(עם “מימזיס” לאֶריך אוֹאֶרבּאך)

א    🔗

אם אין האותות מכחשים ואם אין סימניהם מטעים, מותרת, כמדומה, הסברה, כי ההתעניינות בחזיוניה של ספרות־העולם ובעיותיה היא, אמנם, כמידה צנועה המהלכת בינינו, אך שיעורה כמוסיף והולך, ויש בו, על־כל־פנים, כדי אחיזה לנסיוני־טירחה מחושבת, העשויה מצד־מה לעודד את הלימוד ומצד־מה לכוון את ההוראה. מבחינה זו דין לקדם בברכה את מתן הדעת על מחבר וחיבור, המסוגלים במיוחד לשמש את התעודה הזאת; המחבר – מטובי חוקרי־הספרות בימינו; החיבור – הכולל שבמחקריו.

“ידיעתו עשויה שתתמיה, וכאחת היא גמישה, חריפה ועדינת־שמע; טירחתו על ניתוחם של זרמים רעיונות ומוטיבים אינה יודעת ליאות, באופן שעל פני שדה המערכה והקרב הגדול – – – כל קול וקול בא על מלוא־זכותו. הסכנה, כי משמען של מילות לשון אחרת – – – יובן שלא כהלכה, נמנעת על־ידי שפעת מוּבאוֹת בלשון־המקור, מבחר המובאות הוא משובח. הספר הוא דוגמה־למופת של ענייניוּת מדעית; ולפי שעניינו תחום, שמזומנת לו עתה בכל מקום התעניינות מרובה, וזה כמה לא נידון על דרך מקיפה וחידלת־פנייה כל־כך, הרי שהוא עשוי לפעול רוב טובה בכל”. דומה, כי הדברים האלה הולמים יפה־יפה את ספרו של אֶריך אוֹאֶרבּאך, שנוסחו בלשוננו מונח לפנינו (בתרגומו של ברוך קרוא, הוצאת מוסד ביאליק, תשי"ז) ואלה דברי הערכה, שהוא עצמו אמרם ברשימת ביקורת על ספר נחשב של בן־אומנותו ראֶנה ואֶלאֶק¹. וכשם שניתן מכלל דברי־שבחו על חברו ללמוד על תכונתו ודרכו שלו עצמו, כך ניתן מדרך־השגתו על חברו ללמוד על דרך־השגתו את עצמו; ובייחוד אמורים הדברים בפיסקה שעניינה לאמור: “ביקוֹרתיוּת, ביקורת ספרותית איננה לא עניין עצמאי ולא עניין אחיד. אין היא עניין עצמאי, שכן היא מצורפת לא בלבד אֶסתטיקה וביקורת־אמנות כללית – אלא גם כל מיני תולדות ופילולוגיה. – – – ובייחוד אין הביקורתיות עניין אחיד בשם שפעת היצגי־בעייה וזימוני־בעייה שבאפשר. ביקורת־הספרות אפשר שיהיו לה הנחות־אב, כוונות ודגשים שונים ביותר – – –” (שם, עמ' 390).

ואם על סגולתו רבת־הפנים של מחבר הספר שלפנינו למדנו מדבריו על זולתו וקיימנו בו בחינת־משלך־יתנו־לך, הרי על שיטתו הניח בידנו ללמוד על עצמו מפי עצמו: כמעט בסיומו של הספר שלפנינו, הווה אומר: בסיומו של הטיול על־פני תולדות ספרות־המערב. כשהוא בא להעמידנו על דרכם של וירג’יניה וולף, מארסל פרוסט וג’יימס ג’וֹיס, הוא ממשילה או מַקבילה לדרכם של הפילולוגים המודרניים, הסבורים, כי פירושה של פיסקה מתוך “המלט”, “פדרה” או “פאוסט” עשוי ללמדנו יותר, משעשׂוּיות ללמד הרצאות ארוכות; והוא מסמיך לכך את ההערה, כי לא היה בידו לכתוב על דרך אחר את תולדות הריאליזם האירופּי, כלומר את הספר שלפנינו, שכן היה טובע במיני חומר שהם כמים שאין־להם־סוף. “לעומת־זאת נראית פוריה ויעילה השיטה להתנהל לרגל מוטיבים אחדים, שנוצרו בי בהדרגה ובלי כוונת מתכוון במספר ליקוטים, שנעשו לי במשך עבודתי הפילולוגית קרובים וחיים, שכן מובטחני, שאותם העיקרים היסודיים של תולדות תיאור־המציאות, אם ראיתי אותם ראייה נכונה, ניתנים לגילוי בכל נוסח ריאליסטי” (“מימזיס” עמ' 405).

ב    🔗

הוֹדיה זו, שנשלבה כדרך־אגב, מעמידתנו על צמיחתו של הספר שלפנינו. לאמור, נקודות־מוקד של התעניינות פילולוגית מיוחדת נתלכדוּ קמעה־קמעה כדי קו התעניינות נמשך ורצוף – היא הפאנוראמה המקיפה שלפנינו. סקירה על־פני דרכו של המחבר בחקר מגלה, כי לשון רבות קדמה להן לשון יחידה, כלומר נקודות־המוקד קדמה להן נקוּדת־מוקד, היא עשייתו ברוֹמאניסטיקה שהוציאה לו מוניטון; עשייה־שבעל־פה: מעל דוכני־הוראתו, תחילה במכללות גרמניה, בּרלין ומארבוּרג, אחר־כך במכללת איסטאנבול, ולסוף במכללת ייל בארצות־הברית; ובייחוד עשייה־שבכתב: חיבוריו הנחשבים, שתחילתם תירגומה של Scienza Nuova לג’אמבּאטיסטה ויקוֹ ומחקר רעיוניו ודרכו, והמשכה מחקרי־היסוד שלו על דאנטה, בין לגופו – כמשוררו של העולם הארצי; בין בזיקתו לשלפניו – עולם של הקלאסיקה, ובייחוד וירגיליוּס; בין בזיקתו לשלאחריו – התנערות־רישומו בתקופת־הרומאנטיקה. כדרכו בדאנטה היא, בעצם, דרכו בשארי חקירותיו – בדיקת חיזיון וחיזיון מצד עצמו; מצד מלוא־ההשפעות שעליו ומצד מלוא־ההשפעה שממנו.

דרכּו זאת ניכרת יפה יפה בספר שלפנינו, שבו הוא טורח על פיתוח נושאו – חקר האספקלריה הספרותית של המציאות בתרבות אירופה – מראשיתו עד אחריתו, מתוך חלוקה מעוּינת של חומר־ההוכחה, המלוּכד בעשרים פרקים, כשכל פרק ופרק מרוכז מסביב לקטע מסוים של סופר מסוים, שהוא בנותן־מופת, ודרך ההרצאה קלוטה מגמה נאמנה לקיים תשומת־דעת פּרוֹפּוֹרציוֹנאלית בכל מופת ומופת על עניינו וצדדיו, מבלי להעלים את המרכז, שמתוכו ומסביבו נצמח היקפה של המסכת כולה. לאמור, הבחירה של פרקי־הדגם וניתוּחם מפליגים מעבר להתעניינותו הספציאלית־ביותר, אולם אף שניכרת שקידתו על שמירת הפּרופּורציה הנאותה, הרי מורגש בבירור, כי יש פרקים שבהם הוא מצטמצם על תחומה של החובה ויש פרקים שבהם הוא מתרחב על תחומה של הרשות, כוונתנו לפרקים שבאיזורה של הרומאניסטיקה שבהם הוא מפעיל כלי־ניתוח ספּציאליים, המעלים פרטים דקים־מן־הדקים, שהם מכלל חידושיו המיוחדים בחקר־הספרות.

אבל לא נצא ידי חובה, אם נסתפק ברמיזה על הליכתו מנקודת־המרכז אל ההיקף ולא נעמוד על תודעת־ההיקף שנקנתה לו תוך הליכתו זאת ושמשמה ולשמה נתחבר הספר שלפנינו. ויש בידנו, מבחינה זו, להסתמך על בירור של המחבר עצמו, שניתן במסתו על הפילולוגיה של ספרות העולם². נקודת־המוצא לבירורו היא העובדה, כי האדמה, שהיא עולמה של ספרות־העולם, מצטמצמת והולכת ומקפחת את ריבוּי־הפנים, שהוא נפש־נפשה של הספרות הזאת. ההאחדה של החיים, הערעור של המסורות המיוחדות, ההשתוות של צורות־החיים, ההתפשטוּת של הסטאנדארטיזאציה, אם לפי הגירסה האמריקאית־אירופּית, אם לפי הגירסה הרוסית־בּולשבית, סופם להביא לביסוסה של תרבות אחת, הנראית כבר בעצם־תהליכה, וקרובה גם הצטמצמותה על לשונות מעטות, ואולי גם על לשון אחת, ונמצא כי האידיאה של ספרות־העולם תתמלא ותיחרב כאחת. לפנינו כמין דרוּש מיוּחד לכּתוּב: אמלאה – החרבה, וכבר נראה כקיוּמו של דרוּש זה, במחקרו של המחבר על דאנטה, שיצירתו נראית לו כמגשימה של התפיסה הפיגוּראלית; והגשמתה, שהיא הגשמה ארצית גמורה, חוּרבנה.

ועל מפתן מילואה־חורבנה של ספרות־העולם – הזיהוי ספרות־המערב וספרות־עולם הוא לא כהנחה־שממילא וכנראה אינו מניח בזה מחלוקת־הפוסקים – מתחרזים הרהוריו שכך, בערך, עניינם: הרי לא יצאו אלא חמש מאות שנה משגברו הספרויות הלאומיות, אלה יסודי ספרות־המערב, על שלטונה של הלאטינית, וזכו לתודעה עצמית; וכן לא יצאו אלא מאתיים שנה משנתעורר החוש הפּרספּקטיבי־תוֹלדיי, שמתוכו עלה עצם־המושג של ספרות־העולם, ומשנפתחה חקירה על דרך הפילולוגיה שטרחה, מראשית יגיעתם של ויקוֹ והאֶרדאֶר, על פעולה ענפה – עצם אגירת החומר, שיכלול השיטות לשם חקירתו, החדרתו ושימושו בהארת התולדות הפנימיות של האנושות. והנה כבר התהווה והולך עולם, שהחוש הזה יתקהה בו וסופו ייכחד, על־כל־פנים לא תהא לו חשיבות יתירה למעשה; וקושיה היא אם מן הדין הוא להמשיך בדרך החקירה זאת, ולא מעשה אינאֶרציה שכוחה גם הוא אינו בטל, אלא מעשה חיוּת, כדרך הנטייה העֵרה הניכרת בימינו לצד תגבורת־הפעילות בתחום הפילולוגיה ותולדות־הרוח, נטייה שהיא עדוּת לתחושה נכונה, המזרזת לסכּם את התולדה הפנימית של אלפי השנים האחרונות, שהפילולוגיה עוסקת בה כבדיסקיפלינה היסטורית, היא תולדת־האנושות בנפתוליה לביטוי־עצמה, ולהקנותה לדורות הבאים בחינת מיתוֹס.

ואין כדורנו החייב בתעודה זאת. שכן דורנו עודו מסוגל לה, כי עודו חי בתוך הניסיון של ריבוי־הפנים ההיסטורי, שטישטושו המוסיף והולך כמבשׂר את מחיקתו. אולם קיוּמה של התעודה הזאת רוב קשיים בפניה – מכאן החומר העצום שנערם במשך ששת אלפים שנה, ושאין בכוחו של יחיד להשליט עצמו עליו, והשלטה קיבוצית מגרעתה מרובה מיתרונה; מכאן ההסתעפות המחקרית למקצועות ובני־מקצועות מרובים, שהספציאליזאציה עושה כל אחד ואחד מהם כמגילת־סתרים שאינה נגלית אלא לצנוּעים מעטים, שאפילו לשונם נוטריקון שאינו סביר אלא להם בלבד. ואין צריך לומר, כי הניגוד הזה שבין ההר הכּבּיר שאינו ניתן אפילו לטביעות־עינם של מעטים ובין הצרורות הזערערים הנשמטים מתפיסת־עינם של הרבים, אינו ערוּבּה להקניית תודעה כוללת. במבוכו של הניגוד הזה נתונה הפילולוגיה, שלא דיה שהיא חייבת להסתייע בתחומי־זימונה, ועיקרם סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה וביקורת־הספרות, הרי היא נתבעת לתחומים מיוחדים, שהשליטה בהם מצריכה חיי־אדם (כדוגמאות: דאנטה והרומאן החצרוני על בעייותיהם). ואם כן, פילולוגיה סיניתטית־מדעית של ספרות־העולם כיצד, ובייחוד שהכוחות העומדים לרשותה מועטים, וגם אלה רובם גדלו מלפני המלחמות. ואף ההכשרה מועטת עתה גם היא – מה שתלמידים למדו קודם בגימנאסיה, הם לומדים עתה באוּניברסיטה, ועיקר העיסוק הוא עתה בספרות מודרנית ובביקורת מודרנית, דבר שנראה לו למחבר למותר, שהרי רוח־הזמן משליט עצמו ממילא על תלמיד־האוניברסיטה, ואין הוא זקוק למורה אקאדמי, כדי לקנות לעצמו את רילקה, ז’יד או ייטס, בעוד שהוא זקוק לו מאוד, כדי להבין צורות־לשון ומסיבות־חיים של הקלאסיקה הקדומה, ימי־הביניים והריניסאנס.

כפתח־הצלה מרוב הסתירות האלה נראית לו התחקוּת על הופעה מרכזית, שקיפה ומוּגדרת, כמסד לביצוע כוונה סינתאֶטית גדולה, בדומה לבית־האחיזה שמשמשת בו זה כמה חקירת הסיגנאוֹת. כדוגמה־למעשה הוא מביא ענין המחקרים על רישומו של דאנטה בארצות שונות, העשויים בעצימותם לבלוע חיי־אדם, והוא מזכיר רעיונו של אֶרווין פּאנוֹפסקי להתחקות על הנושא הזה על דרך בדיקת האינטרפריטאציה של פיסקאות מסוימות ב“קומדיה”, למן הראשונים ועד המאה הט"ז ואחר־כך למן הרומאנטיקה ואילך.

ג    🔗

הבאנו תורף־דבריו של המחבר, אם כלשונם אם כמשמעם, כדי לעמוד על אווירת־התפיסה שעלתה לו מתוך חקירתו והיא חוזרת עליה ואופפתה. באווירה זו נראית לנו “מימיזיס” כמסת־חקר, שמגמתה לתפוס תהליך גדול על שרשיו והשתרגויות גידולו לחליפותיו, לאור הבדיקה של נקודות־בוחן ספורות ומסוימות, כשמצע־הבדיקה הם כלי־הביטוי, הלשון וסגנונה, כמַצבּר וכמישקע של רוב־אַספּאֶקטים. וראה גם ראה, המחבר מפליגנו לפילולוגיה, כשהוא מפעיל דרכי־עיון ואמצעי־חקר שבגדרה, אבל למעשה אנו למדים מתוך הפילולוגיה על אמונות ודעות, משטרים ושלטונות, מעמדות ועם, חצר ובית, טעמים ונימוס וכיוצא בהם, כביכול הפילולוגיה באה כפסיבדוֹנים של תחומי מדע אחרים, וכמעט כאַליבּי של סוציולוגיה. והפילולוגיה מסתפקת בפרקים מובחרים, שניתוחם בא כאילו לאַמת את המימרה הנודעת הרואה את הטיפה כזעיר־אנפין של הים, מימרה שניתן להרחיבה לאמור: אם הטיפּה כך, הגל לא כל שכן; ואם הגל כך, עשרים גלים שנגרפים להם עשרות בני־גלים, על־אחת־כמה־וכמה.

שני פרקים ראשונים הם על דרך אַנטיתּיטית ברורה. פרק ראשון: פרשת הוֹמירוס – צלקת־אודיסיאוּס מזה, ופרשת־המקרא – מעשה־העקידה מזה, והוא צמד־ניגודים המעמיק ומרחיב: רקע קדמי כנגד אחורי, תהליך חושני כנגד תהליך מוסרי, מציאות כנגד אמת, אגדה כנגד תולדה, שכבת־אדונים כנגד תנועה ממעמקי־העם. פרק שלאחריו: פּטרוֹניוס – פרשת פורטוּנאטה מזה, והאֶוואנגליון – פרשת התכחשותו של פּטרוּס מזה, ואף פה צמד־הניגודים מרחיב ומעמיק. פרשה ראשונה מעמידתנו על ספרות שאין בה זיקה רצינית לעם, שחייו אי־אפשר להם שיהיו נדונים בכובד־ראש, ותיאורם אין לרשותו אלא סגנון נמוך והרצאה קוֹמית; ואילו פרשה אחרונה מעמידתנו על ספרות שאין בה הפרדת־סגנאוֹת, ועניינה תנועה רוחנית המחלחלת את חיי־העם בעוֹמקם ופורצת מתוך התרחשות־יומיומם. שני הפרקים האלה מעמידים אותנו על כמה וכמה צמדי־ניגודים, המתבררים לנוּ מתוך ניגוד־הסגנאות, אלה שני מיני הסגנון, שהם לו למחבר נקודות־מוצא לחקר הבעייה שלפנינו, בעיית הריאליסטיקה ודרכה בספרוּת־המערב. איך פעלו שני הסגנאוֹת האלה – אם לצד ההפרדה, אם לצד העירוב, אם לצד הביטול – תשובה על כך היא תעודתו של הספר.

תחילה עודנו גדורים בגדרה של הלאטינית ורואים את ספרותה כאותה טלית שאוחזין בה³ שנים – המליצה, נחלת הקלאסיקה, מושכת לצד הפרדת־הסיגנאות; ואילו המקרא והאֶוואנגליון מושכים לצד ביטול הסיגנאות כרוח מסורתם, שלא היה בה הבדל בין סגנון רם וריאליזם. וכן אנו רואים בנפתוליהם של אבות־הכנסייה, עד בוא תגבורתה של המסורת –תחילה בווידוּיי אַבגוּסטינוס, ולימים בכרוניקה של גריגוֹר איש־טוּר, הנותן דעתו על מאורע שסופרי־הקלאסיקה לא היו מספרים כמותו כל־עיקר; והוא נותנה על דרך התיאור של המציאות הממשית מתוך ויתור על ההפרד האֶסתיטי, שנהגה הקלאסיקה בין רשותו של הנשגב ובין רשותו של היומיומי. וכשאנו מניחים תחומה של הלאטינית ומפליגים לתחומה של לשון חיה, בייחוד לשירת־האבירים הצרפתית הקדומה, אנו מוצאים בה התנודדות של יסודות־השתייה – הלשון נעזרת על דרך שגב המליצה, כרוח הקלאַסיקה, אולם בדרכים שהיו לה לקלאסיקה בחזקת סגנון נמוך ואפילו נלעג ומלעג, ואילו הנושא גדור בשיכבה הפיאודאלית; ואפילו כשהוא פונה אל העם, אינו כולל אותו בעולמו, שהוא עולמה של חצרונות, וממילא נחסמת דרך התפתחות, שהיה בה כדי לתפוס את המציאוּת מלוא רחבה ועוֹמקה. פריצת המחסום באה עם פטר מחזות־הגאולה, שעניינו אדם וחוה – עממיוּת־התיאור, המלכדת שגב־מעשה ופשטות־סגנון, לא זו בלבד שהיא מוליכתנו מתוך עצם התרחשות־יומיום וממשותה אל הנעלם, אלא הנעלם מתגשם לה בתוך הממשוּת, ומידת הקיפאוֹן, שהתפיסה הפיגוראלית גזרה על אגדות־הקדושים הלאטיניות, מתפוגגת במחזות־המשחק, ובייחוד במחזה־ישו הפותח רוב־אפשרויות, וביותר עם תגבורת־הקירבה לשפתם של פשוטי־עם אלמונים על תכונתה היומיומית, כפי שהיא ניכרת בתחום רישומו של פראנציסקוס, שהוא גופו, הנתפס לו למחבר כשחקן־אמן, עורר את הכוחות הדראמאטיים של הרגש האיטלקי, ובני־מיסדרו גרמו לשגשוגה של ספרות, שפשטותה סופה פשטנות מתהדייטת.

עד כאן נמצא הקורא שלנו בתחומם של פרקי־ספרות, שאם אין הוא בקי בלשונותיהם, אין הוא יכול לקרוא את אחיהם בלשוננו. אמת, יש בה גם שירת הוֹמירוס, בתרגומם של טשרניחובסקי ושלמה שפאן, יש בה גם וידוּיי אבגוסטינוס בתרגומו של לברטוב, ואפּוליאוס בתרגום־מתוך־תרגום. אך אין בה לא פטרוניוס ולא גריגוֹר איש־טוּר, כל שכן שירת רוֹלאן ושירת־איוֵן או פרחי־פראנציסקוס, ועל כורחו הוא מסתפק בפרקים הניתנים בספר וניתוחם; ואילו עתה מעמדו מתאַשש יותר – כי עתה הוא נכנס בתחום גאונם של ימי־הביניים הנוצריים, דאנטה, ולאחר שהוא קורא פרק־הדגם וניתוחו, ולמד איך לשון הווּלגוֹ נעשתה סגולת־שירה נפלית, המערבת בנושאיה את הנשגב והנמוך ומבליטה, בתחזית מזגו של משוררה, את הניגוד שבין שתי המסורות של העולם העתיק, שהנצרוּת מיזגתו, יש בידו, של הקורא משמע, לבחון את רישומו מתוך קריאת פרקים אחרים של “הקומדיה האלוהית”, שעל תירגומה טרחו שאול פורמיג’יני וז. ז’בוטינסקי, ואחרון־אחרון הגדיל עמנואל אולסבנגר, המסייענו גם במי שבא בספרנו אחרי דאנטה, ולא היה באפשר בלעדיו – הלא הוא בוקאצ’יו, הנעזר בסגנון בינוני למלאכת־סיפור מגוּונת־נושאים, שעשוע לשיכבת משכילי־עם בדורו ולאחריו, עד עתה.

אולם מעמדו המאושש קצת של הקורא שלנו מתנדנד מעט בפרקים הבאים – הפרק מאַנטוּאן די־לא־סאל הוא צעיר במאה שנה מ“דיקאמירוֹן”, אך ברוחו ודרכו הוא זקן ומיושן ממנו: כאן לא בלבד מעבר מלשון ללשון, אלא מעבר מססגוניות חברה לצמצום מעמד, שכולו אבירות חצרנית גרידא, מהרחב של סיפור משופע לכיווּץ של מליצה פיאודאלית, אלא שהפרק עצמו נושם מציאות וטראגיוּת שחותמה אמת. ואם הקורא שלנו חייב להסתפק באותו פרק יחיד, שגם המחבר מגדירו כיוצא מגדר דורו וסביביו, הרי הוא מתנחם במה שיש בידו לקרוא מה ממי שנזכר בשכנוּת סמוכה, הוא פראנסוּאַ ויוֹן, והוא מחזיק טובה על כך ליצחק שנהר ומצטער על שהמתרגם הזה לא הספיק לתרגם אלא קורטוב משל פראנסוּאַ־תנינא, הוא פראנסוּאַ ראַבּלאֶ, הנגלה עלינו כאבירה של רמת־סגנון היתולית־גרוטאֶסקית נמוכה שמקורה בדרשה של שלהי ימי־הביניים, ושנתעצמה תחת ידו, מתוך תערובת רשויות מופלגה ומעשה גוזמה גרוטאֶסקית, כדי מסכת אוטוֹפּיה המאוכלסת מציאוּת קרובה ביותר. ובהגיע תורו של מוֹנטין, אבי המסה שנולדה מאסופות משל ופתגם והפליגה לצד דין־וחשבון, שכמותו כווידויו של הסופר על עצמו, מתוך בינה קפדנית בנסיוני עצמו ומתוך ראיית החיים עלי אדמות כחייו היחידיים, אפשר לו לקורא שלנו ללמוד מניתוחו של הפרק שלפניו ולהרחיב לימודו מתוך קריאה בשארי מסות של אבי־המסות בתירגומם של יעקב קוֹפליביץ ומנשה לוין.

והרגשת־הקורא שלנו כבן־בית מוספת, בבוא המחבר לדוּן בשקספיר – הלא קבוּצה ראויה של תורגמנים טרחה על תירגומי־מחזותיו וקטעי־מחזותיו, למן ימי ההשכלה עד ימינו – סלקינסון ובורנשטיין, יל“ג ומיזיש, פרישמן ושל”ג, ביאליק וטשרניחובסקי, סילקינר וליסיצקי, הלקין ובבלי, אפרת וגרוֹסמן, דוידוביץ' וליבּס, שלונסקי ואלתרמן, ברוידא ואליעז, וככל שהתירגומים מתקדמים והולכים, נאמנותם ויכולת־נאמנותם לחיוּת־העלילה ולמיגוונת־הנפשות גוברת והולכת, והם מניחים בידי הקורא לבדוק בדוגמאות הרבה את שלמד מכלל ראייתו של המחבר שלנו ופרטיה – תערובת־הסגנאות, סגנונה של הטראגיקה מזה וסגנונה של הקומיקה מזה, תערובת המצוּיה בקרב האישים הטראגיים גופם; ולעומתה הפרדת־נפשות – דרי־מעלה, כלומר בני־האצולה, לטראגיקה, ודרי־מטה, שאינם בני־אצולה, לקוֹמיקה. ומכאן שלילת הטראגיות, שדורות מאוחרים הורגלו לראותה או לתלוֹתה בדמותו של שיילוֹק; הפרדה, המסייעה גם היא להכחיש את הסברה המקובלת על השתזרותו של גאון־הדראמה בנפש־העם – סברה שיש לה, לדעת מחברנו, צידוּק יותר לגבי קאלדירוֹן.

ואין זו הסתירה היחידה לסברה מצויה – מי אינו מורגל לראות את האַמלט כסמל רפיונה של נפש שעיקרה פקפקנותה, בא המחבר ומעוררנו לראותה נפש עזה ביותר בנפשות הטראגדיה ההיא, נפש שכוחה בשפעת עשרה הדימוֹני. והסתירה החדה ביותר היא בפרשת סרוואנטס (היא לא היתה במהדורה קמאה, ונוספה בתירגום האנגלי) – הקורא המורגל בפירוש המצוי של “דוֹן קיחוֹט” ובייחוד בפירוש על הניגוּדיוּת של האביר ומשרתו, נדרש להבין, כי פירוש מאוחר הוא, פירוש כפוי שאינו מסתבר מפשוטו של נוסח. לאמור, הקורא נדרש להפריד בין “דון קיחוט” כהווייתו בדורו שלו, ובין גלגוליו כפירושיהם של דורות לאחריו, וּודאי שההפרדה הזאת ההרגל מקשה עליה, שכן הפירוש על צמד הניגוד הוליד צמדים כרוח פּירושו – דיינו אם נזכיר בספרות שלנו את בנימין השלישי וסנדריל למנדלי, את ר' יודל בטלן ונטע בעל־עגלה לעגנון, את ר' זונדלי ור' ברישל להזז. אולם מצוּיד בכושר־הבחנה שנקנה לו, יחזור הקורא שלנו ויקרא את “דון קיחוט”, שזכה, אם כי בקיצורו, לתרגומו של גדול משוררינו ויצרף לו את “איש הזכוכית” בתירגומו של אפרים שמואלי, וילמד מקרא כפשוטו ומקרא כדרושו, שאין האחד מבטל את יריבו, אלא זה תחומו בחקר הספרות וזה תחומו בחייה. כושר־הבחנה זה יידרש מעם הקורא גם בכניסתו בשער־השחוק – מלכותו של מוֹלייר, שפרשנים־חוקרים, וביותר פרשנים־שחקנים, דרשו אותו כמבקרה של החברה ומגלמם של אישי־עם לרבדיהם; בא המחבר ומשנן, שמוסרנותו גדורה בגדרי החברה הנתונה ועומדת ואישי־העם לא נועדו להם אלא תפקידי־חוּכה, והאהדה נתונה לבעל ההשכלה הכללית המכשירתו לשיחה נאה, וחילופה נתון למומחה, והאווירה אווירה שיש בה סתמיוּת ואין בה היסטוריות. אף עתה יוכל הקורא שלנו, לאחר השיעור שניתן לו, לחזור ולבדוק אותו מתוך קריאת הקומדיות, שניתרגמו בידי טשרניחובסקי, שלוֹנסקי ואלתרמן; אולם גם כשילמד כדרך־ההבחנה שנדרש לה, דין שיזכור, כי הפירוש המאוחר הוליד גם עתה דמוּיות כרוחו – כמשל דמותו של טרטיף, גם בספרותנו, ביותר בקומדיה שלנו ביידיש, למן ווֹלפסון עד גוֹטלוֹבּר, ובמקצת גם בעברית, ואפילו לתוך האליגוריה של אד"ם הכהן הגיע.

ד    🔗

ואם לרישום בספרותנוּ, עשוי הקורא שלנו להתעורר במיוחד על פרשת ראסין, הנגלה בספרנו בחינת תסוגה גדולה לשלפניו – האמרה מופלגה של שגב האישיות הטראגית, האסורה בהופעה של זקנה ומום, כשהיא צמודה במסגרת החצר, מתוך תפיסת המושל כאלהים עלי אדמות. וגם עתה יידרש הקורא להבחין בין פשוטו של מחזה ובין דרושו, כפי שנתפסו לו לתומם אבירי־השכלה שלנו שקירבו מחזות־המקרא שלו, יוסף האלטערן ושי"ר ומאיר הלוי לטריס, ועשו בהם כבתוך שלהם, באופן שעל תירגום ממש מוּתר לדבר אך בימינו, כדרך שניתן בידי אליהו מייטוס ואלתרמן, והקטעים שבספרנו עתה בידי משה קטן. ואדרבה, המחבר מעמידנו בלי־משים על מידת תמימותם של אותם משכילים – מתוך ביאורו אנו למדים, עד כמה מחזות, שהללו יגעו על העתקתם, משקפים את עולמה של חצר מלכות צרפת ודומיה; באו הם, שדימו לראות בהם את עולמו של המקרא ממש, והביאו להם גאולה של השלם־לגיטימיות, בהלבישם אותם לשון־המקרא. אין אנו יודעים, אם המחבר נתן דעתו על דרכה של לשון־המקרא וחייה מעבר למקרא – לצורך עניינו ועיונו דיוֹ בווּלגאטה, שהרי דרכה השפיע המקרא על ספרות־המערב, והפנייה המאוחרת של ההוּמאניסטים ללשון־מקורו אין בה כדי לשנות – שעל־כן ספק הוא בנוּ, אם חש מה בעייה העלה שלא־במתכוון בלבנו: הלא היא בעיית שימושה של לשון־המקרא שלא כמהותו, כפי שנקבעה בידי המחבר, כלומר שימושה כדרך מליצה, שיסודה ומגמתה הפרדת־הסיגנאות; הלא היא דרך הצחות ששירתה את שני קצות הביטוי: כשהיא כטבעה – את הנשגב, וכשהיא שלא כטבעה – את הנלעג, ונשמט ממנה מה שבין הקצוות, מישורה הגדול של הריאליסטיקה. וכשניסתה הסיפורת שלנו במאה הקודמת לעלות, בכוחה של לשון־המקרא, על המישור הזה, ניגלו מערוּמי־הפּאראדוֹכּסיה של תשמיש שלא כדרכו, שחיפו עליו קודם בלוּאי־הפּסיבדוֹקלאסיקה או עדיי־הפּסיבדוֹרומאנטיקה. בעייה זו כרוכה בעקבי חברתה – המחבר העמיד עיקרו של סיפור־המקרא על הריצה הדרוכה אל התכלית וחומרת ייעודה, ואילו מליצת המקרא לא זו בלבד שהיא מתשת אותה, אלא אף מטעינתה מעמסת קישוטים של ציור ותיאור העודפים על צרכה ומה גם כורחה של התכלית, ונמצאת לשון־המקרא משרתת את היפך־מהותה.

ואם עניין הלשון העלה לפנינו בעיות־מבּית, עניין הנושא לא כל שכּן, ועניין הנושא נבלט לפנינו עם פרקי־הספר הדנים במה שניתן לקרוא ריאליסטיקה־מדעת, ופתיחתם הדיון ברומאן הנודע של פריבוֹ, הנראה כמי שחידש, אגב ביטול הפרש־הסיגנאות, כמה חידושים – אם קביעת תפקיד עצמי לדמעות, שאפשר שהסיפורת שלנו התמידה במיוחד לשמור לו אמונים, ואם העלאת תיאור האינטריֶר כיסוד־סיפור נחשב. וכשם שהקורא שלנו יש בידו לקרוא את הרומאן הזה, בתירגומו של יעקב פרמן, כך יש בידו להיעזר לעניין ניתוח הקטע של ווֹלטר בשנים מסיפוריו הנודעים שתירגמום עזרא זוסמן (“קאנדיד”) ומנשה לוין (“זאדיג”), ולהרחיב את רמזי־הניתוח על בחינתם של צדדי־כתיבתו של האי סטרא רבא – השימוש, על דרך תערובת־הסיגנאות, בשיטה אנטיתיטית, היא שיטת־העימוּת של שחור ולבן, ובייחוד תיאור הנפשות שאינם גיבורים אלא משולבים במסיבות־חיים ממוצעות. אמנם, לענין זכרונותיו של סאֶן־סימון חייב הקורא להסתפק בפרק־ההדגמה בלבד, אך משנתעורר על מסכת־הזכרונות בכלל, אפשר והפרק יעוררו למעשה־השוואה לאסוּפוֹת זכרונות־מבית (מרת גליקל, ר' יעקב עמדין).

מעמדו של הקורא יהא מוזר מעט עם הפרק על הטראגדיה של שילר בעניין המנגן מילר על אווירתה האזרחית־הזעירה, והנגדרת כמילוֹדראמה הכתובה בידי אדם גאוני, והנערכת במיוחד מבחינת לשונה המצויינת בחיוּת אוֹתאֶנטית. הצופה שלנו יכול היה לראות בהצגתו של המחזה, אולם הקורא שלנו אינו יכול לקרוא המחזה גופו, כי כדרכם של כמה וכמה תירגומי־מחזות, מהם חשובים, לא יצא גם מחזה גם מכלל־הכתב לכלל־הדפוס. ואגב, לרגל ניתוח־הפרק מתוך המחזה הזה, נזכרים, בקווי־הסבר כוללים ונהירים, מחזותיו של לאֶסינג “מינה לבית בּרנהאֶלם” ו“אֶמיליה גאלוֹטי”, שמלאכת־התירגום שלנו, שראתה מטעמים מובנים לתרגם ולחזור ולתרגם את “נתן החכם” וביותר את “היהודים”, ראתה, מטעמים מובנים גם הם, לפסוח עליהם.

לעומת זאת עשוי הקורא שלנו לנשום מעט לרווחה עם הפרקים על גדולי הרומאן בדורות אחרונים: סטנדאל, הנערך כמי שתודעת המציאוּת המודרנית מצאה בו ראשית ביטוּיה בספרות, ודרך ביטוּיה תיאור האדם כשהוא משוזר במציאות כוללת – לרשותנו הרומאנים שלו, בעיקר “האדום והשחור” בתירגומו של א. א. קבק, ו“מנזר פּארמה”, בשני תירגומים, של א. ראובני ושל יונתן רטוש. גם לעניין ויקטור הוּגו, הניצג כמי שתערובת־הסיגנאות נעשתה לו סיסמה של תנוּעה ומלחמתה, יש משענת לידנו – בייחוד “עלובי החיים” ו“המכשפה מפאריס” בתירגומו של יעקב שטיינברג ו“שנת התשעים ושלוש” בתירגומו של מ. בן־אליעזר; כל־שכן בּאלזאק, אח לסטנדאל ליצירת הריאליזם המודרני ומרחיבו עד כדי מאמצי הקפה טוֹטאלית של החברה, וכמה מספריו בידנו – בייחוד “אבּא גוֹריו” בתרגומו של א. ראובני, “אֵיז’ני גראנדה” וכן “עור היחמוּר” בתרגום מנשה לוין; “אשלייות אבודות” בתירגום אליהו מייטוס; “הנקמה, פיירטה” בתירגום ז. הלמן ומ. הראבן; סיפורים בתרגום י. שנהר ומ. א. ז’ק, ובדומה לכך פלוֹבּר, שהעלה את קנאותו לאמנות־כתיבה כדי פולחן ממש – לפנינו בייחוד “מאדאם בּוֹבארי” בתירגומה של דבורה בּארוֹן ו“שׂלמבּוֹ” בתירגומו של נ. סלוּשץ, ושלושה סיפורים בתרגום יעקב רבינוביץ. אחריהם מתייחד הדיבור על האחים גונקוּר, שהמחבר מדגיש יתרונם על השלישיה הקודמת בהעלאת המעמד הרביעי כנושא של ממש, הוא הנושא שבא על מלוא־גילומו ברומאנים של אֶמיל זוֹלא, שהתפעלותו של המחבר לו ולפעלו כפורצת מכבשונה, והוא לו, ככל הנכון, דוגמה אבסולוטית למי שנהג מלוא כובד ראש בתערובת הסיגנאות וכילכל כתיבה שאמנותה כמוסריותה ותודעתה כתולדיותה, הגדרות המזכירות כמעט את הנאמר בספרות־המקרא. האחים גוֹנקוּר מצוי מהם בידנו “ז’רמין לאסאֶרטאֶ” בתרגומו של א. ראובני ומשהו מיומניהם, ואילו משל זוֹלא מצוּיים בידנו כמה וכמה ספרים – בייחוד “האדמה” בתירגומו של מ. רבינזון, “נאנה” בשני תירגומים, ו“ז’אֶרמינאל” בתירגומו של ט. עלש, קובץ סיפורים בתירגום נ. סלושץ ועוד.

פרשת הסיום הוא ניתוח פרק מסיפורה של וירג’יניה ווּלף, הבא להראות את דרכה בעקיבת התנועות הפנימיות ביותר המתרחשות בתודעת־הנפשות, באופן שאירועי־החוץ אינם אלא כמִפתח למאוויי־פנים, והניתוח הדק כדקות הפרק גופו מצטרפים לו דברי־בירור על פּרוּסט וג’וֹיס, והקורא שלנו, אין לו בלשוננו, על השלישיה הזאת, אלא סיפורו של ג’וֹיס “דיוקנו של האמן כאיש צעיר”, בתירגומם של דניאל דוֹריוֹן ואברהם יבין, ולעניין השניים האחרים ניתן לקרוא עליהם ולא אותם.

ה    🔗

ודאי, מחבר־הספר שלפנינו כוונתו לעורר על קריאת דברים במקורם כי בו ניתנת אפשרות הבחינה של הדקוּיות הרבות, שהן כפרוטות המצטרפות לחשבון גדול, אך מה שהוא רואה כחובת החוקר, ובה הוא מקפיד ביותר (לא הביא בספרו כל פרק־ניתוח מתוך הספרות הרוסית, לפי שאינו נזקק ללשונה), הוא רואה אך כמשאלה לקוראו, ותוספת התירגומים לכל פרק ופרק תוכיח. אי־לזאת נראה הדין עמנו, כשפירשנו מעמדו של הקורא שלנו, שאין בידו לקרוא את ספרות־העולם במקורה והוא צריך תירגומה. אמנם, המעמד הזה, הטעון חיזוק הרבה, מוסבר מדרכה של ספרותנו ולשוננו, שהמעבר מדרך־ההעתקה לדרך־התירגום הוא בה צעיר ביותר, וממילא אף מדיניוּת־התרגום היא צעירה כמותו, אולם צדדי רפיוניה ומגרעותיה של אותה מדיניוּת בולטים, בבוא לפני הקורא ספר כשלפנינו, שיותר משהוא ספר־קריאה הוא ספר־עיון וספר־לימוד. ונסתפק במה שנעיר על חסרונות מדיניוּת התירגום משתי בחינות. בחינה ראשונה – זכותם של חוקרינו ומבקרינו היא, שהם יגעים להעמיד לפני קוראם דמותם ופעלם של סופרי־עולם רבים ושונים, שהידיעה עליהם צורך, אך אין הקורא עשוי להפיק מאותה יגיעה תועלת של ממש, אם הידיעה עליהם אין בצידה ידיעה בהם. ביחוד אמורים הדברים בסופרים, שלשונם אינה לשון־התרבות הפשוטה בינינו עתה, הלשון האנגלית. כדוגמה בולטת נזכיר מסַפּר הנזכר בספר שלפנינו, הוא אדאלבּאֶרט שטיפטר – עסק בו במפורט אצלנו ברוך קורצווייל, שספרו “מסכת הרומאן” היא בלשוננו ספר־העיון המאיר ביותר ללימודו של סיפור־אירופה בדורות אחרונים, אך הקורא שיתעניין בשטיפטר ולא יסתפק במה שיקרא עליו אלא יאמר לקרוא אותו, ימצא אמנם סיפוריו “עובדיה” ו“שתי אחיות” בתירגומו של מ. טמקין, אלא שאין הם מצע אילוסטראטיבי מספיק למה שקרא עליו. בחינה אחרונה – בספר שלפנינו נזכר גוטפריד קלר שרישומו ניכר בסיפורת שלנו, וכדינו דין קונראד פרדיננד מאייר שרישומו ניכר גם בה, אבל הראשון מיוצג בלשוננו אך ב“רומיאו ויוליה בני כפר” בתירגומו של יעקב קופליביץ, והאחרון אף כדי כך לא הגיע. מורה המבקש, למשל, לעורר תלמידיו על דרך־הקבלה בין פרק לסונקה לעגנון ובין סיפור שלושת המסרקנים הישרים לקלר, אפשר שימצאו בתרגום ש. יהודאי בכרך ישן של “הארץ”; אך אם היה מבקש, למשל, לעוררו על הקבלה בין דרך הנובילות ההיסטוריות של מאייר ובין סיפורי שיח־הדורות לברש, אין בידו להושיע, ואין דוגמה זו וזו אלא בחינת פרט היוצא ללמד על פרטים הרבה שכמותו.

ואם הספר שלפנינו יעורר את מדיניות־התירגום שלנו לכמה הרהורי־תשובה שמעשה־תקנה בצידם, תהא זו תוספת־זכות על רוב זכויותיו העיקריות, וראש להן לימוד חשיבה בחזיוני־ספרות ולימוד החשבה של צדדיהם, מהם הנראים בּר ועולים תוך, מהם הנראים טפל ועולים עיקר.

[אלול תשי"ז]