א.    🔗

היתה שעת לילה מאוחרת. יוסף הביט מבעד לחלון המונית, החוצה, והתאמץ להבחין במשהו בחשיכה, כשלידו יושב בן־שלום, ריעו וידידו מן המישרד, שנילווה אליו. כל העת ראה בעיני־רוחו את אביו הזקן כשהוא קורא: ברכו את ה' המבורך, ואילו הקהל עונה אחריו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד. כשמלים אלה מהדהדות באוזניו, ישב יוסף במונית ושקע בשרעפיו:

ימי ילדותו בירושלים. שחר־נעוריו. הבית – הוי הבית! הנה ליל־שבת: חוזרים מבית־הכנסת, אבא מקדש, בני־הבית יושבים לשולחן – איזה הוד והדר ואיזה תענוג! שבת וכל הכרוך בה… מוצאי שבת: אבא חוזר מבית־הכנסת ומבדיל על כוס של יין, בשמים ונר־קלוע. יוסף ניזכר בזמירות של שבת ובמנגינות של שבת וניתקף בגעגועים עזים לימים הטובים ההם, עד־כדי רצון לבכות. ושוב פעם החלו להדהד בו המלים: ברכו את ה' המבורך – ברוך ה' המבורך לעולם ועד.

 

ב.    🔗

אופיו העצמאי היה טבוע בו מאז ומתמיד ובשל־כך התמרד נגד הוריו ומוריו, בעט בערכים המקודשים של היהדות ושקע, ראשו־ורובו, בקריאת עיתונים וספרי מינות. תנועות הנוער הכופרות, אשר לתוך שורותיהן נכנס, העמיקו יותר את שקיעתו בבוץ הטומאה עד שביום בהיר אחד עמד ועזב את ירושלים וירד תל־אביבה.

שם מצא עבודה במוסד ציבורי והמשיך ללמוד ולהשתלם בלימודי־חול. במשך הזמן התקדם יפה בעבודתו, ועם קום המדינה הוטל עליו תפקיד חשוב במינהל הממשלתי ובהדרגה עלה מעלה־מעלה עד שהפך לכוח המניע והמכוון במשרד החשוב שעבד בו. עיסקות בשווי של מיליונים לא היו ניכנסות לשלב של ביצוע אם הוא לא היה מאשרן וציוד יקר־ערך וחיוני מאוד למשק המדינה היה נירכש על־פי החלטותיו.

הוא נשא אשה, נולדו לו שתי בנות, אשר גדלו באווירה של תפנוקים ומותרות, בבית הפאר שלו, וחי חיים שלווים.

 

ג.    🔗

המטפל בעינייני הסעד של המשרד, אדם בגיל העמידה, מיוצאי הונגריה, מר בן־שלום, היה הגורם שיוסף החל לעשות את חשבון הנפש שלו. מר בן־שלום היה אדם מיוחד במינו, אשר עבר את כל מדורי הגיהינום בתקופת השואה, ומן השרידים שנותרו באושוויץ וזכו להינצל, לראות במפלתם של שונאי־ישראל ולעלות ארצה.

הוא היה יהודי נאמן לא רק משום מוצאו החרדי, אלא גם מתוך הכרה מליאה בבורא העולם. קישרי ידידות חזקים ניקשרו בינו ובין יוסף, ובשיחותיהם רגילים היו לדון על תכליתו של עם ישראל, בעיקר בתקופת הרת־עולם זו שאנו שרויים בה.

“אינני מבין את עמדתם הנוקשה של הדתיים”, אמר פעם אחת יוסף, “עליהם להבין ולהכנע, אחת ולתמיד, למציאות ולהתאים את דרכם למצב הנוכחי בעולם ובארץ”.

עמד בן־שלום והסביר לו כי תורת ישראל לא ניתנה על־ידי בני־אדם, כי אם על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, בכבודו ובעצמו, אשר בעת שנתנה לנו ידע מראש את מצבי כל הדורות והזמנים ויהא זה אבסורד שנבוא, אנו, ונאמר לו כי בשל איזו מציאות שניראית לנו, צריך לתקן את מיצוותיו, חוקיו ומשפטיו.

הוא הוסף כי רבותינו ז"ל לא אמרו דבר מלבם ולא חידשו מאומה. הכל קיבלו והעבירו אחריהם, בקבלה, החל ממשה רבינו עליו השלום, שקיבל מפי הגבורה, מסיני, והעביר לתלמידו וממלא־מקומו, יהושע בן־נון, שמסר לשופטים וכן הלאה. יש דברים שלא היו ברורים, ואז ישבו חכמים ולמדו משלושה־עשר העיקרים שהתורה נידרשת בהם, דנו, ליבנו והתווכחו עד שהגיעו, כפי הבנתם, למסקנות. יש מאידך, דברים שלמרות הכל לא הגיעו לידי מסקנה והם נישארו בתיקו, כלומר: לא ידעו כיצד לפרשם, הגם שאין הרבה מיקרים כאלה.

 

ד.    🔗

יום אחד סיפר בן־שלום ליוסף על מיקרה שטיפל בו במישרד, בתפקידו כפקיד הממונה על עינייני הסעד. אחד מעובדי הגיזברות, שהיה אחראי לאחת הקופות, נהג, מחוץ לעבודתו במישרד, לעשות עיסקות פרטיות בחוץ. בחודשים האחרונים נטל כספים מן הקופות כדי לממן את עסקיו, במחשבה להחזירם. עד מהרה נוכח לדעת כי ביטחונו הטעהו, ולפני שהיה סיפק בידו לתקן את המצב, היתה כבר קופת המישרד בגרעון ניכר, ולחרדתו נודע לו כי בימים הקרובים עומדים לערוך ביקורת על הקופות.

הגיזבר העלוב היה במצב לא נוח וידוע־ידע כי רחם לא ירחמו עליו. במצב הנוכחי של מעילות וגניבות, ידונוהו בכל חומר הדין: הוא יאבד את פרנסתו ויכנס לבית־הסוהר, ואבוי לאותה בושה! ומה יהא על משפחתו?… ביאושו ניכנס אל פקיד הסעד, מר בן־שלום, ושפך לפניו את לבו. הוא סיפר לו על הסבך שניקלע לתוכו, בגלל סיכלותו, הבטיח שלא יוסיף לעשות כך והתחנן אליו שיואיל למצוא לו איזה מוצא להשיג את הכסף הרב שחסר בקופה על־מנת לתקן את המעוות.

סיפר בן־שלום ליוסף כי הגיזבר בכה, ממש כילד, וניכר היה בעליל שאם יצליח להשיג את כסף הגרעון, המתבטא בכמה אלפים לירות, יחזירו לקופה והוא ישוב בתשובה שלימה. השתתף יוסף בחווייה של פקיד הסעד, חברו, ובצערו של הגיזבר המסכן, שברוב איוולתו נכנס לבוץ זה, ולפתע צץ במוחו רעיון.

 

ה.    🔗

אביו של יוסף היה יהודי יקר ואדם ידוע בירושלים. היתה לו חנות להחלפת־כספים ברחוב מרכזי; עסק בעיסקי בנקים והיו לו שני בינייני־מגורים, שניקראו על שמו, אחד בשכונת מאה שערים והשני ברחוב המלך ג’ורג'. בתור אדם אמיד, מוכר היה כנותן צדקה לניצרכים ותורם, ביד רחבה למוסדות ראויים. הרבה מזמנו ומהונו הקדיש עבור מיצוות גמילות חסדים ומלווה היה לניזקקים ללא כל ריבית.

כעת, ניזכר בדבר והציע לחברו לנסוע יחדיו ירושלימה, לפנות אל אבא ולבקשו שיעזור לגיזבר שנטל כסף מן הקופה שלא כחוק, בשים־לב לנסיבות המיוחדות, ובהבטחה שהלה יחזור למוטב.

אמרו ועשו.

היו ליוסף נימוקים משלו שלא להשתמש לצורך נסיעה זו במכוניתו הפרטית, וכך ניכנסו למונית ונסעו. בדרך היה להם הרבה פנאי לשוחח, ומתוך כך למד יוסף להכיר יותר את חברו מר בן־שלום, מיחידי הסגולה שניצלו מן השואה הנאצית־עמלקית, המשמש כיום כפקיד הסעד של מישרד ממשלתי חשוב.

איש זה נהג ללמוד הרבה תורה, באופן עצמי ובציבור, בכל ערב, בבית־הכנסת שברחוב גאולה, בתל־אביב, והיה בר־אוריין. יראת־השמים שלו היתה איתנה, בלתי־מעורערת ומבוססת על יסודות חזקים של חינוך טוב, הכרה מלאה בבורא העולם, לימוד תורה והגיון בריא.

הסביר בן־שלום ליוסף, באופן הגיוני, מהו האדם, ובמיוחד – האדם היהודי, מה תכליתו ומה רוצה ממנו אלקיו. היתה זו הסברה שוטפת, ברורה ומושכת, אשר פתחה את לבו ועיניו של יוסף והוא חש ברגישות מיוחדת במינה ונעימה עד למאוד, שגרשה את שעמומו הניצחי ומילאה את ריקנותו בדברים מעניינים ונישגבים.

 

ו.    🔗

בשעה שניכנסה המכונית לעיר, היה כבר ערב. כשעברו ליד שוק מחנה יהודה היו עוד החנויות פתוחות, כי היה זה יום חמישי והרחובות המו מקהל רב שהמשיך, עד שעה מאוחרת, בקניות לכבוד השבת. כשירדו הנוסעים האחרים, ביקש יוסף מהנהג שיסיעם ישר לבית הוריו, דבר שחסך להם זמן יקר.

בבית קידמה האם את פני בנה בחמימות והושיבה אותו, עם חבירו, לשולחן וכיבדה אותם בכיבוד קל משום שלא חפצו להתמהמה. כאשר נודע להם, כי האב נימצא בבית־הכנסת, מיהרו לשם והספיקו להגיע ברגע שהציבור החל להתפלל ערבית, כשאביו של יוסף משמש כשליח־ציבור ועובר לפני התיבה.

ראה יוסף את אביו כשהוא משתחווה ואומר:

ברכו את ה' המבורך!

והקהל ענה:

ברוך ה' המבורך לעולם ועד!

יוסף, שמלפני שנים רבות חדל להתפלל והתרחק מן האמונה ומהחיים המסורתיים, ניזכר, בגעגועים חזקים, בימי ילדותו המאושרים, כשהיה בחיק משפחתו החמה. אז, כשהיה בא עם אביו לבית־הכנסת, לא הבין את משמעות הדבר שיהודים מברכים את ה'. כעת, תפס את העיניין: בני־ישראל, שהם אהוביו של הקדוש־ברוך־הוא, אשר ברא בחכמה עילאית עולם כה גדול ויפה, בחר דווקא בהם ואוהב אותם עד־בלי־די. יהודים אלה משיבים אהבה אל חיקו ומשתדלים הם ומתאמצים לברכו כראוי ואומרים בכוונה עצומה:

ברוך ה' המבורך לעולם ועד!

יהודים פשוטים אלה, שאינם כה פשוטים, יודעים את דרכם ועושים, בדיוק נימרץ, מה שהם באמת צריכים לעשות, כלומר: לומדים תורה, מתפללים, מקיימים מיצוות ובורחים מעבירות. הם עושים, כמיטב יכולתם, קורת־רוח לריבון־כל־העולמים שהריהם כל־כך אוהבים אותו.

מאנשים טובים והגיוניים אלה ברח והלך להצטרף אל פוחזים וסכלים שביקשו “לעשות־חיים”… כאילו יש איזו חשיבות לכמה רגעים של התפרקות, אשר לאחריהם באה ריקנות וחוסר סיפוק.

הביט יוסף וראה את חבירו מצטרף אל המיניין ומתפלל, ופיתאום עשה דבר שחדל לעשותו מזה שנים רבות: גם הוא הצטרף למיניין והתפלל, בכוונה גדולה, ערבית – התפילה שהתקין יעקב־אבינו. בפעם הראשונה בחייו חש במתיקות ובתענוג בעת שעמד ושפך את שיחו לפני אלקיו, ביקש ממנו, לפי סדר התפילה, בקשות פרטיות בשבילו ובקשות עבור כל עם ישראל, הודה לה' הגדול, הגיבור והנורא והרגיש כי הוא חי את התפילה והצטער על שהפסיד בימי חלדו את החווייה הזאת. בסוף, כשחזרו על ברכו את ה' המבורך! – ברוך ה' המבורך לעולם ועד! ניזדעזע, שוב־פעם, בכל גופו ונפשו מחמת התרגשות.

הם נישארו בבית־הכנסת בחברת אנשים פשוטים, יהודים מכל ימות השנה. אבל אנשים שלווים שידעו לשם מה הם חיים ומה תכליתם, ועמם ישבו ללמוד תורה, דבר המהווה את המיצווה הגדולה ביותר. לאחר מכן, בלכתם עם אבי יוסף לביתו ספרו לו יוסף וחבירו על מטרת בואם, ואחרי ארוחת הערב קיבלו הבטחה שאביו של יוסף ילווה, ללא כל ריבית, לגיזבר את כל הסכום החסר בקופה, על־פי עדים, ערבים וחתימות, כדת־וכדין.

בשעה מאוחרת חזרו שניהם תל־אביבה, עייפים אך שמחים שה' יתברך הצליח את דרכם. הורי יוסף, בעיקר, שמחו לראות את בנם ובמיוחד כשסיפר להם שהחליט לחזור לחיים תקינים, ככל היהודים הטובים, כשם שהורגל בילדותו ובנעוריו, וניפרדו ממנו ומחבירו בהתרגשות.

 

ז.    🔗

יוסף נילווה אל בן־שלום בעת שהלך בערבים ללמוד תורה. להרב, המגיד־שיעור, היתה שיטה משלו בשעה שישב ולימד את תלמידיו המבוגרים. מדרכו היה לקרוא באיטיות מתוך הספר ולהסביר בעל־פה, בעת־ובעונה־אחת, בסבלנות מרובה. טביעת־עיין היתה לו והיה מרגיש מייד אם מישהו מן הנוכחים אינו מבין משהו, או אינו מקשיב, ובו במקום היה עוצר ומתחיל מחדש באורך־רוח ובמרץ ולא היתה נחה דעתו, עד שנוכח לדעת כי הכל הבינוהו כראוי, ואז ממשיך היה הלאה.

נוסף לכך, נקט בשיטה יפה ומועילה. לפני השיעור הסביר בקווים כלליים את רקע הלימוד אשר לפניהם: את העיניין עצמו, את המשתתפים בשקלא־וטרייא, אישיותם של התנאים, או האמוראים, תקופתם ומקום־מושבם. בעת שדובר בגמרא על אביי, למשל, מוכר היה כבר ללומדים, מן הסיפור שסיפר להם הרב על־אודותיו, בתור ילד יתום שנימסר בידי אומנת טובה ואוהבת וגדל אחרי־כן בבית דודו, רבה־בר־נחמני. כן ידעו הלומדים מדוע מופיע רב אשי בוויכוחים, על־פי־רוב, בסוף, כ“מכה בפטיש” האחרון והקובע, משום שהרב הסביר להם מלכתחילה את פועלם הכביר של רב אשי ורבינא בחתימת התלמוד־הבבלי, בדומה לרבנו־הקדוש, הוא “רבי”, או רבי יהודה הנשיא, אשר חתם את המישנה.

הרב המלמד השפיע הרבה מאישיותו על תלמידיו וכל אלה שבאו עמו במגע. תמיד חייך וענה בסבלנות לכל שאלה. מוכן היה לחזור ולהסביר עוד־פעם ועוד־פעם, עד שנוכח לשביעות־רצונו כי הבינוהו כהלכה. דוגל היה בהסברה טובה וטען תמיד כי אילו היתה קיימת רשת טובה, משוכללת ומקיפה, של הסברה, בארץ ובגולה, כי אז אפשר היה בהחלט לקרב את העם כולו אל אלקיו.

בקווים כלליים נהג להסביר לפני השיעור, ביחס לעיניין הנדון, מי, מה, איך, מדוע, היכן ומתי. הוא הסביר את אופן השימוש בשפה התמציתית של המישנה והכין רשימה של מלים ארמיות, שהשתמשו בהן הרבה בגמרא, עם פירושן בעברית, וחילק העתקים מהן ללומדים. הסביר באריכות, ובצורה עיניינית, מונחים רגילים בגמרא, כגון: תא־שמע, מיתיבי וכיוצא בהם.

ערב אחד הביא לשיעור את מפת בבל בתקופת התלמוד והראה לתלמידיו באופן מוחשי את מקומותיהן של הישיבות הניזכרות בגמרא, כגון: סורא, מחוזא, פומבדיתא, נהרדעא וכו'. הוא הרצה לפניהם רבות על המטבעות, המישקלות והמידות שהיו בתקופות ההן ולימדם כללים לפסוק הלכה במחלוקת, ומידות שהתורה נידרשת בהן.

 

ח.    🔗

יוסף חזר, יותר־ויותר, אל צור־מחצבתו ולא היה איכפת לו לראות את מכריו, ואת אלה הנימצאים על־ידו, משתוממים ואפילו לועגים לו. “לפום צערא – אגרא”, חזר ואמר בכל הזדמנות את מאמר חז"ל, שפירושו: מה שיותר מצטערים לשם־שמיים, יותר גדול השכר שישלם בורא־העולם למצטערים על קידוש שמו. הוא עשה חייל בלימודיו, ובמרוצת הימים הסתגל לחיים הישנים־חדשים הללו ונודע כיהודי טוב. בין השאר קיבל על־עצמו, בלי־נדר, להסביר את תכליתו של היהודי לאותם האנשים אשר כמוהו, בעבר, תועים, עתה, בתוהו ובדרך־לא־דרך, להוכיח ולהסביר להם את אמיתות היהדות ולהצביע להם על הדברים היסודיים שהם מחמיצים ואשר בלעדיהם אין כל אפשרות לחזור אל אבינו שבשמיים.