במסיבת עיתונאים סיפר הרב אברהם־חיים ברנשטיין, עורך קול־השבת, את הסיפור הזה:

בימיו של הבעל־שם־טוב חי יהודי בעל־פונדק שנעזר לפרנסתו גם במיסחר. הוא היה אדם ישר־דרך וירא־אלקים וסמך גם על יושרם של האנשים, עמם בא במגע בעסקיו השונים.

ויהי היום, וסוחר ידוע, אדם מהימן ביותר, נסע לסחור בארץ רחוקה ומת בה, לאחר שהפסיד שם את כל רכושו. היתה זו מכה קשה לפונדקאי אשר המנוח נישאר חייב לו חמשת־אלפים זהובים, סכום ניכבד בימים ההם. ונוסף לכך, היה ערירי ולא השאיר שארי־בשר, כך שלא היה גם אל מי לפנות.

כסף רב זה, שלא הוחזר לבעליו הפונדקאי, היה הגורם להתדרדרותו ולרדתו מטה־מטה, ובהדרגה נאלץ למסור את הפונדק, את סוסיו ועגלתו ושאר רכושו עד שנישאר עני ומחוסר כל.

הוא לא התיאש ובטחונו בה' לא עזבו אף לרגע קט. עבר עם משפחתו לדור בבית קטן ורעוע והתאמץ להביא פרנסה לביתו.

יום אחד הזדמן לו בשוק סוס צולע ועלוב למראה שבגלל מחירו הנמוך יכול היה לקנותו. עד מהרה נוכח לדעת כי עשה מקח טוב, כי הסוס היה חרוץ וביצע במסירות כל עבודה שניתנה לו, כך שהפונדקאי החל, בהדרגה, לשלם את חובותיו ולהתאושש מבחינה כלכלית.

פעם אחת הגיע לעיר רבי ישראל בעל־שם־טוב, אשר בא ממדינה אחרת לסדר כמה עיניינים חשובים. באותה הזדמנות ביקר אצל הפונדקאי, ששמח מאוד לקבל את פניו, ושמע ממנו, בהתעניינות, את קורותיו בזמן האחרון.

הפונדקאי הראה לו את הפונדק החדש, שרכש עתה, במקום הפונדק הישן, ואת שאר רכושו ולבסוף הורידו לקומה התחתונה והראה לו את האורווה והסוס עם העגלה החדשה וכלי הריתמה. כשראה את הבעל־שם־טוב, צהל וגילה סימני שמחה, בקפצו ובהרימו את רגליו הקדמיות באויר. הפונדקאי סיפר על־אודות המציאה שהזדמנה לו בשוק, כשקנה את הסוס, אשר מתחילה עשה רושם רע ביותר וברגע שעבר לרשותו הפך לחרוץ, חזק ומסור מאוד. הפונדקאי הדגיש כי בשל עבודת הסוס חזר שוב לעמדתו הראשונה והריהו הולך מחייל־אל־חייל.

שאל הבעל־שם־טוב את הפונדקאי אם יאות לתת לו את הסוס במתנה. הפונדקאי התנצל ואמר כי בהיות סוס זה הגורם העיקרי לפרנסתו לא יוכל לוותר עליו.

ביני־וביני ניכנסו שניהם לטרקלין, והפונדקאי הראה לבעל־שם־טוב את עושרו. כבדרך־אגב שאל הבעל־שם־טוב את הפונדקאי אם יכול הוא להראות לו את כל שטרותיו, כדי שיראה מי נישאר חייב לו כסף. הפונדקאי, שתמה לשמע בקשה מוזרה זו, עשה את רצונו של הבעל־שם־טוב, פתח קופה והוציא ממנה צרור שטרות שקיבל מהאנשים אשר חבו לו כספים.

הבעל־שם־טוב דיפדף בשטרות ועין בכל שטר בתשומת־לב. לפתע ניתקל בשטר אחד, אשר משך את תשומת־לבו באופן מיוחד והוא שאל את הפונדקאי פרטים על האדם שחייב לו כסף לפי שטר זה.

הפונדקאי סיפר כי זהו החוב של חמשת־אלפים הזהובים שלא הוחזר לו, ואשר משום־כך ירד מנכסיו. שאלו הבעל־שם־טוב אם מסכים הוא לתת לו את השטר במתנה. ענה הפונדקאי, כי ממילא אין כל ערך לשטר זה, הואיל והחתום עליו ניפטר ולא השאיר אחריו כל רכוש, וגם לא קרובי משפחה, ונתן את השטר לבעל־שם־טוב.

כשקיבל הבעל־שם־טוב את השטר, מיהר לקרעו לגזרים. מייד נישמעו מלמטה צהלות משונות מהסוס, ושניהם מיהרו לרדת לאורווה ומה ראו עיניהם: הסוס רבץ על הרצפה מת. אמר הבעל־שם־טוב לפונדקאי:

“דע לך כי המלווה, שנשאר חייב לך את החמשת־אלפים זהובים, ניתחייב בבית־דין של מעלה להיוולד מחדש, בגילגול של סוס, על מנת לשלם לך, בעבודה מאומצת, את חובו. כאשר וויתרת על שטר החוב, ונתת לי אותו במתנה, מיהרתי להשמידו, על־ידי כך יכול היה למות, כדי לאפשר לנשמת הלווה לחזור למקומה כשהיא משוחררת מהתחייבותה.”

בעל הפונדק התרשם מאוד לשמע דברים אלה, אך לאחר זמן־מה שאל את הבעל־שם־טוב מה יהא עתה על פרנסתו, כשהסוס החרוץ איננו. ניחמו הבעל־שם־טוב וענה לו כי הרבה שלוחים למקום. הוא נתן לפונדקאי את ברכתו, כי הקדוש־ברוך־הוא ישלח ברכה במעשה ידיו ויצליח את דרכו בכל אשר יפנה.

וכך הווה.

*

סיים הרב אברהם־חיים ברנשטיין את הסיפור והוסיף, בשם החפץ־חיים, בספר החפץ־חיים על התורה, פרשת יתרו, שאמר יתרו למשה:

… וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

והלא יש בגמרא (ברכות דף ס"ד) מאמר רבי אבין הלוי:

“הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה: (שמות ד') לך לשלום, עלה והצליח. דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום, הלך וניתלה”.

וכן אמר רבי אבין הלוי (ברכות ס"ד):

"הנפטר מן המת אל יאמר לו: לך לשלום. אלא לך בשלום. שנאמר (בראשית ט"ו): ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.

אם כן, מה ראה יתרו לאמר יבוא בשלום, במקום לשלום?

התירוץ – אם יעשו משפט־צדק, לא יצטרכו הנשמות, לאחר יום המיתה, לחזור בגילגול כדי לשלם באיזה אופן שהוא חובות שלא ניפרעו, ואז יוכלו להשאר בעולם העליון. במיקרה זה אפשר כבר לאמור:

“וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום”.

סיים הרב אברהם־חיים ברנשטיין באמרו:

“ה' יצילנו, שלא נישאר בעלי חובות”.