בחשכת ימי הביניים, תחת שלטון הרשע והאינקוויזיציה, בספרד, חי יהודי בר־אוריין בשם ר' תם אמירא ויהי האיש ירא שמיים גדול ומכובד על אחיו היהודים, בעירו, שנטו לקבל את עצותיו והדרכתו.
בגבור יד הרשעים, ומעשי הזוועה של אינקוויזיצית האימים היו בעיצומם, עמדו היהודים בפני הברירה: לנטוש את הכל מאחוריהם ולעזוב את ארץ הדמים והיסורים, או להתנצר למראית־עיין. בעירו של ר' תם אמירא נישארו חמישים משפחות אנוסים כאלה, שקיוו כי יוכלו להסתדר איכשהו.
לאחר תקופה קצרה של מוראות ומצוקות נוראות, נוכחו לדעת כי אין אפשרות להמשיך בכך, כי מפעם־לפעם ניתפס איזה אנוס מיסכן ב“קלקלתו” ונודע כי בחדרי־חדרים היה, ונשאר תמיד, יהודי. מייד היה מובא למרתפי האימים של האינקוויזיציה ושם היו מייסרים אותו ביסורים נוראים שרק רשעים אלה יכלו להמציא, וכל זאת כדי שיאבה להסגיר גם את חבריו וימסור את שמות אלה אשר כמוהו היו מקיימים בסתר את דיני ישראל.
עמד ר' תם אמירא והשפיע על חמישים משפחות האנוסים שיעזבו את ארץ ספרד ויעברו למדינה אחרת אשר בה יוכלו לשמור את מיצוות ה' יתברך באין מפריע. הם באו בדברים עם רב־חובלה של ספינה, שהסכים להביאם לאחד מנמלי צפון־אפריקה, נטשו את הכל מאחוריהם ועלו על ספינתו.
ההפלגה היתה נוחה, ובעיני־רוחם כבר ראו את עצמם בעיר פאס, מחוז־חפצם, אשר במרוקו. בעת שהיו קרובים אל מטרתם, הרגישו הנוסעים מעין התנהגות מוזרה אצל רב־החובל ואנשיו, שהירבו להסתודד ולרמוז איש לרעהו. לבסוף נודע, באיזה אופן שהוא, כי רב־החובל וחבר מרעיו החליטו להטיל את נוסעיהם היהודים לים וליטול את רכושם.
ר' תם אמירא ניכנס אל רב־החובל ושטח את בקשתו לפניו, שיואיל לרחם על הנוסעים, עלובי החיים, ולחון את חייהם, אולם הלה גילה יחס נוקשה ואי אפשר היה לשכנעו לבל יעשה מעשה נבלה כזה. בכה ר' תם ואמר:
"מה בצע בדמנו? אם תשליכונו לים, נהא לברות לשיני הדגים ואתם לא תנקו, כי ה' אלקינו ינקום את נקמתנו וידרוש את דמנו מידכם. ידו הנוקמת תשיגכם בכל מקום ובכל עת וחלף מה שעוללתם לנו תתנו את הדין ותשלמו ביסורים נוראים הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
אל לך לעשות הרעה הזאת, כי אם חפצים אתם לקחת את רכושנו, מוכנים אנו למסור לכם הכל תמורת חיינו".
הקשיב רב־החובל לדברי ר' תם, ולאחר שהעמיק במחשבותיו, הסכים שהיהודים ישאירו את כל חפציהם, לרבות בגדיהם, באונייה ואילו את הנוסעים יצווה להוריד באיזה חוף שומם.
וכן עשו.
הנוסעים היהודים ירדו כמעט ערומים לחוף מידברי והתביישו להביט איש על ריעהו. המלחים גמלו עמם חסד בזאת שוויתרו על הטליתות, שלא נחשבו בעיניהם כשווים משהו. את הטליתות קרעו, בדחילו־ורחימו, לאחר שהוציאו מהן את ציציותיהן וביקשו מחילה מאת ה' יתברך, וחילקו את קרעיהן שווה בשווה בין כולם כדי לכסות במשהו על מערומיהם.
הם התחילו ללכת, וכל הזמן הלכו במידבר ובשממה, בחולות הלוהטים.
כעבור זמן־מה נילאו והחלו לחוש ברעב ובצמא. מחמת תשישות נישארו ר' תם, עם אשתו ובתו, בת הארבע־עשרה, תחת שיח מידברי, שנזדמן להם בדרכם, ולא נתנו את דעתם על שאר האנשים שהרחיקו מהם כיברת־דרך.
לפתע ניראה מרחוק גמל אשר קרב והלך אליהם. עליו רכב ישמעאלי שחום־עור שמייד, בהגיעו אליהם, מיהר לרדת. מתחת לעבייתו שלף פגיון ואיים בו על בתו של ר' תם. הוא הוציא מכיסו חבל וציווה עליה לכבול את הוריה, וכשנוכח לדעת כי מסרבת היא למלא את רצונו אמר כי ידקרנה למוות אם לא תעשה את מה שיצווה עליה.
התחנן ר' תם אל בתו וביקשה לעשות כרצונו של הישמעאלי ולכבול אותו ואת אמה בחבל, כדי שלא ימיתנה רשע זה. הבת עשתה את רצון אביה וכבלה אותו ואת אמה, ולאחר שכילתה לעשות זאת תפסה הישמעאלי ומשכה לאחורי תל של חול.
מצעקותיה הנוראות של הנערה, הבינו הוריה כי הישמעאלי מתעלל בה, אולם הם היו כבולים ולא יכלו להושיעה. הם בכו וזעקו מרחוק אל המנוול־הפרא שירפה מבתם, אולם הוא התנכר להם, ולאחר שביצע את זממו עד תום, חזר והתכונן לעלות על גמלו. לפתע ניראה כמתחרט והוא הפליט מפיו כי יהודיה בזוייה זו עלולה ללדת ממנו בן לעמה הבזוי. הישמעאלי הירהר קצת חזר על עקביו אל הנערה ודקרה בפיגיונו למוות.
נקל לתאר את יסורי האיוב של ההורים בראותם את בתם העדינה, נחמתם היחידה בחיים, במצב של התעללות איומה זו וברציחתה. זעקותיהם בקעו שחקים והם קיללו נימרצות את פרא־המידבר השפל שמיהר לעלות על הגמל ולהסתלק מן המקום.
בעמל רב עלה בידיהם להשתחרר מכבליהם. הם מיהרו לאחורי תל החול ולמגינת־לבם מצאו את בתם, היקרה להם מכל, מתה. ר' תם אמר קדיש, בלי מיניין, ובאצבעותיו וציפורניו כרה קבר וקבר בו את ילדתו הנעימה והטובה.
לא היתה ברירה, והם נאלצים היו להתקדם על־מנת להשיג את שאר האנשים. אשתו לא יכלה להתגבר על צערה וחולשתה וכעבור כמה עשרות פסיעות כשלה ונפלה. ר' תם רכן עליה וגילה לחרדתו הגדולה כי גם היא כבר אינה בחיים, והוא נשאה והביאה למקום בו קבר לפני־כן את בתו. בשארית כוחותיו כרה גם לאשתו קבר, טמנה ליד קברה של הבת ואמר גם הפעם קדיש ללא מיניין.
עם שקיעת החמה הלך להשיג את חבריו. בדרך ראה את הגמל רובץ על החול, כשלידו שוכב הישמעאלי וישן שנת־ישרים. הוא התקרב וכשראה את פגיונו של הרוצח מבצבץ מכיסו, מיהר להוציאו ותקעו בזריזות לתוך חזהו.
לאחר שהרג את רוצח בתו, המשיך ר' תם להתקדם. היה חושך־מצריים מסביב והוא לא יכול להחליט אם להשאר במקום, כדי להחליף כוח, או להמשיך ללכת מבלי לדעת לאן. בעודנו חושב, שמע קולות מרחוק ומייד התברר לו כי אלה הם חבריו הנימצאים פה בקירבת־מקום.
כששמעו את קריאותיו, נחפזו אליו והביאוהו אל המקום בו התכוננו האנשים לפוש בלילה. הם שמעו מפיו, בצער רב, על האסון שפקד אותו בשכלו את בתו ואשתו בנסיבות מרות כאלה ועוד יותר הצטערו על אשר ניפרדו בדרך, שכתוצאה מכך ניגרמה הרעה הגדולה הזאת. הם ביקשו סליחה ומחילה, והוא הרגיעם באומרו כי מאת ה' היתה זאת ואין הם אשמים, כי מי יכול היה להעלות על דעתו שישמעאלי מנוול זה יעבור בשטח.
לאחר תלאות נוספות הצליחו, בעזר ה', להגיע למחוז־חפצם, לעיר פאס, וניתקבלו בחמימות רבה על־ידי אחיהם, תושבי המקום, שעודדו את רוחם, טיפלו בהם והכניסום מחדש לחיים מתוקנים.
בדרשתו הראשונה, לפני הקהל הקדוש, אמר ר' תם אמירא1, בין השאר, כדברים האלה:
“עזבתי את ספרד העשירה ונטשתי מאחרי את רכושי ואת טוב הארץ. נתייסרתי כה רבות בדרך, ראיתי בעיני כיצד התעלל מנוול, פרא־המידבר, בבתי הרכה ולאחר מכן המיתה בדקירות פיגיונו. נוסף לכך חזיתי ביסוריה הנפשיים והגופניים של אשתי, שסבלה נוראות, עד שלא יכלה לעמוד בהם ונפחה את נשמתה. צריך הייתי, בשארית כוחותי, וממש בציפורני, לכרות להן קברים במידבר, מבלי שאדע אם אוכל, אי־פעם, לשוב ולבקר את מקום מנוחתן האחרון. כל זה עבר עלי, ובכל זאת הריני מרגיש באופן מוחלט, וללא כל שמץ של ספק, או פיקפוק, כי אוהב אנוכי את ה' יתברך באותה מידה, כשם שאהבתיו תמיד”.
ובברכת: “יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם”, שיצאה מעומק לבו הדווי של ר' תם אמירא, כילה את דרשתו.
בעיני רבים מן השומעים ניקוו דמעות והם געו בבכי. הקהל הנירגש ענה בקריאה אדירה:
“יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם”.
*
תושבי פאס היהודים נודעו בעולם היהודי כאנשים דגולים ומפעם־לפעם הגיעו שמה יהודים ממקומות מרוחקים על־מנת להצטרף אל קהילה קדושה זו. ידוע גם על כמה־וכמה מאחינו בני־ישראל מאשכנז ומארצות אירופה שעזבו ארצות עשירות ומפותחות כדי להשתקע בעיר פאס, אחרי ששמע יהדות נאמנה זו הגיע לאוזניהם.
(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)
-
“אמירה” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.