¹

עשור שנות התשעים, אשר חותם את המאה העשרים, מקרב את התקופה הישראלית בספרות העברית להשלמת חמישים שנותיה הראשונות. עשור זה ייזכר בעתיד כעשור שבו פרסמו הרבה סופרים חדשים את ספריהם הראשונים. ההיסטוריוגרפים של הספרות העברית ינסחו בוודאי את הקביעה הזו בעתיד גם באופן הבא: במהלך שנות התשעים התייצבה משמרת ספרותית חדשה בספרות הישראלי – משמרת “הקולות החדשים”. אמנם ספריהם הראשונים של סופרי המשמרת הזו החלו להופיע במחצית השנייה של שנות השמונים, אך רק במחצית הראשונה של שנות התשעים ניתן היה להיווכח בהיקף המלא של המשמרת החדשה ובמאפיינים שייחדו את כותביה.

לפני כחמש שנים ניסיתי בפעם הראשונה למנות את המאפיינים של המשמרת החדשה, בפתח ספרי “העט כשופר פוליטי” (1992), אך אותו סיכום התבסס על כמות מוגבלת של ראיות ספרותיות שהיו אז בנמצא. מאז התרחב במידה ניכרת מספר הכותבים החדשים, ואחדים מהם כבר הספיקו בינתיים להוציא לאור ספר שני ואפילו ספר שלישי מפרי־עטם. לכן ניתן כעת למנות סימני־היכר נוספים של סופרי “הקולות החדשים” ולבסס עליהם בוודאות גדולה יותר את העובדה, שאכן מהמחצית השנייה של שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים התייצבה משמרת ספרותית חדשה בסיפורת הישראלית.

יתר על כן: עוד לפני הפירוט של סימני־ההיכר של המשמרת הזו, חשוב להבהיר את חשיבותה של הקביעה הזו על הצטרפותה של משמרת “הקולות החדשים” לשלוש המשמרות הוותיקות והמבוססות (משמרת “דור בארץ”, משמרת “הגל החדש” ומשמרת “הגל המפוכח”). עובדה זו מלמדת על חוסנה של הספרות העברית בתקופה הישראלית ועל היתרונות שהריבונות הלאומית המחודשת בארץ־ישראל העניקה לתרבות הלאומית: מרכז ספרותי חזק ויציב, תעשיית־ספר משגשגת, עיתונות ספרותית מגוונת, המבטיחה בימות רבות לפרסום יצירותיהם של הסופרים העברים, והחשוב מכל: קהל קוראים בהיקף מספרי ובאיכות שמעולם לא היו לספרות העברית קודם לכן.

גידול במספר הסופרות    🔗

מבין שלושת האפיקים התימאטיים, שבעזרתם ניתן לסמן את השינויים שחלו בתולדות הספרות הישראלית בשנות המדינה: “המצב הישראלי”, “המצב היהודי” ו“המצב האנושי”, בחרה משמרת “הקולות החדשים” להתמקד מחדש כמעט אך ורק בנושאי “המצב האנושי”. בבחירתה דומה משמרת “הקולות החדשים” למשמרת “הגל החדש”, שהתבדלה ממשמרת “דור בארץ” בכך שזנחה את נושאי “המצב הישראלי” לטובת נושאי “המצב האנושי”. עלילות סיפוריהם של סופרי “הקולות החדשים” אמנם מתרחשות על רקע ההווייה הישראלית, אך הן אינן מגבילות את עצמן לסוגיות החיים המיוחדות של המדינה ולשאלות השעה שמטרידות רק את הישראלים כאן ועכשיו, אלא דנות במצבים אנושיים־אוניברסליים: בבדידות, באהבה, במצוקות הפסיכולוגיות, ביחסים הקשים עם הורים ועם בני זוג, במצבה של הנשיות, בחרדה מהמוות ובשאר הנושאים הקיומיים.

במשמרת “הקולות החדשים” בולט הגידול המרשים במספרן של הסופרות, בהשוואה למספרן המועט במשמרות הקודמות. בהשפעתן גברו היסודות הליריים בכתיבה: מספרי־דמות מועדפים על מספרים יודעי־כל, העלילה הפנימית מעובדת ומודגשת יותר מהעלילה החיצונית, והלשון נוטה להיות יותר פיוטית. אבי הסגנונות בסיפורת העברית, הריאליזם, נמצא בלתי מתאים לספר חיי־נפש מסוייטים ואי־רציונליים, כמו אלה שמספרי המשמרת הזו מעדיפים לעסוק בהם. יחד עם הפנייה הזו לסגנון הריאליסטי־לירי היתה עדנה אצל סופרי המשמרת לנושאים שבעבר, בתחילת המאה, היו נושאים מרכזיים בסיפורת העברית, כגון: יחסים במשפחה שהצינעה יפה להם (יהודית קציר), התפרצותם העזה והפתאומית של יצרים שנכבלו בשלשלאות של נורמות חברתיות (חנה בת־שחר ומירה מגן), החיטוט והנבירה של היחיד במרתפי נפשו (צרויה שלו ושמעון צימר) והארה נטורליסטית של פניה האדישות־אכזריות של הממשות (אורלי קסטל־בלום וצפורה דולן).

בצד החידושים של נושאים אלה מהמורשת של הסיפורת העברית ניכרת אצל סופרי “הקולות החדשים” גם המגמה לחדש ז’אנרים מורפולוגיים אחדים ששלטו בה במחצית הראשונה של המאה הזו, כגון: הסיפור הקצרצר (סנאית גיסיס, אתגר קרת ועידן רבי), הסיפור הקצר (אורלי קסטל־בלום, צפורה דולן, גדי טאוב, מירה מגן, בלהה קלישר־הזז ואחרים) והסיפור הקצר־ארוך (דן בניה־סרי, סביון ליברכט, דורית אבוש, רונית מטלון ואחרים). גם חלק מהרומאנים של סופרי המשמרת אינם אלא סיפורים באחת התבניות הקצרות הללו, שבמניפולציה של עריכה הוצגו כפרקי רומאן (כגון: “היכן אני נמצאת” של אורלי קסטל־בלום, “עקוד” של אלברט סויסה ו“אמא יש רק אחרת” של דבורה רפלר־זילברשטיין).

מאזן החידושים והמגרעות    🔗

בגלל מיעוט החידוש בתחום התימאטי מתאמצים כותבי המשמרת לחדש בדרכי הכתיבה. שתי תופעות בולטות במיוחד בכתיבתם של סופרי “הקולות החדשים”. הראשונה: ההשקעה האדירה של מאמציהם להאיץ את קצב הפרוזה ולהרשים בדינמיות של הטקסט. המשפטים מתפתלים ומתארכים, והם לופתים את הקורא ומונעים ממנו את היכולת לנשום. כך נשחק והולך בכתיבתם, בגלל שימוש בלתי־מבוקר ולרוב גם בלתי־הכרחי, אמצעי, שהיה אימננטי לגיבורים ולעלילות ברומאנים של יעקב שבתאי ושל דוד גרוסמן. מסקנה דומה ניתן לומר על שילוב מוגזם ולרוב בלתי־הכרחי של יסודות פנטסטיים בעלילות סיפוריהם. מאמצים מאולצים כאלה לשלב בעלילה נתחי־סיפור, שחוקי הממשות המוכרת לנו אינם חלים עליהם, השחיתו רבים מסיפוריהם של סופרי “הקולות החדשים”, שביקשו להצטייר כחדשנים וכבעלי דמיון עשיר. סיפורים אלה יכלו להינצל, אילו שמרו כותביהם על נאמנות לעלילותיהם, שביסודן הן עלילות קונקרטיות־ריאליסטיות.

לשאפתנות הזו להדהים בתכנים פנטסטיים ובזרימה דינאמית של קצב הסיפור כדאי להוסיף אמצעי בולט נוסף, שסופרי “הקולות החדשים” מגזימים מאוד בשימוש בו: הלשון הפיגוראטיבית. הנטייה הזו לדחוס דימויים ומטאפורות, להנפיש ולהאניש כל מצב וכל אירוע בעלילה, שוחקת אמצעי חשוב בכתיבה, בתנאי שהוא מנוצל במידה הנכונה ובהקשר הנכון. ההפרזה בשימוש בלשון הפיגוראטיבית עלולה להפוך סיפור ליריעה ליטראלית, שחושפת את כותבה כמי שאינו רואה בעיני רוחו לא מציאות של ממש, לא דמות מוחשית ולא מצבי־חיים אמיתיים.

אי־אפשר להתעלם מההשפעה של אמנויות אחרות על סיפוריהם של חלק מסופרי “הקולות החדשים”. בעיקר ניכרת ההשפעה של אמנות הקולנוע על כתיבתם של יובל שמעוני (ב“מעוף היונה”) ושל יהודית קציר (הן בקובץ הסיפורים “סוגרים את הים” והן ברומאן הראשון שלה “למאטיס יש את השמש בבטן”). טבעית לאתגר קרת היא גם ההשפעה של תרבות הקומיקס על סיפוריו הקצרצרים (בשני הקבצים שפירסם עד כה: “צינורות” ו“געגועי לקיסינג’ר”), שברבים מהם הוא מטשטש בפתאומיות את ההבדלים בין הממשי לדמיוני. אם שופטים את המאפיין הזה על־פי הדוגמאות המוצלחות האלה, אין הצדקה לגנות באופן עקרוני את ההשפעות מסוג זה על כתיבתם של חלק מסופרי “הקולות החדשים”.

המאפיין הבא של המשמרת יתכן שהוא תוצאה של טשטוש גובר והולך של ההבדלים בין הספרות לתקשורת. בדומה לחיבה המיוחדת שמגלים הטלוויזיה והעיתון לסיפורים מן החיים, ניכרת השתלטותה של הכתיבה התיעודית על הבדיונית בספריהם הראשונים של סופרי “הקולות החדשים”. כך בולט מספרם של הכותבים במשמרת זו, שבדרגות שונות של הצלחה מעתיקים ליצירה בלבוש כעין־ספרותי פרק ביוגרפי מחייהם: בני ציפר ב“מארש תורכי”, כרמלה כהן־שלומי ב“כמו קעקוע”, נעמי גיל ב“לב של אבן”, גיל חובב ב“קיטש”, סמדר הרצפלד ב“אינתא עומרי” ורבים אחרים.

ללא הומור וחזון    🔗

פירוט כזה של מאפייני משמרת ספרותית חדשה, המבליט בצד חידושיה גם את הפגמים שעליה להתגבר עליהם, איננו יכול לפסוח על הכללה מרכזית נוספת שמייחדת את המשמרת הזו. עינם של סופרי המשמרת איננה מבחינה בצדדיה היותר אנושיים של הממשות. מיעוט ההומור בכתיבתם, לא זה העוקץ־פוצע ולא זה המבקר־לועג, אלא זה המחייך בסלחנות לגילויים המגוחכים בטבע האדם ולעירוב שקיים בחיים בין הנשגב והמגוחך – העדר הומור כזה מלמד על איזו קשיחות בתגובה וביחס, על זעף תמידי, על התרעמות בלתי־בדוקה על הקיים ועל התחשבנות בלתי־מוצדקת עם המצוי. גם בכך אין רע, אלא אם כן זעפו של מי שבא חשבון עם הכל אינו מותיר שום פתח של תקווה ואינו מנתב אל שום מוצא.

במלים אחרות: אצל סופרי “הקולות החדשים” בולט עוד יותר מאשר אצל סופרי המשמרות הקודמות העדרו של החזון. במסה שבה פתחתי את ספרי “העט כשופר פוליטי” הבעתי את חולשתה הבסיסית הזו של הספרות הישראלית, שבמהלך שנותיה של המדינה נשחקה בה האמונה בחזון, בכל חזון: גם זה הלאומי־ציוני וגם זה האנושי־קיומי. זעפה חסר־התכלית של המשמרת הרביעית הוא יותר חסר־אונים מזה שמתבלט בכתיבתם של סופרי שלוש המשמרות הקודמות, ועל־ידי כך הוא מדגיש עוד יותר את המשבר האידיאי החמור שבו נמצאת ספרותנו בעת הזאת.