בימי משול הטורקים בארץ היה לאבי, ז"ל, בית־מרחץ בשכונת “בית־ישראל” בירושלים. יום אחד נימלך אבא בדעתו והחליט לבנות ולהוסיף עוד אגף לבית־המרחץ, אולם קיים היה חוק שרירותי, שאסר הוספת חדרים למיבנים מסויימים. מה עשה? ביודעו על קיומו של חוק אחר, אשר על פיו אין להרוס כל מיבנה שנישלמה כבר בנייתו, עמד והכין חומרי־ביניין ושכר כמה פועלים. בחשכת הלילה מיהר והיזדרז עם פועליו ועד הבוקר כבר עמד החדר הנוסף על תילו והיה בבחינת עובדה־קיימת.

בימים ההם, הסתובב שוטר טורקי בשכונות. הוא ערך ביקורת על כל דבר ושמר על הסדר. הרשות העותומנית העניקה לו, כלשאר השוטרים, סמכות בלתי־מוגבלת והוא נהג להלך באיטיות, בקומה זקופה ובהדגשת ערך־עצמו. על ראשו חבש תרבוש, החזיק תמיד בידו, בחשיבות, את מקל השרד שלו, שפמו היה גדול ומטופח והיה לוטש את עיניו, מזרות האימה, על קורבנותיו, שהיה צועק ומאיים עליהם, מזהירם ונוזף בהם. בקיצור, הוא היה העריץ, המושל־בכיפה, והכל־יכול ברחוב ובשכונה.

ובכן, עבר מיודענו זה בשכונה, והנה הבחינו עיניו במיבנה הטרי, הוא האגף החדש, שהוסיף אבא ז"ל לבית־המרחץ שלו.

“מה פירוש הדבר”, הרעים השוטר בקולו על אבי, “מי הרשה לך לבנות את החדר הנוסף הזה?”.

עמד אבא והסביר לו, מה שהסביר, אולם השוטר לא קיבל את דבריו. הוא הוסיף לנזוף בו ולבסוף צעק בחמתו:

“אני אראה לך – אני קונס אותך בבישליק אחד!”

“חאדר, יא סידי” (“לפקודתך, אדוני”), ענה אבי בהכנעה, ומיייד הוציא מכיסו מטבע של בישליק אחד ונתנו לשוטר הניזעם, שמייד, למראה המטבע, שככה חמתו ומיהר לחפש לו קורבנות אחרים. וזאת יש לדעת, כי בישליק היה מטבע טורקי קטן־ערך…

כעבור זמן־מה החליט אבא לבנות חדר נוסף לחדר ההוא. עמד ושכר, שוב־פעם, פועלים, הכין חומרי־בניין ובלילה חשוך אחד מיהרו ובנו גם את החדר הזה. בבוקר, שוב־פעם, עבר מיודענו, השוטר הנורא, ומייד התחיל המשא־ומתן, בדומה למשא־ומתן הקודם. הפעם הוצתו עיניו של השוטר באש מאיימת והוא ניפנף כלפי אבי בשוטו והצביע עליו באצבע מפחידה. הוא שאג לעברו:

“אני אסדר אותך, ולא תמלט ממני גם בפעם זו – אני קונס אותך בעוד בישליק!”.

“חאדר יא סידי”, השיב אבא גם הפעם. הוא תחב שוב־פעם, את ידו לתוך כיסו, הוציא את המטבע, נתנו לשוטר הנירגז־הניזעם וניפרד ממנו לשלום…