פָּרָשַׁת תַזְרִיעַ היא פרשת השבוע הרביעית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק י“ב, פסוק א' ומסתיימת בפרק י”ג, פסוק נ“ט. בשנים שאינן מעוברות קוראים אותה יחד עם פרשת מצורע, הפרשה החמישית בספר ויקרא, העוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה, הפרשה מתחילה בפרק י”ד, פסוק א' ומסתיימת בפרק ט“ו, פסוק ל”ג.

פרשות אלה מעוררות, בדרך כלל, רתיעה רבה בקרב רבים מהקוראים, בשל הפירוט הדקדקני בענייני טומאה וטהרה, נידה וזיבה, נגעים וצרעת, אבל כדאי מאוד לנסות להבין את תפישת העולם הכוהנית המופלאה, המאמינה בנצחי, במחזורי ובמקודש, במחושב ובידוע מראש, במחזורי הקבוע הנצחי, הנמנה והנמדד, הנזכר והמסופר, בעולם המושתת על ספר, מספר וסיפור, על ל“ב נתיבות פליאות חכמה, המורכבות מ’כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה' היוצרות את הגשר בין הנגלה לנעלם. זה הוא גשר של דיבור וסיפור, זיכרון וספר, עדות וחוק, ברית ומצווה, בין הנצחי לחולף, בין האלוהי לאנושי, בין הטהור הנצחי, החרות על לוחות הברית, לטמא בן המוות הכלה בעפר, גשר של חיים ונצח, מחזור ופריון, שפה נצחית של דיבור, כתיבה, קריאה, עדות, ברית וזיכרון, הנאבק מאבק נואש, אינסופי, מתמיד, נגד השכחה, הכיליון והנשייה, הטומאה, הדומייה והמוות, גשר המותנה בגבולות חמורים של טומאה וטהרה, כשהטהרה המקודשת, האלוהית הנצחית, באה להגן על החיים, על המחזוריות, על הדיבור, הקריאה, הכתיבה, עולם החושים והפריון, מפני המוות, הדממה, שרירות הלב, החמס, הצלמוות, הריקבון, החורבן, השחת והכיליון.

הכהונה מנהלת מאבק אין סופי של החיים במוות, של הזיכרון בנשייה, של הדיבור בדממה, של מחזורי הפריון המקודשים כנגד סופיות הכיליון המטמא, ושל העדות הכתובה הנצחית, נגד השכחה והכליה, מאבק הקשור בהתמודדות של כוחות הפריון בכוחות הכיליון וכוחות הטהרה בכוחות הטומאה, העומדת מאחוריהם, למרות שאין בימינו ממשות מוחשית או השלכות מעשיות לרוב הנידון בפרשה בזיקה לנגעי הצרעת הממארת.

בעולם הכוהני אין שום מרחב ניטראלי, כל דבר המושג בחושים ונוגע לחיי האדם, כפוף לחלוקות מופשטות שמקורן מקודש ונצחי, הקשורות בספר, מספר וסיפור, בברית ובשבועה, המכוננות את מעמדו ביחס לטהרה וטומאה, המקבילות במובנן העמוק לחיים ומוות או למחזורי המתחדש לעומת המוות הדומם והמכלה. מקור הטהרה או מקור החיים הנצחי המקודש החורג מגבולות מעשי ידי אדם, הוא האלוהי הנשגב, הנעלם מכל עין, הקדוש הנצחי הנודע רק למשמע אוזן בחוק ומצווה, משפט, ברית, עדות ותורה או בספר, מספר וסיפור, המעניק חיים לאדם, ולחיות הטהורות בבריאה, לכל הצומח והחי; אולם גם הטומאה, או מחזור הכיליון והמוות המתנה את המשך החיים, היא חלק הכרחי ובלתי נפרד מסדר הבריאה בהיבטיה השונים, והיא חלה הן על האסור באכילה, הן על האסור במגע, הן על המתפשט מחוץ לגבול, הגדרה, מחזור ומידה, הן על המסכן את החיים, והן על המכלה אותם. האדם עלול לעבור ממצב של טהרה לטומאה, שלא ברצונו ובתודעתו ולא בשוגג או במזיד, אלא רק כחלק ממחזורי הבריאה המכוננים חיים, כך למשל ללא טומאת נידה ומחזוריה המעגליים החודשיים, המבטאים החמצת הריון (פליטה של רקמות השליה, הביצית הלא מופרית, והדם שהוכנו לקליטת הריון, נפלטים כולם מחוץ לגוף כמחזור החודשי, שאינו אלא שאריות הריון מוחמץ, או מוות של פוטנציאל חיים), לא תיתכן קליטת הריון.

אדם גם יכול להיטמא בקרי לילה שלא מרצונו, מפליטה או מזיבה. העיקרון הקובע בענייני טומאה וטהרה הנוגעים לגוף האדם, איש או אישה, הוא שמה שנעלם מהעין ומצוי בתוך הגוף, או כל מה שמכונן את סוד החיים הנעלם מהעין, הוא תמיד טהור, אולם מה שנפלט מן הגוף מפתחי הערווה ונראה לעין, או מוחש באחד החושים, כגון דם נידה או פליטת זרע, או זיבה, הוא תמיד טמא, שכן החי או יוצר החיים הוא תמיד נסתר מהעין, כמו למשל הדם ברירית הרחם או זרע ברחם או באשכים, ברגע שנסתר מהעין המצוי בחביון הגוף, השייך לסוד היווצרות החיים, הופך לנגלה לעין, מחוץ לחביון הגוף, הוא מייצג טומאה ומייצג מוות. הטומאה והמוות מצמיתי החיים, מחייבים היטהרות וטבילה, הרחקה, מניין מחזורי וספירה.

מצד שני, אם אדם עובר על איסורי טומאה וטהרה הקשורים במזון שהוא מכניס אל פיו, בניגוד לחלוקות המפורטות בפרשה הקודמת, פרשת שמיני, של חיות טמאות וטהורות, או במגע עם חיות טמאות או נבלתן, הוא חוטא במזיד או בשוגג.

כדי לתקן חטאי שוגג ומזיד כגון אלה, בנסיבות שונות, קיים מערך שלם של קרבנות עולה וזבחי חטאת ושלמים ומנחות, המתירים כפרה וסליחה, שתכליתם השבת הסדר על כנו.

האדם המבקש כפרה על חטא הקשור בטומאה שלא הוא חולל אלא כזו שארעה בגופו, חייב במגבלות מחמירות של ספירה מדויקת בת שבעה ימים והיטהרות ברחצה וכביסה, ומביא את הקרבן מקנת כספו, אולם רק הכהן הוא זה המעלה את הצאן או את בעל הכנפיים, את מנחת הסולת או השמן, לקרבן או לזבח שלמים, על המזבח, ורק הוא הנוטל מדמם להזאה או לכפרה, ומעניק את ההיטהרות שבכפרה ואת הסליחה על החטא.

המעבר מטומאה לטהרה, מנגע מטמא לטהרה מחייה ומבידוד והרחקה לכפרה וחזרה לחברה, או ממוות וכיליון המיוצגים בטומאה, לחיים ופריון המיוצגים בטהרה, מותנה תמיד במניין של שבעה ימים, שבהם הנטמא או הנגוע מורחק ומבודד, ובהיטהרות במים חיים, בכביסה רחיצה ולעיתים גם בגילוח כל שיער הראש, הקודמים להעלאת הקרבן ולכפרה.

כלומר, המעבר מתחום הטומאה, הכרוך בפריצת גבולות, לתחום הטהרה, הכרוך בתחומים וגבולות, באותיות ומספרים, מותנה בהשלטת הסדר המחזורי התלוי בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בשבועה ובברית, באות וסימן, בדיבור מכונן חיים, או בגילומם באותיות ומספרים החל משבוע הבריאה – על התוהו והמוות שאין להם לשון ואין להם דיבור ואין להם זיכרון, כי אין להם סֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר וספירה ואין להם מניין, קצבה, סדר או מחזור.

לחיים הנצחיים, תמיד, החל משבוע הבריאה בן שבעת הימים, המכונן את השבועה בין שמים וארץ, את הברית והשבת והספירה המחזורית השביעונית הנצחית, יש מניין, מחזור, מספר וסיפור, התחלה וסוף, חלוקה וסדר, הבחנה וגבול, גדר, הגדרה, חיץ ומחיצה, דיבור מקודש וספירה נצחית ומחזורית, עדות וזיכרון כתוב.

למוות אין מאומה מכל אלה. כל המצוי בגיא צלמוות או בבור שחת, בארץ מאפליה, בארץ טמאה וחשוכה ודוממת מתחת לאדמה, או בתהום הנשייה, נעדר “קול, רוח ודיבור זהו רוח הקודש” כדברי ספר יצירה, משולל חיים, מחזור, זיכרון, עדות, דיבור, קריאה וכתיבה, ברית ברכה או פריון.

כאמור, הטהרה תלויה בחמישה גורמים יסודיים: (א) בהרחקה ובספירה שביעונית הקשורה בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר (ב) בטבילה במים חיים, (ג) בקרבה אל הקודש במשכן או במקדש, בתיווך הכהן המקריב, המטהר והמכפר, (ד) בהעלאת קורבן כפול, עולה וחטאת, בטקס מפורט, ו(ה) בחזרה לתרבות הספר המספר והסיפור, הזיכרון והדיבור, השירה והברכה, התורה והמצווה, התלויים כולם במקורם בקודש הנעלם והנשמע, בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, מימי ‘ויהי אור’ ושבוע הבריאה, ואילך.

הטבילה במים חיים, אחרי ספירה של שבעה ימי הרחקה, היא התחברות למים חיים המייצגים את נצחיות החיים כבוראת ומעניקה חיים מאז סיפור גן עדן שבו זורמים ארבעה נהרות ממחוז הנצחיות ומקור החיים המתחדשים באופן מחזורי עד עדי עד, לעולם האדם.

ללא מים חיים היורדים משמים, מרווים את האדמה ונובעים מן האדמה כנהרות ואגמים, נחלים ומפלים, מים מתוקים וצלולים, זורמים, שופעים, מחיים, גועשים ומפרים, אין חיים בעולם המוחשי, וביתר שאת באזור המדברי והצחיח בו אנו חיים, כלומר, ללא נביעה ממקור נצחי אין חיים בעולם הגשמי, ללא ספירה ומניין, ציון ואות, אין דיבור, זיכרון וסיפור, קדושה וטהרה, וללא הכהונה שומרת מחזורי הזיכרון וקרבנות העולה והחטאת, אין היטהרות וכפרה וחזרה למעגל החיים.

הפרשה מתחילה בכינון החיים בגוף האישה,הכפוף מראשית העשור השני לחייו, ועד סוף העשור הרביעי או החמישי לחייו, ללא בחירה, למחזורים חודשיים של פריון וכיליון ולמחזורי טומאה וטהרה המכונים בשם נידה או טומאת נידה, ווסת או מחזור חודשי.

הריון או סוד יצירת החיים החדשים בגוף האישה המקודשת בנישואין, אחרי טהרה, ייחוד וזיווג, עשוי להתרחש רק בזיקה למחזורי טומאה וטהרה, המתחוללים באופן לא רצוני (נידה וטומאה או אישה טמאה טומאת נידה הקשורה בטבע) ובאופן רצוני (טהרה: ספירה, מניין ימי התרחקות, היבדלות וטבילה, ייחוד וזיווג, קרבן עולה וחטאת, הקשורה לתרבות הכוהנית של מעבר מטומאה לטהרה) בגוף האישה.

לגורם הראשון (טומאת נידה) אין מקצב קבוע או מועד קבוע, הוא שייך לעולם התוהו הבלתי נשלט, הוא מופיע ונעלם כרצונו, ללא שליטה של הנוגעת בדבר על מחזורי גופה, המתכונן מעצמו, בתוקף סוד החיים והפריון הנעלם מהעין הקשור במחזור הדם ובוויסותו, ליצירת חיים חדשים.

המחזור החודשי, או הווסת, יכול להופיע בכל יום בחודש שבו לא התחולל הריון, בכל שנה בעשור השני לחיי הנערה, ויכול להימשך מספר ימים משתנה, שאיננו תלוי ברצון האישה הדווה. ואילו הגורם השני, הטהרה, המכשירה כניסה טהורה לחיי אישות, מותנה בספירה של שבעה ימי טהרה, אחרי סיום מחזור ימי הנידה, שעשויים כאמור לחול במועדים שונים, לאורך מספר ימים שונה וברחצת טבילה במים חיים. ראוי תמיד לזכור שהגלולה למניעת הריון ולתכנון חיי משפחה, נכנסה לשימוש רק בשנות השישים של המאה העשרים, אחרי שנשים זכו לראשונה בזכות בחירה וזכות לימוד, והעניקה לאישה שליטה על מחזורי הפריון והכיליון בגופה, או על מחזורי הטהרה והטומאה ששלטו על גופה, ושינתה את חייה מקצה אל קצה בכל הנוגע לחופש הבחירה וזכות ההחלטה בקשר לפריון, אולם אין לחידוש חשוב זה נגיעה לדיון הנוכחי העוסק בעולם הכוהני המקראי.

תפישה זו של טומאה בלתי נשלטת, כאוטית, חסרת מספר קבוע וידוע מראש, וטהרה נשלטת, נמנית ומוסדרת, קבועה, מחזורית, נספרת וידועה מראש, מחדדת את המודעות למחזורי החיים והמוות, הפריון והכיליון, הטהרה והטומאה, המותר והאסור, הנספר והבלתי ספור, המקודש, הטהור, הנמדד והנמנה, יוצר החיים, והאסור, הטמא, הכאוטי, הבלתי נמדד ובלתי נספר וממוין, הגורם למוות, המתחוללים מדי חודש בגוף האישה מהעשור השני לחייה ועד לתום מחזור הפוריות בגופה.

במהלך ימי הנידה, מלשון נידוי והרחקה, האישה, כידוע, טמאה ואסורה על בעלה על פי פשט המקרא, וגם שבעה ימים אחריהם, ימי ההיטהרות מטומאת הנידה, כי לא יתכן הריון חדש לפני שהגוף סיים לפלוט את שרידי ההריון המוחמץ שהתכונן אליו, ויצר מחדש תנאים חדשים להריון פוטנציאלי במשך שבעת ימי ההיטהרות. בהריון, שהוא הוא תכלית הזיווג והנישואין והקידושין בעולם המקראי, התכלית הבלעדית [נישואין שאינם מניבים הריון מחייבים גירושין אחרי עשר שנים, ללא קשר לאהבת בני הזוג] של קשר גופני הנוצר בין בני זוג, כשהגבר הוא הנדמה לזורע והאישה לקרקע נזרעת, ברחם הנדמית לקרקע המזרע, המגדלת בחובה את הזרע שנטמן בה ויוצרת חיים במהלך תשעה חודשי הריון, מתחולל מחדש נס בריאת החיים והתחברות למקצבי הבריאה של טומאה וטהרה.

הפרשה מתחילה בביאור חוקי הטהרה והטומאה החלים על האישה. כל האמור להלן איננו קשור כלל לתוספת חומרות ההרחקה שנוספו בימי חז"ל, בתקופת המשנה והתלמוד, אלא אך ורק לפשט הכתוב בתורת כוהנים (ספר ויקרא) ולהרחבותיו הכוהניות בחיבורים כוהניים מלפני הספירה, שכולם כתבי קודש.

אביא להלן את פרשת תזריע ופרשת מצורע ברצף בטקסט מנוקד ואוסיף מעט הערות בדפוס רגיל. הפרשה מתחילה בחובות ההיטהרות של היולדת. היולדת חייבת בטהרה כי היא טמאה בשבעת הימים הראשונים אחרי הלידה טומאה גמורה, הן בשל הדם הנראה לעין היוצא מתוך הגוף במהלך הלידה, ומכונן מצב של טומאה, והן בשל סכנת המוות הכרוכה בלידה הן ליולדת והן ליילוד.

הלידה, המכונה בלשון המקרא, בצדק גמור, בשם משבר, כי הגוף נשבר וחווה משבר במהלך מכאובי הלידה, הייתה מסוכנת עד מאוד והייתה כרוכה בשיעורי תמותה מבהילים, שהיו קשורים הן בגיל הנישואין המוקדם מאוד, בראשית העשור השני, והן בשל העדר מידע על היגיינה, אנטיספטיקה וסניטציה וטיפול ביילודים וביולדות במצבים יוצאי דופן והעדר אנטיביוטיקה. [פרופ' רות פלדמן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ראש מרכז לורלי ווסט לחקר המוח והתפתחות האדם וראש קתדרת סימס־מאן לחקר התפתחות המוח, הילד והמשפחה, טענה שאחת מכל שלוש לידות בעולם הפרה־מודרני הסתיימה במוות על פי רישומי דיווחי לידות מראשית העת החדשה. [“עד 1850 כל אמא שלישית מתה בלידה”. במאה ה17 סקר האוכלוסין הראשון באנגליה המבוסס על רישומי הנפטרים שנערך בידי קפטן ג’ון גרנט והוצג בפני החברה המלכותית של לונדון בשנת 1662 העלה ששליש מכל המתים מתו לפני גיל חמש". ] [ראיון במוסף ‘הארץ’ לדני בר־און 4.10.18].

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.

לידת זכר ונקבה מחייבת דפוסי היטהרות שונים של היולדת הקשורים באתוס הכוהני בהבדל שבמועד כניסתם לגן עדן, כמפורט בספר היובלים שדבריו יובאו להלן.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

מצוות מילה, החלה על כל התינוקות ממין זכר, ידועה מימי אברהם, מהאלף השני לפני הספירה אולם כאן מצוין התנאי של מעבר במשך שבעה ימים מטומאה לטהרה.

עובדה מעניינת מבחינה היסטורית וארכיאולוגית היא שמנהג מילת הערלה היה רווח במצרים הפרעונית באלף השלישי והשני לפני הספירה, כמתועד במפורט בציורי הקברים בפירמידות ובעמק המלכים.

וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.

כלומר, מלבד חובת הריחוק של שבעת ימי טומאת הנידה, חייבת היולדת בן זכר במצוות הרחקה של שלושים ושלושה ימים נוספים, ימי ליבון והיטהרות, סך הכול ארבעים יום.

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

על היולדת נקבה חלה חובת נידה כפולה והרחקה כפולה, ארבעה עשר ימי נידה ושישים ושישה ימי היטהרות, סך הכול שמונים יום.

הביאור להבדל זה וסיבתו מצוי בספר היובלים, חיבור כוהני חשוב, כתוב בעברית מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות מדבר יהודה בחמישה עשר עותקים לא שלמים: אביא כאן את הפסוקים מפרק ג, פסוקים יא–כא, בספר היובלים, הנוגעים במפורש לפרשת טומאת היולדת:

"(יא) ובשבוע הראשון נברא האדם ואשתו, ובשבוע השני הביא אותה אליו. (יב) לכן צותה כי תטמא שבעת ימים לבן, ושבועיים לבת

(יג) ויהי מקץ ארבעים יום לשבת האדם בארץ אשר נברא שם ונביא אותו אל גן העדן.

(יד) על כן חרות על לוחות השמים: זאת תורת היולדת.

(טו) כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כפי השבוע הראשון.

(טז) ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה,

ובכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת הימים האלה היולדת זכר.

(יז) ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כפי שני השבועים הראשונים.

(יח) ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה והיו לה בכולם שמונים יום.

(יט) ויהי כאשר מלאה האישה שמונים יום, ונביא אותה אל גן העדן, כי קדוש הוא מכל הארץ, וכל עץ הנטוע בו קדוש הוא.

(כ) לכן משפט הימים האלה ליולדת בן או בת, לבל תיגע בכל קודש, ואל המקדש לא תבוא, עד מלאת לה הימים האלה לבן או לבת.

(כא) זאת התורה והעדות הכתובה לבני ישראל לשמור אותה לעולם.

בנוסח ספר היובלים מקומראן -4Q265 קטע 7 כתוב:

"בשבוע הראש[ון נברא האדם וארבעים יום היו לו עד] אשר לא הובא אל גן עדן. ועצם [מעצמיו ובשר מבשרו היתה אשתו ושבוע] היה לה עד אשר לא הובאה אצלו [בשבוע השני וביום השמונים באה אל הגן]. כי קדוש גן עדן וכל האֵב אשר בתוכו קדוש. על כן [אשה כי תזריע וילדה זכר] וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא ושלו[שים יום ושלושת ימים תשב בדם] טוהרה.

ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כימי נדתה וששים יום וששת ימים תשב בדם טוהרה בכול קודש [לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טוהרה]"

[אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה החיבורים העבריים, כרך ג, תשע"ה,עמ' 48]. [אֵב מלשון צמח כמו אִבֵּי הנחל].

הכניסה לגן עדן, שנתפש בספרות הכוהנית שנמצאה בקומראן, כקודש קדשים נצחי, המצוי מעבר לגבולות הזמן והמקום ואינו כפוף להם, מקום שהמוות אינו שולט בו והוא מקור החיים, חייבה טהרה חמורה שחלה הן על האיש הן על האישה. על אדם חלו ארבעים ימי טהרה לפני כניסתו ועל בת זוגו חלו שמונים ימי טהרה. מכאן נגזרו דיני טומאת יולדת שונים החלים על יולדת זכר ויולדת נקבה. גן העדן מקביל לקודש הקדשים במקדש, שניהם מייצגים את מקור החיים הנעלם, המקודש, הטהור והנצחי, המחייב גבולות טהרה גבוהים כדי להרחיק את הקרב אליו ממגע המוות המטמא.

*

ובחזרה לפרשת תזריע במקרא, המנחה את היולדת בדבר קרבן החטאת המכפר עליה שהיא חייבת בו. עליה להביאו לכהן, והוא מזה את הדם על קרנות המזבח החיצוני לשם טהרת היולדת וכפרתה:

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.

וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

היולדת שנטמאה טומאת יולדת ונטהרה במשך ארבעים יום, אם ילדה בן או שמונים יום, אם ילדה בת, חייבת בקרבן חטאת. קרבן זה עשוי להיות מובא מבעלי חיים שונים, כפי יכולתה של היולדת או של משפחתה. החיוב הוא על שני סוגים, הסוג האחד מועלה לעולה על המזבח ונשרף כליל אישה לה', והקרבן השני הוא קרבן חטאת הנמסר לכהנים המטהרים ומכפרים בשחיטה ובהזאה.

מכאן עובר הדיון למחלות שונות הנוגעות בעורו של האדם בכלל ולנגע הצרעת בפרט. צרעת איננה מחלה ככל המחלות שעשויות לפגוע בכל אדם בכל גיל, בכל מקום ובכל מצב כתוצאה של זיהום, של הדבקות בחיידק או בוירוס, או כתוצאה של מגפה, של פגם מולד, או של יד המקרה, כתוצאה של מצוקה, של ביש מזל או שרירות גורל. רק הכהן מטפל בנגע הצרעת, כי זו איננה נוגעת לאירוע ביולוגי או פיזיולוגי העלול לחול על כל אדם, אלא היא נוגעת לטומאה ולטהרה והיא שייכת לתחום הנגעים העלולים להיות עונש אלוהי או ביטוי חזותי לטומאה נסתרת.

אין המדובר במחלת הנסן, Leprosy הנגרמת על ידי חיידק ה Leprae, שהייתה מחלה נפוצה מאוד במקומות שונים בעולם, מאז שהובאה לאירופה עם הצלבנים שחזרו מארץ הקודש, והביאה להקמת מושבות מצורעים או מכלאות בידוד למצורעים החולים בה. המצורעים, החולים במחלת הנסן, נחשבו למסומנים בטאבו המחייב הרחקה ונידוי, למקוללים ומדבקים ומפחידים עד אימה, נצטוו ללכת עם פעמון המודיע על בואם ונותן לאחרים הזדמנות להתרחק מהם ומהסכנה הטמונה בהם, ונמצא לה מרפא רק בשנות התשעים של המאה העשרים.

ראשיתה של הצרעת המתועדת מחוץ למקרא בתקופת חיילי אלכסנדר מוקדון, שהביאוה מהמזרח הרחוק לאזור הים התיכון ואפריקה (על פי סברה אחת) ובגללה הוקמו בתי מצורעים רבים בכל רחבי אירופה ובמזרח התיכון, מחוץ לתחומי העיר, כדי לבודד את החולים בה. בספרות ההלניסטית המצרית, מהמאה הרביעית לפני הספירה ואילך, היהודים מתוארים כמצורעים שגורשו ממצרים כטמאים, כסיפור נגדי לסיפור המקראי של שחרור העבדים ממצרים ומפלת צבא מצרים ואלוהי מצרים, בעשרת המכות ובחציית ים סוף.

בספרות ההיכלות שהתחברה בתקופת המשנה והתלמוד הצרעת נתפשת כעונש המוטל משמים על כל מי שמכה בבעלי הסוד צופי המרכבה, הצופים בעולמות עליונים ויודעים את כל המתרחש בנגלה ובנסתר: “גדולה מכולם שכל המגביה ידו עליו ומכהו, מלבישין אותו נגעים ומכסין אותו צרעת ומעטרין אותו בהרת”. [היכלות רבתי, סעיף 84, סינופסיס לספרות ההיכלות, טיבינגן 1981, עמ' 40].

כאמור, במקרא, בפרשת תזריע־מצורע ובמקומות אחרים שהצרעת נזכרת, מדובר במחלה אחרת, הצרעת המקראית, שהיא ביטוי לעונש אלוהי שהוטל על משה, על אחותו מרים, על נעמן, על גיחזי ועל המלך עוזיה, והטיפול בה החל מהבחנה בטיבה, בהטלת הבידוד הכרוך בה וכלה בטיהור ממנה, הכרוך בספירה, בטבילה ובקרבן, מסור רק בידי הכוהנים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.

הפסוק מונה סוגי נגעים שונים בעור האדם

*

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.

רק הכהן מאבחן את הנגע כשייך לסוגי הצרעת המטופלים בידי הכהן. אין בחומש מרחב רפואי טיפולי הנזכר במפורש לגבי מחלות החורגות מתחום הטיפול הכוהני.

וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.

החולה המאובחן איננו מקבל טיפול אלא מוכנס לבידוד בן שבעה ימים.

וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.

בתום שבוע הבידוד הכהן מבקר את המבודד, בוחן את עורו וקובע מה יעלה בגורלו, בידוד נוסף בן שבעה ימים, או מהלך אחר.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.

אחרי שני שבועות בידוד אם אין הרעה בהתפשטות המספחת, הכהן מטהר את הנגוע המבודד וקובע שאין זו אלא מספחת רגילה שאיננה ממין הטומאה, ועליו רק להתרחץ ולכבס את בגדיו ולחזור למקומו.

וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן.

וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.

אם הכהן מבחין שהשאת או המספחת ממשיכה להתפשט, הוא מכריז על הנגוע כעל מצורע

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

למען הסר כל ספק, חוזר הכתוב ומדגיש שצרעת היא עניין השמור לטיפולם של הכוהנים בלבד.

וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת.

צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.

וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.

וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.

וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא.

אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.

וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא.

וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן.

וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה.

וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים.

וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא.

וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.

אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה.

וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא.

וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בַּבֶּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים.

וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא.

וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא.

ההבחנה בין סוגי נגעי העור החשודים כצרעת, או מוגדרים כצרעת, מסורה לכהן בלבד והוא המחליט מה יש לעשות בעניינה. הדיון ממשיך בפרטי פרטים של הצרעת למיניה.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא.

וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר.

וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.

וְאִם פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ.

וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא.

וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת.

וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא. וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא.

וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא.

וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.

וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר.

בסוף בירור נגעי העור מכריז הכהן על האדם הנגוע שהוא טמא ומצורע. ראוי לציין שהכוהנים הממונים על הקדושה והטהרה במתחם המקודש המייצג את נצחיות החיים, הם אלה העוסקים דבר יום ביומו בשחיטת הקרבנות ובפינוי אפר המזבח, בביתור בעלי החיים היונקים הגדולים שהועלו לקרבן אשֶׁה הנשרף כליל לה' ובפינוי אפר המזבח לערמת הדשן. כלומר הם עוסקים בעבודות מזהמות הכרוכות בדם, באפר, בשומן ובבשר. הם גם אלה המעיינים מקרוב ובוחנים בקרבת מגע את כל נגעי העור הקשורים בצרעת וקרובים מאוד לממאיר, למסוכן, לגורם המחלה ולמידבק על פי שיפוט חוץ־כוהני. בעיני הכוהנים הם עוסקים בדברים הנוגעים לפולחן המקודש, במקום המקודש, בזמן המקודש על פי הזיכרון המקודש הכתוב.

אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ.

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.

על המצורע מוטל להראות בגלוי שהוא טמא וחולה ואיננו כאחד האדם, עליו לפרום את בגדיו במקום לרכוס אותם ולחגרם, עליו לפרוע את שערו ולא לסרקו ולעשות דבר מה עם השפם כדי שיובחן מהכלל. יש לקרוא עליו טמא טמא וחייבים לבודד אותו מן המחנה במשך שבעה ימים, לפני שהכהן יוכל לבחון מחדש את המארה. לפי שעה אין ביאור מדוע חולה אדם בצרעת, אלא יש תוספות מפחידות המלמדות שהצרעת הממארת לא רק מטמאת אלא גם מתפשטת ללא שליטה על הבגדים ועל הקירות, על הצמר הפשתים והעורות, כלומר על הדומם והמת ולא רק על החי, על מרחב המגורים כולו ולא רק על גוף האדם.

כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים.

אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר.

וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב

אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.

וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא.

וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד אוֹ אֶת הַשְּׁתִי אוֹ אֶת הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

צרעת הנוגעת בכל דומם ומתפשטת בו, חורצת את גורלו לשריפה, כי מן הנמנע לטהר את הבד או את השתי או הערב או את העור הנגוע בצרעת ממארת.

וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל כְּלִי עוֹר.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.

וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.

וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הָעוֹר אוֹ מִן הַשְּׁתִי אוֹ מִן הָעֵרֶב.

וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע.

וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר.

זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ.

כללו של דבר הכהן לבדו בוחן את טיב הנגע, את צבעו, את עומקו ואת התפשטותו ואת השינויים שהוא מחולל בעור האדם ובשיערו, או בחוטי השתי והערב או בכלי העור, וחורץ את דינם לבידוד והסגר או לשריפה. המבחן תמיד כרוך בספירה של שבעה ימים המתנים את המעבר מטומאה לטהרה. דעת החולה והנגוע או רצונו ובחירותיו, זמנו ומקומו, אינם נחשבים כלל ועיקר, וגם לא בעלותו על חפציו. ההכרעה בדבר קירוב או הרחקה, כניסה או השעיה, טהרה או טומאה, חיים או מוות, בידוד או היטהרות, פטור כביסה או שריפה, וכל גדר והגדרה אחרת, שמורה בידי הכהן בלבד, שכן רק הוא זה הקובע את גדרי הטומאה והטהרה.

פרשת מצורע

בפרשה, הממשיכה בדיון בנגועים בצרעת הממארת, ובפעולות ההיטהרות הנדרשות ביחס למצורע שהוכרז כמטוהר מהנגע, יש ארבע קטגוריות:

הדובר האלוהי, מכונן החוק וקובע הגבולות וההבחנות;

המאזינים השומעים והכותבים: משה ואהרון הכהן;

הנמען האחראי המבצע את ההנחיות: הכוהן כמי שעליו מוטלת האחריות הטקסית לקביעת המעברים מטומאה לטהרה;

המושא: המצורע המבודד ומורחק מהחברה ומוחזר אליה עם טהרתו.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים.

אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.

וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

גם כאן, כבפרשה הקודמת, חוזר המספר שבע והטהרה במים, וקרבן כפול האחד לשחיטה והשני לטקס סמלי

וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים.

החזרה לחברה האנושית היא חזרה מדורגת, אחרי הבידוד שנמנה בשבועות חוזר הנטהר אל מחוץ לאוהלו, אחרי שורה של פעולות רחצה, גילוח וניקיון המכוננות טהרה.

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר.

אחרי שבעת הימים התמימים ששהה הנטהר בשלב הראשון מחוץ לאוהלו, ואחרי גילוח כל שיער ראשו, ואחרי כביסת בגדיו ורחצת כל גופו, הנטהר מביא קרבן ומנחה, שלושה כבשים, סולת בלולה בשמן ולוג שמן, כמפורט להלן, לטקס מורכב של קרבנות עולה, מנחה, אשם וחטאת והזאות דם ושמן, הכרוך בטקס טיהור המצורע שנטהר בהזאת דם ומשיחתו על קצות גופו ובהזאת שמן ובמגע הישיר של ידי הכהן הטבולות בדם ובשמן בגופו ובראשו.. תכלית הטקס המורכב ורב השלבים היא הענקת כפרה למצורע שנטהר.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן.

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה.

וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם.

וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה.

וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.

וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

התורה תמיד מביאה בחשבון שאין בידי החייב טהרה וכפרה להביא קורבן יקר מן הצאן כמצווה, בשל המחיר הגבוה הכרוך בכך, ומציעה אפשרות חלופית זולה הרבה יותר לשם השלמת הטהרה והכפרה.

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן.

וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה.

וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.

וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה.

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ

הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם.

וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהוָה.

וְעָשָׂה אֶת הָאֶחָד מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ.

אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה עַל הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהוָה.

זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.

התורה חוזרת ומפרטת את כל הנדרש הן ביחס לקרבן היקר, הן ביחס לקרבן שיכול להביא הדל.

הדיון עובר לצרעת הבית, אותה צופה אלוהים כמציאות שהוא זה העלול לחולל ואשר עמה יצטרכו הכוהנים להתמודד, עם הכניסה לארץ וההתיישבות במגורי קבע. העיר או תחום המושב הם טהורים בהכללה כמקום חיים ופריון, אולם הם עלולים להיטמא על ידי נגע הצרעת שאלוהים מטיל מטעם לא ידוע, העלול להתגלות באבני הבית וקירותיו.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה

וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע

וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת.

וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת

וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר.

וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים.

וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת.

גם בצרעת הבתים חלה חובת הבידוד של הנגוע או התחום המנוגע, וחל מבחן שבעת ימי המעבר מהמוות לחיים או מהטומאה לטהרה, כתנאי בל יעבור.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע

וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.

וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב

וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.

וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת.

וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ.

וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא.

וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.

וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו.

וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע.

וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים.

וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים.

וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר.

זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק.

וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת.

וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת.

לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

כללי ההסגר, הבידוד, החיטוי בהזאה של שבע פעמים, לצד הקרבן והכפרה חלים על הבתים כמו על בני האדם

*

הדיון עובר להיטמאות שונה, טומאת הזבים. טומאה זו הזבה מבשר האדם מטמאת את כל אשר האדם נוגע בו. את משכבו ואת הכלים שהוא נוגע בהם ואת המרכב שהוא נוגע בו. הוא חייב ברחיצה ובכביסה ובהרחקה עד הערב.

גם מי שהזב נגע בו או בכליו, חייב בכביסה רחיצה והרחקה עד הערב.

*

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא.

וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.

כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא.

וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ

בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם.

הזיבה מחוללת טומאה המחייבת את הזב בטהרה המתחילה בספירה של שבעה ימים, בכביסה וברחיצה בשלב הראשון:

וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם

חַיִּים וְטָהֵר.

לאחר השלמת הריחוק וההיטהרות מגיע שלב העלאת הקרבן הכפול, אחד לחטאת ואחד לעולה, בידי הכהן, כדי להשלים את החזרתו של הזב המבודד לחברה ולכפר על טומאתו.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן.

וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹבוֹ.

*

סוג נוסף של טומאה שנזכרה לעיל במבוא לפרשה, הוא טומאת זרע. זרע בתוך הגוף הזכרי, הוא בלתי נראה וטהור, וזרע העובר מגוף הגבר לגוף האישה המקודשת לו, באופן בלתי נראה, הוא טהור, שכן בשני המצבים הוא מבטא פוטנציאל בריאת חיים חדשים בהווה ובעתיד וסיכוי להריון, ואילו זרע הנפלט מחוץ לגוף ונראה לעין הוא טמא בתכלית, שכן ברגע שהוא נגלה לעין ולא נעלם מכל עין, או הופך ממושג מופשט השייך לסוד היווצרות החיים, למוחש, המייצג את החמצת יצירת חיים במגע עם הביצית, הוא מייצג את טומאת המוות והכיליון. מצב הטומאה הזה מחייב רחצה וכביסה.

*

וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב.

*

הדיון עובר לטומאת נידה:

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.

וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא.

כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ.

וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.

זיבת דם הנידה או זיבת דם מכל סוג מערוות האישה, מכוננת טומאה, שכן גם היא מגלמת החמצת הריון ומוות, הנגלה בדם הנפלט מן הגוף, או ברקמה המדממת, הנראים לעין, שאמורים היו לכונן חיים ולאפשר הריון, בהווייתם הנסתרת בגוף, ברחם, הבלתי נראית.

אחרי ספירת שבעה ימים, המתנים תמיד מעבר מטומאה לטהרה, או מסמלי המוות והכיליון לחיים ולפריון, הזבה שנטהרה שבעה ימים, מביאה ביום השמיני לכהן שני בעלי כנף לקרבן חטאת ולכפרה. הכהן מעלה את האחד לקרבן עולה ואת השני לקרבן חטאת ומכפר עליה.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.

וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ.

וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה.

הפרשה פורשת סורג מופשט מספר וסיפור על חיי היום יום בחלקיהם הלא נשלטים, בהבחנות של טומאה וטהרה, היטהרות וכפרה, מותר ואסור, בידוד של שבעה ימים או ריחוק של שבעה ימים, או רחצה וכביסה וריחוק עד הערב. היא מתארת מערך מפורט של קרבנות עולה וקורבנות חטאת, מנחות בלולות בשמן והזאות דם ושמן המכוננים כפרה ומשלימים את הריחוק השביעוני מהטומאה ואת החזרה אל הטהרה או את החזרה לחיים, למשפחה ולחברה. כללים וטקסים ומושגים אלה מופקדים רק בידי הכוהנים, המורים אותם לכל איש ואישה, שמתחולל בגופם שינוי בלתי נשלט הקשור במוות, מסוג צרעת ממארת, נגע או בהרת, זיבה, נידה וכדומה, המכונן טומאה, בין צרעת, בין זיבה, בין טומאת נידה ובין טומאת הזב והזבה, או מתחולל ברכושם, בבתיהם או בבגדיהם נגע מסוג צרעת הבתים או הכלים והבגדים. ההבחנה בנגע או בטומאה, הבידוד, הספירה, הרחיצה ההיטהרות, הכביסה והגילוח, והמודעות לשבעת הימים המבחינים בין טומאה לטהרה ובין מוות לחיים, הקודמים להבאת הקורבנות, להזאות ולכפרה, המופקדים כולם בידי הכוהנים, מכוננים תודעה של קדושה וטהרה, קרבן וכפרה, רחיצה וכביסה, עולה וחטאת, כהונה וכפרה, הקובעת את החיים כפאנאופטיקון הקובע גבולות בין הטומאה לטהרה, או בין הגבולות תומכי החיים הנצחיים, הפריון וההמשכיות, לבין המאיים עליהם בקיטוע, במוות, טומאה וכיליון.

ראוי להדגיש שבפרשות אלה אין נודעת לטומאה ולטהרה שום משמעות מוסרית אלא מדובר במפורט רק בתופעות שהאדם אינו מחולל, רק בכאלה שהוא כפוף אליהן כחלק מסדרי הבריאה ונשלט על ידיהן. העניין הוא בפיתוח מודעות ובטיפוח תודעה הערה למחזורי החיים והמוות, הטהרה והטומאה, הפריון והכיליון, התלויים בספר, מספר וסיפור ולא רק בטבע השרירותי כשלעצמו. נצחיות מחזורי הבריאה: החיים, הפריון, הקדושה והטהרה, מותנים בהתגוננות מפני הטומאה באמצעות ספירה, רחיצה, קרבן וכפרה, ובהגדרתה כשייכת לתחום שאין בו ספר, מספר וסיפור, אין בו זיכרון ודיבור, מחזור וספירה, ואין בו תודעה מופשטת המבחינה ומכירה בקדושת הנסתר, ובחיוניות ההגדרה, המקצב ומניין, שכן זה הוא תחום המוות.

ראוי לתת את הדעת להבחנה החמורה בין טבע לתרבות או בין הבלתי נשלט לנשלט. כל המתרחש בגופו של אדם קשור לסדרי הבריאה שאין לאדם שום שליטה עליהם ואין בידו לשנות אותם. אדם אינו בוחר את מועד לידתו ואישה אינה בוחרת את מועד נידתה או הריונה – אלה מתרחשים בלי קשר להחלטה אנושית, הם קשורים לטבע הדומם שהוא חלק מסדרי הבריאה ששולטים בגוף האדם ואין לו כל שליטה עליהם. לעומת זאת כל המתרחש בתחום התרבות מופקד בידי האדם. האדם נקרא לקרוא ולכתוב, לזכור ולספור, להעיד, לברך, להתפלל או להביא קרבן, להיטהר או להיבדל. כל אלה ללא יוצא מהכלל תלויים באותיות ומספרים, במושגים וערכים, בהבחנות והגדרות, בספירה ומניין סידור ומחזור, בקדושה, בעדות ובברית, בלוח ומחזור. הכוהנים הם אלה המכריעים בכל הנוגע למעברים מתחום הטבע והטומאה הבלתי נשלט, הנמצא בתחום הגופני הנראה והנודע בחושים (הצחנה היא המגלה את המוות הדומם) לתחום התרבות והקדושה הנשלט, הנמצא במקורו בתחום המופשט, הנצחי, הנודע באמצעות אותיות ומספרים, מחזורים, חוקים, סדרים, הגבלות, מצוות ודינים ממקור נשמע ובלתי נראה.

הקטגוריה הראשונה, הבלתי נשלטת, הבריאה או הטבע, הנמצאת בגבולות הטומאה, כפופה לחיים ולמוות, לראייה ולחושים, ואילו הקטגוריה השנייה, התרבות או הקדושה והטהרה כפופה לנצחיות הנשמעת והבלתי נראית, הנודעת באותיות ומספרים, בכתיבה ובספירה, בחישוב ומניין, הגדרה והגבלה. 'קול רוח ודיבור זוהי רוח הקודש אומר לנו ‘ספר יצירה’ אחרי שאמר שהעולם נברא בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר. רק האדם לבדו בעולם הנראה, לצד האל והמלאכים בעולם הבלתי נראה, מחונן ביכולת לחשוב מחשבה מופשטת ומוחשית נשמעת ונראית, במילים, בשפה, באותיות ומספרים, לנסח זיכרונות, בריתות, הגדרות וחוקים, שירים, סיפורים, מנגינות וצלילים. הכוהנים והלוויים הם נושאי הדיבור הכתוב בספר, מספר וסיפור, בשירת הקודש ובפולחן, בגבולות טומאה וטהרה, במחשבה מופשטת ובשפת קודש, בעולם שידיעת קרוא וכתוב הייתה נדירה בו ושהעבדות הייתה נפוצה בו. את החירות כמו את הקריאה והדיבור בשפת הקודש, לצד ההבחנה בין חיים ומוות, ברכה וקללה, טהרה וטומאה, מצווה ועברה, תום לב ושרירות לב, צדק ורשע, חירות ושעבוד, זיכרון ונשייה, ביקשו להנחיל לכל בני עמם. עובדה מאלפת היא שפרקים אלה בספר ויקרא העוסקים בטומאה וטהרה ובהבחנות המהותיות בין הנראה לנשמע, בין החולף לנצחי ובין החיים והמוות, היו ראשית הלימוד לילדי היהודים ממין זכר במשך אלפי שנים, מהחודש הראשון, אשר בו החלו ללמוד בחדר או במדרסה, בבית הספר או במדרשה, בגיל שלוש או ארבע, בחג השבועות, את תורת כוהנים בספר ויקרא. הכוהנים היו המורים הראשונים מאז שמשה בן עמרם אמר לאחיו הלוויים “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.” (דברים לג י) והם בחרו כאמור בספר ויקרא כראשית הקריאה.