לפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה, בימי שלטון הטורקים בארץ, חי בירושלים יהודי בגיל העמידה שהכל הכירוהו בשמו הפרטי – יצחקיטו, כלומר: יצחק.

איש לא ידע את שם משפחתו ושאר הפרטים עליו, וגם לא היה בו משהו מיוחד אשר עשוי היה למשוך את תשומת הלב. ומאז ומתמיד ידוע היה בעיר העתיקה כמתבודד חסר מישפחה שהתפרנס מסבלות ושאיבת מים.

הגם שהיה מבני עדות המיזרח, הנה קשור היה אל האשכנזים, ובמיוחד אל לומדי התורה ומחזיקיה, מבני הישוב הישן. הם הלבישוהו ממלבושיהם, כך שנראה כאחד מהם, ושיתפוהו בכל אורח חייהם. לבסוף העסיקוהו כשמש בתלמוד־תורה ובישיבה לצעירים.

הוא אכל יחד עם בחורי הפנימיה, ואחת הספות הישנות, אשר שימשה לבחורי הישיבה כמקום ישיבה לכמה מהם, שימשה, גם לו, לשינה. כשהיה פנוי מעבודה, נהג לשבת באיזו פינה ולעיין בספר. מפעם־לפעם מאזין היה לבני הישיבה, או לתלמידי התלמוד־תורה, בעת שלמדו או התפלפלו בדברי־תורה.

פעם אחת נודע כי כמה זקנים, מקובלים, התאספו באחד מחדרי מושב־הזקנים וגילו כי מילחמה גדולה עומדת, חס־ושלום, לפרוץ ותרבנה הצרות – לא עלינו. הם ניסו להתפלל ולהתחנן אל הקב"ה כי יחוס על עמו ועל העולם כולו, ונאמר להם, ברוח־הקודש, כי גזירה היא מלפניו הואיל וניכנסנו לתהליך של ימי־הגאולה ועת־קץ ויש, על־כן, לכפר בצרות וביסורים על כל החטאים שניצטברו, ומוכרחים לפרוע את החוב לשמיים.

יצחקיטו נעלם באותו פרק־זמן וחזר כעבור שבוע־ימים, ובעיניו האדומות ניכר היה כי שפך דמעות רבות ולא ישן זמן רב. הוא התחמק מלתת תשובות וכעבור זמן־מה נישתכח הדבר.

יום אחד התקהלו אנשים ברחובות העיר לחזות במראה מוזר: השמש איבדה, בהדרגה, מזוהרה, עד שדמתה לירח ולאחר־מכן הפכה, במידה מסויימת, והיתה שחורה, ולמרבית החרדה היה כמעט חושך, זמן קצר, באמצע היום. לילות אחדים אחרי־כן ניראה ברקיע כוכב עם זנב ארוך דמוי־מטאטא.

הגויים ניבהלו, דפקו בפחים והיכו בתופים על־מנת “להבריח את החתול שכיסה את החמה”… היהודים ניזכרו בדברי הנביא: ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה… ניזכרו גם בדברי חז"ל, שאימתי מוגנים בני־ישראל מאותות השמיים, רק בעת שהם עושים רצונו של מקום. באותו יום נעלם יצחקיטו שוב־פעם וחזר כעבור ימים מיספר ושנית ניכר היה בו, כי לא ישן, ובכה הרבה. גם הפעם לא גילה כל רצון לספק את סקרנותם של מכיריו וידע להתחמק ממתן תשובה ברורה לשאלותיהם.

אחר¹ הדברים האלה עבר, ביום קייץ לוהט, ברחובות העיר העתיקה, כרוז שהכריז בקולי־קולות, לפני ההמון אשר התאסף סביבו, כי הסולטאן, ירום־הודו, הצטרף אל מדינות ההסכמה במילחמתן נגד מעצמות־הברית. מיום זה ואילך ניתכו על ראשי האזרחים גזירות והגבלות, ומיום־ליום הורע מצבם.

המילחמה הסתבכה ונימשכה חודשים רבים, ושנים רצופות, ובינתיים ניצלו הטורקים את יושבי הארץ: אכלו את מזונם עד תום, חיסלו את אוצרותיה הטבעיים של הארץ, ואת מלאי סחורותיה, והפקירוה לעוני, למחסור ולבסוף לרעב ממש, כי הממשלה האנגלית סגרה את הים התיכון בפני האוניות שבאו לארץ־ישראל. בעיקר פחדו האזרחים וחששו מפני גיוס לצבא הטורקי אשר חייליו היו נתונים במצב איום ונפלו כזבובים בחזיתות, במחלות ובתלאות.

בתחילת המילחמה נוסד “בית־לחם־ותה” על־ידי יהודי ירושלים העשירים אשר דאגו לאחיהם העניים, שקיבלו מנת לחם ותה באופן חופשי. גם מארצות הברית של אמריקה שלחו היהודים קמח ושאר מיצרכי־מזון ליהודי ירושלים. מזה נטלה ממשלת טורקיה חמישים אחוז עבור הצבא, ואילו השאר, שנותר ליהודי ירושלים, היה בבחינת “לחם צר ומים לחץ”.

יותר מאוחר, כשהמילחמה ניתלקחה יותר, וניתרחבה, וגם ארצות־הברית ניכנסו בה, חדלו אוניותיהן להביא מזון ובאותו זמן הפכו גם עשירי ירושלים לאביונים ואלה שהיו מקודם נותנים נהפכו למקבלים.

*

בגלל תנאי החיים הקשים, והרעב, ששררו בעיקר בירושלים, פרצו בעיר מחלות ומגיפות. הטיפוס והחולירע השתוללו והפילו חללים רבים ולא היה מידן מציל, ואילו השילטונות הוציאו צו אל כל הרופאים להודיע על כל מיקרה של מחלה ליחידה ממשלתית מיוחדת שטיפלה בעינייני בריאות. החולים רוכזו בביניין מיוחד, בסביבות הר־הזיתים, אשר בדרך ליריחו וים־המלח. שם היו נתונים בהסגר ולא נודע על איש אשר יצא ממקום זה בחיים.

בוקר אחד נפלו למישכב כמה עשרות תלמידים מהתלמוד תורה, ומהישיבה־לצעירים, אשר חלו בפעם אחת. נקל לתאר את צערו הגדול, ויאושו, של ראש־הישיבה אשר לא ידע מה לעשות. הנה נודע לו בביטחה כי החולים המובאים להסגר מורעלים מייד להבאתם וניקברים בהסתר באחת הגינות אשר במורד הר־הצופים. לגבי הקורבנות היהודיים היתה זו צרה כפולה־ומכופלת כי הללו לא זכו אפילו לבוא לקבר־ישראל כדת־וכדין וגורלם לא נודע גם למשפחותיהם.

נועץ ראש־הישיבה ברבה של העיר וברבי משה דיין, העסקן הציבורי, והוחלט להשכיב את הנערים החולים באולם אשר בקומה העליונה. לכל אלה שידעו את הסוד נאסר בתכלית האיסור לגלות שמץ־דבר, אפילו לקרוביהם. מיודעי־דבר נודע כי המוות קצר באותו יום, וביום שלפניו, קציר גדול בעיר. הואיל והטיפול העיקרי לנפגעי המגיפות היה שיפשוף גופם במטליות רטובות, מיהרו ראש־הישיבה ועוזריו, הרטיבו מטליות במים והחלו לשפשף בהן את הנערים החולים.

וכאן קרה מעשה הפלא.

רבי יחזקאל בן־דוד, מוותיקי ירושלים, סיפר לי, בהזדמנות אחת, את אשר אירע אז לו, כאחד הנערים, שלמד בתלמוד־תורה, ולריעיו:

הוא שכב במצב קשה והרגיש כי כוחותיו כלים והולכים וראה כבר את הקץ מתקרב, וכמוהו הרגישו חבריו. לפתע־פיתאום ניפתחה הדלת בכוח ובפתח הופיע יצחקיטו מיודענו. זה יומיים שלא ראוהו בשום מקום – דבר רגיל אצלו – ולכן, למרות מצבם הביש של החולים, שמחו לראותו. הוא התקרב אל הבחור הראשון, הקרוב ביותר אליו, ואמר לו בציווי:

“מה לך במיטה? – קום, לבש את בגדיך וחזור ללימודיך!”

וראה פלא! הלה קם מייד ועמד על רגליו. הוא עשה כמה תנועות וניכר היה בו כי חשב את עצמו לחולם בהקיץ, אולם יצחקיטו האיץ בו וכעבור דקות מיספר יצא מן החדר.

יצחקיטו עבר מנער לנער ולכל אחד מהם עשה אותו דבר. הוא הגיע גם אל יחזקאל בן־דוד, וכפי שהוא מספר הרעים עליו יצחקיטו בקולו וציווהו לקום ולעמוד על רגליו. מייד, מספר רבי יחזקאל, הרגיש, באורח־פלא, כי כוחותיו שבים אליו, והרגשת המחלה חלפה ועברה. תיכף ירד למטה אל חדרו, מצא את בגדיו ולבשם.

כחצי שעה יותר מאוחר ניפגשו כולם באולם־התפילות ובחדר־האוכל ושוחחו בהתרגשות על הפלא הגדול הזה שחולל, על גופם, יצחקיטו “השמש”. מאחר שמנהל הישיבה יצא להסדיר כמה עיניינים בחוץ המתינו התלמידים לבואו כדי לספר לו את אשר אירע להם ולשתפו בחווייה הגדולה. ביני־וביני הציע אחד מהם לגשת את יצחקיטו ולבקשו, בתור צדיק־ניסתר, אשר חונן ברוח הקודש, שיעניק לכולם ברכה, בהתאם למאמר חז"ל: “צדיק גוזר והקדוש־ברוך־הוא – מקיים”.

אמרו ועשו.

הם חזרו ועלו למעלה, אל האולם, ששכבו בו קודם, ותרו בעיניהם אחרי השמש, ולשוא – הוא לא נימצא בשום מקום.

לא עלה בידם למצאו כל היום ההוא, גם לאחר שראש־הישיבה חזר ושמע מפיהם את המעשה הנורא בשמש שהצילם ממוות בטוח במעשה־פלא.

יצחקיטו, השמש הספרדי, הנחבא אל הכלים, נעלם מן האופק. נעלמו עיקבותיו ושוב לא ראהו איש.