חיים־זאב יצחק, בעל בית־מסחר לכלי מיטבח בשכונת גאולה, בירושלים, היה אדם מאושר. לפני כחצי שנה נשא אשה, שהיתה עתה בהריון, עיסקו שיגשג והיה לו בית נאה עם כלים נאים.
פרט למיחושים קלים נהנה כל ימיו מבריאות מצויינת. אומנם, בחודשים האחרונים היה חיים־זאב משתעל בתכיפות גדלה והולכת, אלא שכל המעשנים משתעלים והוא לא הקדיש לכך תשומת־לב מרובה. אל נשימתו הקצרה, שגדלה והלכה, התיחס כאל דבר רגיל הקשור עם תהליך ההתבגרות. ירידה קלה במישקל הסביר כיתרון. היה לו גם כאב קל בחזהו אך לא היה זה משהו רציני שכדאי להטריד בגללו רופא. והנה בוקר אחד, בשעה שרחץ את שיניו, השתעל עמוקות והעלה כיח עם קצת דם.
מובן, שחיים־זאב שמע על סרטן הריאה והקשר שבינו ובין העישון. כאדם שעישן הרבה, חשב אפילו, לצמצם את העישון. כעת הירהר על סימני סרטן הריאה כפי שידע: ליחה עם דם, זכר, היה אחד מהם. הוא החל לדאוג והלך לרופא.
בשל סימנים אלה התעוררו עד מהרה חששותיו של הרופא. מכל־מקום, גם סיבות אחרות יכלו לגרום כאב בחזה: שיעול, ירידה במישקל וכיח עם דם – דברים כגון מורסה בריאה, דלקת ושחפת. תחילה נעשה לחיים זאב צילום בחזהו וכאשר ניתגלה צל חשוד, ייעץ לו הרופא לפנות אל מנתח־מומחה.
כעבור יומיים פנה חיים־זאב אל רופא מיוחד. נעשו עוד צילומים מספר. אחר כך באה בדיקת־ליחה. סרטן הריאה מפיץ לעתים תכופות תאים אשר הרופא הפתלוג יכול לזהות את דוגמאותיהם. תוצאות הבדיקה היו חיוביות, ועל־מנת לפתור את כל הספקות נעשתה בחינה ברונכוסקופית. שפופרת דקה הורדה לתוך גרונו של חיים־זאב הניפחד. באמצעות מכשיר זה יכול המומחה לראות, לעתים תכופות את השיכבה החשודה ואף ליטול ממנה משהו לבדיקת הפתלוג.
כפי שהתבטא פעם אחד הרופאים, הרי שתי המלים “סרטן הריאה” הן המאוסות ביותר ברפואה. ברם, לחיים־זאב היתה האיתנות הנפשית לעמוד אל מול העובדות. הוא שאל על סיכוייו ונאמרה לו האמת.
כיום, ממאה אנשים החולים בסרטן הריאה, אמר לו הרופא, לארבעים־וחמישה לא תהא אפשרות להנתח בעת שהם מתיעצים עם רופא. הסרטן שלהם הינו, אז, בשלב כה מפותח שניתוח לא יועיל. חזם של חמישים וחמישה אחרים אפשר לפתוח. זהו ניתוח נועז וכאחד־עשר מתוך חמישים־וחמישה אלה, עלולים למות ממנו. בדיקת פנים בית־החזה נותנת עדות ברורה לפיזור סרטני, שיתכן וחדר אפילו ללב עצמו. במיקרים אלה יכול הרופא לעזוב את הריאה, מבלי לנגוע בה ופשוט לסגור את החתך. חולים אלה – יתכן שנים־עשר – ימותו תוך חודשים מיספר.
עד כה נותרו מהמאה הראשונים שלושים־ושניים חולים שאפשר לנתחם. המנתח מוציא את כל החלק של הריאה הנגועה ומקווה שלא נותרו זרעי־סרטן. אולם באחוז גדול ומצער של מיקרים, מסתתרות קבוצות של תאים אלה במחבואים ניסתרים וממשיכים לגדול. בהתאם לסטטיסטיקה כיום, ישארו בחיים, וכניראה יחלימו מן המחלה, רק חמישה מבין שלושים־ושניים החולים העוברים את הניתוח בשלום, כך שהחשבון הוא: חמישה ניצולים מתוך מאה קורבנות.
חיים־זאב קיבל מיספרים מחרידים אלה בשלווה חיצונית. הואיל ונאמר לו כי המהירות היא צורך השעה, אמר ששבוע אחד יספיק לו להסדיר את עינייניו. ברור היה שהיה זה שבוע רע.
כשניכנס לבית־החולים, היו עוד הכנות רבות. לפני הניתוח מוטל על הרופאים להחליט אם יכול החולה להתקיים עם ריאה אחת, או שתיגרם לו נשימה כבדה ומחניקה. אצל האדם המבוגר הממוצע1, כשהוא בריא, פועלות הריאות פי שמונה מהדרוש בפעילות תוך־כדי ישיבה, אך שנים של עישון מופרז הורסות את ריקמת הריאות ומוחות את שולי הביטחון. “אז”, אומר ד"ר אוכסנר2, מנתח החזה הידוע, “נותר לנו לעבוד עם השיריים בלבד”.
בבדיקות שנעשו לחיים־זאב צויינו שנותר עוד משהו מצומצם בריאתו שיאפשר את הניתוח. במשך שלושת הימים הבאים עשה תרגילים על־מנת להתכונן לחיים עם ריאה אחת. לפי הצעת הרופא חדל לעשן שבוע־ימים לפני־כן, בעת ביקורו הראשון.
לבסוף הגיע יום הניתוח וחיים־זאב הושכב על השולחן על צידו, כשזרועו מעל לראשו. כדי לאפשר דרך־אוויר נוחה, הורדה שפופרת לגרגרתו. לאחר־מכן עשה המנתח חתך גדול סביב למחצית גופו.
כשניפתח חזהו של חיים־זאב, היה השלב הראשון להפסיק את עורק הריאות. שני קשרים מכותנה, כל אחד בגודל של אצבע בערך, חסמו את זרם הדם. העורק הופסק בין הקשרים והצינור המוביל אל הלב קופל וניתפר בעדינות. אחרי־כן טיפל המנתח, באותו אופן, בשני ורידי הריאות. נישאר אמצעי חיבור אחרון לריאה: הסימפון העיקרי – אחד משני הצינורות המיסתעפים מקנה הנשימה, שנהדק ונפסק, והריאה הוצאה מתוך חזהו של חיים־זאב מיודענו. בדיקה שלאחר־כך הוכיחה כי הסרטן היה בערך בגודל של ביצת אווז.
כעת שוב הפנה המנתח את תשומת־לבו לסימפון. דבר חיוני הוא לסתמו לחלוטין, אחרת עלול לחדור לחלל בית־החזה אוויר טעון חיידקים מן החוץ העלול לגרום זיהום מסוכן. השפופרת ניתפרה יפה וחתיכת ריקמה, שנילקחה מדופן החזה, הורכבה בקצה. הסתימה נבדקה כדי להיווכח שאינה נוזלת, כשם שבדקו את תוך השפופרת: חלל בית החזה מולא בתמיסת מלח והמשקיפים השגיחו על בעבועים אשר יגלו פירצה כלשהי.
אז באה בחינת רגע של חלל בית־החזה. לעיתים קיימים סרטנים קטנים בגודל של קיטנית, או ענב, שבדרך כלל הם ורודים־אפורים. את אלה מנתחים ומוציאים בקפדנות, והוא הדין גם לגבי חתיכות גלויות אחרות של ריקמה סרטנית – מלאכה מאומצת העלולה להמשך עד לשש שעות. ברם חיים־זאב היה בר־מזל. לא היו סימנים שהסרטן התפשט אצלו מחוץ לריאה.
כדי שלא יחוש בכאבים, הוזרקה לחולה זריקה של סמים משתיקי כאבים, להרדמת עצבי החזה, שפעולתה נימשכת ימים מיספר. הצלעות הוחזרו למקומן וחוברו יחד. לבסוף ניסגר הפצע הפתוח על המקום הריק שהריאה היתה בתוכו. במשך הזמן תיגדל הריאה הנותרת ותמלא חלק של המקום הריק, והמקום הנישאר ימולא עד־מהרה בריקמה סיבית.
כדי להקל על ריאתו השניה, הוכנס חיים־זאב יום אחד, אחר הניתוח, למכונת חמצן. למרות פעולת הסמים המרדימים סבל מכאב רצוף ושיעול מציק, אולם הכאב פסק בהדרגה והפצע החל להגליד. כעבור עשרה ימים עזב את בית־החולים על מנת להחלים בבית.
רופאו אמר לו במפגיע לבל ישוב לעשן, כי עשן הסיגריות הוא הגורם העיקרי למחלה זו. אמר חיים־זאב כי תמיד חשש להפסיק את העישון, בחושבו כי קשה יהא לו לבצע את הדבר. “לו ידעתי כי כה קל להפסיק לעשן, הייתי עושה זאת מזמן”, אמר.
הרופא הוסיף וסיפר לו כי כיום נאמדים מיקרי המוות השנתיים, ממחלה ממארת זו, בעשרות־אלפים. הוא הביא את דבריו של ד"ר אוכסנר:
“מפחיד אותי לחשוב על העלול לקרות בעשר השנים הבאות, כשמינהגי העישון הנוכחיים שלנו יתנקמו בנו. סרטן הריאה כבר הגיע למימדים מבהילים בעולם כולו. יש משמעות לעובדה כי העלייה הגדולה של המחלה היא בדיוק לפי הערך במכירת הסיגריות. אני משוכנע כי אצל כל אדם השטוף בעישון יתפתח סרטן הריאה – אלא אם כן תופיע אצלו קודם מחלת לב או מחלה אחרת”.
אם כן, האם קיימת הגנה כלשהי לאלה השטופים בעישון? ד"ר אוכסנר, שאינו מעשן, מאמין שכן. מרבית סרטני הריאה גדלים במהירות, לכן חשוב הדבר לגלותם ברגע האפשרי הראשון לפני שהתפשטו לאיברים ולריקמות אחרים. בקיצור, לפני שהם נותנים סימנים חיצוניים.
בשלב זה אפשר לגלות סרטן רק ע“י קרני־רנטגן ובדיקות ליחה. ד”ר אוכסנר מאמין כי לאחר גיל הארבעים יש לעשות צילום רנטגן בחזה, לכל אדם המעשן חפיסת סיגריות ליום, לפחות בכל ששה חודשים, כן מאמין הוא כי אם אנשים במספר מספיק ינקטו באמצעי זהירות אלה, יתכן שלחמישים אחוז מחולי סרטן יהיו סיכויים להתרפא, תחת תשעים וחמשת האחוז שאין להם תקנה.
שמע חיים־זאב הנירעש את כל זאת מפי רופאו. לבסוף הודיע לו הרופא כי רק לאחר חמש שנים אפשר יהא לדעת אם הוא ישאר בחיים. בנוגע לסיכוייו, עוד מוקדם לומר. אם ינצל, יחיה חמש שנים באי־ודאות ורק בתום תקופה זו יהא אפשר לקבוע אם שב לאיתנו לחלוטין.
*
חיים־זאב זכה ועבר את התקופה הזאת והוא כעת בריא לחלוטין ואדם מאושר. הוא הפך ליהודי ירא־שמיים, שרואים אותו, בדרך כלל, בבית־הכנסת הגדול בשכונת זיכרון משה. אחרי שריבונו־של־עולם גמל עמו את חסדו והצילו מן המצב הגופני והנפשי בו נימצא במשך החמש שנים, ויותר, הינו מסביר לכל אחד ואחד את חשיבות הפסקת העישון והבדיקות התכופות לגילוי סימני המחלה הממארת, כדי שאפשר יהא לקדם את פני הרעה במהירות ולקיים את אחת ממיצוותיו של ה' אלקינו: “ונישמרתם מאד לנפשותיכם”, אשר רבותינו ז"ל פירשוה גם מבחינה גופנית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.