סיפור זה שמעתי מפי הדרשן, הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א, ויש בו משום מוסר השכל על עניין שמירת השבת.
לפני שנים רבות, חי בפולין יהודי עשיר, וכידוע היתה אז ל“גבירים” השפעה עצומה. הוא היה עסקן ציבורי ואדם תקיף מאוד, ואנשי עיירתו התייחסו אליו כלאדם חשוב במידה כה גדולה שדימוהו לאיש עליון.
פעם אחת ניכנסה בו רוח־שטות או, יותר נכון, הניח ליצר הרע להשתלט עליו והוא ניראה בשבת נוסע על עגלה רתומה לצמד סוסים. כמובן שהדבר עורר תימהון וסערה בקרב התושבים היהודים שהיו כולם יראי־שמיים ומצניעי־לכת, אולם מי יעיז להתייצב נגד ה“גביר” ומי אינו חייב לו כסף? ואבוי למי שיעיז להוציא מפיו מילה נגדו. עלול היה לתבוע לדין את האדם המכובד ביותר, מבלי לחוס עליו, והתוצאות – מי ישורן? מצוי היה אצל השליטים הגויים שנטו לעשות את רצונו וכך היה לאל־ידו להתנקם בכל אחד־ואחד.
באין פוצה פה ומצפצף, עשה העשיר בפרהסיה את מה שלבו חפץ, וכדי להכעיס, עבר את העיירה לאורכה ולרוחבה בעגלתו השוצפת במרוצתה. לאחר שעייפה נפשו מהשתוללותו, חזר לביתו, הודיע שהוא הולך לידידים נוצרים בעיירה הסמוכה ונסע במהירות כשהוא מעלה ומשאיר אבק רב מאחוריו.
*
במוצאי־שבת־קודש נפלה הברה בעיירה. שמועה, שבתחילתה לא היתה ברורה, ולאט־לאט נתברר כי הגביר, אשר פניו היו מועדות אל העיירה הקרובה, לא הספיק אפילו לעבור את מחצית הדרך. העגלה ניתהפכה, ואילו הסוסים הניבהלים עלו עליו ורמסוהו ברגליהם, וכפי שסיפרו עדי־ראייה קשה היה להכירו – מרוטש היה לחלוטין!
מישפחתו עמדה על־כך, שיובל לקבר־ישראל כדת־וכדין ומתוך מורא עמדו פרנסי הציבור להספידו. קם אחד והעלה על־נס את הגינותו של המת. המספיד השני דיבר בשיבחו, בפרטו את פרשת עסקנותו הציבורית ותיווכו בין הנוצרים ובין היהודים. לאחר מכן קם נואם אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, שמתוך יראה וחנפנות חברו יחד להציגו לפני הכל כיהודי טוב. הצד השווה בכולם היה שהם ראו את מותו כמיקרה של תאונה מצערת. לבסוף קם הרב, מרא דאתרא, וניגש לומר את דברו. פניו היו חיוורים וניכר היה עליו שהוא נירגש. לאחר ציפיית מה, פתח ואמר:
“אחי ורעי, לאחר ששמעתי את דברי אלה אשר קדמו לי, שהסבירו באופן טבעי את מותו של המנוח, ניזכרתי בפסוק: אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. כלומר, אלה מסבירים את מותו בעגלה שניתהפכה ואלה מנסים להסביר זאת בסוסים שדרסוהו למוות. ואנחנו, שליבנו שלם עם ה' אלקינו, יודעים־גם־יודעים כי ה' יתברך זימן לו מיתה משונה כעונש על חילול השבת בפרהסיה, שהיינו כולם עדים לו”.
הרב המשיך וסיפר לקהל את דברי רבותינו ז“ל, שלא יאמר האדם: “אין משפט התורה עתה ולכן אין לי לחשוש מפני בית־דין שיפסוק לי אחת מארבע מיתות בית־דין על עוונות של חייבי מיתה”. כי הגם שאין כיום בית־דין אשר יפסוק עונשים מתאימים, מכל מקום מזמן הקדוש־ברוך־הוא לרשעים את העונש המגיע להם. מי שנתחייב מיתת שריפה, עתיד נחש להכישו. מי שניתחייב מיתת סקילה, מזמן לו הקב”ה חיה רעה שטורפתו, וזו דרכה לדרוס לפני שהיא טורפת. מי שנתחייב מיתת חרב, יפול במלחמה או על־ידי ליסטים ומי שנתחייב מיתת חנק, מזמן לו הקב“ה מיתה בלתי־טבעית בחניקה. כאן הצביע הרב על מיקרה הגביר שחילל את השבת בפרהסיה ואילו היה עומד בפני בית־דין מוסמך, צפוי היה למיתת סקילה, והנה זימן לו הקב”ה את מותו הראוי בדריסה שהוא בבחינת סקילה.
שמע הקהל ואיוושת רחש־לחש עבר בתוכו. היו שם אנשי בלייעל שניסו לכלות ברב את זעמם, אולם בסופו של דבר ניצח השכל הבריא. העשיר הובא בשלום לקבורה והמלווים ניתפזרו איש לעברו.
בני משפחת הגביר, נודעו לאחר המעשה כיהודים טובים ותרמו סכומי־כסף ניכבדים לישיבות, לבתי־כנסת ולצדקה לשם תיקון ועילוי־נשמה לאביהם. הישיבה הגדולה שהוקמה בתמיכתם, עמדה עשרות בשנים ויצאו מתוכה מאות ואלפי תלמידי־חכמים יראי־השם ולומדי תורה, עד לחיסולה, בתקופת מלחמת העולם השניה, בידי הרשעים הנאצים ועוזריהם – ימח שמם וזיכרם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.