בימי בעל “עבודת־הגרשוני” נפוץ היה המינהג שדרשנים ומטיפים היו נוסעים מעיר־לעיר, ועוברים בכפרים ובעיירות, מסבירים לעם את תורת ה' יתברך, ומעוררים את הלבבות לחיזוק הדת, בכוונה להשיב את לב המוני היהודים לאביהם שבשמיים. לדרשנים ומטיפים אלה קראו “מוכיחים”.
פעם אחת נודע לרב כי “מוכיח” מפורסם נימצא בעיירה סמוכה והוא מלהיב את שומעיו ומחזיר רבים מהם בתשובה שלימה. שלח אליו לבקשו שיואיל לבוא אליו. כדי להוכיח אותו…
לא הסתפק בעל "עבודת־הגרשוני, בזאת, ובא לידי הסכם עם אחד המוכיחים הגדולים שיוכיח אותו באופן קבוע, תמורת תשלום. היה זה מתפקידו ומחובתו של המוכיח לעקוב אחרי הרב וברגע שיגלה כי פעל משהו שלא כשורה, צריך היה להוכיחו.
באחד הלילות ישב הרב לעיין בחידושיו של רבנו־תם ולא הבין כהלכה ארבעה מהם. במשך כל הלילה אימץ את כוחותיו הרוחניים והגשמיים על־מנת לרדת לסוף־דעתו של רבנו־תם. בבוקר, בשעה מאוחרת, בעזרת ה' יתברך, הצליח להבין את הכל ומייד הרגיש שהשעה מאוחרת, ובוודאי כבר הרחיקו לכת בתפילה.
לא היו שם שטיבלאך. קיימת היתה אז אצלם השיטה: ברוב עם הדרת מלך, ובדומה לבית־הכנסת הגדול שהיה קיים באלכסנדריה שבמצרים, אשר התפלל בו קהל גדול, עד שרובו הגדול לא שמע את החזן, וכדי שידעו המתפללים מתי לענות אמן, היה ניתן אות בדגל, וכן נהגו להתפלל, אז, במקומו של בעל “עבודת־הגרשוני”, במיניין אחד בבית־כנסת גדול. ניכנס איפוא הרב לבית־הכנסת בעת שהציבור סיים את קריאת שמע.
בתום התפילה סבור היה הרב שמן־הסתם יגש אליו המוכיח ויוכיחו על פניו בשל חילול־השם שניגרם בעצם בואו לתפילה באיחור, בהתחשב בעובדה שהדבר נעשה על־ידי אדם גדול. כשהלה לא ניגש אליו להוכיחו עד הצוהריים, סבר הרב שבוודאי עוד יגש אליו. בערב המתין הרב עד שעה מאוחרת. בבוקר, כשהמוכיח לא פנה אליו עד זמן־מה לאחר תפילת השחרית, פגה סבלנותו והוא בעצמו ניגש אל המוכיח ואמר לו כי חפץ הוא לפטרו מתפקידו.
לא הבין המוכיח את פשר התנהגותו של הגאון ושאלו:
“מה קרה, כבוד הרב?”
ענה לו בעל “עבודת־הגרשוני”:
“כאשר ניכנסתי לבית־הכנסת בשעה מאוחרת, לפני שהציבור החל בתפילת שמונה־עשרה, ברור היה שמעשה זה מהווה חילול־השם. ציפיתי איפוא שתיגש אלי, כמוכיח, ותטיף לי דברי־מוסר. המתנתי לך עד עתה, ובראותי ברגע זה בפניך את אדישותך למעשה זה, הנני מוצא שאינך ראוי להיות המוכיח שלי”.
עמד המוכיח, שהיה יהודי יקר גם הוא, וצדיק גדול, וסיפר:
"כאשר התחילו להתפלל, וכבוד הרב לא נימצא בקהל, אמרתי לעצמי:
"‘נו, נו, כבר אוכיחו על זה’.
"כשאמרו את יוצר המאורות, חשבתי:
"‘הוא כבר יקבל עבור זה’.
"לפני שהתחילו בקריאת־שמע, תיארתי לעצמי:
"‘אם יתברר שהרב לא היה אנוס, והוא יכנס לבית־הכנסת באיחור, אגש אליו לאחר מכן והוא ישקול כבר למיטרפסה’.
“בסיום קריאת־שמע ראיתי את כבודו ניכנס. רגזתי מאוד וכבר ראיתי את עצמי, בעיני־רוחי, מוכיחו על־פניו, בלי רחמים. ולפתע, והנה מה רואות עיני? ראיתי את רוחו של רבנו־תם הולכת בעקבותיו של הרב, ואז הבינותי, כי אם הרב ניכנס לבית־הכנסת, לתפילה, באיחור ורוחו של רבנו־תם הולכת בעקבותיו, כי אז יש דברים בגו, ומייד חזיתי ברוח־הקודש את כבוד הרב כשהוא עוסק במשך כל הלילה, עד שעה מאוחרת בבוקר, בתורה ובחידושי־תורה של רבנו תם”.
שמע הרב ודמעות ניקוו בעיניו. הוא תפס את המוכיח, חיבקו ונשקו ואמר:
“אשריכם ישראל, שחננכם ה' אלקיכם במוכיחים כאלה”.
(מפי הרה“ג ר' שלמה סובל שליט”א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.