צפירות מכונית, מאחורי, ליד המדרכה, נתקו את חוט מחשבותי. היו אלה צפירות מיוחדות וקצרות, ולכן הפניתי את ראשי והיתה לי הפתעה נעימה לראות את צדוק, ידידי הטוב, יושב ליד הגה מכוניתו, שנעצרה באותו רגע. הוא פתח את הדלת הקדמית והזמינני להכנס ולשבת לידו.
כשישבתי, לצידו, בנוחיות, התניע את המכונית והמשיך לנסוע כשהוא מחייך בהנאה. מאחוריו, במושב האחורי, ישב איש זקן, לבוש בקפידה, שעשה רושם של אדם ניכבד ובעל־בעמיו. הוא הרכיב משקפים במיסגרת זהב ומתחת למיגבעתו ההדורה ניראו שערותיו המוכספות. לצידו ישבה נערה שחרחורת אשר מהתנהגותה וממבטיה הסקרניים אפשר היה להניח כי הסביבה זרה לה.
הגענו לתחנת דלק ותוך־כדי צפיה שאלני צדוק אם מכיר אני רחוב הנושא את שמו של הרב שמואל סלנט. כשעניתי בחיוב, הוסיף לשאול אם מכיר אני עוד מקומות המנציחים את שמו של גדול ישראל זה ואם ידועים לי פרטים עליו.
כשהרגיש בפני סימני תמיהה, הצביע לעבר הישיש, שנסע עמנו, והציגני בפניו.
“זהו ידידי, הסופר ברטוב, וסבורני כי יוכל לעזור לנו בעיניין הרב סלנט”.
הלה הושיט את ידו ולחץ את ידי בחמימות.
“אני פדרו פרץ מפאנאמה־סיטי”, אמר, “באתי שנית לארץ, לאחר שנעדרתי ממנה ששים־ושבע שנה, וזאת נכדתי לונה”.
הוא דיבר עברית טובה, אבל באטיות ובמיבטא זר והמשיך כי לפני שישים־ושבע שנה ביקר בארץ עם אביו, הסוחר העשיר מדרום־אמריקה. כעת תקפוהו געגועים ורצון עז לשוב ולראות את ירושלים, עיר־הקודש, ולברר גם באיזו מידה הנציחו את שמו של רבה הראשי דאז, הרב ר' שמואל סלנט – זכר צדיק לברכה.
אמרתי, כי עד כמה שידוע לי היה ר' שמואל סלנט רב ראשי לדעת היהודים האשכנזים בירושלים במשך תקופה ארוכה, בימי שלטון הטורקים בארץ, שנים מיספר לפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה. הוא פעל רבות ונצורות, אירגן מוסדות תורה וצדקה וגם הקים את ישיבת עץ־חיים המפורסמת. היה צדיק גדול, עניו ובעל מידות תרומיות שחיבבוהו על כל שדרות הציבור היהודי בירושלים – אשכנזים וספרדים.
התייר הישיש שמע והביע את הסכמתו במנוד־ראש. הוא הפליט בלשונו:
“סי סניור!”
לבקשתו המשכתי לנסוע עמם והדרכתי את הנהג כיצד להגיע לרחוב המבוקש. כשהגענו, הביט סניור פרץ בשלט שכתוב היה בו רחוב הרב שמואל סלנט וניראה היה כמעלה נישכחות, הנהג הביאנו לאחר מכן לשכונה המרהיבה קרית־שמואל, שנקראה גם היא על שם הרב, והתייר הישיש יצא מן המכונית וסקר בהתפעלות את הבתים הנהדרים והרחובות החדישים.
בעודנו מתלהב מן הנוף הנהדר, שנישקף מסביב, החזירנו הנהג למלון המפואר, בו התאכסנו סניור פרץ ונכדתו. הוא הזמינני להיכנס פנימה והבטיח לספר סיפור יפה הקשור עם הרב ר' שמואל סלנט זצ"ל, וכמובן שלא סירבתי, ואילו ידידי הנהג, שנחפז לדרכו, ניפרד מאתנו בחמימות.
במירפסת המלון ישבנו על כסאות־מרגוע ולאחר שהוגש לנו כיבוד, אמר:
“ברצוני לספר לך על ארבעה דברים, שהיו אצלי במשך שנים רבות בבחינת חוויות בקשר לרב סלנט המנוח”.
הוא השתרע בנוחות על כסאו ודאג שארגיש טוב בחברתו. מייד המשיך:
"אבא, זכרונו לברכה, החליט לפני שישים־ושבע שנים לעלות לירושלים לביקור. הוא היה מצאצאי האנוסים, ולאחר שחזר לצור־מחצבתו החליט לחקור את היהדות וללמדה היטב. בגיל העמידה החל ללמוד תורה, להתפלל ולנהוג כאורח היהודים. בעיקר תרם הרבה למוסדות התורה והצדקה שבארץ הקדושה.
"כאשר עלה לארץ, התיצב בפני רבה הראשי של ירושלים שהיה אז, כאמור, ר' שמואל סלנט. הוא הביאני עמו, והייתי אז בגיל בר־מיצווה.
"כיהודי שרעה בשדות זרים, וחזר בתשובה לחיק אומתו, התרגש אבא מאוד למראה בני הישוב הישן בירושלים, החיים חיי דוחק, כשמטרתם היחידה בחיים ללכת בדרכי ה' אלקי ישראל ולעשות את רצונו. כמובן, שלפני עוזבו את ירושלים השאיר אבא אצל הרב סכום ניכבד של כסף למטרות צדקה וחסד ולתמיכה בתורה ולומדיה.
"בטרם נסיעתנו חזרה ראינו אצל הרב, בהזדמנויות שונות, ארבעה דברים מופלאים, החיים כל הזמן בזיכרוני. כפי שאספר לך עתה.
"המיקרה הראשון:
"נילווינו פעם אחת אל הרב בעת שהלך ממקום־למקום. בדרך עברנו ליד עץ־עבות. הוא הביט אל צמרתו והעיר כי לעץ זה יש, בסך־הכל, כך־וכך עלים. היה זה דבר בלתי־אפשרי לקבוע את מספר עלי העץ במעוף־עיין ובאופן מדוייק.
"לאחר מכן, כשחזרנו למקום שהתאכסנו בו, דיבר אבא על עיניין זה והביע את ספיקותיו לגבי חריפותו הגאונית של רב הצדיק, כי לא יאומן דבר כזה שאדם יקבע מיספר מדוייק של עלים בעץ תוך־כדי מבט.
"אמר לו הפונדקאי, כי יש לו עצה איך לברר ולדעת אם צדק הרב או לא. להצעתו יצא אבא, שוב פעם, עם הרב וכשניתקלו בדרכם בעץ אחר, שאל אבא את הרב למיספר העלים שבו. הוא רשם את המיספר שאמר לו הרב. יותר מאוחר חזר לבדו ותלש כמות מסויימת של עלים ורשם לפניו את מיספרם. מייד ניפגש עוד הפעם עם הרב וכשחזרו ליד העץ, ציין הרב את מיספר העלים, כפי שהם עתה. עמד אבא ועשה תרגיל של חיסור בחשבון, כלומר החסיר את מיספר העלים שתלש מהעץ מן המיספר שציין הרב בראשונה, והנה פלא: התוצאה היתה בדיוק כמיספר שציין הרב בפעם השניה.
"כשהרגיש הרב בתמהונו של אבא, ונודע לו פישר הדבר אמר:
“'במובן של חריפות איני מגיע לקרסוליו של הגאון, רבי יהושע־לייב דיסקין, זצ”ל'".
מר פדרו פרץ הפסיק ולגם מספל הקפה.
“זאת היתה החווייה הראשונה”, אמר, "הדבר השני שראינו אצל הרב, היה עיניין של צדקנות ניפלאה.
"יום אחד, כשהיינו אצלו, ניכנס אליו אחד ממכריו והודיע כי נוסע הוא ליפו. אז היה זה בבחינת דבר גדול, ולקראת הנסיעה על חמורים ופרדות, שארכה כשלושה ימים, היו עושים הכנות מרובות. שאלו הרב:
"‘האם אתה חפץ להעביר עבורי מיכתב למישהו ביפו?’
“הלה הסכים, והרב ישב אל שולחנו, כתב את המיכתב והגישו למכרו. ברגע שזה קיבלו והכניסו לכיסו, הוציא הרב ממגירת השולחן בול־דואר וקרעו. בראותו את מבטינו הסקרניים, הסביר כי אינו חפץ לקפח את הוד־מלכותו השולטן הטורקי, בזאת שאינו שולח את המיכתב באמצעות הדואר, ולכן מצא כחובה לעצמו לקרוע את בול הדואר…”
לאחר שהישיש נח, וחייך קצת, הוסיף:
"ביחס לדבר השלישי:
"פעם אחת סיפרה אשת הרב לבעלה כי קנתה איגרת־הגרלה. היתה זו הגרלה על סכום־כסף גדול, במיוחד בהשוואה לערך הכסף של הימים ההם. הרב הביע את מורת־רוחו מכך וביקשה להחזיר את האיגרת לאדם שמכרה לה, אף אם תיצטרך להפסיד משהו. הרבנית, אשה צנועה העושה רצון בעלה, עשתה כמובן את רצונו. אחר־כך הסביר הרב:
“‘על־פי הדין צריך האדם לתת צדקה מכל הכנסותיו מעשרה עד עשרים אחוזים. כעת ששכרי אינו גדול, לא קשה לי לעשות כך, אבל אם היתה איגרת זו זוכה בזכייה גדולה, מי יודע אם יכול הייתי לעמוד בפני הנסיון’…”
מר פרץ הפסיק, שוב פעם, לזמן־מה, הזמין עוד משהו מן המלצר ואמר:
“כעת אספר על מאורע היסטורי הקשור אל החווייה הרביעית אשר היתה לנו פעם עם הרב סלנט זצ”ל:
"באותם הימים ששהינו בעיר הקודש יצא הקיסר הגרמני, ווילהלם השני, לבקר בארץ הקדושה. התושבים השקטים ערכו לו קבלת־פנים חמה ביותר ונציגי הישוב היהודי ועסקניו יצאו למבואות ירושלים לקדם את פניו.
"הרב סלנט לא השתתף במהומה הזאת. לאחר מכן, כששאלוהו: ‘מה ראה כבוד הרב שלא השתתף בטכס קבלת הפנים לקיסר גרמניה?’ ענה, שידוע לו כי גרמניה זו עמלק, והוא לא חפץ לחלוק כבוד למלך מזרע עמלק!
“כל זה היה לפני שנים רבות, בטרם היות היטלר, ימח שמו וזיכרו, והמפלגה הנאצית, בעולם ואילו לרב גלוי וידוע היה כבר אז, ברוח הקודש, מה מסתתר בתוכם של הגרמנים העמלקים, השוכנים במרכז אירופה, והמתיימרים להיות האנשים התרבותיים ביותר בעולם”.
סניור פדרו פרץ סיים את סיפורו והביע את תודתו על הראותי לו את הרחוב ואת השכונה הנושאים את שמו של איש צדיק וקדוש זה. אמר כי מצטער הוא שאינו יכול לבקר בעיר העתיקה ולראות את הכותל המערבי, שריד בית המיקדש, המקום שבחר הקדוש־ברוך־הוא, מכל העולם לשכון בו.
הערתי כי, בודאי ובוודאיי, קרו מיקרים ניפלאים למכביר אצל הרב סלנט, אלא שהוא עם אביו חזו רק בארבעה מהם. סניור פרץ אישר את דברי במנוד־ראש והוסיף:
“היודע אתה? במשך כל אותן השנים, שחלפו־עברו, זכרתי תמיד את גאון־ישראל זה, ודמותו האצילית עומדת לנגד עיני עד עתה. במשך ימי־חיי היו לי שעות טובות ורעות. היו לי משברים, ומה רבים היו הרגעים בהם עמדתי לשוב ולנטוש את ה' ותורתו ולהתערב בין הגויים, אולם, תאמין או לא תאמין, בכל המיקרים ראיתי בעיני־רוחי את ר' שמואל סלנט, זיכרונו לברכה, לנגד עיני. פניו הנעימים והמפיקים קדושה הזכירו לי גם את שאר היהודים הטובים, בני הישוב הישן בירושלים, בעלי שאר הרוח אשר ידעו־גם־ידעו לשם מה הם חיים ומה תכליתם. אנשים אשר התחזקו והתאמצו לעבודת הבורא למרות קשיי חייהם, במגמה לגרום לו קורת־רוח”.
בעת שדיבר עמדה נכדתו, לונה, לידו והקשיבה ביראת הכבוד לכל מילה שיצאה מפיו ושתתה בצמא את דבריו. שאלתיו מניין יודעת היא עברית, והוא הביט בה בחיבה ואמר כי משחר ילדותה היקנו לנערה זו חינוך יהודי־מסורתי, בבית־ספר מיוחד, ובעזרת מורות פרטיות. הירהרתי, מה טעם ראה סניור פרץ לקחת עמו, בנסיעתו, דווקא את נכדתו, ומה ביחס להוריה ולשאר בני המשפחה?
אולם לא הוצאתי החוצה את מחשבותי, ובמקום זה איחלתי לו שיזכה לחזות בגאולה השלימה ובביאת משיח־צידקנו במהרה בימינו.
קמתי וניפרדתי ממנו לשלום, בחמימות, והוא לחץ את ידי בהודייה וליווני אל היציאה.
“שלום – סניור”, אמר בלבביות, “מוצ’אס גראסיאס!” (בלשונו: רוב תודות).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.