בזמן הצר ניקולאי היה ברוסיה סוחר יהודי מצליח בשם אברהם. הוא עסק בסחר עצים, שהיה קונה מבעלי האחוזות בסביבה ומוכרם בסיטונות לסוחרים יותר קטנים. היו לו שני בנים וארבע בנות שהתחנכו בדרכי אבות ואשתו, רחל, היתה לעזר כנגדו בהליכות הבית.
ויהי היום וההצלחה חדלה להאיר לו את פניה והוא החל לרדת מנכסיו בהדרגה. כמובן, היו לו עודפי נכסים, והשקעותיו פוזרו במקומות שונים, אבל אם השם חפץ לנסות את האדם, לא יועילו כל התחכמויות שבעולם וכך הגיע היום שאברהם מכר את כל בתיו ואף חיסל את עסקו, שילם את כל חובותיו ופתח חנות קטנה למימכר דגים מלוחים.
“השם נתן והשם לקח – יהי שם ה' מבורך”, היה אומר והרגיל את עצמו ואת בני משפחתו לחיים יותר צנועים בדירה קטנה ורעועה.
הגיע הזמן שצריך היה להכניס את בניו הבוגרים לחופה, וגם בנותיו הגיעו לפירקן, וכדי להשיג לכולם בני־זוג טובים, זקוק היה אברהם לממון רב. באותה עת נודע שהפריץ, בעל מרבית האחוזות שבסביבה, חפץ למכור את היער שליד העיירה אשר עבר אליו בירושה מאבותיו. בחושו המסחרי הרגיש אברהם באפשרויות הטמונות בקניית יער זה ובמכירת עציו לסוחרי הישובים הסמוכים, דבר שעשוי להביא להכנסות עצומות וכתוצאה יתכן שיחזור למעמדו הקודם ואפילו יותר. הוא מיהר אל הפריץ והגיש לו את הצעותיו לקניית היער בהקפה ובתשלומים זמניים, בהתאם לתהליכי מכירת העצים, והפריץ הסכים בתנאי שיואיל אברהם להמתין עד לסוף הקייץ. חשבונו היה, אולי יחפוץ גיסו הנמצא בצרפת לרכוש את היער. הלה צריך היה לבוא אליו עד לסוף הקייץ כדי להסדיר כמה עיניינים משפחתיים והפריץ הבטיחו, במכתבו האחרון, שלא יעשה שום עיסקה ברכוש המשפחה עד למועד בואו. נתן אברהם לפריץ סכום קטן וסמלי, בתורת דמי־קדימה, והסכים לתנאי.
על סמך עיסקה עתידה זו, שהיו לה כמעט כל הסיכויים להתקיים, מצא אברהם שידוכים טובים לבניו ולבנותיו, לווה כספים ועשה הכנות לקראת החתונות. בינתיים חלפו חודשים מיספר והגיעו ימי הסליחות ואברהם התפלל וביקש מאלקיו שישלח הצלחה במעשה־ידיו, והתחנן שעסק קניית היער מן הפריץ יצליח במהרה. והנה הגיעו הימים הנוראים והוא עמד בראש־השנה בבית־הכנסת, בעת ששליח הציבור חזר בקול על תפילת המוסף והגיע אל “ונתנה תוקף קדושת היום”, והמשיך:
“מי יעני ומי יעשיר – מי ישפל ומי ירום”.
חשב אברהם בלבו:
“הוי, ריבונו־של־עולם, עשה נא שיצליח העסק עם הפריץ, אבל מהר – מיד! אין זמן, כי משפחות בני הזוגות לוחצים ודורשים את קיום החתונות בהקדם. מייד, ריבונו־של־עולם מייד!”
תוך־כדי־כך חש במישהו שמשך את טליתו. הוא הביט וראה את בן־זקוניו.
“אבא”, לחש, “אמא נימצאת בחוץ וחפצה להודיעך כי הפריץ רוצה למכור את היער היום והיא מבקשת שתצא החוצה”.
רגשי גיל מילאו את ליבו והוא היה כבר מוכן למהר החוצה, כשניזכר פתאום שאסור לדבר.
“נו – או”, השיב אברהם לילדו ורמז לו שאינו יכול לצאת. בלית־ברירה חזר הילד אל אמו והודיעה כי האב אינו יכול לצאת החוצה באמצע התפילה. האשה חזרה הביתה והמתינה בקוצר־רוח לשוב בעלה מבית־הכנסת.
לאחר מכן, בשעת הסעודה, סיפרה לו כי הפריץ הופיע בבוקר בעצמו ושאל עליו. הוא אמר כי קרובו אינו מתנגד למכירת היער, ולכן יש בדעתו לבצע את העיסקה מייד. אם לא יבוא אברהם אליו עוד היום עם סכום נוסף של כסף, ולא יחתום על המיסמכים, לא ימתין הפריץ עד מחר והוא ימסור את היער לאחר. משהו הרתיע את אברהם.
“כיצד”, אמר, “עושים עיסקה ביום־טוב? מדוע דווקא בראש־השנה?”
אשתו ניסתה לשדלו בדברים ואמרה כי במיקרה זה יש משום פיקוח־נפש, וכידוע פיקוח נפש דוחה שבת, אולם אברהם התעקש וטען שב“שולחן־ערוך” כתוב שאסור לעשות עסק בראש־השנה והוא לא יעבור על איסור זה. בינתיים ניכנסו לבית קרובים ומכרים וכאשר שמעו את העיניין, ניסו גם הם להניעו שיגש אל הפריץ ויגמור את העסק, אבל הוא עמד כצור נגד כולם והוסיף כי אם חפץ השם יתברך, ישלח לו ישועה ממקום אחר וחלילה לו לעבור עבירה ביום קדוש זה.
הוא ויתר על ביצוע העיסקה ובינתיים נודע הדבר ליהודי אחר, שהניח ליצר־הרע להשלותו כי אין בכך משום איסור גדול והוא הלך אל הפריץ ובו ביום קנה ממנו את היער למורת־רוחה של אשת אברהם וכמה ממכריו. כשראו מחותניו שתוחלתו היחידה של מחותנם לעתיד, היער, נמכר לאחר, ביטלו את השידוכים. אשתו מיררה את חייו, אך הוא חזר וטען כי השם יתברך ישלח לו ישועה ממקום אחר.
עבר כחודש־ימים, וזמן קצר לאחר חג־הסוכות, בשעות הערב, הוארה כל הסביבה באור אדום שהדהים את התושבים. התברר שאיכרי העיירות הסמוכות, אשר רגילים היו מאז ומתמיד לגנוב עצים מן היער, שמעו על דבר מכירתו לסוחר יהודי שעמד לכרות את עציו ולמכרם. בראותם כי בעתיד לא תהיה להם אפשרות להמשיך בגניבות, עמדו והציתו את היער, שהפך למאכולת־אש, וכך התרושש היהודי שהזדרז לקנותו מהפריץ בעצם ראש־השנה, וירד מנכסיו באופן פיתאומי. הוא לא עצר כוח לעמוד נגד הרעה, ומחוסר ביטחון מלא בקדוש־ברוך־הוא עמד ושלח יד בנפשו. טרם מותו כתב צוואה ובה הודה כי לפני זמן־מה, בהיות אברהם עשיר, גנב ממנו חמשת־אלפים רובלים, סכום ניכר בימים ההם, ששמרם במקום סתר. הוא תיאר את המקום וביקש להחזיר את כסף הגניבה לבעליו תוך בקשת סליחה ומחילה.
בכסף זה, שקיבל אברהם באופן בלתי צפוי, פתח חנות חדשה למסחר בעצים. השם שלח הצלחה במעשה ידיו ותוך תקופה קצרה שיגשג מסחרו והוא החל לעלות מעלה־מעלה, ועד פורים היה לעשיר גדול – יותר מאשר היה אי־פעם. מחותניו חזרו בהם מביטולי השידוכים, הכל הוכן, בעזרת כסף רב, במהירות ועד לפני חג הפסח השיא את בניו ובנותיו הבוגרים. ביום השמחה הגדולה הרים אברהם את ידיו למרום ואמר:
“אודך ה' אלקי שסייעת לי לעמוד בניסיון והראית כי טוב לחסות בך מבטוח בפריצים”.
(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.