רבה של ירושלים בדור הקודם, ר' שמואל סלנט זצוק"ל, היה ידוע כאיש נבון וחכם.
פעם אחת עמדו לבנות מקווה וחסר היה הכסף הדרוש להשלמתו. תושבי המקום היו עניים מרודים והפרוטות שניתרמו על־ידם, לא הספיקו בהחלט והיתה סכנה של חוסר אפשרות לבנות את המקווה, עם כל הסיבוכים שיכלו לצאת מכך.
לבש ר' שמואל את מעילו, נטל את מקלו והודיע לעסקנים שהוא הולך אל הגביר וויטנברג להשפיע עליו שיתרום סכום שיספיק להוצאות בניית בית־המרחץ. בעיני העסקנים והגבאים עורר הדבר תמיהה, כי העשיר וויטנברג ידוע היה בקמצנותו הנוראה וברור היה כשמש שהוא לא יתן אף פרוטה וחבל על הטירדה ועל הזמן של הרב העסוק. אבל כשהרב מוצא לנכון לעשות משהו, אין מפריעים לו וכך אירע, בצוהרי יום לוהט, שהרב ניכנס לביתו של וויטנברג וברכו לשלום. “סקרן אני לדעת”, אמר וויטנברג לרב, לאחר ששמע את פשר ביקורו, “הרי חכם גדול אתה, איך אתה עושה מעשה שטות כזה ובא אלי לבקש כסף עבור המקווה, בעוד שידוע לך היטב כי לא אתן מאומה?”
הביט עליו הרב בעינים מבריקות, ישב על כסא נכחו ותפס בחוזקה את מטהו.
“דע לך, כי יום יבוא ותמות, ותובא לקבורה. שם יאכלוך תולעים, תסריח ותירקב. כשתעמוד לדין, בשמיים, ישאלוך מדוע לא עזרת בבניית המקווה וכתוצאה מכך ניפגעה טהרת המשפחה בישראל וניגרמו עוונות גדולים? תענה, שלא נתת כסף בעד בניית בית המרחץ משום שלא ביקשו ממך. אם כן, באתי אליך עתה לבקש ממך כסף ובכך לשלול ממך טענה זו”.
וויטנברג הזדעזע ואמר לרב:
“קח את מפתחות הקופה והוציא כסף כמה שתרצה, אבל שלא אראה בעיני!”
כל־כך גדולה היתה קמצנותו הטבעית שאפילו החליט לתת, לא יכול היה לראות זאת בעיניו…
מאותה עת השתנה וויטנברג, והיה לנדבן גדול. בירושלים קיימת שכונה על שמו בשם “בתי וויטנברג”, שבה מצאו שיכון־חינם עניי ירושלים יראי ה', מבני הישוב הישן.
(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.