לפני שנים חי באחת העיירות במיזרחה של אירופה יהודי אשר השתייך לכת של חסידים. יום אחד נסע, מרחק של כמה ימים, לעיירה אחרת שבה התגורר הרבי, האדמו"ר הצדיק, מנהיגם הרוחני של החסדים חברי כת זו.
הרגיש הרבי, שהיתה לו טביעת־עיין, כי משהו מציק לחסיד זה ושאלו:
“מה יום מיומיים, הרי נוהג היית לעבוד את ה' יתברך בשמחה – מהי איפוא סיבת התוגה המקננת בתוככי לבך?”
ראה החסיד כי לא יוכל להסתיר מאומה מעיניו החודרות של הרבי, עמד וסיפר לו על עסקיו שאינם מתקדמים ועל שאר מצוקותיו, ולבסוף הגיע לעיניין העיקרי:
“הזוכר הוא את זלדה בתי, זו הילדה שנולדה לי לאחר שברכני מר? ובכן הגיעה נערה זו לפירקה ואין לי כסף לנדוניה ולשאר ההוצאות. לא חפצתי להטריח את כבודו בדבר זה, ביודעי את רוב טירדותיו, ולכן נסיתי להעלים את צרותי”.
הרבי, שמלבד היותו עוזר לזולתו בברכה, במתן עיצה ובסעד מוסרי, היה גם עוזר לאנשים באופן גשמי, הוציא מתוך ארונו שלוש־מאות רובלים והעניקם לחסיד.
“הא לך כסף שיספיק לכל הצרכים”, אמר, “ואל ירע לבך, כי רצון ה' הוא. גלגל חוזר בעולם: פעם נותן אתה לזולתך ופעם נותנים לך. העיקר, שהכוונה והמעשה יהיו רק לשם שמיים”.
שידל האדמו"ר את החסיד שיאבה לקבל את הכסף, ושילחו בכבוד לביתו, כשברכתו מלווה אותו.
*
כפי שכבר הוזכר למעלה, כדי לחזור לעיירתו צריך היה החסיד לנסוע ימים מיספר. בדרכו עבר על־פני עיירות רבות, וערים וכפרים. בעת שחנה בכפר אחד, בהיותו בתוך אכסנייתו, שמע מן החוץ צעקות וקריאות. הוא מיהר החוצה וראה אנשים מתקהלים, צועקים ומדברים בהתרגשות. לאחר ששככו הרוחות נודע והתברר פישר הדבר:
אחד מתושבי הכפר עמד להשיא את בתו, לאחר שמצא עבורה שידוך מתאים. מיום שבאה לעולם היה אביה חוסך כסף ליום החתונה. ובכן, צריכים היו, בעצם היום הזה, לרכוש חפצים לזוג הצעיר ולשם כך הוציא אבי הכלה את הכסף ממקום מחבואו ויצא לשוק. כשרצה לשלם עבור חפץ שקנה, והכניס את ידו לתוך ביטנת מעילו, מקום ששמר את צרור הכסף, שהכיל שלוש־מאות רובלים, כמעט שהתפלץ לבו – הצרור לא היה שם!
כשכל החיפושים עלו בתוהו, והדבר נודע לחתן המיועד, עמד זה והודיע כי אם לא ימצא הכסף רואה הוא את השידוך כמקח־טעות ולא יכנס לחופה. נקל לתאר את עוגמת־נפשם של כל הנוגעים־בדבר, ובמיוחד את צערה של הכלה, ובשל כך נוצר כל הרעש הזה, ברחוב, שמשך את תשומת־לבו של החסיד.
עמד הלה והכריז כי הוא־הוא שמצא צרור של שלוש־מאות רובל. מייד נוצרה מהומה חדשה והתרגשות כללית. המחותנים ובני משפחותיהם הקיפו את החסיד והמטירו עליו שאלות. הוא פנה בשלווה אל אביה של הכלה ובירר ממנו פרטים וסימנים: במה וכיצד היה הכסף צרור ועטוף, כמה שטרות של כסף גדול היו וכמה של כסף בינוני וקטן. לאחר שקיבל את כל הידיעות הדרושות, ביקש מן הנאספים להמתין, בחוץ, עד שיכנס לחדרו, באכסנייה, ויבדוק אם הסימנים מתאימים.
הוא ניכנס פנימה וסידר, בדיוק נימרץ, צרור של כסף אשר התאים לתיאור ולסימנים אשר ניתנו לו. לאחר־מכן יצא החוצה ואמר כי אומנם נכון הדבר: הסימנים מתאימים והכסף נימצא במלואו. אין לתאר את התרגשותם וגודל שמחתם של בני המשפחות והם המטירו ברכות ותישבחות למכביר על האיש אשר, לדבריהם, ירד מן השמיים להושיעם.
לפתע, הודיע החסיד כי לפני שיחזיר את האבידה לבעליה, דורש הוא חמישים רובלים כשכר טירחה. כל הנוכחים נידהמו: חמישים רובל־כסף, בימים ההם, לאו מילתא זוטרתא היתה, וחסרון סכום זה עלול היה לעכב ולדחות את החתונה. הם גם השתוממו שיהודי ירא־שמיים, המשתייך לכת של חסידים המסתופפים בחצרו של הרבי האדמו"ר הצדיק, יעלה על דעתו לבקש שכר עבור השבת־אבידה, שהיא מיצווה כל־כך חשובה. מה עושים? – עמדו והפצירו בו, והתחננו לפניו שיוותר על דרישתו ויסתפק במיצווה אולם ניראה היה כי היה זה ממש “חסיד שוטה”, וכשנוכחו לדעת כי אין להזיזו מדעתו, התחילו לגדפו, ובכעסם עמדו ודחפוהו לביתו של הרב, לדין תורה.
כאשר שמע הרב את הסיפור, והחסיד לא הכחיש, נזף בו על התנהגותו המחפירה וחייבו להחזיר את כסף־האבידה ללא כל תשלום. החסיד השלים עם פסק־הדין, החזיר את הכסף וחזר לאכסנייתו. למחרת בבוקר ארז את חפציו ועלה על העגלה, כדי לנסוע לעיירתו ולביתו, כשאנשי הכפר מלווים אותו בקריאות בוז.
*
אחר הדברים האלה ערך האדמו“ר ביקור בקהילות הקדושות, לחזק את ידי אחינו בני־ישראל בעבודת הבורא, ובדרכו עבר את הכפר אשר בו קרה מה־שקרה עם מיודענו החסיד. כמובן שהרבי ניתאכסן בביתו של המרא־דאתרא, הוא הרב אשר פסק אז שהחסיד צריך להחזיר את האבידה לבעליה, ללא כל תשלום. ביני־וביני סיפר הרב לאדמו”ר על המיקרה בחסיד שעמד לקיים מיצוות השבת־אבידה, אבל תמורת תשלום גדול.
שמע האדמו“ר את כל הסיפור והשתומם. הוא הכיר את צאן־מרעיתו, ובמיוחד את האיש הזה, וברוב תשוקתו לברר את הדבר קיצר ישיבתו אצל הרב, מארחו, ומיהר לנסוע אל עיירת החסיד. כשהגיע שמה, קיבלו הלה בסבר־פנים יפות וביראת הכבוד, ולאחר זמן־מה אמר לו הרבי כי בא לאוזנו עיניין התנהגותו עם בעלי האבידה. הוא משוכנע, אמר, כי יש דברים בגו, ומבין הוא כי את שלוש־מאות הרובלים שהוא נתן לו בחצרו, לצורך נישואי זלדה, נתן לכפרי כ”השבת־אבידה".
“הנה”, המשיך הרבי, “עומד אתה ונותן כסף זה לאנשים אומללים, אשר עולמם חרב עליהם, והינך מעמיד־פנים כאילו כסף זה אינו שלך, אלא כסף האבידה”.
הרבי נעץ בחסיד מבט רב־משמעות והוסיף:
“לא מפליא אותי דבר זה, כי סמוך־ובטוח אני שעשוי אתה לחזור ולעשות מיצוות כאלה, של מתן סיוע לאנשים מיסכנים, כהנה־וכהנה. הדבר שאיני מבין: מה היה טעמך, ונימוקך, בדורשך במפגיע שכר־טירחה עבור מיצווה זו?”
חייך החסיד ואמר לרבי:
"כשהודעתי לפני קהל־ועדה כי מצאתי את האבידה, ומוכן אני להחזירה, הופיע אצלי, בו במקום, הבעל־דבר, הוא היצר־הרע שלי, ואמר לי כי אני, בעצם, יהודי טוב מאוד. ידעתי־גם־ידעתי מהי סוף דעתו, ולכן עניתי לו, במחשבתי, כי מוטב לו שלא יתחיל אתי. כשניכנסתי לחדרי שבתוך האכסניה, שוב פעם ניטפל אלי ופיזר לי מחמאה אחר מחמאה, באומרו כי אני מציל חתן־וכלה עלובים ומופיע כשליח־מן־השמים, ומושיע, לשתי משפחות אומללות. חזרתי ואמרתי לשטן, המדיח אותי לגאווה, שיחדל ממני כי לא אובה לשמוע ממנו אפילו מלה אחת. כשיצאתי החוצה ואמרתי לבעל־האבידה כי הסימנים מתאימים, ועמדתי כבר להחזירה לו, לקול תשואות בעלי השמחה, אשר שיבחו והיללו אותי, וברכוני עד־בלי־די, שוב־פעם ראיתי, בעיני־רוחי, את השטן כשהוא מחייך בשביעות־רצון ואומר לי:
"‘ומה תאמר עכשיו, ידידי היקר, שמע וראה ואמור לי, האם אינך, ממש צדיק ומלאך־מן־השמיים?’
"נוכחתי לדעת כי הפיתוי גדול הוא, ולמעלה מכוחותי היה, אז, לעמוד נגד כל זה. הרגשתי כי בעוד רגע־קט עלול אנוכי להחדיר בקרבי גאווה אסורה, ועתיד אני לבזבז את המיצווה ואת המעשה שעשיתי, לשם־שמיים, בעבור נזיד עדשים, כלומר: בעד טיפת כבוד מדומה והרגשת שביעות־רצון עצמית. לפתע־פיתאום צץ בראשי רעיון: הודעתי לכל אלה שנוכחו במקום כי תמורת השבת־האבידה דורש אני שכר־טירחה של חמישים רובלים. יצר־הרע נירתע ממעשה זה, אולם היה ניכר בו כי הוא יוסיף לנסות להכשילני בעקשנות ובפיתויים, כדרכו. משום כך, לא נעתרתי להפצרותיהם של בעלי האבידה, והסכמתי להתדיין עמם אצל הרב, ולעבור את כל דרך הבזיון, עד שחזרתי לביתי. בדרך, בעגלה, פניתי אל יצר־הרע שלי, הוא השטן המדיח, הוא מלאך־המוות והוא הקטיגור שלי בעולם הבא, ואמרתי לו בנקמנות:
"‘נו, ומה תאמר עתה – האם מוצא אתה שעודני צדיק גמור ומלאך־מן־השמיים?’
“וברוך השם! יצרי הרע ניכנע ולא הטרידני שוב בדבר ההוא”.
*
התעניין הרבי לדעת כיצד, לאחר הכל, הסתדרו העיניינים אצלו, בבית, בלי הכסף, ומה בדבר בתו, שלו, שחפץ להשיאה, ואשר לצורך זה נתן לו הרבי, אז, את שלוש־מאות הרובלים.
ענה החסיד:
"רבי! הקדוש־ברוך־הוא השתמש בכסף ההוא כדי לנסותנו, וברוך־הוא־וברוך־שמו שהכל עבר בשלום.
“אשר למצבי הדחוק והצורך, להשיא את זלדה, ילדתי, הנה שלח לי הקדוש־ברוך־הוא הצלחה בכל מעשי־ידי. חזרתי לאיתני, מבחינה כלכלית, והשאתי את בתי לבחור טוב. ברגע זה, ברוך השם, הכל טוב ושפיר”.
שמע זאת הרבי וקרא:
“ישתבח שמו של ה' אלקי ישראל לעד”.
הוא חיבק את החסיד ואמר:
“כך צריך להיות יהודי טוב, וירבו כמוך בישראל!”.
(מפי הרה“ג ר' שלום שבדרון שליט”א)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.