(עם “מימזיס” לאֶריך אוֹאֶרבּאך)

א

אם אין האותות מכחשים ואם אין סימניהם מטעים, מותרת, כמדומה, הסברה, כי ההתעניינות בחזיוניה של ספרות־העולם ובעיותיה היא, אמנם, כמידה צנועה המהלכת בינינו, אך שיעורה כמוסיף והולך, ויש בו, על־כל־פנים, כדי אחיזה לנסיוני־טירחה מחושבת, העשויה מצד־מה לעודד את הלימוד ומצד־מה לכוון את ההוראה. מבחינה זו דין לקדם בברכה את מתן הדעת על מחבר וחיבור, המסוגלים במיוחד לשמש את התעודה הזאת; המחבר – מטובי חוקרי־הספרות בימינו; החיבור – הכולל שבמחקריו.

“ידיעתו עשויה שתתמיה, וכאחת היא גמישה, חריפה ועדינת־שמע; טירחתו על ניתוחם של זרמים רעיונות ומוטיבים אינה יודעת ליאות, באופן שעל פני שדה המערכה והקרב הגדול – – – כל קול וקול בא על מלוא־זכותו. הסכנה, כי משמען של מילות לשון אחרת – – – יובן שלא כהלכה, נמנעת על־ידי שפעת מוּבאוֹת בלשון־המקור, מבחר המובאות הוא משובח. הספר הוא דוגמה־למופת של ענייניוּת מדעית; ולפי שעניינו תחום, שמזומנת לו עתה בכל מקום התעניינות מרובה, וזה כמה לא נידון על דרך מקיפה וחידלת־פנייה כל־כך, הרי שהוא עשוי לפעול רוב טובה בכל”. דומה, כי הדברים האלה הולמים יפה־יפה את ספרו של אֶריך אוֹאֶרבּאך, שנוסחו בלשוננו מונח לפנינו (בתרגומו של ברוך קרוא, הוצאת מוסד ביאליק, תשי"ז) ואלה דברי הערכה, שהוא עצמו אמרם ברשימת ביקורת על ספר נחשב של בן־אומנותו ראֶנה ואֶלאֶק¹. וכשם שניתן מכלל דברי־שבחו על חברו ללמוד על תכונתו ודרכו שלו עצמו, כך ניתן מדרך־השגתו על חברו ללמוד על דרך־השגתו את עצמו; ובייחוד אמורים הדברים בפיסקה שעניינה לאמור: “ביקוֹרתיוּת, ביקורת ספרותית איננה לא עניין עצמאי ולא עניין אחיד. אין היא עניין עצמאי, שכן היא מצורפת לא בלבד אֶסתטיקה וביקורת־אמנות כללית – אלא גם כל מיני תולדות ופילולוגיה. – – – ובייחוד אין הביקורתיות עניין אחיד בשם שפעת היצגי־בעייה וזימוני־בעייה שבאפשר. ביקורת־הספרות אפשר שיהיו לה הנחות־אב, כוונות ודגשים שונים ביותר – – –” (שם, עמ' 390).

ואם על סגולתו רבת־הפנים של מחבר הספר שלפנינו למדנו מדבריו על זולתו וקיימנו בו בחינת־משלך־יתנו־לך, הרי על שיטתו הניח בידנו ללמוד על עצמו מפי עצמו: כמעט בסיומו של הספר שלפנינו, הווה אומר: בסיומו של הטיול על־פני תולדות ספרות־המערב. כשהוא בא להעמידנו על דרכם של וירג’יניה וולף, מארסל פרוסט וג’יימס ג’וֹיס, הוא ממשילה או מַקבילה לדרכם של הפילולוגים המודרניים, הסבורים, כי פירושה של פיסקה מתוך “המלט”, “פדרה” או “פאוסט” עשוי ללמדנו יותר, משעשׂוּיות ללמד הרצאות ארוכות; והוא מסמיך לכך את ההערה, כי לא היה בידו לכתוב על דרך אחר את תולדות הריאליזם האירופּי, כלומר את הספר שלפנינו, שכן היה טובע במיני חומר שהם כמים שאין־להם־סוף. “לעומת־זאת נראית פוריה ויעילה השיטה להתנהל לרגל מוטיבים אחדים, שנוצרו בי בהדרגה ובלי כוונת מתכוון במספר ליקוטים, שנעשו לי במשך עבודתי הפילולוגית קרובים וחיים, שכן מובטחני, שאותם העיקרים היסודיים של תולדות תיאור־המציאות, אם ראיתי אותם ראייה נכונה, ניתנים לגילוי בכל נוסח ריאליסטי” (“מימזיס” עמ' 405).

ב

הוֹדיה זו, שנשלבה כדרך־אגב, מעמידתנו על צמיחתו של הספר שלפנינו. לאמור, נקודות־מוקד של התעניינות פילולוגית מיוחדת נתלכדוּ קמעה־קמעה כדי קו התעניינות נמשך ורצוף – היא הפאנוראמה המקיפה שלפנינו. סקירה על־פני דרכו של המחבר בחקר מגלה, כי לשון רבות קדמה להן לשון יחידה, כלומר נקודות־המוקד קדמה להן נקוּדת־מוקד, היא עשייתו ברוֹמאניסטיקה שהוציאה לו מוניטון; עשייה־שבעל־פה: מעל דוכני־הוראתו, תחילה במכללות גרמניה, בּרלין ומארבוּרג, אחר־כך במכללת איסטאנבול, ולסוף במכללת ייל בארצות־הברית; ובייחוד עשייה־שבכתב: חיבוריו הנחשבים, שתחילתם תירגומה של Scienza Nuova לג’אמבּאטיסטה ויקוֹ ומחקר רעיוניו ודרכו, והמשכה מחקרי־היסוד שלו על דאנטה, בין לגופו – כמשוררו של העולם הארצי; בין בזיקתו לשלפניו – עולם של הקלאסיקה, ובייחוד וירגיליוּס; בין בזיקתו לשלאחריו – התנערות־רישומו בתקופת־הרומאנטיקה. כדרכו בדאנטה היא, בעצם, דרכו בשארי חקירותיו – בדיקת חיזיון וחיזיון מצד עצמו; מצד מלוא־ההשפעות שעליו ומצד מלוא־ההשפעה שממנו.

דרכּו זאת ניכרת יפה יפה בספר שלפנינו, שבו הוא טורח על פיתוח נושאו – חקר האספקלריה הספרותית של המציאות בתרבות אירופה – מראשיתו עד אחריתו, מתוך חלוקה מעוּינת של חומר־ההוכחה, המלוּכד בעשרים פרקים, כשכל פרק ופרק מרוכז מסביב לקטע מסוים של סופר מסוים, שהוא בנותן־מופת, ודרך ההרצאה קלוטה מגמה נאמנה לקיים תשומת־דעת פּרוֹפּוֹרציוֹנאלית בכל מופת ומופת על עניינו וצדדיו, מבלי להעלים את המרכז, שמתוכו ומסביבו נצמח היקפה של המסכת כולה. לאמור, הבחירה של פרקי־הדגם וניתוּחם מפליגים מעבר להתעניינותו הספציאלית־ביותר, אולם אף שניכרת שקידתו על שמירת הפּרופּורציה הנאותה, הרי מורגש בבירור, כי יש פרקים שבהם הוא מצטמצם על תחומה של החובה ויש פרקים שבהם הוא מתרחב על תחומה של הרשות, כוונתנו לפרקים שבאיזורה של הרומאניסטיקה שבהם הוא מפעיל כלי־ניתוח ספּציאליים, המעלים פרטים דקים־מן־הדקים, שהם מכלל חידושיו המיוחדים בחקר־הספרות.

אבל לא נצא ידי חובה, אם נסתפק ברמיזה על הליכתו מנקודת־המרכז אל ההיקף ולא נעמוד על תודעת־ההיקף שנקנתה לו תוך הליכתו זאת ושמשמה ולשמה נתחבר הספר שלפנינו. ויש בידנו, מבחינה זו, להסתמך על בירור של המחבר עצמו, שניתן במסתו על הפילולוגיה של ספרות העולם². נקודת־המוצא לבירורו היא העובדה, כי האדמה, שהיא עולמה של ספרות־העולם, מצטמצמת והולכת ומקפחת את ריבוּי־הפנים, שהוא נפש־נפשה של הספרות הזאת. ההאחדה של החיים, הערעור של המסורות המיוחדות, ההשתוות של צורות־החיים, ההתפשטוּת של הסטאנדארטיזאציה, אם לפי הגירסה האמריקאית־אירופּית, אם לפי הגירסה הרוסית־בּולשבית, סופם להביא לביסוסה של תרבות אחת, הנראית כבר בעצם־תהליכה, וקרובה גם הצטמצמותה על לשונות מעטות, ואולי גם על לשון אחת, ונמצא כי האידיאה של ספרות־העולם תתמלא ותיחרב כאחת. לפנינו כמין דרוּש מיוּחד לכּתוּב: אמלאה – החרבה, וכבר נראה כקיוּמו של דרוּש זה, במחקרו של המחבר על דאנטה, שיצירתו נראית לו כמגשימה של התפיסה הפיגוּראלית; והגשמתה, שהיא הגשמה ארצית גמורה, חוּרבנה.

ועל מפתן מילואה־חורבנה של ספרות־העולם – הזיהוי ספרות־המערב וספרות־עולם הוא לא כהנחה־שממילא וכנראה אינו מניח בזה מחלוקת־הפוסקים – מתחרזים הרהוריו שכך, בערך, עניינם: הרי לא יצאו אלא חמש מאות שנה משגברו הספרויות הלאומיות, אלה יסודי ספרות־המערב, על שלטונה של הלאטינית, וזכו לתודעה עצמית; וכן לא יצאו אלא מאתיים שנה משנתעורר החוש הפּרספּקטיבי־תוֹלדיי, שמתוכו עלה עצם־המושג של ספרות־העולם, ומשנפתחה חקירה על דרך הפילולוגיה שטרחה, מראשית יגיעתם של ויקוֹ והאֶרדאֶר, על פעולה ענפה – עצם אגירת החומר, שיכלול השיטות לשם חקירתו, החדרתו ושימושו בהארת התולדות הפנימיות של האנושות. והנה כבר התהווה והולך עולם, שהחוש הזה יתקהה בו וסופו ייכחד, על־כל־פנים לא תהא לו חשיבות יתירה למעשה; וקושיה היא אם מן הדין הוא להמשיך בדרך החקירה זאת, ולא מעשה אינאֶרציה שכוחה גם הוא אינו בטל, אלא מעשה חיוּת, כדרך הנטייה העֵרה הניכרת בימינו לצד תגבורת־הפעילות בתחום הפילולוגיה ותולדות־הרוח, נטייה שהיא עדוּת לתחושה נכונה, המזרזת לסכּם את התולדה הפנימית של אלפי השנים האחרונות, שהפילולוגיה עוסקת בה כבדיסקיפלינה היסטורית, היא תולדת־האנושות בנפתוליה לביטוי־עצמה, ולהקנותה לדורות הבאים בחינת מיתוֹס.

ואין כדורנו החייב בתעודה זאת. שכן דורנו עודו מסוגל לה, כי עודו חי בתוך הניסיון של ריבוי־הפנים ההיסטורי, שטישטושו המוסיף והולך כמבשׂר את מחיקתו. אולם קיוּמה של התעודה הזאת רוב קשיים בפניה – מכאן החומר העצום שנערם במשך ששת אלפים שנה, ושאין בכוחו של יחיד להשליט עצמו עליו, והשלטה קיבוצית מגרעתה מרובה מיתרונה; מכאן ההסתעפות המחקרית למקצועות ובני־מקצועות מרובים, שהספציאליזאציה עושה כל אחד ואחד מהם כמגילת־סתרים שאינה נגלית אלא לצנוּעים מעטים, שאפילו לשונם נוטריקון שאינו סביר אלא להם בלבד. ואין צריך לומר, כי הניגוד הזה שבין ההר הכּבּיר שאינו ניתן אפילו לטביעות־עינם של מעטים ובין הצרורות הזערערים הנשמטים מתפיסת־עינם של הרבים, אינו ערוּבּה להקניית תודעה כוללת. במבוכו של הניגוד הזה נתונה הפילולוגיה, שלא דיה שהיא חייבת להסתייע בתחומי־זימונה, ועיקרם סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה וביקורת־הספרות, הרי היא נתבעת לתחומים מיוחדים, שהשליטה בהם מצריכה חיי־אדם (כדוגמאות: דאנטה והרומאן החצרוני על בעייותיהם). ואם כן, פילולוגיה סיניתטית־מדעית של ספרות־העולם כיצד, ובייחוד שהכוחות העומדים לרשותה מועטים, וגם אלה רובם גדלו מלפני המלחמות. ואף ההכשרה מועטת עתה גם היא – מה שתלמידים למדו קודם בגימנאסיה, הם לומדים עתה באוּניברסיטה, ועיקר העיסוק הוא עתה בספרות מודרנית ובביקורת מודרנית, דבר שנראה לו למחבר למותר, שהרי רוח־הזמן משליט עצמו ממילא על תלמיד־האוניברסיטה, ואין הוא זקוק למורה אקאדמי, כדי לקנות לעצמו את רילקה, ז’יד או ייטס, בעוד שהוא זקוק לו מאוד, כדי להבין צורות־לשון ומסיבות־חיים של הקלאסיקה הקדומה, ימי־הביניים והריניסאנס.

כפתח־הצלה מרוב הסתירות האלה נראית לו התחקוּת על הופעה מרכזית, שקיפה ומוּגדרת, כמסד לביצוע כוונה סינתאֶטית גדולה, בדומה לבית־האחיזה שמשמשת בו זה כמה חקירת הסיגנאוֹת. כדוגמה־למעשה הוא מביא ענין המחקרים על רישומו של דאנטה בארצות שונות, העשויים בעצימותם לבלוע חיי־אדם, והוא מזכיר רעיונו של אֶרווין פּאנוֹפסקי להתחקות על הנושא הזה על דרך בדיקת האינטרפריטאציה של פיסקאות מסוימות ב“קומדיה”, למן הראשונים ועד המאה הט"ז ואחר־כך למן הרומאנטיקה ואילך.

ג

הבאנו תורף־דבריו של המחבר, אם כלשונם אם כמשמעם, כדי לעמוד על אווירת־התפיסה שעלתה לו מתוך חקירתו והיא חוזרת עליה ואופפתה. באווירה זו נראית לנו “מימיזיס” כמסת־חקר, שמגמתה לתפוס תהליך גדול על שרשיו והשתרגויות גידולו לחליפותיו, לאור הבדיקה של נקודות־בוחן ספורות ומסוימות, כשמצע־הבדיקה הם כלי־הביטוי, הלשון וסגנונה, כמַצבּר וכמישקע של רוב־אַספּאֶקטים. וראה גם ראה, המחבר מפליגנו לפילולוגיה, כשהוא מפעיל דרכי־עיון ואמצעי־חקר שבגדרה, אבל למעשה אנו למדים מתוך הפילולוגיה על אמונות ודעות, משטרים ושלטונות, מעמדות ועם, חצר ובית, טעמים ונימוס וכיוצא בהם, כביכול הפילולוגיה באה כפסיבדוֹנים של תחומי מדע אחרים, וכמעט כאַליבּי של סוציולוגיה. והפילולוגיה מסתפקת בפרקים מובחרים, שניתוחם בא כאילו לאַמת את המימרה הנודעת הרואה את הטיפה כזעיר־אנפין של הים, מימרה שניתן להרחיבה לאמור: אם הטיפּה כך, הגל לא כל שכן; ואם הגל כך, עשרים גלים שנגרפים להם עשרות בני־גלים, על־אחת־כמה־וכמה.

שני פרקים ראשונים הם על דרך אַנטיתּיטית ברורה. פרק ראשון: פרשת הוֹמירוס – צלקת־אודיסיאוּס מזה, ופרשת־המקרא – מעשה־העקידה מזה, והוא צמד־ניגודים המעמיק ומרחיב: רקע קדמי כנגד אחורי, תהליך חושני כנגד תהליך מוסרי, מציאות כנגד אמת, אגדה כנגד תולדה, שכבת־אדונים כנגד תנועה ממעמקי־העם. פרק שלאחריו: פּטרוֹניוס – פרשת פורטוּנאטה מזה, והאֶוואנגליון – פרשת התכחשותו של פּטרוּס מזה, ואף פה צמד־הניגודים מרחיב ומעמיק. פרשה ראשונה מעמידתנו על ספרות שאין בה זיקה רצינית לעם, שחייו אי־אפשר להם שיהיו נדונים בכובד־ראש, ותיאורם אין לרשותו אלא סגנון נמוך והרצאה קוֹמית; ואילו פרשה אחרונה מעמידתנו על ספרות שאין בה הפרדת־סגנאוֹת, ועניינה תנועה רוחנית המחלחלת את חיי־העם בעוֹמקם ופורצת מתוך התרחשות־יומיומם. שני הפרקים האלה מעמידים אותנו על כמה וכמה צמדי־ניגודים, המתבררים לנוּ מתוך ניגוד־הסגנאות, אלה שני מיני הסגנון, שהם לו למחבר נקודות־מוצא לחקר הבעייה שלפנינו, בעיית הריאליסטיקה ודרכה בספרוּת־המערב. איך פעלו שני הסגנאוֹת האלה – אם לצד ההפרדה, אם לצד העירוב, אם לצד הביטול – תשובה על כך היא תעודתו של הספר.

תחילה עודנו גדורים בגדרה של הלאטינית ורואים את ספרותה כאותה טלית שאוחזין בה³ שנים – המליצה, נחלת הקלאסיקה, מושכת לצד הפרדת־הסיגנאות; ואילו המקרא והאֶוואנגליון מושכים לצד ביטול הסיגנאות כרוח מסורתם, שלא היה בה הבדל בין סגנון רם וריאליזם. וכן אנו רואים בנפתוליהם של אבות־הכנסייה, עד בוא תגבורתה של המסורת –תחילה בווידוּיי אַבגוּסטינוס, ולימים בכרוניקה של גריגוֹר איש־טוּר, הנותן דעתו על מאורע שסופרי־הקלאסיקה לא היו מספרים כמותו כל־עיקר; והוא נותנה על דרך התיאור של המציאות הממשית מתוך ויתור על ההפרד האֶסתיטי, שנהגה הקלאסיקה בין רשותו של הנשגב ובין רשותו של היומיומי. וכשאנו מניחים תחומה של הלאטינית ומפליגים לתחומה של לשון חיה, בייחוד לשירת־האבירים הצרפתית הקדומה, אנו מוצאים בה התנודדות של יסודות־השתייה – הלשון נעזרת על דרך שגב המליצה, כרוח הקלאַסיקה, אולם בדרכים שהיו לה לקלאסיקה בחזקת סגנון נמוך ואפילו נלעג ומלעג, ואילו הנושא גדור בשיכבה הפיאודאלית; ואפילו כשהוא פונה אל העם, אינו כולל אותו בעולמו, שהוא עולמה של חצרונות, וממילא נחסמת דרך התפתחות, שהיה בה כדי לתפוס את המציאוּת מלוא רחבה ועוֹמקה. פריצת המחסום באה עם פטר מחזות־הגאולה, שעניינו אדם וחוה – עממיוּת־התיאור, המלכדת שגב־מעשה ופשטות־סגנון, לא זו בלבד שהיא מוליכתנו מתוך עצם התרחשות־יומיום וממשותה אל הנעלם, אלא הנעלם מתגשם לה בתוך הממשוּת, ומידת הקיפאוֹן, שהתפיסה הפיגוראלית גזרה על אגדות־הקדושים הלאטיניות, מתפוגגת במחזות־המשחק, ובייחוד במחזה־ישו הפותח רוב־אפשרויות, וביותר עם תגבורת־הקירבה לשפתם של פשוטי־עם אלמונים על תכונתה היומיומית, כפי שהיא ניכרת בתחום רישומו של פראנציסקוס, שהוא גופו, הנתפס לו למחבר כשחקן־אמן, עורר את הכוחות הדראמאטיים של הרגש האיטלקי, ובני־מיסדרו גרמו לשגשוגה של ספרות, שפשטותה סופה פשטנות מתהדייטת.

עד כאן נמצא הקורא שלנו בתחומם של פרקי־ספרות, שאם אין הוא בקי בלשונותיהם, אין הוא יכול לקרוא את אחיהם בלשוננו. אמת, יש בה גם שירת הוֹמירוס, בתרגומם של טשרניחובסקי ושלמה שפאן, יש בה גם וידוּיי אבגוסטינוס בתרגומו של לברטוב, ואפּוליאוס בתרגום־מתוך־תרגום. אך אין בה לא פטרוניוס ולא גריגוֹר איש־טוּר, כל שכן שירת רוֹלאן ושירת־איוֵן או פרחי־פראנציסקוס, ועל כורחו הוא מסתפק בפרקים הניתנים בספר וניתוחם; ואילו עתה מעמדו מתאַשש יותר – כי עתה הוא נכנס בתחום גאונם של ימי־הביניים הנוצריים, דאנטה, ולאחר שהוא קורא פרק־הדגם וניתוחו, ולמד איך לשון הווּלגוֹ נעשתה סגולת־שירה נפלית, המערבת בנושאיה את הנשגב והנמוך ומבליטה, בתחזית מזגו של משוררה, את הניגוד שבין שתי המסורות של העולם העתיק, שהנצרוּת מיזגתו, יש בידו, של הקורא משמע, לבחון את רישומו מתוך קריאת פרקים אחרים של “הקומדיה האלוהית”, שעל תירגומה טרחו שאול פורמיג’יני וז. ז’בוטינסקי, ואחרון־אחרון הגדיל עמנואל אולסבנגר, המסייענו גם במי שבא בספרנו אחרי דאנטה, ולא היה באפשר בלעדיו – הלא הוא בוקאצ’יו, הנעזר בסגנון בינוני למלאכת־סיפור מגוּונת־נושאים, שעשוע לשיכבת משכילי־עם בדורו ולאחריו, עד עתה.

אולם מעמדו המאושש קצת של הקורא שלנו מתנדנד מעט בפרקים הבאים – הפרק מאַנטוּאן די־לא־סאל הוא צעיר במאה שנה מ“דיקאמירוֹן”, אך ברוחו ודרכו הוא זקן ומיושן ממנו: כאן לא בלבד מעבר מלשון ללשון, אלא מעבר מססגוניות חברה לצמצום מעמד, שכולו אבירות חצרנית גרידא, מהרחב של סיפור משופע לכיווּץ של מליצה פיאודאלית, אלא שהפרק עצמו נושם מציאות וטראגיוּת שחותמה אמת. ואם הקורא שלנו חייב להסתפק באותו פרק יחיד, שגם המחבר מגדירו כיוצא מגדר דורו וסביביו, הרי הוא מתנחם במה שיש בידו לקרוא מה ממי שנזכר בשכנוּת סמוכה, הוא פראנסוּאַ ויוֹן, והוא מחזיק טובה על כך ליצחק שנהר ומצטער על שהמתרגם הזה לא הספיק לתרגם אלא קורטוב משל פראנסוּאַ־תנינא, הוא פראנסוּאַ ראַבּלאֶ, הנגלה עלינו כאבירה של רמת־סגנון היתולית־גרוטאֶסקית נמוכה שמקורה בדרשה של שלהי ימי־הביניים, ושנתעצמה תחת ידו, מתוך תערובת רשויות מופלגה ומעשה גוזמה גרוטאֶסקית, כדי מסכת אוטוֹפּיה המאוכלסת מציאוּת קרובה ביותר. ובהגיע תורו של מוֹנטין, אבי המסה שנולדה מאסופות משל ופתגם והפליגה לצד דין־וחשבון, שכמותו כווידויו של הסופר על עצמו, מתוך בינה קפדנית בנסיוני עצמו ומתוך ראיית החיים עלי אדמות כחייו היחידיים, אפשר לו לקורא שלנו ללמוד מניתוחו של הפרק שלפניו ולהרחיב לימודו מתוך קריאה בשארי מסות של אבי־המסות בתירגומם של יעקב קוֹפליביץ ומנשה לוין.

והרגשת־הקורא שלנו כבן־בית מוספת, בבוא המחבר לדוּן בשקספיר – הלא קבוּצה ראויה של תורגמנים טרחה על תירגומי־מחזותיו וקטעי־מחזותיו, למן ימי ההשכלה עד ימינו – סלקינסון ובורנשטיין, יל“ג ומיזיש, פרישמן ושל”ג, ביאליק וטשרניחובסקי, סילקינר וליסיצקי, הלקין ובבלי, אפרת וגרוֹסמן, דוידוביץ' וליבּס, שלונסקי ואלתרמן, ברוידא ואליעז, וככל שהתירגומים מתקדמים והולכים, נאמנותם ויכולת־נאמנותם לחיוּת־העלילה ולמיגוונת־הנפשות גוברת והולכת, והם מניחים בידי הקורא לבדוק בדוגמאות הרבה את שלמד מכלל ראייתו של המחבר שלנו ופרטיה – תערובת־הסגנאות, סגנונה של הטראגיקה מזה וסגנונה של הקומיקה מזה, תערובת המצוּיה בקרב האישים הטראגיים גופם; ולעומתה הפרדת־נפשות – דרי־מעלה, כלומר בני־האצולה, לטראגיקה, ודרי־מטה, שאינם בני־אצולה, לקוֹמיקה. ומכאן שלילת הטראגיות, שדורות מאוחרים הורגלו לראותה או לתלוֹתה בדמותו של שיילוֹק; הפרדה, המסייעה גם היא להכחיש את הסברה המקובלת על השתזרותו של גאון־הדראמה בנפש־העם – סברה שיש לה, לדעת מחברנו, צידוּק יותר לגבי קאלדירוֹן.

ואין זו הסתירה היחידה לסברה מצויה – מי אינו מורגל לראות את האַמלט כסמל רפיונה של נפש שעיקרה פקפקנותה, בא המחבר ומעוררנו לראותה נפש עזה ביותר בנפשות הטראגדיה ההיא, נפש שכוחה בשפעת עשרה הדימוֹני. והסתירה החדה ביותר היא בפרשת סרוואנטס (היא לא היתה במהדורה קמאה, ונוספה בתירגום האנגלי) – הקורא המורגל בפירוש המצוי של “דוֹן קיחוֹט” ובייחוד בפירוש על הניגוּדיוּת של האביר ומשרתו, נדרש להבין, כי פירוש מאוחר הוא, פירוש כפוי שאינו מסתבר מפשוטו של נוסח. לאמור, הקורא נדרש להפריד בין “דון קיחוט” כהווייתו בדורו שלו, ובין גלגוליו כפירושיהם של דורות לאחריו, וּודאי שההפרדה הזאת ההרגל מקשה עליה, שכן הפירוש על צמד הניגוד הוליד צמדים כרוח פּירושו – דיינו אם נזכיר בספרות שלנו את בנימין השלישי וסנדריל למנדלי, את ר' יודל בטלן ונטע בעל־עגלה לעגנון, את ר' זונדלי ור' ברישל להזז. אולם מצוּיד בכושר־הבחנה שנקנה לו, יחזור הקורא שלנו ויקרא את “דון קיחוט”, שזכה, אם כי בקיצורו, לתרגומו של גדול משוררינו ויצרף לו את “איש הזכוכית” בתירגומו של אפרים שמואלי, וילמד מקרא כפשוטו ומקרא כדרושו, שאין האחד מבטל את יריבו, אלא זה תחומו בחקר הספרות וזה תחומו בחייה. כושר־הבחנה זה יידרש מעם הקורא גם בכניסתו בשער־השחוק – מלכותו של מוֹלייר, שפרשנים־חוקרים, וביותר פרשנים־שחקנים, דרשו אותו כמבקרה של החברה ומגלמם של אישי־עם לרבדיהם; בא המחבר ומשנן, שמוסרנותו גדורה בגדרי החברה הנתונה ועומדת ואישי־העם לא נועדו להם אלא תפקידי־חוּכה, והאהדה נתונה לבעל ההשכלה הכללית המכשירתו לשיחה נאה, וחילופה נתון למומחה, והאווירה אווירה שיש בה סתמיוּת ואין בה היסטוריות. אף עתה יוכל הקורא שלנו, לאחר השיעור שניתן לו, לחזור ולבדוק אותו מתוך קריאת הקומדיות, שניתרגמו בידי טשרניחובסקי, שלוֹנסקי ואלתרמן; אולם גם כשילמד כדרך־ההבחנה שנדרש לה, דין שיזכור, כי הפירוש המאוחר הוליד גם עתה דמוּיות כרוחו – כמשל דמותו של טרטיף, גם בספרותנו, ביותר בקומדיה שלנו ביידיש, למן ווֹלפסון עד גוֹטלוֹבּר, ובמקצת גם בעברית, ואפילו לתוך האליגוריה של אד"ם הכהן הגיע.

ד

ואם לרישום בספרותנוּ, עשוי הקורא שלנו להתעורר במיוחד על פרשת ראסין, הנגלה בספרנו בחינת תסוגה גדולה לשלפניו – האמרה מופלגה של שגב האישיות הטראגית, האסורה בהופעה של זקנה ומום, כשהיא צמודה במסגרת החצר, מתוך תפיסת המושל כאלהים עלי אדמות. וגם עתה יידרש הקורא להבחין בין פשוטו של מחזה ובין דרושו, כפי שנתפסו לו לתומם אבירי־השכלה שלנו שקירבו מחזות־המקרא שלו, יוסף האלטערן ושי"ר ומאיר הלוי לטריס, ועשו בהם כבתוך שלהם, באופן שעל תירגום ממש מוּתר לדבר אך בימינו, כדרך שניתן בידי אליהו מייטוס ואלתרמן, והקטעים שבספרנו עתה בידי משה קטן. ואדרבה, המחבר מעמידנו בלי־משים על מידת תמימותם של אותם משכילים – מתוך ביאורו אנו למדים, עד כמה מחזות, שהללו יגעו על העתקתם, משקפים את עולמה של חצר מלכות צרפת ודומיה; באו הם, שדימו לראות בהם את עולמו של המקרא ממש, והביאו להם גאולה של השלם־לגיטימיות, בהלבישם אותם לשון־המקרא. אין אנו יודעים, אם המחבר נתן דעתו על דרכה של לשון־המקרא וחייה מעבר למקרא – לצורך עניינו ועיונו דיוֹ בווּלגאטה, שהרי דרכה השפיע המקרא על ספרות־המערב, והפנייה המאוחרת של ההוּמאניסטים ללשון־מקורו אין בה כדי לשנות – שעל־כן ספק הוא בנוּ, אם חש מה בעייה העלה שלא־במתכוון בלבנו: הלא היא בעיית שימושה של לשון־המקרא שלא כמהותו, כפי שנקבעה בידי המחבר, כלומר שימושה כדרך מליצה, שיסודה ומגמתה הפרדת־הסיגנאות; הלא היא דרך הצחות ששירתה את שני קצות הביטוי: כשהיא כטבעה – את הנשגב, וכשהיא שלא כטבעה – את הנלעג, ונשמט ממנה מה שבין הקצוות, מישורה הגדול של הריאליסטיקה. וכשניסתה הסיפורת שלנו במאה הקודמת לעלות, בכוחה של לשון־המקרא, על המישור הזה, ניגלו מערוּמי־הפּאראדוֹכּסיה של תשמיש שלא כדרכו, שחיפו עליו קודם בלוּאי־הפּסיבדוֹקלאסיקה או עדיי־הפּסיבדוֹרומאנטיקה. בעייה זו כרוכה בעקבי חברתה – המחבר העמיד עיקרו של סיפור־המקרא על הריצה הדרוכה אל התכלית וחומרת ייעודה, ואילו מליצת המקרא לא זו בלבד שהיא מתשת אותה, אלא אף מטעינתה מעמסת קישוטים של ציור ותיאור העודפים על צרכה ומה גם כורחה של התכלית, ונמצאת לשון־המקרא משרתת את היפך־מהותה.

ואם עניין הלשון העלה לפנינו בעיות־מבּית, עניין הנושא לא כל שכּן, ועניין הנושא נבלט לפנינו עם פרקי־הספר הדנים במה שניתן לקרוא ריאליסטיקה־מדעת, ופתיחתם הדיון ברומאן הנודע של פריבוֹ, הנראה כמי שחידש, אגב ביטול הפרש־הסיגנאות, כמה חידושים – אם קביעת תפקיד עצמי לדמעות, שאפשר שהסיפורת שלנו התמידה במיוחד לשמור לו אמונים, ואם העלאת תיאור האינטריֶר כיסוד־סיפור נחשב. וכשם שהקורא שלנו יש בידו לקרוא את הרומאן הזה, בתירגומו של יעקב פרמן, כך יש בידו להיעזר לעניין ניתוח הקטע של ווֹלטר בשנים מסיפוריו הנודעים שתירגמום עזרא זוסמן (“קאנדיד”) ומנשה לוין (“זאדיג”), ולהרחיב את רמזי־הניתוח על בחינתם של צדדי־כתיבתו של האי סטרא רבא – השימוש, על דרך תערובת־הסיגנאות, בשיטה אנטיתיטית, היא שיטת־העימוּת של שחור ולבן, ובייחוד תיאור הנפשות שאינם גיבורים אלא משולבים במסיבות־חיים ממוצעות. אמנם, לענין זכרונותיו של סאֶן־סימון חייב הקורא להסתפק בפרק־ההדגמה בלבד, אך משנתעורר על מסכת־הזכרונות בכלל, אפשר והפרק יעוררו למעשה־השוואה לאסוּפוֹת זכרונות־מבית (מרת גליקל, ר' יעקב עמדין).

מעמדו של הקורא יהא מוזר מעט עם הפרק על הטראגדיה של שילר בעניין המנגן מילר על אווירתה האזרחית־הזעירה, והנגדרת כמילוֹדראמה הכתובה בידי אדם גאוני, והנערכת במיוחד מבחינת לשונה המצויינת בחיוּת אוֹתאֶנטית. הצופה שלנו יכול היה לראות בהצגתו של המחזה, אולם הקורא שלנו אינו יכול לקרוא המחזה גופו, כי כדרכם של כמה וכמה תירגומי־מחזות, מהם חשובים, לא יצא גם מחזה גם מכלל־הכתב לכלל־הדפוס. ואגב, לרגל ניתוח־הפרק מתוך המחזה הזה, נזכרים, בקווי־הסבר כוללים ונהירים, מחזותיו של לאֶסינג “מינה לבית בּרנהאֶלם” ו“אֶמיליה גאלוֹטי”, שמלאכת־התירגום שלנו, שראתה מטעמים מובנים לתרגם ולחזור ולתרגם את “נתן החכם” וביותר את “היהודים”, ראתה, מטעמים מובנים גם הם, לפסוח עליהם.

לעומת זאת עשוי הקורא שלנו לנשום מעט לרווחה עם הפרקים על גדולי הרומאן בדורות אחרונים: סטנדאל, הנערך כמי שתודעת המציאוּת המודרנית מצאה בו ראשית ביטוּיה בספרות, ודרך ביטוּיה תיאור האדם כשהוא משוזר במציאות כוללת – לרשותנו הרומאנים שלו, בעיקר “האדום והשחור” בתירגומו של א. א. קבק, ו“מנזר פּארמה”, בשני תירגומים, של א. ראובני ושל יונתן רטוש. גם לעניין ויקטור הוּגו, הניצג כמי שתערובת־הסיגנאות נעשתה לו סיסמה של תנוּעה ומלחמתה, יש משענת לידנו – בייחוד “עלובי החיים” ו“המכשפה מפאריס” בתירגומו של יעקב שטיינברג ו“שנת התשעים ושלוש” בתירגומו של מ. בן־אליעזר; כל־שכן בּאלזאק, אח לסטנדאל ליצירת הריאליזם המודרני ומרחיבו עד כדי מאמצי הקפה טוֹטאלית של החברה, וכמה מספריו בידנו – בייחוד “אבּא גוֹריו” בתרגומו של א. ראובני, “אֵיז’ני גראנדה” וכן “עור היחמוּר” בתרגום מנשה לוין; “אשלייות אבודות” בתירגום אליהו מייטוס; “הנקמה, פיירטה” בתירגום ז. הלמן ומ. הראבן; סיפורים בתרגום י. שנהר ומ. א. ז’ק, ובדומה לכך פלוֹבּר, שהעלה את קנאותו לאמנות־כתיבה כדי פולחן ממש – לפנינו בייחוד “מאדאם בּוֹבארי” בתירגומה של דבורה בּארוֹן ו“שׂלמבּוֹ” בתירגומו של נ. סלוּשץ, ושלושה סיפורים בתרגום יעקב רבינוביץ. אחריהם מתייחד הדיבור על האחים גונקוּר, שהמחבר מדגיש יתרונם על השלישיה הקודמת בהעלאת המעמד הרביעי כנושא של ממש, הוא הנושא שבא על מלוא־גילומו ברומאנים של אֶמיל זוֹלא, שהתפעלותו של המחבר לו ולפעלו כפורצת מכבשונה, והוא לו, ככל הנכון, דוגמה אבסולוטית למי שנהג מלוא כובד ראש בתערובת הסיגנאות וכילכל כתיבה שאמנותה כמוסריותה ותודעתה כתולדיותה, הגדרות המזכירות כמעט את הנאמר בספרות־המקרא. האחים גוֹנקוּר מצוי מהם בידנו “ז’רמין לאסאֶרטאֶ” בתרגומו של א. ראובני ומשהו מיומניהם, ואילו משל זוֹלא מצוּיים בידנו כמה וכמה ספרים – בייחוד “האדמה” בתירגומו של מ. רבינזון, “נאנה” בשני תירגומים, ו“ז’אֶרמינאל” בתירגומו של ט. עלש, קובץ סיפורים בתירגום נ. סלושץ ועוד.

פרשת הסיום הוא ניתוח פרק מסיפורה של וירג’יניה ווּלף, הבא להראות את דרכה בעקיבת התנועות הפנימיות ביותר המתרחשות בתודעת־הנפשות, באופן שאירועי־החוץ אינם אלא כמִפתח למאוויי־פנים, והניתוח הדק כדקות הפרק גופו מצטרפים לו דברי־בירור על פּרוּסט וג’וֹיס, והקורא שלנו, אין לו בלשוננו, על השלישיה הזאת, אלא סיפורו של ג’וֹיס “דיוקנו של האמן כאיש צעיר”, בתירגומם של דניאל דוֹריוֹן ואברהם יבין, ולעניין השניים האחרים ניתן לקרוא עליהם ולא אותם.

ה

ודאי, מחבר־הספר שלפנינו כוונתו לעורר על קריאת דברים במקורם כי בו ניתנת אפשרות הבחינה של הדקוּיות הרבות, שהן כפרוטות המצטרפות לחשבון גדול, אך מה שהוא רואה כחובת החוקר, ובה הוא מקפיד ביותר (לא הביא בספרו כל פרק־ניתוח מתוך הספרות הרוסית, לפי שאינו נזקק ללשונה), הוא רואה אך כמשאלה לקוראו, ותוספת התירגומים לכל פרק ופרק תוכיח. אי־לזאת נראה הדין עמנו, כשפירשנו מעמדו של הקורא שלנו, שאין בידו לקרוא את ספרות־העולם במקורה והוא צריך תירגומה. אמנם, המעמד הזה, הטעון חיזוק הרבה, מוסבר מדרכה של ספרותנו ולשוננו, שהמעבר מדרך־ההעתקה לדרך־התירגום הוא בה צעיר ביותר, וממילא אף מדיניוּת־התרגום היא צעירה כמותו, אולם צדדי רפיוניה ומגרעותיה של אותה מדיניוּת בולטים, בבוא לפני הקורא ספר כשלפנינו, שיותר משהוא ספר־קריאה הוא ספר־עיון וספר־לימוד. ונסתפק במה שנעיר על חסרונות מדיניוּת התירגום משתי בחינות. בחינה ראשונה – זכותם של חוקרינו ומבקרינו היא, שהם יגעים להעמיד לפני קוראם דמותם ופעלם של סופרי־עולם רבים ושונים, שהידיעה עליהם צורך, אך אין הקורא עשוי להפיק מאותה יגיעה תועלת של ממש, אם הידיעה עליהם אין בצידה ידיעה בהם. ביחוד אמורים הדברים בסופרים, שלשונם אינה לשון־התרבות הפשוטה בינינו עתה, הלשון האנגלית. כדוגמה בולטת נזכיר מסַפּר הנזכר בספר שלפנינו, הוא אדאלבּאֶרט שטיפטר – עסק בו במפורט אצלנו ברוך קורצווייל, שספרו “מסכת הרומאן” היא בלשוננו ספר־העיון המאיר ביותר ללימודו של סיפור־אירופה בדורות אחרונים, אך הקורא שיתעניין בשטיפטר ולא יסתפק במה שיקרא עליו אלא יאמר לקרוא אותו, ימצא אמנם סיפוריו “עובדיה” ו“שתי אחיות” בתירגומו של מ. טמקין, אלא שאין הם מצע אילוסטראטיבי מספיק למה שקרא עליו. בחינה אחרונה – בספר שלפנינו נזכר גוטפריד קלר שרישומו ניכר בסיפורת שלנו, וכדינו דין קונראד פרדיננד מאייר שרישומו ניכר גם בה, אבל הראשון מיוצג בלשוננו אך ב“רומיאו ויוליה בני כפר” בתירגומו של יעקב קופליביץ, והאחרון אף כדי כך לא הגיע. מורה המבקש, למשל, לעורר תלמידיו על דרך־הקבלה בין פרק לסונקה לעגנון ובין סיפור שלושת המסרקנים הישרים לקלר, אפשר שימצאו בתרגום ש. יהודאי בכרך ישן של “הארץ”; אך אם היה מבקש, למשל, לעוררו על הקבלה בין דרך הנובילות ההיסטוריות של מאייר ובין סיפורי שיח־הדורות לברש, אין בידו להושיע, ואין דוגמה זו וזו אלא בחינת פרט היוצא ללמד על פרטים הרבה שכמותו.

ואם הספר שלפנינו יעורר את מדיניות־התירגום שלנו לכמה הרהורי־תשובה שמעשה־תקנה בצידם, תהא זו תוספת־זכות על רוב זכויותיו העיקריות, וראש להן לימוד חשיבה בחזיוני־ספרות ולימוד החשבה של צדדיהם, מהם הנראים בּר ועולים תוך, מהם הנראים טפל ועולים עיקר.

[אלול תשי"ז]

א

אפתח בבקשת סליחה מעם חברי וידידי, באי כינוס פא“ן לבירור בעייות התירגום, אם אודה עתה ברבים, כי בבואי ובשבתי ביניהם, יותר משנתתי תחילה עיני ודעתי עליהם עצמם, הפלגתי את דמיוני אל אלה, שהללו היו שושבינים ביניהם ובין לשוננו; כלומר יותר משראיתי לפני את המתרגמים, דימיתי לראות לפני את המתורגמים; ויפה עצרת המתרגמים, אך מה נעשה ועצרת המתורגמים יפה ממנה. ראייה הזיונית זו ודאי נסתייעה בכך, שבאתי בלווית ידידי שלמה ביקל, נשיא קלוב פא”ן היהודי בניו־יורק, ובהיותי לו לעיניים, הרמזתיו מי ומי היושבים, וכל שלחשתיו שמו של האחד והאחר, צירפתי גם את שמות מתורגמיו. ואמנם פמלית המתורגמים, שרוחם כאילו רפרפה בחלל־הדיונים, כולה כפתור ופרח; ודיינו אם נזכיר את הומירוס והסיודוס, אייסכילוס וסופוקלס, מרטיאל ויובינאל, מוחמד ופירדוסי, שקספיר וסרוונטס, תומס מור ומונטיין, קאנט ושפינוזה, ועליהם נוספים גדולי דורות אחרונים. ודאי שניתן להצטער על שנעדרו שארי מתרגמים, שאילו באו גם הם, הרי מלבד שהיו מגוונים את מסכת הבירורים, היו מביאים את מערכת המתורגמים על תשלומה ומלוא־תפארתה.

ובקשת סליחה גוררת את חברתה – שעשוע־דמיון זה אפשר שגרם צד של הסחת־דעת מהרצאת־היסוד של הכינוס, הרצאתו של ישורון קשת, ונמצא שתשומת־לבי לה נתקפחה מעט, ושעל־כן הכּני לבי על שראיתי להתעורר על סופם של דבריו שנראה לי מגרה ביותר. אולם עתה שחזרתי וקראתי הרצאתו כתומה ראיתי, כי גם אילו תשומת־לבי שלימה בשעת שמיעתה כדרכה בשעת קריאתה, לא הייתי משנה את טעמי והייתי אומר, כי אכן מגרים ביותר הם דבריו על מעמדה של הלשון עכשיו, כשם שהייתי אומר, כי פרשה זו דווקא קשה ביותר להיזקק לה, שכן מעמדה של הלשון עכשיו, הסכנות האורבות לה, הגל העכור השוטפה ועומד לטבעה, הם חלק של בעייה גדולה יותר. אם רצונך הרי זה חלק של העזה גדולה ומשולשת; רצונך הרי זה חלק של הרפתקה גדולה ומשולשת, שעמנו – או החלק האקטיבי ביותר שבו – נכנס לתוכה. ההרפתקה הראשונה היא של החילוניוּת היהודית; ההרפתקה האחרונה היא של המדינה היהודית; וההרפתקה שבאמצע היא של תחית הלשון העברית. אלה הם שלושה נסיונות נועזים לקיים את הוויתנוּ על יסוד חדש, שכוחו וממילא גם חיוּתו לא נבחנו עדיין, כיסוד החילוניוּת כמצע תרבות שליט; או על יסודות מחודשים, שההפסקה שבין ראשיתם והמשכם היא רוב מסילתם של קורות ישראל, כיסוד העצמאות המדינית וכיסוד הלשון העברית ככלי הביטוי לכל צרכי החיים. תהליכים גדולים ומכריעים הם, ואי אפשר לדון בכל אחד ואחד בהם בנפרד.

ב

הלשון העברית שהיתה, דורי־דורות, תהליך שעיקרו ספרות, נעשתה זה שנים מעטות, ובאמת בדור אחד בלבד, תהליך שעיקרו חיים, וממילא חלים עליו חוקי־החיים, ואי אפשר לדון בנפרד על סוגיה אחת, כגון עשרות תרגומים מקולקלים, או נפסדים, וביותר כשאנו מגמגמים כל־כך בעצם־ההגדרה, מה פירושו של תרגום טוב וחילופו. ובבואי עתה לתת חלקי בבירור פרשת התירגום, ביקשתי לצאת בעקבי ש. שלום שדיבר מתוך נסיונו הוא, וניסיתי אף אני לעשות כן, אבל לא כמתרגם אלא כקורא תירגומים או כדן עליהם. פתחתי במעשה שהיה: לפני שנים הרבה ישבנו בחבר שופטי פרס־ביאליק, – יהודה קרני עליו השלום ושלמה צמח יבּדל לחיים טובים ואני עבדכם, והיו לפנינו דברי־מקור ודברי־תרגום, ושקלנו אם אין הדין נותן, כי נעדיף תרגום על המקור. והנה התקנון אסר עלינו זאת, ושעל כן הבענו, בחוות הדעת שלנו, את המשאלה, שעיריית תל־אביב תקבע פרס מיוּחד למעשי־תירגום. העירייה נענתה לנוּ, והפרס נקבע, כידוע, לכבודו של טשרניחובסקי. לפי תקנונו, ניתן הפרס על תרגום של יצירת־מופת. היו שראו צד של קיפוח בכך מתוך שטענו, כי במעמדה של לשוננו עתה, שעיקרה כניסה לתוך עצם־עצמם של החיים, נדרשת יותרת של מאמצי־יצירה בתרגום ריאליסטיקה ממוצעת, מכפי שהיא נדרשת בתרגום קלאסיקה מעולה. אמנם, הטוענים כנגדם, שהייתי בכללם, הדגישו את החשיבות המכרעת, הנודעת למאמצי־תרגום של דבר־מופת, שכן בו נאבק המתרגם עם רוח־יצירה גדולה ועם אישיוּת יוצרת גדולה, ואם הוא נענה לרמתם, הריהו כממילא מקנה רמה ללשון־התרגום, ללשוננו.

אבל קשה ממחלוקת זו היתה חברתה, שהתגלעה גם היא לרגל פרס טשרניחובסקי, והדיה התגלגלו לרשות־הרבים. היתה זו המחלוקת, אם להעניק פרס על שום תרגום “פאוסט” לגיתה שטרחו עליו שני מתרגמים מובהקים, שאחריהם עתידים היו לבוא מתרגמים נוספים, והנה עצם־הימים, שבהם בני־עמו של גיתה עושים כלה במיליוני־עמנו, נמצאו כתאריך הנאות לציין את מאבקה של לשוננו על קנין של גניוס־הגרמנים. רוב השופטים והם אשר ברש, זכרונו לברכה ועבדכם, שלא כמשה שוואבה עליו השלום סברו, כי אין זה תאריך נאות ביותר, ודווקא מתוך שהכחישו כל גזירה שווה בין אותו מנוול רב־הטבחים ובין אותו משורר רב־הסגולות, הציעוּ לדחות תחרות זו עד נפילת המנוול, שהיתה קרובה. פרטי המחלוקת וסיומם אינם מעניננו עתה, ביחוד שאותו חבר־שופטים נתפרק, אך אוּלי מותר היום לגלות ווֹטוּם סיפּאראטוּם, שהיה לי בתוך חבר־השופטים. בדקתי את תרגומי “פאוסט” האלה מנקודה מסויימת – רישומם של המקראות, המשוקעים במופלג בחזיון־השירה הגדול הזה, וראיתי כי המתרגמים לא חשו בהם, ואם חשוּ בהם, לא הטעימונו זכר לדבר, או לפחות סימנו. חשבתי, כי חסרון כזה הוא עיכוב למתן פרס, בעוד שהיתה מונחת לפנינו אסופת תרגום מצויינת – כתבי שלום־עליכם בתרגומו של י. ד. ברקוביץ, כתבים שטיבם מספק את שתי התביעות הקיצוניות שנתבעוּ מעם הפרס הזה, שהרי תרגומם מצריך מאמצי־כפל, גם מה שנדרש לרמה קלאסית גם מה שנדרש לבקעה ריאליסטית. במכתבי לשופטים, שקראתיו גם בועידת הסופרים הקרובה, ביארתי את טעמי, ועתה, ממרחק־הימים, ניתן לחזקם ולהוסיף עליהם, ועיקרם: עצם המאבק עם יוצר־מבית הוא, אולי, בתולדות התירגום שלנו, ענין חשוב ביותר.

כי אם מותר היום, בתחום התרגום, לדבר על מעמד של לשון חיה הנפתלת עם לשון חיה, הרי המעמד הזה לא נפל מן השמים, שכן לידתו גם היא במעשה־תירגום; ואנו יודעים כמעט בדקדוק את תאריך־הלידה – כשמנדלי ישב לתרגם את עצמו מתוך לשון חיה לתוך לשון שטרח לעשותה חיה. בלא המעשה הזה, כאפשרות וכמציאוּת, לא היוּ מועילים תריסרי אליעזר בן־יהודה, ולא היינו מגיעים, על כל פנים לא במרוצה כזאת, למעמדנו אנו. מבחינה זו שאלת תרגומו של שלום־עליכם, היתה שאלה מכרעת ומעשה ברקוביץ היא, בעצם, המסה גדולה במסות־התירגום שלנו ותולדתו בדור אחרון. ודאי שיכול היה להסתמך על מפעלו ודרכו של מנדלי בתירגום עצמו, אבל עשירותו האידיומאטית של שלום־עליכם משופעת כל־כך, שהצריכה אמצעי־תירגום מורכבים, מכפי שמחייבתם לשונו של מנדלי. הקושיה, שהקשה משה שמיר ושכיוונה מעשה־אתגר אלי, היא קושיה נכבדה, ולא אשתמט ממנה: מעמדה של הלשון היום, – גם בגל העכור – הוא כזה, שהוא מניח פתח לתרגום אדקווטי יותר, – ודוֹק: לא אדקווטי, אבל אדקווטי יותר – מכפי שהוא ניתן לו לברקוביץ, שבינתיים גם הספרות ולשונה נשתנוּ, יש מפעלות־פרוזה, שהפעילו רבדי־לשון רבים ושונים, – הפרוזה של עגנון והפרוזה של הזז, יתר על כיבושי הפרוזה האמנותית, שברקוביץ כמותו כשופמן וגנסין, היוּ בראשי בוניה, ושנתוספה עליהם שיכבת הפּרוזה של הבאים אחריהם, עד דור הצעירים, ויש נסיוני־לשון של עשרות עשרות מתרגמים שנפתלו לספרויות ולשונות רבות, ובעיקר יש יובל שנות דיבור עברי, ויש דור סופרים שנולד מתוכו ובתוכו, ויש אפילו מעפל לסינתיזה חדשה של הלשון, כוונתי ביחוּד ללשונו של יזהר, שאינה פחותה בערכה ומשקלה ממעשה־הסינתיזה של מנדלי – וכל אלה הם מצע לאפשרות תירגום אחרת, מכפי שניתנה לו לברקוביץ, שמיצה באמנותו את מעמד־הלשון שביאליק, מנדלי ואחד־העם הם מבססיו, עד שמוּתר לומר, כי בתחומו של התרגום מעשה ברקוביץ הוא כפסגת מעמד הלשון הזה. ודאי שזה מעמד, שאינו חוזר לעתים קרובות כל כך בתולדות־הספרות, אבל על בסיסו בוראים החיים אפשרות חדשה. אולם אפשרות אינה אלא אפשרות והשאלה היא: מי מסוגל עתה לעשות את האפשרות הזאת למציאות, מי ירים משא זה כדרך שהרימו ברקוביץ, מי יתן עליו את החיים כדרך שנתן ברקוביץ. שעל־כן ניתן לראות אותה אפשרות כמנגינה־לעתיד לבוא. דומה, הנסיונות בכמה וכמה שטחי־חיים, וביותר של דורנו לימדונו, כי הדיבור על מנגינה־לעתיד־לבוא, מחייב נעימה זהירה ואף צנועה ביותר.

ג

אולם עד שאנו מפליגים לעתיד, שאי אפשר שיהא ידוע לנו, דין שנתהה על העבר, שאפשר שיהא ידוע, ולא טרחנו לקיים את האפשרות הזאת. כי אילו טרחנוּ על כך, כבר היתה בידנו תולדת התירגום על דרכו ודרכיו בדורות האחרונים וניתן לנו לסמוך על חקירה שיש בה ממש ולא על רשמים שיש בהם בדות. חקירה היתה מלמדתנו ראייה היסטורית על הכלל הגדול שבה: הכל לפי המקום והזמן, והוא כלל שתוצאותיו מפליגות והולכות, ובכללן גם תוצאה שהיא לכאורה מוזרה ביותר: השאלה, אם ועד מה התרגומים הטובים או הרעים היטיבו עם ספרותנו ולשוננו או הרעוּ לה, גם פתרונה לפי המקום והזמן. הנה לפנינו תורגמני ימי הביניים, שיש בהם שקיימו יותר את יסוד הדיוק, כדרך התיבונים ברמב"ם, ויש בהם שלא קיימו אותו, כדרך אלחריזי באלחרירי, וניתן להסתפק הרבה, מי היטיב ומי הרע עמנו. והוּא הדין במתרגמי תקופת ההשכלה, ששמירתם על טהרת־המקרא וגיבוּש מליצתה העדירה¹ ממילא את היסוד, הנתבע בימינו כהנחת אב, הוא יסוד האמינוּת, וממילא־דממילא אין יצירי תרגום אלה עשויים להניח דעתנוּ, וכן, נחשבים, למשל, מתרגמי שקספיר עתה, לפי כללי התרגום המקובלים בימינו, כמתרגמים טובים, ואילו סלקינסון נחשב, על־פי כללים אלה, כחילופם. ועם־זאת יפה זהירוּת, ולא בלבד משום שהמתרגם אז והמתרגם עתה פועלים במעמדי־לשון שונים, שאינה דומה לשון שספירתה ספרוּת בלבד כלשון שספירתה חיים, וביותר חיים ההולכים ונכבשים לה ועל ידה, אלא גם משום שהכיבוש הזה הוא בתחילתו, ודרכה של תחילה שבא המשך אחריה, ואפשר כי במעמד הלשון מחר, שיניח לתרגם את שקספיר תירגום שלם יותר, מכפי שתירגמו הלקין ואפרת וליסיציקי ואבינועם ודוידוביץ ושלונסקי ואלתרמן, ימדוד המחר להיום כפי שהיום מודד לו לאתמול. אבל גם מחר מחרתיים לא יפקע הכלל האחד: הכל לפי הזמן והמקום, כשם שלא יפקע הכלל האחר: ויפה כוח של המקיים עצמו מעבר לזמן ולמקום. כי כשם שאנו מוצאים היום תרגומי־אתמול שקיימו ערכם מעבר לזמנם ומקומם, כך ימצאו הבאים אחרינו מחר תרגומי־היום, שיקיימו ערכם מעבר לזמנם ומקומם, כלומר תרגומים, שגם בהשתנות מעמד הלשון, יעמדו בעינם בחינת יצירה לגופה. אין בנו נביא שיאמר מה יהיה על תרגומי היום של שקספיר, אבל כולנו נביאים לאחור ויודעים מה היה על תרגומי־אתמול של שקספיר, שמכללם תרגומיו של סלקינסון הם כנפשות ממללות ועומדים בארון ספרינו לא כתעודה היסטורית בלבד, אלא כתעוּדה חיה וקיימת, כיצירה לעצמה. והרי דוגמה קרובה – תרגום “דון־קישוט” לסרוונטס, שאין אני מוסמך לדון על טיבו מבחינת נאמנותו ודיוּקו, אך מפי אלה שהם מוסמכים או מתראים כמוסמכים לכך שמענו, כי תרגומו של נתן אגמון יש בו כך וכך פגמים וחסרונות מצד ייחוסו למקורו. אין בידי לבדוק דבריהם וכל שיש בידי היא מידת־האמון במתרגם, שישב בין דוברי ספרדית ולמד לשונם, בין חדתא בין קמאה, והיא האומרת לי, כי וודאי עשה מרבית־יכלתו. אך יש בידנו תרגומו הנודע של ביאליק, שהוא גם מקוצר וגם מכלי שני, שני חסרונות שתרגום אגמון בא למנותם. והנה אפשר, כי אגמון יבוא וישלים את עצמו, וביותר אפשר כי יבוא אחר וישלים ויוציא כלי מתוקן יותר, שיסַפּק את המבקרים ויסתום טענותיהם, אבל גם אז יעמוד תרגום ביאליק כדבר יצירה לעצמו. על אחת כמה וכמה כך הדין בתרגום י. ד. ברקוביץ, כשתבוא שעתה של אותה מנגינת־העתידות.

ד

אולם עד אותה שעה, שאין אנו יודעים את מידת־ריחוקה או מידת־קירבתה, דין שנעסוק בשאלה פורה יותר: מה עשה התירגום של שני הדורות האחרונים ללשוננו, והיא שאלה, שלא ניסינו להשיב עליה כל תשובה של ממש. לפני שנים הרבה ביקש ידידי ישראל כהן, שנקיים בחינת וישאו במוט בשניים – שניטול מבחר־התרגומים של מתרגמים מעוּלים ובינונים, שמלאכתם נעשתה מתוך ידיעה ואחריוּת ומצפוּן, ונבדוק על דרך בדיקה מפורטת, מה היו הנפתולים, שנפתלו ומה היו ציוּני־ההתנגשוּת בין לשון חיה ובין לשון מתחַיה. ובדיקה חשובה היא גם אם ידענו, שכל מעשה תירגום פירושו השלייה של החלפת ערך בערך, והיא השלייה ששיטותיה שונות. דור קודם, שמושגי המהימנות שלו היו שונים משלנו, טרח על דרך־תירגום, שענינו פיסקה גדולה כנגד פיסקה גדולה מתוך חירות תנוּעה בתוך תחומה של הפּיסקה, ואילו דורנו טורח על דרך־תירגום שעניינו פיסקה קטנה, ואפילו קטנה ביותר, כנגד פיסקה קטנה, ואפילו קטנה ביותר. מעשה־התירגום הבנוּי, בעצם, על שיטת־פיצויים, הגיע בימינו לידי חידודה של השיטה הזאת: לפניך פיסקה הנחלקת כמה יחידות קטנות, אם הצלחת ביחידה אחת כדי חמשים אחוז של אמינוּת, או השליית אמינוּת, הרי אתה משלים ביחידה אחרת, באופן שאתה מגיע, בסיכוּם היחידות, לכלל השתווּת. כל אלה הוצרכו להיות מתפקידה של העבודה ההיא, אך היא לא יצאה לפעוּלות, שלקחתי עצמי לצד אחר, החשוב כמדומה גם הוּא, כלומר: תשובה לשאלה, מה עשתה השירה ללשוננוּ. הרי ביטויים הרבה, שהם עתה לנו כז’רגון המצוּי ביותר, לידתם תחילה היתה בשירה. אין זו חכמה שלי, היא נאמרה בפי פיקח, ה. ד. נומברג לפני חמישים שנה, במאמר־בקורתו על חוברת השירים הצנומה של יעקב פיכמן “גבעולים”. הוא עורר בו את דעתם של העברים על גודל תרומתה של השירה ללשוננו, תרומה המסתברת מתוך שהמשוררים מידת חירותם היתירה מניחה פתח נרחב לחירוּת־צירופים, באה הלשון המתרחבת וחוטפתם ומשלבתם לצרכיה, צרכיהם של חיי־הלשון ולשון־החיים. ענין זה הוא מכלל יגיעתי זה כשלושים שנה, ואם ירצה השם, תצמיח דבר, שוודאי לי שיהא דבר טוב, שהרי תשעים אחוזיו שם ציטטות של שירה ומשוררים, וכעשרה אחוזים בלבד הם שלי, וממילא הסיכוּן הוא מינימאלי.

על אחת כמה וכמה שמעשי־התירגום שלנו מחייבים יגיעה כזאת, ביחוד לשם תירוצה של הקושיה הגדולה: התורגמנים שלנו מלחמה כבדה להם. בבואם לתרגם שורה כנגד שורה, ביטוי כנגד ביטוי, מתוך לשון חיה ומפרכסת לתוך לשון המבקשת להיות כמותה, וביחוד בדור האחרון החריפה מלחמתם, שויתרו על מסורת העקיפה והדילוג, ויצאו לכבוש את בנין־המקור לבינה לבינה, באפן ששיטת ההעתקה נחלפה בשיטת העברה ממש, והעברה תרתי משמע. והרי דוגמה של מי שהיה אחרון־המעתיקים וראשון המתרגמים – דוד פרישמן, מה אנו יודעים באמת על פעולתו, מי בחן אותה ומי בדק אותה, וביותר חטיבותיה שגם הן תעמודנה בחינת יצירה לגופה, ובכלל החטיבות האלה בולט ענין “כה אמר זרטוסטרה”, שבעייתו מיוחדת היתה: איך להאמן למקור שנמזגו בו, ברמה נישאת, הגות ושירה. כיצד נפתרה הבעייה בכללה, וביחוד בפרטיה, מה תרמו סגולות מיוחדות של לשוננו ומה תרם כוחו של המתרגם להסתייע בהם (למשל, אם ובמה סייעתו הסמיכות להתגבר על קשיים מסויימים), הרי ענין גדול לענות בו.

לאור הדברים האלה נחזור לקושיה שהיקשה משה שמיר, שמתוך שאין בידו לקרוא את שלום־עליכם במקורו (ואם הזלזול ביידיש יימשך לא יידעו גם הוא גם כמותו להבא), כיוון את דבריו על פי כתבתי, כמי שאומנותו הוראת יידיש ומחקרה. ותירוצה של הקושיה פשוט ביותר: דין לישב על תירגומיו של י. ד. ברקוביץ ולהשוותם השוואה מדוקדקת למקורם, כדי ללמוד פתרונו ופתרוניו.

ד

ובדיקה כזאת של מעשי תרגום חשובה גם מצד אחר. האקדמיה ללשון העברית מתכוונת לחבר את המלון האקדימי של לשוננו. אפשר שיעלו עשבים בלחיינו ואין כרך הפתיחה בא, כי זה מעשה לדורות. אבל דורנו, העומד על עריסתו של המפעל הגדול הזה, שחי את מאבקה של לשוננו, כדרך שלא חיו כמותו דורות אחרים, חייב בתשומת דעת מיוחדת על מעשה־התרגום, וחלקו בלשון ושיקופו במילונה הגדול והכולל. וכוונתי למעשה־תרגום לכל בחינותיו, גם למה שאינו מכריז עצמו תרגום ואינו אלא תרגום שנטל לעצמו מידת־חירות; וכדוגמה מובהקת נראית לי שירת־ההשכלה, שחלקה המכריע הוא שאול, ושאילתה פירושה תרגום לפי מעמד הלשון בימים ההם.

מובן, כי עשייה כזאת אי־אפשר לה בלא כלים, ויפה הצעתו של ש. שלום – הוצאת שנתון המוקדש לעניני תרגום. ואולי ניתן לעשות שידוך בין הצעתו זו ובין תיקונה – הוצאת כלי־מבטא לענייני תרגום, שייצא לעתים מזומנות, ויעסוק בבעייות התרגום ובחינתו. ותרגום משמע לא בלבד שירה ופרוזה ומחזה, אלא גם דברי הגות ומדע, שבהם נדרשת מידת דקדוק שאין קסמי שירה ולהטיה עשויים לחפות, או לפצות, חסרונה. כלי־מבטא זה יהא כלי ביקורת עצמית של המתרגמים – מתוך שיחזק את העידית, יסייע לה שתהא משפעת לטובה על הבינונית ושוב לא תרד כדי זיבּורית.

ה

ואחרון אחרון, הענין שטרח עליו מי שכינוס פא"ן נתכנס לזכרו, הוא יצחק שנהר עליו השלום – הוא המכון לתרגומים. ודאי שאין כוחו של מכון להוליד מתרגמים, אך יש בכוחו להדריך ולשכלל מי שיש בו כשרון־תרגום, כדרך שאקדמיה לציור אין כוחה להוליד ציירים, אך יש בכוחה להדריך ולשכלל מי שיש בו כשרון־ציור. בכוחם של שני הכלים, כלי המבטא והמכון, נברא כמין השגחה עליונה, שסופה תשפיע על הגלים, גלי הלשון, בין צלולים לצד חיזוקם בין עכורים לצד ריפוּים.

[כ“ט אלול תשי”ט]

ניסוי של דין וחשבון

א

דרכו המיוחדת של עמנו במערכת־ההיסטוריה נותנת, כי בבואנו לסייע, במסגרת תפקידנו, בהקניית ערכי תרבותנוּ, אין אנו יכולים לנהוג כדרכה של אוּמה מצויה, שתרבותה וגילוייה בספרות גדוּרים הן מבחינת קרקע הגידוּל לרוב תחומיה תחומי הגיאוגראפיה של המולדת, ואם היא מפליגה מהם, הרי גם ההפלגה היא לתחומים מסוּימים, אגפי־העם (גרמניה, אוסטריה, שווייץ) או אגפּי המדינה (קולוניות, מהן הנעשות לימים כמטרופּוליאות לעצמן); הן מבחינת הלשון – היא אחת, לרוב כאדונית על משפּחת דיאַלקטים, המנסים גם הם להיות לשון־ספרות וסופם מסתלקים מפּני אדונתם ומצטמצמים על איזור־הדיבור, עד שהם נדחקים גם מתוכו. ואילו תרבותנו גורלה כגורל־עמנו – נדידה וטלטול, פיזור ותפוצה, הוויה אריכתא של ארעי שנתגבשו בה, מתקופה לתקופה, נקודות־קבע והבימה של חילופי הנחה ועקירה כמעט בימת העולם כולו, ובקצות־הבימה השונים תרבוּיות ולשונות שונות, אחרות כופות עצמן על האוּמה הגולה או חלקיה, והיא נלחמת מלוא־כּוחה להיאמן לעצמה, ולעשות גם את הגיגיות הכפוּיות ככלי־סיוּע של נאמנות לשרשה, בין אם היא נאמנות־מדעת – כדרך הדורות שנמשכו ללשונות לא־לנוּ על כּרחם, ובין אם היא נאמנות־שלא־מדעת – כּדרך הדורות שנתפּשֹוּ ללשונות לא־לנוּ לרצונם. ובקו המתיחות שבין הכורח והרצון מתקיים תהליך מיוחד ומקורי – לשון האחרים, שהיתה עשוּיה לבלוע אותנוּ, סופה נבלעת בנו, נספגת יסודות־יחוּד משלנו וכן נולדות ונצמחות לשונות־היהודים השונות, מהן לשונות הנשארות בירכתי התרבות, מהן לשונות העולות למרכזה, והצד השווה שהן כלשונות־זמן שאינן צוררות את לשון־הנצח, שהיא לשון האומה כּוּלה וערוּבּת־אחדוּתה, אלא במידה שהן צוררות את המגמה ההיסטורית האימננטית של האוּמה, הרואה אחריתה כראשיתה, כלומר בתשובתה למולדתה.

לאמור, ספרותנו לשון־הנצח שלה אחת, לשונות־הזמן שלה רבות, והבא אם מורה, אם מדריך, אם ספרן, לסייע לקורא העברי לקנות לעצמו תמונה שלימה של תרבותנו, חייב לדעת את השוני הזה של תרבותנוּ, כלומר את ריבוּי־הלשונות שבה, ולעורר עליו את הקורא, הן להלכה – לשרתו בידיעות הנחוצות, הן למעשה – להמציא לו את הספרים האלה, במידה שהם כבר מתורגמים ללשוננו, ואף להיות גורם בעצם־תרגומם. שכן אין לזלזל בכוחה של הספרייה שלנו, שהיא ספריית־ציבוּר, ואדרבה צרכּה וכוח־קנייתה עשויים לעודד את המפעל, שמציאוּתנוּ החדשה מחייבת הרחבתו ותיכנוּנו – הוּא המפעל, שכינויו הנלבב הוא: פדיון שבויים ומונחו המדוּייק הוא: תרגומי־בית. לאמור מפעל מחוּשב שתעודתו להביא בברית־לשוננו יצירי־הספרות שנתחברו בלשונות אחרות, והם חלקים אינטגראליים של ספרותנו.

ב

מרובה הוא מנין הלשונות, שבהן נוצרה ספרות בידי יהודים בשביל יהודים או לשמם, כלומר ספרות שהיא, אם לפי עניינה אם לפי כוונתה, ספרות שלנו. אוּלם בתוך המנין המרובה הזה בולטת רביעיה – ארבע לשונות, שתים קרובות קירבת־מוצא ללשוננו (ארמית, ערבית), שתים רחוקות ריחוק־מוצא ממנה (יונית, גרמנית) וכל אחת ואחת קשוּרה בה תקופה גדולה בחיינוּ. אם להסתפּק בשׂרטוט גס, הרי שתים ראשונות – השימוש בהן גילוּיו באוירה של טמיעה־להלכה לשם יחוד־למעשה, שתים אחרונות – השימוש בהן גילוּיו באוירה של טמיעה־להלכה לשם טמיעה־למעשה, והצד השווה שאלו ואלו היו כסמוכות לתרבותנו, שתים ראשונות על דרך דיאלקטי פּשוט יותר והשתים האחרונות על דרך דיאלקטי מורכב יותר. ולא עוד אלא יצירי־הספרות בלשונות האלו סופם שיבה לביתם – לפי שידיעת הלשונות האלו מצומצמת על חלק מסוּים בעם ועל תקופה מסוּימת בתולדותיו, עשוּיים הערכים של יצירי־הספרות האלו שישתקעוּ, ועל־כן חובה וזכות היא לאוּמה, שתחזירם לעצמם על דרך השבתם ללשוננו. תהליך־השיבה הזה, שאותותיו לא מתמול־שלשום, מתחזק ממילא בימינו, ימי השיבה וההשבה הגדולה.

ואוצר עצום הוא הגנוז בספרותנו שנכתבה בלשונות האלו, ושתרגומה פירושו העשרת תודעתנו העצמית. ראשונה יסעו הקניינים הצרורים בלשון יון, מהם שחלקם כבר הושב ללשוננו והם חשובים ביותר לתולדותינו ודרך התפּתחותנו, כתבי ידידיה האלכּסנדרוני, וכדומה, וקודם נודע אך שמץ, כגון איגרת ארסטיאַס שהביא, ולא ממקורה, (ר' עזריה מן האדומים). ראינו בדורנו מכתביו ללשוננו בתרגומים נאותים (מנחם שטיין, יצחק מאן); ספרי ההיסטוריה של יוסף בן מתתיהו הכהן, שלא נודעו מהם ללשוננוּ, לפני דורנו, אלא גלגול־עיבוּד ועיבודי־גלגול (סיפורי יוסיפון) או קצת פּרקים בודדים, ראינו בדורנו חטיבות מכתביו אף הם בתרגומים נאותים (י. נ. שמחוני, א. שליט) וצר כי המפעלים האלה היו כהתחלה שאין לה המשך. טוב מהם חלקם של הכתובים הגנוּזים, שקצת משכילים (ווייזל, זקיל פרנקל ואחרים) התעוררו לתרגם מהם, לרוב שלא ממקורם (שגם הוא אינו תמיד מקור), עד בוא דורנו וניתנו לנו בידי כמה חכמים כתומם (ספרים חיצוניים בעריכת אברהם כהנא) ונוספות להם כמה וכמה עשייות, שהם כצדדי סייוּע (ראה, למשל, עזרא הרביעי בתרגום א. קמינקא או יציאת מצרים למשורר יחזקאל בתרגום שלמה שפּאן). ענין האֶוואנגליון על שני תרגומיו (דליטש, סלקינסון גינצבורג) אף שנצמח ממגמת־חוץ, נשלב ממילא במאמצי־ההשבחה, ביחוד עם ההדיינות על הנצרות לדרכיה השונים, אם בחקר (יוסף קלוזנר) אם בשירה (א. א. קבק, שלום אש, ח. הזז). ואף דוגמת־הראשית להיותנו מתרגמים ומתורגמים כאחת, תרגום השבעים, שהוא כדרך כל תרגום – פירוש, סופו תרגום ללשוננו ונסיונו, כמדומה, בכתובים (צבי קארל).

ענין הארמית – הוא פשוט ומסובך כאחת. בעצם נעשתה כאחות הצמודה ללשוננו, מפרנסה ומתפרנסת הימנה, ויצירתנו בה כרצועה ארוכה ביותר בתולדותינו, למימי קדם (פרקי עזרא ונחמיה) דרך התרגומים השונים וגולת כותרתה מפעל־אדירים, מעצב אופיה וגורלה של האומה (הבבלי) וניתנה לה חיוּת בתפילה ופיוט ואפילו תחייה גדולה על דרך קונסטרוקציה ביצירה שהשפעתה אף היא עצומה (הזוהר). אולם דומה, כי עם כל תכונתה זאת, לרבות תעודת־הלוויה (שנים מקרא ואחד תרגום) וייחוּדה לחטיבות חשובות ביותר (קדיש, יקום־פּוּרקן, כל־נדרי) אין חובת ההשבה פּוסחת גם עליה, ולא בלבד בספרי־עם כפשוטם (ספר האגדה של ביאליק־רבניצקי) או ספרות מאוחרת (הזוהר בתרגום פ. לחובר, וביחוד ישעיה תשבי) אלא גם בספרות־יסוד (תרגום הגמרא הנעשה בידי ע. צ. מלמד, שרגא אברמסון וכדומה).

ואם בארמית כך, בערבית לא־כל־שכן. בייחוד שצורך תרגומה מחוּייב באָפים של גדולי־המשתמשים בה, שהיו כפולי־לשון, באופן שלשוננו נתיחדה לחטיבתם התוֹכיית יותר (ר' יהודה הלוי ור' שלמה גבירוֹל שירתם בלשוננו מה שאין כן הגוּתם, הרמב"ם היד־החזקה היא בלשוננו מה שאין כן מורה־הנבוּכים). ומסורת־התרגום היא כאן ישנה ומאוששת, שכן צורך התרגום של הספרים החשובים האלה (הכּוּזרי, מקור־חיים, מורה־נבוכים) היה צרכּם של דורות ראשונים שהעמידו מתרגמים משובחים (אלחריזי, פּלקירא, בייחוּד התיבוֹנים), של דורות אחרונים כל־שכן. שעל־כן אנו רואים הרחבה בפינה הגדולה הזאת למימי ההשׂכלה (נסיונו של לפין בתרגום חדש של מורה־נבוכים) עד עתה, וביחוּד עתה, שהתפקיד הזה בא על מילוּיו בדרכים שונים, חידושי־תרגום (א. צפרוני) ובתוספת מיצוּי הפירוש (יהודה אבן־שמואל) ומאמצי פּופּולריזאציה שונים והדעת ניתנת לא בלבד לכתבי ההגוּת, אם פילוסופיה אם מוּסר (למשל, ר' מימון הדיין בתרגום ב. קלאר), אלא גם לכתבי הלכה (למשל, אברהם בן הרמב"ם בתרגום ש. ד. גוֹיטיין) ואחרון אחרון חביב, לכתבי השירה ועליה (שירת ישראל לר' משה אבן עזרא בתרגום ב"צ הלפר). מפעלות אחדים משמשים את העבודה הזאת, ואילולא צוק־עתים ותמורותיהם ודאי היה מבשיל מפעל מאוּחד ומכוּון, שסופו לבוא בכלל מפעל ממלכתי לגאוּלת פּיזורינו משבי־לעז.

ג

מסתבר, כי גאולה זו חלה על החלל הקרוב – יצירי רוחנו בלשון הגרמנית. לא שמוּתר להתעלם מן הלשונות, שנזקקנוּ להן לפני זיקתנוּ ללשון זו, אדרבּה חובה היא להציל ללשוננו מה שהוא נכס של ערך, כגון ספרו של ר' שמואל אוּשקי שנכתב פּוֹרטוּגיזית (וכבר תורגם זה מקרוב חלקו של “ניחום אבלים” ליידיש בידי ליפינר) או, למשל הדיאלוג על האהבה של יהודה אבּרבּנאל, שנכתב איטלקית, כשם שניצל עתה ללשוננו ספרו של שמחה לוצאטו (בתרגום דן לאטס). אולם הלשון הגרמנית היתה לנו כלי־ביטוּי נרחב יותר והספרות היהודית, שנכתבה בה, היתה לנו גורם גדול ובלעדיה לא תתואר דרכה של תודעתנו בדורות אחרונים.

שעל כן לא תיפּלא שקידת תרגום מיוחדת באגפּה הזה של יצירת־הלעז שלנוּ. גם פּה משמשים בערבוּב יגיעות בודדות ותכניות מכוּונות, אבל אפשר ופינה זו זכתה ביותר להחלפתה של עשיית־ארעי במעשה־קבע, כשמעשה־התרגום מקיף פה כמה וכמה שטחים. הרי חכמת ישראל בלשון זו כבר ניתנה עליה דעת מתרגמים בראשיתה, ואביה (יום־טוב ליפּמן צוּנץ) כבר טרחו בתרגומו המשכילים (כנסת ישראל בתרגום דוד קארוֹ שנשתקע, המחקר על רש"י בתרגומו של שמשון בלוך) לא־כל־שכּן דעת דורנו (וראה ההוצאה המצוּינה של הדרשות בישראל בהשלמותיו של חנוך אלבּק). והוּא הדין בגראֶץ, שההיסטוריה שלו ניתן לה לפני דור תרגום שהוא כמולד חדש (שפ"ר) וחזר וניתן במהדורת־עם בימינו ואף מחקריו במבחרם עתידים בקרוב לצאת לאור (בתרגום ירוחם טולקיס) וזה מקרוב ניתנוּ גם מחקרו הגדול של גייגר (תרגום י. ל. ברוך), כתבים של אברהם ברלינר וכיוצא בהם, והכל כרוח ההמשך המתוקן והמשוּפּר להתחלות חביבות אך חובבניות (תרגום אז"ר לספרי בנימין זאב בכר), המשך שיגדל ויגבר, עד היות העידית של נכסי־החקר האלה קנין בידנו. והרי ספרי הגוּת, גם בדת ומוּסר גם בפילוסופיה, ואם לפני דור ניתנו דברים שעל גבי השטח (לצרוס, שמשון רפאל הירש), הרי בדורנו נעשים נסיונות לתת דברים שבעומק (הרמן כהן בתרגום וויסלבסקי) וגם פּה עוד היד נטוּיה.

ואין צריך לומר, כי תשומת לב מיוחדת נתוּנה למה שנכתב בלשון זו והוּא בענייני תחייתנוּ, הן מבחינת מחשבתה הן מבּחינת תנוּעתה, ודברים אלה אריחים חשובים הם שבלעדיהם לא תצוּיר שלימוּת ההכּרה של תולדתנוּ במיפנה המכריע שבה. וכבר נצברה בזה ספריה קטנה (הס, החל במיני עיבודים של “רומא וירושלים” וכלה בהוצאה מדעית של אגרותיו בידי ג. קרסל; מחברתו של פינסקר בתרגום אחד־העם, מדינת היהודים להרצל בכמה תרגומים ויומניו בתרגום ר' בנימין ואָשר ברש, כתביו וזה מקרוב גם הוצאה שלימה של אגרותיו, כתביו הציוניים של נורדאוּ וכדומה). והמעשה עוד תפקידו לפניו ומן החובה, שייעשה במרוכז ובמתוכנן ובזה תיבחן האדריסה הנאותה (הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית).

פרשה גדולה לעצמה היא בעיית הספרות היפה, עד מה ולפי אילו קריטריאות היא עשויה שתיכּלל בתוך אוצר ישראל. ההכרעה, שהיא קלה לגבי מערכת הספרות, שבחינתה יהודית, לפי הענין הנכתב לפי כוונת הכותב ולפי הרכב הקורא, נעשית כמערכה הנפרדת לסוג מורכב יותר, בעיקר דבר סיפור המתאר דיוקן חיים שלנו אם ביריעה רחבה יותר אם ביריעה צרה יותר (קוֹמפרט, פראנצוֹז, מוֹזנאטל וכו') ולסוג פּשוט יותר, ביחוד בתחום הסיפור ההיסטורי שדרך עיצובו הוא עממי. מן הענין לציין, כי הסוג הזה, שהוא מצרכי החינוך, מטפּחיו הרבּה (פיליפּסון, רקנדורף, פראנקולם, ליהמן, שכנוביץ, וכן קבוצת סופּרים הפּרגאית: ל. ג. ווייזל, שלמה כהן), וכשם שתרגומו ועיבודו פּירנס דור קודם (זכרונות לבית דוד לא. ש. פרידברג) כך תרגומו ועיבודו האחרים מפרנסים דורנו (הוצאת “יזרעאל”). האמת מחייבת לומר, כי שני הסוגים האלה הם הדרגה הבינונית והנמוכה של יצירת יהודים בלשון הגרמנית, ואילו הדרגה המעולה, שוב לא היתה מכוּונת לעם־מוצאם אלא לעם־טמיעתם של הסופרים. וסוג מעולה זה קשה להבחין מה עלינו לשייך בו לעצמנו, והמפעל המכוּון להשיב מנכסיהם של אלה הביתה (הוצאת “לגבולם”) לא פתר את הבעייה, ואפשר ופתרונה, שפירושו ברירה של כל שבחינתו יהודית ברוחב היצירה של יהודים (למן היינה ובּרנה עד קאפקא), מצריך מרחיק־ראייה גדול מכפי שהוא בידנוּ.

מה שנאמר בלשון הגרמנית, שהיתה לנו לשון כתיבה ראשה, נאמר כממילא בלשונות אחרות, שהיו לנו לשונות־כתיבה צדדיות, החל באנגלית (וראה קבוצת התרגומים למן סיפורי דיזרעאלי עד סיפורי זנגויל), ביחוּד בסקטור האמריקאי שנוצרה בו חכמת ישראל נרחבה, דרך הצרפתית עד הרוּסית, גם בחכמת ישראל (דברי הימים לדובנוב בתרגום ברוך קרוּפּניק) גם בספרות יפה (א. ל. ליוונדה וכדומה), עד תקוּפתנו (ז’בוטינסקי). ואף כמה לשונות אחרות יש בהן ספרוּת־לעז משלנו, וההתחלות הקטנות של תרגום צריכות הרחבה.

ד

כמסתבר מאליו, כי טירחה נאמנה במיוּחד ניתנת ללשון־הבית, לשון יידיש, לשונו של גדול שבטי ישראל, שמפעלותיו, שעיקרם בתחום השירה יהיוּ באוצרה של לשון האומה וקנין קוראיה, ביחוד שהטירחה הזאת מחוּיבת לא בלבד לפי צרכּה של לשוננו אלא גם לפי מבואה גם לפי מוצאה של הספרוּת היידית עצמה. כפל־הלשון שאתה מוצא במבואה (ר' אליהו בחור) ובהמשכה (אייכל, וולפסון וביחוד מנדיל לפין) ומגמתו בנסיונות הסופרים להשיח אותה חטיבה עצמה בשתי הלשונות (שתי הנוסחאות של פּרל, שתי הנוסחאות של וולוויל זברז’ר) אתה מוצאו במוצאה. יש המכריעים באופן שהלשון האחת היא להם ראש והלשון האחרת היא להם משנה (למשל ריבּ“ל וגוטלובּר מזה, ושמ”ר ודיק מזה), אך דוּגמת־המופת של כפל־הלשון מאזניה מעוינים, – הלא היא מפעל־אדירים שהיא נקודת־מיפנה בשתי הלשונות כאחת (מנדלי), והיא גם הוראה גדולה, שלימוּת תרגוּם מהי. מתוך מלאכת־מחשבת זו נצמחה לנוּ התפתחות העשייה הגדולה, ששמה תרגום – בכוחה באוּ לנוּ מעשי תרגום החשובים, בין של אחר (שלום־עליכם בתרגוּם י. ד. ברקוביץ) בין של עצמו (סיפורי ז. שניאור).

סקירת־עין בביבליוגראפיה של ספרות יידיש, שכבר ניתנה בלשוננו, מעמידתנוּ על תהליך הגדל והולך, אבל אם נסמיך לה סקירת עין על ספרוּת יידיש שלא ניתנה בלשוננו, ונבין כי הענין הנדון יותר משהוא מיבצע הוא תעודה. יש מעשים שבאו לידי גמר: י. ל. פרץ (שכתב עצמו עברית ואף תרגם מכתביו בין בעצמו בין בעזרת אחרים, ועתה ניתן תרגום ראוּי לשמו בידי שמשון מלצר), מה שאין כך קבוצתו. אמנם, יש בהם שזכה (דינזון), אך זכותו באה בשל סוג קורא הדבק בסיפורים על תכונתם המיוחדת (יוסילי, הרשלי), ובדומה לו אחרים (ד. פינסקי), אך יש והכמות המעטה של דבריהם המתורגמים היא בפּרופּורציה הפוכה לערכם הרב (ה. ד. נומברג), דיספּרופּורציה זאת ניתן להמשיכה (רייזין, יונה רוזנפלד ואחרים). ומה שנאמר בפרוזה כוחו יפה כמה מונים בשירה, שאין תרגומה אלא כענין־שבמזדמן ובית־כינוסו של התרגום פזורי־ז’ורנלים ועתונים, ונמצאת השירה היידית לא בלבד במישורה אלא גם בשׂיאֶיה השונים (למן יהואש עד י. י. סיגל ולמן משה לייב הלפרן עד יעקב גלאטשטיין ואילך) כמחוצה להכרתו של הקורא העברי. ובכלל, חלקת השירה היידית בתרגום מקופּחת (כדוגמה ראה איציק מאנגר שזוּטוֹ – פיליטונים על דמויות סופרים ניתנו לנו ורוּמוֹ – שיריו וּבּלדותיו לא ניתנו לנו ויוצא־מן־הכלל לא בא אלא לאשר את הכלל).

ודאי, כוח משיכה מיוחד, שבחינותיו שונות, עמד להם לסופרים שייצוּגם בתרגום הוא נאה למדי (שלום אַש שהרבה מסיפוריו – עד סיפורי הנצרוּת ולא עד בכלל – נתרגמו בידי כמה מתרגמים, וכן י. אופּטושו, שכבר נתרגמו כמה וכמה מספריו וכנראה יסתכמו כדי הוצאה שלימה, ואף ה. לוויק שנתרגמו משלו כמה מחזות ושתים פואימות וכמה וכמה שירים), אבל לא מעטים הסופרים המיוחדים במינם שלא ראינו עדיין בלשוננו אלא ילקוטים ראשונים מיצירתם וגורל אחד לקצוות (מכאן בעלי ההיוּליוּת השרשית – א. מ. וייסנברג בתרגום ש. מנדל; א. מ. פוקס בתרגום משה ברסלבסקי; מכאן בעלי החריפות המושכלת – קורטוב של משה נאדיר בתרגום יצחק עברי). ואפילו רשימת הביבליוגראפיה תעמידנו על שורה הגונה של סופרים (י. י. זינגר ואחרים) לא נוכל לומר, כי הספרוּת היידית זכתה לאותה שלימוּת וכוללוּת של דאגה, שהיא ראויה לה לפי חשיבותה לעצמה וחשיבותה לנו, והיא דאגה שאין לה ביצוּע אלא במפעל מכוּון ומאוחד, שמפעלים מיוּחדים שנעשו עד עתה (מעשה “דביר” ובייחוּד מפעלה רב־המסירות של רחל פייגנברג בייסוד “המאסף”) הם לה כאותות, גם מעודדים וגם מחייבים. מפעל זה לא ייתכן בלא תפיסה כוללנית של הספרוּת הזאת, שטליתה תהא חופה את יבשת יידיש כולה, בין באופן שתמשיך התחלות, אם גדולות אם קטנות (מזה קוּלבּק ונסתר ואחרים ומזה בּוֹריישא ואחרים) וביחוּד תניר ניר חדש. למצער אנתולוגיה רבת־כרכים הוּא צורך שאין לדחותו, כפי שמחייבתו תודעתנו התרבותית.

כמדור לעצמו הם הסופרים שבאוּ, בגלי העליה השונים, לארצנו והשתקעו בה – מהם סופרי יידיש שהכריעו לצד הלשון העברית כלשון כתיבתם העיקרית או האחת, בין שהיו בלשון היידיש מתחילים (א. ראובני) בין שהיו בה ותיקים (משה סטבסקי) וכדוגמתם בעליות מאוחרות יותר סופרים כפולי־לשון ואף הכרעתם כך, בין שהכרעתם הבשילה צד מועט ביצירתם (ז, י. אנכי) בין שהבשילה עיקרה ומרכזה של יצירתם (א. צ. גרינברג), מהם שהמשיכו כתיבתם ביידיש ופירסומיהם בארצנו בין בתרגום (ש. גורליק, יוסף פאלק, י. מאסטבוים, ז. סגלוביץ), בין במקור ואף בתרגום (י. פּפּירניקוב ואחרים). מנין הסופרים האלה גדל ועתיד שיגדל עם תנוּעת השיבה הגדולה לארצנו, וכבר בולטות סנוּניותיהם (א. מ. פוקס, ש. ברלינסקי, קדיה מולודובסקי, רחל אוירבך א. סוצקבר) ותרגום ספריהם הוא חובת־בית לבני־בית, ולא נתקיימה אלא במעט.

גם החלקה שזכתה מתוך צרכּנו המיוחד, המחזה (בריפּירטוּאַר של התיאַטראות העבריים אנו מוצאים בתחילתו גולדפאדן וגורדין וקובּרין ובהמשכו אַנסקי ופינסקי, אש ואופּאטושו ולויק וּבּרגלסון ואחרים) לא זכתה כראוי (הרבה מחזות תרגומם הוא בכתב־יד בלבד) והוא הדין במדורים שלא בתחום הספרות היפה והזכרונות (כגון ליסין, ליטוין, ליטוַק, וכו'), וכן ספרי־הגוּת, ביחוד אלה שהם בנין־אב בתנועת התחיה (ברוכוב, סירקין) – אלה צריכים הרחבה.

והכל צריך האדרת טיפוח וּתנופת־ריכוז – מציאותנוּ החדשה מחייבת.

[אלול תש"י]

לסוגיה במסכת הכינוס

א

הבעייה, שאנסה עתה להעלותה, בצמצום־שרטוטים ובקוצר־קווים, יש לה פנים להלכה ויש לה פנים למעשה. הבעייה יש לה פנים להלכה וכבר נדרשתי וחזרתי ונדרשתי לה לענין בדיקת תכנה ומסגרתה של ספרותנו בדורות האחרונים, בדיקה שפירושה ערעורה של התפיסה המצוּיה על כל ניסוחיה, והחלפתה בתפיסה העומדת על התלתזרמייוּת והתלתלשוניות. בחינת התלתזרמייוּת אינה מעניננו עתה, מה שאין כן בחינת התלתלשוניות. בחינה זו מה היא אומרת: מציאותה, הממשית והיצירית של ספרות היהודים בדורות אחרונים, היא מציאוּת של שלושה מיני לשונות: הלשון האחת, היא הלשון העברית, שמתוך שהיתה לשון מסדה של האומה, וחיוּתה לא פסקה מקרבה לאורך כל מסילתה, והיא יסוד־מוסדה, מתקיימת בה בחינת אחרית כראשית; הלשון האחרת היא לשון, שנספחה לה באמצע קורותיה של האומה ונעשתה לשונם של גדולי שבטיה, וביחוד של שבט־אשכנז, ולאורך רוב־מסילתה היתה שותפת לאחותה הגדולה, ואך בקצה־המסילה התנודדה בין בת־לוויה – וסימנה ההופעה המצוּיה של אוּניה פּרסונאלית כדמות סופרינו כפולי־הלשון – ובין בת־תחרות, אך יציריה, כמותם כיצירי אחותה הגדולה, הם בכלל חשבונה הכולל של יצירת העם, וידיעתם היא בכלל מסכת חובת תודעתם של בני־העם. הלשון האחרונה, לשון זרים ככלי־מבע של חלקי בני עמנו, שיצרו בה ספרות, והיא־היא הצריכה, מבחינתנו עתה, בדיקה מדוקדקת: אימתי היא ספרות־לעז וממילא היא בכלל אותו חשבון כולל של יצירת־עמנו ובכלל מסכת חובת־תודעתם של בני־עמנו, ואימתי היא ספרות־ניכר וממילא איננה בכלל אותו חשבון ובכלל אותה מסכת.

ב

שאלה זו הטרידה ראשונים כדרך שהטרידה אחרונים, וגם אם ניסוחה וניסוחיה היו שונים משלנו, היה גרעינה אחד. ולשם אילוסטראציה של הטרדה הזאת נבור לעצמנו דוגמה בולטת, כמעט מצווחת – פרשת היינה. פרשה זו הטרידה ראשונים ואזכיר בקצרה ענין שכבר הבאתיו בארוכה (בספרי: “הנמר וידידו המנמנם”, מדור: מבוך ומבואיו, פרק: בשדה־זרים): מעשה שאירע ב־1832, שיצא לכסיקון בשם: “גאלריה של בני ישראל המצוינים ביותר”, וחוגי המהגרים הפּוליטיים מגרמניה ביקשוּ להתגרות בו בהיינה והכניסו אותו באותו לכסיקון, ובחוברת שנכלל בה גם שפּינוזה, בא היינה וקשר דברי ערעור ומחאה על כך, ובכלל טענותיו שמחציתו ממוצא אצילים, שהרי אימו וון־גלדרן, והוא עצמו פּרוטסטאנט, ואפילו אדוק ביותר. והצד המעניין הוא, כי ערעורו ותרעומתו מצאו להם עוזר ותומך גבריאל ריסר. בבואו לדבר על אותו לכסיקון, ראה למַחות בידיהם של אלה, המונים אישים כמו ברנה או היינה, שהניחו אמונת־אבותיהם, עם מובהקי־היהודים. הוא לא ראה ולא יכול היה לראות בשירתו וכתיבתו של היינה ודומיו כדרך ייצוג או ביטוי לנו, והוסיף כי אילו נדרש להביא דוגמה למי שיש בשירתו כדי ייצוג כזה היה מצביע על מיכאל בר (אחיהם של הקומפּוזיטור מאיר בר ושל חוקר הירח וילהלם בר), שנודע בזמנו בשירתו, וביותר במחזותיו. כך נראתה להם השאלה לראשונים ועל פיה הרי התשובה פשוטה, ואפילו פשטנית ביותר: היינה אינו רוצה להיות, ריסר מוכיח שאינו צריך להיות, בגאלריה שלנו בימים ההם, ודין שנקיים כרצונו של האחד וכהוכחתו של האחר, ולא נכניס את היינה בגאלריה שלנו בימינו. ואם בחשבונה של גאלריה כך, בחשבונה של ספרות כל־שכן.

והנה פרשה זו הטרידה אחרונים ולא בגבולה של גאלריה אלא באמת בגבולה של ספרות, כשפני השאלה אינם פנים של הלכה בלבד אלא פנים של מעשה. בבוא ח. נ. ביאליק להגות את מחשבת הכינוס ולציין ראשי פרקים לסעיפיהם, הביא בכללם סעיף נחשב לאמור:

דברים אלה נאמרו בתכנית הכינוס, שכוונתה לתת בלשון העברית מיטב יצירתנוּ, בחינת ספרותנו הכוללת, בכל הדורות. לאמור, אליבא דביאליק שירת היינה נראית בפירוש בחלל יצירת הרוח העברי ובכלל אוצר הכשרונות העברים וטביעתה היא בחותם הרוח העברי ומסדה – הנפש הישראלית. אין צריך לומר, מה מופלג הוא המרחק בין עמידתו של ריסר ובין עמדתו של ביאליק; שהראשון נועל בפני היינה דפי־לכּסיקון של מפורסמי־ישראל והאחרון פותח בפניו לרווחה דלתות־ספרותנו ובא להכניסו לפני ולפנים.

ולא עוד, אלא הפיסקה על היינה היא במסתו של ביאליק נרגשת במיוחד, וודאי ניתן גם לתרצה ברומאן המיוחד, שנתרקם בין שירת היינה ובין משוררינו וביאליק בכללם, אבל אל נשכח כי לא בלבד משורר כביאליק, ששוב לא עמד בתוך השיטה, אלא גם משורר כזאב יעבץ, שעמד כולו בתוך השיטה, היה בוסר על תשובה כדרך שניתנה בידי ריסר, שלולא כן לא היה במתרגמי “הרבי מבכרך”. המרחק הגדול הזה שבין ראשונים ואחרונים, עשוי ללמדנו הרבה, אך לענייננו נאמר, כי האחרונים, במידה שמותר לנו לתלות בהם ניסוח שאלתנו, הרי תשובתם היא – יצירת היינה אינה ספרות־נכר, שתרגומה הוא בכלל טיפולנו בספרוּת זרים, אלא ספרות־לעז, שתרגומה הוא בכלל טיפולנו בספרות שלנו.

ג

עד שננסה לערער על המסקנות המשתלשלות מהערכתו של ביאליק – ביחוד אם היינה נתפס לא בחינת אוּניקום אלא בחינת פרט היוצא ללמד על כלל, – והרי תפיסה זו כלולה בבירור באותה הערכה – דין שנתעורר על כך, כי גם הלבוש, כלומר הלשון, שהיא לשון־זרים, נמצאו בה תכונות־שמבית. חבל שלא נתקיימו בכתב שיעוריו של משה קלווארי בענין התמורות שחלו בלשונם של בני־עמנו, שכתיבתם לשון־הגרמנים, וביותר חבל שלא נשתמרו הדוגמאות המחכימות לכך, ועל כרחנו עלינו להסתפק בדבריו, שאמרם שנים הרבה קודם שיעוריו אלה, והם בספרו: “בין זרע לקציר”, במאמר שנכתב ב־1912, במלאות מאה שנה לחוק הפרוסי על שיווּי־הזכויות המשפטי של היהודים בגרמניה ונאמר בו:

אם להעמיד דברי משה קלווארי על פשוטו של משל, הרי נמצא שהבחינה היהודית – בין נקראנה נפש וחותם ובין נקראנה מהות וייחוד – משנתגרשה דרך הדלת, התגנבה דרך החלון ונכנסה לפני ולפנים של אותו כלי שנועד לגרשה, כלומר לתוך עצם הלשון הזרה. ולא עוד, אלא כל מה שההתערות בתרבותם וספרותם של אחרים מפליגה והולכת, הרי הבחינה המגורשת מתחזקת והולכת בעצם הלשון וקפלי־קפליה. ואמנם, מי לא יכיר, החל בלשונו של ברנה והיינה וכלה בלשונם של קארל קראוס ואַלפרד קר, תרכובת־יסודות שאינה מצויה בלשונם של סופרים גרמנים שאינם מזרע יעקב, ושאינה מסתברת מיסודותיה, עד שהיא, אותה תרכובת במשמע, המפתיע בלוּליינותה הגמישה ובגמישותה הלוּליינית, היא כסימן־היכר, המבליט את הסופרים העושים בה כקבוצה מיוחדה שייחודה במוצאה, בעוד שמגמתם היתה לבטל את קיבוציוּתם ששרשה במוצאם ואת זיקתם אליה דווקא בכוחה של הלשון, ולהבליע עצמם, ביחוד בה ודרכה, בשל שאינם בני־מוצאם. והגדול שבחבורה, שהבחינה היהודית שיטתה בו על דרך כך, היינה, טבע גם מטבע של פתגם חד ומרושע לאותה נקמה שירושתם ניקמה מהם: היהדוּת אינה שק על גבך שאתה יכול להיפטר הימנו, היהדוּת היא חטוטרת על גבך שאי אתה יכול להיפטר ממנה.

הלכך הגענו מתשובתו הפשטנית של ריסר שאמר להם להיינה ושכמותו: אי־אפשר בכם, דרך תשובתו המורכבת של ביאליק שאמר להם: בואו בצל־קורתנו, עד תשובתו הפאראדוכּסאלית של קלווארי שאמר להם: בעצם, לא יצאתם מצל קורתנו, ואדרבה כל מה שגבר רצונכם לצאת מלפניו, גבר כרחכם להסתופף בו. אבל דומה, כי דווקא התשובה הפּאראדוכּסאלית אך מבליטה, עד מה הגישה לשאלה, כדרך שניסחנוה, היא להלכה וביחוד למעשה, פּאראדוכּסאלית גם היא. שהרי אפילו נהא מוכנים לנדיבות מופלגה ביותר בהרחבת גבוליה של ספרות־הלעז, קושיה היא, על שום־מה מעשה־הכינוס אינו מקדים את הראוי להקדים ואינו מאחר את הראוי לאחר, ביתר בירור: על שום־מה אינו קובע דרגות של קירבה וריחוק על־פי עקרונות המשותפים לכל העשייה התלתלשונית, עקרונות העשויים לכוללם בתחומה של ספרוּת אחת. אין צריך רוב ביאור כדי לקבוע, כי מה שמבדיל בין כתיבה שלשונה עברית או יידיש ובין כתיבה שלשונה לועזית היא במה שכתיבה ראשונה עצם־טבעה הוא משמה של קולקטיביות יהודית ולשמה, ובעצם אין היא צריכה כל סימני־היכר, שעצם לשונה מספקת, מה שאין כן כתיבה לועזית של בני־עמנוּ, שאין לה מעמד־ממילא כזה, והיא צריכה סימני־היכר מיוחדים שאם לפשטם, ניתן להעמידם על שלושה: כוונת הכותב, ענין הכתיבה, קהל־הקוראים הנמשך לכוונתו וענינו כדרך הנמשך לספרות יהודית.

ואין אנו מתכוונים לסוג הכתיבה, ששייכותו לספרותנו מוּכרת כמאליה – חכמת ישראל שנתחברה בלשונות־לא־לנו, ושמעשה־כינוסה מובן מאליו ואף מתקיים והולך; כוונתנו לסוג הכתיבה, ששייכותו אל ספרותנו או שאינה מוּכּרת או שהיא מזולזלת – הספרות היפה בלשונות־לעז, שיצירתה באה משמם של יהודים ולשמם, ספרות שגם סופריה גם קוראיה ראו אותה נטועה ועומדת בתחומם של היהודים, וביחוד בתחומם של היהודים כקיבוץ. ספרות ענפה היא, ופריחתה ביחוד בתקופת המעבר, כשם שכל עצמה הופעת־מעבר, ביתר־דיוק: ספרות־עראי, שכוח־רישומה יפה לא בלבד בחלקי־ציבור, שאליהם היתה מכוּונת, אלא גם מחוצה לה – שהרי השפעתה של ספרות זו על הספרות העברית והיידיש ניכרת ביותר, והעיקר: גם זו גם זו, שנעזרו בה, חשבו אותה כספרות־מבית.

ד

המצוי אצל סוגיה זאת יודע, עד־מה ספרות־לעז זאת היתה בחינת גורם ודחף לספרותנו על שתי לשונותיה, שהן לשונותיה ממש, וממילא הוא יודע, כי יש שספרות־לועז זאת הקדימה אותן כדי דור ואפילו דור ומחצה בראייה וכיווּנה (למשל, מה שנקרא, כדין או שלא כדין, זרם הרומאנטיקה וכדומה) או בהלך רוח ומזגו (למשל, אור החיבה השפוך על ההווי השוקע של קהילת־היהודים הקטנה הבטלה והולכת) או במכלול נושאים. אי־לזאת ראויה הספרות הזאת להיות מועמדת ראשונה למעשה־כינוס, אבל מה נעשה ועינינו רואות בהיפוכו של דבר – בקום מפעל מיוחד (“לגבולם”) נדחו סופרים אלה ויציריהם, שהם אמנם פירמות קטנות, אך האחים הקרובים ביותר לבית ישראל ובביתו, ונקראו לדוכן סופרים שהם אמנם פירמות גדולות, אך שייכותם לספרות־נכר ודאית, בעוד ששייכותם לספרוּת־לעז מפוקפקת.

ולענין הפירמות הקטנות, הרי גורלם של סופרי לשון לעז הוא כגורלם של סופרי לשונות בית, שגם הם לרוב פירמות קטנות, וחוששני שאילו היינה נאמן לשיר ילדותו, שיר הגפן שכתבוֹ עברית, לאורך יצירתו, והיה מסופרי העברית, היה גם הוא פירמה קטנה, והדברים ארוכים. אבל לא גודל הפירמה או קוטנה נותנים, כי אם השייכות נותנת, הנאמנות נותנת, העמדה בתוך העם והעשייה בקרבו ולשמו נותנות; והנאמנים גם אם רחקו מלשונותינו ממש, הרי גם בלכתם אל לשון אחרים, לא בלבד עמידתם אלא רוח יצירתם, על עניינה וכוונתה, היתה בתוך עמם ולשמו, והם־הם ראשוני מועמדי הכינוס. וכשישובו הם לגבולם, נחשוב על הרחוקים יותר, ברוח הכתוב: אם יהיה נידחך בקצה השמים וגו'. כי סופרי־לעז הנאמנים אילו נדרשו להכריע בין לשון־יצירתם ובין עמם והכריעו לצד עמם, מה שאין כן סופרי־נכר שזיקתם לעמם ולערכיו, וביחוּד לעצם קיומו ויצירתו, היתה להם כזיקה כפויה, ומה שפעלו כרוּחו, על כּרחם פעלו.

אכן האסטראטגיה למעשה היא עתה הפוכה, וצר ביותר שהעושים עשויים להסתמך על אפיטרופסותו של ביאליק, אך הוא הוא שאמר: אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

[אדר תשכ"א]

• אילנה רונן
• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל