דבר.

מכל מקום, שמח אני, שעשיתי משהו לטובתה.

ט"ז בדצמבר, 1970

קיבלתי את חוברת “מאזנים”, ראשונה בעריכתו של א.ד. שפיר, וצ“ל – יש שינוי גדול לטובה, שינוי משני עבריה: במה שאין בה ובמה שיש בה. והעורך גופו נתן כמה רשימות קצרות ומשמיע בהן דברים של טעם. ניכרים במקומות אחדים עקבות עריכתו בדברים של אחרים, עריכה שהיטיבה עם הדברים. יש רצנזנט צעיר יורם ברונובסקי. משכיל הוא שלמד ועדיין הוא מוסיף ולומד, אלא ש”העברי" שלו אינה ממין משובח, והנה העביר שפיר קולמוסו הפעם על רשימותיו ונשתבחו הרבה. ויש שם מדור בשם “חץ־ברור”, ושוב העורך (בשם בדוי) פותחו, ואומר: שהירחון יהיה פתוח וסגור – “פתוח לכל המעולה, המנופה במכוון וממילא, לכל הטבוע בחותם האמת……סגור²¹ מצד אחד, מפני כל משחק ספרותָני שיסודו בחיקוי אופנת־חוץ; מפני ספרות תלושה מעיקרה, אף שואלת תלישות מן החוץ ותסביכים זרים, מתחלה בחלאים ולא מבשרנו ומכוחנו, וחולמת חלומות ולא מנפשנו. סגור מפני אינפלציה זו של שירה וכו' וכו'…” – ואם זאת מגמתו של שפיר בעריכת “מאזנים”, אתמוך בו בשתי ידי.

היום יבוא אלי שפיר ואומר לו שבחו בפניו. אם יוסיף העורך להחמיר עם עצמו, אולי נעמוד בקרוב בפתיחתה של פרשה חדשה בספרותנו.

עדיין אני עוסק בעסקי רחל. עדיין לא קיבלתי מה שביקשתי, עדיין הפקידות אכזרית בטמטומה. ואף־על־פי־כן פסענו פסיעה. רחל התחילה אתמול לעבוד בהנהלת ספרי חשבון (זה מקצועה) באחד ממוסדות ראסקו. בשעה טובה ומוצלחת. אלא שעדיין נעה ונדה היא, הואיל ולא קבעו לה עוד דירתה. לא אשקוט ולא אנוח עד שתבנה לה רחל את קִנה.

אתמול היה אצלי דן מירון. פניו עייפים, חולנים. ואין לו נחת משתי האוניברסיטאות שהוא מכהן בהן. הוא העיד לפני, שחיבורה של (מרת) גולן עלי, חיבור נאה הוא. ועוד אמר לי – לשנת החמישים של רצח ברנר רצונו להוציא קובץ מיוחד ומבקש ממני, שאתן לו משהו. ישבנו בחדרי ופטפטנו שעה ארוכה. עדיין לא עמדתי על טיבו. דומני, שניטלה ממנו ודאותו, בטחונו והוא כאילו אובד עצות…

כ"ד בדצמבר, 1970

עסקי רחל מעסיקים אותי כל הימים. על כל הדלתות אני מתדפק. הכנסתי אף את מאיר יערי שיאמר לנתן פלד (שר הקליטה) שהוא חבר מפ"ם, שחובתו לעשות רצוני. תשובתו של יערי – “רצוני להיות שותף עמך במצווה זו, ועוד היום אבוא בדברים עם פלד.” וכנראה שעמד בדיבורו.

אני עוסק במצווה זו בכל לבי ואני עושה מעשי מתוך התרוממות רוח, כי חש אני שמעשה רב אני עושה עם ערוב ימי. ובתוך המהומה הזו הספקתי לשלוח רשימה קטנה “בשבח הקרתנים” לשפיר, ודומני שתכנס בחוברת “מאזנים” הקרובה.

 

1971    🔗

י"א בינואר, 1971

כל דאגותי נתונות לרחל העולה מרוסיה. לפי שעה לא השגתי כלום ממשרד הקליטה, חוץ מהבטחה מעומעמת שמטפלים ב“בעיית דירה” לרחל, ו“מקווים שבקרוב יגיעו לסיום חיובי.” אבל כשאני מנסה לדרבן את מנגנון הפקידות שבמחוז ירושלים שבידיה ה“טיפול” בקליטתה של רחל, אני נתקל באלם ובדחיות של לך-ושוב, שכל כוונתם לייגע אותי ולהביאני לידי יאוש ולהכריחני לומר לרחל, “עשיתי את הכל בשבילך ואין בכוחי להוסיף ולעסוק בעניינך”. וכאן טעותם. אינני מן המתייגעים. נשימתי ארוכה. עדיין איני מראה להם כעסי, ואני כותב ומדבר בנימוס. אבל כשאראה שאין טעם במשא-ומתן עם משרד הקליטה והשר פלד – עדיין זרועי נטויה. אכניס את גולדה מאיר, את בן-גוריון ובסוף כל הסופות אפרסם דברים אחדים ב“מעריב”. תחילה אזהרה ואם לא תועיל, אתאר את כל העניין, ועל כורחו שתיאור זה ישבור את הלבבות ויכריח את משרד הקליטה להיכנע.

כ"ב בינואר, 1971

כנראה שענייני רחל שרקני קרובים אל סופם הרצוי. שישה שבועות עמלתי וטרחתי. היא עובדת במשרדה ומקבלת 600 ל"י לחודש. בימים אלה יתברר עניין הדירה. בוודאי הפסק-דין לטובתה.

י"ט בפברואר, 1971

למעלה משבועיים שכבתי חולה. תקפו עלי התקפות לב קשות והייתי זקוק לעתים תכופות לזריקות פנטופון. עכשיו הונח לי מעט ואתמול ירדתי מן המיטה ואני מתהלך בחדרי.

פשוט אפסו הכוחות.

א' במרץ, 1971

רצוני לכתוב כאן כמה רעיונות על כתיבתו של Italo Svevo, אלא שעדיין לא הבשילו כל צרכם ואמתין עד בכוריהם. דומני יש ברעיונות מן החידוש. על כל פנים, כמותם לא קראתי בכל המאמרים שנזדמנו לי כתיבתו של סבבו.

כ"ח באפריל, 1971 יום העצמאות

רבים מערכי לבי, אבל מחלתי הוציאתני מן העבודה וכיוון שהתרגלתי, בעל כורחו, אל הבטלה, מתקשה אני בשיבה אל קולמוסי. הבוקר ניסיתי לשבת אל שולחני ולעשות משהו שיש בו ממש ולא נסתייע הדבר. איני סבור שהזקנה באמצע. כבר אירע לי כך בהיותי מלא כוחות. ובכך נתלה אני בפנקסי. כאן במקום זה רשאי אני לכתוב כל העולה על רוחי, וחירות זו היא המחזירתני אל כתיבה ממש.

כ"ד בספטמבר, 1971

ראיתי סיפורו של הזז לערב ראש השנה ב“ידיעות אחרונות”. החילותי לקרוא והפסקתי. כך כתב יכנה"ז²². איזו נפילה! ואולי המקום הרם לא היה שלי, וכאן בירידה זו מקומו. כאן דירת הקבע שלו וכל השאר היו אכסניות.

י' באוקטובר, 1971

אמרו לי שב“דבר” מספר אחד במידותיו של ב.ג. והוא מציין מידת מסירותו והתעמקותו בענייני האומה; ואז אי-אפשר לו לקלוט שום דבר מחוץ לתחום זה, ואפילו הקרובים ביותר אל לבו אינם בהיקף תפישתו. והביא דוגמה לכך סיפור זה: בשעת סידור התעודות בשביל תולדות חייו מצא (הכותב כפי הנראה אחד משמשי ב.ג.) מכתב שלי אליו, ובו אני מדבר “על מצוקתי ומבקש עזרתו בעניין העבודה שלי בתחנת הנסיון ברחובות.” למכתב זה אין תשובת ב.ג. אלי, וב.ג. עצמו אינו זוכר שפעם הגיע אליו מכתב כזה, וזה ציער עכשיו את ב.ג. עד מאוד. אבל אז היו הימים הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה וגזירותיו של “הספר הלבן” וסכנת הגרמנים שיכבשו את הארץ – ובימים כאלה אין לב.ג. יכולת רוחנית וגופנית להתפנות לשאלות החיים הפשוטות, וכולו שקוע הוא בענייני האומה.

לכל הדברים האלה אין שחר. (1) אני נזדמנתי עם ב.ג. במשרדו וסיפרתי לו, שההתנגדות העיקרית לשובי לתחנת הנסיון, כפי שהוסכם ביני לבין ווּלקני וּמגנס (דיברו אז לפתוח קתדרה לחקלאות באוניברסיטה), שאני שולח את הניירות שלי ומעמיד את עצמי כמועמד למנהל כדורי ואעשה שם כחמש שנים, כלומר אבנה את בית-הספר והמשק החקלאי לכל ענפיו. (2) אערוך את תכנית הלימודים ואוציא מחזור ראשון של תלמידים ואחר כך אני חוזר לתחנת הנסיון. עיקר ההתנגדות לקיים ההתחייבות זאת יוצאת מפקיד גבוה במחלקת ההתיישבות, הואיל והוא יודע שאני יודע שהוא גנב; שבשער אחד מכניסים צינורות להשקאה במחסן הסוכנות ביפו ובשער השני מוציאים אותם צינורות ומוכרים אותם בשוק השחור.

אלא לעניין שלפנינו חשוב דבר אחד בלבד: כשסיפרתי לו שאם אין לי עבודה אין לי מאומה וכבר באתי עד כיכר לחם, ראיתי בפירוש מעין זיק של הנאה – “הנה סוף סוף זכיתי שבנו של אבא צמח עומד לפני במצוקת עניו ומבקש ממני רחמי לו”. אני יצאתי ולא הוספתי לדון עמו בענייני.

י"ג בדצמבר, 1971

עם מותו של לוקאץ‘²³ מלאה העתונות בעולם מאמרים עליו, ורבים המספרים בשבחו. כיוון שהוא היה מגלה כל חטאי הבולשביזם הרוסי לשיטתו של מרכס, נדבקה הבורגנות אל לוקאץ’ בעודנו חי בתוכנו. אין הנאה גדולה לעולם הבורגנים אלא בולשביזם זה שסרח, אלא בלוקאץ' חי יפה הזהירות. בכל אופן הריהו כלי מסוכן. יחזיר את הבולשביזם אל מקור מחצבתו אל מרכס ותרבותו, מי יודע בולשביזם מתוקן כזה עד היכן יגיע. לא יגיע לוקאץ' אל מטרתו והבולשביזם יוסף ללכת בדרכי הפשרה והאכזריות שלו, אין ספק שיהא שליט העולם; וארצות-הברית ותרבותם הפרגמטית וכל הבלבול שבחיי היינקים והאנדרלמוסיה שהביאה עמה לעולם הבורגני כולו – ארצות-הברית הללו שהיוו עד עתה מדריכי העולם הבורגני ושליטיו יפיצו את אבדן העצות שלהם, את האווילות היינקית הטובעת ברוב חכמתה לכל העמים באירופה ועד מהרה לא יהא להם אלא מוצא אחד – לבקש מן הבולשביזם הלניני שיאספם תחת כנפיהם ויראה להם את דרך החיים. והנה במאמרים שהם כותבים על לוקאץ‘, למשל השבועון Times Literary Supplement, עולה קול חרדה זה מתוך העיונים העמוקים וההספדים הארוכים על לוקאץ’ המת. אי-אפשר לו לעולם שיפטר מן הסתירה. בתוכו היא.

ט"ו בדצמבר, 1971

היום בצהריים היה אצלי דוד (בן-גוריון) ועשה בביתי כשעה אחת. פניו חיוורים פחוסים וגופו כבד תנועה, וכנראה שהוא חולה מחלת הפודגרה, ובשעת המשא-ומתן עמו ניכרת במחשבתו הליכה בנמיכות רוח, ובכלל הכל מתנהל בו לאט לאט. אי-אפשר היה לנו לדלג על הידידה הרוחנית בארץ ודברו האחרון היה: “אם לא נהיה הגונים לא נהיה כאן”. בזה ודאי הדין עמו.

 

1972    🔗

ל' בינואר, 1972

עדיין לבי מצער אותי. הפעם פחתו הכוחות, אם ההתקפות לא ירפו ממני – קצי קרוב.

הנני מוכן ומזומן.

הרופא שלי יהודי מצ’רנוביץ (ד"ר וסרמן); אדם חביב ורופא ידוע מלאכתו וחריף – זה רופאי האחרון.

אני ממעט לכתוב בפנקסי, כי הכוחות אינם כאשר היו והכתיבה מייגעת אותי, אף-על-פי שהרוחני שבכוחות לא נתמעט, הכוחות עצמם, כוחות הגוף דלו מאוד.

כ"ח ביוני, 1972

שוב הייתי חולה ועדיין איני בריא, אף-על-פי שאני מתהלך ויורד לחדר האוכל צהריים וערב. איני עושה כלום. בקושי אני משיב למכתבים. נזדמנו יחד הלב היגע וכיב התריסריון יעשו יד אחת וקמו עלי לדכאני ביסורים. לפי שעה ידי על העליונה.

ט' ביוני, 1972

ירדה עלי מרה שחורה וניטל טעמם של חיי, דומני בריאות ליבי נשתפרה – שבע מעת לעת עברו בלא התקפה. אבל השעמום מכלה אותי. אימתי יבוא קִצי? ואני עייף ויגע מרוב ימים.

התחילו לטפל בתרגום אנגלי של ‘שנה ראשונה’ שלי, ואף-על-פי-כן אין זה משמחני. נשתתקו יצרי החיים וצִנה של אדישות מקפיאה נפשי.

י"ח ביוני, 1972

שוב לא הייתי בקו הבריאות כל השבוע. עניין זה ממרר את חיי וכלום שכיבה קרויה חיים? מוטב להסתלק מן העולם. מבחוץ ודאי אין נחת. עניין זה של שיבת ציון אינו לפי כוחם של גולדה ודיין. ובעצם חוץ מעגמת נפש אין לי. עייפה נפשי לחיי דאגה אלה.

ומפנים? עמל ומכאובים.

הוא הפודה והמציל אולי ירחם עלי ויפדני ויצילני ויאספני אל חברי שהלכו לעולמם.

בדידות זו ויסורים הללו לשם מה?

ט"ז ביולי, 1972

שוב עסוק הייתי בבריאות הלב ולא היו כוחות לעסוק בפנקסי, עכשיו הרפו ממני ההתקפות, אבל רוחי אינה שלמה והכתיבה קשה עלי.

אני קורא ספרים, יום ולילה, אלא שהקריאה אין בה כוח אחיזה. תופש אתה את הכתוב בשעת קריאתו, אלא שלאחר מעת לעת הכל התנדף ואיננו.

מעטים מאד באי ביתי. מייזלש היקר אינו פוסק בביקוריו. האמת היא שאיני רודף אחרי חברים שיבקרוני. קשה עלי חברתם. וידידי הצעירים שרכשתי לי בקבוצות עסוקים מאוד בחודשי קציר ואסיף הללו, ואף הדיבור שרכשתי לי בקבוצות עסוקות מאוד בחודשי קציר ואסיף הללו, ואף הדיבור המרובה אסור עלי. לעתים קרובות מאוד השיחה פתח להתקפות לב. ועל כורחי אני מקבל על עצמי את המנוחה. אפילו כתיבה זו בפנקסי שליח היא להתקפה. ובעצם איני מתיירא מפניה. אדרבא, תבוא עד תכליתה. קשים ומרים חיי יסורים ואפס מעשה. מעמד של חולה מאוס עלי.

ואף-על-פי-כן ראשי הומה מחשבות, ואילו ניתנה לי הבריאות הייתי כותב דברים חשובים ורבי תועלת. עכשיו אני קרח מכאן וקרח מכאן.

 

1973    🔗

א' באוגוסט 1973

לאחר שכיבה ארוכה, מחלת לב קשה, שעדיין לא פסקה ועדיין היא בכל תוקפה, אזרתי עוז וירדתי לבית-החולים ושקלתי את גופי: 53 ק"ג!

ואף-על-פי-כן חש אני בעמקי נפשי התעוררות קלה. אולי ירחם.

היספיקו כוחותי אלה להחזירני בכולי לפנקס זה? הצמאון לכתיבה אין לשער עוצמתו.