לח. נ. ביאליק באהבה והערצה ליובל הששים

 

א. דרך גבר    🔗

אמור יאמרו שיש בין אומות העולם בני אצילים וצאצאי רוזנים אשר בחזור פניהם ובכל דמותם יוכר, כי דם־אצילים, מזוקק וטהור, יזל בעורקיהם. יתכן כי אמת ונכון הדבר. ואפשר שאין אלו אלא דברים בעלמא. שהרי הדם דבר הסמוי מן העין הוא, ומי יכול לבחנו ולבדקו ולדעת טיבו, אם דם אצילים הוא או סתם דם, כדם כל בני־האדם. על כל פנים ענין כזה מוטל בספק. ברם, לעילא מכל ספק הוא כי יש יהודים ויהודיות צאצאים מגזע אנשי תורה ויראה, אשר בעורקיהם יזל דם צדיקים וענוים, ולב טהור להם כעצם השמים לטוהר, ונפשם — קן־תמיד לאמת וענוה, לשלום ולצדקה. ודע שמידותיהם אלו גלויות הן ונראות לעין כל להלכה ולמעשה, בפועל ובמחשבה, בדיבור ובשתיקה — בכל נתיב חייהם עלי אדמות.

וכן היתה חרותה עדות ברורה ונאמנה על דמותה של בוסה ריינה אבואב ועל דמותו של בעלה ח' גדליה אבואב, כי שניהם, גם הוא וגם היא, צאצאים המה מגזע רבנים גדולים, מופלאים בתורה ומצוינים בענוה — וקורותיהם ודברי פעליהם של שניהם יעידון יגידון, כי דם חסד וענוה, טהרה וקדושה נוזל בעורקיהם.

אמת ששניהם, בינם לבין עצמם, היו שונים תכלית שינוי אחד מרעהו. וספק הוא אם נמצא זוג שהבעל ואשתו יהיו “שני הפכים” ממש כשם שהיו ח' גדליה ואשתו. ואף על פי כן היו שניהם נודעים לכל בהליכותיהם ובקורות חייהם כאנשי חסד ורחמים, מופלאים ומובהקים בעבודת ה' ובאהבת תורתו יתברך, ולא נפרדו דרכיהם ולא נתעותו, חלילה, ארחותיהם בימי רעה כבימי טובה, בימי שלוה ובימי חרדה, לרבות ימי אותה הגזירה הקשה שנגזרה על הצדקת, בתקופת חייה האחרונה — כאשר יסופר להלן.

ומה היו הניגודים וההבדלים שביניהם?

רבים היו: הוא, ח' גדליה, היה אדם שדעתו בדוחה עליו, אוהב שחוק ורודף שמחות וחושק תשואות, בקיצור: איש רעים להתרועע. והיא, בוסה ריינה, אהבה שלוה ושקט ולא היה דבר שגרם לה קורת רוח כמסיבת שיחה בנחת ובמתינות. הוא היה מהיר לכעוס כעס גדול עד כדי התעלפות. שכן ח' גדליה מטבעו היה נוח להתעלפות. למשל, אם פגע בו מי שהוא, בעל חוב, או סתם אדם קפדן, או מי שהוא שהיה תקיף ממנו ולא יכול ח' גדליה “להשיב מלחמה שערה” — מיד היה נחפז לביתו, מתישב בקיפול ברכים בזוית, מחריש ודומם כמי ששפתיו נדבקו זו לזו, ראשו מורד בין ברכיו מחמת גודל צערו, וכך היה “נופל” בהתעלפות ממושכה ועמוקה. ועתים תכופות היה נשמע לפתע, בין שכני חצרו של ח' גדליה, קול־פחדים מבשר אסון: “ח' גדליה התעלף!”

וכנגדו, בוסה ריינה, היתה קשה לכעוס. פעמים מעטות בחייה כעסה כעס־אמת. פיה ינוב תמיד דברי חכמה בגנות הכעס, והיתה מבליגה תמיד ומתגברת על מידה זו ומרגילה עצמה להתרחק ממנה תכלית ריחוק.

וכן היה ח' גדליה פזיז־מהיר במעשיו, מתפעל ומתחמם למראות עיניו ואינו רואה את הנולד, בעוד שהיא היתה מתונה מתונה בפעלה, מיושבת בדעת ושוקלת דבריה בפלס, ובפיה שגור תדיר הפתגם הערבי:

מִלָּתִי שִׁפְחָתִי עֵת בְּפִי חֲבוּיָה.

מִשֶּׁחָרְגָה — הִיא גְבִרְתִּי וַאֲנִי הַשְּׁבוּיָה.

וכן היו נבדלים שניהם בכמה דברים שבטעם ובמזג.

ברם, ההבדל שהיה טבוע על כל חייהם ונתן טעמו בכל הליכותיהם היה בענין ידיעת התורה. שכן בניגוד אל הרגילות היתה היא הבקיאה והידענית והוא — סתם יהודי, שאין חלקו בין “החכמים”. איש פשוט היה. יהודי של מעט מקרא, מעט משנה ומעט זוהר. אפשר עלתה לו כזאת משום שאביו הרב נפטר עליו בילדותו ונשאר יתום ללא עין אב משגחת, ועד מהרה הוציאוֹ אחיו הגדול למלאכה (שגם היא לא עלתה בידו) ולא הספיקה לו שעתו לעסוק בתורה. ואפשר שמטבע בריתו לא חונן בינה ופיקחות והתורה לא נקלטה במוחו. איך שהוא, לדאבן לבו וליגון נפשו, לא זכה בכתר תורה. אבל דוקא משום כך היה ח' גדליה כרוך ודבק כל ימיו אחרי תופשי תורה והיה להוט ורודף אחר מושב “חכמים”, והיה דומה בזה לאדם הרץ בחשכת לילה בדרך שוממה, בקור וברוח, לקראת קרן־אורה, ונפשו כמהה ושוקקה למרגוע, לחמימות ולמחסה…

מהיותו בן רבנים, מגזע היחס והמעלה, נראה ח' גדליה כאיש פנים וצורה, אף כי היתה קומתו נמוכה. מעודו, מעת שנשא את אשתו ריינה לבית נג’ארה, חבש לראשו מצנפת שחורה, דקה, כמנהג “בני טובים” בימים ההם. ופרצופו — נאה היה מאד: פניו צחים ומאירים; שערות זקנו צהובות־אדומות ככתם פז; עיניו תכולות ויפות, וכולו מחמדים וחן. ובנידון זה היתה מספרת בוסה ריינה, לעת מצוא, באזני בני ביתה לאמור: אף על פי שהיה “הוא” יפה והיא לא היתה דוקא מן היפהפיות — לא אהבה אותו. האמת: שנה תמימה לא ידעה אליו אהבה. משום מה? משום שהיא חפצה בבעל “חכם”, איש תורה. לבה היה כבד עליה, מאד היה כבד, כאשר הציעוהו לפניה. אז היתה כבר יתומה מאביה הרב ובלבה חשבה שרק מחמת יתמותה הציעו לה חתן שאין חלקו בתורה. מן הנמנע היה דבר כזה אילו היה אביה בחיים. אבל אחרי כן, לאט לאט, הפך לבה לאהבה אותו. כי התנחמה בלבה לאמור: תחת זה אתפלל לה' ואולי אעמיד בנים חכמים. אם לא זכיתי לבעל למדן, אזכה בבנים גדולים בתורה (ועל ידי כך היתה מכוונת להשמיע דברה לבנה יחידה, הנער שמעון, ולהסביר לו שהוא תקותה היחידה ושענין למדנותו דבר מן ההכרח הוא וכמותנה מראש, בחינת: “בטרם אצרך בבטן”…).

והרגל הרגילה בוסה ריינה את עצמה לאהבה את בעלה אהבה נאמנה ושלמה והיתה נוהגת בו כבוד וחשיבות כחוק וכדין, ומה גם שהכר הכירה שגדולות ורבות מעלותיו מחסרונותיו.

בעיקר, גדול היה כוחו של ח' גדליה, מאז ומכבר, בהתאבקות ובמלחמת גבורות כלפי… היצר הרע. עין בעין נראה, כי כל ימיו לא היו אלא מלחמה אחת, נטושה מערכות מערכות, מהן גדולות ומהן קטנות, מהן קשות ומהן קלות, ובכולן שרה ח' גדליה עמו, עם היצר הרע, המסית והמקטרג — ויוכל לו.

כי מי שראה את ח' גדליה בימי חרפו, טרם גברה מידת הדין (מגזירת האסון של אשתו) בהיותו עוד במלוא כוחותיו, מי שהכיר את מידותיו ואת צפונותיו בעשותו דרכו בגבורות ובשמחת לבב וגם בענוות ובשפל רוח — ודאי היה מודה ואומר: בנין וסתירה בידיו, אור וחושך בדרכו; בקרבו ירגשו ויתאבקו כוחות והשפעות, מאויים ודכדוכים, ונפשו שדה־קרב בין היצר הטוב ובין היצר הרע. מסתבר שח' גדליה היה נמשך מטבע עצמו לזכות גם ביראת שמים ובמעשים טובים וגם בהבלי העולם הזה, לכן היה נותן כל נפשו פעם למצוה ולתורה ולחסידות, ופעם — היה נותן חירות לנפשו להרבות שמחה וגיל וזמרה ומושב רעים. משום כך ודאי היה נוהג אז לאמור, כלשון תורה, בכל עת מצוא: “חציו לכם וחציו לה'!”

הכל ראו ברור עד מה היתה נשמתו פתוחה וגלויה, ולבו נתון ומסור לשמחה ועליזות, לשירה ולזמרה, לחיבה ואהבה. אהבתו של ח' גדליה אהבה גדולה היתה: לארץ ולשמים, לאדם ולהקדוש־ברוך־הוא, יתברך, למראות הבריאה וליצורי תבל. אף לגבר ולאשה. פשוטו כמשמעו. אלא שאהבתו טהורה היתה, בלא גיעול־חטא ובלא תרמית־כזב. ודאי שנתנסה כמה פעמים ברתיחה וחמימות דמים ולבו המה והלם מזעזועי כיסופין כלפי “סיטרא אחרא” — אך זה שבחו וזו גבורתו של ח' גדליה, שהיה דורך על במותיו עוז ולא הביא את עצמו מעולם עד נפילה ושקיעה. וכקברניט זה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, ומעביר ספינתו בין צוקי סלע ומשברי תהום בשלום — כן היה ח' גדליה מציל נפשו תמיד ונתפס מיד לחרטה אחר איזו עבירה קלה, ואף אחרי איזה הרהור עבירה, והיה שופך שיחו בצום ובתפילה ולא היה מוצא מרגוע לנפשו עד אם הפריש צדקה וטבל בשרו במים.

בדרך כלל היו רוב מדותיו של ח' גדליה באות לידי גילוי ניכר ובולט — לפני ימות השבוע. ימים קבועים בשבוע היה נראה בצורה זו וימים אחדים — בצורה אחרת.

למשל: ביום ראשון היה ח' גדליה לרוב חצי היום הראשון כנטול רצון, שותק ועגום, או פשוט, יגע ורצוץ־אברים, ולא רק בגופו (שכן כל יהודי עייף, פחות או יותר, ביום ראשון מחמת ריבוי מאכלי שבת והשפעתם על שנוי וסת, כידוע), אלא עייף היה גם ברוחו. נשמתו היתה טרודה עליו וכעין משא־חרטה היה חש על נפשו ממנה שקרה ועבר ביום השבת — ולא נהיר לו טעמו של דכדוך־נפש זה.

ובחצי השני של יום ראשון — היה יושב לרוב מכונס בכסת הנמוכה, הקבועה לו בזוית הבית וקורא בלחש ובהתמדה “לימוד” אחר “לימוד” ח“י פרקי משנה, כמה עמודים בזוהר, מזמורי תהלים וכיוצא באלה. אותה שעה היה פרוש ומובדל מעניני הבית, ועם ערב, אחר מנחה וערבית, היה שוב דבק בספר ואוכל פת צנומה ותבשיל־מה (ולרוב היה מכוון שתהא סעודה זו “מפסקת” לצום יום שני, כמנהגו לעתים קרובות). באותן השעות של יום ראשון אחר חצות ועד לכתו לישון בשעה מוקדמת — היתה מתוחה תמיד בביתו של ח' גדליה (שהיה נקרא בפי הבריות “מעונה של השמחה”) מידה של עצבות ניכרת המכהה את חלל הבית, כמו בהתכסות השמים לעת ערבים, עם ראשית החורף, בעננים אפורים, וכהות־צל תפוֹל על צלעות ההרים הדוממים אשר סביב ירושלים. ואיש זר שנכנס לבית באותן השעות היה מרגיש אחד מששים של אבלות. אבל בני הבית היו רגילים בכך, וההרגל, כידוע, נעשה טבע ולא היו מרגישים בדבר. היו יושבים לרוב בחצר או בחדר השני, כי בטוחים היו ש”הוא" ביום ראשון אינו זקוק לשום דבר ולא ידרוש מאומה. ואף נתנו דעתם להשכין שקט בבית משום שבליל שני היה משכים לתיקון חצות במוקדם מאשר כל יום.

ואותו ח' גדליה היה נראה, משהגיע יום השבת, כבן־אדם אחר ממש.

כיצד?

כזה היה דרכו של ח' גדליה ביום שבת מימים ימימה:

יצא מבית־הכנסת אחר תפילת שחרית — מיד נראים פניו כשטופי אור וסימני חדוה אחוזים־חרותים בהם, כמו היו נגוהות בוקר־שבת, הזוהרות והבהירות, חודרות כולן אל קרבו ומתלהלהות וקורנות מתוכו. מהלך הוא מבית לבית עם חבר הפייטנים, המזמרים והחזנים (שכן גבאי הוא לבית־הכנסת מורשת אבותיו) למלא ולקיים חובות ידועות: קריאה במנין מעט אדרא זוטא, כעשה, חמשה־עשר רגע בביתו של בעל “פטירה” — עם מתן שכר ביצים מן ה“פטירות”. יש שבתות רבות־פטירות, וממילא — רבות־ביצים, ויש — מועטות. אחר כך נכנסים לבית שמחה ל“שבת אירוסין” או “שבת חתונה” או “שבת מילה”. שם משמיעים הפייטנים פזמון אחד רגלים קלים. ושכר פזמון טעימה זעירה במרקחת בקצה מזלג וקבלת מי־בשמים הנזלפים על הידים.

נגמרו ה“לימודים” וה“ביקורים” — פונה ח' גדליה בלוית בנו, הנער הקטן שמעון, אל עבר ביתו ותוך כדי הליכה הוא שם את פעמיו אל החצרות הקרובות לביתו ומזמין שכנים ושכנות לבוא לטעום מ“החמין”, שיעלה על שולחנו בסעודת הבוקר. כי מוניטין יצאו בין כל השכנים והמקורבים לבית אבואב, ל“חמין” שלו. הטועמים ממנו מעידים בפה מלא שאין דוגמתו אף בבתי גבירים ושועים. שכן ח' גדליה ממציא ומחדש מיני “חמין” שלא יעלו על דעת יהודים, כגון: טחולים ממולאים אורז עם צנובר והרבה תבלין, או אטריות דקות המצניעות בקרבן תרנגולת שמנה או ברוז הגון כתולעת משי זו המעוטפת בחוטי פקעתה, או חזה של טלה ממולא “תוך” מפולפל בכל מיני תבלין נותנים ריח וטובלים בשומן — ועוד מיני חידושים כאלה, שהוא, ח' גדליה, היה ממציא “הרעיון” ואשתו בוסה ריינה, המומחה לבשול, היתה מצרפת לו את “יתרון המעשה” שלה. ושניהם, הרעיון והמעשה, היו מותאמים והיו נותנים טעם ערב לחמין. וכך היו נמשכים שכנים ושכנות לביתם לבוא לטעום מדי שבת בשבתו ממטעמי החמין מדושני השומן והתבלין.

הגיע ח' גדליה לפתח ביתו, מיד היה נותן קולו, קול רינה וצהלה, ב“עשר קדושות הן — ארץ־ישראל מקודשת מכל הארצות” והולך וגומר בכל הפיוטים וקטעי הזוהר — עד “קידוש”.

ובעצם הסעודה, עוד קערות החמין הגדולות מהבילות ומנדיפות ריחן עד לעבר החדר והחצר, ובני הבית עוד אוכלים ושותים — היו כבר שכנים ושכנות באים ונכנסים “לטעום”. מיד קול שמחה ובדיחה, קול צהלה וצחוק ממלאים את הבית. הללו מקלסים ומפארים טעמם של “מעדני מלכים” אלו והללו משתוממים והולכים על ה“המצאות” וה“חידושים” שנתברכו בהם ח' גדליה ואשתו.

אותה שעה נראה ברור חש' גדליה נכנס והולך לתוך אוירא של שבת שלו. וכאן ראוי לזכור ולדעת, שבאותה שעה הספיק כבר ח' גדליה לטעם, כחוק וכמנהג, מידה הגונה של משקה: ראשית — רובה של כוס “הקידוש”, שנית כוס קטנה יי“ש לאחר אכילת דגים, שלישית — כוס יי”ש מהולה במים עם אכילת מכיתת־הביצים של החמין וה“פטירות” (שבמידה שהביצים קלויות הן משובחות ומעוררות לשתיה), רביעית — עם אכילת מעדני החמין ונתחי הבשר הטובלים בשומן — כאן כוס יין עם כל המסובין לשולחן הרי מתבקשת מאליה.

היה אז ח' גדליה מגיע לנקודה עליונה ומשפיע טובה רבה בדברי בדיחה וליצנות, בחרוזי פיוטים וזמירות לאזני המסובים, ותוך כדי כך היה מכבד את השכנים ואת השכנות בעוד טעימה ובעוד חתיכה מחמודות השולחן. ופעמים היה מוציא, מתוך תחיבת שלוש אצבעותיו בפינות הקערה (מעשה אמן היודע סוד תבשילו), ומעלה מחביונה ממכמני החמין והיה מחונן טעימה מופלאה זו את החביבה בשכנות ונותן לה, דרך חיבה, ישר מאצבעותיו אל תוך פיה. ולאחר שהיה ח' גדליה מדושן ומעונג מאכילת החמין ומדברי תשבחותיהם של השכנים — הגיע סופה של הסעודה עם כוס “הברכה האחרונה” שאף היא, לפי הדין נשתית ברובה בפי המברך.

קמו מן השולחן — כל הנמצאים יוצאים למרפסת או עולים על הגג ומשוחחים לרוח היום.

אותה שעה — במה עוסק ח' גדליה?

אותה שעה מחזר ח' גדליה אחר אורחיו ואורחותיו, מעלה מצלחותיו ומנרתיק נייר שבידו פירות משובחים להפליא — ומגיש להם תפוחים גדולים, אדומים ומבריקים, אגסים רעננים ועסיסיים וכל מיני פרי עץ, משופרא דשופרא, יקרי־מחיר, שאינם מצויים כלל ברחוב היהודים (ושח' גדליה מחפש אחריהם ברחובות הגויים המרוחקים, מקום שיהודים מונעים בדרך כלל רגלם משם) והכל לכבוד שבת וכדי ליהנות מדברי קילוסים של באי ביתו.

וכך היה מגיש להם:

לבוש קונבס־בית קל (מתוך ויתור למחצה על חגורה ואיזור), כשכנפותיו מתבדרות לרוח היום, היה מהלך כה וכה ומגיש את הפרי המהודר בתנועה של אביר רוחש אהבה, של נדיב־לב מעניק חיבה, בעיקר לשכנות הנאות, לבחורות ולנשים צעירות. מסובב אחרי זו ומעניק לה אפרסק חמוד צבע, מגודל כתפוח־זהב, ואחר רגע נמצא מהלך על יד אחרת ומכבדה במין פרי נדיר, יקר־מציאות, שהיה מושך עין כל אליו. וכיון שהיה ח' גדליה משמח את האחרים — היה משמח ממילא את עצמו, מלהיב את הרבים ומתלהב בעצמו, וכן היה הולך ומוסיף גילה ושמחה עד שהיו, כנראה, גוני מלבושיהן של הבחורות והנשים החמודות מתערבים בצבעי הפירות, התפוחים, האגסים, הלימונים המתוקים וה“יוסף־אפנדים” לתערובת ממוזגה גדולה, למערכת־צבעים אחת; ואורות פניהן וזהרי עיניהן של היפהפיות היו משתזרים ומשתלבים עם קרני האורות של שמש־שבת והיו נהפכים בעיניו לאלומות־נהרה גדולות הממלאות חדרי לבו ונפשו של ח' גדליה. ומסתבר, שתנועות החן והנועם הנאצלות מחמוקי ירכיהן של הנשים ומעיגולי שדיהן הרוטטים — היו מטלטלות את דעתו של ח' גדליה טלטלה חזקה. ומחמת טשטוש הדברים והענינים, מתוך שפע שמחת שבת, היה מתלהב יותר ח' גדליה ומבדח את דעתם של בני החבורה, שכן היה נטפל, למשל, לאחת הבחורות, היפה והענוגה שבכולן, והיה מדדה על ידה, מגרד רגלו, מרשל זרועו, כדרך תרנגול שמוריד ומרחיב כנפו סמוך לתרנגולת, והיה מקרקר אחר הבחורה קרקורי המיה וחיבּה. או היה עומד פנים אל פנים לפני אחת יפה, מעלה מגרונו קול צהלה ממש כקול סוס צוהל ומקרצף ברגלו, דרך קוצר סבלנות מעריגה וכמיהה, ורק פסע קל, דק מן הדק, היה מבדיל בינו ובין הבחורה — אלא שבאורח פלא היה תמיד מפסיק משחקו ושב לענין אחר.

בעתות כאלה היתה אשתו, בוסה ריינה החסידה והנבונה, מביטה ל“חכמותיו” לפעמים מן הצד, מתוך קרירות ומתינות, או לא היתה נותנת דעתה כלל על כך, באשר הסכינה, ברבות הימים, להכיר ולדעת שענינים אלו מידת טבע הם בו, מידתו של “בעל מזג”, ואין לשרשה הימנו ואין להבהל מפניו — על כן הביטה על מנהגיו אלה בלי חרדה ובלי הרהורים קשים. מנהגיו אלה — מצות שמחת־שבת הם לו, דרך יהודי טוב ופשוט שאינו בעל תורה…

כזאת וכזאת היתה דרכו של ח' גדליה בשעות הבוקר של שבת עד לכתו לישון שעה ארוכה כדי לקיים: שינה בשבת תענוג.

ואם נבוא לכתוב על ספר את פרשת מנהגיו ודרכיו של ח' גדליה בשבת אחר הצהרים ועד מוצאי שבת, ומכל שכן אם ימשך לבנו לספר את מהלכיו בכל ימות השבוע — תקצר היריעה מהכיל.

אלא שראוי עוד לראות את ח' גדליה במסיבה של פייטנים ומזמרים ביום שבת.

כל פעם שנזדמנה “שבת חתונה” או ברית מילה בין מכריו ומיודעיו — היה ח' גדליה מכין עצמו מערב שבת כהלך המצטייד לרוב לפני צאתו לדרך, או כמצביא הצופה עתידות ומכין כל הדרוש לו מבעוד יום.

ראשית — היה שולח ח' גדליה לבית השמחה את הבוג’ה (מנחה לסעודת צהרים בשבת: צנצנת גדולה של יין בתוספת מגדנות ופירות מבוחרים) כראוי וכנאה. פירותיו של ח' גדליה היו מפורסמים לשבח, והיין — משופרא דשופרא, עד שתמיד היו מוצאים תלמידי חכמים שבין המסובים, שחובה לברך עליו — “הטוב והמיטיב”.

ומשרוו המסובים יין רב כידם הרחבה של בעלי ה“בוג’אם” — היה ח' גדליה מתישב בקרב הפייטנים מהזמרים והיה נעשה להם פטרון ואפוטרופוס ושופע עליהם רוב טובה מכיסיו האוצרים מיני תרגימא וטעימה מצויינים והיה מגרה בהם את המזמרים, כמי שמוסיף שמן על המדורה, להרבות זמרה ולהגדיל שמחה.

ויותר היה ח' גדליה מתלהב ומתמלא התפעלות כשנמצא בחור או נער מחונן קול נעים ויפה. מיד היה ח' גדליה נטפל אליו, ובכל פעם שהיה מעלה הפייטן סלסול שיר בגרונו, — היה ח' גדליה יוצא מגדר ישיבה, קופץ ומרקד ונותן קולו, קול גדול ממעמקי לב, מחמת ההתלהבות וההתפעלות מכוח השירה, והיה מגיע לידי כך שהיה מטלטל ומגפף, מחבק ומנשק את הבחור המזמר, לעין כל; כי כאש האוכלת ולוחכת חציר יבש כן היתה השירה מבעירה בעירה בלבו של ח' גדליה, ויש שמרוב גילה ודיצה יצא ח' גדליה במחול יחיד שהיה מומחה לו ומפליא לעשות; או יש וקפץ וטיפס על הקיר ממש וישב בחלל השקוע על יד התקרה (חלל כזה מצוי בבתי העיר העתיקה). ומשם, מגובה הקיר, שלח קולו ושפע מתנותיו לכּל. ואם עלה בידו לאחוז בבחור המזמר, למשכו ולהעלותו אליו למעלה, אז היה רואה עצמו ח' גדליה כמלך יושב על כסאו ועל ידו במשנהו. כללו של דבר — כל עצמותו של ח' גדליה, בשעת זמרה, נראית כמו צר לה המקום בארץ, ואויר אין די לנשום מלוא חזהו והיה משתוקק לפרוש כנפים ולפרוח, כעוף השמים, או, לפחות, לזנק ולפסוח על ראשי האנשים ולאחוז דרכו במרוצה כבעל־חי הנכסף למרחבי מדבר ולערבות הפתוחות הרחוקות…

ההיפך ממנו היתה, כאמור, אשתו בוסה ריינה המתונה והמכובדה בהליכותיה, ולא רק שהיתה אשת־חיל הצופיה הליכות ביתה, אלא שהיתה נותנת ומעניקה ממקור בינתה עצה ותושיה לנשים אחרות, שכנות ומקורבות, שהיו מיחלות לדברה ושוחרות ביתה בכל עת צרה ומצוקה.

ב. חוטר מגזע רבנים

שכנותיה ומכרותיה של בוסה ריינה אבואב, מלבד מקורבות וידידות מכובדות מעטות, היו ברובן נשים פשוטות, יהודיות כשרות וטובות — וכולן ידוע כי מעלותיה ומידותיה הגדולות של בוסה ריינה מורשה הן לה מגזע רבנים. כמה פעמים היו מביאות לפניה שכנות קרובות, ואפילו רחוקות, “שאלה” בעסקי כשרות או בספיקות של איסור והתר — והיא פסקה תמיד הלכה באותו ענין, אבל לרוב גמרה בזה הלשון: “כך ברור לי הדין, לפי מה שנשאר בזכרוני מפי אבא מרי, אבל חלילה לאשה לקחת על עצמה אחריות של ‘דין תורה’ — יש לשאול לחכם אחד”.

והשכנות גם הן ענו שבחי אמריהן באזניה לאמור: “הן תמיד ‘יוצאת התורה’ ממש כדברי פיה ודעתה — כדעת החכם”. ידעו שכל הדינים שמורים בזכרונה כמטבעות־זהב של גביר בארגז־ברזל, כמו ששמורים עמה כל הסיפורים הקדושים של התורה, וכן האגדות הרבות של “אלף לילה ולילה” והרומנסים החמודים בלשון איספניול. שהרי גבירות אחרות — כך היו מספרות בשבחה — כשבאות אף הן לספר, כביכול, איזה “מעשה” ארוך — הכל נהפך אצלן ל“דייסה” אחת: ענין מתערב בשאינו ענין וסיפור אחד נכנס לחברו, ואילו אצל בוסה ריינה — הכל מסודר ומקופל נאה ויאה בזכרונה, ככביסה הנקיה בארון הלבנים.

ומדי שמען את דברי בינתה ונעימות אמריה, בכה או בכה, היו מתנות את צדקותיה הגדולות שלא בפניה, ואומרות: הן ודאי, כך יצמח חוטר מגזע אדיר! וכי כל אשה עשויה לזכות באשר לה? בת היא למאור גדול, לר' שלמה נג’ארה איש חברון, הוא כיהן שבע שנים רב ומורה צדק גם באלכסנדריה של מצרים ויעש לו שם גדול כאחד הקדמונים.

רבות שבעה לה נפשן של הידידות והשכנות לשמוע את הסיפורים הרבים מפי בוסה ריינה על הקורות הגדולות והמופלאות של משפחות הרבנים, אבותיה ואבות אבותיה. וראוי לספר כאן לפחות אחד מהם, להודיע את טיב הגזע אשר ממנו יצא חוטר כזה, כבוסה ריינה (כי בנים לא היו לרב שלמה נג’ארה, כי אם שתי בנות, ובוסה ריינה הצעירה בהן).

וזה המעשה כפי שסופר ונתפרסם ברבים:

אבי הנער שלמה, ר' ברוך נג’ארה, יצא מחברון “בשליחות הכולל” לארצות רחוקות בהיות בנו שלמה ילד קטן בן חמש — ונעלמו עקבותיו. שמונה שנים רצופות נסתם דבר ממנו, ולא נודע אם בין החיים יחשב או בין המתים. אמו, מרת סרח, היתה לעגמת נפשה עגונה מדוכאה כל הימים — ורק נחמה אחת היתה לה: בנה, הנער שלמה, אשר עלה בקודש ויהי לנר מאיר בחייה: בן עשר היה למדן מובהק, בן שתים־עשרה למד בישיבה עם רבנים גדולים אשר ידעו וכן תמהו על חריפות בינתו ועל עומק השגתו בתורה, אף כן תמהו והשתוממו על תומתו ומיעוט דעתו בעניני דעלמא. כי תמים גדול היה הנער ומרוחק לרוב מן הבריות. וילך הנער הלוך וגדול עד הגיעו ל“בר־מצוה”; ואם גם מובן, מה גדול היה חג הנער לרבים וכמה פאר והדר נהגו בו, אבל גם גדול היה הדאבון בלב כל, מחסרון שמחת־אב וברכת־אב ליום חג כזה.

ובאחד הימים (בתחילת סיון היה המעשה) שהה הנער בבית־הכנסת, עד שיצאו אחרוני המתפללים, כי כן היה דרכו, דרך גדולים, להתמהמה בבית הכנסת. באותו יום השקיע עצמו בנבכי התורה שעה ארוכה, ויהי בהרימו ראשו מספרו — והנה אור־זוהר, מבהיק מאד, מותך להפליא בחלל בית־הכנסת, וידמה כי קרני השמש יחדרו בבית מחלונות הכיפה הגבוהות. אז יקום ממקומו אשר בירכתי בית־הכנסת ולבו טוב עליו מן הזוהר הגדול אשר בבית הקדוש ומאור התורה אשר יאיר בקרבו, ויהי מהלך לאטו, מקפל טליתו ומנעים בקול לחש מזמור תהלים: “לדוד, ה' אורי וישעי”. בקרבו אל ארון הקודש הבחין מבטו בשלושה אישים הדורי שיבה, חמודי תואר ונשואי פנים. ויאמר הנער בלבו: אין זאת כי אם אורחים־רבנים עולי רגל המה, מן הבאים לחברון בחג השבועות מימים ימימה, — ואני לא ידעתי. ויגש אליהם ויברכם לשלום ויענו לו שלום. ויאמר היושב ראשונה ביניהם: “האין אתה ר' שלמה בן ר' ברוך נג’ארה?” ויען הנער בענוה: “כן, רבותי, אני, עבדכם!”

“אם כן, בני,” אמר השב, “בשורה טובה בפינו אליך: נודע לנו דבר לאמיתו כי מר אביך — ישמרהו צורו ויחיהו — שם לדרך פעמיו לשוב לביתו ובקרוב יגיע בריא ושלם”.

דעת לנבון נקל, כי הבשורה הגדולה מילאה את חדרי לבו של הנער חדוה רבה עד כי היה אובד עשתונות ולא מצא מלה בלשונו לשאול שורש דבר לאשורו. ויקדימו האנשים ויאמרו לו: “אלהים יחנך, בננו. אל תרב לך דאגה ומחשבה ואל יפלא הדבר בעיניך. ואך מן הראוי, לדעתנו, כי תחיש לבשר לאמך את הדבר — כי עליה לדעתו”.

וימהר הנער וינח טליתו ותפיליו בשק ויחש צעדו, משתחווה לפני “ההיכל” ופורש שלום בקידה לשלשת הזקנים.

מיד עלה לביתו, כי קרוב הבית מאד לבית־הכנסת ויספר לאמו את הדברים כתומם.

ויהי בשמעה ותיפעם רוחה ותמהר ותרד עם בנה לבית־הכנסת, אולם בבואם לא ראו איש במקום. ויחפז הנער ויצא לרחוב וישאל את האנשים העומדים פתח בית־הכנסת לאמור: איה שלושת הזקנים אשר ישבו זה עתה בבית־הכנסת? ויאמרו: “לא היו בזה זקנים ואף לא נראו רגלי זקנים ברחוב”. וישב הנער אל אמו והוא גם נבוך ונכלם ומשמים — ויתבונן וירא והנה שונה אור היום בבית־הכנסת. ויאמר לאמו “נבוכותי מאד, אמא, ולא אדע נפשי, כי הנה נעלמו הזקנים ואתם גם אפס האור אשר נפל קודם בבית־הכנסת ויכה מראהו”.

אך אמו הצדקת נשקה באהבה רבה לבנה ועיניה זלגו דמעות כפלגי מים ותאמר לו: “אל תירא, בני, ואל תיבּוך. נס גדול התרחש כאן. האבות הקדושים הם בודאי אשר נגלו אליך”. ותירא האם מפני “עין רעה” ותצוהו להחריש ולשמור בלבו את הדבר.

ולא עברו שבועים ימים — וברחוב היהודים נראו סבלים ערביים נושאים חבילות גדולות על גבם ושואלים: “איה בית סרח נג’ארה?” ואחריהם נראה צועד הולך ר' ברוך, בריא ושלם — אף כי שונה מאד מראהו — ותיהום כל העיר לקראתו.

אחר אותו יום ואותו לילה, כתום כל אנשי העיר לפקוד את ר' ברוך, שאל הבעל את אשתו בסתר על אודות בנו לאמר: ובננו שלמה — מה טיבו? הקנה תורה כראוי לבני? ומי ומי הם רבותיו? ומה דרגת תלמודו?

ותען לו אשתו כדבר איש לתומו: “כלום יודעת אשה עד מה בדברי תורה? אמור אומרים עליו, שכלי מחזיק ברכה הוא — בחנהו ותראה מה טיבו”.

למחרת היום, אחר פת שחרית, אמר האב לבנו להביא לפניו מסכתא שהוא עומד בא. וילך הנער ויוציא אחת הגמרות אשר עלתה בידו ויתן לאביו לבחור כרצונו סוגיה אחת — ויבחר. קרא לפני אביו וביאר, שאלו האב קושיה אחת ויתרץ לו תוך כדי דיבור. וישאלהו שנית — ושב לו תשובה כהלכה. אז הקשה הנער קושיה גדולה על תשובתו עצמו, ויהי כי מצא אביו תירוץ וישג עליו קושיה אחרת ותוך כדי שעה קלה — היו שניהם צוללים בתהומות של תורה. אז יקום האב וישק לבנו ויאמר: “די, בני, נוכחתי כי למדן אתה”.

ובאזני אמו אמר, אחר הדברים האלה, בלחש: “סרח, הודי לאל על חסדו עמנו. מאור גדול לנו בבית. דעי לך: הוא גדול ממני בתורה…”

כאלה וכאלה היו סיפורי בוסה ריינה על שלשלת היוחסין שלה ועל הגזעים האדירים אשר לבית נג’ארה, ובספרה את סיפורה, לא היה לב אשר לא הלך שבי אחריה.

על כן רחשו שומעותיה חיבה, יקר ותהילה לה על מידת ענותה הגדולה, אשר ישבה עם שכנותיה שבת אחיות, בלילות חורף ולעתות ערבים בקיץ — וחוטי סיוריה הענוגים נשזרים ונארגים כהארג יריעת פסים בידי אמן, רקומה ורצופה שלל גונים וציורי חן…

ובבוא אשה קשת־רוח ומוכת־גורל אל בוסה ריינה לשפוך שיח יגונה לאזניה — ותאמן כי לפני אחות תגלה את לבה, באשר תדיר היתה בוסה ריינה מצרפת דמעותיה היא, מרחמים נאמנים, אל האשה המתנה את יסוריה ומכאוביה. ואולם מיד היתה בוסה ריינה כמו עורפת אגלי מזור על הלב הפצוע במתק ניחומיה — מדברי תורה וממשלי מוסר, ממעשה שהיה ומפתגמי בינה. ויהיו דבריה כמגע חיבה וליטופי־חן על כתפי השומעת השבעה תמרורים. וכן היו סחות הנשים בינן לבין עצמן ואומרות: פעמים אשה באה לפני בוסה ריינה כ“כלי שבור” שאין לו תקנה, ויוצאת מלפניה כלי מתוקן ומלא שיקוי המחיה את הנפש.

תאמרו: אם כה טוב ורחב לבה של בוסה ריינה וכה נעמו הליכותיה עם הבריות — אין זאת כי אם מנת חלקה שפרה עליה ומצעדי רגליה קלו בדרך חייה.

ברם, זאת לא זאת. ח' גדליה בעלה, אם כי לא היה “נצרך” כאחד העניים, אך יהודי מחוסר פרנסה היה כל ימיו, מחסור פרנסה — פשוטו כמשמעו. ואף כי שום מלאכה ושום נכנסים לא היו לו, בכל זאת היה נוהג כל ימיו מנהג יהודים אמידים וביתו היה פתוח לרוחה — ביחוד לתלמידי חכמים.

הא כיצד? — שלש מידות היו בפרנסתו של ח' גדליה: המידה האחת היתה ענין רוחני, בחינת: דבר שפתים, שח' גדליה היה מתמלא תמיד בטחון בשם יתברך ואומר: “השלך על ה' יהבך” וה' ירחם. ונוהג היה לאמור: בשעה שיהודי אומר “ה' ירחם” — הריהו כמרפא מחצית מכאוביו ודומה כפורק אבן מעמסה גדולה מלבו. וכן היה רוב ימיו תלוי בחסדי הבורא מבלי דעת היום מאין יבוא עזרו מחר.

המידה השניה — מקצת מן הגשמיות היתה בה: זו “מציאות חן וחסד” שהיה לח' גדליה בעיני הבריות. משום שהיה לווה מאחד ומשלם לשני, לווה משלישי ומשלם לרביעי וכן הלאה. על כן היה אומר ח' גדליה בדרך משל, שהוא מתקיים בעולם הזה על ידי שמחליף “תרבושים”, מוציא תרבוש מראשו של זה ונותנו בראשו של זה, מוציאו מראשו של פלוני ונותנו בראש אלמוני — וחוזר חלילה.

והמידה השלישית — והיא הממשית ביותר — זו היתה גבאות על קברות צדיקים. שכן היו בידו מפתחות מכמה קברי צדיקים, וגם גבאות בבית־כנסת היתה לו ובעלות על “הטבילה”. כל המפתחות הללו פתחו לפניו פתח קטן לשערי הפרנסה. ברם כשהיו הפרוטות מצויות בידו היה מיד מתמלא בטחון ומוציאן בלי חשבון והיה אומר ומקיים מקרא מלא: “ברוך ה' יום יום”. ואז היו עולים מבין כתלי ביתו, בימי שבת ומוצאי שבת, קול שירה וזמרה, שמחה וצהלה. וכשנסתמו צינורות ההשפעה — וכן קרה ימים רבים בשנה — היה אז מהלך עגום ועצוב בצדי דרכים והיה כמצטמצם ומתכווץ בחדריו, כנאד ריק ויבש שאזלו מימיו והוא מקופל ונשכח בקרן זוית. ואז היה העולם חשך בעדו והיה קובל בפירוש על עצמו, על בבוזו וקלות דעתו — עד שריחמו מן השמים ונזדמנו שוב ימי שפע והיה חוזר וניעור וסוחב שוב סלים מלאים ביום חמישי וששי “לכבוד שבת”.

ואשתו תחת לקום ולהזכיר לו את ה“עתות בצרה” ולרמוז לו על צערו ויגונו בימי מצוקה, היתה מקבלת פניו בבת־צחוק טובה והיתה אומרת: יתן לו האל כפי נדיבות לבו וכפי רוחב ידו.

וכל זה למה? משום שרבות בחנתהו והכירה לדעת שאין לשנות טבעו של אדם ואין להפוך מידותיו. נדיבות־לבו “טבע” היא לו כהלמות לבו. וגם משום שידעה, שדרכו זו, להיות קל לעצבון וקל לשמחה, קיימת בו מחמת העדר אותו יסוד בו, אותו יסוד איתן: התורה… שרק היא מחזקת את האדם במלחמתו עם יצרו ועם נטיות לבו.

אלא שצער מעט זה שבלב היה מופג ונחלש לרוב, כאמור, מפני דבקות של ח' גדליה בבעלי תורה, בחכמים הלמדנים. כל ימיו קיים בפועל ובלב ובנפש מה שאיתמר: “יהיה ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם”, “למענם” היו ערוכים תמיד בארגז שבחדרו מן הפירות המשובחים, תקופה תקופה ופירותיה, וכל מיני קליות מבוחרים היפים לאחר משקה. כל זה — כדי שיהיו “הם” נהנים ושבעים נחת מישיבתם בביתו. וישיבתם בביתו היתה לעתים מזומנות וקרובות: שבתות ומוצאי שבתות, ימי ר"ח וחגים, וביותר ימי “פטירה” רבים של ח' גדליה היה מחזיק בהם: פטירת אביו ופטירת אמו וזקנו וזקנתו וכן מצד אשתו, בתוספת פטירת אחים ודודים משני הצדדים, עד שכל חודש כמעט היה בו יום פטירה. ולמה היה כרוך אחר ימי פטירה כל כך? — משום שעליהם נאמר: “חציו לכם וחציו לה'” גם לימוד תורה, תלמוד ופוֹסקים, וגם טעימה גדולה אחריהם.

ובשעה שהיו תלמידי חכמים עסוקים בתורה בביתו, וקולות ה“שקלא וטריא” ודברי “ריתחא דשמעתתא” היו הולכים וגוברים, עולים וסואנים — היה ח' גדליה יושב בענוה ובהכנעה מן הצד וקורא משנה או זוהר; ובלא אומר ודברים היה נראה ממש כמתאבק בעפר רגליהם של אלו האריות. וכמו הירח השולח אור שלו, מבהיק וזוהר, מלהט החמה שממולו, כן היו פני ח' גדליה טבועים באותה שעה אורה טהורה ושלות השקט מזיו התורה של חכמים הסמוכים לו. ואם כי ראשו היה נתון ושקוע בספר שקרא, אך כל עצמותיו אמרו: בעלי תורה, הריני כפרתכם! כי דומה היה ח' גדליה בקרבת החכמים כבן־מלך שנשללה ממנו, משום מה, כל זכות למלוכה. והוא מסתפק ומתנחם, שבני בית המלכות מראים לו חיבה ומכבדים אותו כבוד גדול בפקדם אותו במעונו. על כן היה יושב ח' גדליה ישיבת הכנעה כמודה גלוי ומפורש, שהוא, מצד עצמו, אינו ולא כלום ורק בטוב לבם “שלהם”, הריהו מסתופף בין בני הפמליא העליונה, וטוב לו וחם לו ואור ונחת בנפשו.

כה שכן האור לעתים קרובות בביתו של ח' גדליה, ואף אשתו שהיתה מכירה בחפצו הטוב והיתה מוכנה תמיד לשמוע קולה של תורה בביתה, היתה יושבת מרצון בלילות חורף, קרים וגשומים, וכן בלילות קיץ כבדי שרב, בבית התבשיל והיתה מכינה מטעמים וטיגונים ומיני פרפראות ל“חכמים”, ולא התרעמה מעולם על עמלה הרב.

בעתות כאלה, מהיותה טרודה בבית התבשיל, בשעה שלמדו “החכמים” בחדר, היו צפים ועולים ימי ילדותה בביתם הטוב והמרווח באלכסנדריה, כשישבה על יד אביה הרב בעתות ערבים ולמדה תורה, מדרש והרבה דעת מפיו הקדוש. ורבים מבאי הבית היו משתאים לידיות “בת הרב” בתורה ולשיחתה בלשון הקודש כאחד הגברים.

וגם עתה, בפקוד אותה זכרונות הימים ההם — אין לה חלילה שמץ תרעומת על דרכי הבורא. אם כך היה חפצו וזה מנת חלקה אשר גזרו לה מן השמים — מה היא כי תלין? אלא שבשעה שנפשה המתאוה להקשיב ולהטות אוזן לדברי תורה ולשיחות תלמידי חכמים, מוטל עליה לשבת פה טרודה בבישול… בשעות אלו היתה מעתירה תחינתה ביתר שאת כי יזכו אותה מן השמים בבן תלמיד חכם וגדול בתורה.

ואולם מי פילל ומי מילל — ומי ידע ויבן סוד אלוה — שכך יעלה לצדקת זו? אהה, כי לקו מאורות ראיתה של בוסה ריינה בשנת הארבעים וחמש לחייה אחרי חלותה חדשים מספר בעיניה, והגיעו לה ולביתה ימים שאין חפץ בהם, ימים עכורים ימוסים יסורים ודברי קנאות וקנטורים אשר השביעוה באחרית ימיה תמרורים.

איכה היתה כזאת? מה מאד עמקו דרכי אלוה!

על כן ראוי להעלות על ספר דברי הקורות האלה, והיה גורל חיים זה למזכרת לדור אחרון.

## ג. הגזירה

אותו יום ששבה בוסה ריינה מבית־החולים אל ביתה עם השקיעה אחרי אבוד לה אור עיניה — והיא מובלה לאטה בידי שתי בנותיה הגדולות, ועל עיניה סודר לבן — אותו יום מר ונמהר במספר ימים אל יבוא.

בדרוך רגלה במבוא החצר הגדולה, משכנה בעיר העתיקה, עברה מיד הבשורה הרעה בכל השכונה, ונתרוקנו בתי החצר כלם מיושביהם: אשה הפסיקה עבודתה, נער ונערה עזבו שעשועיהם וילד וזקן נחפזו גם הם — וכולם עמדו עמידת אבלים, איש איש על מפתן ביתו והיו כואבים על זה השבר ונדים ראשם בדאבה ובגשש הסומאת את הקרקע תחת רגליה, ועיניהם מזילות דמעה בחשאי. אותה שעה ירד יגון כבד בלבות ודממה גדולה עמדה בחצר, אשר כמוה לא היתה. דומה: עמוד עמדו בני־האדם בפני עיוות־דין שנעשה, כביכול, במרומים לאור היום, ונאלם הדבר בפיהם ולשונם דבקה אל חיכם. היגון והשבר בהלוית מת לקבורות — כמוהם כאין לעומת הלוית סומא לביתו. הן המת לא יחוש דבר ולא ידע, אשר לא כן החי המובל למחשכים בעולם הזה. לב האנשים נקרע לגזרים והיו מתגברים וכובשים את רוחם לבלי חטוא בשפתם.

אך כשהגיעו הביתה והושיבו את עקרת הבית בפינת החדר בכסת הנמוכה, וכל החדר, עם שפעת הנשים העומדות ויושבות, היה כמו ריק מאדם, מחמת כיבוש הצער והכלימה — אז תכנס אשה אחת, היא סול די נחמייאס, שכנה לפנים בחצר אשר בוסה ריינה השכינה שלום גם פעם וגם פעמיים בינה ובין בעלה עד כי היה לשלום קיימא; אליה, הגרה רחוק, מחוץ לעיר, הגיעה היום לפתע הבשורה הרעה, מיד לכניסתה נשמע קול בכיה, בכי־לחש מתיפח ומתאפק. ובקרבה אל מושב בוסה ריינה כרעה קרסה בין רגליה והיתה מנשקת את ידיה באהבה גדולה וקובלת והומה חרש חרש, ואחר — נתנה את קולה, קול דכּא, אל המסובים, בתמהון גדול, באמת ובאמונה, כמו נבוכה נפשה בקרבה:

"הנכון הדבר, אתם אישים, אמרו נא, האין כל זה חלום, חלום רע? האמת אפס האור מאלו העינים שהיו מאירות ללב הבריות בטובה וברחמים? אותן העינים! אותם המאורות הקדושים! היתכן כי הוא, יתברך שמו, ישחית את העינים הטובות ביותר אשר ברא? הזה הגמול אשר ישיבו השמים לצדקת כשרה כמוה? אמרו אתם, אישים, הראינו כלולנו אשה טהורה בין הנשים כמוה? וכיה עינינו רואות ושלמות ועיניה — אויה לי — כבויות? איכה לא נראנה עוד יוצאת ובאה ברחוב ובבית, ואיכה לא נשמע עוד את מתק לשונה? ומי מאתנו יוכל ליהנות מאור העולם כשהיא כלואה ככה בזוית הבית? האין במראה הזה כדי להוציא את האדם מדעתו? ולמה, למה היתה כזאת? מי רצה בזה? לשם מה ולמי היה נחוץ הקרבן הזה — עיני אשה יקרה ותמה? אתם, אישים— — "

היא התיפחה בבכיה ונסתם קולה ואתה בכו כל המסובים והיו מחשים ושותקים ואיש לא מצא דבר בפיו לענות ואשה לא ידעה לפתוח פה — אין גם אחד.

ובוסה ריינה היתה יושבת דוממת ונכנעה, גבה כפוף וראשה מורד והיתה מחזיקה בידיה את ידי סול הדוברת ולוחצתן בחיבה ובדומיה.

וכאשר נשתתק קולה, אמרה בוסה ריינה — וקולה שקט וטוב וחנון כאשר היה כל הימים:

“הנה, אחותי סול, דבר דיברת את דבריך ככל אשר רגשה נפשך, ולא הפסקתיך עד כלותך. ואולם, אחות, אל לנו לחטוא בשפתינו בבוא עלינו מוסר שדי. אכן, הוא, יתברך, לא ישית עלינו חטא בדברנו עתק — כי מצער ומכאב נדבר. ואמרו רבותינו: “אין אדם נתפס על צערו”, אבל חלילה לנו מהרהר אחרי מעשיו, יתברך, כי מה אנו ומה ידיעתנו ומחשבותינו והשגותינו — כי נבין מה מדרכי אל ופעליו. מגזר דיניו וממידת צדקותיו? הן כסומאים נהלך בהיות עינינו פקוחות ואפשר כי נהיה כפיקחים בהסתם עינינו? האין אפשר זאת, אחותי הקטנה? הן רק בעינינו נראה הכל, אך הנבין בנפשו את אשר נראה ונביט? וכמה יש אשר ראה נראה ולא נבין, נביט — ולא נדע, ואיכה חלילה וחלילה, נדבר סרה כבוא מוסר שדי על ראשנו? האם לא ראוי, כי נודה לאל אשר בחר בנו לחרוץ את משפטו עלינו בעודנו פה, בעולם הזה?”

כן היתה בוסה ריינה מבליגה על צערה ומדברת תנחומות ללב רואיה. והיתה מפליגה והולכת בשבח פעלי האל עד שהיה קולה הולך ושוקט. אבל הוסיפה עוד כמדברת אל נפשה:

“וכבר אמר דוד המלך עליו השלום: “נשגבה דעת ממני פליאה לא אוכל לה” (והיא ביארה לשומעיה, באר היטב, בלשון איספניולית, את דברי הפסוק), גם אני אומרת כך: פליאה, לא אוכל לה. למה נגזרה עלי דוקא גזירה זו? מה מידת־דין זו, שיש בה… כך… משום השפלה… עלבון… היות ככלב מודח… בטל מן העולם בכלימות ורוק… את מי הכלמתי אני? בכבוד מי נגעתי אני?”

ובעלות מחנק בכי בגרונה — שוב התגברה ואמרה כמנצחת את עצמה:

“אבל גם זאת נשים אל לבנו: היש גם אחד באדם אשר יוכל העד על עצמו כי לא חטא במראית עינים? ואני, רימה ותולעה, האוכל להגיד כי לא ראו עיני בתענוגות ובהבלי העולם הזה מאז היותי ועד הנה? ובמה זכאית אני מאותו צדיק “נחום איש גם־זו” שהביא עליו במו פיו את גזר דינו ב”מידה כנגד מידה“? על כן גם אני אומרת: “ברוכים הבאים, יסורים”, אבל בלבי לא יסור אף לרגע בטחוני הגמור והשלם ברוב עצמתו ויכלתו, יתברך. “היד ה' תקצר” לפקוח עינים אפלות? בכל יום ויום מודים אנו ומברכים — “פוקח עורים”. הן בידו, יתברך, להפליא לעשות, ו”תשועת ה' כהרף עין“, ודאי ראה יראה בעני אמתו, לא בזכותי, לא מה אני? כי בזכות אבותי הקדושים, המה יעמדו לפני כסא הכבוד… הם יבקשו רחמים לקרוע את רוע הגזירה. בטחוני אדיר ושלם. ואף אם יתמהמה, אחכה לו. הן יתכן שברצונו, יתברך, לנסות את אמתו. האומנם יתכן שאותי, שחק־עפר לעומת הצדיקים, מצאני ראויה לנסיון, כצדיקים הגדולים גזעי עולם, אברהם, איוב, דניאל וחבריו? ואולי כן עלה ברצונו, ואם כך עלתה לי ולכך זכיתי, לא אעמוד בנסיון?”

כן היו נוטפים אט אט אמריה מפיה, כנפול טללי לילה חרש חרש על האדמה.

ובשמוע הנשים והאנשים המסובים לדבריה הטובים והישרים, דברי אמונה וקידוש ה' — היו כמתנחמים חצי נחמה, והיו מרוממים ומפארים בלבם את צדקתה ואת טעמה. וכאשר יצאו עם ערב, אשה אשה לביתה, היו מקלסות את שמה ואומרות: הן כאחד הצדיקים הקדמונים תדבר דבריה. אשריה! ראויה זכותה שתגן עלינו.

באותה שעה, בהיות החדר מלא אנשים, וגם אחרי התרוקנו מבאיו, היה בעל הבית, ח' גדליה, יושב בקצה החדר בפינה אחרת — כנכלם ועלוב, דומם ומחריש. ראשו כפוף בין ברכיו ועיניו תקועות־נעוצות בקרקע. את דברי נוַת־ביתו שמע ולא שמע מהיותו נתון במבוכה שבנפש, ובני הבית היו חוששים וחרדים, שמא, חלילה, יהא סופה של שתיקה זו — התעלפות.

ברם ח' גדליה, עם היותו נדכא ושחוח מיד אלוה אשר היתה בו להממו, בכל זאת לא הגיע לגדר התעלפות, משום שהיה בבחינת: “אני ישנה ולבי ער”. למראה חורבן ביתו היתה דעתו טרודה עליו עתה יותר מכל ימי מחלת אשתו. והיה עמל ויגע וכופה עצמו לגלות לנפשו, מה הסיבּה ואיזהו היסוד לגזירה זו שנגזרה על ביתו. וכיון שהיה כדופק על שערי שמים — לא התעטפה נפשו בו ולא התעלף, והיה חוזר ושואל וחוקר: על מה ולמה יצא הקצף הזה? מה רמז לאצבע אלהים זו? והתמוה מכל תמוה: מדוע נפל זעם אלוה עליה? מדוע עליה? הנכון והישר היה אשר עליו ישפוך האל את חרון זעמו; עיניו הוא — היו ראויות לחשכה ולעיורון. הן עיניו משוטטות, תמיד היו משוטטות במראות העולם הזה. ודאי שהוא עבר על “ולא תתורו”. הרבה פעמים עבר. לב יודע מרת נפשו. וכיצד איפוא, היא, הצדיקה והחסודה נדונה לחרפות ולכלימות והוא — זכאי.

אז היה מרגיש עצמו ח' גדליה חייב וחוטא לפני נוַת־ביתו. והיה רואה את עצמו כאדם היושב במלבושים מגואלים סמוך לאיש הלבוש כולו מדים לבנים וטהורים.

וכאדם שעצמו לפתע חובותיו ונסתבכו עסקיו, המבקש, ראשית לכל, לסדר ולכונן את חשבונותיו — כן היה הולך ותוקף את ח' גדליה כל אותה שעה הכרח גדול לגלות ולחשוף את חשבונותיו, את צפוני לבו, לערוך דין־וחשבון ווידוי — לפחות בינו לבין עצמו — על כל אשר חטא למראית עין ובהנאת ראיה מן האסור.

כה צפו ועלו בלבו הרהורי חרטה על כל מיני פגימות ועבירות שבעבר. וככל אשר היה מפשפש במעשיו בימים עברו, כן עלו על לבו זכרונות מזכרונות שונים, רבים ורעים.

— — זכרונו נתעכב יותר על אותו ענין, מלפני שלש או ארבע שנים… מקרה, שהיה בו ודאי משום חמידה ותשוקה — —: גמר ביום ששי בבוקר להביא כל צרכי שבת ורוחו היתה קלה עליו. הלך אל “הטבילה” (מקוה) וטבל לכבוד שבת. כשגמר והתלבש ראה מן המבוא החשוך והנה עומד בפתח, מואר בזיו שמש רב, בן השוחט, הנער המיטיב והמפליא לזמר — נחמן רוסו, — כמחכה למי שהוא. והיו פני הנער חכלילים— זוהרי ועיניו עליזות־קורנות והיו צופות, משום מה, למעלה — כבן־יונים, תם ונאה, החושק ואומר לפרוש כנף ולטוס אל על. כך ראהו הוא מן המבוא החשוך, רואה ואינו נראה. וכשיצא את המבוא וקרב לפתח, סמוך לנער, האיר הלה פניו אליו, כשמח לקראתו, לקראת ח' גדליה. והוא כמו נדחף בכוח יד, ממש מיד נסתרה (יד סיטא אחרא ודאי), ואחז בראש הנער ונשק לו כמה נשיקות בזריזות ובחפזון והה אומר לאזניו: “אלהים יחנך, בני, אלהים יחנך… יחנך…”

והנער עמד והביט אליו בעינים גדולות — —

ובזה היה, ודאי, משום “ולא תתורו” — —

והנה צף ועולה ענין אחר… ענין הנפילה בגלל אותה שכנה זינבול — —

ראש חודש אלול היה, אחר חצות, עמד וטיפל כל היום בדוד הרותח בבישול היי“ש (לפני שנתים היה המעשה). ריח חריף וטוב, מחיה גוף ונפש, היה נודף מפתח המרתף ומתפשט על כל החצר. היי”ש היה קרוב לגמר בישולו והוא היה טועם ובוחן כמה פעמים את טיבו — והיה עליז ושמח שהצליח בידו מעשה היי"ש המרנין לב ממש. ובאותה שעה, לעת הרבים, חל מבטו באשנב אשר בקומה השניה, בחצר הסמוכה, על יד מדרגות בית הכנסת. שם למעלה עמדה האלמנה זינבול והיתה משפשפת את שמשות האשנב, והיא לא נתנה דעתה עליו כי טרודה היתה בעבודתה. והוא זקף ראש — וראה… את מחשוף שוקיה המבהיקות… ומתוך חשק וקלות־דעת ביקש עוד להוסיף לתת עינו… כפף עצמו לצד המדרגות, ובשכרון חושיו מעדה רגלו ונפל מכל המדרגות — נפילת גוף אחר נפילה שבנפש — — ואם כי בצום של יום שני באותו שבוע, בשכבו על ערש דוי, כיון להתודות ולכפר על מעשה מכוער זה — בכל זאת כח החמידה נראה לו עד עתה גדול מכח החרטה — —

ושוב ענין אחר… עוד ענין אחר… זכרונות מדאיבים היו מתעוררים, מתיצבים נכחו כפי שקרו, והיו עוברים וחולפים לעיני ח' גדליה בשבתו דומם ומחריש, עלוב ונכלם, ומבטיו נעוצים־תקועים בקרקע…

## ד. נסיונות

וכרדוף יום אחר יום וחודש אחר חודש — ותשועת ה' לא נגלתה עד מה, וצרת עקרת הבית גדלה וקשתה על כל בני הבית יותר מגזירת דין־מות, כי העיורת אשר היתה מתה־חיה, מונחת בזוית הבית בשבר רוחה, מחצה־קרעה את לבות כל בני הבית — ומאנו הנחם.

אחרי כל אלה היה מתברר והולך לח' גדליה בדומיה ובסתר נפשו, כי בשלו כל הרעה הזו. מסתבר לו, שאותו עצמו לא מצאו ראוי משמים גם לדונו בעונש־יסורים. הוא, ודאי, כלפי הבורא כחרס הנשבר אשר אין גם לטלטלו בידים מחמת מיעוט ערכו… ולכן היסורים ניתנו לה, למען יראם הוא בעיניו ותבוא זעקתם באזניו ויהא מרגישם בדמיו. ואותה, את הצדקת, מצאו, כשליח שכוחו יפה, להנחית יד אלוה עליה. ברם, ברי לו שבגללו הגיעו לה יסוריה; הוא, אשר רדף שמחות ועלז לגילות, הטה לבו לתשוקות ולכיסופין, לשירה ולזמרה, ליין ולמושב רעים — הוא יראה ויקח לקח, יביט ויבין מוסר. כן. ועל זאת — חובה עליו להדיר עצמו מהנאה ולנהוג בנזירות מכל טוב ונועם. כל מילי דעלמא דין — אסורים לו מעתה. לא קיימים ולא שרירים לו. מידה כנגד מידה: בשאון וברעש ובחשקת לבב חטא כל ימיו, בשממון ובעגמימות ובעקירת כל חמודות עולם מן הלב יהא נדון מעתה.

וכן קיבל עליו ח' גדליה — וקיים. מאז חלה הגזירה בביתו, עמד והפר בריתו עם עניני העולם הזה. והיה עוצם עיניו מראות ואטום אזניו משמוע והיה מרחיק עצמו ממושב רעים וידידים, בדרכי נימוסי הבריות לא הלך וגמולים וטובות לא ביקש מידם. במצור ובמצוק נשא גורלו וגם התענה מאד מחסרון פרנסה — ויתן לעפר נפשו.

הלוך הלך ח' גדליה כל הימים כערירי וכמוכה יד אלוה. בודד בודד הלך בדרכו, משמים וקודר כלפי הבריות, תוהה ונבוך כלפי עצמו. יום יום היה מאריך בתפילה ובשהיה בבית־הכנסת. כי מאז הושבר לבו, הכפיל ושילש עתותיו ללמוּד והיה יום יום מבטא בשפתיו ואומר: “הריני קורא ג' פעמים ח”י פרקי משנה, חמישה ספרי תהלים — לרפואה שלמה של אשתי ריינה בת אסתר".

ובסתר נפשו נכלם היה ח' גדליה ומתבייש אף להיראות בין הבריות. נראה שלו, שמראים עליו באצבע: הנה האיש אשר האל כבש רחמיו ממנו…

ונכלם היה גם בפני רעיתו עצמה. דומה לו שהיא, ודאי, מכירה ויודעת שבשלו הגיעה אליה כל הרעה הזאת. ודאי כזאת וכזאת היה שומרת בלבה. והצדק והאמת אתה. לבו יודע מרת נפשה. על כן מאז סר אור עיניה ממנה אבד לח' גדליה נתיב־לשון אל רעיתו, ניטל הדבור מפיו, מה יאמר ויטיח לאזניה דברי תפל, אם לא יעז לחשוף לבו לפניה? ואם לא יגלה כל מסתרי נפשו לפניה — הן דמה תדמה שטפש לבו מהבין ונפשו לא תבחן דבר. הגם יקל בעיניה לשיח את אשר לא בלבו, ויהיה בעיניה כאיש בער, לא לב לו ולא בינה ברוחו ולא רגש בנפשו? לא מצא טוב לפניו מן השתיקה, היה מונע עצמו משיח עמה ולא דיבר אלא קלות ופשוטות, שיח יום יום, ויהי לבו קבר לכל רחמיו הרבים עליה. וכן היה אשר הורחק ח' גדליה, בלא יודעים, בקרב רעיתו כאילו אבד ממנה נתיב ללבה… ולא מצא ניב לנפשה — והלך שבעתים ערירי בתוך ביתו השומם —

והבריות, שראו אל ח' גדליה בשברו ובחורבן ביתו, בבדידותו ופרישותו מקרב רעים — אמרו: אכן היתה יד אלוה באיש להממו. איך נשתנה האיש וחלף טעמו! איך חשך אור יומו בלא עת ושכח חיים ונשה טובה!

ואולם ח' גדליה עצמו — מאד עגמה נפשו עליו ולא בנקל עלתה לו הפרישות מחמודות עולם זה. כעקירת הציפורן מבשר כן כאבה לו עקירת לבו מחיים ושמחה. פעמים הרבה ישב, בבית־הכנסת או בזוית חדרו, משמים ודומם — כי נכמרו רחמיו על עצמו. מה המה לבו ביגון בדידותו, בפרט, כאשר עלה קול רינה ושמחה מבתי אחרים לאזניו! בסתר ובאין רואה היו עיניו זולגות דמעה: מדוע נגזר עליו כך? ואיך ישא את כל זאת? על מה ולמה? והן הוא, יתברך, צורו ובוראו — עשהו כך, כפי שהוא: לב הומה לחיים וצמא לזמרה ולשמחה, לחיבה ולאהבת הבריות, — הן יציר כפיו הוא. מעיקרא היה הוא ח' גדליה סובר שעין הבורא היתה עליו לטובה ולחסד. על כן היה עובד תמיד את ה' משמחה, רודף מצוה ושומר חוק וגם מפאר ומכבד את אלוהיו מהונו ומאונו — כפי אשר חננו האל מידו. שמור שמר בלב שלם ובנפש חפצה א אשר לשמים ואת אשר לארץ, “חציו לכם וחציו לה'” והנה חשך עולמו בעדו. נכרתה רעיתו מחיים. עיור חשוב כמת. והוא, בעל המעונה — חשוב גם הוא כמת.

בכבדות נהרו הימים — יום ושממונו, לילה ואבלו. אלמלא שעות מועטות של קורת רוח שנשארו לו לסעד נפשו מברכת הזמרה — כי אז מי יודע אם יכול ח' גדליה להחזיק מעמד ולהאריך ימים. מלבד שעת קריאת התורה בכל יום שבת מפי החזן המיטיב לנגן ולסלסל ב“טעמים” שהיתה לו למשיב נפש, עוד נשארה לו שעה גדולה אחת, היא השעה שלפני עלות השחר, עת המואזין המוסלמי, להבדיל, עולה למגדל, הקרוב לבית־הכנסת של ח' גדליה, ומפליג בשבח הבורא בקול־גבורות. וכמעט לילה לילה, בקיץ וגם בחורף, היה משכים ח' גדליה, נוטל ידיו, קורא תיקון חצות ונחפז וממהר אל גג בית־הכנסת באשמורה אחרונה להקשיב לשמוע את פסוקי הזמרה המופלאים, באותה שעה, באפלולית־רז לפני שחר, במרומי גגות שקטים־דוממים, בין רוחות־שפי, צוננות־רעננות — היה מדמה ח' גדליה כמו יועתק ויועבר, בשחר בשחר, לשעה אחת, לעולם אחר, טמיר־מופלא, בו יאזין האדם אחת ממאה “ברון יחד כוכבי בוקר”. והתמוגג ח' גדליה לבדו לשמע אזניו ולבו רחב ופעם מהמיה רבה — ותחי נפשו ותשב ותתעורר.

ומשהרגישו הבריות בו כמה פעמים שהוא עולה ומתבודד לפני עלות השחר על גגות בתי־הכנסת — אמרו: האל ינצור בינתו של אדם! מה רוח־אדם ומה ערכו!

ואף בני ביתו ומקורביו היו רואים חרדים בעצבון נפשו וביגון ימיו, כי הלוך ילך ברוח נשברה ובלשון נאלמה, ולא היה לאל ידם לקרב אליו ולא מלים בפיהם לנחמו, כי גם הם היו אסירי ענות ויגון — ו“אין חבוש מתיר עצמו” וכל שכן את אחרים.

## ה. מחשכים

והאשה הצדקת קיבלה עליה, בבטחון־מעוז ובכוח “קידוש השם”, את גזר דינה. וימים רבים היתה מפליאה את הבריות באורך־רוחה, בקבלת יסוריה באהבה. אשרי אדם זכה למדרגה! לאו כל אדם עשוי למסור את חייו לשמים כמוה. בשבתה בקרן זוית שלוה היתה דומה כאחת קדושה, כלואה בשביה, עטורה כתר־יסורים, וכל הבא בקרבתה היה חש בעליל רוח טהרה ואויר של קדושה חופפים עליה.

ואנשי הבית אשר היו אתה יום יום, וקרובי משפחתה ומיודעיה אשר פקדו אותה לעתים ראו תמיד וידעו: גדולה האשה כגודל שברה. לא מעט עלבונות גרם לה חסרון עיניה: פעמים נשפך התבשיל מן הכף אשר בידה על שמלתה, פעמים נתקלה רגלה בכלי חפץ ונפל ונשבר, ופעמים עשתה מה שעשתה וקילקלה תחת לתקן — כל פעם היתה שואלת, בקול דכא ובלשון ענוה, מחילה וסליחה מאנשי הבית ואומרת בלחש: “יגער ה' בך, השטן, הרף ממני ואעבדה את אלהי בלב נכון ונפש חפצה, לישועתך קויתי ה‘, ה’ קויתי לישועתך, יהיו עלבונותי וכלימותי עולים, רבון העולמים, לפני כסא כבודך ויעידו ויגידו לפניך אשר שומרת אני את פקדונך, אלו היסורים אשר הואלת להעניקם לי, באמונה ובתמים”. ובבלעה את דמעותיה היתה מחזקת את עצמה בדברי נחמה השגורים בפיה: “מוסר ה' אל תנאץ”, ו“תשועת ה' כהרף עין”.

כך היתה משמיעה לעצמה תמיד הרבה פסוקי תורה ודברי קדושה בהודיה ובהכנעה והיתה תומכת עצמה בהם כהישען העיור על משענתו באפלת דרכו, בצעדו בודד, חרד ודומם. דברי תורה אלה אשר נשאה תדיר בפיה היו לה כנתיב זרוע אור בחשכה הגדולה. והיה כל הנכנס אליה וראה בלבנת פניה, ושמע לקול שיחה, קול עולה ממעמקים, השקוי כולו חכמת לב ואמונה — היה אומר לעצמו: אין זאת כי אם תחת אור־עינים שאבד לה האיר בנפשה אור גנוז וטמיר שבעתים…

אכן ידאב כל לב ותדמע כל עין לאשר הגיעה הצדקת אחר מספר שנים, כאשר חלשה דעתה וקצרה רוחה, והפכו חולין הקדשים, והגדולות היו קטנות וסרה האורה ובאה מאפליה גדולה.

איכה היתה כזאת? מה ידע האדם וישפוט? מי יודע את הרוח העולה למעלה והיורדת למטה? ברם, אם כראות עיני בשר ודם נראה, יתכן לומר, ששורש פורה זועה בענין זה, — אפשר שלא במתכוון ושלא מדעת, על כל פנים דין גרמא בעין זה היתה — אותה אשה בוסה גאלאנה, אשר היתה מבאות ביתה של בוסה ריינה.

בוסה גאלאנה, ילידת רודוס מאיי הים, עלתה לארץ הקדושה לאחר שאבד לה בדמי ימיה בעל נעוריה, בלי השאיר לה שם וזכר, כי לא ילדה לו בן או בת. והיא מאהבתה הרבה לאישה — הדירה עצמה מהיות לאיש אחריו, ותעל לארץ הקדושה על מנת לשבת כאן באלמנותה עד סוף ימיה. והאשה יהודיה כשרה, יראת ה' ותמימת־דרך. ברם, זאת להודיע, שסתם אשה היתה, בת־ישראל פשוטה, ללא־בינת נשים יתרה — אחת העם. אבל היה היו לה מקצת מעלות־גוף: חזה מורם וירך מלאה ולובן־פנים ועינים טובות.

את נפשה החיתה האשה מעבודות יד: תפרה לבנים וסרגה פוזמקאות וגם עשתה מלאכות קלות בבתים מהוגנים. וימים רבים, לפנים, בהיותה שכנה לבוסה ריינה, נתנה את עזרתה לה, לבוסה ריינה, וסעדה האשה על שולחנה עם בני הבית וגם הרותה נפשה, כמו רבות, ממעין בינתה ומאמרי נועמה של בוסה ריינה. וגם אחרי צאתה לשבת בחצר אחרת היתה מבאות בית אבואב.

ויהיה בבוא השבר על בית אבואב ותבוא להחיש עזרתה, בלי אשר תידרש לזאת, כי אם מרצונה הטוב, ולתמוך בעקרת הבית בכל אשר תוכל. בבוקר היא באה ובערב היא שבה לחדרה הקטן באחת החצרות ברחוב היהודים. ואף כי איש נצרך היה ח' גדליה משאת במזונות עוד נפש אחת, אף על פי כן היו רואים בני הבית ברצון את האשה אשר ידה היתה בכל עבודות הבית. כי הבנות לא הסכינו להטות שכמן לשאת בסבל הבית, וגם נבצרה מהן לדאוג לנער שמעון שהיה זקוק לטיפול ולרחמי אם, וכן לספק את משאלות האב ורצונו.

ימים רבים חלפו הדברים בבית כאשר חלפו: ימים כסדרם ושלא כסדרם, ואיש בבית לא ראה און בפועל ידה של האשה ואף לא נתנו דעתם בצאתה ובבואה, כי טובה ופשוטה היתה בעיניהם וכל מעשיה טובים ונכוחים.

אך ברבות הימים החלה עקרת הבית, השקועה בקרן זוית, “רואה” את אשר לא ראה איש ושמעה את אשר לא שמעו אחרים.

מסתבר שבתחילה, כאשר פגע מוסר ה' בצדקת, לא היתה שהות בידה ולא כוח בנפשה לשים לבה אל הנעשה בביתה, כי היו יסוריה גדולים, יסורי גוף ועוד יותר יסורי נפש, ומי יתן את לבו לעת כזאת לדברים סתומים, שרק המתבונן ירגיש בהם ויבין את פתרונם?

ברם, טבע הוא באדם להתרגל לצרותיו וליגוניו. גדול כוח ה“זמן” להקהות מעט־מעט חודי־חצים ולהרפות כבלים כבדים. ואף הצדקת בוסה ריינה, כפפה ראשה כנכנעת והיתה מבקשת להעלות מעט תנחומות לנפשה ומנוחות לבני ביתה. והנה הגיח ועלה הנחש, הוא היצר הרע, והטיל זוהמתו בבית אבואב והקדיר על הצדקת את עולמה וימלא את כל הבית אפלה ובלהה.

כי מעת שהחלה להסיח דעתה מגודל יד אלוה והטתה אוזן קשבת אל אשר ידובר ויסופר בבית, כמו נפקחו לפתע אזניה לשמוע את אשר לא שמעו אחרים ולהקשיב את אשר לא הקשיב איש.

ובשמעה יום יום את דברי האשה בוסה גאלאנה, בדברה ובספרה, בנצחה על מלאכת הבית ובפקדה על הקטנים והגדולים הכפופים לה, ידעה כי על פיה ישק עתה כל ביתה, כי היא הפוסקת והיא המכרעת בכל. אותה שעה חלשה דעתה של עקרת הבית ורחמיה נכמרו על עצמה, כי אמרה אל לבה: “הנה נשכחתי כמת מלב”. אין איש נותן דעתו עליה, כאילו לא היתה קיימת בפינתה; ותהי בעיני עצמה כאשה אסופה אשר יכלכלוה רק מרחמים. ופעמים נדמה לה, כי רחקו בניה ממנה כומו לא היתה להם אם, ובאשה זו הם מוצאים את סיפוקם והיא תמלא להם מקום־אם ולב־אם. ותכאב ותחריש ותבלע דמעתה בסתר ימים על ימים, ובני הבית לא ידעו ולא ראו, כי לא יראו האנשים ללב.

והצדקת שמה מחסום לפיה ונאלמה ולא העלתה דבר וחצי דבר על לשונה. לדמה דימתה, כי יעלה בידה לכבוש את רוחה “ואתה אנחתה תמות”, וכן קיבלה עליה את הדין ימים רבים.

ויעברו עליה ימים רבים בדממה גדולה. ותהי נחמתה מעטה, עת באה קורבה או מודעה לפקוד אותה, ובצאתם ותשקע בתהום נפשה. ורבות קרה אשר מי שהוא בבית פנה אליה בדיבור או בשאלה — ולא נענה. וראה המדבר אליה ודומה, כי אך גופה שרוי במושב הנמוך, אך רוחה נעקר מקרבה וירחף כאשר ירחף בנתיבות נעלמות.

ומרה שחורה זו גברה מיום ליום, והתרופה האחת אשר אותה ביקשה מבני הבית — כי יסיח מי שהוא עמה ויקל מעליה רגע צער הבדידות. והיו כל אנשים הבית עושים את רצונה ויושבים על ידה וקוראים לפניה בספר או מספרים באזניה דברי־אגדה וסיפורי־מעשיות. והיא, אשר מעודה העניקה לאחרים מאוצרות סיפוריה הרבים והטובים, נכספה וגם כלתה נפשה לשמוע, יהי אשר יהי, מפי מי־שהוא, — ובלבד כי שתסיח דעתה מיגונה המכרסם באין רואה את נפשה. ובהישארה לבדה שעה ארוכה, באין איש על ידה, התעוררה לפתע מסרעפיה והיו נפלטים מפיה דברי נכאים, קול דכא חנוק מדמע:

“אל רחמן, הגן על נפשי ועל שכלי כאשר הגינות על נפש איוב מידי השטן המקטרג…”

או יש ושאלה לפתע בחלל החדר: ה“האין אתי איש? הדיברתי דבר ולא אדע?.. את תעזבוני לבדי… יראה אני… אהה, אנשים טובים, אל נא תעזבוני!”

ואיש לא ידע ואיש לא שיער כי הרוח אשר מלאה את נפשה, עשתונותיה וחזיונותיה, ימיה ולילותיה — היתה אחרת ויחידה, זו רוח קנאות ממארת אשר אפפה אותה מדי שמעה את קולה של בוסה גאלאנה ומדי עשותה מלאכתה בביתה, ויהי זכר שמה בפי בני הבית גורם לדכדך נפשה עד היסוד בה. ובתת האשה קולה, לעתים, בשיר־זמר, בעשותה במלאכה אשר על הבית, — ותהי זמרתה באזני בעלת הבית כקול לעג וכמאכלת חדה אשר שפכה את דמיה ארצה.

וככל אשר עברו הימים, כן הוסיפה עקרת הבית לשתות מקובעת הלענה. כי הגע הגיעו לאזניה דברי האשה. בדברה לעתים לפני ח' גדליה — ויהיו באזניה כשפת־חלקות ודבר־חונף, ויעלו צלילי קולה וישיגוה בערש הדוי אשר שכבה בה, כצפעונים קרים הגחים מכל פינה ואין מפלט מפניהם…

## ו. נפתולים

וירבו הימים ויעברו זה אחר זה וארוכה לא עלתה לנפש האשה העלובה. ויקר מקרה אשר שב הנער שמעון באחד הימים לפנות ערב מבית המדרש, מבעוד יום, שלא כמנהגו — ואיש לה היה בבית. ויספר לאשה בוסה גאלאנה שעבדה במטבח, — בלחש, לבל תחרד האם הדוויה לשמע הדבר — כי לא בקו הבריאות הוא וכי חש בראשו בשבתו בבית המדרש וכי תקפה אותו חולשה גדולה.

ותחרד האשה לדבריו ותוכיח אותו בנעימת פיה באמרה: "אדמה, בני, כי זאת היתה לך יען כי לא נזהרת בצהרים ותקח לך פת טריה וחמה לבית המדרש וגם קישואים אכלת ואחר, ודאי, שתית מים קרים — ואני הזהרתיך תמיד על כך. וכלום על הלחם הטרי או על הפירות חסה אני? למי כל טוב הבית אם לא לך, מאור עינים? גם התורה ציותה, שישמור אדם על הבריאות — — "

ותנחה אשה את ידה על מצח הנער ותרא כי חום ולו ותאמר: “כל פגע ומחלה על ראש ‘הרוצה לך רעה’, הריני כפרתך, לא יאונה לך כל רע בעזר שמו יתברך. הנה אכין לך לשתות קהוה מתוק וטוב — ורפא לך.” ותקחהו לחדר הקטן ותציע לו לשכב על הספה, ובהשכיבה אותו ותלחש באזניו דברי חיבה ואהבה.

ועקרת הבית שמעה ממקומה אך קול שיח דברים ותדמה בנפשה כי הקדים הנער לבוא היום. ותקם ממקומה ותטה את אזנה ותקשב… ותשמע את דברי האשה הטובים, סתומים־קטועים (כי את דבר חלות הנער לא שמעה) — ובשרה נעשה חידודין חידודין. לבה נמוג בה מדאבה, כי הנה תדבר האשה הזאת באזני הילד כאילו היתה אמו יולדתו. ואותה — את האם — לא יראה הבן ולא ירצה. עינה מלאה דמע בנודה לעצמה: גם הוא, גם בני מחמדי, ישליכני מאחרי גוו. עד כך תעכור האשה הזו את חיי בביתי; המעט לה כי תמלוך בבית הזה ותוציא ותביא ככל העולה על רוחה, והמעט לה אשר תשלח חונף דבריה אל אזנו, — אזני בעלה, — הנה תשא את נפשה לקשר אליה בסתר את בנה, פלח לבה — הידעה אשה מכאובות כאלה?

ובצאת בוסה גאלאנה מן החדר הקטן, ראתה את עקרת הבית עומדת, דוממת כפסל, באמצע החדר. ותבלג האם על סערת לבה ותשאל לאטה:

“עם מי תדבר בוסה גאלאנה?”

“סתם כך… אנו מדברים… עם שמעון אני מדברת.”

“כלום אסור לי לשמוע את הדברים?”

“מה? חלילה… אלא …”

“גם אני רוצה לדבר עמו קצת…”

כשהחלה מגששת בדרך לחדר הקטן באה האשה ותובלינה בידה, ותרמוז לנער להעלים ממנה את דבר חליו —

“אַיֶך, בני,” שאלה בהיכנסה.

“הנני פה על הספה, הקדמתי קצת לצאת מבית־המדרש.”

קרבה אליו ותשב. ביקשה לקחת את ידו ויגש לה את זרועו בלבושו לבל תרגיש בחום בשרו. ובוסה גאלאנה יצאה אל המטבח להכין את הקהוה.

“מדוע לא נכנסת אלי, בני? האין כדאי לך להסיח את דעתי קצת מיסורי, אם נזדמנה לך שעה פנויה — ואני כמה אשתוקק לשמוע את קולך, בני!”

“אכן לא שמתי לבי לזאת… הסתכלתי.” ענה הבן רכות. “נטרדתי ‘ככה’ ונכנסתי הנה…”

“ומה המטריד לבך עליך, בני? הן בשבילה, בשביל בוסה גאלאנה, אינך טרוד כלל… ראה, ראה, בני, אותי תשכח מלב, ועמה תשב… כאילו לא היתה לך אם… אכן, להותי ולשברי אין לך אם — מה תתן ומה תוסיף לך אם כמוני, במה תוכל הראות לך כי נפשה קשורה בנפשך — אבל הן לרחמים אני זוקקה… למעט רחמים… כי עלובה אני מכל אם… מוכה מידי הבורא… כרותה מחיים… מושפלה מאדם… נשכחה ממשפחה… מבעל… מבן… למה לי חיים אלה, אבי, ריבוני?”

“לא אמא…” ענה הילד חרדות, “למה תחשבי כזאת?…”

“אינני מדמה…” ענתה כואבה ונכנעה, “הן רואה אני… בעיני העיורות אני רואה — את אשר לא תראו ולא תבינו… אכן אור עיני אבד לי, אך עוד נותרו לי דעה והרגשה. ואם בני, פלח־לבי, אין נפשו לאמו האמללה, ואת שיחתו ושעתו יחלק לאשה זרה — מה עוד נשאר לי?”

“אמה… אל תדמי דבר… הן רק מדאגה ומאהבה אליך — דיברתי דברי עמה… יען חולה אני — ואמרתי להסתיר את הדבר ממך… כי הורע לי היום היום בבית־המדרש וחולשה גדולה תקפתני… והנה — מששי נא את ידי — ונוכחת.”

שמעה האם לדבריו, נגעה בידו החמה — ורעד עברה, אחר נשתתקה, כמו קפאה במקומה ולא יכלה להוציא מפיה דבר.

"למה תחרישי, אמא? הן זהו שורש דבר… וחלילה לי משכוח אותך אף רגע — "

אז גנחה האם תשק לבנה ומקור דמעתה נפתח בלי הפוגות והיא ממללת ואומרת: “אויה לי… כי אלך בשברי מדחי אל דחי… וכבר אני חושדת בכשרים, ובאה לידי כעס על לא דבר… סלח נא, בני! לא עלתה על דעתי, כי חולה אתה… אל תתן דעתך על מה שדיברתי מתוך סכלות… הריני כפרתך, מי יתן מותי תחתיך.”

ובבוא האשה עם הקהוה בידה ותאמר האם: "תמחול לי בוסה גאלאנה… חשבתי סרה בה… לא ידעתי, כי חולה שמעון. דימיתי כי תדברו את דבריכם — ואותי שכחתם… אבקש מחילה — "

והאשה בתומתה לא הבינה דבר, ותדמה כי חרדה האם לנער החולה — ותען ותאמר:

“”אין חס ושלום סכנה… ועל מה היא מבקשת מחילה? מי לא ידע אשר ממצוקות לבה תדבר? האל יאמר די לצרותיה!"

ותחרש האומללה כל אותו הערב. לבה המה במסתרים ושוב פישפשה במעשיה ובהרהוריה ושוב ביקשה אחיזה ומנוחה בהויה האיומה אשר נגזרה עליה.

ברם, עודנה תוהה עקרת הבית בין יסורי ספק ובין הרהורים מרגיעים, והחשד והחרטה כתומם אוכלים את לבה, והנה רקד שוב השטן ביום מר אחד, יום ראש־חודש אלול, ונהפך היום ההוא לעקרת הבית מיום שחייבים בו שמחה ליום עצב ותוגה.

מנהגו של ח' גדליה היה, כמימים ימימה, להעלות תבשיל בשר או צלי אש בסעודת הצהרים ביום ראש חודש והיה דרכו להזמין איש מודע או “נצרך” לסעודה לברכת “זימון” וגם באשר הדבר גרם לו תמיד קורת־רוח.

באותו יום ראש חודש נטרד ח' גדליה בבוקר בהליכה למקום רחוק ולא שב גם עד שעה מאוחרה הביתה. ועקרת הבית אמרה בדאגה לאשה כי הנה לא הביא ח' גדליה היום בשר לסעודת הצהרים — וכן לא קרה שיחסר בשר ביום ראש־חודש מעודם. ותען האשה: “אין זאת כי יביא אתו בצהרים בשר־טלה לצלותו על האש והיה מוכן לסעודה.”

ובין כה וכה חלפו עברו השעות. ובבוא ח' גדליה לעת הצהרים, הביע את צערו לבני הבית שלא השיג בשר לצלי, כי איחר לבוא ובאיטליז אפס הבשר שרבו עליו הקופצים ביום ראש־חודש. נמלך ח' גדליה עם בני הבית, שמא ראוי להביא נתח נקניק מחנות של המהדרין בכשרות —

אז תשמע בוסה גאלאנה קול בשורה ושמחה, צחוק וחדוה:

“אין צורך בנקניקים. למה נקניקים? יש לנו צלי־אש מן המוכן — בשר־טלה רך וטוב, מתובל בפלפלים ולימון, כאשר אהב ח' גדליה — תאוה לעינים וחמדה לחך. יטלו את הידים ויסבו לשלחן. הכל מוכן לסעודה.”

והיא הלכה והביאה מן המטבח קערה גדולה מלאה צלי־אש, מעלה הבל ומפיצה ריח משיב נפש — והעמידה אותה על השלחן.

“מעשי נסים ממש! מי הביא בשר?” שאלו הכל וכן תמהו.

“שפוט בתכלית הפשטות,” ענתה האשה בפנים מאירות, “יש, ברוך ה', מי שדואג לצרכי הבית. יהי סמוך לבכם שבוסה גאלאנה אינה מסיחה דעתה ממה שנחוץ…”

ותספר האשה כי בקרוב עת הצהרים, חששה אמנם שלא ימצא בשר בראש־חודש, על כן “קפצה” אל הרחוב והשיגה שתי אונקיות — ותוך כדי דיבור עמדה וצלתה אותן על האש, בחצר החיצונית.

והבנות אמרו" “אכן בזריזות ובחכמה עשתה. איש לא הרגיש בדבר.”

ועקרת הבית אמרה מתונות בהבליגה על מרירותה: “הן הזכרתיה על הבשר אשר לא הובא היום — ותען לי כי הבא יביא ‘הוא’ אתו בצהרים — ושקטתי.”

ובוסה גאלאנה אמרה: “הנה זה דבר — שאני לא יכולתי לשקוט עד אם הבאתי את הבשר.”

“תזכה למצוות, בוסה גאלאנה,” אמר ח' גדליה בשמחה. “יפה ונאה עשתה.”

ובעת הסעודה אמר ח' גדליה לתומו ולקוצר דעתו: “ראויה בוסה גאלאנה היום למנה אחת אפים בבשר וביין, כי מידה לנו היום זאת הסעודה.” אמר ועשה, והגיש לה כוס שניה ומנה נוספת צלי.

ואנשי הבית לא ראו און ורעה בדברי האשה, כי כן דרכה מאז להרבות להג, וכן דרכם מאז לשמוע את דבריה בלא תרעומת מה.

לא כן עקרת הבית — היא ציפתה בקוצר רוחה וביגון לבה לקץ הסעודה ותבקש לקחתה מן השלחן כי תחוש מכאובי־ראש קשים.

ואיש בבית לא הבין למכאוב לבה, ועולם כמנהגו נוהג…

## ז. זועות

מאז גברו ה“עצבים” של בוסה ריינה — נחלש גם גופה מאד. נדודי שינה פקדוה בלילה בלילה והתישו כוחותיה. גם ביעותי חלומות שתו מגור סביב מיטתה והיתה מקיצה לפתע בילל בכיה מטיל אימים.

מסתבר, כי חזות קשה חזתה עקרת הבית ואמרה לנפשה: האשה הזרה הזאת נשוא תשא את נפשה לרשת את מקומה בביתה. יחל תוחיל בקוצר רוחה ליום בו תובל היא, הדווה, לקבורות, והיא תחוג חג אהבתה עם בעל נעוריה. הן זה פשר דבקה בבית הזה לבלי הרפות ממנו, הן זה פשר נכליה לגזול את לב בעלה במתק דברים ובחלקת מעשים.

ומאז דימתה כזאת — כבדה עליה רוחה מאד וגם אל בעלה לא היתה עוד כתמול וכשלשום, ותהי פונה אליו עורף ולא פנים ולא יכלה דברו תום ואמונים, כאדם המסתיר סוד מפני חברו וירא מאד מהאריך דברים עמו.

ועמה, עם האשה אשר על הבית, היה מאז דברה חמוץ ומר והקשתה לשונה בדברה עמה לעתים, עד כי היה הדבר לפלא בעיני בני הבית אשר היא, השומרת מעודה כבוד וענוה לכל אדם, תפגע באשה אשר היתה טובה להם כל הימים.

ועוד בני הבית תוהים נבוכים נפל באחד מימי החורף הראשונים שוב “מעשה שטן”, והכניס מהומה בביתו של ח' גדליה ומאז נקרע קרע בפרוכת ארון הקודש; אף כי שורש הדבר ענין פעוט וקטן היה:

ח' גדליה קנה סאתים זיתים מן המין המשובח, — “בשרנים”, שגרעיניו קטנים, לכבשם בדרך כשרות לימי הפסח, כי כן דרכו מימים ימימה לקנות בראשית החורף זיתים נאים לכבשם ולשמרם לימי חג הפסח.

בוסה גאלאנה ישבה במטבח והיתה עוסקת בתיקון הזיתים. הגעילה את העלי ושרפה את האבן וליבנתה באש. וגם מלח כשר הכינה וכדי זכוכית גדולות. כן ישבה וכתשה את הזיתים כתישות קלות עד כלותה את המלאכה.

ועקרת הבית שמעה בסוף את קול העלי בכתשו ובהקישו לעתים על האבן — ושאלה את האשה לפשר דבר. ענתה לה בוסה גאלאנה כי כתש תכתש את הזיתים כתישה קלה, עד לסדק זעיר.

שמעה עקרת הבית וירע הדבר מאד בעיניה, כי כן אין לעשות את הזיתים הכשרים לפסח. הללו — מין זה — יש לכבשם במים ובמלח שלמים כתומם למען יתקיימו כל ימות החורף. ואילו בכתישה — חשש יש, שמא יעלו רקבון — ונמצאו שתים רעות: גם זיתים לא יהיו לחג הפסח וגם הפסד ממון בדבר — כי יקרים הסאתים האלו כחמש סאות מזית רגיל. ותתרעם על בוסה גאלאנה: מדוע לא שאלה את פיה כיצד להכין את הזיתים הללו לפסח? ועד מתי תנהג בבית הזה בלא לב ובלא עצה, ולא תהא חוששת להפסד ממון?

הבינה האשה שטעתה וגרמה להפסד: ברם, תחת להודות בטעותה תלתה עצמה בדברי בעלת הבית אשר פגעו בה ואמרה בדברי מרי:

“האומנם רק רעה והפסד גורמת אני לבית? הזה גמולי תחת עמלי? וכלום שכר אני לוקחת בעד עבודתי? הן על פת לחם ותבשיל — אתן כל כוחי, ומה חטאי הפעם שכתשתי את הזיתים? מה גדול החטא!”

“לא על החטא לבד תלונתי, כי אם על אשר לא תשאל את פי, הן לא עמל ולא טורח יש בשאלה; בבית אני יושבת, לא הלכתי לטייל ולא נעדרתי. ומדוע תעשה את הכל כעושה בביתה ובשלה?”

ובנות הבית באו ועמדו בעת דברה ולא ידעו נפשן. מעודן לא שמעו כדברים האלה מפיה. ולא ידעו מה תאמרנה ואיך תפייסנה את הנעלבה.

והאשה — בהתעורר גם חמתה — ענתה גם היא זרות: “לא ידעתי כי עלי לשאול איך להכין זיתים. מלאכה גדולה וחשובה! העלי לשאול כל אשר אני עושה יום יום?”

“על זאת אני תמהה ושואלת: האין רשות לי בביתי לבקש שישאלו לפחות את דעתי?”

“את אשר עושה אני, אעשה כאשר הורגלתי לעשות. זיתים שלמים לא אדע להתקין.”

“ובכן לא היתה צריכה להתקינם, מי מכריחה לקחת הכל עליה?”

“לא מרוב שכר אקח עלי הכל,” ענתה האשה ברעדה, “ותחת רחמי לבי הנה אמצא רוגז ומרירות.”

“רחמי לבי,” אמרה עקרת הבית כמהתלת, “אכן מה רבו רחמיה…”

ובנות הבית שומעות והן מהוממות, ממללות לאזני האשה, כי תחדל ותחסוך דברה — והיא לא תשמע. ותוסיף לאמר:

“ודאי מרחמים — האם לא כן?”

“לא. לא כן.” ענתה בעלת הבית תקיפות.

“ואלא מאי? מרוב שכר ועושר?”

“לא. מרוב תקוה.”

"מה? לא אבין דברה — "

“האם לא תבין?”

"לא. איכה אבין?

“טוב. אני אומר לה. בגלוי אומר. אך אם תשבע כי הגד תגיד את האמת שבלבה, כל האמת.”

ובנות הבית — לבן נמוג בקרבן, איכה תדבר? אויה, כאחת הנשים — והיא — הן תמיד הזהירה על השבועה, אף על שבועת אמת; והטו אזנן בציפיה רבה ומתוחה —

והאשה ענתה: "נשבעתי בחיי ובנפשי — "

“טוב, כעת אגיד לה.” ופני עקרת הבית חורו ועיניה האפלות תהו בחלל כרוחות ערפל — נדם קולה ואחר אמרה בקול צרוד, שבור וכבד: “האם לא נושאת היא את לבה ליום… אשר תהיה לאשה בבית הזה… כאשר אני אסתלק… בקרוב?”

“אויה לי… אויה לי…” התנודדה האשה ונרתעה ממקומה, “מה היא חושדת בי? מה חטאתי לה?”

“אבל הגד תגיד את האמת: תענה: הן או לאו, הן נשבעה.”

אז חורו פני האשה הבריאה לפתע… ראשה הורכן לצדה, וצנחה על משענת הכסא בהתעלף רוחה בה.

נחפזו הבנות להשיב רוחה והאחת רצה להביא מים.

ועקרת הבית אשר לא ראתה ולא הבינה את אשר קרה — היתה כולה ציפיה ושאלה: "מה היא אומרת? מה? — — "

“היא התעלפה. רע לה.” ענו הבנות חרדות.

“התעלפה?” ענתה היא כנבוכה. “אבל הכחש לא הכחישה”, הוסיפה כמדברת לעצמה, "אכן לא הכחישה — — " שבה ואמרה בקול מנצחת מנוצחת — —

וכמה שכנות נטרדו ובאו להשיב את רוח האשה המתעלפת.

ובשוב רוחה אליה — קמה האשה והלכה לביתה ללא שלום וברכה.

נפלה דממה כבדה בבית. דממת כלימה כלאחר מעשה־חטא. בנות הבית והנער דאבו לשמע אזנם. יגון יגונותים בלבבם; עד מה עצמו עינויי הנפש של האם הנאהבה, אם היא הגיעה עד כך? ונפשם תהתה על האשה, היש עוול בכפה? האם כצדקתה שוּלם לה? ונדמה להם: הנה גלה כבוד מהבית, נפלו חולין בקדשים, עד כה היו יסוריה ויסוריהם עוטים זיו של קדושה, טוהר וגבורה, והיד הנטויה בבית — יד אל, נסתר וטמיר, היתה, על כן נשאו הכל בדומיה. עתה — יד השטן גברה, נתחלל אויר הבית. וחשכה נפלה עליהם.

ובבוא ח' גדליה — והשמיעו בני הבית באזני האב, בסתר, כנכלמים ומבוישים, — את מה שקרה, חורו פניו וחשכו עיניו. איכה היתה כזאת? הידע אדם את אשר בלב אדם? והוא — מה רב עמלו וצערו לאשת נעוריו, ואיך מלאה לבה למשוך עליו חשד מכוער זה. מה רבו בעולם יה התעתועים, הניגודים והמבוכה! עתה ידע, כי יד ה' היתה בו.

נדם ח' גדליה ולא ידע לפצות פה. באשר ישב — שם שהה דומם שעה ארוכה.

וכל אותו היום היתה הדממה כמחיצה מפרדת בין אנשי הבית — ולא קרב לב ללב וכאילו נסתלק הדיבור. לא מצא איש בבית מלה בפיו לסיח לחברו, לנחמו, לעודדו.

אך בחצות לילה פרץ לפתע קול בכי האם, יונה הומיה, שבורת כנף, סתומת עין ופצועת לב:

“בנים, בנים, מה תעוללו לאמכם? מה קשרתם עלי קשר? הגדול עווני מנשוא? השאול חטאתי כי דיברתי עליה? הגדולה אני מאמותינו, משרה אמנו ומרחל אמנו? העיניתי אני אותה כאשר עינתה שרה את הגר עד כי ברחה מפניה? הגדולים אתם מאתו יתברך, אשר אמר לאברהם “גרש את האמה הזאת”, ואני — בשר ודם הנני, לא מלאך, לא מלאך, מאה מיתות ולא קנאה אחת, — כן, רואה אני ויודעת אני.”

ואנשי הבית התאמצו להרגיע את רוחה.

לא, חלילה להם, למה תדבר כזאת וכזאת? מה להם ולאשה הזרה? ולמה תענה נפשה לשוא, היא, עטרת הראש וחמדת הלב — וכה תהיה להם לעולם. את אשר תאבה היא, עקרת הבית, כן יעשו וכן יאותו לה כולם, אך במר נפשה תדמה לה את אשר לא היה ולא יהיה.

וח' גדליה אשר דבקה לשונו לחיכו בעמדו על יד מיטתה — חזר ואמר: ודאי, אשר לא היה ולא יהיה, לעולם לא יהיה. האינם נאמנים עליה בניה ובעלה? הכאנשי כחש תחשבם? הן האמן תאמין לצדקת לבם, חזיון שוא תחזה.

אז נרגעה האם, נדמה והחשתה. כחבורת פצע אשר הריקו הימנה מוגלתה. אחר ישבה במיטתה וביקשה סליחתם, צר לה כי תעכור את חייהם, תנדד שינה מעיניהם, אך לא תשוב עוד לכסלה. טעות עמה. אכן חזיון שוא חזתה, וחטא חטאה גם לאשה העלובה. תשוב מחר לבית כאשר היתה, כמו לא היה דבר, והוא, הבורא, לא ישית עליה חטאת, הן מעצמת יסוריה ומכאוביה יזעק לבה בקרבה. אללי, כי שבור לבה בקרבה. איכה ירדה פלאים. איכה נעתם עולמה. אהה! כי משפטי אלהים — תהום רבה!

ולמחרתו עמדה בתקפה על רצונה לקרוא לאשה, וכן הושבה — ותהי בבית כאשר היתה מאז. ואולם לב אנשי הבית, למגדול ועד קטן — לא נרפא עוד. נפגם התום ונסתלקה הרוח הטובה, אשר מלאה עד כה את הבית ומתחה חוט של חסד גם על היגון הכבד.

## ח. תפילה ורז

אם כי חרדו מאז בני הבית לשמוע בקול האם החולה והמעונה, קיננה חרש חרש דאגה נסתרה בלבה, כי הקל יקלו כולם בכבודה מעת נתגלתה לפניהם ולפני רבים כאחת הריקות. ותשפל מאז נפשה עד עפר, וכמו שמה מחנק לגרונה ותתאפק מפתוח פיה ולא דיברה כי אם את אשר אולצה לדבר. בזוית מיטתה רבצה, מתכווצת ומצטמצמת כמבטלת עצמה כולה. הה, מי יתן וחדלה מציאותה בבית הזה! ותיעף ותיגע המעונה בהרגישה תדיר כמו נקלתה בעיני באי הבית, ותקצר נפשה בקרבה ויהי מפלטה האחד בדמע עינה. ימים על ימים בכתה את בכיה, בכי אסיר, כבול כבלי נצח ונתון בצער עולמים.

והבעל ח' גדליה אשר ראה במוֹקד העינויים אשר נכונו לאשת חיקו והבין את דבר החשד אשר בלבה — שחה גם הוא לעפר ורבה המבוכה בנפשו. קצרה בינתו מהבין מדוע ימטירו משמים על ביתו מרורות רבות כגחלי אש? מה פשר למידת־דין זו אשר בה ימודו את חייו ואת חיי זו הצדקת?

ויהמה לבו המיה גדלה וישאל את נפשו למות.

ימים על ימים היה מהלך ח' גדליה בודד בין מגרשי השדות והחורשות הזיתים אשר בקברות הצדיקים, בין חורשות כלבא שבוע ושמעון הצדיק וקבר רחל אמנו. וכה עגמה נפשו בו — עד אשר זנח ונשה גם מעט הטובה אשר אהב לשמוע רינת־השחר ממגדל־המסגד מעל ראש גגות. בלילה בלילה ישב בעת תיקון חצות בפינת בית־הכנסת סגור בצער עולמו. ובימים היה מהלך, שעות רבות, ומחשב, על פי עניות דעתו ועל פי מרורות נפשו, קיצין וסופין, סוד ראשית ואחרית, ודרכי החיבור והפירוד, ודרך אדם באל, דרך אל באדם. — וכן ארכו לו הימים עד כי עלתה מחשבה גדולה בדעתו של ח' גדליה: לשפוך שיח לבו ולהביא משפט־דברו לפני יושב מרומים. כאדם, שדרש דין ומשפט מלפני המלכות, ונלאה שנים על שנים למצוא מענה ומשפט על ידי שרים וגדולי מלכות, ויבקש להבקיע לו דרך בעצמו עד לפני כסא המלכות.

אכן הרבה חרדה נפשו של ח' גדליה עליו ופעמים הבה עבר רעד גדול בבשרו: מי הוא ומה הוא כי יתחצף כולי האי ויבקש נצורות וגדולות? מה זכות ומה חשיבות לאדם אשר תורתו כמר מדלי וזכותו כאפס ואין?

ברם, קשתה עליו מדת הדין. ואדם אין, ו“קדוש” לא ימצא אשר יוכל לגלות לפניו מרורי לבו וספיקות נפשו. בעיקר — אלו הספיקות. עצם יגון־הנפש ויסוד שברון־הלב הם הספיקות. ואיך יוכל לערוך דברו לפני בשר־ודם? בשר־ודם לא יבן זאת, לא יבן. צר לב אדם וקל מחוש בצער זולתו. איש לעברו פונה, ואין אדם בארץ אשר יפעם לבו לפצעי חברו כלפצעי עצמו.

וכן ארכו לו הימים עדי גמלה המחשבה הגדולה בלבו ויגמור אומר לערוך על דעת עצמו “תענית חלום”, על ידי “הפסקה”, היינו: לצום שלשה ימים ושלשה לילות רצופים לכפר על עוונותיו וגם לבקש פתרון לגורל חייו.

אכן יודע מאד ח' גדליה שענין כזה ראוי לערוך רק ב“מנין”, אחרי פרישות, טבילה וצום; אך מאידך גיסא — סוד הוא הצפון בנפשו ודין לו ודברים עם יושב במרומים. על כן לא תשמע אוזן זר ועין אדם לא תביט באשר יסיח וידבר בינו ובין בוראו.

וכן מנה ושקל וגמר ח' גדליה וגם תכן והכין כל הענינים והצרכים בכלל ובפרט, במחשבה ובדיבור, בכונת־נפש ובפועל־יד. ישב וכתב בבדידות ובסתר, לאטו לאטו, שתי היריעות: באחת — כל דבר חטא ועוון, אשר העלה בזכרונו, ברור ומפורש, באר היטב, ללא הסתר וללא החבא דבר, ובשניה — את פרשת התפילה והתחינה אשר יערוך, בלי גמגום ופסול־חציצה, אחר ה“הפסקה” והטבילות והתיקונים.

לבני ביתו אמר, כי נקרא על ידי קרוב פלוני אלמוני לחברון על עסקי פרנסה, כאשר יקרה לעתים, אם כי לעתים רחוקות, ושוב ישוב ביום הרביעי או החמישי ביום ראש־חודש תמוז, בהיותו חושש, שמא יקשה עליו צום שלשת הימים ולא יוכל לשוב מיד לאחר הצום.

ביום הראשון לשבוע אכל בין הערבים סעודתו, לקח המפתח הגדול של שמעון הצדיק מן הארגז ולקח כיס הטלית והתפילין ומזון סעודה אחת (להפסיק התענית), וכן לקח קהוה וסוכר וכלי בישול — נשק המזוזה, פרש שלומו על בני הבית, והלך.

ח' גדליה בחר ב“שמעון הצדיק” משום הרבה טעמים: ראשית בדידות המקום בצפונה של העיר ואיש לא יעבור ולא ייקרה שם — לא כן קבר רחל אמנו שנמצא על אם הדרך; שנית, “רחל אמנו”, ודאי זכותה גדולה ואין קץ לה, אך — אם היא. אשה. ומידת רחמים בה. והוא, רצונו דוקא במידת־דין, דין ומשפט, יקוב הדין; שלישית, בכלל לפני אשה לא ניחא לדבר כל אשר עליו לדבר ולהתודות. ולבסוף: בקבר שמעון הצדיק ישנו מקוה מים צוננים לטבילה לפני החילו ב“הפסקה”.

משהלך בדרך המעלה לשער שכם — היה צעדו מהיר וחלק, אף כי לבו היה פועם ומכרסם חרש חרש בקרבו והוא ירא מעוצם המעשה הרב אשר קיבל על עצמו. אלא שהיה מתגבר כארי לבל תפול בו רוחו מלכתחילה והיה אומר לעצמו: מה הפסד יש כאן? שלשה ימים יהיה רחוק ופרוש מכל עניני העולם הזה. לא שנאה ולא קנאה, לא ביטול תורה ולא לשון הרע, וגם, משידיר עצמו מאכילה ושתיה — יהא מרגיש בעצמו הרגשה עילאה (כאשר הרגיש פעם אחת בחייו כשעה “הפסקה קטנה” — שני ימים ושני לילות).

פלגי אורות אדמדמים, גדולים, היו שטוחים על השדות ועל הגבעות בצדי הדרך והיו משמחים ומריבים לבו של אדם, ורוח קלה ומשיבת נפש נשבה ממערב.

ובעודו נמלך בדעתו וקובע סדר הענינים שיעשה בשלשת הימים, ראה והנה הגיע לפונדק של הערבים, מקום יחנו גמלים וחמורים משכם ומצפונה של הארץ. ואחרי הפונדק, הרי — הכיכר הגדולה של שמעון הצדיק. נדמה לח' גדליה שנעשתה לו “קפיצת הדרך”, שהרי פעמים אין מספר הלך גם יחידי וגם עם אנשים הבאים לבקר את הקבר. והיה לו הדבר הזה לסימן טוב, רמז לסייעתא דשמיא.

כשבא לשער המערב שבקבר, פתח את הדלת לרוחה וגם את החלון הקטן מדלת ברזל פתח — שיתחלף האויר ויזדכך.

וכאשר החשיך היום נכנס, סגר את דלת־הברזל הכבדה ואת החלון ונעלם — תיקן והכין לו את מצעו על הספסל הנמוך והרחב. הוציא את הספרים על השולחן הקטן, התפשט ועלה וטבל במים. ואחר — ישב וקרא את סדר הקריאות משנה וזוהר, ותיקוני “תיקון כרת” — עד שעה מאוחרה — ונרדם.

למחרתו פתח את החלון הקטן וישב קרוב לו, כל היום — מילא את סדר הקריאות ואחר הצהרים קרא לאטו כל חמשת ספרי תהלים אות באות, מלה במלה — ונרדם כל הלילה.

ביום השני קשתה עליו הקריאה וקרא בעל־פה מתוך ישיבה, תחת עץ זית שעל יד הקבר. וכך ישן למנוחות בלילה השלישי כלילה הראשון והשני.

ביום השלישי בבוקר דמה גופו עליו כמשא כבד, רגליו היו כושלות ורועדות. אך ענין האכילה לא הטריד אותו כמעט כלום. ביום השלישי לא יצא החוצה אלא ישב על מפתן החלון וקרא תהלים בעל־פה, כל היום כולו לא היה זקוק לקום ממקומו. בטלו לידידיה עניני חיים וצרכי אדם. עשר שעות ישב במקומו ללא תנועה.

עם השקיעה סגר החלון, קם והדליק המנורה, עלה לאטו לאטו וטבל בשרו לפני הוידוי ואחר עמד ונשען על איצטבת הקבר וקרא את הוידוי הגדול שלו מעל הגליון האחד והיה בוכה דמעות שליש עד שגמרו, ואחר לקח את הגליון השני וקרא מלה במלה, קצתן בלשון הקודש וקצתן בלשון ג’ודיזמו (יהודית ספרדית) ככתוב ברור היטב:

"רבון כל העולמים ואדון כל היצורים, עבדך הקטן והנקלה, תולעת ולא אדם, חרס הנשבר, גדליה בן לאה, שם נפשו בכפו לבוא עדיך לדפוק בשערי רחמיך כי רבו, כמו שנאמר: כרחם אב על בנים — כן ה' ליריאיו, ולבקש מלפני כסא כבודך דין תורה על שלש שאלות — השופט כל הארץ לא יעשה משפט? והריני מבקש מחילה וסליחה וכפרה על עזות־הפנים שלי ועל מצח־נחושה שלי אשר אמרתי לבוא אל מלך אשר לא כדת. כי מה אני ומה חיי ומה זכותי ומה מעשי כי אבוא לבקש על נפשי ועל נפש זולתי.

ידעתי, כי רימה ותולעה אני. ואין בי לא תורה ולא יראה, לא מעשים ולא מצוות. אלא בטחתי בשמך הגדול והרחום, אשר מלך בשר ודם — אם חסיד וישר ותמים דרך הוא, הן יתן דעתו ויטה אזנו לשוועת אחד מבני העם אפילו יהיה נקלה שבנקלים ונמוך שבנמוכים. ועל אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים הקב"ה!

ואמת ונכון ומודה אני הודעת בעל דין שחטאתי ועויתי ופשעתי כמו שכתוב: וילכו איש בשרירות לבם הרע. וכמו שהתודיתי לפניך באר היטב, אשר נפלתי ונוצחתי בידי יצר הרע. לב פותה ונבזה. חלש ונרפה. מלא כסלות ובערות. מוכן תמיד לפורענות. אבל גלוי וידוע לפניך שלא אמרתי, חלילה, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אלא נתמלאתי תמיד חרטה ממש. ומנעתי עצמי מאכילה ושתיה כדי לענות ולהכניע את היצר הרע, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אבל מה אעשה ואני מבשר ודם והיצר הרע מאש אוכלה. ואף כי אני בער ולא אדע אשאלה מלפניך — שאלתי הראשונה:

יום הכיפורים מוחל או אינו מוחל? שאם נמחלים עוונות עמך בית ישראל וגם עוונותי עמם, ביום הכיפורים, הרי ראוי שתתמלא רחמים ותוציא משפט לאור, כאשר סלחת, ותעביר מעל בני עמך את רוע הגזירות כאשר אמרת, כי איך יתכן אשר ייסלחו העוונות — וישארו הענשים, שיימחלו הפשעים — ויתמידו היסורים? ואם יום הכפורים אינו מוחל, איכה זאת? לא אתה כתבת בתורתך: כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'? והן אתה אמת ותורתך אמת. ענני, אבי, ענני. וזאת שאלתי השניה, ומי יתן נפשי בשאלתי:

שאלתי על אשתי, ריינה בת אסתר, ונפשי על זוגתי. אמת כי אתה בוחן כליות ולב. ונאמר: הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, אבל גלוי וידוע לפניך שהיא ודאי צדקה ממני. היא חסידה ותמימה. כשרה וטהורה ויום וליל תורתך ומצותך לא שכחה, ואני החוטא, בער ופותה, קל לעבירה וקל לכפרה. היום מקונן ומילל ומחר צוחק ומתהולל. הבינני דרכיך, איכה אני זכאי והיא חייבת? אני נקי בעווני והיא אסירת עוני. וידעתי ולא אפונה, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ובודאי מובטח חלקה בעולה הבא בין שאר צדיקים, אשרי עין ראתה.

אבל ענני, אבי, ענני השאלה השלישית:

הגם לצדיקים, יראי שמך צפוי ענשה ודינה של גיהנום? הגם שומרי תורתך ואוהביך יירשו שאול? כי שמת חייה בעולם הזה לגיהינום ושנותיה עלי אדמות כבתחתית שאול, במחשכים הושבתה, מכאובות ועינויים חלקה ובקנאות רעות תיסרנה — התורה אחת לצדיק ולרשע, לחוטא ולחסיד, לירא ה' ולעוכר ה‘? ה’ ה' אל רחום וחנון האירה עיני בחלום לילה זה, השב רוחי וחיה נפשי, חזקני ואמצני הפעם שמור שכלי מכסלה ולשוני מתפלה. כי אחזוני סרעפים, מרעין בישין, וביעתוּני עשתונות וספקות. רעדה תאחזני ופלצות תתקפני. אנה אני בא? אל מי אפנה וירצני ואל מי אדבר ויבינני? אך אליך, אבי, אבי, אל כל הרוחות וכל בשר, מזבוב אשר בקיר עד מלך היושב על כסאו. הורני בחלומי רמז מרצונך. טיפה אחת מים בינתך. כי אתה מגדיל לעשות ומרבה להיטיב ומפליא לרפא. ענני, אבי, ענני, כי בצרה גדולה אנכי!"

ואחר שגמר תחינתו בשברון לב ובדמע עין אמר שלש פעמים “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים” וכו'.

וכשכילה הכל חיכה עד שהחשיך, נטל ידיו והפסיק תעניתו במי־שקדים מתוקים שלקח מן הבית. ואחר שעה טעם פת שרויה בקהוה ומרוחה במרקחת.

ואחר שכב עייף ויגע על המטה וקרא “קריאת שמע” ומיד אחזוהו תנומות.

כשפקח עיניו באפלולית המקום מאור המעט שבמנורות השמן, היה משמים ומשתומם רגע ארוך. עד שזכר היכן הוא נמצא. קירב את שעונו לאור העששית וראה שישן אך שתי שעות. ועוד הלילה בראשיתו. אבל — הן הוא חלם. כן, היש רמז? חזר לזכור את החלום: אחיו הגדול (שנפטר לפני כעשר שנים, שהיה ממונה על קופת “תמחוי” ומתן צדקה לעניים מטעם “הכולל”) היה אומר לו: “גדליה, הגד לעני הזה העומד בפתח, שילך לביתו, שם הנחתי את הדרוש לו. אמור לו.” כזאת היו דברי אחיו. דברים אחרים – זכר למקוטעים. והרי זה — ספק־רמז, לא ברור. לא ברור דיו. הילך הוא לביתו? מה פשר? עליו איפוא לישון עוד, הן זה עתה החל הלילה. שכב וישן שנית.

— — — ובהמש החושך במערה (כי כבתה פתילת השמן) — וייקץ לפתע ח' גדליה נבעת וקורא קול ברור: “הנני… הנני… הולך…”

הדליק גפרור ותיקן הפתילה וזכר ברור היטב את חלומו: ישב בבית־הכנסת אחר ערבית, כי התמהמה. ניגש אליו ח“ר גבריאל הדיין שכנו (גם הוא נפטר לפני שנה) ואמר לו מתונות: “די, ח' גדליה, קומה, קומה ולכה אל ביתך. נתקבלה תפילתך ברצון. קומה, אל תתמהמה.” ויצא ח”ר גבריאל מבית־הכנסת.

הסתכל בשעון וראה: ארבע וחצי (עשר וחצי אירופית). ישן איפוא עוד כשלש שעות. שבח לאל בורא עולם — אמר. הרי ברור הוגד לו: “נתקבלה תפילתך ברצון”. ברם מדוע “אל תתמהמה”? מה הזירוז? ובאמת היה דברו של הדיין מזורז מאד. וגם נשנה החלום, גם הראשון אמר: ילך לביתו העני. אכן ישתבח שמו, ניתן לו מענה — אבל מה בעצם המענה? שמא בביתו קרה ואתא מעשה נס? האומנם? ואיכה ילך בשעה כזו בדרך בודדה, בין משכנות גויים? פליאה, איכה יעשה? שמא יחכה וילך מחר? אבל ברור אמרו: “קומה, קומה ולכה לביתך”, לשון זירוז ממש. ומה פחד וחשש כאן? הרי אין השעה כל כך מאוחרה. ולמה יפחד? “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך; יפול מצדך אלף ורבבה מימינך”, והרי הולך הוא על פי השמועה, אמת שאין בכוחו בשום פנים ללכת דרך ארוכה כזו, אין שום אפשרות. אבל אולי יסור אל הפונדק הקרוב וישכור “נושא אדם”, חמור מתון, ירכב ויסע. כן יעשה.

מיד התלבש, אסף כליו המעטים, לקח את משענתו — ופתח את הדלת. נפחה רוח חמה ויבשה על פניו. במערה הצוננה לא הרגיש כי נשבה רוח “חמסין” קשה, סגר את הדלת והחל פוסע לאטו מחמת חולשה גדולה — והיה אומר “יושב בסתר” כל הדרך.

בפונדק ישבו ושוחחו שני חמרים על יד השער הגדול. בראשונה תמהו לקראתו, אך משהכירוהו ואמר להם שרצונו לשכור חמור להובילו עד העיר פנימה — עמדו ונשאו ונתנו עד שהסכימו לקבל סכום לא קטן.

וכך היה נוסע ח' גדליה על חמור בחשכת הליל, דרך כל הרחובות הארוכים והאפלים, והערבי מחמר אחריו לאטו; והיה מוצא גם בזה מעין רמז לישועה וגאולה, על דרך: “עני ורוכב על החמור”.

ואם כי קלה היתה הנסיעה על החמור אך קשתה עליו מחמת חולשתו ומחמת החום הגדול, כי עוד הכבידה הרוח החמה והחרבה על הנשימה. וכל אותה שעה היה ח' גדליה חושב ומהרהר: מה נס צפוי לו בביתו? האם עוד הלילה ייגלה לו? או מחר, או בזה השבוע? על כל פנים במשך השבוע ודאי ידע מה פשר המענה והחלום, כי הן לא יתכן חלילה, שילך כל עמלו וטרחו לשוא.

משבא קרוב לרחוב היהודים ירד מעל החמור, שלח את הערבי ופנה אל רחוב ביתו. אז חשב: איכה ידפוק בחצות לילה בביתו? וענה לעצמו: דרך שער הזכוכית במטבח יתחב ידו ויפתח את הדלת.

כשעלה על מדרגות ביתו היה לבו פועם ודופק מציפיה רבה ומקוצר רוח. פתח את דלת המטבח ונכנס בלאט. כשבא לפתח החדר הגדול, כמו נפלט הבל חם מתנור — מחמת רוח החמסין. הרים לאטו את פתילת המנורה התלויה על הקיר וראה והנה — החדר הגדול ריק, אין איש בו. נפעם לפתע ח' גדליה, אבל מיד נתמלא אומץ ובטחון: הן שב הוא אל ביתו על פי השמועה, ותפילתו נתקבלה ברצון. אבל איה עקרת הבית והבנות? הלך מאחורי הפרגוד — מקום שם ישנים הנער שמעון ובתו הקטנה. אכן הם ישנו במיטתם מגולים, בלי שמיכה, מחמת החום ואפשר משום עקיצות היתושים. פלא הוא ויהי לפלא. איה אשתו והבנות? שמא ישנות הן בחדר הקטן — ושם מיטתו בלבד וצר מאד החדר. ואנא אפוא נעלמו? הדליק נר שעוה גדול ונכנס לחדרו הקטן, ניגש על ראשי אצבעותיו והסתכל במיטתו — — ומה הלם לבו לפתע! הוא הרתיע עצמו בלאט לאחור, הסב ראשו הצדה מפחד המראה וניצב כאבן דוממת תחתיו: זו שוכבת היא… בוסה גאלאנה… חזה חשוף… ושוקיה הגלויות מלבינות — “ה שומר ישראל,” לחשו שפתיו, “מן המיצר קראתי יה… מן המיצר… מן המיצר…”

שמא מתוך חולשת התענית הגדולה — חולם הוא. כי כן יֵראו בחלומות הנוראות והנשגבות בגדר האפשרי… שמא עודנו ישן?

וכל אותה הליכה מהתם להכא על החמור — גם היא חלום? אבל הן עמוד יעמוד פה ונר שעוה בידו וחרדה בלבו ומבוכה בנפשו.

ושמא מחולשה ומרפיון־לב נדמה לו כי ראה דמות, ואין כאן דמות, ואין כאן אשה —

הרחיק עצמו מן המיטה צעדים רבים והאיר מרחוק לצד המיטה בנר שבידו: על עיניו הכה מחשוף בשרה, לובן שדיה… כל חמודות האשה אשר שיער… אוכן היא השוכבת במיטתו… פלא… הנשלח לכאן לראותה במיטתו?… אבל הרי עליו לצאת מיד מכאן… הרי זה “יחוד”. “יגער ה' בך, השטן”, מילמל חרש. אהה, אלהי הרחמים! העל כן עשה הפסקה שלשה ימים, לילה ויום? על כן התודה והתפלל — ונשנה קול החלום: קום לך לביתך, אל תתמהמה?

לכאן — שלחוהו? כלום לעוג ילעגו לו? לעג — — — או שמא נסיון… נסיון גדול… כאן? מה יסוב ראשו כגלגל? מחנק עולה בגרונו… הוא אזר חילו פנה וצעד אל עבר הפתח — נשימתו קצרה. עליו לברוח, לצאת מפה… קר“ע שט”ן — “קבל רנת עמך, שגבנו, טהרנו, נורא!”

בעינים חשכות יצא את החדר, אה! כלו הכחות… הנה… הנה כלו — —

ח' גדליה כרע רבץ על מפתן הפתח בחדר הגדול — ונחבט מלוא קומתו ארצה. פקח עיניו וראה שבתו הצעירה ובנו תומכים בידו להשכיבו במיטתו והאשה על ידם. אך רגעים קלים התעלף ושב לאיתנו. שכב במיטתו המוצעה לבנים נקיים, והאשה בוסה גאלאנה הגישה לו כוס קהוה. ישתה… ייטיב לבו… ח' גדליה שואל את הבנים: היכן אמא והבנות? נבהלתי שלא ראיתים — מזה נבהלתי — —

“פשוט מאד”, ענתה בוסה גאלאנה, “ליל אירוסין הלילה בבית הדודה אסתר לבתה מרים (הגרים בבתי מונטיפיורי)”. הפצירו באם ובבנות לנסוע אליהם, לשם טיול, ולשם היסח הדעת לבוסה ריינה. ומכיון שהוא, ח' גדליה, אינו בעיר — נסעו מעט, מחר יבואו, אחר הצהרים. והיא, בוסה גאלאנה, נשארה עם שמעון ו שרה — לבל יהיו לבדם.

“שפיר, לכו לישון, אין צורך לספר להם דבר. אני עייפתי מן הדרך. עתה טוב לי.”

דממה בבית. תפלוּת ושממון בנפש. האומנם לבטלה כל ענין ההפסקה? היתכן! ושמא יש רמז?.. איזהו?.. מהו?.. איכה יפרש הסתום ויבאר החתום?

נדדה שנתו של ח' גדליה שעות רבות רבות באותו הלילה — ודאבה נפשו לעייפה.

וכל אותם הימים ש“בין המצרים”, ימי תמוז ואב, היה ח' גדליה שרוי ביסורים ונתון במבוכה רבה. הלך צעד — ולא ידע בטחה. מה פשר כאן? היש פשר? מה תמוהים כל הענינים! ביקש חזון — ומצא תמהון. שאל גדולות — ומצא נקלות. נשא עיניו למרומי שחקים — והראו לו מערומי בשרים… בימים הראשונים חשב: נסיון יש כאן. ודאי נסיון, הרי נהגו בו משמים בבחינת צדיק ממש. כאשר נוּסו רבים וגדולים ינסו גם אותו. והרי עבר, שבח לאל, בשלום. הן עמד בנסיון. הודו לה' כי טוב. ועכשיו? מה עכשיו? עמד וציפה שבוע, עוד שבוע — לשוא. וחזרה תמיהא לדוכתא: מה פשר כאן, ומה אות כאן?

חלפו הימים והגיעו ימי אלול. נפלה עגמומית רבה על ח' גדליה. קודר קודר הלך בדרכו. פג טעם הימים מלבו. מרורות בפיו ובחיכו לענה. אף ימי רחמים ותשובה לא ימלאו לבו כמימים ימימה. מה כוחן של סתם סליחות ותפילות — אחר אותן התפילות והתחנונים ב“הפסקה” ובטבילה ובטהרה? דומה: אדם עשיר שעסק ימים רבים בזהובים ובדינרים ובמסחר מופלג — ואחר ירד מנכסיו, נשארו לו פרוטות ואסימונים בין ידיו. אם שלשת הימים ההם חלפו ו נעלמו כזורק אבן בתהום — איך יוחיל ומה יוחיל עוד? כבדו עליו מאד הימים, וגם הלילות. בלילות — שממון בלבו וגם פחד טמיר. חלומות ב“דברים בטלים” יפקדוהו… פירורי חלומות… לא נצורות בהם ולא עמוקות, סתם עניני הבאי… ואדרבא: יש וגם תעגם נפשו עליו… הרי חלם גם פעם ופעמים ענין ישיבה ב“יחוד” אתה, עם בוסה גאלאנה. ישיבה דוממה ישבה לפניו… סתם כך — ולא נהירא לו. מבוכה בנפשו, ריקות ותפלוּת במהלכיו. פסה מנוחה ממנו. יש — כחולם בהקיץ ילך. ילך — ולא ידע איו. דומה: אדם הולך בשיבוש שבילים, נסתמה ממנו דרכו.

ובוסה גאלאנה — נושאת בעול הבית ונותנת לבה בענוה ובהכנעה לצרכי הבית ולצרכי בעל הבית. ויותר נותנת דעתה עליו. כן תקדמהו בבוקר עם ספל קהוה ותיטיב להכין מליח ומיני תרגימא כאשר תאוה נפשו. בדומיה תעשה, ובלא קול תבין אמריו ודבריו. מה פשר כאן? היודעת היא כי ראה אותה באותו לילה? האפשר? לא, לא יתכן. ובעצם — מה איכפת לו אם תדע או לא תדע, העיקר — הפשר, מה הפשר? האין פשר? ההיה הכל לריק ולבטלה? כה נקלה וחדל אישים הוא בעיני שמים? הננעלו שערי רחמים ואין נתיב בין אדם לאלהיו? מה גדול שברו. מה כבד משאו. ושבעתים יכבד זה המשא אשר ישאנו האדם בדומיה לבדו לבדו. היעצור כוח לשתוק ולדום? עד מתי?

ובין כה וכה עברו ימי החגים — לא זוהרים ולא משמחים, ימים סתם, לא תואר להם ולא הדר.

## ט. סוף דבר

ימי־חורף קשים ועגומים הגיעו לבית, והם נעכרו יותר מפני קשי מחלתה של עקרת הבית. על המצוקה, חסרון־כיס ועגמימות־הלב — נוספה חרדה חדשה: סכנה לחייה של החולה. הרופא היה עונה כל הימים בשפה רפה: תשועת ה' כהרף עין. אבל תשועת ה' לא באה בימי המחלה — בשלושת החדשים.

בשלהי שבט, בליל סערת־רוח ודלף־גשמים — כבדו אנחותיה של החולה. תכופות ומדודות פרצו האנחות, כמו נאבקה החולה לפרוק מעל חזה תלי־תלים של משאות כבדים, שרבצו על לוח לבה. ולא נשמעו מפי החולה בימי המחלה האחרונים לא קול־דברים ולא הגה־תרעומות. ובלילה היו נפלטים מקרבה אנחות כתמיהות וגניחות כקובלנות.

בחצות ליל רפה החום וירד. שככו האנחות. חדלו הגניחות. היא השמיעה דברי־שיח קלים. קולה חלש, ניחר, מקוטע — אך ברור, מובן.

גם ביקשה להתישב, נשענה במראשותיה ושתתה משקה־מה. שאלה לשם בני הבית והמקורבים אחד לאחד.

אחר רגעים קלים ביקשה בקול רפה מחילה מהנמצאים לצאת את החדר. ישארו רק בני הבית, דבר לה אליהם.

קראה לח' גדליה והחזיקה בידו. חרש דיברה, שלוות וקטועות: “אני הולכת, הגיעה השעה. היו שלום. אל דמע, לא כדאי. לא כדאי. כן הוא. הבל הבלים. איני הוזה. לא, הכרתי עמי. ההולך הולך, והנשאר נשאר.”

קולה נפסק, ביקשה לטעום, לשתות. התאמצה והשמיעה קולה. השומעים הקשיבו והבינו.

הוא, בעל־נעורים — אל — יהא — לבו — כבד — עליה, ימחל לה.

העכירה — חמש — שנות — חיים — בבית. בלא — אשמתה. לבה — לבה — עליהם.

נחה שנית. נפסקה הנשימה. ארכו הרגעים כימים שוקעים בנבכי דומיה.

עוד — לה — לאמור. אם רצונו — ורצון הבנים — יקח — אותה — את — בוסה — גאלאנה. זאת — הסכמתה — בלא — לב — ולב. — רצונה — לתקן — בלכתה — את — המעוות. תשאיר — אחריה — טובה.

“שלום, ג—מ—רתי. ה—ש— א—רו ב—שעה טוב—בה.”

ושמעו בלחשה: “שמע ישראל וכו'.”

לחש הבעל בדמע: “ריינה, ריינה, טעות עמך. סלחי. אַת נשמת אפנו. הנה לפניך, לפני הבנים, נשבעתי, בקודש, לא אכיר אחריך אחרת. כל ימי חיי. דעי זאת.”

היא הנידה ידה כמו בתנודת ביטול.

הציפו דמעות את עיני העומדים. נתעורר ח' גדליה ולחש באזנה: “התחזקי, נאהבה, אמרי וידוי.”

שמעה והבינה, הנידה בראשה ולחשה חרש — רק שפתיה נעות ומבטאות: “לא. לא. לפני—הבורא—לא חטאתי. לא.”

הגסיסה נמשכה. שעות עברו, נכנסו הנמצאים הרבים לחדר. ולא ידעו בני הבית מה לשיח לבריות.

ארכה עוד הגסיסה. האיר השחר, והגסיסה נמשכת.

אמרו אחדים: יצא כל איש זר מן החדר. שמא דברים בגו… יש שאדם אינו נפרד מעולם זה לעין זרים…

יצאו כולם. נשארו בני הבית.

ועינויי הגסיסה נמשכו עד עת הבוקר.

המבוכה רבה ומחרידה מאד, הן נפרדה מביתה בצלילות דעת, כמו נכונה לנסוע מכאן, ומדוע יצר לה, לנשמה, להינתק? ובוידוי — לא רצתה. בפירוש.

זה שש שעות נמשכה הגסיסה.

בשעת בוקר מוקדמת באה ונכנסה אשה בעלת בינה ונסיון. שמעה את דבר “העיכוב” הנורא, ושאלה וחקרה ברורות וקצרות"

“הביקשה ‘מחילה’ מבני הבית?”

“כן, ביקשה בצלילות דעת.”

“מהבעל, מהבנות, מאחותה, מן הקרובות?”

“כן… כן..”

“מבוסה גאלאנה?”

“מבוסה גאלאנה… לא… ממנה לא שאלה…”

“ובכן”, אמרה הזקנה הנבונה, “צדיקה כמוה לא תלך מפה בלי שתבקש מחילה מכל מי שדרוש לבקש. היא שכחה ודאי. הניחו לבוסה גאלאנה להיכנס אליה.”

הבהילו את בוסה גאלאנה אל תוך חדר הגוססת. נכנסה מתיפחת בבכי.

ניגשה ונגעה בידה, ולחשה בקול דכא: “צדיקה יקרה, אין לי נגדה כלום. כלום. תמחל היא לי, אני ודאי מוחלת.”

הרגישה בוסה גאלאנה כעין לחיצה בידה.

אחרי רגעים מספר הנידה הגוססת את פיה, נפחה נשמתה.

וח' גדליה נשאר ניצב במקומו סמוך למיטה, בין המתה ובין בוסה גאלאנה, כאבן דוממת. ביקש לפתוח ב“ברוך דיין האמת!” ושפתיו לחשו: “ה' משפטיך תהום רבה”.