לאחותי ריקה

 

כניסה    🔗

הרבה בתים וחצרות קיימים בעיר העתיקה ירושלים מדורות עברו, שאי אתה יכול לומר על בוניהם ובעליהם, שהיו בני־דעת, או, לפחות, שהיה בהם קורטוב של טעם ליופי ולקו ישר ומתוקן. כי איך יתכן שבני־אדם מיושבים בדעתם יקימו בתים וחצרות שאינם מיושבים כל עיקר על מכונם, ושכל צורתם אינה אלא גיבוב נדבכי־אבנים וערימות אצטבאות על גבי אדמה עקובה ועשויה הדורים הדורים, חיבור מבויות אפלים על יד קמרונות נמוכים ועל יד סימטאות עקומות שנמשכות כנחש עקלתון — עד שכל אלה מתערבים ומסתכסכים זה בזה וזה על זה, ומתוכם עולים, כביכול, בתים וחצרות שאפלתם מרובה על אורתם, והעקום מרובה בהם על הישר והטפל עודף על העיקר.

אלא שהמתגוררים בדירות אלו לא מצאו בהן, חלילה, כל דופי ואדרבא היו מרגישים עצמם בהן בטוב ובנעימים כאילו ישבו בפלטרין של שרים ורוזנים. והרבה מאלו החצרות היו אז, לפני ארבעים או חמשים שנה, שופעות הרבה שמחת־חיים והיו מפכות חפץ־קיום ברוב עוז. ומכל שכן שמכמה וכמה חצרות היה בוקע ועולה תדיר קול תורה ורינת־תפלה וביחוד היו רוגשות אלו החצרות בימי חג ומועד משמחת־מצוה ומתכונה רבה.

בחצר אחת, מצוינה בצביונה אף לגבי אלו החצרות המהוללות לרוב — שכן כבוד ח"ר יעקב חי לבית אלחנן, מיקירי ירושלים.

חצר זו היתה מצויה במרכזו של רחוב היהודים, סמוך לארבע “הקהילות” (בתי־כנסת). פתח החצר שברחוב פגע במבוי אפל אפלה גמורה אף בחצות יום ונמשך לארכו בצורת קשת שרחבה אמה, או קצת יותר מאמה. מיד לכניסה במבוי, מצד ימין, קבוע בית־הכבוד שהיה מפגין כל הימים ריח־צחנה חריף וחד וממלא בו את המבוי כולו ואת המסדרון עד אפס מקום, כמכריז ואומר: הבו לי מוצא ואם לא — מוכן ריחי להציף כל חללו של הבית והרחוב. ומשום מה היה כוחו כל כך גדול? משום שממציאותו סמוך לפתח החצר שברחוב, היו העוברים ושבים, אגב אורחא, משתמשים בו לצרכם. אמת שדרי הבית עמדו תמיד בפרץ הזה ותיקנו תקנה שתהיה הדלת שברחוב נעולה מבפנים (ולמען חסוך יגיעה מעצמם, לפתוח את הדלת בלי הליכה לאורך המבוי, קבעו במנעול הדלת חבל ארוך שנמשך עד למעלה בבית, לפתוח בו את הדלת במשיכה), אך בכל זאת, מהסח הדעת, היה מספיק הציבור ליהנות מאותו מקום במידה שיהא ריחו מתקיים בכל הבית כריח־תמיד.

משמאל למבוי, באמצעו, היה מצוי חלל, ובתוכו היה קיים מחסן (למטלטלים ולשברי מטלטלים) שרק לאור הנר ביום היה נודע מקומו איו. בפינה אחת שבמחסן נמצא פי בור, כאוצר כמוס באפלה הגדולה, שהיו דולים ממנו כל השנה מים קרים כקרח. הלאה, בקצהו של המבוי, על יד שש־שבע המדרגות המובילות למסדרון, היו יורדים מעלה אחת לבית־התבשיל שהיה סתום ואטום, בלי נקב מפולש בקירותיו, והיה, ודאי, רחב־ידים, משום שלפי מידת האור הזעומה שהגיעה לו בעקיפין מן המסדרון, מן הנמנע היה לראות דבר בתוכו ורק מתוך גישוש ומישוש מצאו הנשים את מבוקשן שם. (בשעת עבודת־בישול ושטיפה ומריקה היו מעלים אור בפנס קטן שהיה תלוי תמיד ליד המפתן).

מן המדרגות, הרחבות במקצת, שהיו זקופות ומחוברות אבנים חלקות־עגלגלות כקליפות של שבלולים גדולים, — עלו ובאו אל המסדרון.

מדרגות אלו — ראוי מאד ליחד הדיבור עליהן, שכן היו מיועדות מאז ומעולם להכשיל את הרגל עד כדי נפילה שיש בה משום שבירת עצמות. “מכה” זו של המדרגות נודעה למדי בתולדות המשפחה שוכנת הבית. ידוע היה, למשל, שמום זה של “הגבירה אמה”, — אם ח“ר יעקב חי, כבת שמונים, שהיתה צולעת על ירכה, — מום זה הגיע לה מנפילה במדרגות בימי בחרותה ומאז נשארה פיסחת כל ימיה. ועל כף הזהירות שנהגו בני הבית במדרגות (תמיד נשמעה מפי הגדולים האזהרה: תן לבך למדרגות!) בכל זאת כולם טעמו, ברוב או במעט, מטעם הנפילה בהן. עד שבא לקץ הימים שמעוניקו מבני דלת העם (אחד משבעת היתומים שהשיאום בעלי הבית מנדבת ידם — סגולה כנגד חסרון בנים של ח"ר יעקב ואשתו בוסה רבקה), והביא הצלה פורתא. הלה, בחור יהודי צנוע ותם, שבת־צחוקו היתה שרויה בפיו תדיר, תפס, באורח פלא בימים ההם, במלאכת־סתתים. מיד לאחר חתונתו בא והציע לאזני הנשים לפגום את המדרגות החלקלקות על ידי סיתות שיסתת על פניהן ויפצל בהן פצלות פצלות. ימים מספר נדונה עצתו במושב הנשים שחששו לנהוג מנהג חידוש וקלות ראש בדמות הבית העתיק — אף כי במדרגות, שהן בבחינת סף. ובידוע שבסף כמוס סוד טיבו ומזלו של כל בית ובית. לבסוף נפסקה הלכה מפי ח”ר יעקב חי עצמו, שמשום “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — אין חשש בחידוש זה. אז בא שמעוניקו וכלי מלאכתו בידו והיה חובל כמה שעות במדרגות שקערורות גדולות וקטנות, לעיני אנשי הבית, ותוך כדי עבודתו היה מכוון להמתיק מידת הדין של הסיתות והיה חוזר ואומר בחיוך גלוי שלו: וכי מה? אבנים! פטיש ומפצלת — זהו דבר אחר! סתת מהו אומר? — את האבן היא גברת — מלכה היא המקבת. ואיך אומר המשל: — “אם שום (חריף) אתה — אני העלי כותשך”. מאז סר כוחן של הדרגות ומעטה רעתן.

והמסדרון עצמו מרובע ומרוּוח היה, אך תקרתו היתה כמונחה על ראשי העומדים ובהרמת יד היה כל אדם נוגע ממש בה. אך בני הבית כולם ידעו חיבה רבה למסדרון. כלב, שהוא מרכז החיות בגוף האדם, כן היה המסדרון מרכז הבית שממנו מוצא ונתיב לכל פינות הבית: הכותל המערבי של המסדרון — פתח נמוך בו, כפתחה של מערה, ושלש מדרגות צרות לפניו — אל מין פרוזדור רבוע קטן. כאן מימין היתה חבויה בתוך הקיר, בנויה וסתומה ונעלמה מן העין, תעלה משופעת כמרזב, שבימות הגשמים היו שומעים מקרבה המולת מים רבים כנחל זורם וגועש בעבי האדמה — מי הגשמים היורדים מן הגגות ונוזלים והולכים, דרך שבילים טמירים, אל אותו הבור שבתוך המחסן הרחוק. לאזני הקטנים קרובי המשפחה, היתה המולה טמירה זו שנשמעה בלילות החורף — תוספת הוד ותפארה לבית המופלא הזה. למול הפתח של הפרוזדור — חבוי “החדרון” (חדר קטן) רפוד שטיחים ומרבדים, מושב־עיקר בימות החורף, שאור קלוש היה מבליח וחודר אליו מצוהר קטן כאמה ארכו וכחצי אמה רחבו. ומן הכותל המזרחי של אותו פרוזדור עלו שוּב על כמה מדרגות ל“לחדר הגדול” שארכו רב מרחבו. כאן היו קרועים חלונות רבים לכל צד. דומה שריבוי החלונות ב“חדר הגדול” היה גמול ופיצוי למרבה האפלה שהיתה שרויה ביתר הפינות והחדרים שבבית. מצד צפון לחדר היה יוצא ובולט החוצה, כתלוי בחללו של עולם, אשנב רחב וגדול שמשקופו היה משופע וחד כראש עוף. ואכן דמה האשנב לעוף־ענק הניצב בפסגת הר ומוכן לפרוש כנף לעוף. מצד דרום היו שני חלונות אל חדר־משנה (כניסה אחרת מיוחדה לו) והוא ארוך וצר, ששימש כעין עזרת נשים “לחדר הגדול” בזמנים ובמועדים קבועים. ומצד מזרח היו נשקפים שני חלונות גדולים אל גגותיה, כיפותיה, מגדליה וחומותיה של ירושלים עד לגבול הר הבית.

כך חוברה יחדיו מחצית הדירה לצדו האחד של המסדרון.

ומצדו השני שלו — יצאו אל חצר קטנה רבועה, מרוצפה אבנים ופתוחה לשמים. בקצה מימין היתה ה“הישיבה מגן אברהם”, חדר שכולו מוקף איצטבא גבוהה ורחבה וכתליו מכוסים רפים רפים של ספרים מן הקרקע ועד התקרה. שם למדו תלמידי חכמים ש“ס ופוסקים שעות קבועות בכל יום ושם היה מקום־כינוסם ובית־מועד תפילתם של בני ה”חברה חמד בחורים" — חבר סבלים, חנונים, מוכרי ירקות וכדומה — יצירי כפיו של ח“ר יעקב חי, שהיו ערב ובוקר מגמגמים בחשק רב ובאהבה תמימה “זוהר” ו”תיקונים" — כיונים הומיות בארובותיהן.

ובקצה משמאל נשקפו שני חלונות ממש על גבי קרקעה של החצר, מבית־הדפוס גדול־התכונה ורב־האפלה של ר' ליב צוקרמן ושות‘. בית־דפוס זה, אמת, אינו שייך לחצר שלנו ואינו מגופה — אבל זיקה גדולה היה נזקק לה; שכן בית־הדפוס, שהיה כעין מערה גדולה־גדולה ורחבת ידים, בצורת ך והשתרע בזוית שני רחובות, היו גורסין המהלכים ביום באמצעו ו“ימש חושך”, ורק בירכותיו היו מאירין לו אור מועט חלונות גדולים, ומשני החלונות שהיו קרועים לחצרו של ח“ר יעקב חי, היה בית הדפוס קולט אור לצרכו, אף שהיה מספיק לו לשליש או לרביע; והוא, בית הדפוס, היה פולט לאותה חצר, המית־תמיד של דרדור ושקשוק מכונות. וקשר־חיבה היה קיים בין בעל הבית ובעל בית הדפוס, שח”ר יעקב היה מדפיס תדיר “תיקונים”, ו“זוהר” ו“דרושים” וספרי פזמונים — “יגל יעקב” ו“ישמח ישראל” — אצל ר’ ליב צוקרמן.

ובפינה, על יד החלונות של הדפוס, סולם של עץ היה תקוע בוו של ברזל בקיר, שהיו עולים בו על הגג הגובל ממש עם האכסדרה של “בית אל” (בית הכנסת למקובלים). ועוד שלשה חדרים היו בזו החצר: אחד — ל“גבירה אמא”, אחד לנתן השמש ולמזל־טוב אשתו, שאף הם היו חשוכי בנים, ואחד נשכר מפעם לפעם לזקנות עשירות מקושטה או מסלוניקו.

זאת תבנית החצר וזו מראיתה. וכשם שגופו של מעון זה היה מחובר אברים רבים ומפוצל אגפים שונים, כן היתה גם רוחו, כלומר אוירו הרוחני, רב מידות וקולות. מבוקר עד ערב לא פסק קול תורה מחללו של הבית. מימין ומשמאל, ממעלה וממטה, פצחו יהודים מסוגים שונים קול רינה וישועה באוהל צדיקים זה: עם עלות עמוד השחר, ברון יחד כוכבי בקר, נשמע קולם של החברים מחברת “חמד בחורים” מתפללים “תפילה ראשונה”, — שכולם אנשי מעשה הם ומושכים בעול פרנסה מן הזריחה ועד השקיעה. עוד אלה מסיימים קדיש דרבנן, אחרון לתפילה, וקול גדול היה פורץ לפתע מפי המקובלים, ברגע ממש הנצה החמה מאפקו של הר הזיתים (ח' נסים משולם, השמש, עומד היה וצופה בראש כיפה שבגג לרגע של הנץ החמה ובו ברגע היה מרים קולו ואומר: עכשיו!) והיו המקובלים פותחים ומזמרים זמרה שכולה הוד:

" ב—רוך שא—מר ו—היה העו— לם, ב—רוך הוא!" ונמשכה תפילת שחרית שלהם שעה גדולה בסלסולי נעימה ארוכה בכל פעם שהיה שם ה' יוצא מפיהם מצורף ומזוקק מרזי ה“כוונות” שלהם.

גמרו הללו — ובאו לישיבה, “מגן אברהם”, הבושנאקיס (חברת יהודים באים בימים יוצאי בוסניה) שהלך לבם שבי אחרי תפארת מעשיו הטובים של ח"ר יעקב חי — וקראו שעה שלמה זוהר מפרשת השבוע. “עוד זה מדבר והנה זה בא” — מנין תלמידי חכמים לומדים תלמוד ופוסקים בישיבה שתי שעות.

וכשכלתה התפילה והרינה מבתי כנסיות ומדרשות שמסביב לבית — עוד לא פסק קול תורה מן הבית, עוד נשמע קול־לחש מנעים זמירות, דרך צנעא, מירכתי הבית — הוא קולה של ה“גבירה אמא” שהיתה פותחת ומסיימת ספר אחד ממזמורי תהלים בעל פה מדי יום ביומו. כן היתה יושבת בזוית חדרה והיתה ממלמלת תהלים בניגון חשאי, ולעתים היתה יוצאת במדיה הנקיים והצחורים תדיר, לחצר או למסדרון הרחב, עטורה מצנפת נשים שלה (מין מגבעת כאגן־חרס הפוך ההודק ומסתיר בקרבו את כל השער עד בלתי השאיר בחוץ זכר לו), גוררת רגלה לאטה כששפתיה נעות — וזורעת אור־תורה וחסד־קדושה באשר תצעד ובאשר תפנה.

ולאחר חצות יום היה רוגש הבית לרוב מבאים והולכים בענינים של צדקה ומעשים טובם שהיה ח“ר יעקב חי להוט כל ימי חייו אחריהם, כגון: סיפוק צרכי תמחוי, סיוע ל”משגב לדך" (בית חולים) ל“מתן בסתר” ול“עזרת דלים” ועוד ועוד.

וכך נתקיים בחצרו של ח“ר יעקב חי מ”חן המקום על יושביו".

 

א    🔗

השקיפה בוסה רבקה די אלחנן מבעד לאשנב הגדול — ונגלה לה העולם בעת־ערביים זו עטור אור גדול, שגיא ורב־הוד. היה לבה פועם והומה בקרבה: שמא זוכה היא, ברוב רחמי שמים עליה, לחזות לעת כזו אחת מני אלף מן “האור הגנוז” — כפי ששמעה כמה פעמים מפיו של ח"ר יעקב חי, שיש ואדם זוכה לקלוט משהו, מעט מזער, מן “האור הגנוז”, בבחינת רואה — ואחרים אינם רואים. שמא קרנו פני עולם בעיניה לעת כזו מהיות השעה שעת רצון? ועתיד אם כן דברה להתקבל בלב האשה המוזמנה לבוא אליה עכשיו?

ידי בוסה רבקה אוחזות במלאכת הסריגה, עיניה שלוחות מפעם לפעם לרחוב לראות אם באה האשה, ובלבה עולים ומתעוררים דברים ומחשבות הרבה על רזי אור עולם, על רחמי שמים ועל חסדי הבורא כי לא תמו.

ממטה, מרחוב היהודים, יעלו קולות המכריזים על פירות ומשקאות ממינים שונים. צלילי טסי הנחושת שמקישים אותם זה בזה יעלו כקול רננות ממחנה חוגג, גם ריח צלי־שפודים וריח־שכר מהול במים ינדוף אל על כריח ניחוח לסעד לב.

ובבית פנימה — שלוה ודומיה רבה. לא שכנה ולא קרובה בכל החצר. “הוא” ודאי כעת בקבר “רחל אמנו” ללימוד של הלילה, ומחר יסע עם “החברים” החדשים של החברה “טוב־עין” לחברון. “הגבירה אמא” ירדה, כדרכה ביום שני, לבית־הכנסת אחר חצות יום. אף מאת מזל־טוב, נאמנת הבית, נעלם דבר היום. שבח לאל כי עלה הכל בידה כאשר ערכה ותיכנה מראש. אין איש אשר יהיה, חלילה, למכשול לה. יהיה רצון ויהי כן עד הסוף.

וכאשר זקפה בוסה רבקה את ראשה מבין מלאכת ידיה — עמדה על מפתן החדר הגדול האשה המוזמנה — וידה די פינסו.

והאשה, גדולת קמה ורחבת כתפים, שהתה משום מה על מפתן החדר,ומשהשגיחה בה בוסה רבקה ראתה שתופה היא בקומתה את פתח החדר ברובו — לארכו ולרחבו.

מד קמה בוסה רבקה והסבירה פנים לאשה ודיברה לאזניה הרבה דברי כבוד ונימוסין. ומשקרבה אליה הגיעה קומתה הקטנה והדקה למטה משכמה של האשה הגדולה.

“תהיו לי ברוכים בשעה טובה ומאירה, אלף “ברוך הבא” כי הואלתן לבוא עדי” — כך אמרה באזניה בוסה רבקה והסירה דרך כבוד וחיבה את הרלעה מעל האורחת והובילתה לאשנב המוּצע כרים וכסתות רכים וטובים. כשגמרה לקפל את הרעלה, הניחתה בזוית אחת וישבה על ידה באשנב.

היו מדברות, כנהוג, דברי שלום ודברי ברכות, טרם תפתח בוסה רבקה לשיח בחפץ לבה. ותוך כדי דיבורן היו שתיהן מסתכלות ובוחנות אשה פני רעותה. וכן חשבו ובדקו עד שמצאו שכבר חלפו כחמש שנים מיום שנפגשו בפעם האחרונה במושב אחד בביקור אצל אשה מודעת לשתיהן.

במסיבות הזמן — אמרה בוסה וידה, מתאוננת על פגעי חייה — מתרחקים הקרובים ונפרדים המקורבים.

ואמנה, קרבת משפחה בינינו — ענתה אמריה בוסה רבקה — אף שאינה מגיעה עד כדי “פסול לעדות”, אך קורבה היא.

אז בררו ומצאו אותה הטבעת הסמויה מן העין, המחברת את שלשלת המשפחות מאז ומכבר. ברם בוסה רבקה היתה ממעטת בשיחה ומשתמטת מדיבורים רבים, מחשש פן תרחיק לכת האשה בדבריה ותסיח על הצער והיסורים שמצאוה באלמנותה עם בתה היתומה, כי היטב נראו לעיני בוסה רבקה אותות הזמן חרותים קמטים קמטים על פני האשה הגדולה. דמות־דיוקנה כמו כוסתה, לדאבת לב מעטה קודר. כן יטבע היגון את חותמו על ארשת פני אדם. גם עיניה קטנו ועמקו בחוריהן. והיא, האשה הזו, אינה גדולה ממנה הרבה. הן רבות חשבה על מספר השנים באלה הימים.

ובוסה וידה היתה סחה דבריה ומסתכלת חזור והסתכל בפני רעותה. מה חלקים פניה כפני נערה וצחים כמשי הטוב. רק לאורך מצחה מתוח קמט קט, זהו ודאי אות פגם מעצבון עקרותה. אך גם עדנת־פנים וזוהר־עינים וחמודות גו־אשה עמה — באשר לא ידעה עצב לידה. הנה כן יצהלו פני אשה כי תשען בטוב ובנעימים על כתפי גבר ואף כי על גבר יקר וצדיק כמוהו. ברם צר מאד כי שני צדיקים וטובים כמותם לא זכו לפרי בטן.

מתוך כך עלו בפי האורחת דברי חשבון ואמרה: אם איני טועה, בוסה רבקה, אני גדולה ממנה בשש או בשבע שנים — האין זאת?

שמחה בוסה רבקה כי קרבה האשה בדבריה לחפץ לבה ואמרה מיד: "יתכן, שבע או שמונה שנים. אני חשבון אחר יודעת אל נכון. אני גדולה מהבת שלכם אחת עשרה שנה. חשבתי את חשבון השנים כמה פעמים באלה הימים. בת חמש עשרה התחתנתי. עכשיו תמו חמש עשרה לחתונתי. אז היתה הבת, סולטאנה שלכן, בת ארבע. כן נשאר זכרון־דברים אחד חקוק בלבי…, חי ובהיר נשאר, כאלו היה אתמול. שמא גם אתן זוכרות אותה שיחה שבינינו?

— לאיזו שיחה מכוונת בוסה רבקה?

— הבה ואשיח לכן: אז בימי החתונה שלי ישבתן על ידי עם הילדה שלכן, סולטאנה, סמוך לאפיריון. היתה השעה לפנות ערב (לא אזכור איזה יום משבעת ימי החופה היה). ואני בקשתיכן להישאר למשתה של אותו לילה. אבל אמרתן כי ח"ר יוסף בעלכן, עליו השלום, לא היה בקו הבריאות והילדה הקטנה צריכה להקדים לישון. אז השיבה היא, הקטנה: לא, אני לא קטנה, אני לא אלך. אני רוצה להיות יחד עם הכלה. אני אישאר תמיד, תמיד עמה. אני אוהב אותה — כמו כל העולם. כך אמרה הקטנה, ואתן אמרתן אז שהיא בת ארבע. ועתה היא בת תשע־עשרה — לא כך? אז שמענו דבריה וצחקנו. אבל עכשיו — דברים אלה של הילדה שבו וחיו בזכרוני.

— אמת, ענתה האורחת, אף שלפי חשבוני, סולטאנה כיום בת שמונה עשרה. אבל מן השיחה הזו איני זוכרת מאומה. פלא הוא שיש דברים

ונשכחים מלב אדם כמו לא היו מעולם.

— ואני אומרת, דברים שנגזרים ממעלה — אינם נשכחים מלב אדם לעולם, הללו נשארים חקוקים בלב אדם כל ימות חייו — כחותם מיד הבורא יתברך…

השהתה בוסה רבקה את מבטה בפני רעותה והמתינה לדברי פיה, ברם בוסה וידה לא ידעה מה ירמזו מליה והתיה תוהה ומצפה.

אז חידשה בוסה רבקה דבריה ואמרה: על זאת אמרתי להסיח היום עמכן, ועל זאת ביקשתיכן לסור אלי לעת כזו — ואתן תראו פעלי הבורא העמוקים מני ים ונפלאים לאין חקר. מה אדם כי ידע רזי עליון? אנו אין לנו אלא להשען על רחמיו, רחמי אב עליון ולהגיד בלב שלם: כל אושר יחלק לנו הוא מידו — טוב וישר ורצוי הוא. מה רצוני לומר? הנה אגידנו לכן: שמתי בטחוני בו יתברך ואחר כן בכן. הן ידעתיכן כיהודיה טובה וכשרה ונבונת טעם. וכן אמרתי לדבר באזניכן לקחת את סולטאנה שלכן בשבילו, בשביל ח“ר יעקב חי. רצוני מנוי וגמור — ברשותו של אב עליון — לגזור חבל כבד זה מעל צוארי. דְיָן חמש עשרה שנה! נראה גלוי כאור היום, שני איני ראוה להקים לו שם וזרע. מה עווני ומה חטאי — מה תדע אחת כמוני? אבל חלילה לי, אלף פעמים חלילה לי, מהיות כמתאוננת. מה אני? מה ערכי? הראוי כלי־חרס כמוני לעמוד לפני שולחן המלך? ברור שלא היתה לי זכות גדולה זו להיות אם ליוצאי חלציו. אני — לשוני לא תיעף להודות לו, לאב הרחום, כי זיכני בטובו להיות שפחה נאמנה לח”ר יעקב חי — אלפי הודיות לשמו יתברך.

נמלאו עיניה של בוסה רבקה דמעה גדולה והיא הטתה ראשה אל עבר האשנב ואמרה כלפי מרומים: לא, אב רחום, לא אחדל, לא אגמור להודות לכם על חסדכם עמי כי נתתם אותי להסתופף תחת קורתו ולו כאחת עוזרת, כאשת בית נאמנה, לשמור דברו וצעדו.

— למה תזיל דמעה בוסה רבקה? מי כמוה מבינה ויודעת דרכי הבורא? הן כה היו דבריה בפיה עצמה, אין אני צריכה לעוץ עצה לאחת כמוה. אלא, אני זאת ארגיש נכוחה: הרבה מתינות דורש זה החפץ. הענין, כפי שיובל לכן, דורש שיקול דעת וישוב נפש — זאת אשר אחשוב אני.

— חלילה לי להטיל דמעה או לנפול בעצבות מפני זה החפץ. לא. אני בלב שלם אני עושה. כי ל“תיקון” אני מכוונת, ותיקון — זאת ידועה לכל — דורש לב שלם וטהור. להזיל דמע — מדוע? לעכור המים הזכים — חלילה! או לב כבד, או מחשבת עצב — לא, לא, חביבתי, כלל ועיקר. מחפץ לבי, מדעת והתבוננות, ומבטחוני באב הרחום גמרתי אומר בזה החפץ ולא אסור ממנו. ואשר פניתי אליכן ושמתי מבטחי בכן, אין זאת אלא באשר ניעורו בקרבי דבריה של סולטאנה שלכן; ברגע שגמרתי אומר לחפש נערה בת טובים — מיחוס טוב וממקור נאמן — כמו קול שדי נשמע בלבי מה שאמרה אז בילדותה: “תמיד, תמיד אני אשאר עמה, עם הכלה” — האין זה קול אלהים שישמע האדם בלבו בעת צרה ומצוקה? ואולם, אתן, כאם לבתכן היקרה — ודאי אמת וצדק בפיכן. מן הצורך לשקול בדבר ולהתבונן, לחשוב ולהתישב בדבר. אני רק גיליתי סוד לבי לאזנכן, ואתן — רצונכן בידכן. כל אדם חפשי לרצונו ולדרכו. ודאי יכולות אתן להתישב בדעתכן. אך אחת אבקש — אל יותר הדבר בפי הבריות. אל להוציא הדבר לרשות הרבים. עם קרובים ונאמנים — התיעצו כרצונכם, אבל בהסתר דבר. ברם להשמיע דבר שלא בזמנו — ידמה לקוטף ואוכל בוסר מהאילן, שגורם רעה לאלן ורעה לעצמו.

— אבקש מחילה, בוליסה רבקה, “לא נתתי לעצמי להבין”. אשר אמרתי מתינות והתבוננות — לא לצד זה אמרתי. מן הצד הזה, רצוני לומר, מצד עצמי, איני רואה מניעה. הענין הוא, לפי מיעוט דעתי, — איך אגיד לה? הנה: החשש הוא להבא… עכשיו, בטוב לבה וצדקת נפשה ובאהבתה את ח“ר יעקב חי — רואה היא את הכל קל וחלק. כמו שאומר המשל: “קל לב־אוהב כעוף פורח באויר”, ואולם — לב אדם — בשר ודם. יש לחשוש ליום מחר. אך אחד הוא שאין לפניו חרטה, — איל סאנטו בינד’יגו איל” (הקדוש ברוך הוא)… זה אשר חושבת אני במיעוט דעתי.

— הרבה אמת וטעם בדבריכן. אין לכחד. אבל, ראי, אחותי, המשל אומר: “לקרב גדול — חשבון גדול”, חפץ זה שלי — אינו בן יומו. אם יאמר: מים מגלגלים טחנות — הרי דמעותי גלגלו משאות כבדים. אבל — מה הועלתי? “זורמים מי נהר — אך חולם שוקע”. ואני, המעט ניסיתי? המעט נאבקתי? לא השאתי שבעה יתומים בביתי? לא ניטלטלתי פעם וגם פעמים ועליתי ולנתי בקברות הצדיקים אצל ר' מאיר ואצל ר' שמעון? המעט קרעתי לבי בצום ותפילה? ומספר מי ימנה לסגולות ול“עשיות” שהתקנתי? עד שנוכחתי שגזירה היא שנגזרה מלפניו. ואשר ירשם על האדם ממעלה התמחקהו יד אדם ממטה? אשר לזאת, על ענין חרטה וכדומה לזה אין לכן לדאוג. אמת, אנין ה“צרה” (אשה שניה) חשש הוא. מי יכול להתעלם מיגון הצרה? האם לא ידענו מהיגון של הסיניורה די שרה אמנו עם הגר? נודעה היא לכל. אבל בחפץ שלנו — שאני, אני מאהבה אני עושה. אנכי — שבוית שתי אהבות אנכי. אהבה לו, לאב עליון, ואהבה לח“ר יעקב חי. אמת שאומרים: האהבה עיורת היא. אך, ה”מבדיל", האהבה לבורא פיקחה היא. לא. אין עיני עצומות. כי שקלתי ובחנתי ימים ולילות רבים — וזה אשר מצאתי: נסיון הוא שמנסני הבורא, אם ראויה אני לתקן אם לאו. ואני אחת אמרתי: תקן אתקן. והוא, האב הרחום, יתקן כפי אשר יאבה. ואת הבת, את סולטאנה, אקבל באהבה, אהבה שלישית תהיה לי. בכוח שלש אהבות אעשה את אשר הטילו עלי משמים. וזאת תדעי, אחות שלי, סולטאנה תצא מרשות אם אחת אל רשות אם שניה. כבבת עיני אשמרנה, במלה טובה אנחנה. הן בשבילה והן בשבילו. שכן המגיש מנחה לאחד אדון, או לאחד יקר, היגישנה ביד אחת ויטיל דופי בה בשניה? חס וחלילה, טהורה תהיה המנחה, תמימה ושלמה כשמש השלמה.

שמעה האשה אמריה הנעימים של בוסה רבקה — והחשתה. רגע ארוך קיפלה את המטפחת שבין ידיה חזור וקפל — וארכה התיקתה.

הזדרזה בוסה רבקה ברגע זה ואמרה בקומה: סלחו לי בטובכן ואביא קהוה קטן ו“נפישה” אחת (נרגילה לעשן).

שבה לאחר רגע, כי היה הכל מוכן ומזומן בבית התבשיל מכבר. משישבה, הגישה לאשה דרך כבוד ויקר את צינור הנרגילה ואת הקהוה החם.

שתו למנוחות, טעמו מן הפירות ואצלוּ אחת לרעותה ברכות מאליפות והרבה דברי חיבה. והיו מכבדות חליפות, אשה רעותה, בצינור הנרגילה דרך ריעות.

משהגישה האשה את הצינור לבעלת הבית פתחה ואמרה: מה אומר לה, בוליסה רבקה? דומה אני שרגלי הביאוני היום לראות בעיני “סיבובים” ו“סידורים” מידו הגדולה. אכן מאתו, מהבורא יתברך, היתה כזאת, עכשיו אגידנו לה: אין לכחד כי הנערה נשארה עד כה “חבויה” מאין ביכלתי לתת לה כמוהר הבתולות. ידי, לדאבת לב, ריקות מכל. אך לפני שבוע ימים באו לנו שני מכרים וביקשו אותה, בשביל בחור, בן טובים, חדש מקרוב בא, מאיזמיר. וחנות לו ומעט ממון לו. ראה את סולטאנה פעם אחת וחשקה נפשו בה. אמרו: אינו דורש דבר. כי נודע לו שאין לי דבר. “כך” יקחנה — “מהמרחץ הביתה”. אמרתי להם: מי יתן והיה. אין זאת כי אביה הצדיק יערוך שם תפילה למען בתו. הביאוהו אלינו במוצאי שבת בשבוע שעבר, והבחור — ברנש אחד, לא דופי בו ולא מום. ודברו טוב וישר, עם שכל טוב וחן־בחורים.

כשהלכו אמרתי לסולטאנה: התראי בתי? תפילת אביך עשתה זאת. נודה לאל כי ניעור לך מזל טוב. אבל הנערה, ששתקנית היא וטובה ומתוקה כ“צימוק דבש”, מביטה בעצב גדול עלי ואומרת לי: לא אדע, אמא שלי, לא אדע מדוע נלחץ לבי בקרבי? דומה כמו יד תחנוק בגרוני. דומני, אין זה מזל שלי. לבי דוי עלי להגיד לך זאת. והתחילה בוכה בכי רב. לקחתי דברים להרגיעה ולהשקיטה, אבל ביני לבין עצמי לא ידעתי את אשר דיברתי בלשוני. מה פשר צרת לבה של הנערה? מה חשה כי ייצר לה עד כך?

שני ימים הייתי הולכת ולא אני. מדברת — ונפשי בל עמי. מה קרה לנערה? מה פשר? והיא — בשלה. ונדחה הענין. והנה נקראתי היום אליה… לשמוע מפיה את כל הדברים האלה… ואת הדברים שאמרה הנערה בילדותה… כך נגלים “ענינים” מופלאים וניתרים “קשרים” נסתרים… עכשיו רק אחת עלינו לבחון: אם נשאל את פי הנערה ותאבה ותסכים. ואם יהיה רצונה טוב ותמים — ברור וגלוי שערוך הכל ממעל ומי יוכל לפצות פה ולדבר דבר?

ממשמעה בוסה רבקה דברי רעותה — רגשה נפשה מאד בקרבה. אחזה ביד רעותה, לחצתה בחיבה ואמרה, מבליגה מהזיל דמע: הן אתן אשה יקרה, אשת צדיק וחכם, ידוע ידעתי כי אתן תבינו לרוחי. אן מלה בלשוני להודות לכן כפעלכן. הן עולם שלם תבנו. פגם גדול תתקנו. לא בת תשיאו לאיש כי “ספר” תשימו בארון הקודש. ולא בכל יום יזכה אדם למצוה כזו. ולא לכל אדם ניתן להגיע לזכות כזו. הצריכה אני להגיד להן מי הוא ח"ר יעקב ומה יקרה רוחו? ועל כל אלה לא אחדל מהודות לכן על חסדכן עמי.

כן היתה בוסה רבקה עורפת כטל אמרי בינה וחיבה לאזני רעותה. ואף בוסה וידה שהיה לבה מתחילה נעול וחתום — נפתח עכשיו לחוש ולהבין מדברי הפלא שסחה בוסה רבקה, — כמפתח מוחלד וקשה שהולך ופותח קלות וחלקות אחר שמשחוהו בשמן. ובדבר האחד שהיתה מתקשה בוסה וידה — כיצד לשאול את פי הנערה ומי ראוי להיות בעל דברים בענין זה, האחד “חכם” או אחד מקורב? — אמרה בוסה רבקה קלות וחלקות: מה צורך, אחותי, באיש שלישי בינינו? אני בעצמי אדבר עם הנערה. הן לא, חלילה, דבר לא ישר ייעשה לנערה כי יש לאחוז את עיניה. ונהפוך הוא: מזל קדוש יינתן לה. וכלום כדי לאמר לאזני אדם כי מאירה השמש, או כי מתוק הדבר לחיך — יש צורך באיש־דברים או בעל־לשון? לא, אחותי, אני אדבר לאזנה ולא אפונה שתטה את לבה בכל החפץ. הן שמתי מבטחי בבוראי, עליו אסמוך ואישען.

מיד נמנוּ וגמרו בדבר: בלי נדר, בשבוע הבא, תמצא בוסה רבקה שעת־כושר לקחת דברים עם הבת.

ומשארכה להן השעה בשיחתן, נחפזו שתיהן עם ערוב השמש לרדת לבית הכנסת לשמוע “ברכו” וספירת העומר — כי היו הימים ימי

“ספירה”.

 

ב    🔗

למחרת היום לעת הצהרים, היה השולחן ערוך ומתוקן באשנב הגדול בשביל האדון הדוד ח“ר יוסף, “אב בית דין”, כי כן דרכו לסעוד בבית בן אחיו, ח”ר יעקב חי, בשני וחמישי, ימי מושב בין דין, מאז יצא לגור מחוץ לעיר בבתי מונטיפיורי.

בשעה מאוחרת במקצת, אחר שהמתינה בוסה רבקה שעה ארוכה לבואו, השקיפה בעד האשנב וראתהו צועד מתונות כדרכו — מיד היה לבה הומה בקרבה. ה“אדון הדוד”, שהוא גדול בתורה, צדיק בכל דרכיו ותקיף בלשונו, יֵרָאה תדיר לעיניה, כלעיני כל, מלאך ה' כביר־הוד. ברם היום נסער לבבה של בוסה רבקה למראהו, משום שהכינה לעצמה לערוך דבריה לאזניו על חפץ לבה.

מיהרה וירדה למשוך בחבל לפתוח את הדלת ולקבל פניו במעלות המסדרון, “טוב וזוהר הבא” — אמרה ברכה מפיה.

עלה לחדר הגדול ומיד הגישה לו “נטילת ידים”. בעת נטלו ידיו שמע מפיה, שח"ר יעקב חי נסע אתמול לחברון והיא כבר סעדה וכן יסעד היום לבדו.

ישבה בוסה רבקה ממולו בקצה האשנב, ידיה עסוקות בסריגה והיא ממלאה מפעם לפעם את החסר בשולחן.

משכילה סעודתו — הביאה מיד כיור ואגן למים אחרונים, בירך ברכת המזון בקול רם שתהא שומעת ועונה: “אמן, ברוך הוא וברוך שמו” — ואחר מילא את מקטרתו והחל מעשן למנוחות.

פתחה בוסה רבקה ואמרה דרך ענוה ויראה: יראה נא “אדון דוד”, הייתי רוצה להסיח דברים לאזניו, אם ירשני ברוב חסדו ובחמלת כבודו ואם יש שעה קלה פנויה לרשותו?

— מה דבר טוב בפיך? דברי ואשמע. יש עמי שהות כדי שעה עד שיגמרו לכתוב גט אחד בבית דין. מה רצונך?

— הנה… לבל אכביר מלים הרבה ולבל אקח מנוחתו, כי עייף הוא אל נכון מטרדת בית־דין אומר בקיצור את אשר עם לבי ושמתי מבטחי באב העליון שיהיה עם פי…

— וזאת היא “לשון קיצור” שבחרת לך? או שמא זו דרך ארוכה־קצרה שלך? — כן אמר לשון בדיחה.

— אבקש מחילה. אל נכון לא אאריך עוד. הנה… כפי שהוא טערת ראשנו ואבי כל המשפחה — חייבת אני לשים דברי בפניו… וזה הענין: גמרתי אומר, בעזר שמו יתברך, למצוא בת־זוג, נערה טוב והגונה, בשביל ח"ר יעקב…; ברצוני לתקן זה המעוות… ואני בעצמי אסדר ואערוך את הכל. לי יאתה לכפר על הוון הזה אשר השיג אותו בגללי — ובדברה עלו דמעות בעיניה וסתמו את קולה עד שהתגברה על עצמה וחתמה לאמור: זאת אשר חפצתי להודיעו ולבקש עזרתו.

שמע הדוד דברי פיה, השהה מבטו במקטרתו שבידו והחשה רגע ארוך ואחר אמר מתונות: מה קרה? מה היום מיומיים? מה דחפך עכשיו לענין כזה?

— אחלה פניו, “אדון דוד”, האם לא די אשר קרה במשך חמש עשרה שנה? עד מתי נהיה עזובים ונשכחים? ואם לא עכשיו אימתי? ועד אן אשא את עווני? האין אני עתידה לתת את הדין על שאקשר בידי אני את מזלו ואתן לאחד צדיק שיהא הולך ערירי בלא גואל ובלא שם?

— שמעי, רבקה — שיסע הדוד דבריה — והביני דבר לאשורו. כי יכאב לבך עליך על גזירת ה' — ודאי צדקת. אכן הוא יודע רזי עולמו ומי יאמר לבוראו: מה תעשה ומה תפעל. אבל כי תרבי דברים בפיך ותאריכי לשונך לאמר שעוון תלוי בך — דבר שוא הוא. אין עוון אשר חטא עמך. “אל תהי צדיק הרבה”, ואל תדברי כאשה שאינה יודעת אלא לחצאין. הנה פי המדבר אליך: אין כל עוון או שמץ חטא בידך. נקיה את מה' ומתורתו.

תורה ה' על ראשי ועל עיני. ודבר פיו אשר יבטיחני מדבר עוון — ודאי יקל מאד את מכאובי. טוב אבל אם עוון אין כאן — האין בי קשיות־לב ואכזריות? אני היודעת מה גדול יגונו של ח"ר יעקב כל הימים. אני השומעת אנחותיו בלילות. ובעיניו — רואה אני והנה עצב החיים ישכון בהם. ואף שהוא, האהוב, לא יסיח דבר לאזני, אך הנחותיו, בלילה, יש בהן להמס אף לב אבן, ואני היא המקפחת חייו. והאין כל זאת רע ומגונה מעוון הכתוב על ספר?

— אין כאן אכזריות ואין כאן קשיות לב. למה תהיי כצוללת במים רבים? ולמה תהלכי עקלקלות? ומה לך להגות “רבות מחשבות”? התורה אומרת: בני, חיי ומזוני — בידי שמים, ולמה כל אלו הדיבורים המיותרים?

— ודאי צדקו דבריו מאד… זהו ענין של גזירה, גזירה היא מלפני כסא הכבוד, ואני, האבוא, חלילה, לדבר סרה או תפלה? אלא שאני אשה… בער אני ולא אדע, על כן רצוני רק לשאול כדי להבין. וזאת אשר אשאל במיעוט שכלי: האין לבן־אדם לשפוך שיח, לחַלות ולבקש ממרום לקרוע את רוע הגזירה? האסור לבן אדם לבקש מאתו יתברך רחמים? והן שמו רחום והוא אבי הרחמים… — זאת כונתי..

— לבקש רחמים, להתפלל, כן. ודאי. כלום אמרתי למנעך מתפילה ותחנונים. אדרבא, הרבי תמיד תפילה וצדקה בלב נשבר ונדכא. אבל את אומרת לעשות מעשה, לקום ולעשות, וזה — לא צריך. אין את מחויבה, התורה אינה מחייבת אותך. התביני.

— לא אבין. אל יקחני בדברי ואל אחטא בלשוני… אבקש מחילה רבה… כיצד איפוא, האם אסור לעשות “מעשים טובים”?

— “מעשים טובים”, “מעשים טובים” ליגלג הדוד בקול קפדנות כדרכו — מעשים טובים, שאחריתם — חלילה — תהיה… לא טובה!

— כבוד תורתו יאריך נא אפו עלי. אני איני אלא כשפחה השואלת דין תורה כדי לדעת ולהבין: כלום רע המעשה אשר אני רוצה לעשות? אתמהה. ולא כך עשתה הסיניורה די שרה אמנו? לא היא שנתנה את השפחה אל סיניור די אברהם אבינו? והסיניורה די לאה? וכן האהובה רחל אמנו?

— אבל כמה אמרתי לך שאין את יודעת אלא לחצאין, שהרי כמה צער ופגיעה גרמה שרה אמנו לאברהם ולה לעצמה עד שהשם יתברך נתערב בדבר… וכי מה שהיה ראוי וכשר לאמהות העולם — ראוי ויאה לכל אשה?

— אני חלילה לי משום עצמי במעלה אחת עם האמהות. אני קור־עכביש אחד לעומת הצדיקות יסודות העולם. אלא מה אומרת אני? — אומרת אני: העצר ויגון הלב שוים הם לאמהות כמו לכל אשה אשר לא זכתה לחבק בן. למכאוב הלב — אין הבדל. כן אדמה בנפשי — אמרה ומחתה דמעתה מעיניה — כן מבקשת גם אני. והוא, האב הרחום, רואה ללב, ועל כן אמר לאברהם אבינו: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה…

שמע הדוד רתת דברה והחשה והיה מהרהר בינו לבין עצמו. אחר כך אמר לאזניה דברים רכים ומתונים:

אני, רבקה, איני מוצא בך אשם מה. אלא מחובתי להזהירך בענין הזה, לא דבר קל הוא.. כבד הוא מנשוא… ותוכו מר… מר מאד… ולמה תעמידי עצמך בידיך בנסיון קשה?… את אשה.. יכולה את בעצמך להרגיש ולדעת… משום כך מוטב לנהוג: שב ואל תעשה עדיף. נתתי עצמי להבין?

— ידעתי, אדון דוד, מאד ידעתי. אבל לא ביום אחד ולא בלילה אחד גמרתי זאת בלבי. רבות נדדה שינה מעיני. שקלתי הכל ובחנתי הכל. את הרע ואת הטוב. ועתה גמרתי אומר ואמרתי לדבר עמו ולשמוע מפיו תשובתו ובלי נדר לא אתמהמה עוד…

— ומה חפצת לשמוע מפי? התדמי שאני איעצך לעשות זאת? טועה את. אין אני מיעצך. אדרבא. אין אני מיעצך.

— ימחול נא לי ברוב חסדו. ידעתי כי הוא לא ייעצני בזאת. בענין כזה אין שואלים עצה ואין נותנים עצה. זהו דבר הנתון ללב האשה. ואשר ביקשתי לדבר עמו הרי הוא ראשית כל כדי לדעת אם רשאית אני לפי התורה לעשות רצוני זה. והנה שומעת אני — שבח לאל — שאם התורה אינה מחייבת אותי אבל גם אינה מונעת אותי. זה אשר חפצתי לדעת. ושנית, מחובתי להודיע לעטרת המשפחה את רצוני הגמור בזה. ועוד, בקשה ותחינה בפי, ל“חסדו”: ידבר נא הוא עמו, עם ח“ר יעקב שיאות לי ויאבה בדבר, כי ידע שרצוני זה הוא מכל לבי ונפשי. אני כבר ניסיתי לפני כמה זמן לרמוז לאזניו כזאת והוא נתמלא צער ולא הטה אוזן לי. ואני — הכל יכולה לערוך ולסדר אך להסיח עמו על הדבר הזה לא אוכל. קצרה לשוני. דמעה עולה על גרוני ומחניקה שיחי. אנא, אחלה פניו, כבת לפני אביה, כשפחה לרגלי רבה, יהיה נא לי לפה לשיח עמו. יגיד לו שאני בעצמי, בלי שליח ובלי התערבות איש זר — אעשה הכל, אני מצאתי כבר בת טובים, יתומה בת תלמיד חכם, היא בת וידה די פינסו. ואני אכין את אשר יש להכין ואסדר את אשר יש לסדר. בעזרת בוראי — חודש אחר האירוסין אערוך את הקידושין בשעה טובה ומוצלחת ואל לו לח”ר יעקב לשאת כל דאגה וטרדה בלבו. עלי אשא הכל בשמחה ובלב טוב. ובקשתי שטוחה לפני חסדו: יחוס עלי ויעזור לי בכוח לשונו ובברכת תורתו…

— ומה אומרת חנה גיסתי? היא זקנת המשפחה, והיא, אשה זקנה, חכמה ונבונת־לב, ראוה היא ליעצך בדבר הזה.

— מובטחני שרצון “הגבירה־אמא” כרצוני. או רצוני — כרצונה.

אכן חסדו יודע שדבריה תדיר ספורים ומדודים. מימי לא שמעתי לא רמז ולא מלה מפיה על יגון לבנו. ברם במוצאי יום “הנזכר ולא נחלם” (יום הכפורים), כשסרנו אליה לנשק את ידה ולבקש ברכת פיה נתגלגלה שיחה והיא אמרה: “מה שאר לי עוד, בנותי, כאן? אך תפילה אחת בפי כל הימים שלא יקחני הוא מפה טרם אראה פרי בטנו של יעקב חי… הן רק זאת תעכבני עוד כאן… ואפשר יתגלגלו השנה רחמי שמים ממעלה ורצונות בני אדם ממטה? לזאת אצפה ואתפלל”.

כך אמרה. ואני הבינותי ברור לדבריה. וגם כולם הבינו אלא שעשו עצמם כלא שומעים. על כן מאז גמרתי אומר בלב.

שמע הדוד והקשיב רב קשב לדברי האשה בדברה ובהתחננה ואחר אמר:

— רואה אני שאת מאמינה בלב טהור ושלם בחפץ לבך ואת בטוחה בפועל ידך. ומכיון שכונתך רצויה — יתן ה' את ידו לך ויברך פעלך, אני אדבר עמו.

— ינחם ה' אבלי ציון שנתן נחמה בלבי ונשמה חדשה בקרבי.

ובקומו ללכת הוסיפה וביקשתו שידבר עם ח“ר יעקב מקץ שבוע ימים לאחר ל”ג בעומר, כי הוא טרוד עכשיו וגם היא תהי עסוקה בהכנות להילולא דרבי שמעון.

 

ג    🔗

טרוד היה ח“ר יעקב חי בימים ההם מכפי דרכו ולא היה אוכל ביום אלא אכילה חטופה וגם בלילה לא היה ישן אלא שינה עראית. וכל הימים היה סובב הולך, משכים ומעריב לבתיהם ולחנויותיהם של אנשים נכבדים, סוחרים ועשירים לדבר ולספר לכל אחד לפי טבעו וטיבו, לפי מזגו ותפיסתו, ענין “החברה” החדשה שכוננו ידיו באותו זמן, היא החברה שנועדה אחר כך לתהילה — “טוב עין”. עיקריה של אותה חברה — רובם היו “נסתרים”, דברי ח”ן שנמסרים דרגות דרגות לחברים. ומיעוטם — היו ענינים גלויים (יש אומרים שראשי התיבות מורים על חבריה שהיו מחויבים להיות ענוים, ישרים, נדיבים, ויש אומרים: עשירים, יראים, נכנעים).

איך שהוא רבו כמו רבו חבריה קרואי העדה אנשי שם שקיבלו על עצמם להיספח אליה, מי מאהבה ומחפץ לב ומי מאונס והכרח, מפני כבודו של ח"ר יעקב חי.

ברם איש עשיר, מקרוב בא, היה בירושלים, סיניור מאיר גביר, מארץ יון — והוא זר ונכרי לכל. אמת ירא שמים היה וזהיר בתפילה בציבור ערב ובוקר כיהודי הגון, אלא שלא נטה לבו לתורה והיה מרחיק עצמו מתלמידי חכמים ומתופשי תורה — הרחק הרחק כמטחוי קשת. וכן עתים היה נוהג ותרנות ונותן לדברים שבצדקה ופעמים היה נראה כקמצן ורע עין. ושוב: ברגיל היה ממעט בדיבור והיה נוקט דרך יוהרא מנהג פילוסופים שמדברים מעט וחושבים מחשבות והגיונות רבים, אבל פעמים היה מרחיב הדיבור ומרבה ומוסיף להג. ותדיר היה מתגנדר בלשון יונית שלו והיה מעלה בשפתיו פסוקי שירה שלהם, מספר ה“איליאדה” ויותר מכל אהב ליצנות ודברי חידודין וקלות ראש — בפני תלמידי חכמים.

איזו רוח נשאה את סיניור מאיר גביר מארץ יון לעלות ולהשתקע בירושלים — לא ידע איש נכונה אך את שיחו ואריכות לשונו ידעו רבים זמן מועט אחרי שבתו בעיר.

ראשונים שנכוו “מחרב פיפיות שלו” — היו שני תלמידי חכמים שלא ידעו טיבו וארחו ובאו אליו לזכּותו במצוה שינדב “תרומת החודש”, כמתנת ידו, לחברה של תלמידי חכמים “יגדיל תורה”.

משבאו אליו שני “החכמים” קיבלם בסבר פנים יפות במחסנו־משרדו שברחוב ה“בטראק”— ומיד פתח לפניהם בלשון חקירה והלכות־הגיון:

שמעתי את בקשתם של האדונים החכמים. עתה תרשוני כבודכם לשאלכם שאלות אחדות אם אפשר…

— כן, ברצון רב, — ענו שני החכמים בכבוד ובענוה.

— רצוני לשאלכם: מי מינה את כבודכם לכך? כלומר מי הטיל המשרה הזאת עליכם?

אני מבקשכם, רבותי, שלא תהיו רואים איזה פגם שהוא בדברי. שואל אני רק כדי להבין. אין אנו רשאים לעשות צעד בחיינו מבלי… מבלי מה? — מבלי להבין — משיב סיניור מאיר בעצמו.

תמהו תלמידי החכמים ואמרו: מה פירוש מי המריצנו? מי הטיל חובה עלינו? אנו עוסקים בזה לשם שמים, לשם מצוה…

— כך… כך… זאת אומרת: מרצונכם הטוב. שפיר… שפיר… עכשיו תסלחו, אדונים, חכמים, ואשאלכם שאלה שניה: מה עבודתכם? רצוני לומר: מה מלאכתכם, במה אתם עוסקים?

— אנו — חכמים, עוסקים בתורה. כי היא חייך ואורך ימיך. התורה —

— יפה מאד… מאד מאד. עכשיו אני מבין, אתם עוסקים בתורה מרצונכם. כך. ואתם יודעים, אדונים חכמים, משהרצון — הוא האדם. הרצון — הוא הראשית והאחרית בחיי בן אדם. אפשר לומר: הרצון — הוא החיים. לא כך, רבותי? אם טועה אני — ואפשר טועה אני — אבקש את כבודכם להחזירני מטעותי…

— לא. חס ושלום. יהי כן… כדבריו…

— כן. הרצון — הוא החיים. ואם רצונכם הוא לעסוק בענין זה, היינו לאסוף כסף בשביל החכמים הלומדים תורה ובשבילכם — שהרי גם אתם חכמים — אם זהו הרצון שלכם — הוה אומר זהו החיים שלכם, כלומר הכרח חיים בשבילכם. עכשיו יש לנו לזכור חוק שני — “בזיס” בלשון לעז — החיים קיימים על… על מה? — על כלכלה, פרנסה…

— הוא מותיב לה והוא מפרק לה — הלעיגו החכמים בינם לבין עצמם.

וסיניור מאיר לא דק בדיבוריהם והמשיך במתינות: ואתם, בענין שלנו, אם זהו רצונכם — זה חייכם, זהו פרנסתכם. כך. ובכן אתם עוסקים בזה. זהו “עסק” שלכם. ועכשיו בא אני לשאלה עיקרית שלי: אם זהו “עסק” שכבודכם באתם להציע לי, שאני אתן מכספי ב“עסק” שלכם — מה תתנו לי חלף הכסף שלי? שהרי מודים אתם: אין שום עסק בעולם שצד אחד נותן כסף, או שוה כסף, והצד השני אינו נותן ולא כלום…

— הי… הי… — חייכו החכמים והשיבו ברמיזה לדבריו — הרי יזכה במצוה… יזכה בעולם הבא… השם יתברך יתן לו זקנה טובה. המצוות, הצדקה ו“המעשים טובים” — הם העיקר… זהו כל מה שאדם לוקח עמו לעולמו. ככתוב: כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו.

— מחילה… מחילה, אדונים חכמים, אל נא תצאו משורת “ההגיון”. מצוות — אני בעצמי עושה. לא אכחיש מכם: במקום שרואה אני נחיצות אני נותן, ואתן תמיד כפי יכלתי. אך “הישיבה” ו“החכמים” שעליהם אנו מדברים — מה הם נותנים לי? ומה מצוה כאן? כיצד אתם מבינים זה הענין? מה לי, למאיר בן יצחק גביר, שאני אעבוד ואיגע ואתן למחיתו של פלוני “החכם” ואלמוני הרב כדי שישבו בנחת בישיבה וילמדו תרוה? תמיהה!

ליגלגו החכמים ואמרו: אם זו קושיתו — הא לא קשיא. אם החכמים אינם נותנים לכבודו דבר — הרי הם נותנים לכלל ישראל, שאם לא תהיה תורה — מאי הוה עלינו? אם, חלילה, יהיה ביטול תורה — אנה אנו באים? מה אנו בלי תורה… כי היא חיינו ואורך ימינו.

— שפיר… שפיר… הדין עמכם. ברם המתינו לי רגע ואמשול לכם משל: נאמר, כפר אחד, קטן או גדול, נניח שתושביו שני אלפים נפש. כדי שיוכלו בני אדם להתקיים באותו כפר נחוץ שימצאו שם למרבה שלשה או ארבעה נגרים וכן חייטים וסנדלרים, קצב אחד או שנים, רופא אחד או שנים ו“חכם” אחד או שנים. האין כך? ועכשיו אמרו לי, רבותי, — והאל יוסיף לכם שנות חיים ובריאות — אם יתישבו באותו כפר עשרה נגרים, עשרה סנדלרים וכדומה — מה יעלה לאתו כפר?

היו החכמים שותקים ובאים לידי כעס בלבם.

— מה יהא על אותו כפר? — ענוני נא — למען אהבת האל.

— יהיה ודאי… לא טוב…

— “לא טוב”, “לא טוב” — היה מלעיג עליהם הגביר — לא מספיק לאמר כך. אלא הם ינקרו אחד את עין חברו, יאכל איש בשר רעהו, ירמו, יגנבו, ישקרו — כך יעלה לאותו כפר… וכן בנידון דידן. בירושלים הקדושה יש “בן פורת יוסף”, “בלי עין הרע” כפי שאומרים חמשה עשר אלף ספרדים (נעזוב את ה“אשכנזים”), כן ירבה וכן יפרוץ — ובכן יספיקו לעיר במידה רבה עשרים “חכמים”. ברם אם מצויים בירושלים שבעים, שמונים — יובן מאליו למה, ועד מה יוכלו להגיע… ואם —

אז יקצוף אחד החכמים ויען בלשון קשה: כבודו אינו יודע… או אינו מבין בדברי חז“ל: אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח… אם לא יוכלו ת”ח לעסוק בתורה — אין חיים…

— מחילה רבה — אמר הגביר לשון לגלוג — רואה אני ש“אדון חכם” — בא לידי רוגז… הכעס — אינה מידה טובה. סוקראטוס — לא כעס בכל ימות חייו. יודע כ' את סוקראטוס? מחילה מכבודו. אמת, גמרא אין אני יודע, אבל מה שהזכיר כ' אני מבין ותמה אני על כבודו. הרי הגמרא — מסייעת לי, אמת, צריך קמח וצריך תורה, קמח — במידה שאנו צריכים. ותורה — במידה שאנו צריכים. הכלל הוא: סחורה מיותרה, רצוני לומר עודף בסחורה מביא… מה מביא? משבר. משבר בחיים. ומשבר — אמר הגביר בניגון — משבר — זהו ענין רע מאד…

ועוד היה מכוון “הפילוסוף” להוסיף דברים, אבל “החכמים” היו נעלבים מדבריו, קמו ויצאו מעם פניו בברכת שלום רפויה.

מששמע ח"ר יעקב חי דברים אלו בזמנם, היה מצטער ומיצר על אותו עשיר שמזלזל בכבוד התורה ולומדיה וגורם רעה לעצמו. ועכשיו שהיה משדל כמה סוחרים וגבירים להתחבר לחברה החדשה גמר בלבו לקחת דברים עמו — אפשר יחזירהו למוטב.

וסיניור מאיר גביר היה משתוקק להכיר את ח“ר יעקב חי פנים אל פנים משום ששמע מפי הבריות הרבה שבחים עליו, שהיו קוראים לו: “מזכה את הרבים”, “חזרן במצוות” ו”איש אלהים קדוש". והוא עצמו היה רואהו מהלך תדיר בזריזות, ראשו כפוף במקצת כטרוד ושקוע במחשבות, ונראה כאלו מחזר ומחפש תמיד אחרי דבר או כמי שנדרש להחיש עזרה והצלה למי שזקוק לכך.

באותו שבוע, לאחר שוב ח“ר יעקב מחברון, ראה סיניור מאיר גביר לעת הבוקר — מיד אחרי פתחו את המחסן — והנה צועד וקרב לאטו ח”ר יעקב חי, עד שניגש למקום שבתו במשרד על יד שולחנו — ובירכו בצפרא טבא.

זו הפעם הראשונה שראה הגביר את דמותו של ח“ר יעקב חי מקרוב. מיד הבחין וראה ש”החכם" הזה, שהיה גבה־קומה, זקנו צהוב ומלא, עיניו כחולות־טהורות, מפיקות ענוה וטוב לב — דומה דיוקנו לאחד מרמי המעלה ואצילי הנפש.

מיד קם ממקומו והושיבו על ידו בספה הרכה. במדור זה של המשרד הגיע אור בהיר מן החלון והיתה כרשות מיוחדת.

החליפו דברם של התודעות ביניהם — ואחר פתח סיניור מאיר בדברי תרעומת של ידידות:

…ועד עתה זכר ח“ר יעקב חי שמאיר גביר נמצא בירושלים? הריני קרוב לשנה “תושב הר ציון”! או שמא חשש ח”ר יעקב שאני בעל אגרוף החובל בבריות?

— לא, חס ושלום, אחא — ענה מתונות ונעימות ח"ר יעקב חי — מאגרופו אין לי פחד… אלא, כפי שאמרו הבריות, כבודו מכה בלשון… מכות הלשון — קשות ממכות אגרוף… ברם, אני גם מפני הלשון איני מפחד. כל אדם — לשונו אתו. “לשוננו אתנו — מי אדון לנו”? והרי גם לי יש לשון; אלא לא סרתי עד כה אל כבודו מפני שהייתי חושש שמא ימלא את דברי וינדב בידו מה שאבקש… ואני — אין רצוני בכך… לא זאת התכלית. נדבת יד — איני אוהב. רוצה אני תדיר נדבת לב. רחמנא לבא בעי…

— הו, “אדון חכם”… יאמין לי, מי שנותן בידו מרגיש יפה בלבו… הו… הו… מרגיש גם מרגיש!…

— אבל, אבא שלי, אני רוצה שירגיש בלבו האדם עד שיתן ולכשיתן — שלא ירגיש כלל… במידה כזו — שגם היד לא תרגיש…

— כך? הרי זה “רעיון פילוסופי”, אדון חכם. זה מה שאני אוהב… טוב. בכן — אמר סי' מאיר דרך רחבות וטוב לב — יגיד נא לי עתה מה דברו, במה אוכל לעשות רצונו — אחר כך נבחן ונראה אם אתן מהרגשת לב או מהרגשת יד.

— לא, אבא שלי, לא באתי עכשיו לקחת נדבה… הפעם באתי לקחת את לבו… רוצה אני את כל לבו…

— אמת, זוהי דרך קצרה וישרה, שכן כשיצליח לקחת את “לבי”, אז יקח כ“לאחר יד” גם את כספי. יאה ונאה — אמר בדיחות הגביר –. מוטב. הבה ונראה כיצד רוצה כבודו לקחת את לבי?

אמר ח“ר יעקב חי בנחת ובמתינות: יואיל סיניור מאיר לתת לבו ולהקשיב לדברי. הדברים חשובים ועמוקים — לא, חלילה, מפני שאני אומרם, אלא כך הם מעצמם. וזה הענין: זה לא מכבר יסדנו, בעזרת שמו יתברך, כמה אנשים ואנכי עמם, חברה חדשה — “טוב עין”. מה טיבה וטעמה של החברה לפרטיה ולעיקריה — ידע לאחר שיסכים לתת ידו לחברה. עכשיו יכול אני לומר לכ' התכלית הכללית של החברה. תכליתה לסייע בידי אנשי מעשה להרים תרומה, קמעא קמעא, מן החול אל הקודש. לתקן כל שהוא, מעט מזער, בחיי יום יום שלנו. שהרי עיקר העיקרים בחיי אדם הוא לקדש ולטהר את ה”חולין“. ואנשי מסחר ועסקים שרויים תדיר בעל כרחם בחולין, בעניני “עולם הזה”, ורבים אין זמנם פנוי כלל אף “להתבוננות” כל שהיא. ונמצא שהחולין והטפל מטרידים ומשכיחים כליל את האדם מחובתו והוא הולך ומרחיק עצמו מן הקודש ומשקיע כל עצמו, חלילה, בחולין. בחברה שלנו יתאספו החברים למצער פעמים בשבוע, בשני ובחמישי, לכוון לבם שעה אחת לדברי תורה ולהתבוננות, להציל מעט מהרבה. ותנאי ראשון — שיהיו החברים צמים פעם בערב ראש חודש — במשמרה — צום קטן, מבוקר עד ערב, הצום — פתח רחב הוא לתיקון ולהתעלות. והבא לטהר מסייעין בידו. ואני תקוה שיקויים בנו: אמור מעט ועשה הרבה. בכן — רצוני גדול שגם כ' יצטרף אל כמה אנשים מטובי העדה אנשי שם. ביחוד ראויים מאד ימי שובבי”ם¹, בימות החורף, לתיקונים חשובים וגדולים, ושי להתכונן מעכשיו ולהתחיל במעשה קמעא קמעא. הנה — זה “קיצור הדברים”.

ח“ר יעקב ראה והכיר שהגביר מסתיר חיוכו בין שפתיו בשעה שדיבר לאזניו. אבל כשכילה ח”ר יעקב ענה הלה בפירוש דברי לגלוג וזחיחות הדעת — וכן אמר:

סיניור חכם אהוב שלי! את דבריו איני תופס כלום…, איני מבין… אכן מבין אני דבר אחד היטב: כ' רוצה לעשותני “צדיק אחד”, “קדוש”, שאלך, “אחרי אריכות ימים ושנים”. ישר לעולם הבא… לגן עדן, אבל זה “לא ממלא את ראשי”. למה יטרח “חסדו” (כבודו) בכדי? ואמנה — שמח אני באמת לראות את כ' ולהכירו. והרב הנחת יגרום לי אם יואיל לבקרני לעתים. וכל אשר יטיל עלי בעניני צדקה וסיוע — אתן בעין טובה, אבל בענינים כאלה — לא. בענינים אלה יש לי “אידייאס” (אידיאות) משלי… רעיונות אחרים… אחרים.. צר לי כי ילכו דבריו לריק…

— לא… לא… אל יהא צר לו. וכי מה אני מפסיד?

— נדמה לי שיפסיד זמן… וכוח… ויקח צער מדברי, שכן דרכי אני לדבר ב“באותיות ותודיענו”².

בינתים הביאו “כיבוד” — קפה טרי מן הרחוב הקרוב והחלו שותים לעטם. וסיניור מאיר הודיע לפקידו, שלא יפריעו לו עד שיגמור את דברו עם האדון החכם.

חזר ח"ר יעקב לדבריו ואמר: אל נא יחשוש סי' מאיר מדברים גלויים שלו, שכן אני שמעתי, שכבודו — “דעות” פילוסופיות יש לו. אני — איני פילוסוף. אבל ברי לי, שיהדות גדולה וחשובה מן הפילוסופיה, רצוני לומר: היהדות עצמה – היא הפילוסופיה, היא נשמת הפילוסופיה. והנה אני בא אל “חסדו” למכור לו מסחורתי, ולמה לא ימכור כ' ממה שיש אצלו? חסדו — הרי הוא סוחר גדול, “בן פורת יוסף” — ובכן: יקנה, ימכור, ימכור ויקנה… נעשה מסחר, אבא שלי. אפשר שנינו נרויח, ואפשר שנינו נפסיד, כך דרכו של מסחר בעולם… והרי אנו מדברים כאן על הסחורה היקרה מכל סחורה: על חיינו הניתנים בידנו להעשירם ולהגדיל קרנם בכל מאמצינו — וכי לא כך?…

סיניור מאיר מילא פיו חדוה וגילה ואמר: יפים מאד דברי החכם! לא ידעתי שכ' יודע דרכי מסחר וגם יודע לעשות “ריקלאמו” ל“סחורה” שלו. הטוב, אדוני, ובכן יאמר לי בקצרה — כדרך סוחרים — מה “הקוליטה” (מהות) של “סחורתו” ומה הם הרווחים הצפויים, ואני אומר לו על הסחורה שלי מה היא ואיך היא — לא כך?

— מקבל אני דבריו בחפץ לב… אבל כבודו, שסוחר מובהק הוא, יאמר לי ראשונה מה דעתו על סחורתו שלו, כלומר… על חיו בעולם הזה?…

— טוב, ח"ר יעקב, טוב מאד, הרי דעתי בקצרה: עיקר חיי וחיי כל אדם בעולם הזה הוא — לחיות… לאכול, לשתות, ליהנות בתבונה מן העולם, לא לעשות רע לשום אדם ולשום בריה, להודות לאלהים בתפילה — ובכלל ראוי לאדם לדאוג, שיראה טוב ונעימות בחייו. זאת היא סחורתי — קצר וברור, אין לי דבר להוסיף עוד…

— אם כך, יתאמץ נא רגע אחד… אך רגע אחד… להרחיק מעליו כל מחבה שהיא, לנער מעליו גם צל של מחשבה אחרת ויצטמצם במחשבה אחת בלבד: ביום האחרון, יותר נכון — ברגעים האחרונים: הנה כבודות שרוי במיטה… עוד מעט קט — ויתם הכל. קרב ובא הקץ. הנה ינתקו החבלים, וכל הכבודה הרבה, העושר והעסקים, המסחר והרווחים, השמחה וגם הדאגה, המחשבה והדיבור — הכל יחדל ויחלוף — אם יעלה בידו לחשוב עתה, או פעם אחרת, כדברים האלה, רק כאלה, — מה טעם, איפוא, בחיים של אכילה ושתיה, הנאה וחדוה, עושר וכבוד — אם לפתע, מחר או מחרתים, צפויה שעת הפרדה? מה קל כנוצה, מה אפס כנשיבת רוח יֵרָאה אז הכל, כל חיי אדם! ועד מה מגוחך ונלעג נראה האדם, שחושב עצמו בן חורין, שליט בכוח ובהון… והוא, סוף סוף, דל וחסר אונים כתולעה, כרמש־האדמה — ואחרי זאת רצוני להגיד…

— “בן פורת יוסף” — הפסיק דבריו סיניור מאיר כמלגלג — כבודו אמר, שבא לקחת את רגשות לבי, הרי אומר הוא לקחת את נפשי… הוא כבר שולחני בדרך כל הארץ…

— מילה, סיניור מאיר, עוד לא גמרתי: יגיד נא בכל “האמיתות”, אם יחשוב כ' כדברים האלה, היוכל לאמור בנקל: החיים הם לאכול ולשתות וכו‘?… ועכשיו — אילו, נאמר למשל, אילו יוָדע, שהחנות הזו, שהוא אדון לה — אינה שלו, נודע ונמצא פתאום שאינה שלו, ויש לחכות — שהנה תבוא השעה שיקראו לו לצאת מפה… האם לא היה כ’ מתמלא דאגה לדעת מה ואיך יעשה ביום הפקודה? ולא היה מתכונן לקראת אותו יום שיפקיעו אותו מן החנות…

— ח"ר יעקב הריהו יותר מפילוסוף, — אמר שוב הגביר בלגלוג — הפילוסופים חושבים יותר על החיים, והוא חושב “בר מינן” (רחוק מאתנו) על יום המיתה…

— לא, אבא שלי… איני פילוסוף כל עיקר. דברי אינם אלא פירוש לדברי התנא: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו'.

— עכשיו אדבר לאדוני ברצינות — אמר הגביר — לא אטריד את כ' ולא יתעייף: איני חושב, שהחיים הם אכילה ושתיה. אמרתי כך לשם ויכוח. אני יודע (כמה אני יודע!) שהחיים הם משא עלינו… משא כבד וגם משא חתום וסתום… אבל ברי, שהחיים — הם פה… רק פה… והחיים — איך שהם — חיים הם… ואין טעם להוסיף עליהם משא “מסוד המות”… התרופה לחיים — חיים. מה תועלת במחשבה על המות? הייטב פה לאדם בכך? מוטב לבלי לחשוב…

— הו!… זה לא נאה לפילוסוף… אין זה פתרון. המחשבות תרדופנה אחרינו… על כרחך אתה חי… על כרחך אתה חושב… אבל אני, למשל, יודע פתרון ותרופה לחיים שלנו…

— כך? הבה ונשמע —

— לחיות בשביל יום המיתה… לחיות פה בשביל שם…

— רצונו לומר: לחיות בשביל למות… חה… חה… חה…

— כן. ימחול נא רגע אחד, סיניור מאיר. הרי הבדל בינינו הוא בדבר אחד: אלא שחסדו חושב, שהמטרה היא — “פה”, ואני חושב, ש“שם” המטרה. עכשיו נראה רק עם מי הצדק? כל בר דעת יגיד, שלפי המטרה יש להכין האמצעים. אם מטרתו, דרך משל, לבנות בית — יקנה ודאי אבנים, עצים וחומר. הן לא יתכן, שבשביל לבנות בית יקנה בד, וצמר, וחוטים וכדומה — לא כך? והנה חיינו פה מחוברים מגוף ונשמה. איזה מהם המטרה. — החומר כלה ונפסד. במותנו לא ישאר מכל הכבודה הזו, מכל הגוף “היקר והנכבד”, אלא מעט עפר… ברור כשמש, איפוא, שהגוף אינו המטרה, וחיי הגוף, שאנו מפארים ומעריצים פה — דומים למי שמכין חוטים ומחטים בשעה שהמטרה היא לבנות בית…

— יפות מאד “האידייאס” של ח"ר יעקב… ינעמו לי דבריו… אבל בכל זאת… צריך להבין… אפשר, “שמטרתי” אינה נכונה, ואנו — אודה ואומר — אנו מרגישים, שאין זו המטרה. אבל גם המטרה של כ' אינה בטוחה כל כך… אינה ידועה… כבודו מבין? האם בשביל זה, רק בשביל זה ברא ריבון העולם את האדם, שיבוא לצמצם ולהמית את גופו בעולם הזה? זהו רצון הבורא בעולמו אשר ברא? זה — הכל?

— הו… הו… עכשיו בא כ' בעצמו לעצם הענין, לתכלית, ל“סחורה” שלי. זהו מה שאני אומר: היתכן, כי זהו הכל? היתכן, כי בשביל חיי הגוף, חי החומר — באים אנו לכאן? האם בכדי הם חיינו בעולם הזה? האם זהו כל ענין החיים המופלאים? אלא סודי סודות ורזי רזים הם חיינו בעולם הזה… ילאה השכל… אין קץ להחבירה… (ח"ר יעקב חי נאלץ כאן לקום ממקומו והיה מסביר דבריו בנחת ובמתינות) גדול הפחד לחיות מפחד המות… ברור, שלא באנו הנה לאכול ולשתות… אין האדם בעל חי, בלי כל מותר האדם מן הבהמה… חרדה ילבש האדם עת יעלה על לב… עת יאמר: חי אני ככלב, כבהמת הארץ… חרדה ורעד יעברו עצמותיו, בראותו עצמו שפל ועזוב… נשכח ומופקד… מופקר… אלא ענינים וכוונות, רעיונות ורזים טמירים ומופלאים הם חיינו פה, אין קץ וגבול לעומק החיים שלנו בעוה"ז. פה — האמצעים למטרה אלוהית נשגבה… כאן — המבחן… כור הצירוף והליבון, החיבור והצימוד, כאן נאכל — מתוך כוונה לתקן כמה פגימות, שאין עינינו ראות אותן, אך מצויות הן בחיינו… נשתה — להעלות ולהמתיק כמה דינים שאנו מרגישים בתקיפותם… נעסוק ונהנה מתוך כיסופין להיטהר מקליפות, שאנו יודעים אותן, שאנו כמו ממששים אותן בידים… כן.

הפסיק ח"ר יעקב דבריו מתוך עייפות, ופניו העלו חיורון קל. סי' מאיר ביקשו לשבת.

— רואה אני — אמר הגביר — שיש לו לח"ר יעקב לשון מבורכה… אמת: דבריו — מין פילוסופיה הם.

— כן… הקבלה שלנו היא פילוסופיה אמיתית..

— האמת — לא ידעתי דבר מ“קבלה”… ברצון הייתי שומע ומקשיב, אם יכבדני ח"ר יעקב בביתי, או אני אסור לביתו… מוכן ומזומן אני לשמוע… עכשיו רואה אני שהתעייף קצת.

— לא, כל עיקר. זה מעט מהרבה ממש שרציתי לדבר… חוששני, שאני הכבדתי על כבודו… אל ישית עלי אשמה. כשמדברים בענינים כאלה — כך הוא… אני באתי בכונה בבוקר, בשעה שהאדם שרוי בישוב הנפש ובדעה צלולה… עכשיו כבר מאוחר, זמן עבודה כעת.

קם ח"ר יעקב והושיט ידו לשלום ואמר: ובכן, סי' מאיר, אקוה שיהיה חבר בחברתנו… ויקבל תנאי ראשון — התענית…

— אה? כמעט ששכחתי את ענין התענית… התענית הזאת!… אפשר — אמר בחיוך — אפדה את התענית… ירבה עלי המחיר — ואתן ברצון… למה תהא התענית מונעת אותי מהיות חבר?

— לא, — אמר הח"ר יעקב חי בתוקף ובהחלטה — אם לא יקבל זאת עליו — לא אוסיף לבוא — שנהיה בבריאות — לא אסור עוד אל חסדו… והרי אין הדבר כה כבד… ובלא תנא זה — אין יסוד…

— רצונו דוקא בכך? טוב… יהי כאן… אעשה תענית… רוצה אני בידידות שלו… שנוכל, בלי נדר, לדבר עוד הרבה… כך… יש קונה ידידות בכסף או במעשה חסד. כבודו דורש — תענית. טוב, אבטיח לו בדברתי. עכשיו מרוצה ממני ח"ר יעקב?

— מאד, מאד… בכל נפשי…

— הי… ישמח ח“ר יעקב, שהיום צד דג הגון כמוני… נפלתי ברשתו… אה? אין דבר, ח”ר יעקב, אני שמח בכך…

אז נפרדו בחביבות ובדברי ידידות.

 

ד    🔗

לא מצאה בוסה רבקה בימים עגומים של “הספירה” שעת־רצון טובה ונאה להשיח דברה לאזני הנערה — אלא בערבי ל"ג בעומר, לעת אשר תערך בביתה, כמימים ימימה, “הילולא דרבי שמעון בן יוחאי”. וכן הזמינה את האם ואת הבת לסור אליה מיד לאחר תפילת ערבית, טרם יאספו “היחידים” של החברה “חמד בחורים”. ולנערה הוגד לאמר: דבר לה לרבקה בוסה בעת ההיא.

עם החשיך היום קיבלה בוסה רבקה את פניהן ברוב חיבה ליד המדרגות של המסדרון ולקחה אותן למעלה, לחדר הגדול. דלת החדר היתה נעולה, ובוסה רבקה צעדה כה וכה להביא את המפתח והיתה סחה לאזני האורחות: כן דרכה מימים ימימה לנעול את הדלת מבעוד יום בערב ל“ג בעומר, הן נתון נתון החדר בלילה הזה ל”צדיקים". הם, הקדושים היקרים, אורחים המה אצלנו בנשף הזה. וראוי לשמור ולהשגיח על הדומיה ועל השלוה, כראוי לנשמות הצדיקים, עד שעת ההדלקה.

ובקרבה לדלת, סובבה המפתח במנעול ופתחה את הדלת. צף ועלה אל אף הנכנסות שפעת ריח שושנים רענן וטוב — ויהיה כמשיב נפש. לאור הנמוך של חמש המנורות הגדולות נדמה החדר רחב־ידים שבעתים. מיד קרבה בוסה רבקה, עלתה על כסא והעלתה את אור חמש המנורות הגדולות — ונראו לעין המון בזיכי־זכוכית, גדולים וקטנים, תלויים בתקרה, מוכנים להדלקה. ריבועים גדולים, ריבוע תוך ריבוע, לארכה ולרחבה של התקרה, היו תלויים הבזיכים, טורים טורים, על שרשרות נחושת, אמה להן אורך מן התקרה ולמטה. ומסביב לבזיכים ובין השרשרות נעוצות על גבעוליהן שושנים גדולות, ורודות, למכביר — כפנינים לוהטות משובצות בעטרות־יקר. והיו השמן ומתכונת המים אשר בבזיכים עשויים צבעים ממינים שונים והם זוהרים ומבהיקים כצבעי הקשת בענן. ועל הקירות פרושות מסביב פרוכיות קטיפה, רקומות חוטי־זהב וכסף, והוד להן כיריעות תלויות בהיכל הקודש. והיתה כל התכונה הרבה, למן תפארת הפרוכיות בקירות ועד טורי הבזיכים על שושניהם וצבעיהם — כמערכת־קודש, צופנת ורומזת תעלומת רז וסוד.

לחשה הנערה לאזני אמה: מה טיבם של הבזיכים הגדולים והקטנים ולמה מספרם כל כך רב?

— לנשמות הצדיקים הם, בתי, זכותם תגן עלינו.

ובוסה רבקה הוסיפה וביארה: עששית זו בתווך גדולה כסאה וגדושת שמן — של האדון ר' שמעון בן יוחאי, הילולא של הלילה — שלו היא.

ואלו השלש הגדולות — האבות הם. והארבע, על ידן, הקטנות מעט — האמהות הן. אכן נאות וחנונות הן — כפי שהיו הן, האמהות.

וזו הגדולה שבטור הזה — האדון די משה רבנו. והנה כאן; אהרון, דוד ושלמה. מעבר מזה — הנם עזרה ונחמיה. הנה כאן, זו הגדולה — רבנו הקדוש. וכולן מסביב לו — התנאים הקדושים. ועשר אלו בטור אחד — הצדיקים “עשרה הרוגי מלכות”… ופה, זו הגדולה מכולן, מול ר' שמעון — הוא האר"י, זכותו תגן עלינו. מימינו — ר' חיים ויטאל ומשמאלו — רבנו יוסף קארו.

הקשיבה הנערה, תמהה ואמרה: והיא, בוסה רבקה, מכירה ויודעת את שמותיהם של כל אלה הצדיקים?

— הלזאת תקרא דעת, בתי? מה אני יודעת? — כגרגיר מקמח, כמר מדלי. משולחנו של ח"ר יעקב יגיעו פירורים בחלקי. וכן אומר המשל: “עבדו של מלך זוכה מכבוד המלך”.

— אשריה ואשרי יולדתה — ענתה אמריה האם — ולואי ויהי חלקנו עמה…

— חלקי אני — אפס ואין. אני — מניצוץ אחד מאורו אני קיימת.

היתה הנערה תולה עוד עיניהם בתפאורה הרבה שבחדר ומצפה ומחצה חרש לדעת ולהקשיב מה דבר לבוסה רבקה אליה.

משישבו שלשתן למנוחות בירכתי החדר, פתחה בוסה רבקה ואמרה: שמעי נא, סולטאנה אהובה, ודאי: בכונה תחילה ביקשתי את אמא היקרה, שלא תסיח אתה בענין שדיברנו יחד, כי אביתי לבחור בשעה טובה וצלחה, כי כן מחשבה גדולה צריכה שעה גדולה, וקודש בקודש יגע. ועכשיו, במסיבה זו של נשמות הצדיקים, מאמינה אנכי, שעת רצון היא, ויעלה דברנו ויקום בעזר רצונו יתברך. ועוד שהות בידנו כחצי שעה ויותר עד בוא ח"ר יעקב חי ועד האסף “היחידים” (החברים).

הטתה הנערה אזנה ותאמר: אל דברה אשמע בכל לב, גדול ויקר דברה בעיני.

ענתה אמריה בוסה רבקה: ואמנה, גדולה הבשורה אשר בפי אליך, אך גם את תגדלי עם שמעך הבשורה ולא תקטני עד מה בעיניך…וזה דברי אליך: רצונך — ותא זוכה בחלקו של צדיק, בח“ר יעקב חי עצמו. לקחתי דברים עם אמא שלך וסחתי לה, כי גמור הדבר עמי לתת לח”ר יעקב נערה טוב וכשרה להקים זרע לצדיק כמוהו. כי אני, בעוונתי, לא זכיתי לכך. ואותך מצאתי טובה וראויה כאחת בת תלמיד־חכם ממשפחה מהוגנה. ולבי אמר לי, שהגונה את וטוב וישרת לב. היש את נפשך לקשור את מזלך במזלו? זאת אשר בפי לשאלך. אבל לא אבקש תשובה מפיך בחפזה “מיד ליד”, אמרתי אך לגלות זאת לאזנך עכשיו — בשעעת רצון זו — ואולם תשובתך תגידי לי לאחר ישוב הדעת ככל אשר עם לבך. ואף זאת אומר לך, אהובה, כאם שניה — תהיה לך אמא לאורך ימים — כן אהיה לך, על כפים אשאך. מטוב ביתי תאכלי ובצל אהלו של הצדיק תחסי לשלום ולשמחת לבב.

התמה דבריה בוסה רבקה, והחשו שלשתן. גברה הדומיה ועצמה בחדר הגדול שבעתים לעת כזו, עת יאחרו נשמות הצדיקים בלילה הזה בצל קורתו של ח"ר יעקב חי.

לקחה האם דברים ואמרה מתונות: השמת לבך אל דבריה הטובים והישרים של בוסה רבקה? הן כאחת האמהות הצדיקות תדבר…

— כן… כאחת הצדיקות — השמיעה רכות הנערה — ואני מחמת פליאה אחריש… תמהה אני. מה אנכי כי אגיע לזכות כזו? על כן אחריש.. אני — לא אאמין לשמע אזני…

השיבה מיד אמריה בוסה רבקה: תבורכי מפי אל עליון, בתי, ותראי בטובה כל ימי חייך, את תתמהי ואל תחששי מפני דבר, הן אמרתי לך: גדול תגדלי גם את, בשמעך דבר מפי. ואין את מכירה את ח"ר יעקב חי. עניו הוא וטוב כמלאך אחד. אמרי פיו ימתקו כדבש. והיה כאשר תשמעי אך פעם את דבר פיו וידעת אל נכון טועמו ומשפטו של הטוב ושל החסד. הקרה לך להכיר אותו מקרוב?

— אך מרחוק אראהו לעתים בבית־הכנסת או ברחוב. הוא — אף אחת לא ראני… ואף זאת אחשוב… שמא לא אהיה לרצון… לא אזכה בפניו…

— אל נא, בתי, הן אני הדוברת עמך… ידעתי את אשר אפעל… אל תשיתי לבך לזאת. ברי לי, שטובה ונאה את בעיניו, בטחוני תמים בחפץ ה' בדבר הזה, וכאשר מצאת חן בעיני כן תמצאי בעיניו — לא אפונה בזאת. בדבר מצוה לוקחת אני רשות לעצמי לעשות, לפי מיעוט כוחי, אף שלא מדעתו. הבה ואספר לכן את אשר זכיתי לעשות, לשים שלום בין איש לאשתו אשתקד על דעת עצמי — והוא סמך ידו ושמח מאד לדבר.

נפתלי אריאל הפחח ואשתו ג’ינטיל — הם שכנים בחצר הסמוכה כאן. בביתם של אלו, בעוונות הרבים, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו — השטן מקטרג. מריבות וגידופים ומהלומות — לא יחדלו. ויותר ידאב הלב למנת חלקם של הקטנים, הילד והילדה שלהם. והיה מעשה אשתקד, לדאבת לב, והאם עם התינוקות ישנו תחת כיפת השמים בלילה, ליד המדרגות של בית־הכנסת, כי גירשם נפתלי מן הבית בחמתו כי רבה — יסלח לו, השם יתברך, לנפתלי, שהוא כעסן גדול ולשונו — אש וגפרית. והוא ח"ר יעקב חי, נואש מהם, כי כן השלים ביניהם גם פעם ופעמים — והם שבו לכסלה.

מששמעתי את דבר העוון, דבר גירוש האם על הבנים בחוצות קריה, אמרתי אל לבי: אקומה נא ואנסה אנכי לקחת דברים עם נפתלי. מה פחד אפחד? לכל היותר יטיח דברים כנגדי ויאמר בלשון עתק: “תעמוד בוסה רבקה מרחוק, אין זה עסקה”. האקפיד אני על כך? יאמר הוא את אשר בפיו, ואני אגיד את אשר בפי. באותו שבוע חיכיתי לו אחר מנחה וערבית בפתח העזרה, עד צאת נפתלי מבית־הכנסת. כשעבר, שמתי עצמי כאילו נפגשתי עמו באקראי ואני אומרת לו: טוב שפגשתיך, נפתלי, כלים רבים לתיקון אצלי בבית, וגם לחדשים אני זקוקה — בוא עמי הביתה.

בבית העליתי לפניו מן המחסן כמה וכמה כלים עתיקים ואמרתי לו על החדשים, עמדנו על המקח — וגמרנו בתשעה גרושים. וטרם יקום ללכת, אמרתי לו: הבה נפתלי ותשתה ספל קהוה — כי הטרחתיך לעת כזו.

— לא, לא, רב תודות לה. אין לו פנאי. אץ הוא מאד.

— מה החפזון, בחיי שפמך? הביטו נא — אני אומרת — אין לו פנאי לבנקיר סיניור נפתלי! עמדנו מדברים, ומזל טוב הביאה לנו קהוה, ישבנו ושתינו, רמזתי למזל טוב שתסתלק, פותחת אני ואומרת: ראה נפתלי, שאלה אשאלך ואל תקחני (לרעה) בדברי.

— חלילה לי — אומר הוא — איכה תעלה כזאת על לבה?

— הרי יום יום — אומרת אני — אראך בבית־הכנסת בבואך בבוקר לתפילה ובערב למנחה וערבית, אתה וספרך בידך, ומתפלל אתה בכונה מכל לב. זאת רואה אני תדיר, אשריך שירא שמים אתה. אבל בשעה שרואה אני אותך מתפלל בלב שלם ובשמחת נפש, אומרת אני בלבי: מסכן, נפתלי, לשוא תפילתו ולריק שמחתו, — והוא לא ידע, הרי אין תפילתו מגיעה כלל למעלה. למה הוא דומה? לאדם ששואב מים ממעין ויוצק אל חבית נקובה — והוא לא ידע, מי יגלה אזנו — אומרת אני כך בלבי — שמדי יום ביומו שבה תפילתו לריק, בודקים תפילתו — שוב פסולה, ומחזירים אותה. תשאלני על מה זה ומה? אגיד לך: האין אתה יודע, שתפילה צריכה “לב נשבר”, כן אומרת תורתנו הקדושה. אני — איני אלא אשה ואיני יודעת את הדברים כפי שכתובים בתורה, אך זאת נודעת לכל: אין תפילה מתקבלת אלא מלב נשבר ונדכא, הרבה הרבה מזהירה אותנו התורה הקדושה על רוח נשברה. ואתה — הוא למען שמו ימחלנה לך — אתה ההפך מזה. רום לבב לך ולשון מדברת עזות — האל יסלחנה לך. ולמה נחרב בית־המקדש ולא נתקבל אף “קרבן תמיד” — אם לא בעוון מחלוקת ופירוד הלבבות? ואתה בא יום יום לבית־הכנסת, בשעה שאתה שרוי במחלוקת עם אשתך, ועוון גדול, הגדול מכל העוונות, תלוי בצואריך — מה טעם ומה תועלת בתפילתך? על זאת נקרע לבי בגללך, והגידה נא לי עכשיו: ההרעותי כי דברתי עמך כזאת וכזאת? הן מדאבת־לב אדבר אליך.

— כן, אומר הוא, דברה נכון וצודק, ואני, האל יודע, אין לבי רע, אבל היא, ג’ינטיל, בה האשם, היא עוקצת כדבורה, מטיפה רעל כנחש, היא מוציאה אותי מדעתי. כלום אין אני יודע, שאני עובר על עבודה זרה בשעה שאני כועס? יודע אני מאד, אך הקולר תלוי על צוארה, היא חוטאת ומחטיאה. ואני תפילה לה' בכל יום ויום שיצילני מידה.

— אחלה פניך — אני משיבה לו — אפשר מאד, שכל דבריך אמת הם לאמיתם, אבל שמא גם אתה אשם? וכי יצדק אדם אם יהיה הוא שופט על עצמו? ואני, חלילה, לא דיין ולא שופט אנכי — אבל למען דעת שורש דבר אשאלך. ספר נא לי מה הסיבה שעשיתם לשטן — ה' ישמרנו — ישיבת קבע בביתכם? מה מקור הרעה הזו?

— תראה נא בוליסה רבקה — משיב הוא — לא ניתנים הדברים לספר, יש דברים שאין באפשרות אדם לספר… אבל איך אומר לה? ג’ינטיל, עקשנית אחת, קנטרנית, גאותנית, עושה הכל לצער אותי… להשפיל אותי… תמיד פזמון אחד בפיה: עייפה היא, עייפות אין קץ, תמיד עייפה…, כולה מיחושים וכולה תמרורים. ועל כן הכל בבית הפוך תמיד על פיהו, לא סדר ולא נחת, ללא נועם וללא שלוה. וכל רגע — פגע, וכל מלה — מכשלה. בא אני הביתה — באמת ובתמים אומר לה — בלב נקי ובמחשבה טובה להיות “כך” רצוי לשמים ורצוי לבריות, ופתאום — ניצוץ אחד מפיה — ושרפה בבית.

אמרתי לו: שמע נפתלי, הקשבתי רב קשב לדבריך והבינותי דבר לאשורו. מבינה אני במיעוט דעתי דבר מתוך דבר. ורואה אני, שזה הענין, שהיא מתרעמת תדיר על עייפות וליאות — זה השורש הנותן טעמו כלענה, כן… כן… זאת היא המכשלה. והרי יש תיקון, בדוק ומנוסה, לזה הקלקול. קח לה נערה קטנה, משרתת, לעזרה לה. האין אתה יכול להאמין לה, שעייפה היא מעמל הבית ומטרדה עם שני התינוקות? הן מה כוח אשה, שתתן דעתה גם לבית, גם לתינוקות, גם לכביסה וגם לך?… הן כוח אדם כוחה, ובודאי שנופלת היא בערב כסוס יגע מעמל כל היום. והרי תיקון יש לדבר — תהא לה משרתת קטנה, והכל — בעזרת האל — ילך למישרים.

— ודאי שהיה זה תיקון, אך מה אעשה — אומר הוא — ואין ביכלתי, אין לי למלא ארבעה פיות שלנו, ואיך אקח גם למשרתת ולשכר יומה? ואני — גם חובות רבים שוברים צוארי גם בלאו הכי.

— הגידה נא לי בטובך — שאלתיו — אם ה' יתברך היה פותח לך שער רחמים, והיית מכניס מיגיע כפיך עוד חמישים גרושים לחודש, היית שב אל אשתך בלב שלב ואהבה תמה?

— כן, ודאי, הייתי שב, הייתי מנסה… בכל לבי.

— אם ככה אתה אומר — עניתי לו — הרי ח"ר יעקב חי זקוק לעוזר שמש לבית־הכנסת, שמא תקבל עליך עבודה זו, שאינה דורשת אלא מעט דאגה בכל ערב בבית־הכנסת וחצי יום ששי לנקיון ולשטיפת הרצפה — התאבה בזאת?

— מי יתן והיה.

— הנה, שבח לאל יתברך — נתן והיה. ממחר תחל בעבודה, בתנאי שתבוא עמי עכשיו ותקח את אשתך וילדיך שמתגוללים בבתי זרים — הביתה.

— כרצונה, אעשה כרצונה.

— תהא ברוך לאל עליון. הרי אמרתי, שירא שמים אתה. יאר ה' פניו אליך.

מיד קמנו, הלכנו ולקחנו את ג’ינטיל והילדים הביתה. מאז, תודות לאב הגדול, שלום ואהבה ביניהם, והיא — הוסיפה ואמרה בוסה רבקה, ופניה מאירות וצוחקות — כבר הרה היא בחודש הששי — כה אחיה ואזכה בכל טוב.

ולמה באתי לספר לכם כל זאת? כדי לאמור לכם שהבטחתי את השמשות לנפתלי הפחח טרם אקח דברים עם ח“ר יעקב, וכשסיפרתי הענין לח”ר יעקב — שמע דברי ואמר: אי משום השכנת שלום בין איש לאשה נחפזת — יפה עשית, תהי משכורתך שלמה מאתו יתברך.

עודן מדברות — ונשמע קולו של ח"ר יעקב חי בבואו. משנכנס לחדר הגדול, קמו הנשים ועמדו במקומן. הוא עבר על ידן, אמר “ערבא טבא” והיה מסתכל למערכת הבזיכים ולסדרו של החדר, והוסיף ברכה כלפי עקרת הבית: “מדי שנה — ביתר טובה, אמן כן יהי רצון”.

ואל הנשים לא שעה ולא נתן דעתו, כי חשב לתומו, שהן מבין אלו הנשים הבאות להתרפא בעיניהן. שכן נשים, וגם גברים, היו משכימים ומעריבים לעתים לפתחה של בוסה רבקה, משתטחים פרקדנים על הכסת הנמוכה, והיא נותנת בעיניהם מבין אצבעותיה קמצוץ ממין אבק, בדוק ומנוסה — למרפא עינים; וגם למחלת עינים קשה היטיבה בוסה רבקה להכין “קטרה” (חלמון ביצה בלול באבק) להאיר ולרפא עינים.

ובצעדו כה וכה בחדר, הוסיף דברי ברכה ושבח לעמל־ידיה, כי ניצחה זה שנים ימים על המלאכה ועל התבשיל, כדי להכין הסעודה של הערב לארבעה מינים — “בן פורת יוסף”.

וסולטאנה הנערה — עיניה תלויות כל אותה העת בפי ח"ר יעקב חי, הדובר בענות־לשון טובות ומתונות, והיתה קומתו הרמה מזדקפת לעיניה כתמר חסון, ובסובו כה וכה, היו שערות זקנו מבהיקות לטוהר כחוטי משי מעין הזהב, אף תכלת עיניו היתה גלויה וזכה לאור המנורות הגדולות, ופניו עטו שלוה והדר רב.

משישב בקרן־זוית שבחדר ונשען למנוחות — קמה מיד בוסה רבקה, קרבה עם הנשים ואמרה בקול, שמשמעו חיבה ונחת רוח: אותה, את וידה מודעתנו, הרי הוא מכיר, אך “פרגית” זו בתה היא, אותה, אל נכון, לא יכיר. ובדברה, לקחת את הנערה בידה ואמרה: בואי ושקי את ידו ויברכך.

— מה צורך בכך, אחות שלי, — תמה ואמר ח"ר יעקב — לא חודש ולא שבת, גם ברוכה תהיה לשלום ולמזל טוב — כן אמר טרם תקרב אליו.

— אבל יעש נא חסד למעני ויברכנה.

והנערה הושיטה ידיה מצפה לנשק את ידו ולקחת ברכה.

— מה טעם בדבר? ומה אני כי אברך? והיא בת תלמיד חכם — דיה זכות אביה, עליו השלום.

— אולם, מרי, מה ההפסד כאן — אמרה מפצירה — כלום במחיר תעלה הברכה?

— אז שלח ידו בין ידיה והשיבה בחפזה ולחש: יברכך ה' וישמרך.

— אל נא, אבא שלי — אמרה בתלונה קלה — יניח ידו על ראשה ויחון נא אותה ברכה כראוי.

— פליאה דעת, מה ענין לכאן? מה נשתנה הלילה?

— הן ביקשתיהו, אבא, שמא יש טעם בדבר?

— מי יעמוד בסוד נשים? יהיה כן, טוב.

הרכינה הנערה ראשה, והניח קלות ידו על ראשה, ובחפזו להריק ברכה, מפיו, אמר בין שפתיו:

— יתן ה' את הנערה הזאת — — — (הפסיק והירהר: הבאה אל ביתך? — — — ) הבאה אל ביתך… כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל — — —

ואסף ידו לאטו, מחריש ומשתאה מאד. דומם הביט אל שלש הנשים ויהי כנאחז בסבך סרעפים מאד סתומים — — —

אז תיסוג רבקה עם רעותיה כנחפזה אל מלאכתה, ותצאנה את החדר — ותהי דומיה רבה מסביב, בשבת ח"ר יעקב חי לבדו בחדר הגדול.

 

ה    🔗

עברה שעה קלה — והחלו באות חבורות חבורות, אנשי החברה “חמד בחורים” ועוד כמה אורחים, וביניהן בוכרים עשירים נדיבי לב — וימלא החדר אותם. ה“יחידים” (חברים) מ“חמד בחורים” (חנונים, מוכרי ירקות, סבלים ורוכלים) היו לבושים כעת בגדים נאים, ומראה להם כבני עליה ופניהם מאירים אור חדות מצוה.

ח“ר יעקב פתח מיד ב”דרוש" מענין היום, והיה מפליג ומרחיב דברו בביאורי פסוקים ברוב חן ומפליא לספר בשבח הצדיקים ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו וכן בדברי משל ומוסר טוב.

בחדר הסמוך, ליד החלונות הנשקפים לחדר הגדול, ישבו מושב צפוף הנשים, ביניהן וידה די פינסו ובתה, וכולן נטויות גרון ופקוחות עינים, מקשיבות וקולטות דברי הדרשה, כצמא השולח ראשו בפי המבוע וגומע מים חיים זכים לרויה.

טרם תתם הדרשה — ובחדר נכנסו, בלוית נתן השמש, שלשה מוסלמים, אחד עטור מצנפת לבנה ושנים חבושים תרבושים רמים, ופינו להם מקום נכבד בראש החדר.

תמהו וחרדו בעזרת הנשים כמה אורחות חדשות למראה דמות הבאים, וענו להן המקורבות לבית: אלה הם ערבים מ“נבי דאוד”, מקברי המלכים אשר בהר ציון, יודעים הם כבוד ו יקר לח"ר יעקב חי, ומנהגם עמם לבוא, מדי שנה בשנה לליל “הזיכּר” (הזכרה, הילולא) של היהודים, וגם קונים הם את ההדלקה של נר דוד המלך — וכמה שיעלה מחירה עומדים הם וקונים אותה.

שעה ארוכה נמשכה הדרשה, ומשגמר ח“ר יעקב — היו פני האנשים צוהלים ובעיניהם ניצנץ זיק קודש מאש־דת, אשר הצית ח”ר יעקב חי בלבם.

החל השמש מכריז מחיר הקדיש של הדרשה, בעשרה גרושים החל ועד מאה עלה, ונפל בחלקו של מולא באי באבא, הבוכרי העשיר. ובעת השמיע הבוכרי הלז את הקדיש הברה מלאה וצחה, מלה אחר מלה, בסילודי־קודש ובהדרת־מצוה — רעדו קירות הבית מקול “יהא שמיה רבא מבורך”, בצאתו את פי ארבעה מנינים ומעלה.

אז תחל ההכרזה על הדלקת הנרות, ראשון להדלקה נר אברהם אבינו, ואחריו יצחק וגומר. ואחר האמהות, ואחר שאר הצדיקים. והמוסלמים מטים ראשם אל היושבים לצדם ושואלים: נרו של מי? משבא המכריז למשה רבנו — התלחשו הערבים ביניהם ומנו וגמרו שחלק להם בנבי מוסה — והוסיפו על המחיר ביד רמה עשרה, עשרה גרוּשים לבלי חת — עד הגיעם למאה וחמשים. אז הרים ידו הבוכרי מולא יששכר ג’יהן למול השמש, פשק שתי אצבעות ידו (אצבע ואמה), רמז לעליה גדולה: שתי מאות גרושים! אז נסוגו הערבים אחור, כבשו רצונם למערכה שניה, למען נבי דאוד.

ובהגיע תור נר דוד המלך אמר ח"ר יעקב חי כמסיח סתם שיחה לאזני הנאספים: אין מן הצורך להעלות הרבה המחיר, מן הראוי שיזכו “הם” בהדלקה — למען קידוש השם.

וכן עלה המחיר עד חמשים גרושים לזכותם של המוסלמים — ונפסק.

עמדו המוסלמים על כוונת הנאספים ודמו בעיני עצמם כגיבורים, שניטלו מהם כלי זינם בהגיעם לשדה המערכה. אז ימצאו המוסלמים טכסיס מחוכם להגדיל כבודם: החלו מתחרים ביניהם לבין עצמם על “נבי דאוד”, והיו חיצי־התוספת יוצאי מעולים בחפזון עשרה עשרה, עשרים עשרים בבת אחת, עדי הגיעם לשתי מאות, וקמה זכות ההדלקה בידי עבד־אללה אל־דאודי.

משתמה הכרזה על כל הנרות, באו השמשים והגישו לכל קונה את הפתילה להדליקה. ובאותה שעה היה כל הקהל שר גבוהה גבוהה: “בר יוחאי נמשחת אשריך”.

קמעא קמעא — היו כל שבעים הנרות מתלהלהים ומבהיקים בשלל צבעים, ועטרת השושנים זוהרות ומפיצות חמדת־ריח והדר־מראה כאחת.

ומשהוצף החדר הגדול אורה רבה וגדולה, ידעו עם ה', כי נשמות הצדיקים הן המאירות מנחת רוח ומזהירות כזוהר הרקיע, להגדיל תפארת ולהרבות הוד בעת הילולא דרבי שמעון.

מיד נערכו השולחנות הגדולים, ובשולחן אשר בתווך הובא דג גדול, כגודל טלה, גם הוא ענוד ומקושט ירק ופרחים — מבושל בידי בוסה רבקה המבורכות — וממנו בצעו מנות מנות למסובים.

ובקבוקי יין־שרף ופרי גפן מלאו השולחנות, ושמשים זריזים הולכים רצוא ושוב, ונושאים מטעמים ממינים שונים, וריח הצלי נודף למרחוק. באותה שעה פוצחים הפייטנים את פיהם ואומרים שירה — עד בוא תורו של פרחיה כהן מוכר הירקות, המומחה לחבר ולחרוז קומפלאס (חרוזי תהילה) בלשון ספרדית להפליא ולהלהיב אוזן שמועת.

וכן אמר כלפי ח"ר יעקב חי:

אָנוּ צְבָא חֵילֶךָ סְבִיבְךָ רְתוּקִים,

מְשַׁכְתָּנוּ אֵלֶיךָ בְּאַהֲבָה דְבוּקִים.

לְפָנִים הָיִינוּ כְּכֵלִים רֵיקִים:

חַסְרֵי תוֹרָה, וְעֹל פּוֹרְקִים.

עַתָּה מִפִּיךָ נִגְמַע שׁוֹקְקִים

תּוֹרָה, “זֹהַר” וּדְרוּשִׁים מְתוּקִים.

אַחֲרֶיךָ נִצְעַד, בְּךָ נֶחֱזָקִים,

בִּשְׁבִילֵי אוֹר וָחֶסֶד זַכִּים.

וְאָנוּ תְפִלָּה לְיוֹשֵׁב שְׁחָקִים:

זֶרַע מֵחֲלָצֶיךָ מְהֵרָה יָקִים.

כקולות רעמים, בוקעים מתפוצצים — כן רעמו קולות “היחידים” מעוז דברו של פרחיה כהן, והתערבו אלו באלו. והללו קראו: הנועם והחן לשפתי כהן! והללו — שפתים ישקו! אחרים צעקו: יחיה, פרחיה, לעד יחיה! ואחרים — הב מין דין לבוסה רבקה, לעקרת הבית תן שיר!

צפו והמתינו רגעים מעטים, עדי העלה פרחיה שירו לעקרת הבית ויאמר:

רְאִינוּהָ כִּנְמָלָה שׁוֹקֶדֶת,

חֶסֶד אוֹגְרָה, שָׁלוֹם פּוֹקֶדֶת.

מִן שַׁחַר עַד עֶרֶב בְּדוּמִיָה

הֲלִיכוֹת מֵישָׁרִים בְּנֹעַם צוֹפִיָה.

כְּמַעְיַן מַים חַיִים נָוָהּ.

יִגְמַע הַצָּמֵא תּוֹרָה וְרָוָה.

לֹא אֲכַזֵּב אִם דְּבָרִי נָשָׂאתִי:

וְאִשָּׁה בְכָל־אֵלֶּה מָצָאתִי.

בִרְכָתֵנוּ לָךְ, נֶאֱמָנָה, נִלְבָּבָה:

אֲחוֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי אַלְפֵי רְבָבָה!

סאנו קולות השומעים, געשו מאד, ורבים מחו דמעה מעל פניהם, כי נגע דברו של פרחיה עמוק אל לבם.

אז יזרזו רבים את הפייטן חי שליש, הדובר צחות ערבית, לשאת משלו לקראת האורחים המוסלמים. ויען מיניה וביה בשפת־ערב נעימה:

מַה־טּוֹב שֶבֶת אַחִים בְּשָׁלוֹם וּבַנְּעִימִים,

בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק מִמִּשְׁפַּחַת קְדוּמִים.

הֵן אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, אָב הוּא לְכֻלָּנוּ,

לוּ אִישׁ וָאִישׁ תּוֹרָתוֹ יִשְמֹר לְטוֹב לָנוּ.

הֵן חֶסֶד יַחְפֹּץ אֵל, וְהַטּוֹב בַּמַּעֲשִׂים,

כִּי תִמָּלְא הָאָרֶץ דֵּעָה כַּמַּיִם לַּיָם מְכַסִּים.

הֱיוּ, אַחִים, בְּרוּכִים הַבָּאִים לְנֹעַם וְלִתְהִלָּה,

שׁוֹמְרֵי קֶבֶר הַנָּבִיא “דָאוּד”, עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהַתְּפִלָּה.

וירעשו אמות הספים, ולהבות הנרות רעדו מקול התשואות אשר ענו החוגגים לאזני הפייטן החוצב להבות מלבבות, ותגדל השמחה למאד.

והנשים אשר בחדר השני, המסובות אף הן לשולחננו כגברים בחדרם, היו מקשיבות לקולות הגוברים והולכים, הצוהלים והומים כפלגי הים מפכים ממעינות ישועה וברכה.

וסחו אחת לאזני רעותה מדבר מעלת הילולא זו דרבי שמעון בן יוחאי, ומתפארת תורתו ופעלו של ח"ר יעקב חי ומזכותה של עקרת הבית המהוללה בפי כל.

ואולם אחת היתה סולטאנה הנערה, אשר דמתה בנפשה כמו נגלה לה חזיון־חלום לילה. ובדברה עם המסובות לידה ובענותה לאשר נדרשה כה וכה, ובהעניק לה בוסה מפעם לפעם מיטב מטעמיה ויקר־פרי מגדיה, כאוצלת לה בסתר ובדומיה אהבה וחסד — המתה נפשה בקרבה, כהמות לב אביון עת יובל לפתע לפני שפעת תפארת אשר בארמון בית־מלכות.

מה עצמו הגיגי לבה בקרבה, מה צרו חדרי לבה מהכיל, בסתר ובדומיה, עתר סרעפי רוחה וצפונות נפשה. כפעם בפעם גברו ועצמו נדנודי־מחשבותיה ממנה, ותלך אחריהם, הלוך ונהור, הלוך והמשך, לקראת סוד גורלה הצפון בבאות, כהלך ישרך דרכו באישון לילה בדומיה ובאפלה. ואולם בשבתה תחתה, חוזה וגלוית־עינים, היתה צופה ורואה שפי את אורות עתידותיה מנצנצים ועולים; כעפעפי שחר בוקעים ומבהיקים בחשכת הליל.

ובשובה בלאט משוט בערפלי חזיונות רוחה — צהלו עיניה מאשי־להבות העשישות הרבות עם שפעת הצבעים הזוהרים, ורחב לבה בקרבה מן ריח השושנים כי רב ומן התשוקות אשר ענו החוגגים לאזני הפייטן החוצב להבות כאותות מבשרים טובה וישועה.

 

ו    🔗

בראש חודש סיון בבוקר, למחרת ליל־האירוסין (שנערך בצנעא במסיבת קרובים מבני המשפחה), מיד כשגמר ח"ר יעקב חי לטעום פת שחרית, ישבה בוסה רבקה סמוך לו, האירה פנים טובים אליו ואמרה לאזניו: מחויבת אני עכשיו להטרידו קמעא, אך רגעים מספר, משום שהיום בראש חודש יש “לרדת” לשוק “לגזור סחורה” למלבושי הכלה ולהזמין כמה תכשיטין, שכן עד “שבת נחמו” (שנקבע לחתונה) — קצר הזמן והמלאכה מרובה. ישקול בידי הממון הדרוש — ושוב לא ידע שום טרדה.

— יהי כן. אף כי סבור אני, שנוהגת את חפזון הרבה ודרך בהלה. מוטב לו היה בסוכות. אבל עכשיו אין אחר מעשה כלום. ברם מאליו יובן, שאין מן הצורך לעשות הוצאות גדולות, תעשי הכל בצמצום, כפי הנחיצות והחיוב — ותו לא. מהו הסך הדרוש?

— מדוע, אבי שלי, — ליגלגה עליו לשון בדיחה — מאימתי נעשינו כיליים וקמוצי־יד כל כך? אדרבא, אנו ידועים, שבח לאל, לותרנים ובעלי יד פתוחה, למה כל כך בקמצנות ובצמצום? ונהפוך הוא: למען הנערה היתומה ולמען טוב לבה, יש לעשות הכל כראוי וכיאה, שלא תהא מצטערת, ואל תחוש, חלילה, עגמימות נפש או פגם אשר יהיה.

— ענין של פגם או כדומה לכך — לא אמרתי. כוונתי, שלא יהיו ענינים מיותרים, ושלא נהיה מהלכים בגדולות. כך, לא בגדולות.

— גדולות — מי נבון וילך בגדולות? אלא מה אני סוברת? סוברת אני, שיש לנהוג עין טובה לשם “הידור מצוה”, לא כך אומר הוא תדיר: קיום מצוה — גורם טובה לעושה, אבל “הידור מצוה” גורם נחת רוח לקדוש־ברוך־הוא. ואני — זו כוונתי: הידור מצוה.

— כן, רבקה — אמר לשון רכה — אבל כאן, בנידון דידן… פנים אחרים כאן…

— מה הם “פנים אחרים”? כלום מצוה שאני עושה אינה צריכה הידור? הרי זו מצוה שלי, ורצוני בהידור…

— בכן טוב, טוב, — השיב לשון זירוז — הגידי ונשמע מה שאלתך?

— לא “התאנה של אדם הראשון”³ — רוצה אני לעשות שבע חליפות פסים, כנהוג לימי חתונה. חליפות לבנים — לא נכן שתים עשרה אלא נסתפק בשבע חליפות. התכשיטין — גם הם לפי הנחיצות: שני זוגות צמידי כסף, שלש טבעות עם זו של קידושין, נזמי זהב בינונים — ורביד־דינרים. זה הכל.

— ה' ישמרך, רבקה, ה' ימחול לך על זה הענין שהבאת על ראשנו… מה אני כי אקח על עצמי לעת כזו ענין של רביד־זהב, תכשיטים ועדי עדיים? והרי רק רביד הדינרים עולה בסך אלף גרושים! ויתר התכשיטין עם הוצאות המלבושים יעלו לשני אלפים, הגיעי בעצמך: המשיגה ידי לעומק זה? מאיזה מעין אדלה כל כך הרבה ממון? הרי זה ענין בשביל עשירים — לא בשבילי.

— אי… אי… אבא שלי — טענה בדיחות ונעימות — יאמר נא לי כבודו מאיזה מעין ידלה עכשיו כל כך הרבה פקפוקים וסברות כבדות? ועוד יאמר לי כבודו, שיהיה לי לעד, מאין לו עכשיו מידה צרה זו של סבלנות שלא כדרכו? לו ישמעני, יראה ויוכח, שאין עליו משא של שנים אלפים. כיצד? רביד הדינרים — לוקחת אני עלי, ורק החצי, אלף גרושים, ישקול לידי.

— מה פירוש? היש בקופה שלך אלף גרושים? הרי אני עושה לך מדי חודש בחדשו החשבון. ואין לך אפילו מאה.

— עכשיו אנו נושאים ונותנים כסוחרים, דיבור — הוא דיבור. אני נותנת רביד דינרים של אלף גרושים והוא יתן לידי אלף גרושס.

— האם באמת ובתמים תדברי, או שמא ענין בדיחה יש כאן?

— אמת לאמיתה, אבא שלי, בלא שמץ צחוק.

חייך ח"ר יעקב לשמע אזניו, הניד כתפיו דרך תמיהה ואמר: מוטב. קם, פתח את הארגז ושקל לידי חמשים מג’ידות, סך הכל אלף ומאה וחמשים גרושס. גמר למנות וחזר ושאל: הנה ממון שלי במזומנים — ואיפה הממון שלך?

מיד קמה בוסה רבקה פתחה את קופסת התכשיטין שלה והוציאה רביד דינרי זהב, והדינרים ערוכים ותפורים על פתיל ורוד, ואמרה לשון עליזות: זה אני נותנת לה, זאת תהיה מתנה מיוחדת שלי לכלה…

שלח ידו ח"ר יעקב, החזיק את הרביד ובדקו קמעא ואמר: הרי זה רביד שלך. מקח טעות כאן. ומה תענדי את בשבת ובימים טובים? אין טעמך עמך, ואין מן היושב בדבר…. הרי זו נהנית וזו חסרה… טעות היא.

— אני לא אחסר מאומה, יש גם לי רביד והוא מוכן עמי מלפני שבוע.

— שוב תסיחי חידות ובדיחות.

— לא, ריבוני. באמת דברתי, הרי רביד שלי.

הוציאה בוסה רבקה רביד שני, אף הוא — דינריו ערוכים ותפורים כראוי על פתיל תכלת.

לקחו ח"ר יעקב בידיו, שקלו דרך אומדנא ואמר מיד: קל הוא למדי, הדינרים מזויפים.

— אין לומר “מזויפים” — אמרה היא מסבירה פנים — פשוטים הם, קניתי שלשים דינרים פשוטים ונתתים לצורף והזהיבם. וכי חובה היא, שאענוד אני דוקא דינרי זהב טהור? או מי שהוא יבוא לבדוק בצוארי לראות איזו דינרים אני נושאת? יש לי רביד שלי כתמול וכשלשום, והכל אתי שפיר. אבל לנערה — שאני, הנערה צריכה את שלה.

היה תולה ח"ר חי מבטו בנוַת־ביתו, והוא משתאה לשמע דבריה הטובים והישרים יוצאים מפורשים וקלים מפיה, והיה מרגיש עצמו לפני זוגתו כקטן, שאמו משדלתו בדברים טובים — ויהי מחריש.

אחר פתח ואמר: ברוכה את לאל עליון, ישלם ה' פעלך, ובזכות כוונה טובה שלך ירא ה' בענינו וימלא משאלות לבנו, ואמרו חכמים ז"ל: המתפלל על חברו הוא נענה תחילה…

אז תקום בוסה רבקה, לבשה מדיה ואדרתה הלבנה, לקחה עמה את מזל טוב ושתי התופרות המומחות, שהיו ממתינות לה במסדרון, וירדו יחד לשוק. שעות רבות שהתה בוסה רבקה באותו היום בשוק, עד שבחרה כל הסחורות לשמלות הכלה, עד שחלקתן לתופרות ועד שהזמינה כל התכשיטין לכלה אצל הצורף.

כששבה לפנות ערב הביתה, מצאה את הגבירה אמא יושבת במסדרון. מיד קמה לקראתה, קרבה אליה, חיבקה ונשקתה על מצחה ואמרה לאזניה: “ידעתי ועד, רבקה, שמעשיך טובים וכשרים ויראת־שמים בלבך. ברם היום הגדלת עשות, שכן לא מיראה תעשי אלא מאהבה. ועבודת ה' מאהבה — ‘מדרגה’ היא. תהא משכורתך שלמה מאת אלהי ישראל”.

 

ז    🔗

ביום ששי, ערב “שבת נחמו”, עם אור הבוקר, ישבו במסדרון כמה נשים (שתי אחיותיה של בוסה רבקה, הצעירות מעט ממנה, ושתי קרובות משפחה) על שרפרפים נמוכים, מוקפות סלי־ירקות ופירות, ועל ידן גיגיות נחושת, והיו בוררות ושוטפות ומסדרות את הפירות והירקות למיניהם בגיגיות. מאז באו, ביום החמישי בבוקר, לתת ידן לצרכי החתונה, שקדו בטוב לבן על כל המלאכה לעשותה.

מן המטבח היו עולים בעת מוקדמת זו ריחות הצלי והתבשיל עם שקשוק טיגון דגים על מחבת. שם, במטבח למטה, עמדה על מלאכה הדודה הזקנה, המומחה למטעמי תבשילים, והיה כל אותו הלילה ליל שימורים במטבח, להכין המטעמים לסוגיהם ולמיניהם ולבלי הסח הדעת מן הסירים השפותים בכירים. לימינה של המבשלת עמדה אמש בוסה רבקה וסייעה לה עד שעה מאוחרת אחר חצות לילה.

בין כה וכה חלפה שעת הבוקר הראשונה, גם שעה שניה חלפה, והנשים גמרו את העבודה בפירות ובירקות והיו משוחחות כה וכה וממתינות עד שתרד בוסה רבקה ממיטתה בחדר הגדול להתם את יתר המלאכה.

ויהי כי ארכה להן השעה, פתחה אחת הריבות ואמרה: הן חלוף תחלוף העת, ועוד עבודה רבה לפנינו — ומתי יוכן ויערך “חדר־הלילה”? ואיזהו החדר אשר יוכן? שמא גילתה בוסה רבקה לאזני מי איזהו החדר המיועד?

ענו האחיות ואמרו: לא נדע. לא הגידה דבר לאזנינו, ולא נוכל עשות דבר.

ואשה אחרת אמרה: נראה לי, שעלינו מוטל הדבר לעשותו בלעדיה… מן הראוי שאני נעשנו בלעדיה… כן נראה לי… לו אך ידענו איזהו החדר?

נכנסה מזל־טוב ושאלו את פיה. ענתה זו ואמרה: אני — מחשבה זו לא ירדה מדעתי זה כמה ימים. אבל איכה יכולתי לערוב את לבי לשיח עמה על הדבר הזה? ואף היא לא העלתה שמץ דבר על לשונה כל הימים. על כן נבוכותי מאד… ואני מדעת עצמי סרתי לאטי לחדר הגדול גם פעם ופעמים לנסות דבר אליה — אך ישנה היא למנוחות.

אמרה האחות האחת נכוחות: ולא היא! למה נהגה ספקות ועצבנות? הן ראינו את כל אשר פעלה ועשתה רבקה בידיה מחפץ לבה — וגם הדבר הזה לא יכבד ממנה לעשותו. כלום לא ראיתם אמש איך עמדה עם נתן ועזרה לו בעצמה להקים ולפאר את האפריון לחופה בחדר הגדול? היא בחרה את הפרוכת, היא עטפה את העמודים ביריעות הרקמה והיא ריפדה את המושב בכרים ובפסים. ואני ראיתי ואמרתי אל לבי: חיי, לב מלאך לאשה הזו. הן כאשר עשתה האפריון בחתונות האחרונות של היתומים — באותו חדר ובאותו מקום — כן עמדה ועשתה אמש את הפריון הזה. על כן סבורה אני, אל לנו לעשות דבר מבלי אשר תורה לנו לעשותו.

ואשה אחרת, והיא תמימת־לב וישרת־לשון, אמרה באנחה: חוששת אני, כי הדבר הזה יקשה ממנה לעשותו. היחתה איש גחלים ולא יָכֶּוה? כן לא תוכל היא לתת ידה בסידור “חדר הלילה”. הן גם אדם חולה, כי יקבל עליו מרצונו הטוב לנתוח גופו בידי רופא — יפול לבו בקרבו למראה מיטת הניתוח… על כן יותר לחולה “ריח” להשכיח עצמו וכאבו. ואף רבקה זקוקה לרחמים לעת כזו. ואני, דומני, כי מכוונה תחילה תתמהמה היום לקום — למען נטכס אנו עצה.

עודן מתיעצות והגבירה־אמא באה וקרבה אל מושב הנשים. משסחו לה את דבריהן ודאגתן לדבר־היום, הקשיבה רב קשב; צעדה כה וכה במסדרון מחרישה וחושבת ואחר פנתה אליהן לאמור: נבונה רבקה וחכמת־לב מכולנו. אין לנו אלא לשמוע את אשר בפיה. תעלה מזל־טוב — כי טוב טעמה ודברה — בלאט ותקח דברים עמה במתק לשון. ואף אני אעלה אחריה ואדבר אליה אשר ישים עליון בפי.

עלתה מזל־טוב וצעדה על בהונות רגליה בחדר הגדול. משקרבה סמוך למיטתה — ראתה שעיניה פקוחות. גחנה אליה ושאלתה בטוב וברכות לשלומה ולמנוחתה.

— אכן מאוחרה השעה מדי, מזל־טוב, — אמרה כמתנצלת — ידעתי גם ידעתי. מה נרפיתי היום.

— אין כל רע, נאהבה, תנוח מעט לטוב לה. הן הכל מוכן בבית כתיקונו. ומה פלא כי עייפה היא מרוב יגיעה בימים האלה? אנו כולנו עומדות הכן להתם את המלאכה ככל אשר תגיד לנו…

מיד ישבה בוסה רבקה על מיטתה וסמכה את עיניה, מחרישה, בפני מזל־טוב, והיה מבטה טעון יגון גדול, כאדם מעונה ודואב מפצע אנוש… אחר לחשה לאזני מזל־טוב: סמכיני, חזקיני, עמדי לימיני. לא עייפה אני, לא שינה תקפה אותי. ערה אני מעת השחר —

– הנני עמה, בוסה רבקה, בכל לבי. תצוה נא את דברה ואמלאנו ככל אשר תוריני, מה חפץ לבה — ואעשנו…

— אהה, מזל־טוב, מי יכול הושיע לי? חפצי אשר עמי, עלי לעשותו, וחרדה אני לעשותו…

— פליאה בעיני… מה הדבר?

— ראויה אני לחרפות — מה נכלמתי בעיני? — —

— מדוע תדבר כזאת, בוסה רבקה. הן כאחת צדיקה, טהורת־לב וטובת־עין, פעלה בידה כל הדבר הגדול הזה — מה, איפוא, יציק לרוחה?

— על זאת ידוה לבי, כי הגדולות עשיתי כמו היו קטנות וצעד זה — אראנו כעקירת צפורן מן הבשר — —

— וכי מה הוא? לו תסיחנו לאזני…

— לאזניך אגלה — אמרה כנכלמה ועיניה מושפלות — ידעתי את לא תבזיני, בשגם ראויה אני לכלימות, כי הנה עלי לעקור היום את יצועי מחדר זה ולהביא תחתיו את המיטה החדשה… חמש עשרה שנה תמימות — כלא היו… עלי לסור מזה לנפשי כמו… כמו חדלתי היות… כמו כבה נרי ואינני… איכה אעצור כוח לפעול זאת?

החליקה מזל־טוב באהבה ידי בוסה רבקה ואמרה: מי לא יבין לנפשה, נאהבה, ודאי כל הצדק עמה… היש אדם ולא יבין זאת? ואולם אל נא יפול רוחה לעת כזו ואל תהגה בדבר הזה… אל תגע ידה במאום — אנכי אעשנו ואערוך הכל למישרים וינוח לבה וישקוט.

— ידעתי, כי טובה את כאחות לי. אולם הן עלי הדבר לעשותו. גזר דיני הוא. גורלי הוא בדבר־אלוה ממעל. וכי אברח מפניו היום — אגור לנפשי, כי ירדפני כל הימים ולא אדע מנוח. לא, אחותי, פצע אנוש לא ירפא בלי לעקרו פעם אחת משורש עם הבשר החי… ידעתי, יום דין ומבחן לי היום. ואם תמעד רגלי בעת נסיון — וכשלתי לעד. ואולם גם חרדה נפשי לפעול זאת במו ידי, על כן יאכלוני סרעפי כל השעות האלה כעקרבים — —

— והאין את נפשה, כי אעמוד על ידה ועשינו יחד את הדבר ויקל המשא בידינו?

— אה, אחותי, מה חפצתי לעשות זאת עם נפשי… לבדי… לבדי… ניגרו דמעות מעיני מזל־טוב ומעיני עקרת הבית, והיו שתיהן

מחרישות, כמו ניצבו תועות־תוהות בישימון, בתוהו לא דרך — —

ביקשה מזל־טוב לצאת להביא לה ספל קהוה לשתות, והגבירה־אמא נכנסה לאט לחדר הגדול, הגדול, בירכה את כלתה בצפרא טבא ואמרה: הדאגתינו, רבקה, כי אחרת לקום היום. אכן לא יגוּנה נושא משא כבד, כי עמוד לפוש קמעא ולאסוף כוח… ואני — דבר טוב רחש לבי ובאתי להגידנו לך: דומה אני, כי ליום כזה זקוקים כולנו ל“סייעתא דשמיא”, וטוב תעשי לו קמת והלכת אל הכותל המערבי ושפכת שיח לפני השכינה ככל אשר עם לבך ואמרת תפילה גם בשמנו. ערב שבת קודש — עת רצון היא —

— באמנה… באמנה… ישרו דבריה מאד, הגבירה־אמא, — אמרה כלתה מחפץ לב — אל נכון זאת עלי לעשות, טובה ונכונה עצתה…

אז קמה בוסה רבקה כמתאוששת ואוזרת גבורות לצאת לפעלה.

כשירדה אל המסדרון וראתה את רעותיה, והנן נתונות במלאכתן, בנערות העושות דבר־גברתן באמונה, פרסה שלום להן ואמרה טובות ותודות לכולן, לעומדות ואוחזות במערוך ובבצק למעשה־מאפה, לבוררות הירקות ערימות ערימות וליושבת על יד המחבת וקולה לאטה זרעונים ולוזים ובטנים. אף הן ענו לה ברכה וחיבה — כמו לא נשאו דבר בחובן ולא ידעו דבר. והיא היתה חוזרת ואומרת דברי ליגלוג על עצמה: מה דינה של בעלת בית עצלנית, המנמנמת עד שליש היום ומסיחה דעתה בלא בושה מאורחותיה? נקובנה ענשי — ואקבלנו.

אמרה האשה האחת: ראויה היא למלקות. לקה תלקה!

— הן, כן דיברתן, — אמרה אחותה הצעירה. קרבה אליה והיתה חובטת בה בגבעולי הבצלות ומנתוּרים ושאר פרחים שהיו מונחים על גיגית.

— לאו, לאו — טענה אחרת — אל נפטור אותה במקצת מלקות. מן הדין שתעמוד לפנינו למשפט.

והאשה הנבונה אמרה כמשיבה נכוחות: אי לך, טיפשה. אם למשפט נעמוד — חוששני, שנהיה חייבות כולנו לשאת את שובל שמלתה של זו העצלנית… מוטב בלי משפט.

ותהס מזל־טוב את כולן ותאמר: מה אנו כי נשפוט או כי נלקה. הננו רק נשים. ברם משפטנו עם גבירה זו נמסור לאל עליון— השופט כל הארץ הוא יעשה משפט, על כל אשר ראינו מפרי ידיה ומדברי פיה של זו כל הימים האלה. הוא ישיב לה שבעתים אל חיקה — אמן.

— אמן ואמן, — ענו כולן בטוב לב.

אחר שעה קלה לקחה בוסה רבקה אדרתה הקלה בידה, חמקה לאטה ותרד לדרכה — לכותל המערבי.

נחפזה בוסה רבקה להלוך ברחובות בעקיפין להסתיר עצמה מעין אנשים, ההולכים ושבים בערב שבת ברחובות קריה. ובצעדה במקומות דוממים וריקים מאדם היתה כנבוכה ולא ידעה נפשה בלכתה: מה נכון לה בביקורה לפני השכינה, מה צפוי לה באותו יום ואיך תהיה אחריתו? וכאסיר מלכות ההולך חרד וכושל מבלי דעת גזר דינו הלחיים או למות, כן הלכה בוסה רבקה במר לבה: התעלה תשועה בידה, התירפא ממשוגת לבה וישוב אליה רוחה הנסער למנוחות?

יצאה מרחובות היהודים ועברה אל חוצות הגויים, המלאים המון אדם וקולות גדולים, והיתה כחולמת בלכתה. מעולם לא קרה לה ללכת בשעה זו בדרכים אלו — והיו כזרים לה. שומעת היא ולא שומעת קול שאון מפני עשתונותיה, שהומים ומתדפקים בקרבה בלי הפוגות. וכהפתל הדרכים העקלקלות בקרבת הכותל, כן תעו סרעפי רוחה יגעים ונוגים — —

ויהי בעמדה ממרחק כמה אמות למול מבוא הכותל והוא נישא לעינים רם וגדול בדממה רבה וקדושה נשגבה — היה לה כמו נגולה אבן מעמסה מעל לוח לבה, דומה לאדם נרדף ונטרד בדרך־סכנה שנזדמן לפתע למעון־מקלט ומחסה־מבטחים.

צעדה וקרבה לקראת הכותל ונתנה עיניה באביונים ובעיורים היושבים במבוא, וחלקה לידם מעות צדקה. ניגשה וקרבה לכותל ושלחה ידה ולטפה את האבן הגדולה, האיתנה העתיקה, לטוף ונשק, לטוף ולהתרפק עליה. ובשומה עיניה לאורך השטח הגדול שלפני הכותל — נגלה כולו לעיניה דומם ושליו וריק מאדם, זולת חבורת־יהודים קטנה פרושה לעצמה בקצה הכותל מדרום. דמתה בנפשה כמו נתקבלה עתה ביחידות לפני השכינה. פסעה לאטה פסיעות אחדות לחלל שבין שתי אבנים. מיד עטפה על ראשה סודרה הלבן, הרכינה צוארה בהכנעה ותחבה פניה בחלל שבין האבנים — כמפליגה אל מעבר לאבנים, אל רשות טמירה, עליונה — ושהתה שם, בלא ניע וקול, כפופה ושקועה בדומיה רבה — —

כפופה ושקועה בדומיה רבה חלפה עליה עת ארוכה — עד עלות השמש, עלה וגבור כחום היום. אז תבקש האשה לחלץ ראשה מבין האבנים כי עייפה נפשה בבכיה ורפו כוחותיה למאד. זקפה ראשה במעט לתור לה מקום לשבת, פסעה פסיעה אחת לאטה, ותראה ותבט — והנה עמדה לימינה ותתמוך זרועה מזל־טוב, רעותה הטובה, ויקל לבה ותודה לה במבט עיניהם בדומיה. ישבו שתיהן בירכתי הכותל תחת צלו של אילן אשר מעבר לגדר. ואחר קמו, נשקו נשיקות פרידה את הכותל ותשבנה לדרכן.

בביתה נתנה בוסה רבקה ידה במלאכה כתמול וכשלשום ויהי רוחה טוב עליה כי ידעה אל נכון את אשר לה לעשות ולחדול היום הזה.

ועד עסוק הנשים במלאכה לחתימה — פנתה ועלתה בוסה רבקה לחדר העליון ותעבר בידיה את מצעה לחדר הקטן להיותו למעון לה. אז תסגור עליה את החדר העליון ותוציא את הסדינים הצחורים העשויים רקמה וסריגה ותרפד בהם את היצוע החדש. ומסביב לחדר פרשה יריעות משי ווילונות פסים תלתה בחלונות לנוי ולחמדת עינים, ותשבץ פרחים ושושנים בדפני המטה ותפזרם לרוב בקירות ובאדני החלונות — וימלאו את החדר העליון תפארה ועדנה ועתר ריחות טובים משיבי נפש — —

ולעת ערבים, אחר תפילת מנחה, היו הנשים מהלכות ברחוב בעקבות הגברים אל בית הכלה לחופה ול“שבע ברכות” וצועדות לאטן לרגל הגבירא־אמא, ועל ידה בוסה רבקה בלוית רעותיה.

ויהיה כי קרבו לבית הכלה ותצאנה כל הנשים לקבל פני הנכבדות להביאן הביתה. נכנסו לחצר בין המון רב, גברים ונשים וטף, בתכונה ותפארה, ותבואנה לחדר החופה עת המנגנים השמיעו נעימה מאד מהוללה.

אז שאלו אנשי הבית: איה בזה בוסה רבקה? ותענינה הנשים לאמר: הנה אתנו באה הלום ועמנו נכנסה. ויבקשו ויביטו כה וכה וישובו וישאלו את הנשים הבאות, ותענינה הנשים לאמור: הן רגל ברגל הלכה עמנו עד בואנו הלום. יצאו ונתנו עיניהם בזה ובזה — ולא נודעו עקבותיה.

ובין כה וכה קרבה העת לפרוש את החופה כי נטה היום לערוב ולא יכלו להתמהמה. התעצבו הנאספים אל לבם וגם השתוממו והשתאו כי נעלמה בוסה רבקה לעין כל באין רואים.

ואולם בהישמע הדבר לגבירה־אמא, אמרה נכוחות וקלות לאזני דובריה: אל ירע בעינינו הדבר מכל כל, טוב פעלה וכשר, הכל עשתה רבקה בחסד אל עליון, ואף זאת ברצון ממעל עשתה. הן סרה היום לכותל המערבי, וזאת — אל נכון — אשר נתנו בלבה ממעל. ואין מן הצורך להמתין לה.

אז יפרשו החופה וערכו הקידושין.

וביום שבת בבוקר, עם צאת האנשים מבית התפילה, באה בוסה רבקה לאטה הביתה, כמו יצאה עם קהל המתפללים מבית הכנסת — כהעדרה כן שובה. איש לא ראה ולא ידע אנה פנתה אמש ומאין שבה, ויהי הדבר לפליאה גדולה ויהי חתום בסתר־סוד כל הימים.

ואולם דברה ומהלכה עם אנשי הבית ועם הבאים לפקוד בחג החתונה היה טוב וחביב כמשפטה כל הימים.

 

ח    🔗

שבועות מספר אחר החתונה.

עמוד השחר עלה ופרש רקיעי־אורות חורורים־שלוים על חלונותיו של החדר הגדול — מקום משכבה של סולטאנה. ומשפקחה את עיניה, אחוזות תנומות למחצה, נראו החלונות המבהירים כצירים־מבשרים שנזדרזו ובאו להודיע ראשונה במעונו של ח"ר עקב חי, כדרכם כל הימים, את לידתו של היום שבוקע ועולה מאחרי האופק של הר הזיתים. אז תשב האשה הצעירה במיטתה והיא מוחה ומעבירה חבלי תנומות בעפעפיה. מיד נתנה מבטה ביצוע השני הסמוך לה והבחינה, אף באפלת השחר, שהוא פנוי, מתוקן וחלק, כפי שהציעתו בראשית הלילה. “לא עלה, איפוא, — הירהרה לנפשה — ללון הלילה בזה. כך.”

אז תהגה עוד חרש בנפשה: “מה טוב כי ישקוט לבי וישלו לעת כזו. עתה הסכנתי לאורח מהלכי הבית. ידעתי. ואתי — מנוחתי”.

דמדומי השחר ומנוחות השאננים אשר יעטו על הבית כולו לעת כזו יכתירו וירגיעו שפי גם אותה. ואמנה — מדי יום ביומו לעת בוקר תחוש נכוחה כי אכן שפרה מנת חלקה עמה. כי הנה לוּקחה ונישאה למרומי־חיים כאל בית מלכות ומצוא מצאה עתר אהבה וחסד בצל אהלו של צדיק טהור־נפש וטוב־לבב.

לא עוד תדע חשש־פחד בלונה לעתים בחדר זה לבדה. עתה ידוע תדע: אין מקום־לינתו קבוע לכתחילה. אחר לימודו בקודש עד עת מאוחרת במסדרון — יש ויעלה ללון פה ויש כי ילון שמה, בחדר הקטן.

על לבה יעלו תדיר דבריו הטובים, הערבים מדבש, אשר סח לאזניה כאן עם ערב לאחר החתונה: “ראי, בתי — נטפו דבריו כמור — מחבתנו לשמור מוצא פי שפתיה שלה…, של “הגברת־דודה”… היא צדיקה, מעלה גדולה לה. אין בדומה לה. שכן יש עושה צדקה וחסד בממונו, יש — בגופו, הינו: בפועל כפיו, ויש בדבר־פיו, למשל במתק־לשון, ואילו היא — כל עצמה הקריבה קרבן… קרבן תמים…למעני… למעננו… ואף את — חלקך גדול במצוה… למענה… ולמעני… על כן אל תיראי, לא יאונה לך כל רע… כי מלאכיו יצוה לך… ואני תפילתי בעדך מדי לילה בלילה… ואני טוב לך תמיד בלב ונפש…”

משדיבר עמה בדברים האלה היה כמו העלה ארוכה על לבה או כמו עמד ותלה בידו “קמיע” מבורך על לוח לבה. ורוח אחרת היתה עמה לדעת דרכה ולהלוך בטוב ובמישרים.

אז תתנער מהרהוריה, זירזה עצמה להשכים קום כמשפטה כל הימים.

עוד אפלה ודמי־שחר בבית — והיא צעדה חרש כה וכה, ירדה אל המטבח וערכה הפחמים בכירים, ותחבה ביניהם פתילת שמן. משבערה האש, שפתה הכיור הגדול והקטן על הכירים ושלחה ידה במלאכה אשר בבית התבשיל.

ובין כה וכה הנצה חמה, ומ“בית־אל” היו עולים כבר קולות צלותא כבירים גוברים ונישאים לשמי מרומים.

אז יצא מחדרו ח"ר יעקב חי, מקושר בתפילין ועטוף הטלית הגדולה עד גבות עיניו, לילך לבית־הכנסת שלו. ודמה בצעדו לאחד קדוש, נסתר, ההולך טעון שליחות גדולה לפני פמליה של מעלה. כשעבר ליד המטבח קמה האשה הצעירה ועמדה כפופת ראש בדומיה עד רחקו מן מבוא הבית.

יצאה סולטאנה ועלתה למסדרון ומצאה אותה, את “הגברת־דודה” מוכנה כבר ל“ברכות” (ברכות השחר). מיד ישבו שתיהן על השרפרפים הקטנים, אשה ליד רעותה, ומזל־טוב בקרבתן ואמרו בחליפות ברכות: ראשונה אמרה הדודה וסולטאנה ומזל־טוב ענו “אמן, ברוך הוא וברוך שמו”, ואחר אמרה סולטאנה הברכות ושתיהן ענו אחריה “ברוך הוא וברוך שמו, אמן”.

משגמרו, יצאו לחצר הקטנה לשמוע קדיש ותפילה מבית־אל — ושהו שם שעה ארוכה עד תום התפילה.

אחר כך משנטרדה אשה במלאכתה אשר בבית, עמדה סולטאנה, קלתה על הגחלים פרוסות דקות של לחם וערכה את השולחן לאטה. ברם באותו בוקר הוסיפה והגדילה עשות והיתה מדקדקת דקדוקים רבים בסידור השולחן. הציגה הקערות והספלים ממורקים־ממורטים לטוהר, ערכה פרוסות הלחם הקלויות בדמות חדודית גבוהה על קערה גדולה, כיסתה אותן במפית צחורה כדי שלא יפוג חומן — והיתה דומה החדודית כאוהל קטן נטוי על יריעותיו. אז הניחה מסביב לשולחן קעריות קטנות מלאות זיתים טובלים בשמן, מלפפונים כבושים ומיני תרגימא שונים.

עברה שעה ארוכה עד שנמלא כל חללו של המסדרון אור שמש בוקר מבהיק, והוא מוכן ומזומן לקבל את פני בואיו לפת שחרית.

כשירדה “הגברת־דודה” למסדרון וראתה את השולחן הערוך לנוי, כמו נועד למוזמנים וקרואים ביום חג — חלף עבר צל־תרעומת בפניה והיה מבטה נעוץ ועומד כמה זמן אי שם על פני השולחן — —

מן הימים הראשונים לאחר החתונה, כשראתה את הצעיר

ה מטפלת במעשי נערות ובסלסולי הבאי בחשק ובחיבה ומרבה לעסוק בדברי־נוי ובקישוטי חן בזה ובזה — הטילה מבט לגלוג במעשיה ועלה קו חיוך בשפתיה, כגדולים הרואים בשעשועי־ילדים. לאזני הצעירה לא השמיעה דבר, אך אל לבה אמרה: מידת ילדות יש בה, עודנה כרוכה אחר מעשי ילדות. ברם היום חלף־עבר הרהור־לחש בקרבה והעכיר נפשה כבעת התכסות לפתע עין השמש בעבי ענן… מה טעם לה במעשי שעשועים אלו שמוסיפים והולכים מיום ליום? מה מחשבה צפונה במעשי ילדות, כביכול, שלה? מה תכלית לה בנפתולי־חן שלה? מסתבר כי מכוונת היא לקרב לבו אליה יותר במעשי־נוי אלו. דומה, כזאת תעלה על לבה בקוצר דעתה. ולא תחוש ולא תבין כי לא כן עמדו, ואין לבו לדברי הבאי כאלה… שכוח תשכח עולת ימים זו על מה ולמה נלקחה לכאן… לא חכמה לדעת שאין היא נדרשת כל עיקר לעניני שעשועים אלא לתכלית הנרצה… לתיקון הפגם. הן רק על כך באה הלום… ורב לה באשר ידרש ממנה ודי לה, לחלוטין די, אם תגיע למבוקש, לנכסף. שלא יהיה, חלילה, כל העמל והתכונה בכדי… מן הראוי היה להעיר אזנה קלות על כך שלא תשלה נפשה לריק…

בין כה וכה בא ח"ר יעקב הביתה והסב לשולחן במקומו בזוית שבראש השולחן. מיד הגישה לו סולטאנה הספל הגדול בן שתי ידיות ונטל ידיו. הסבו יתר אנשי הבית לפת שחרית.

קרבה מזל־טוב לשולחן ואמרה לתומה דברי עליזות ובדיחה: כה אחיה אם ידעתי פשר דבר “האצטרובל” הזה הפרוש כאוהל על השולחן. אמרתי כל השעה הזו הבה ואנחשה — והנה רחוקה ממני. עד שרואה אני עכשיו: פרוסות־לחם קלויות ערוכות כמגדל דוד אשר בחומת העיר.

מיד אמרה בוסה רבקה: כ—ן… מעשי ידי “סולטאני” המה. אהבה סולטאנה שעשועים… עודנה כרוכה קצת אחרי צעצועים… ניחא, למשל, לערוך את השולחן כזאת וכזאת ביום חג ומועד, אבל בימות חול, לא חודש ולא שבת — לא יאה. מיותר הוא. לתפארה מה זו עושה? וכי שרי בימות חול תענוג מיותר? אלא חולשה יש לה לסולטאנה לדברי נוי וקישוטין.

באו הדברים לאזני האשה הצעירה כמים צוננים בבשר החם… — ונתפזר מבטה מחמת מבוכה. אחר שהיה כלשהי אמר ח"ר יעקב דברים מתונים בבת־צחוק: סולטאנה — שהות יש בידה לכך. משום שמשכימה היא עם שחר. שקדנית היא — ויש לה פנאי. ושימוש השולחן — מצוה היא. משול שולחן למזבח. ויאה הידור לשולחן.

וטרם תעלה בוסה רבקה דבר על שפתיה אמרה הגבירה אמא: “אי, לא כדאים הדברים לשיחה… אין בכך כלום” — ומשכה מיד דברים אחרים בפיה מעניני היום.

ואך כילו לסעוד פת שחרית — נסתלקו המסובים בדומיה. כחוט של מחרוזת שנקרע פתאום ונתפזרו ונתגלגלו החרוזים כה וכה לכל פינות הבית — כן חמקו אנשי הבית איש לעברו ולפינתו.

בוסה רבקה פנתה והשקיעה עצמה בחדרים במלאכות־בית גדולות: סידור ארונות ותיקון מלבושים. הגבירה־אמא פרשה לחדרה לסדר יומה: טויית פתילים לבתי כנסיות ובתי מדרשות עם רינת לחש של מזמורי תהלים. ח“ר יעקב נחפז דומם ל”ישיבה" של בוקר. האשה הצעירה פנתה לבית התבשיל בלי דעת מה המעשה אשר עליה לעשותו. זקוקה היא להוראת פיה של הגבירה־דודה בהלכות תבשיל של היום ואין היא יכולה להיראות לפניה. כאדם שהיה הולך בחבורה ובני לויתו נעלמו פתאום מן העין ועזבוהו לנפשו — כן עמדה תחתה תוהה־תועה לבדה. ומזל־טוב צועדת דומם כה וכה כצפור מתלבטת בכלובה באין עצה עמה: לעמוד לימין הצעירה ולהגיד לה דבר מפיה — תהא פוגעת בכבודה של עקרת הבית. ואיך תשים יד לפה ותוסיף לראות בצערה של האשה הצעירה ותחריש?

וככל אשר אמרה מזל־טוב בנפשה לקרב לזו או לזו, להסיר מכשול בקלות־לשון ובחלקת־שפתים, כדרכה מאז, — כן נוכחה כי כבד הדבר מאד ונבצר ממנה לעשותו. במחשבתה — כמו נתונה לפניה תקות־חוטים גדולה אחוזה בסבך, ובאמרה לשלוח ידה להתיר החוטים, ראתה והכירה שקורים דקים אין מספר סבוכים־מפותלים כה וכה בלא ראשית וסוף. על כן תשיב ידה אחור מאפס תקוה.

דומיה רבה ועגמימות גדולה בבית כמשא הכבד אשר בחלל האויר ביי אלול אלה.

ובמלאכת הבית אשר העלתה בוסה רבקה בידיה כל אותה שעה לא מצאה מפלט ודמי לה. נבוכה היא ולא תדע השכין שלום בנפשה. יגון כבד יעטוף לבה ולא תדע פשרו. לבה יודע מאד כי אבדה לה היום סגולת־יקר לאין ערוך ואולם ידוע לא תדע מה זאת הסגולה ומה שמה כי תקבנו בפיה.

אחת יודעת נפשה נכונה: חרפה שברה לבה ונגדע לפתע חוסן רוחה. ירוד ירדה היום בין רגע ממכון שבתה בביתה ולא עוד היא גברת בביתה. לא לה לשאת בלשונה דבר “עליה”, על “השקדנית”, על הנערה אשר לקחה בידה והביאתה אל ביתה וברחמים גדולים נתנתה בחיקו ובאהבה רבה קרעה לבה למענו — — —

ברם איכה היתה כזאת — שבה ושאלה נפשה בלי חדל — אשר מעדו רגלי לפתע פתאום ונפלתי? האומנם כה הסכלתי עשה בדברי את אשר עם לבי? הגדול העוון הזה מנשוא? האין שוב ברשותי להעיר קטנה או גדולה אל הנערה עולת הימים? וכי מה אמרתי ומה חיללתי כי ישימו מחסום לפי?

ובשבתה שעה ארוכה יחידה לנפשה, בדומיה ובבדידות, ובערכה משפטה קו לקו כאשורו, ומלה מלה כמשקלה — שקטו מרורות נפשה ורפו, כשקוט מים עכורים שאובים בחפזה אחר עמדם שעה ארוכה למנוחות. שבה בוסה רבקה ואמרה אל נפשה: שמא בקוצר דעתי העויתי אני ארחי, ובי העוון? שמא נחפזתי בלשוני ולא דיברתי כן? הן מה ראשית מדון בין הבריות אם לא דבר־שפתים פוחז וקל? הן לפתח חטאת רובץ. וכן דברו “הוא” כל הימים: איזהו גיבור הכובש את יצרו. יתכן כי אני קילקלתי — ועלי לתקן. אני הריעותי לי ולאחרים ועלי לנער חצני מן הרע.

דומה, כזאת וכזאת הגתה בוסה בקרבה כי לבשה לפתע גבורות. יצאה בשעת בוקר מאוחרה וירדה אל בית התבשיל למלאכת היום ותפן בדברה אל סולטאנה כמו לא היה דבר ולא עבר צל קודר בבית. ותהלוך למישרים מבלי העלות שמץ דבר־דופי בלשונה.

כמו נגולה אבן כבדה מלב כל בני הבית והכל שאפו רוח לרוחה.

כן רדף יום משנהו עדי הגיעו “הימים הנוראים”. בימי קדושה וחרדה ניערה בוסה רבקה חצנה מלהעלות גם שמץ הרהור פסול בנפשה. מה יקטנו ויקלו פגעי־הזמן ומבוכות חיי אדם עת יכון אנוש לעמוד לדין ולמשפט לפני שופט כל הארץ? ועד מה שומה עליו להלוך תמים ולכונן פעלו בנקיון־כפים בימי “תשובה” וחשבון ודין?

ועם תום ימי הדין וימי חג הסוכות עם שאונם והמונם אירע בשלהי אותו שבוע, כי חשה בוסה רבקה עצמה לא בקו הבריאות. ליאות רבה אחזה כל אבריה ומיחוש ראשה גבר.

ביום ששי, השכם בבוקר, אמרה לאזור חיליה ולקום לעבודה הרבה אשר בערב שבת. ניסתה לרדת ממשכבה וראתה כי אין כוחותיה עמה. תשכב היום — אמרה לנפשה — אנוסה היא לשכב. ובדיעבד — ניחא לה הפעם… יראו ויכירו מה יהא משפט שבת זו בהיפקד מקומה של עקרת הבית במלאכתה ובהתקנת השבת… ידעו וירגישו פעם בחסרונה…

וכן הוטלה בערב שבת זה כל מלאכת הבית ותיקון שלש הסעודות על שכמה של סולטאנה, ומזל־טוב היתה מסייעת בידה. ואיש איש מן בני הבית פקדו את עקרת הבית בשכבה בחדרה ודרשו לחפצה ולשלומה. מפעם לפעם סרה האשה הצעירה, תוך כדי עבודתה, לדרוש בעצת פיה של הגבירה־דודה במשפט הבישול ובצרכי השבת הרבים וגם הגישה לה בדאגה ובחפץ לב כל מחסורה לסעד לבה ולהיטיב לה.

לעת ערבים עם קרוב עת הדלקת הנרות קמה בוסה רבקה לאטה ממיטתה וערכה בידיה את שבעת הנרות של שבת לברך עליהם ולהסב אל השולחן.

בערב, עם בוא ח“ר יעקב מבית הכנסת ואתו נתן השמש ו”שמואל חתם“, העני הסמוך בקביעות בימי שבת וחג על שולחנו של ח”ר יעקב, — שכנה תפארת השבת במסדרון הגדול וסביב לשולחן העטוי צחורים לטוהר. נשמעו פסוקי זמירות השבת יוצאים מפי ח"ר יעקב חי בקול הדור וזך והיו ממלאים חללו של המסדרון קדושה רבה ותפארת־הוד. ולעין הזוכה להציץ מעט מזער בסתרי חזון, וללב הנושא בחובו ניצוץ קט משפע הקודש הנאצל — ניתנה רשות לעת כזו לחוש ברחף “מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון” באוירו של המסדרון עם צהלת שבעת הנרות הזולפים אור חסד, אור שלום, אור קודש.

אחר הקידוש על היין נבעו הברכות והאיחולים בעת נשיקת היד כמנהג. ח"ר יעקב מרכין ראשו לפני גבירה־אמא, נושק ידה והיא סומכתה על ראשו ולוחשת:

“יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך וישים לך שלום”. ותוסיף: הוא יחייני ויגיעני לראות יוצאי חלציך יושבים סביב לשולחנך — אמן.

אחריו ניגשות הנשים, נושקות ידה ומקבלות ברכתן. אחרונה קרבה האשה הצעירה אל “הגבירה דודה” נושקת ידה וקולטת הברכה הקבועה בפיה:

יחונך אל עליון

ויזכך בפרי בטן

להאיר לבנו

ולנחם נפשנו אמן.

והיו נישאים ומרחפים מסביב לשולחן ובפינות המסדרון צלילי זמירות עם פלגי זוך אורות בהסב המשפחה לסעודה כאל פולחן קדשים.

המנה הראשונה — מנת הדגים הטריים עם תערובת מיץ לימונים, פתותי פטרסילין וגרעיני צנובר — ערבה מאד לחך הסועדים. טעמו וכן תמהו, שאלו ואמרו: כיצד צלחה יד טירונית בבישול להעלות טעם משובח זה בידיה, והוא צרוף ומזוקק, מתוכן בדיוק־מידה כמעשה אמן־טבח ותיק?

ענתה האשה הצעירה בענוה: שתים עמדו לי — זכות השבת ומצות פיה של הגברת־דודה. אשר עשיתי — כדבר פקודתה עשיתי. על כן עלתה המלאכה בידי.

אמר בעל הבית: ואמנם טום טעם דברך יתן טעמו גם בפועל ידך. והגבירה אמא צירפה דברה לאמור: אכן גם בבישול תוכר יד נערה אם זך ואם ישר פעלה.

בינתים הובאה המנה השניה — בשר מטוגן בגמומיות חצילים ואף היא הפיקה הרבה רצון הסועדים. ובוסה רבקה היא שפתחה וסיפרה בשבח הנזיד שהוא נותן טעם מדושן וערב.

וכשהעלתה סולטאנה את המנה השלישית — קישואין ממולאים אורז עם פתותי אליה ותבלין ריחניים — אמרה: “זאת ניסיתי להכין לפי ידיעתי, כי אמרתי: לא אכביד על הגבירה־דודה לשוב ולשאול”. טעמו ובחנו הסועדים ואמרו: ראה זה דבר חדש, טעם לא ידענוהו — יהיה פעלה ברוך.

ומשהיו אנשי הבית מספרים בשבחה של סולטאנה וסחים כה וכה, נאחזו נתקלו עתה עיני בוסה רבקה כמו לתומה בסבך חצי־מבט חולפים עוברים לפניה ביעף. עכשיו לא לדברים שהיו סחים הסועדים נתנה לבה אלא מבטיה תרו סבו חליפות במפני ח"ר יעקב ובפני סולטאנה. רואה היא ובוחנה שעיניו צמודות־נתונות אליה — אל סולטאנה. באשר יסיח עם המסובים ובאשר תפנה היא כה וכה — מבטיו ילווה, עמה יהלכו, אליה יישירו ועדיה ישובו. ובדברו עמה ובהגישה לו דבר מידיה — עד מה ילבשו פניו נחת־גיל ורוך־חיוך, ועיניו — כעיני גבר הוגה אהבה וחמדה…

כה ישבה בוסה רבקה דוממה משמימה והיו כמו נטו בעקיפין חצי־מבט אלו ונחתו כולם כולם בלבה. אז דמתה כמו כבו אורות השבת לעיניה ואפלה רבה הגיחה ממעמקי נפשה ועטתה את כל המסדרון על יושביו ועל צהלת ליל־שבת. מר לה מר. חשך עולמה בעדה ויגון קודר יעטוף לבבה לבלי נשוא.

אז תלחש בשפתיה ברכת המזון ותבקש לקום כל עוד כוחותיה עמה ולהתחמק אל חדר משכבה. וח"ר יעקב פנה אליה לשאול לשלומה ולרצונה ובשמעו כי תקשה עליה הישיבה בזה אמר טובות ורכות: שפיר. שפיר. אל תכבידי על עצמך, ראוי שתנוחי בטובה ובשלום. והוסיף אמרתו: “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”.

ובבואה לחדרה לאפלולית המנורה הקטנה ובעלותה על משכבה — אמרה לאזור כוחותיה לשוב לבחון לעצמה את מדוי נפשה כאשר יתחמק איש ממערכת דמים ויפרוש הרחק מעין איש, לבדוק פצעיו השותתים דם… — — —

— — — האמנם? הראו עיניה נכוחות? ההיטיבה להביט ולשפוט? האם לא יכזבו עיניה לה? שמא תעתועים תחזה ואין עמה נכונה? אולי מהיות בריאותה לקויה — שוא והבל תחזה?

חרדה גדולה מילאה נפשה, אם לא שוב מעדה רגלה וצועדת היא לקראת כשלון וחטא? האם בו תחשוד? האם ביקרת נפשו ובקדושת תורתו תטיל דופי ואשמה? חלילה לה. אין זאת כי אם “מעשה שטן”; הוא, היצר הרע, המשחית, אורב לצעדיה להכשילה, להפילה בתהום החטא. הוא הוא המתקלס בה, הוא האוחז עיניה להראותה זרות ורעות. הרבה דרכים לו ליצר הרע להטותנו אליו בחבלי העוון, לגררנו אחריו אל תחתית שאול — — ראוי לה לפקוח עיניה בעוד מועד, טרם יגבר “מנוול” זה עליה וינצחנה — —

ודאי, ודאי כן הוא. משגה הוא עמה. נער תנער חצנה מצל־חשד ומאבק רעה. איכה תראה, חלילה, רעה ואון בכפיו? איכה יהיה “הוא” בעיניה החוטאות כאיש חולין וכאחד האדם? לא. לא תתן נפשה לפול בשחת זו יטמון השטן לרגליה. ונהפוך הוא: עליה לחדש רוחה. עליה לסול דרכו בטהרה ובקדושה. עליה לחסות כמו תמיד בצלו, באור תורתו, בחסד אהבתו. האם הוא יבגוד בקודש ויטיל חלילה פגם בחייו? ההוא ישיב הקודש לחול והאור לחושך? היבגוד בקרבן אהבתה אשר נתנה לו את הנערה הזאת להשלים החסר ולתקן המעוות? הידו הוא תדבק במעל? עליה, איפוא, לרחוץ בנקיון כפיה, עליה לשוב להיות את אשר היתה לו כל הימים: רעיה נאהבה, רודפת אמונים ושומרת חסדים כראוי לו…

וגמרה עם נפש: לא עוד תתן עצמה לברוח לרוח הרעה הזאת; עתה תמחה מלבה כליל צל אופל ושמץ חטא אשר הוא.

— — עוד הלילה תכפר עוונה ותטהר נפשה ממחשבות עוון. הן בוא יבוא הלילה הזה — — אז תודה לפניו, תגלה לאזניו על דבר הרוח הרעה הזאת אשר תבעתה ועל אשר יודעת היא נכונה כי אך משגה ואיולת היו עמה ומכאן ואילך לא תשוב לכסלה. כן. כזאת וכזאת תתודה לפניו כי יכול לא תוכל להלוך בכחש ולשאת בלבה אבק כזב וחטא — —

— — — היא על משכבה ציפתה שעה ארוכה בדומיה ובלאט. ותקשב רב קשב לעת אשר יתם את לימודו במושבו במסדרון כמנהגו לילה לילה.

אז תשמע בקומו, בנטלו ידיו, בצעדו חרש כה וכה על בהונות רגליו. דומיה. ציפיה. עכשיו קורא הוא בספר לאור המנורה כמנהגו לפני קרבו אליה. הוא צועד וקרב… לבה יהלום ויפעם. כמו בשנים בראשונות… מאז… מאז…

ציפיה… דממה… שקט… אפלה…

אהה! הוא עלה לחדר העליון — — —. הן זה ליל־שבת השלישי… אשר יסור שמה…

הטמינה האשה ראשה בכר והערתה תמרורי בכיה חרש חרש — —

ויהי כל אותו ליל־שבת קודש עד אור הבקר ליל זועות ונדודים אשר כמוהו לא ידעה מעודה.

 

ט    🔗

יש והלך גלמוד, העושה דרכו בחשכת לילה, נחשל ויגע, יביע לפתע ויראה והנה הובילוהו רגליו לפני תהום פעורה לפניו — אז ירתע אחור וימהר לשוב אל דרכו אשר הלך בה, — כן אזרה חיליה בוסה רבקה לשוב אל אורח חייה, לחלץ נפשה מרעה.

אז היתה בוסה רבקה כאומרת אל נפשה: אכן, כל אשר היה מעשה שטן היה. יש ויראה האדם — ולא יביט. יחוש — ולא נכונה עמו. יראה רעה — ואינה רעה. הטעות — לרגלי האדם רובצת כחטאת. אף היא — קטנות ראתה כגדולות. קלות — כחמורות. אכן מעקמימות לב שלה ראתה יתוש כעוף דורס. אך רוח עועים היה עמה. כי הנה גם הוא וגם היא ילכו עמה במישרים. מוצא פיה ודברה ישמרו ביקר וחפץ־לב. הוא — אך מהיותו טוב “כלחם הטוב” ועניו ורצוי לכל — ידמה לעיניה כמו יטה אהבה לנערה. כאשר יגלה בטובו לכל – כן יגלה גם אליה. ואיכה נואלה לראות דופי בו. האם היא, חלילה, תחייב אותו, את הטוב והצדיק? והן בחפץ זה הענין גם לה חלק בו. שבעת מונים לה ממנו. האם לא יאמר ויוגד כי היא חיללה את הקודש? האם לא יענה כל השומע ויאמר: “הן מראש חזינו זאת. נבצר מאדם, ואף כי מאשה, לגבור על קנאות־אהבה ועל יצרי־לב־אדם”. איכה, איפוא, תשחית בידה את אשר נטעה ושתלה בדם לבה? היא לא תהיה. אף שבח והודיה בפיה לאל עליון כי הציל נפשה מרעה ולא נכשלה בפיה להעלות דבר פיגול על שפתיה. מה טוב כי הבליגה על עצמה וחסכה רעה ממנה ומאחרים.

אכן דאגה אחרת בלבה, אשר תכרסם במסתרים בלי חדל: איחור הריונה של הנערה. ושבעתים יכבד עליה כי איש בבית, לא הוא ולא הגבירה אמא, ואף לא אם הנערה, הסרה לעתים אליה, לא ישמיעו זאת אל לב מכל וכל. הן חלפו ארבעה חדשים ולא חל דבר ולא היה מאום — ארחה של הנערה עמה. והן מן הראוי היה לבחון ולבדוק את אשר יש לעשות, אם ענין “סגולה” או דבר־“תיקון” וצדקה.

ומחפצה לגלות לעיני בני הבית כי לבה ודאגתה לאשה הצעירה, אמרה פעם לעת מצוא לאזני הגבירה אמא: — “מה עצה בפיה, גבירה־אמא, על “האיחור” של סולטאנה? כבר החודש הרביעי… האין טוב לנסות דבר?”

— אל תרדפי, רבקה, אחר הזמן — אמרה קצרות וקרות — אין צורך לדחוק את השעה… יש ותאחרנה נשים צעירות… הן צעירה היא… בת שמונה עשרה — למה נהיה כמשא על הנערה? נחכה לשעה הטובה.

כן אמרה ונדמה. ובשמעה בוסה רבקה כזאת מפיה — נאלמה כנכלמה. כלום היה שמץ דבר־און בשיחה? הן מדאגה בדבר אמרה את אשר בלבה. ויהי כן. אם כולם שלוים ושקטים תשקוט גם היא. יהי כן.

ואולם שקוט לא שקט לב בוסה רבקה עליה מפני דברי הזקנה, כי באו הדברים לאזניה כמו יסוככו ויגנו על הנערה מפני דברה ה“כבד” והרע שלה, של בוסה רבקה.

ובאחד הימים ההם, לעת ערבים, שבה בוסה רבקה מדברה ברחוב. דלת הרחוב היתה פתוחה. היא עלתה אל החדר העליון להינפש מדרכה כי יגעה מאד בלכתה לקבץ נדבות לחברת “עוזר דלים”.

שקט היה בחדרים. אולם משעלתה למעלה שמעה והנה מן החצר הקטנה עולים קולות שיחה ודברים. קרבה אל החלונות והביטה חרש, רואה ואינה נראה. והנה אנשי הבית כולם יושבים בחצר לרוח היום. ח"ר יעקב על השרפרף הנמוך והרחב. הגבירה אמא על ידו. מזל־טוב ונתן עמם ועוד אורחים במושב. סולטאנה הגישה ליושבים קהוה ריחני — והם משוחחים למנוחות. אחר כך עברה סולטאנה והגישה לאיש ואיש פרוסה מעוגת שמרים טריה וטובה. הלזו עוברת בין המסובים לאטה, כעקרת בית טובת־עין ורחבת־יד, ומעניקה ממעשי ידיה למבקריה. וכולם — עיניהן תלויות בה בחיבה ובחדוה, ובאשר תלך ותצעד כמו תאסוף בין ידיה אור צחוק הזולף מפיהן לאזניה. ועל כולם — “הוא” כמו יתמוגג תחתיו למראה עיניו. הנה ניגשה לקחת טס הקהוה מידיו. הוא מחזירו לה וטופח בידו על כתפה ומעלה חיוך על שפתיו. וגם מזל־טוב, נאמנת ביתה מאז, אשת סודה וידידת נפשה — גם היא פניה ולשונה יזילו חונף וחיבה לנערה הלזו —

ואיש לא יזכור במושב־רעים זה גם שמה של עקרת הבית. מי כאן ירגיש בחסרונה? ונהפוך הוא: דומה כמו ישישו לעת כזו בהיעדרה מן הבית. הכל כמו שואפים רוח לרווחה. וטוב להם שצלה לא יעיב את מושבם.

איכה נהפכו לה הכל לזרים? מה טיבה של זו שהכל מראים לה אהבה וחיבה? ולו מילאה את התקוה הנכספה! לו זכתה זו לאשר נדרשה — כי אז החרישה. ואולם האם בשביל כך… בשביל שעשועי אהבים, או בשביל חמדת פניה של זו קרעה היא את לבה לגזרים, השפילה ראשה עד עפר והעלתה את חייה לקרבן? מה כוחה של זו שבאה והפכה את טפחות ביתה על פניהן? מה זכותה ששבתה שבי את לבו, הלב הטוב והיקר מפז?

נמוג לבה של בוסה רבקה בקרבה והיו כמו נשפכים דמיה מכלימות. כן ישבה מסתכלת בחצר, ראשה מורכן על חזה, כמו טפחה על צוארה יד־עריץ נעלמה. מה ידחפוה רגליה לקום לעת כזו, לרדת אל אלה היושבים בשלוה כעל מי מנוחות ולהגיד באזניהם:

“איכה, אנשים טובים, יתנכם לבבכם לשבת ככה בטח על דמי הנשפכים? מה רעה פעלתי לכם, לכולכם, כי הפכתם לי עורף ולא פנים וקמתם כולכם כאחד להוריש לשפחה את מקום גברתה ואף לזרות מלח על פצעי? ענוני נא, אישים, אם יש מלה בלשונכם”.

כך דיברה רוחה בקרבה. ואולם ההן לא ההינה למוש מקומה. כי יקר לה אלוף נעוריה למאד. לא. מוטב כי תימק נפשה ביגונה, יכלו חייה בדומיה — מאשר תלבין היא את פניו ותנאץ, חלילה, את שמו.

ובמר לבה של בוסה רבקה עליה — ביקשה יום יום להתרחק מביתה. כאילה נרדפה חרגה־יצאה מביתה כל הימים אל אשר יהיה, אל מקורבים, או אל דבר־פעולה בזה או בזה. כי שבעתים רעה ומרה צרה חנוקה שאין לתנותה באוזן זר. וכך, דימתה, יקל יגונה עליה, כמשל האומר: “אשר לא תראה העין לא ידאב הלב”.

וכעבור שבועות מספר בימי נדודיה אלה, קרה כי באה פעם הביתה לפנות ערב מבעוד יום. בבית לא היה איש. ישבה בוסה רבקה ליד החלונות בחדר הגדול לרוח היום, כי נעצרו השמים באותה שנה ולא ניכרו ימי חורף. למולה השתלשלו גגות העיר, עגולי־הכיפות והשטוחים למישרים, עד למרחוק.

ושם, בגג השטוח של החצר השלישית או הרביעית, שיחקו והשתעשעו חמש־שש בחורות בכה או בכה. אחר יצאו במחול אחת אחת ושתים שתים ופיזזו ודילגו כנערות.

היא הכירה, בהביטה כה וכה אליהן, אחדות מבנות השכנות. אך אחת היתה לבושה שמלה אדומה ועל ראשה צעיף ירקרק ופניה מכוסים בצעיף בדבר המשחק. והנערה גבוהה כתמר צעיר, קלה בדילוגה כאילה וחזה מלא וזקוף. ובצאתה למחול לבדה סובבה והקיפה את מקום השעשועים ושבה כמנצחה וצולחת בין רעותיה.

מי העלמה הלזו?

שהתה בוסה רבקה ליד החלונות עדי החלו צלילי ערב לנטות. אז קמו העלמות, נפרדו ותפן אשה אשה לגג־ביתה. טיפסה העלמה הגבוהה ובאה וקרבה אל גג הבית. אז ראתה והכירה בוסה רבקה: הן זאת היא — סולטאנה. הנה ככה גבהה הנערה ותהי לאשה רמת קומה וגדולת חזה. איכה לא הרגישה בתמורה הלזו ולא ראתה דבר? אין זאת כי במר לבה וביגון נפשה חשכו עיניה בביתה ושוב לא תבחין ולא תדע באשר יבוא ובאשר יֵעָשה בביתה.

באמנה — אמרה בוסה רבקה אל לבה בראותה את הצעירה יורדת בסולם העץ עליזה ונוהרה — מה קלו חייה של זו בביתה. ועד מה הכתה הנערה הזאת בסנורים את עיניה ואת עיני כל אנשי הבית. אין זאת כי דבר סתר, אפר וזר ישכון בנפשה של זו. סוד־סתר בה, נעלם מעין רואה. כן. בת־טובים היא. אך יתכן אשר פסול מה מזוג בדמה. כמו כוח “סיטרא אחרא” יצוק בה. כי איך יכלה ואטמה את לבו של הצדיק, הלב הטהור מפז, ותשימהו כלב אחד האדם?… אכן שורש פורה ראש ולענה עמה. הן יש נשים — נחשים. הדבר שוא באגדות ובמעשיות? יש נשים — ולהטי “לילית” ו“קליפה” בדמן. הן נוסכות רעל… הן מטילות ארס. גם ידה של זו נטויה להרס, גם זו — כנחש עקלתון באה אל הבית, דוממה וזוחלה. אך באה — והכתה בסנורים את הכל. אך באה — ושכן החטא עמה… והיה כמו ירדו אז עם חשכת הערב בלהות אופל בלב בוסה רבקה. — —

מני אז, כמו אבד לה מסלול רגלה בנתיב חייה. דומה, באשר תפנה ובאשר תצעד בביתה — תראה עמל ואון. הולכת היא וכושלת. על חתחתים שלוחות רגליה, כמו רעועה הקרקע תחתן ומוסדות ביתה נעתקו ומטו. נשבר אי שם בחדרי חדרים מעוז לבה. נמוט עמוד התווך ממקדש חייה — ונשתבשו עד מאד שבילי עולמה…

איכה היתה כזאת? מה חטא בידה כי נודנה משמים בעינויי שאול בחייה. מי יורנה דבר אמת? אל מי תפנה ותשאל באמונה ובתמים: האין עין רואה כמוני, כי הנה שוקעת האורה בביתי, כי רוח רעה, זרה, פרצה אל הבית הזה ותשימהו בקעים בקעים? האין לב אשר יחוש ויראה וידע? —

עודה תוהה־תועה בוסה רבקה בשממון דרכה — הגיע אותו יום־תוכחות, בפרוץ זעמה מלבה וחיללה לשונה ודיברה סרה ודופי על פני ח"ר יעקב. ועל פני כל.

וכן היו קורות היום ההוא:

אחרי ימי סגריר רבים, זרחו והאירו ימי שמש טובים ובהירים. נמנו וגמרו הנשים בבית לברור את החיטה למצות בימי שבט אלה, כי יאה מלאכת הבירור בימי אורה. שלחה בוסה רבקה והזמינה המקורבות, דודות ובנות דודות, ליום שני של אותו שבוע, ובאו כולן בחפץ לב ובשמחה רבה, כנהוג מימים ימימה.

בחדר הגדול בתווך ישבו ארבע בוררות, אשה אשה וטבלת נחושת בידה ובררה לאטה את החיטה. מידיהן עברה החיטה לבוררות בפעם השניה — שלש נשים צעירות — המיטיבות לראות בעין חדה. הללו יושבות ליד האשנב הרחב במעגל מסביב לטבלת הנחושת הגדולה (קטרה — אמה וחצי האמה והיא מיועדה אחת לשנה לבירור החיטה למצות).

קול־שיח חרש נשמע בין הנשים שפיהן מכוסה מטפחת לבנה לבל יפול טיף רוק מהפה בדברן. ומבין הנשים הצעירות היושבות במעגל נישא בלאט קול רינה, מאד נעימה, בלשון המכורה הקדומה — לשון ספרד.

ודמו הנשים הצעירות, זוהרות הפנים, כנסיכות מבית־המלכות אשר שומה אך עליהן לשלוח ידן במלאכת מסורת קדושה. אין לשפחות ולנערות חלק בה. ויתר זהירות ומתינות שכנו בין שלוש נשים בפינה מיוחדת — הבוררות את ה“קצירה” (מצה שמורה שנוהגים בה זהירות מעת הקציר).

ולב הנשים, בעלות הבית והאורחות כאחד, טוב מאד עליהן בעתות אלו. צהול יצהל הלב והעין תשבע גיל, עת יגלשו ויחליקו גרעיני החיטה הגדולים־המשובחים, מיד ליד, מטבלא לטבלא. וכמו ילחש בלאט היבול המופלא לאזני העושות במלאכה סוד־פלא, סוד ברכת האדמה ותנובת שדה. וכמו יעור בלב העובדות לעת כזו חוש נרדם, מימות קדומים, עת העלתה האשה בידיה קציר־יבול ותנובת־שדה. אף שמחת־מצוה וגיל־חג מהולים־מזוגים במלאכת הקודש הלזו בכל עת העשות המלאכה. על כן היו פינות החדר הגדול מן הקצה לקצה מוצפות נהרה וגילה עם קול שירה ענוגה ושיח־ידידות ונועם־אמרים.

באותו יום נמנע ח“ר יעקב חי לבוא הביתה אחר התפילה לפת שחרית לבל הטרד את הנשים מן העבודה הרבה ולבל הסיח דעתן ממלאכת המצוה. על כן בחר ללכת ישר מבית הכנסת אל ה”ישיבה“, מקומו הקבוע ללימוד חוק יומו. שם שתה את הקהוה מידי השמש עם עוגת־”מזונות" קלה.

משיצא, אחר הלימוד, לבוא הביתה לפני חצות יום עבר בדרכו ב“רחוב”. ראה והנה המון אנשים נאספים על יד חנותו הגדולה של השמאי אהרון יעיש. לאזניו הגיעו קולות־הכרוז הידועים מגרונו של אהרון יעיש. והם נישאים ברמה, עזים וזכים, כנקישות חזקות במתכת. הבין מיד ח"ר יעקב: “מא־זאד” (מכירה פומבית על פי הוספה) היום ברחוב.

מטבעו לא נטה ח“ר יעקב לקנות דבר, שלמה או חפץ, ישן או משומש, ויאמר לעבור לדרכו אל ביתו. אך רב ההמון עד כי חסם את הדרך לפניו. “מא־זאד” גדול, כנראה, נזדמן היום ב”רחוב". סימן נוסף לכך מציאותו של אבו־עיד הערבי — שותפו של השמאי היהודי — כאן, כי שניהם שמאים רשמיים הם.

ותדיר, עת יקרה יום “מא־זאד” ב“רחוב” יוָדע גלוי לכל: נפל דבר ברחוב היהודים. כל עין תינשא להביט, כל יד למשש, בסחורות, בחפצים, בכלים, במטלטלים שנמכרים ב“זיל הזול”, וכל אוזן מקשיבה רב קשב למחירים הנקובים “בחצי חנם”. בשעות אלו תוכר ותובלט ביתר שאת עַולת־גורל אנוש במנת־חלקו: המעטים — בעלי הכסף — שעתם משחקת להם, עינם תברק ולבם ישיש ויגיל: כל יקר־סגולה, כל חמדת־חפץ, “מציאה” אחר “מציאה”, יפלו בידיהם בחלקות ובנעימים. והרבים — חסרי ממון ואון — כצללים יהלכו הלוך ושוב מסביב לכבודה הרבה, כדלים ואביונים סביב שלל גדול — נחלת גיבורים ואנשי זרוע; עיניהם עמומות מאפס תקוה ובלבם דאבת־יגון מחרפת־מחסור.

משקרב ח“ר יעקב חי ונראה בין הקהל פרשו מזה ומזה ונתנו דרך לאיש התורה היקר ורצוי לבני העדה. אז ישמיע אחד העוזרים לשמאים לאזני ח”ר יעקב.

ישהה נא קצת “סיניור חכם”. יראה ויביט. היום — עין לא ראתה. הכל חדש. הכל ממחסנו של טומה הארמני הסוחר (שנמצא תלוי בביתו רווק היה. וההון — רב למאד: כאן גלימות דרבנן, בד יקר, יריעות משי לקונבסים, לשמלות, פרוות יקרות לגברים, לנשים, מרבדים גם תכשיטים — הכל חדש מן המחסן. יתן עינו, רבי, מצוה, ממש, לזכות מזה או מזה.

נעתר לו ח“ר יעקב וישב בחנות הספּר מקורבו מול חנות השמאי. הקשיב ושמע ח”ר המחירים הנקובים בפי המכריז: מרבד, שלש על ארבע אמות, מלאכת פרס, מובחר מן המובחר — מאה וחמישים גרושיס!

— מאה וששים!

— מאה ושבעים!

— ושמונים!

— שתי מאות! שתי מאות! “עלה אונה, עלה דוּוה”. שתי מאות! שתי מאות! “עַלַה אוּנֶה עַלַה דוּוֶה, עַלַה דוּוֶה — עַלַ תְרִי!”

אז נמסר המרבד למוסיף האחרון.

— “זוכה מן ההפקר” — ענו הרבים.

ישב ח“ר יעקב על כסא גבוה ממול לשמאי והלה היה נותן דעתו על ח”ר יעקב שמא יתן עינו בדבר. עברו וחלפו לעיני ח"ר יעקב חפצים מחפצים שונים וסחורה משובחה ויקרה במחירים לא־מחירים.

השמאי העלה מארגז גדול — פרוה. הוד והדר בה. השער — גבוה טפה, רך וחלק, מין משובח. פניה — קטיפה מצבע ארגמן, רקומה זר־זהב מסביב לה, כפתור ופרח, כפתור ופרח. מעשה אומן — פרות נשים הדורה.

זקף ראשו ח“ר יעקב וביקש לראותה. נשאוה אליו. בדקה. מיששה. הסתכל למראיתה — ארוכה היא. ל”סולטאנה" — חשב בלבו. היא בעלת קומה. ואכן אין לה פרוה ראויה לה. בזמן הנשוּאים נמנע לעשות דבר מיותר כגון זה. עכשיו — ראויה היא לה. היתה העלמה לאשה טובה והגונה. לרבקה — יש פרוה טובה. אבל מן הראוי לקנות גם לה, לפי קומתה. יקנה זאת ועוד אחת לרבקה. אלא שיעלה הדבר בדמים מרובים… מרובים… אבל — הכרח הוא.

אז הוסיף ח"ר יעקב: מאה וחמישים גרושיס.

הוסיף כומר יוני: מאה וששים.

הוסיף ח"ר יעקב: מאה ושבעים.

הכומר: ושמונים!

ח"ר יעקב: ותשעים!

הכומר: שתי מאות!

ותוך כדי סלסל אהרון השמאי בכרוזו, כדרכו, סלסולי חן, אמרי זירוז ודבר מבדח — פנה בסתר מן הצד אל שתופו אבו עיד (סדר את הענין. הצילנה (הפרוה) מידי הכומר. ראה ביקשתיך!). שתי מאות. “עלה אונה. עלה דווה”.

הוסיף ח"ר יעקב שתי מאות ועשרים! וחשב: זה הגבול. יותר לא יוסיף.

אבו עיד החליף מקומו, קרב לכומר, שם עצמו כמחפש, ומחטט בארגז חפצים ולחש לאזנו כלאחר יד: הרפה ממנה, היא אכולת עש מבפנים. לא אוכל להוכיח לך לעין כל.

ואהרון מוסיף ומכריז לתומו: שתי מאות ועשרים!

הכומר חדל להוסיף. חזר והכריז השמאי: עלה אונה, עלה דווה, עלה דווה — עלה תרי.

הפרווה נמסרה לח"ר יעקב. שויה היה פי שלושה מהמחיר שזכה בה.

ישב ח"ר יעקב והמתין לפרוה שניה. קצרה. חיכה שעה ארוכה. שאל את השמאים לחפצו — ענו ואמרו: היו בארגז הראשון שלוש ונמכרו תמו ואין עוד.

נצטער מאד ח"ר יעקב ואמר בלבו: לא טוב הדבר. מעשה פזיזות נהג. שומה עליו לתקן מעוות זה — איך שיהיה. יחכה עד תגמר המכירה ויבקש את אהבון להשיג אחרת בכל אופן שהוא.

קיפלו את הפרווה ושלחוה הביתה על ידי שליח השמאים.

כשהביאה הלז הביתה פתחה בוסה רבקה וראתה — פרוה מהודרה ומשובחה עד תכלית. הסתכלה וראתה שהיא ארוכה מדי — ולבה נקפה. אמרו לה רעותיה ללבשה, לבחון מידתה. כשלבשה — היתה כמחייכת מגודל המידה ובלבה היתה כנכלמה כאדם שנכנס בטעות ברשות זרים ומוצא עצמו בכל רע…

אמרו הנשים בצהלה, לתומן, תמדדנה סולטאנה. משלבשה זאת — היתה הולמת לה ולפרקי גופה. אך השרוולים היו ארוכים במקצת. ודמתה בה לבת נגידים ענוגה ויעלת חן. נתכנה בוסה רבקה עיניה בה ובחטיפה וראתה מה גבהה ועדנה הלזו בבית. והיא כמו הונמכה קומתה וקטנה למולה כלפני גבירה גדולה.

אחר שעה קלה נכנס ח"ר יעקב והנשים עודן מעריכות את הפרוה ומשוחחות בדבר. עמד ואמר מלב תמים ומיצר: מציאה ממש. רצוני היה לקנות שתים. רבות היו, אך אחרתי ולא נשארה כי אם זו. אבל הבטיחו לי להשיג אחרת, יש למדוד אותה… נראה למי מתאימה.

— היא מתאימה לזו שנקתנתה בשבילה, — ענתה בוסה רבקה בקול זועף, שלא כדרכה מעולם. כל היושבות בחדר שומעות ומחרישות.

— תנסי, אחות, — אמר מתונות — אולי טובה היא לך, ואפשר גם להתקינה… למענך…

— מה טעם — השיבה מיד בוסה רבקה — לקלקל המתוקן בשביל לתקן המקולקל? תלבשנה סולטאנה לבריאות.

— אם כן… תהיה החדשה בשבילך…

— למה ידבר אדוני כזאת באזני? עוד לא חסרתי בינה עד כך ולא הייתי לנערה עולת־ימים שיפייסוה במלבוש חדש.

נשפך דמו של ח"ר יעקב לעיני הנשים. הורידו הללו ראשן בדומיה ופני סולטאנה חורו ולא ידעה נפשה.

אז נעכר היום הבהיר כבעת תלקה השמש לפתע ויחשך אור היום. לא עוד שררה השמחה בעת ארוחת הצהרים — כתום מלאכת הבירור — כמימים ימימה. בעצבת מסותרה ובדבר שיח מן השפה ולחוץ ישבו הקרואות וסעדו את לבן בלב כבד ובנפש לא חפצה.

 

י    🔗

פרשה בוסה רבקה בביתה לקרן זוית. עמדה והרחיקה עצמה ממושב־רעות עם אנשי הבית ולא באה עמם בדברים ולא במעט מן המעט. כאשה נכריה, בודדה לנפשה, עשתה דרכה בביתה. בחדר הקטן — משכנה. או כי יצאה תדיר את הבית והלכה באשר הלכה. היה כמו שקע אור היום בעיניה. ריקה נפשה ולבה — חלל. התנצלה הבריאה את עדיה ונתחללו הקדשים. נשמו ונדמו דרכי אל וארחות בני אדם זרו לעיניה.

עם האשה הצעירה מנעה עצמה מדבר מכל וכל. יהיו הם, כולם — אמרה לנפשה — נושאים עמם אחת בפה ואחת בלב, אך היא לא תהלך בשקר ובכזב. הנערה הלזו — צר ומשטין היתה בביתה. זדון ומעל בנפשה. אש זרה בה. ובשרה — קלון חטא. ואף אליו, אל בעלה, תשא דברה גלוי לבלי חת: למה זה יוסיף לפקוד לעתים את חדר משכנה? והן לא נכונה רוחו עמה. יהיה לו אשר לו. והיא — בדד תשכון כנכרתה מחיים.

כן חלפו הימים, שבוע או עשור.

ויהי כי נשאה פעם לעת ערבים האשה הצעירה חפץ־מה ותביאהו לחדרה, אמרה בוסה רבקה לאזנה בזעם לשון:

— חדלי ממני והרפי! לא תגע ידי באשר תגעי ולא אובה כי תקרבי אלי.

אמרה האשה הצעירה חרדות בענות לשון: מדוע ולמה? וכי מה חטאתי לה?

— כי טמאה את!

נרתעה אחור האשה ויצאה את החדר כהלומת ראש, דואבה כושלה; כיונה פצועת כנף השיגה חץ־פתאם בפתח קנה.

גררה רגלה, הלוך וגרור, עד בואה אל החדר העליון, שם נפלה־שקעה ובכתה תמרורים.

עם ערב, אחר תפילת ערבית, שמעה בקרוב אליה בעלה ודבר חרש בפיו: — על מה ולמה תשב במחשך ותבכה?

שמע מפיה את דברי הרעה אשר אמרה הדודה — והיה מוחה דמעתה ומנחמה וסח אליה ברחמים:

— ראי גם ראי: לא אותך, כי אותי תכה בלשונה. לא עליך תלונתה כי עלי. את מה אשמת? האם את בחרת דרכך אשר עמך? הן אותי תבקש לעלוב ולהוכיח. עלי כעסה ומר רוחה. עמך תדבר — למען אשמע אני. ואת, איפוא, יקירה, למה תקחי על לבך אשר לא לך? את בטחי באבינו שבשמים והשעני בי ולא תקחי דאגה בלבך. מובטחני בצור תמים פעלו שיקרע את רוע הגזרה מעלינו ושוב תשוב היא לפרוס שלומה וטובתה עלינו ועל כל הבית כטוהר לבה. כי לב טהור לה כזהב המזוקק. הן אני יודעה בתומה. וכל כגון זה — אך מדוחי השטן המה. מנסה השטן לתת ידו להרוס. כל מגמתו לפגום, לשבור. תשוקתו — לחלל ולשמוח לאיד הכושל, הנופל. ודאי כן הוא. ובמה יצלח האדם במלחמה עמו, עם השטן, המסית והמדיח? הוי אומרת: בגבורה. בלב תמים וחזק מסלע. הוא — כל כחו בפירוד, באיבה, בשנאה. ואני כנגדו — באחדות, בשלום, באהבה. ודאי, בתי, שני כחות הם הנאבקים בינו ובינינו: הספק והאמונה. הוא — כל תוקף גבורתו וכל עצמתו ברשת הספק. הוא בא אלינו בערמה, בתחבולות סתר להטיל נטפי ספק ופקפוק בלבנו. ואחר כך הטיפות תהיינה, רחמנא ליצלן, לים… ים גועש. הפקפוקים — למכשולות, לאבני נגף, להפילנו, חלילה, לתחתיות. על כן נגד החרב המתהפכת שלו, הספק, נחסה בחומת עוז: באמונה, בבטחון, אומן, כי “אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא”. יחרץ הכלב את לשונו, יהלך עלינו אימים ופחדים, יהמה לעינינו זדון־רשעתו כזרם מים כבירים — אנחנו באחת: באמונה נדגול, בבטחון נגבר. “בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים”.

ומה גם שהיא הדודה, זקוקה לעת כזו למשען ומשענה, כי הנה, לדאבת לב, מקטרג השטן המשחית לגבור, לשלוט, חלילה, כי פתחה פיה, בעוונות, ודיברה סרה גם פעם וגם פעמיים. ואין אדם נתפס על צערו. זקוקה היא לרחמים, רחמים רבים. ועלינו, עלי ועליך, לעמוד בפרץ… לעמוד לימינה. אל ניתן לה, לא יבוא ולא יהיה, לנפול. עלינו להגן בעדה. ככל אשר תאמר וככל אשר תפעל — נשמע ונידום, נחריש ונקבל. נעבור על המידות ונסלח, נסלח בלב שלם. ועד אשר ירחמו עלינו משמים — — את ראי את פני למען כבוד שמו יתברך ולמעני.

כך וכך דיבר ארוכות באזני האשה הצעירה. והיו דבריו יורדים אל לבה כסם חיים וכמרפא לנפש. אז סמכה האשה רגע קט את ראשה בזרועו, הריחה את ריחו הטוב ושקטה — באשר נחו על ראשה ובאו אל לבה תנחומות גדולות וגדלה נפשה במנת חלקה, אשר היה צדיק זה אלוף לה בחיי חלדה.

ואולם בוסה רבקה היתה כמו נישאת על פני מים זידונים. כתמול וכשלשום רחקה במושב פינתה. שם ישבה לנפשה והגתה יומם ולילה מרורות ורעות וגם לבשה חרדות מדבר סרעפיה ועשתונותיה עצמה אשר אפפוה וגברו עליה לבלי נשוא. כצפור כלואה בכלוב, מתלבטת ומדלגת כה וכה ברשת הסוגר, כמו שוכחת מרגע למשנהו כי לשוא תחזור ותדפוק ברשתות הברזל — כן היתה בוסה רבקה שבה וחוזרת אל רשת ההרהורים והמכאובים, מיצרי יגונה ורעתה: בוקר וערב, בשכבה ובקומה, שבה ואמרה: הנה עתה, זאת הפעם תקום ותשווע במר לבה לאזניו ולאזני כל בני הבית לאמור: ענו אתם בי — אם לא נעשתה רעה וחטאה בבית הזה? אם לא עולל מעל ובגד? התאמרו כי יש בי שמץ עוון אשר הוא? הנתתי אני במו ידי את הנערה הזו לאשת אהבים לו? הכזאת עלתה בלבי? האם לא היה פעלי ודברי לתיקון ולישע? מדוע איפוא סבוני גם סבבוני כלימות ובוז ויהי גמולי כשלון ורעה תחת טובה? אהה! איכה תרמוס רגלו קרבן אהבתי וידו תשפוך דמי ארצה?

ואולם בעלותה על לבה אשר היא תדבר בלשונה דברי נאצה כאלה וכאלה — חרדה נפשה חרדה גדולה: האם היא תרשיע במו פיה את פעלו? האם שפתיה יקבו כזאת לאזניו? וכי תדבר — התוכל אחרי הדברים האלה לשאת עיניה אל פניו או להביט אל אור השמש ביום? אז נאלמה דומיה, דברה נדם בגרונה וחרון אפה שקע כשקוע מהרה לשונות אש חשש ולהבת קוצים…

וכעבור יום אחר יום ברעה וביגון הקשיבה בוסה רבקה ממשכן חדרה באחד הימים, ימי ראשית אדר — כמו ינשא ויחלוף דבר סתר כמוס וחתום בדומיה בחדרי הבית. וככל אשר הטתה אזנה להקשיב ולדעת מה — לא עלתה בידה. דומה גמרו אומר אנשים הבית להעלים מה מפניה; ובבואה ובצאתה לפניהם כמו יחליפו דבר־פיהם ויסיחו בזה ובזה לחפות בלשונם את אשר עמם.

ויראה בוסה רבקה לשלוח עיניה ולהטות אזנה לגלות הנסתר ממנה, פן תראה ותדע תוספת יגון על יגונה. ואולם רע הדבר בעיניה אשר יצפינו בביתה דבר בלא דעתה ורצונה.

ויהי בהיעדר בוסה רבקה מן הבית, לעת ערב, ישבו והמתיקו סוד כל בני הבית וגמרו אומר למלא ידה של מזל־טוב לקחת דברים עם בוסה רבקה. כי אף הגבירה אמא לא מצאה עצמה כשרה וטובה לדבר כזאת עם כלתה.

למחרת היום, אחר פת שחרית, בפנות איש איש לעברו ובוסה רבקה ישבה עם מלאכת ידה במסדרון, באה מזל־טוב אף היא עם מלאכתה וישבה לידה. החלה מזל־טוב סוללת דרכה בדברים מזה ומזה עדי קרבה לרצונה ואמרה.

— הנה, בוסה רבקה אהובה, אני הרהבתי עוז בנפשי לקחת דברים עמה ובטחתי באב עליון כי יהיה דברי אשר בפי הפעם לרצון ולשמחה לה… הן אני יודעת את טוב לבה —

— רב תודות — אמרה בעוקץ לשון — כי עלה סוף סוף ברצונכם לגלות לאזני אותו רז אשר תצפינו ממני זה ימים שנים.

— אם הסתרנו דבר, הוא היודע כי מדאגה בדבר עשינו זאת, מהיותנו נבוכים כה וכה… אך אני אחת אמרתי: לטובה ולשמחה יהיה הדבר הזה בעיניה ובטחוני באלהי כי כן הוא עמדי… והענין הוא שזכינו לשעה טובה ומבורכה אשר ציפינו לה זה חדשים שבעה כי היא, סולטאנה, הרה זה החודש השלישי… — כך אמרה מזל־טוב ועצרה בלשונה כאדם האוסף ידו מהרה בשומו עליו לחתות גחלים…

— הרה… זה החודש השלישי — אמרה חרש תוהה ונבונה — ואיכה הסתרתם ממני זאת כל אותם הימים? מדוע הלכתם עמי בכחש?

— כי הנערה עצמה הסתירה זאת מעמנו… מחשש שוא… מקלות דעתה… כי אמרה שמא תתבדה… גם לאמה גילתה את הדבר בסוד כמוס בחודש השני, אבל עכשיו, שבח לאל עליון… הנה ברור וקיים…

ראתה מזל־טוב בעוד לבה פועם בקרבה, כי כבשה בוסה רבקה מבטה ועיניה ננעצו וקפאו באשר הן, שמטה ידה ממלאכתה וחיורון קל כיסה את פניה.

חרדה מזל־טוב ולא ידעה דבר בלשונה, ביקשה לומר מה ועצרה דברה, כי ראתה כי נטרדה האשה בעתר מחשבותיה — והיה רגע קל זה בעיני מזל־טוב כביעוטי חלום ארוך ונפתל.

אז תקום לאטה בוסה רבקה מחרישה וצועדת כחולמת ועיניה דומעות חרש. יצאה לחצר, נטלה את ידה במים ונכנסה ל“ישיבה”, קרבה אל ה“היכל” (ארון הקודש), פתחה את שעריו והעתירה שיחה בלאט ובדומיה.

בין כה וכה באו אנשי הבית. שמעו מפי מזל־טוב דברים חטופים וסתומים ופנו איש לעברו והיו מצפים בדאגה וביראה אל דברה של בוסה רבקה. משיצאה מן ה“ישיבה” ונכנסה למסדרון שאלה את מזל־טוב אנה פנו אנשי הבית ואי זה נעלמו?

אמרה מזל־טוב:

— הנה הם פה. זה עתה בא גם ח"ר יעקב.

— קראי בטובך לכולם ויבואו בזה.

משבאו מחרישים וישבו במקומם פתחה בוסה רבקה, כמוסרת דבר דין ומשפט:

— רצוני להשיח לכם, לכולכם. אף עלי לשאול מחילה מכם. לכם הצדקה ולי החטאה… אבל הנה טהור לבי לעת כזו… פרקתי מעלי כל אשר העויתי… אודה לה' על גודל חסדו. עתה ידעתי. סמאה עיני עד היום מהביט ומהבין… כי מה רציתי בכסלי הרב? — אמרה וחיוכה הטוב בין שפתיה — אשר תהיה האהבה, כל האהבה, אך מנת חלקי. כזאת אביתי באיולתי. ברם האהבה לאל עליון היא, הוא מקור האהבה ואל אשר יאבה יעניקנה ולאשר יאהב ידבנה. כן הוא. לאור הבשורה הטובה — אורו עיני — הכל זרוע אהבה… אני אוהבת… והבת סולטאנה אוהבת… והוא אוהב… ומה יאשם לב אוהב? כאור השמש — האהבה. באשר תפול קרן אהבה, כקרן שמש תאיר ותחמם. ואך כסלה היתה עמדי לאמר: האהבה אך לי היא.

ובדברה קרבה לסולטאנה, הושיטה זרועותיה וחיבקתה ונשקתה: — ברוכה את לאל עליון — אמרה — כי בך בחר להאיר עינינו. מחלי לי על אשר עויתי עמך. ראה תראי: מהיום והלאה שמור אשמור צעדך להיותך כבת מלכה בבית ולא תנך “לשים ידך במים קרים”. אז ניגשה ונשקה את יד הגבירה אמא וביקשה ברכה מפיה. ואל בעלה קרבה ואמרה:

— והוא הן ישא פני כי אודה כעת על עווני, — אמרה וקולה רעד מבכי.

ובעלה טפח על כתפה להרגיעה:

— הן כולנו יודעים כי טהור לבך כבדולח הזך.

ובעוד בני הבית נושאים אמריהם בטובה ובאמונה — עברה מזל־טוב כמנצחת במושב מאיש לאיש וטבלת המרקחת בידה להמתיק לבות היושבים כביום חג ויום־טוב.

והיה כמו שפעו לעת כזו נגוהות זיו וגיל למלוא רוחב המסדרון ושבו ופרשו כנפיהם על הבית מלאכי שלום, מלאכי אהבה.