א    🔗

אפתח בבקשת סליחה מעם חברי וידידי, באי כינוס פא“ן לבירור בעייות התירגום, אם אודה עתה ברבים, כי בבואי ובשבתי ביניהם, יותר משנתתי תחילה עיני ודעתי עליהם עצמם, הפלגתי את דמיוני אל אלה, שהללו היו שושבינים ביניהם ובין לשוננו; כלומר יותר משראיתי לפני את המתרגמים, דימיתי לראות לפני את המתורגמים; ויפה עצרת המתרגמים, אך מה נעשה ועצרת המתורגמים יפה ממנה. ראייה הזיונית זו ודאי נסתייעה בכך, שבאתי בלווית ידידי שלמה ביקל, נשיא קלוב פא”ן היהודי בניו־יורק, ובהיותי לו לעיניים, הרמזתיו מי ומי היושבים, וכל שלחשתיו שמו של האחד והאחר, צירפתי גם את שמות מתורגמיו. ואמנם פמלית המתורגמים, שרוחם כאילו רפרפה בחלל־הדיונים, כולה כפתור ופרח; ודיינו אם נזכיר את הומירוס והסיודוס, אייסכילוס וסופוקלס, מרטיאל ויובינאל, מוחמד ופירדוסי, שקספיר וסרוונטס, תומס מור ומונטיין, קאנט ושפינוזה, ועליהם נוספים גדולי דורות אחרונים. ודאי שניתן להצטער על שנעדרו שארי מתרגמים, שאילו באו גם הם, הרי מלבד שהיו מגוונים את מסכת הבירורים, היו מביאים את מערכת המתורגמים על תשלומה ומלוא־תפארתה.

ובקשת סליחה גוררת את חברתה – שעשוע־דמיון זה אפשר שגרם צד של הסחת־דעת מהרצאת־היסוד של הכינוס, הרצאתו של ישורון קשת, ונמצא שתשומת־לבי לה נתקפחה מעט, ושעל־כן הכּני לבי על שראיתי להתעורר על סופם של דבריו שנראה לי מגרה ביותר. אולם עתה שחזרתי וקראתי הרצאתו כתומה ראיתי, כי גם אילו תשומת־לבי שלימה בשעת שמיעתה כדרכה בשעת קריאתה, לא הייתי משנה את טעמי והייתי אומר, כי אכן מגרים ביותר הם דבריו על מעמדה של הלשון עכשיו, כשם שהייתי אומר, כי פרשה זו דווקא קשה ביותר להיזקק לה, שכן מעמדה של הלשון עכשיו, הסכנות האורבות לה, הגל העכור השוטפה ועומד לטבעה, הם חלק של בעייה גדולה יותר. אם רצונך הרי זה חלק של העזה גדולה ומשולשת; רצונך הרי זה חלק של הרפתקה גדולה ומשולשת, שעמנו – או החלק האקטיבי ביותר שבו – נכנס לתוכה. ההרפתקה הראשונה היא של החילוניוּת היהודית; ההרפתקה האחרונה היא של המדינה היהודית; וההרפתקה שבאמצע היא של תחית הלשון העברית. אלה הם שלושה נסיונות נועזים לקיים את הוויתנוּ על יסוד חדש, שכוחו וממילא גם חיוּתו לא נבחנו עדיין, כיסוד החילוניוּת כמצע תרבות שליט; או על יסודות מחודשים, שההפסקה שבין ראשיתם והמשכם היא רוב מסילתם של קורות ישראל, כיסוד העצמאות המדינית וכיסוד הלשון העברית ככלי הביטוי לכל צרכי החיים. תהליכים גדולים ומכריעים הם, ואי אפשר לדון בכל אחד ואחד בהם בנפרד.

ב    🔗

הלשון העברית שהיתה, דורי־דורות, תהליך שעיקרו ספרות, נעשתה זה שנים מעטות, ובאמת בדור אחד בלבד, תהליך שעיקרו חיים, וממילא חלים עליו חוקי־החיים, ואי אפשר לדון בנפרד על סוגיה אחת, כגון עשרות תרגומים מקולקלים, או נפסדים, וביותר כשאנו מגמגמים כל־כך בעצם־ההגדרה, מה פירושו של תרגום טוב וחילופו. ובבואי עתה לתת חלקי בבירור פרשת התירגום, ביקשתי לצאת בעקבי ש. שלום שדיבר מתוך נסיונו הוא, וניסיתי אף אני לעשות כן, אבל לא כמתרגם אלא כקורא תירגומים או כדן עליהם. פתחתי במעשה שהיה: לפני שנים הרבה ישבנו בחבר שופטי פרס־ביאליק, – יהודה קרני עליו השלום ושלמה צמח יבּדל לחיים טובים ואני עבדכם, והיו לפנינו דברי־מקור ודברי־תרגום, ושקלנו אם אין הדין נותן, כי נעדיף תרגום על המקור. והנה התקנון אסר עלינו זאת, ושעל כן הבענו, בחוות הדעת שלנו, את המשאלה, שעיריית תל־אביב תקבע פרס מיוּחד למעשי־תירגום. העירייה נענתה לנוּ, והפרס נקבע, כידוע, לכבודו של טשרניחובסקי. לפי תקנונו, ניתן הפרס על תרגום של יצירת־מופת. היו שראו צד של קיפוח בכך מתוך שטענו, כי במעמדה של לשוננו עתה, שעיקרה כניסה לתוך עצם־עצמם של החיים, נדרשת יותרת של מאמצי־יצירה בתרגום ריאליסטיקה ממוצעת, מכפי שהיא נדרשת בתרגום קלאסיקה מעולה. אמנם, הטוענים כנגדם, שהייתי בכללם, הדגישו את החשיבות המכרעת, הנודעת למאמצי־תרגום של דבר־מופת, שכן בו נאבק המתרגם עם רוח־יצירה גדולה ועם אישיוּת יוצרת גדולה, ואם הוא נענה לרמתם, הריהו כממילא מקנה רמה ללשון־התרגום, ללשוננו.

אבל קשה ממחלוקת זו היתה חברתה, שהתגלעה גם היא לרגל פרס טשרניחובסקי, והדיה התגלגלו לרשות־הרבים. היתה זו המחלוקת, אם להעניק פרס על שום תרגום “פאוסט” לגיתה שטרחו עליו שני מתרגמים מובהקים, שאחריהם עתידים היו לבוא מתרגמים נוספים, והנה עצם־הימים, שבהם בני־עמו של גיתה עושים כלה במיליוני־עמנו, נמצאו כתאריך הנאות לציין את מאבקה של לשוננו על קנין של גניוס־הגרמנים. רוב השופטים והם אשר ברש, זכרונו לברכה ועבדכם, שלא כמשה שוואבה עליו השלום סברו, כי אין זה תאריך נאות ביותר, ודווקא מתוך שהכחישו כל גזירה שווה בין אותו מנוול רב־הטבחים ובין אותו משורר רב־הסגולות, הציעוּ לדחות תחרות זו עד נפילת המנוול, שהיתה קרובה. פרטי המחלוקת וסיומם אינם מעניננו עתה, ביחוד שאותו חבר־שופטים נתפרק, אך אוּלי מותר היום לגלות ווֹטוּם סיפּאראטוּם, שהיה לי בתוך חבר־השופטים. בדקתי את תרגומי “פאוסט” האלה מנקודה מסויימת – רישומם של המקראות, המשוקעים במופלג בחזיון־השירה הגדול הזה, וראיתי כי המתרגמים לא חשו בהם, ואם חשוּ בהם, לא הטעימונו זכר לדבר, או לפחות סימנו. חשבתי, כי חסרון כזה הוא עיכוב למתן פרס, בעוד שהיתה מונחת לפנינו אסופת תרגום מצויינת – כתבי שלום־עליכם בתרגומו של י. ד. ברקוביץ, כתבים שטיבם מספק את שתי התביעות הקיצוניות שנתבעוּ מעם הפרס הזה, שהרי תרגומם מצריך מאמצי־כפל, גם מה שנדרש לרמה קלאסית גם מה שנדרש לבקעה ריאליסטית. במכתבי לשופטים, שקראתיו גם בועידת הסופרים הקרובה, ביארתי את טעמי, ועתה, ממרחק־הימים, ניתן לחזקם ולהוסיף עליהם, ועיקרם: עצם המאבק עם יוצר־מבית הוא, אולי, בתולדות התירגום שלנו, ענין חשוב ביותר.

כי אם מותר היום, בתחום התרגום, לדבר על מעמד של לשון חיה הנפתלת עם לשון חיה, הרי המעמד הזה לא נפל מן השמים, שכן לידתו גם היא במעשה־תירגום; ואנו יודעים כמעט בדקדוק את תאריך־הלידה – כשמנדלי ישב לתרגם את עצמו מתוך לשון חיה לתוך לשון שטרח לעשותה חיה. בלא המעשה הזה, כאפשרות וכמציאוּת, לא היוּ מועילים תריסרי אליעזר בן־יהודה, ולא היינו מגיעים, על כל פנים לא במרוצה כזאת, למעמדנו אנו. מבחינה זו שאלת תרגומו של שלום־עליכם, היתה שאלה מכרעת ומעשה ברקוביץ היא, בעצם, המסה גדולה במסות־התירגום שלנו ותולדתו בדור אחרון. ודאי שיכול היה להסתמך על מפעלו ודרכו של מנדלי בתירגום עצמו, אבל עשירותו האידיומאטית של שלום־עליכם משופעת כל־כך, שהצריכה אמצעי־תירגום מורכבים, מכפי שמחייבתם לשונו של מנדלי. הקושיה, שהקשה משה שמיר ושכיוונה מעשה־אתגר אלי, היא קושיה נכבדה, ולא אשתמט ממנה: מעמדה של הלשון היום, – גם בגל העכור – הוא כזה, שהוא מניח פתח לתרגום אדקווטי יותר, – ודוֹק: לא אדקווטי, אבל אדקווטי יותר – מכפי שהוא ניתן לו לברקוביץ, שבינתיים גם הספרות ולשונה נשתנוּ, יש מפעלות־פרוזה, שהפעילו רבדי־לשון רבים ושונים, – הפרוזה של עגנון והפרוזה של הזז, יתר על כיבושי הפרוזה האמנותית, שברקוביץ כמותו כשופמן וגנסין, היוּ בראשי בוניה, ושנתוספה עליהם שיכבת הפּרוזה של הבאים אחריהם, עד דור הצעירים, ויש נסיוני־לשון של עשרות עשרות מתרגמים שנפתלו לספרויות ולשונות רבות, ובעיקר יש יובל שנות דיבור עברי, ויש דור סופרים שנולד מתוכו ובתוכו, ויש אפילו מעפל לסינתיזה חדשה של הלשון, כוונתי ביחוּד ללשונו של יזהר, שאינה פחותה בערכה ומשקלה ממעשה־הסינתיזה של מנדלי – וכל אלה הם מצע לאפשרות תירגום אחרת, מכפי שניתנה לו לברקוביץ, שמיצה באמנותו את מעמד־הלשון שביאליק, מנדלי ואחד־העם הם מבססיו, עד שמוּתר לומר, כי בתחומו של התרגום מעשה ברקוביץ הוא כפסגת מעמד הלשון הזה. ודאי שזה מעמד, שאינו חוזר לעתים קרובות כל כך בתולדות־הספרות, אבל על בסיסו בוראים החיים אפשרות חדשה. אולם אפשרות אינה אלא אפשרות והשאלה היא: מי מסוגל עתה לעשות את האפשרות הזאת למציאות, מי ירים משא זה כדרך שהרימו ברקוביץ, מי יתן עליו את החיים כדרך שנתן ברקוביץ. שעל־כן ניתן לראות אותה אפשרות כמנגינה־לעתיד לבוא. דומה, הנסיונות בכמה וכמה שטחי־חיים, וביותר של דורנו לימדונו, כי הדיבור על מנגינה־לעתיד־לבוא, מחייב נעימה זהירה ואף צנועה ביותר.

ג    🔗

אולם עד שאנו מפליגים לעתיד, שאי אפשר שיהא ידוע לנו, דין שנתהה על העבר, שאפשר שיהא ידוע, ולא טרחנו לקיים את האפשרות הזאת. כי אילו טרחנוּ על כך, כבר היתה בידנו תולדת התירגום על דרכו ודרכיו בדורות האחרונים וניתן לנו לסמוך על חקירה שיש בה ממש ולא על רשמים שיש בהם בדות. חקירה היתה מלמדתנו ראייה היסטורית על הכלל הגדול שבה: הכל לפי המקום והזמן, והוא כלל שתוצאותיו מפליגות והולכות, ובכללן גם תוצאה שהיא לכאורה מוזרה ביותר: השאלה, אם ועד מה התרגומים הטובים או הרעים היטיבו עם ספרותנו ולשוננו או הרעוּ לה, גם פתרונה לפי המקום והזמן. הנה לפנינו תורגמני ימי הביניים, שיש בהם שקיימו יותר את יסוד הדיוק, כדרך התיבונים ברמב"ם, ויש בהם שלא קיימו אותו, כדרך אלחריזי באלחרירי, וניתן להסתפק הרבה, מי היטיב ומי הרע עמנו. והוּא הדין במתרגמי תקופת ההשכלה, ששמירתם על טהרת־המקרא וגיבוּש מליצתה העדירה¹ ממילא את היסוד, הנתבע בימינו כהנחת אב, הוא יסוד האמינוּת, וממילא־דממילא אין יצירי תרגום אלה עשויים להניח דעתנוּ, וכן, נחשבים, למשל, מתרגמי שקספיר עתה, לפי כללי התרגום המקובלים בימינו, כמתרגמים טובים, ואילו סלקינסון נחשב, על־פי כללים אלה, כחילופם. ועם־זאת יפה זהירוּת, ולא בלבד משום שהמתרגם אז והמתרגם עתה פועלים במעמדי־לשון שונים, שאינה דומה לשון שספירתה ספרוּת בלבד כלשון שספירתה חיים, וביותר חיים ההולכים ונכבשים לה ועל ידה, אלא גם משום שהכיבוש הזה הוא בתחילתו, ודרכה של תחילה שבא המשך אחריה, ואפשר כי במעמד הלשון מחר, שיניח לתרגם את שקספיר תירגום שלם יותר, מכפי שתירגמו הלקין ואפרת וליסיציקי ואבינועם ודוידוביץ ושלונסקי ואלתרמן, ימדוד המחר להיום כפי שהיום מודד לו לאתמול. אבל גם מחר מחרתיים לא יפקע הכלל האחד: הכל לפי הזמן והמקום, כשם שלא יפקע הכלל האחר: ויפה כוח של המקיים עצמו מעבר לזמן ולמקום. כי כשם שאנו מוצאים היום תרגומי־אתמול שקיימו ערכם מעבר לזמנם ומקומם, כך ימצאו הבאים אחרינו מחר תרגומי־היום, שיקיימו ערכם מעבר לזמנם ומקומם, כלומר תרגומים, שגם בהשתנות מעמד הלשון, יעמדו בעינם בחינת יצירה לגופה. אין בנו נביא שיאמר מה יהיה על תרגומי היום של שקספיר, אבל כולנו נביאים לאחור ויודעים מה היה על תרגומי־אתמול של שקספיר, שמכללם תרגומיו של סלקינסון הם כנפשות ממללות ועומדים בארון ספרינו לא כתעודה היסטורית בלבד, אלא כתעוּדה חיה וקיימת, כיצירה לעצמה. והרי דוגמה קרובה – תרגום “דון־קישוט” לסרוונטס, שאין אני מוסמך לדון על טיבו מבחינת נאמנותו ודיוּקו, אך מפי אלה שהם מוסמכים או מתראים כמוסמכים לכך שמענו, כי תרגומו של נתן אגמון יש בו כך וכך פגמים וחסרונות מצד ייחוסו למקורו. אין בידי לבדוק דבריהם וכל שיש בידי היא מידת־האמון במתרגם, שישב בין דוברי ספרדית ולמד לשונם, בין חדתא בין קמאה, והיא האומרת לי, כי וודאי עשה מרבית־יכלתו. אך יש בידנו תרגומו הנודע של ביאליק, שהוא גם מקוצר וגם מכלי שני, שני חסרונות שתרגום אגמון בא למנותם. והנה אפשר, כי אגמון יבוא וישלים את עצמו, וביותר אפשר כי יבוא אחר וישלים ויוציא כלי מתוקן יותר, שיסַפּק את המבקרים ויסתום טענותיהם, אבל גם אז יעמוד תרגום ביאליק כדבר יצירה לעצמו. על אחת כמה וכמה כך הדין בתרגום י. ד. ברקוביץ, כשתבוא שעתה של אותה מנגינת־העתידות.

ד    🔗

אולם עד אותה שעה, שאין אנו יודעים את מידת־ריחוקה או מידת־קירבתה, דין שנעסוק בשאלה פורה יותר: מה עשה התירגום של שני הדורות האחרונים ללשוננו, והיא שאלה, שלא ניסינו להשיב עליה כל תשובה של ממש. לפני שנים הרבה ביקש ידידי ישראל כהן, שנקיים בחינת וישאו במוט בשניים – שניטול מבחר־התרגומים של מתרגמים מעוּלים ובינונים, שמלאכתם נעשתה מתוך ידיעה ואחריוּת ומצפוּן, ונבדוק על דרך בדיקה מפורטת, מה היו הנפתולים, שנפתלו ומה היו ציוּני־ההתנגשוּת בין לשון חיה ובין לשון מתחַיה. ובדיקה חשובה היא גם אם ידענו, שכל מעשה תירגום פירושו השלייה של החלפת ערך בערך, והיא השלייה ששיטותיה שונות. דור קודם, שמושגי המהימנות שלו היו שונים משלנו, טרח על דרך־תירגום, שענינו פיסקה גדולה כנגד פיסקה גדולה מתוך חירות תנוּעה בתוך תחומה של הפּיסקה, ואילו דורנו טורח על דרך־תירגום שעניינו פיסקה קטנה, ואפילו קטנה ביותר, כנגד פיסקה קטנה, ואפילו קטנה ביותר. מעשה־התירגום הבנוּי, בעצם, על שיטת־פיצויים, הגיע בימינו לידי חידודה של השיטה הזאת: לפניך פיסקה הנחלקת כמה יחידות קטנות, אם הצלחת ביחידה אחת כדי חמשים אחוז של אמינוּת, או השליית אמינוּת, הרי אתה משלים ביחידה אחרת, באופן שאתה מגיע, בסיכוּם היחידות, לכלל השתווּת. כל אלה הוצרכו להיות מתפקידה של העבודה ההיא, אך היא לא יצאה לפעוּלות, שלקחתי עצמי לצד אחר, החשוב כמדומה גם הוּא, כלומר: תשובה לשאלה, מה עשתה השירה ללשוננוּ. הרי ביטויים הרבה, שהם עתה לנו כז’רגון המצוּי ביותר, לידתם תחילה היתה בשירה. אין זו חכמה שלי, היא נאמרה בפי פיקח, ה. ד. נומברג לפני חמישים שנה, במאמר־בקורתו על חוברת השירים הצנומה של יעקב פיכמן “גבעולים”. הוא עורר בו את דעתם של העברים על גודל תרומתה של השירה ללשוננו, תרומה המסתברת מתוך שהמשוררים מידת חירותם היתירה מניחה פתח נרחב לחירוּת־צירופים, באה הלשון המתרחבת וחוטפתם ומשלבתם לצרכיה, צרכיהם של חיי־הלשון ולשון־החיים. ענין זה הוא מכלל יגיעתי זה כשלושים שנה, ואם ירצה השם, תצמיח דבר, שוודאי לי שיהא דבר טוב, שהרי תשעים אחוזיו שם ציטטות של שירה ומשוררים, וכעשרה אחוזים בלבד הם שלי, וממילא הסיכוּן הוא מינימאלי.

על אחת כמה וכמה שמעשי־התירגום שלנו מחייבים יגיעה כזאת, ביחוד לשם תירוצה של הקושיה הגדולה: התורגמנים שלנו מלחמה כבדה להם. בבואם לתרגם שורה כנגד שורה, ביטוי כנגד ביטוי, מתוך לשון חיה ומפרכסת לתוך לשון המבקשת להיות כמותה, וביחוד בדור האחרון החריפה מלחמתם, שויתרו על מסורת העקיפה והדילוג, ויצאו לכבוש את בנין־המקור לבינה לבינה, באפן ששיטת ההעתקה נחלפה בשיטת העברה ממש, והעברה תרתי משמע. והרי דוגמה של מי שהיה אחרון־המעתיקים וראשון המתרגמים – דוד פרישמן, מה אנו יודעים באמת על פעולתו, מי בחן אותה ומי בדק אותה, וביותר חטיבותיה שגם הן תעמודנה בחינת יצירה לגופה, ובכלל החטיבות האלה בולט ענין “כה אמר זרטוסטרה”, שבעייתו מיוחדת היתה: איך להאמן למקור שנמזגו בו, ברמה נישאת, הגות ושירה. כיצד נפתרה הבעייה בכללה, וביחוד בפרטיה, מה תרמו סגולות מיוחדות של לשוננו ומה תרם כוחו של המתרגם להסתייע בהם (למשל, אם ובמה סייעתו הסמיכות להתגבר על קשיים מסויימים), הרי ענין גדול לענות בו.

לאור הדברים האלה נחזור לקושיה שהיקשה משה שמיר, שמתוך שאין בידו לקרוא את שלום־עליכם במקורו (ואם הזלזול ביידיש יימשך לא יידעו גם הוא גם כמותו להבא), כיוון את דבריו על פי כתבתי, כמי שאומנותו הוראת יידיש ומחקרה. ותירוצה של הקושיה פשוט ביותר: דין לישב על תירגומיו של י. ד. ברקוביץ ולהשוותם השוואה מדוקדקת למקורם, כדי ללמוד פתרונו ופתרוניו.

ד    🔗

ובדיקה כזאת של מעשי תרגום חשובה גם מצד אחר. האקדמיה ללשון העברית מתכוונת לחבר את המלון האקדימי של לשוננו. אפשר שיעלו עשבים בלחיינו ואין כרך הפתיחה בא, כי זה מעשה לדורות. אבל דורנו, העומד על עריסתו של המפעל הגדול הזה, שחי את מאבקה של לשוננו, כדרך שלא חיו כמותו דורות אחרים, חייב בתשומת דעת מיוחדת על מעשה־התרגום, וחלקו בלשון ושיקופו במילונה הגדול והכולל. וכוונתי למעשה־תרגום לכל בחינותיו, גם למה שאינו מכריז עצמו תרגום ואינו אלא תרגום שנטל לעצמו מידת־חירות; וכדוגמה מובהקת נראית לי שירת־ההשכלה, שחלקה המכריע הוא שאול, ושאילתה פירושה תרגום לפי מעמד הלשון בימים ההם.

מובן, כי עשייה כזאת אי־אפשר לה בלא כלים, ויפה הצעתו של ש. שלום – הוצאת שנתון המוקדש לעניני תרגום. ואולי ניתן לעשות שידוך בין הצעתו זו ובין תיקונה – הוצאת כלי־מבטא לענייני תרגום, שייצא לעתים מזומנות, ויעסוק בבעייות התרגום ובחינתו. ותרגום משמע לא בלבד שירה ופרוזה ומחזה, אלא גם דברי הגות ומדע, שבהם נדרשת מידת דקדוק שאין קסמי שירה ולהטיה עשויים לחפות, או לפצות, חסרונה. כלי־מבטא זה יהא כלי ביקורת עצמית של המתרגמים – מתוך שיחזק את העידית, יסייע לה שתהא משפעת לטובה על הבינונית ושוב לא תרד כדי זיבּורית.

ה    🔗

ואחרון אחרון, הענין שטרח עליו מי שכינוס פא"ן נתכנס לזכרו, הוא יצחק שנהר עליו השלום – הוא המכון לתרגומים. ודאי שאין כוחו של מכון להוליד מתרגמים, אך יש בכוחו להדריך ולשכלל מי שיש בו כשרון־תרגום, כדרך שאקדמיה לציור אין כוחה להוליד ציירים, אך יש בכוחה להדריך ולשכלל מי שיש בו כשרון־ציור. בכוחם של שני הכלים, כלי המבטא והמכון, נברא כמין השגחה עליונה, שסופה תשפיע על הגלים, גלי הלשון, בין צלולים לצד חיזוקם בין עכורים לצד ריפוּים.

[כ“ט אלול תשי”ט]