היה זה לפני שלוש־עשרה שנה, ואני, צעיר בישראל, חל בי משבר, התחלתי לחשוב מה התכלית? – אנשים נולדים, חיים, עושים מה שעושים ומתים, ממש כמו בהמות. ומה הלאה? האם אחרי מותנו ניגמר הכל – תם ונישלם? האם כל מה שעומד לרשותנו, זה רק בתקופה קצרה של חיי אנוש המלאים ברובם תלאות ויסורים?
ככל שהעמקתי חשוב, כן התקרבתי למסקנה: יש כוח עליון, כלומר: אלקים, שברא את העולם כולו, נוהג בו ודואג לכל דבר. לאחר מחשבות רבות, חקירות וחיפושים גיליתי כי הקב"ה בחר בנו, היהודים, להיות לו לעם סגולה, נתן לנו את תורתו הקדושה והכין אותנו ואת ארצנו להיות אור לאנושות כולה וכן מוכנים לנו חיי נצח שברגע זה אין אנו מסוגלים להבין את משמעותם הנישגבה.
כשהגעתי להכרה זו, הייתי עדיין תועה ואובד, כי לא ידעתי מה עלי לעשות וכיצד להכנס לצד הטוב, והנה מן השמיים עזרו ויום אחד לקחוני בשבת אחת אל הרב הגאון ר' אברהם נשר (אדלר) שליט“א. היה זה לפני הפסח של שנת תשי”ב, וכך שמעתי מפיו דרשה, בפעם הראשונה, בבית־הכנסת שבשכונת בית־יעקב. כל מלה־ומלה היתה בבחינת מים זכים שריוו את צמאוני, והרגשתי כי נשמתי הרצוצה חוזרת לאיתנה כמים קרים לנפש עייפה.
לאחר־מכן נודע לי כי הרב נותן שיעורים גם בימות החול, הוא מלמד גמרא, “עין־יעקב” (אגדות הגמרא: מידרשים), רמב“ם ו”שולחן־ערוך" – דינים.
גיליתי, כי לא הייתי היחיד החוזר לצור־מחצבתו. היו עוד בחורים כמוני, וכניראה שניגזר עלינו, כי נהיה בין הראשונים שעליהם ניבאו הנביאים, בשם ה‘, כי עתיד הוא להחזיר את לב עמו אליו. ניתקיים בנו הפסוק, שנאמר בו: "הנה ימים באים נאום ה’ אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'".
מאז חלפו־עברו כשלוש־עשרה שנה. שלוש־עשרה שנים, כמנין י“ג המידות שיש לקב”ה. במשך זמן זה למדנו הרבה. סיימנו בערך שלוש־עשרה מסכתות, אם לא למעלה מזה, קלטנו רבות ושמחנו הרבה בראותנו את עצמנו מתקרבים יותר ויותר אל ה' יתברך ועושים לו קורת רוח.
האיש שנישלח על ידי ההשגחה העליונה, הוא רבנו הרה“ג ר' אברהם נשר (אדלר) שליט”א, עשה ועושה את שליחותו באמונה, והוא רואה בנו דבר גדול. הוא וויתר על נוחיות ועל הרבה דברים כדי שלא לעזבנו. כשהיה חולה ושכב בבית־החולים, הצטער צער רב על שאינו יכול להיות עמנו ולהמשיך ללמדנו את דרך ה'. במיקרים שהוא חייב להיעדר מטעמי מיצווה כגון: לסדר חופה וקידושין לזוגות מתחתנים, מתאמץ הוא לשוב מהר ולהצטרף אלינו.
“הבא ליטהר מסייעין בידו”, פסוק זה ניתקיים בו. מן השמיים עזרו לו לגבש, מקומץ בחורים, כעין עדה קטנה וקדושה הלומדת את דרכי ה' על מנת לעשות את רצון אדון העולם ולגרום לו נחת־רוח.
לבקשת הלומדים נעתר הרב והוא מסכים ברצון ללמדנו בכל מוצאי־שבת־קודש דינים, משעה 7 עד 7.45 – שלושת־רבעי־שעה.
לאותם החברים הטוענים כי לא כדאי להם לבוא, היות והם חושבים שהם לא מבינים, צריך להזכיר את הדין, שאפילו אם לא הבינו, הרי יש להם שכר הליכה, ומה גם אם הצליחו להבין מלה אחת ויחידה בלבד, זה משהו! ומה עוד אם הבינו יותר ממלה, בוודאי־ובוודאי שמגיע להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד איזה שכר!… בהשגתנו המוגבלת לא נוכל לתאר את גודל השכר. יספיק אם נאמר כי רגע אחד בגן־העדן דומה לששת־אלפים שנים הכי טובות והכי מאושרות בעולם הזה, שבן־אדם יכול להעלות על דעתו, ולהיפך, רגע אחד, חלילה, בגיהינום, דומה לששת־אלפים שנים רעות ונוראות אשר יוכל האדם להשיג בשכלו.
זה העיקר, ואילו השאר – תפל!
הרב פעם סיפר שכתוב, כי על־מנת להיות יהודי טוב, צריך להיות גזלן, וזה מעורר תמיהה מה פירוש להיות גזלן? התירוץ הוא – היהודי הטוב הוא שגוזל מזמנו כדי לעסוק בתורה ובמעשים טובים.
יצר־הרע פועל את פעולתו והוא מסית את הלומדים, וטוען כי זה קשה ומשעמם ועוד, כיוצא־בהן, טענות. צריך לדעת כי מה שיותר קשה ללמוד תורה וללכת בדרכי ה' אלקינו הרי יותר גדול השכר שהקב"ה משלם לעושי רצונו ואוהביו.
לרגל יובל השבעים של הרב התאספו תלמידיו, שמחו והודו לה' שזיכם להיות יחד ביום גדול זה. עצם העובדה שהם, כלומדי תורה ואוהבי ה‘, נימצאו יחד עם הרב, שקירבם תחת כנפי השכינה, היתה מיצווה בפני עצמה. התלמידים איחלו לרבם כי ימלא נא ה’ אלקי ישראל את מבוקשו ויזכה ללמוד וללמד עד מאה־ועשרים שנה. יברכו נא ה', בבריאות, באושר ובנחת רב ויזכו לראות את משיח־צידקנו במהרה בימינו – אמן. כן יהי רצון!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.