לפני למעלה מיובל־שנים חי באחד מכרכי אירופה יהודי בשם אורנשטיין. ויהי האיש ירא־שמיים, סר מרע ובעל יד פתוחה לעזור לכל המיסכנים ועלובי־החיים שניזקקו לו.
באחת מן העיירות שבסביבות העיר הגדולה, התגורר יהודי עני שצריך היה להשיא את בתו אשר הגיעה לפירקה. לאחר שהתייגע בפנותו לכאן־ולכאן, נוכח לדעת כי כל כספו לא יספיק לו אפילו כמלוא הנימה. אם גם יצליח לגייס את כל מקורותיו, ילך לאסוף להכנסת־כלה וילווה כספים, גם אז ידמה הכל כטיפה בים לעומת כל הדרוש.
ערב אחד, כשישב לדון עם אשתו על המצב, אמרה לו:
“מדוע לא תלך אל ר' אורנשטיין, הנדיב העשיר, ותבקשו לעזור לך להשיא את בתך? הן שמענו עליו רבות, שהוא ירא־שמיים ועוזר לכל הפונים אליו.”
ניראתה לו הצעתה של אשתו, ולמחרת היום הופיע אצל ר' אורנשטיין ושטח לפניו את בקשתו.
העשיר הביט בו בחמימות וביקשו, שישב בסבלנות ויחשב בקפדנות, מתוך שימת לב, לכל פרט־ופרט, יסכם ויודיענו מהו הסכום הכולל הדרוש לו כדי להשיא את בתו לבחור הגון.
ישב העני וחשב:
כמה כסף צריך הוא לנדוניה לבחור טוב, בן־תורה, מיוחס, ידוע במידות נעלות וירא־שמיים. כמה דרוש עבור תשלום לשדכנים, לבית עם כלים ורהיטים. לאחר שגמר לחשב כמה, בערך, צריכים לעלות בגדי הכלה ומה יהיו הוצאות החתונה, ועוד כמה פרטים, הגיע לאיזה סכום גדול של כסף. לאחר כמה היסוסים והתלבטויות, התאזר בעוז־רוח, אימץ את לבו והודיע לר' אורנשטיין את גודל הסכום.
מיד התחרט, כי תיאר לעצמו את רוב חוצפתו לבקש סכום כה גדול. פחד גדול תקפו, ובעיני־רוחו כבר חזה את העשיר כשהוא תופס בשרוולו ומושכו החוצה בחמתו.
להפתעתו, הביט בו ר' אורנשיין בחיוך ובטוב לב ואמר:
“הנני נותן לך את מבוקשך1 בתנאי אחד…”
לפני שסיים העשיר את המשפט, נחרד העני ומחשבות תוגה החלו לעבור בלבו במהירות:
“מי יודע”, חשב, “איזה תנאי יציג לי עתה? לא לחינם עומד הוא לתת לי את הכסף”.
המשיך ר' אורנשטיין:
“… התנאי הוא, כי, בלי־נדר, כאשר יעזור לך ה' יתברך ויצליח את פועלך, תזמינני לחתונה”.
כמו אבן ירדה מעל לבו של העני, והוא התחיל לנשום לרווחה:
“בלי־נדר, בוודאי ובוודאי אזמינך”.
קיבל העני מן העשיר הנדבן את הכסף2 וניפרד ממנו בהבעת תודה. תיכף ומייד התקשר עם שדכנים, וכשמצא בחור מתאים, המשיך במאמציו למצוא בית וכלים עבור הזוג הצעיר, הזמין בגדים לכלה ובעזרת הכסף, שהיה לו, סידר את שאר העיניינים במהירות, ובעזרת השם יתברך סודרו כל העיניינים, והוא זכה לראות, בהקדם, את בתו נישאת בשעה טובה, לאיש ובונה בית בישראל.
דעת־לנבון־נקל, שביום החופה היה מיודענו זה מבולבל בדעתו, בשל הטרדות המרובות, והוא לא זכר את מיטיבו – וישכחהו!
נעזוב נא לרגע־קט את העני והחתונה ונעבור לבית העשיר.
כמה גויים: שודדים, גנבים ואנשי־חמס, נועדו בביתו של אחד מהם ונידברו להתפרץ, בלילה, לבית העשיר היהודי, אורנשטיין, לשדוד את כספו ורכושו ולאחר מכן להמיתו, כדי שלא יוכל אחר־כך למסרם לשלטונות.
אמרו ועשו.
בגבור החשיכה, וכאשר כלתה כל רגל מן השוק, פרצו הפושעים אל בית ר' אורנשטיין, לאחר ששיברו את הדלת, וכפתו אותו ואת אשתו בחבלים.
“איה הכסף?” הרעימו עליו בקול, באיימם עליו ועל אשתו בפיגיונות אשר בידיהם.
ר' אורנשטיין הראה להם את המקומות אשר בהם שמר את כספו וזהבו, נתן להם את מפתחות הקופות ולימדם כיצד להשתמש בהם. כשנטלו את כל הונו, שבו לאיים עליו ועל אשתו, והודיעו להם כי יענו אותם קשות וישחטום אם לא יגלו היכן שמורים התכשיטים היקרים ושאר חפצי הערך. לבסוף, כשהכל היה כבר בידיהם וברשותם של הפושעים, הודיעו לר' אורנשטיין ולאשתו כי הם עומדים להורגם כדי שלא יגלו את עקבותיהם.
*
נחזור כעת אל החתונה.
ובכן, העני שכח את הבטחתו לעשיר ולא הזמינו. החופה והקידושין נערכו כדת־וכדין, תיזמורת העיירה פצחה בנגינות והשמחה היתה רבה. ביני־וביני, בעוד מצב הרוח הכללי גבר והלך, ניגשו בעלי השמחה, משני הצדדים, לערוך את השולחנות לסעודה, כסעודת שלמה בשעתו. בעוד הקהל העליז עושה כמיטב יכולתו להרבות שמחה על מנת לשמח את החתן עם הכלה, בשעה שהמחותנים דואגים לשאר הדברים, ניזכר המחותן העני בהבטחה שנתן לר' אורנשטיין.
הוא ניגש אל3 מחותנו וסיפר לו את כל העיניין. הלה, תלמיד־חכם ויהודי ירא־שמיים, הציע שלפחות, אם נישכח העשיר למעמד החופה־והקידושין, לפחות ישלחו לקרוא לו, כעת, לסעודה. כשנודע הדבר לקרואים, הציעו כמה מהם, כי לאות חרטה על ששכחוהו, וכתודה על נדיבות לבו, יצא כל קהל המוזמנים אנשים ונשים, זקנים וטף וילכו לבית העשיר לחלות את פניו ולהזמינו לחתונה.
וכך עשו.
הם הלכו, כמובן, בשירים ובריקודים והתיזמורת מנגנת בראש, ותיהום הארץ מן הרעש וההמולה אשר הקימו.
*
כאשר התקרבו החוגגים לבית העשיר, כבר עמדו בני הבליעל, אשר התפרצו לבית, לבצע את זממם. הם הספיקו להכניס את שללם בשקים ולקשרם בקפידה, פן יפול, חלילה, משהו יקר־ערך מתוכם, ולפני לכתם התכוננו להעלות את הבית באש על ר' אורנשטיין ואשתו.
לפתע נשמע קול־רעש של קהל מתקרב, ומרחוק ניראו לפידים שהחזיקו בהם אנשים אשר עשו תנועות משונות, כי ריקודי החתונה ניראו מרחוק בעיני הפושעים כמשהו מוזר אשר לא מן העולם הזה…
בעוד הפושעים משתוממים, הגיעו חלוצי המישלחת לבית והחלו לדפוק על השער החיצון. ניבהלו השודדים והחלו לברוח – ישר לעומת החוגגים, ומייד ניתפסו, איש אחר רעהו. הם זכו לצעקות ומכות ובאין־ברירה, הודו על מעשיהם והניחו לתופסיהם לכפתם בחבלים.
ניכנסו העני ומחותנו, הראשונים, ואחריהם שאר האנשים, והתירו את ר' אורנשטיין ואשתו מכבליהם, עודדו את רוחם, ביקשו מהם מחילה על שיכחתו של המחותן העני, שבעטייה לא נוכחו בחופה־וקידושין, וחילו את פניהם שיבואו, לפחות, עתה להשתתף בסעודת המיצווה. כמובן, שכך היה והלילה עבר על כולם בששון ובשמחה, ואילו הפושעים הובלו אחר כבוד למישמר.
כעבור זמן קצר, מכר ר' אורנשטיין את כל נכסיו, עלה עם אשתו לארץ־ישראל והשתקע בירושלים, עיר־הקודש. הוא בנה שכונה גדולה מבתי־אבן גדולים ומרהיבים, אשר במרכזה ניבנה הבניין האדיר, המכיל את בית־הכנסת הגדול ובית המרחץ.
שכונה זו, הנקראת בתי־אורנשטיין, קיימת עד היום הזה וההכנסות של שכר הדירה, קודש הן לחתנים ולכלות עניים ומחוסרי־אמצעים, לזכר אותו הנס אשר אירע לר' אורנשיין ולאשתו.
(מפי הרה“ג ר יוסף עובדיה שליט”א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.