בזמן השולטן עבד־אלחמיד חי בטורקיה יהודי עתיר־נכסים¹ בשם יהודה שם־טוב. היתה לו בת יחידה יפת־תואר ועדינת־נפש, שחונכה כהלכה ובהגיעה לפירקה קיווה להשיאה לבן־תורה עשיר, רם־יחס וכליל־שלימות ולכן כעס ורתח על השדכן שבא אליו להציע לו בחור־ישיבה עני. ברוב רוגזו לא שלט ברוחו, תפס את השדכן בצוורונו והשליכו החוצה. כעבור זמן־מה בא שדכן אחר והציע לו בחור עשיר, ברם כשעמד ר' יהודה ובחנו, מצאו בור ועם־הארץ. תפס ר' יהודה, מהיר החימה, גם בצוורונו של השדכן השני ומיהר לדחפו החוצה.

כן עשה ר' יהודה לשדכנים שבאו אחריהם והתוצאה – בתו נשארה בבתוליה עד שנתה העשרים־ושש והגם שלא חסרה מאומה, הנה באופן טבעי הרגישה שלא בנוח ונפשה היתה עגומה עליה. יום אחד, ביושבה על מרפסת ביתה, עברה ברחוב ריעותה לשעבר כשהיא נושאת בחיקה את תינוקה, בעוד ששני ילדים אחרים מחזיקים בידיה והולכים עמה. לאחר מכן עברה באותו מקום, במיקרה, ריעה אחרת, גם היא בלווית ילדיה. אשה צעירה זו נתעכבה קצת ושאלה:

“מדוע אינך נישאת לאיש גם את? ראי כיצד מתענגת אני ושבעה נחת מילדי”.

בתו של ר' יהודה מיהרה להכנס הביתה והתנפלה על המיטה בבכי. לאחר שאמה הפצירה בה לגלות את פישר עצבנותה ובכייה, אמרה לה: “ראי אמא, חברותי לשעבר נשואות ומאושרות וחובקות בנים, ומה יהא בסופי? האם עלי להשאר בבתולי עד שילבינו שערותי ואיש לא יחפוץ בי?”

ניכנסו דבריה ללב אמה, וזו באה בדברים עם האב. ר' יהודה נוכח לדעת שטעה בהתנהגותו ונדר נדר, שהבחור הראשון אשר יציעו לו יבוא בחשבון לנשואין.

באותה עיר למד בישיבה בחור עני ומיסכן שקראו לו מושיקו. איש לא ידע מניין בא ומי הם קרוביו והוא התפרסם מאכילת ארעי פה־ושם, לבש מלבושים ישנים, שנתנו לו יהודים רחמנים בני רחמנים, וישן בישיבה.

יום אחד נידברו ביניהם כמה בחורי־ישיבה והחליטו לשגר אל ר' יהודה הגביר אחד מחבריהם על־מנת לדבר ניכבדות במושיקו בעד בתו. כמובן, שחששו כי סופו של השליח יהא כסופם של השדכנים שהושלכו החוצה בבזיון, ולכן הפילו גורל ולפיו נקבע מי יהא השליח.

בזמן המיועד הגיע שליח זה עד לחנותו הגדולה של ר' יהודה. נקל לתאר את פחדו וחששותיו, וזמן־מה היסס עד שהעיז להכנס פנימה. לאושרו היה ר' יהודה, ברגע זה, על הסולם כשהוא ממיין סחורות באיצטבות העליונות ובחור הישיבה, השליח, ניצל את ההזדמנות וקרא:

“רבי יהודה! מה דעתך על מושיקו? – באתי להציע לך אותו כחתן לבתך”.

ר' יהודה הפנה את ראשו. הוא טרם הבין מה המדובר ושאל את השליח מה רצונו.

“באתי”, חזר השליח ואמר שנית, “להציע לפניך את מושיקו, אשר לומד אתנו בישיבה, שיקח את בתך לאשה”.

ר' יהודה מתחילה נידהם. הוא נדר נדר אשר הבחור הראשון שיזדמן יקח את בתו, והנה בחור אמנם עני, אך לאחר הכל הריהו ירא־שמיים, מתמיד ותלמיד־חכם. בשביל מה עמל הוא, ר' יהודה, אם לא כדי להשיא את בתו לבחור כזה ולתמוך בהם? מחשבותיו אלה חלפו במוחו כהרף־עין ומיד מיהר לרדת מן הסולם על־מנת לברר מן השליח את הענין כולו.

כשראה השליח את ר' יהודה יורד במהירות ובהתלהבות, חשב כי חפץ הוא לתפסו, להכותו ולהשליכו החוצה ועל כן נחפז להסתלק ולברוח על נפשו. ר' יהודה דלק אחריו עד הישיבה ושאל, מי הוא הבחור שהיה אצלו וניכנס, זה עתה, לישיבה.

נוצרה מהומה והתלמידים, שחששו פן יבולע לחברם ולהם, עשו עצמם כאינם יודעים מאומה. לבסוף ניכנס ר' יהודה לחדרו של ראש־הישיבה ופרש לפניו את המעשה בבתו, בנידרו, ובשליח שבא להציע לו את מושיקו, ובהצעה שניראתה לו, ולבסוף על המיקרה המוזר של בריחת השליח מחנותו. ראש־הישיבה ביקשו להמתין ובעצמו יצא לברר מהבחורים את זהותו של בחור הישיבה ששימש כשליח ולאחר מכן, כששמע מפיו ומפי חבריו את ספורם וקשרו עם מה שאמר לו ר' יהודה, הבין את כל מה שהתרחש ובעזרת ה' יתברך ניתארסו מושיקו ובת הגביר ותוך שנה אחת ניכנסו, בשעה טובה ומוצלחת, לחופה והקימו בית לתפארת בישראל.