“תפוחים מן המדבר” הוא קובץ ראשון של סיפורים קצרים מפרי עטה של מספרת חדשה. אף שניתן למצוא בו אחד מסימניו של קובץ ביכורים, הבדלים ניכרים באיכותם של הסיפורים, מלמדים הסיפורים הטובים יותר מבין אחד־עשר הסיפורים שנכללו בקובץ שסביון ליברכט היא מספרת מוכשרת, בעלת קול אישי וקווי־ייחוד, שכדאי גם כדאי יהיה לעקוב אחרי המשך כתיבתה.
הקובץ חושף מספר תכונות של כתיבתה. סביון ליברכט נוטה לרקום עלילות קאמריות. מספר הדמויות שמשתתפות בעלילה מוגבל לרוב לשניים כדי לספר על היחסים ביניהם. הסיפורים ממקדים את תשומת הלב למה שקורה בין גבר לאשה, בין אם לבנה, בין יהודי לערבי, בין משורר מפורסם למשוררת אלמונית וכדומה. כאשר נוספות דמויות לעלילה, תוקפד ההפרדה של הנפשות החדשות למיפגשי טנדו אינטימיים בסצינות נפרדות.
לתכונה הראשונה מתקשרת התכונה השנייה של סיפורי הקובץ: הנטייה להעתיק בעלילה את הקונפליקט בין הדמויות מן החוץ פנימה. האירועים החיצוניים, שמתרחשים בעולם הגלוי, נוטים להיות שיגרתיים ונטולי חשיבות. אותם סיפורים שנשענים על העימותים, שנוצרים בין הגיבורים בעולם המעשה ומעל פני השטח, אינם מצליחים להמריא כאותם סיפורים שחושפים את הדרמה של העימות בעולמן הנפשי של הדמויות, בעולמן המופנם.
ואמנם סיפוריה הטובים יותר של סביון ליברכט הם הסיפורים שגיבוריהם עורכים מסע פנימה, לפגוש את עצמם או לגבש את הכרתם העצמית. הם מסוגלים להגיע לכך רק אם הם קשובים לעצמם באופן השלם ביותר. אף שסיפוריה של סביון ליברכט אינם סיפורי־וידוי מובהקים, ניתן להגדירם כסיפורים, שבהם בני־אדם מדברים אל נפשם, משום שהעניין הנדון הוא בנפשם: כבודם העצמי, הערכתם העצמית ואושרם.
סיפורים שאינם נשענים על העלילה החיצונית מוכרחים להצטיין ברגישותם, ולכן תועדף בהם לכהונת גיבור־העלילה דמות בעלת נפש רגישה. סביון ליברכט מעדיפה בבירור דמויות נשיות על דמויות גבריות בתפקידי הדמויות המרכזיות בעלילות סיפוריה. הגיבורים הגבריים מגולפים בסיפוריה בפחות הצלחה, בקווי־מיתאר מחושבים וצפויים. בכך ניתן להסביר את ההבדל הגדול בין סיפור כמו “על קו המעגל”, המסופר בגוף ראשון על־ידי הדמות הנשית, לסיפור כמו “מילואים” המסופר בגוף ראשון על־ידי דמות גברית.
לא כל הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, כי עצם הפיכתה של דמות גם למספרת איננה מבטיחה כשלעצמה עוצמה של הזדהות איתה, כפי שמוכיח הסיפור הארוך יותר בקובץ – “לשאת את היופי הגדול”. לפעמים משיג סיפור אמפתיה מצד הקורא כלפי הדמות המרכזית בעלילה בעזרת היצמדות של מספר כל־יודע לנקודת־התצפית של דמות כזו, כפי שמוכח מהסיפור הקצר כל־כך “אשת איש”.
כתיבה מסוגננת 🔗
קובץ הסיפורים הראשון של סביון ליברכט מגלה נטייה לכתיבה קפדנית ומסוגננת. כתיבה כזו מתאמצת לדייק בפרטים הממחישים את עולמן של הדמויות.
הסיפורים מסתפקים בפרטים ספורים, שנבחרו בזכות יכולתם לייצג ביעילות את הדמויות. התיאור הבא, מתוך הסיפור “יונים”, ידגים בחירה מעין זו: “בליל סתיו אחד ראתה חיה ממחבואה ליד עץ נדיב־ענפים את כלתה – – – הנערה ישבה ליד שולחן־עץ חשוף, אגס הנורה שמעליה מפיל אור רזה על עורפה ועל ראשה הנוטה אל המחברת. רוכנת על עבודתה נראתה כתלמידה שקדנית, צווארון שמלתה המשוך מעם עורפה הכפוף, מסגיר את השמלה הרחבה מכפי מידתה. אז ראתה את השיער הגזוז מתחת לשביס, כשיער כבשה”.
דיוק כזה בפרטים, שהוא חסכוני ומשרת היטב את התכלית, חושף בקלות את המעידות בסיפורים אחרים, שבהם התיאור הוא כוללני ומוגזם. כזה הוא התיאור של לבוש האם בסיפור “לשאת את היופי הגדול”: “שונים היו מבגדי נשות המקום, כבגדים המשמשים שחקנים על הבמה: מקושטים ומפוארים, מעוטרים בשרוכי פרווה אשר בקצותיהם ראשי חיות וזנבותיהם, ולכל החולצות כפתורים משונים וצאוורונים נפיליים או זעירים. גם את הסינר שלבשה במטבח קישטה בגדילי חוטים וברקמות צפופות”.
התייחסותה הרצינית של סביון ליברכט לכתיבה ניכרת במאמציה לגבש לעצמה סגנון משלה. אין זו משימה קלה, וניתן להבחין בבעלי הסגנון המובהקים שמהם היא מבקשת ללמוד: עגנון מזה ועמליה כהנא־כרמון מזה. השפעתו של עגנון ניכרת בעיקר בסיפור הארוך שבקובץ, “לשאת את היופי הגדול”: “עד שחזר אבי מגרמניה שבועיים לאחר מכן, נלהב ממה שראו עיניו בארץ הגרמנים, לא הלכתי לביתו של ארז, ועפרה נשכחה ממני כאילו לא ראיתיה מעולם. בבקרים הייתי עובד כמטורף, מסיים עבודתי תמיד לפני המתוכנן, ובא אל אמי כאיש השב אל אהובתו. יחד היינו סועדים ארוחה שידעתי כי טרחה עליה שלא כדרכה, ואחר היינו פורשים לנוח, ועד שתרד החשיכה מעיינים בשירים ומשוחחים” (וכדאי להמשיך בקריאת כל הדוגמא בעמ' 146).
מהתאמצות זו לכתוב בקצב הסיפורי ובלשונו של עגנון כדאי לה לפרוש מהר ככל האפשר. מנוסים ממנה ניסו ונכשלו בכך, מה גם בדור שהן אצל הכותבים ועוד יותר מכל אצל הקוראים התמעטה הבקיאות במקורות, שמהם שאב עגנון ניבים ותבניות ניסוח כחפצו בטבעיות גמורה.
השפעה מבורכת יותר ניכרת על כתיבתה של סביון ליברכט מסגנונה של עמליה כהנא־כרמון. מעידים על כך הסיפורים הטובים יותר בקובץ: “על קו המעגל”, “אשת איש”, חדר על הגג" ו“מעבר לשדה הסרפדים”. מרכיבים אחדים של השפעה זו כבר מניתי קודם: העלילה הקאמרית, העדפת העלילה הפנימית על החיצונית, הכתיבה המסגננת והדיוק בפרטים הקונקרטיים. על אלה ראוי להוסיף סימני השפעה נוספים.
השפעה סגנונית 🔗
כמו כהנא־כרמון גם סביון ליברכט מסתייעת הרבה בתחבולה של פיזור חומרי האכספוזיציה לאורך עלילת הסיפור, כדי לקיים אצל הקורא את המתח, שעלול להתפוגג בתביעה מתמשכת להקשיב לתודעתה הזורמת של הדמות המדברת אל נפשה. פיזור כזה של המידע, הנוגע לעלילה החיצונית, מסייע לקיים את העלילה הפנימית. בעזרת תחבולה זו מרותק הקורא בסיפור “על קו המעגל” לזיכרונות של הדמות המרכזית, המסבירים היכן ועל שום מה מתרחשת הפגישה הנוספת, המאוחרת והבוגרת, בין השניים שאהבו לפני שנים, בהיותם סטודנטים. העובדה שהיא רופאה, המתמחה במחלות נפש של גיל ההתבגרות, והוא אב לנערה, שלקתה בסכיזופרניה של גיל הנעורים, הולכת ומתבררת מאמצע הסיפור ואילך. הן ההתמחות שלה במחלות־נפש והן הליקוי הנפשי של בתו, שהן העובדות שניתן היה להביאן באכספוזיציה מרוכזת בפיסקת הפתיחה של הסיפור, מוארות אחרת, במקום שבו הן נחשפות, בזכות סיפור פרידתם בהיותם סטודנטים, שהוא המידע שנחשף לקורא מפתיחת הסיפור עד אמצעו בהרהוריה־זכרונותיה של הגיבורה.
סביון ליברכט אימצה מעמליה כהנא־כרמון את חיתוך המשפט המייחד כל־כך את סגנונה. האחרונה נוטה לפתוח את המשפט בחלקי התיאור המישניים ורק אחר־כך לפנות אל הנושא ואל חלקי־הדיבר הקשורים בו. בדרך זו פוסק המשפט לשמש בתפקיד הצר והמקובל, כמספק מידע לקורא, והוא מסוגל לשאת בתפקידים נוספים: לשדר תדר קצבי, שעל־פיו צריך הקורא לנשום בקוראו את סיפוריה, לגייס לקריאה חושים שונים, ששיתופם מתבקש במהלך הקריאה ולמפות את החומרים שבונים את האווירה שבאקלימה מתרחשים האירועים.
הקטע הבא מהסיפור “חדר על הגג” ידגים, מה מסוגלים משפטים המנוסחים כך להוסיף לפרטי האינפורמציה שבעלילה: “ושעתיים לאחר מכן, לאחר שהאכילה וחיתלה והניחה את תינוקה הרדום בעריסתו, דעתה נתונה כל הזמן לאי־הנחת השוכן בה מאז שיחתה עימם, כאשר דיברה אליהם כאדונית עריצה. ועכשיו, יודעת בידיעה אחרת כי דבר אסור היא עושה, ועם זאת מניחה לרוח הרגע לכבוש את קול הצלילות, יצאה את פתח הבית ומגש גדול בין ידיה, ועליו קנקן קפה אשר ניצת־ורדים משורטטת על פניו ולידו ספלים ותחתיות תואמות וכפיות חטובות זרוע וצלוחית ובה דובשניות עגולות”.
מעמליה כהנא־כרמון נטלה סביון ליברכט גם את הנטייה להרחיב את הניסיון האנושי בעזרת משלים והשוואות. השימוש באלה משפיע בסיפורת על דמיונו של הקורא ועל עוצמת התחושה המתעוררת בו ממש כפי שהוא משפיע בשירה: כגון: “ואני נתקף חרדה אשר תחוש חיה עוד בטרם תעמוד מול פתח קנהו של הצייד: ריח סכנה עולה כאן” (160). וכן: “מול החלון גבהו ההרים כפי שהשתקפו אלי בשיריה: עומדים בתוך רצועות ערפל קלוש השט סביבם במעגלים, כתכריכי־משי שקופים, כהינומת כלה זורמת לאיטה, מציגה רקמותיה הצחורות שעל קורי החוטים הארוגים” (173).
ההשתחררות ההכרחית 🔗
עמליה כהנא־כרמון משכילה להשתמש בכלי זה שימוש מבוקר, כאשר המשל מתגבש כדימוי, אשר מתקיים לאורך הטקסט קיום עצמאי ובשל כך משפיע על המדומה (שהוא לרוב תחושה, שמלים במשמעותן המילונית אינן מצליחות להמחיש אותה). סביון ליברכט טרם הבשילה לשימוש מתוחכם כזה במשל ובהשוואה. היא מנצלת אותם לצרכים מקומיים בעלילה, ואז היא עלולה להגיע להפרזות ליטראליות מביכות, כמו בדוגמא הבאה: “לפעמים יבוא הרגע ההוא ויציף אותי בגל לוהט, כרוח קדים אשר תבוא מולך כאשר תצא מתוך בית אבן, ופני יתקדחו, כאשר יקרה בישבנו סביב מדורה, סמוך מדי אל האש היוקדת. כאשר יטוש אותי הנחשול ההוא – ייקח עימו את כל חום גופי, ואני אשאר מרעיד כאחוז קדחת” (137).
אין ספק, מספרת בתחילת דרכה מסוגלת להפיק הרבה תועלת מלמידת דרכי־הסיפור ממספרת כעמליה כהנא־כרמון, אך המשך התפתחותה של סביון ליברכט מותנה מעתה ביכולתה להשתחרר מהשפעה זו. היא היתה השפעה מועילה בשלב שבו היה על סביון ליברכט לגלות את הקול הפנימי שלה, בשלב שבו היה עליה לוודא את דבר קיומו של דמיון יוצר אצלה. מעתה עליה לפסוע לבד ובדרכה שלה. עמליה כהנא־כרמון היא מספרת בעלת נוכחות כה מרשימה וכה מיוחדת, שהצטופפות בצילה יותר מהדרוש עלולה לשתק מספרת בתחילת דרכה. וכבר ניתן למצוא בסיפורי הקובץ הזה אותה מגמה פמיניסטית שהולכת ומתחזקת בסיפוריה המאוחרים של עמליה כהנא־כרמון. וראה הסיפורים “על קו המעגל”, “תפוחים מן המדבר” ו“אשת איש”. וכבר מסתבכים כמה מסיפורי הקובץ באותה נטייה אל המוזר ואל הסתום, שהחלה גם היא להתגלות בכתיבתה המאוחרת של עמליה כהנא־כרמון. נטייה זו לעסוק בתופעות פאראפסיכולוגיות מתגלה בסיפורים “לשאת את היופי הגדול” ו“שווא ידברו”.
אכן, קובץ הסיפורים “תפוחים מן המדבר” מוכיח את קיומו של כישרון לספר סיפורים. הקובץ גם אינו מסתיר היכן ובידי מי טופח הכישרון הזה. אך סביון ליברכט תצטרך מכאן ואילך להפריד את כישרונה ממורתה הנערצת והמשך השפעתה עליה, כדי להפיק ממנו את כל היכולת העצורה בו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.