נב עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל תְּרוֹנוֹס שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם; מִשֶּׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם וְעָמַד בְּיִשּׁוּבוֹ (תנחומא תרומה, ט).

עַד שֶׁלֹּא – לפני ש־.

תְּרוֹנוֹס וגו' – כיסא (מלכות) לא יציב.

שְׁתֵּי רַגְלַיִם – שהרי “על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים” (אבות א, ב), והעבודה היא עבודת המקדש.

עָמַד בְּיִשּׁוּבוֹ – התייצב.

*

נג “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט” (ויקרא יז, ג) – רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁגַּס לִבּוֹ עָלָיו וְהָיָה לָמֵד לֶאֱכֹל בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ: זֶה יִהְיֶה תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי וּמֵעַצְמוֹ הוּא גָּדוּר. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהוּטִים אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְבִיאִים קָרְבְּנֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם” (שם שם, ז), וְאֵין שְׂעִירִים אֵלּוּ אֶלָּא שֵׁדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים” (דברים לב, יז), וְהָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבְּנֵיהֶם בְּאִסּוּר בָּמָה, וּפֻרְעָנֻיּוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי בְּכָל עֵת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְיִהְיוּ נִפְרָשִׁים מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְהֵם נִצּוֹלִים (ויק"ר כב, ח).

גַּס לִבּוֹ עָלָיו – הלך בעקבות תאוות לבו.

לָמֵד – רגיל.

תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי – אוכל דרך קבע ליד שולחן המלך.

גָּדוּר – שמור (מן העבירה).

שֵׁדִים ‏– שגם בקשר להם נאמר “יזבחו”.

אִסּוּר בָּמָה – האיסור להקריב ‏קורבנות על במות בכל מקום שהאדם ירצה.

פֻּרְעָנֻיּוֹת – עונשים.

נִפְרָשִׁים – מתנתקים.

*

נד תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה מָה נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא אֵל וְלֹא אֱלוֹהִים, אֶלָּא ה', שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלֹק.

נֶאֱמַר בְּשׁוֹר הַגַּס: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ” (ויקרא א, ט), וּבְעוֹף הַדַּק: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ” (שם שם, יז), וּבְמִנְחָה “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ” (שם ב, ב), לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: “אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ… הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה” (תהלים נ, יב־יג) – לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם זִבְחוּ כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי, − לֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים, אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם אַתֶּם זוֹבְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר “לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ” (ויקרא יט, ה) (מנחות קי ע"א).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם וגו' – בפרקים העוסקים בקורבנות נזכר רק השם המפורש (ה') ולא כינויים אחרים של הקב"ה.

שֶׁלֹּא לִתֵּן וגו' – שלא להניח מקום לטענה כי קורבנות שונים מיועדים לאלים שונים.

הַגַּס – גדול הממדים.

הַדַּק – הזעיר.

מִנְחָה – קורבן מן הצומח.

לוֹמַר לְךָ – ללמדך.

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וגו' – לא כמות הקורבן וטיבו קובעים אלא כוונת הלב.

הוּא צָרִיךְ – הקב"ה.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

זִבְחוּ – הַקריבו קורבנות.

*

נה אָמַר רָבָא: רַב יוֹסֵף הָיָה בּוֹדְקֵנוּ: כּוֹהֵן שֶׁחוֹטֵף מַתָּנוֹת – מְחַבֵּב מִצְוָה הוּא אוֹ מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה? אָמַרְתִּי לוֹ: “וְנָתַן לַכֹּהֵן” (דברים יח, ג) – וְלֹא שֶׁיִּטֹּל מֵעַצְמוֹ.

אָמַר אַבַּיֵּי: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי חוֹטֵף מַתָּנוֹת, אָמַרְתִּי מְחַבֵּב מִצְוָה אֲנִי; כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ: “וְנָתַן” – וְלֹא שֶׁיִּטֹּל מֵעַצְמוֹ, שׁוּב אֵינִי חוֹטֵף, אֲבָל הָיִיתִי אוֹמֵר: תְּנוּ לִי. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע” (שמואל ח ח, ג) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – שׁוּב לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר, אֶלָּא אִם נָתְנוּ לִי נָטַלְתִּי; וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים – אַף אֲנִי אֵינִי נוֹטֵל, חוּץ מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְהַחֲזִיק עַצְמִי כּוֹהֵן (חולין קלג ע"א).

הָיָה בּוֹדְקֵנוּ – בוחן (את תלמידיו) בשאלות ובחידות.

חוֹטֵף מַתָּנוֹת – לוקח בכוח חלקים מן היבול (כגון בכורות הצאן), המגיעים על פי דין תורה לכוהן, כאשר הם מובלים לכוהן אחר.

מְחַבֵּב… אוֹ מְזַלְזֵל – האם זה סימן של הוקרת המצווה של מתן מתנות לכוהן או שמא של זלזול בה?

יִטֹּל – ייקח.

אַבַּיֵּי – שהיה כוהן.

זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ – מסורת (תנאית) שלמדנו.

חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – תבעו במפורש לקבל את החלק המגיע להם, והדבר נחשב להם לגנאי.

מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם – נמנעים מלקחת (את מתנות הכהונה).

הַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים – הרעבתנים לוקחים את חלקם.

לְהַחֲזִיק עַצְמִי כּוֹהֵן – להזכיר לעצמי ולאחרים את מעמדי ככוהן.

*

נו כּוֹהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּים בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם, כְּשֶׁהֵם נִפְטָרִים, לֹא הָיוּ מַחֲזִירִים אֶת פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִים, אֶלָּא מְצַדְּדִים פְּנֵיהֶם וְהוֹלְכִים (יומא נג ע"א).

כּוֹהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם – משמרת הכוהנים שסיימה את עבודתה במקדש ‏(ראו קטע סב).

לְוִיִּים בְּדוּכָנָם – הלוויים שסיימו את שירתם מעל הדוכן שבמקדש.

יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם – נציגי עם ישראל שעמדו ‏בתורנות במקדש (וראו קטע סב).

נִפְטָרִים – יוצאים מן המקדש.

מַחֲזִירִים אֶת פְּנֵיהֶם – יוצאים כשגבם מופנה אל הקודש.

מְצַדְּדִים – מפנים את ראשיהם לצד (כביטוי של כבוד).

*

נז מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא אוֹמֵר לְמִשְׁמָר הַנִּכְנָס: מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה – הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת (ברכות יב ע"א).

ִשְׁמָר – ראו קטע סב.

מִי שֶׁשִּׁכֵּן וגו' – הקב"ה.

*

נח אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֵלּוּ שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, פַּר יְחִידִי לָמָּה? – כְּנֶגֶד אֻמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאִבְּדוּ וְאֵין יוֹדְעִין מָה שֶׁאִבְּדוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן, וְעַכְשָׁו – מִי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן? (סוכה נה ע"ב).

שִׁבְעִים פָּרִים – מספר הקורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג הסוכות (והם מכפרים על העולם ובזכותם יורדים גשמים לכול).

פַּר יְחִידִי – המוקרב ביום שמיני עצרת, שנחוג מיד לאחר חג הסוכות.

אֻמָּה יְחִידָה – עם ישראל.

אִבְּדוּ – הרסו (את המקדש).

*

נט אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלוֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ; שָׁלוֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ: שׁוֹר, כֶּשֶׂב וְעֵז, וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וְזֶמֶר. לֹא הִטְרַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם לַעֲלוֹת בֶּהָרִים וּלְהִתְיַגֵּעַ בַּיְּעָרִים לְהָבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, אֶלָּא מֵאֵלּוּ שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ, הַגְּדֵלוֹת עַל אֲבוּסְךָ.

רַ' יְהוּדָה בֶּן סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בַּר נְהוֹרַאי אָמַר: שׁוֹר נִרְדָּף מִפְּנֵי אֲרִי, כֶּבֶשׂ מִפְּנֵי זְאֵב, עֵז מִפְּנֵי נָמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תָּבִיאוּ לְפָנַי מִן הָרוֹדְפִים, אֶלָּא מִן הַנִּרְדָּפִים (תנחומא בובר אמור, יג; ויק"ר כז, ו).

עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת – טהורות.

מָסַרְתִּי לְךָ – הותרו לאכילה ולקורבן.

בִּרְשׁוּתְךָ – מבויתות, גדלות במשק החי.

כֶּשֶׂב – כבש.

*

ס אָמַר רַ' יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ “נֶפֶשׁ” (ויקרא ב, א)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה? עָנִי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ לְפָנַי. וְאָמַר רַ' יִצְחָק: מָה נִשְׁתַּנֵּית מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמְרוּ בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן הַלָּלוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה לוֹ אוֹהֲבוֹ סְעוּדָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא עָנִי, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִן חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ (מנחות קד ע"ב).

מִפְּנֵי מָה וגו' – במה שונה קורבן המנחה (שעיקרו סולת ומעט שמן) משאר הקורבנות, שרק בו נאמר “נפש” (ככתוב: “ונפש כי תקריב קורבן מנחה” [ויקרא ב, א])?

עָנִי – שאין ביכולתו להביא קורבן מן החי.

מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו – הדבר נחשב לו.

חֲמִשָּׁה מִינֵי טִגּוּן – חמש דרכים להכנתה (כמפורט בפרק ב של ספר ויקרא).

אֵהָנֶה מִמְּךָ – ונשהה יחדיו זמן רב יותר בסעודה.

*

סא אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב בְּיוֹם אֶחָד אֶלֶף עוֹלוֹת. שָׁלַח וְאָמַר לְכוֹהֵן גָּדוֹל: אַל יַקְרִיב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁנֵי תּוֹרִים. אָמַר לַכּוֹהֵן: הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי וְאָמַר לִי – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָם אַתָּה חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי. נְטָלָם וְהִקְרִיבָם. נִרְאָה לוֹ לְאַגְרִפַּס בַּחֲלוֹם: קָרְבָּן שֶׁל עָנִי קְדָמְךָ. שָׁלַח וְאָמַר לְכוֹהֵן גָּדוֹל: לֹא כָּךְ צִוִּיתִיךָ – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי? אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים. אָמַר לִי: הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי – אַל יַקְרֵב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר: אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָם אַתָּה חוֹתֵך אֶת פַּרְנָסָתִי – לֹא הָיָה לִי לְהַקְרִיבָם? אָמַר לוֹ: יָפֶה עָשִׂיתָ כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהֵבִיאָה קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת, וְהָיָה כּוֹהֵן מְבַזֶּה עָלֶיהָ וְאָמַר: מָה הֵן מַקְרִיבוֹת! מָה בָּזֶה לֶאֱכֹל? מָה בָּזֶה לְהַקְרִיב? נִרְאָה לַכּוֹהֵן בַּחֲלוֹם: אַל תְּבַזֶּה עָלֶיהָ, כְּאִלּוּ נַפְשָׁהּ הִקְרִיבָה (ויק“ר ג, ה; מד”ת כב, לא).

אַגְרִפַּס – ממלכי בית חשמונאי האחרונים.

עוֹלוֹת – בני בקר.

תּוֹרִים – בני יונה.

חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי – מונע ממני להצליח בציד בימים שיבואו.

נְטָלָם – לקח אותם.

קְדָמְךָ – נתקבל במרומים ביתר רצון.

קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת – כמות זעירה כקורבן מנחה (אשר חלקו מוקרב וחלקו נאכל בידי הכוהן).

מָה בָּזֶה לֶאֱכֹל? – מה כבר אפשר לאכול מזה?

*

סב אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי… תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ” (במדבר כח, ב) − וְכִי הֵיאָךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּע מִשְׁמָרוֹת, עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כּוֹהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּים וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כּוֹהֲנִים וּלְוִיִּים עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶם וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן – בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ; בַּשֵּׁנִי – יְהִי רָקִיעַ וְיִקָּווּ הַמַּיִם; בַּשְּׁלִישִי – יִקָּווּ הַמַּיִם וִיהִי מְאוֹרוֹת; בָּרְבִיעִי – יְהִי מְאוֹרוֹת וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם; בַּחֲמִישִׁי – יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְתוֹצֵא הָאָרֶץ; בַּשִּׁשִּׁי – תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם. פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד – בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף; וּבְמִנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶם כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בְּמִנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת – חֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם וַחֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה לִירֵחוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.

אַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת עָלוּ מִן הַגּוֹלָה, וְאֵלּוּ הֵם: יְדַעְיָה, חָרִם, פַּשְׁחוּר וְאִמֵּר. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְחִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפֵּי, בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שִׁשָּׁה, בָּא חָרִם וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שִׁשָּׁה, וְכֵן פַּשְׁחוּר וְכֵן אִמֵּר. וְכֵן הִתְנוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁאֲפִלוּ יְהוֹיָרִיב רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת עוֹלֶה – לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יְדַעְיָה עִקָּר וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ.

אַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי; וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ; דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגּוֹיִים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל שֶׁאָנוּ שְׂמֵחִים בָּרִאשׁוֹן הֵם מִתְעַנִּין בּוֹ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן הַמַּעֲמָדוֹת לֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין לְאֵיבַת הַגּוֹיִים.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קָרְבַּן אֲחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בְּשַׁבָּת: בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, בִּשְׁלִישִׁי, בִּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי. בְּשֵׁנִי עַל יוֹרְדֵי הַיָּם, בִּשְׁלִישִׁי עַל הוֹלְכֵי הַמִּדְבָּרוֹת, בִּרְבִיעִי עַל אַסְכְּרָה שֶׁלֹּא תִּפֹּל בְּתִינוֹקוֹת, בַּחֲמִישִׁי עַל עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, עֻבָּרוֹת שֶׁלֹּא יַפִּילוּ וּמֵינִיקוֹת שֶׁיֵּינִיקוּ אֶת בְּנֵיהֶן (תענית כז ע“א־כח ע”א; סופרים יז, ד).

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר – לגבי קורבנות שבאים מטעם הציבור כולו.

וְכִי הֵיאָךְ וגו' – כיצד אפשר להקריב את קורבנו של מי שלא נוכח בהקרבתו?

נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים – שמואל ודויד.

מִשְׁמָרוֹת – תורנויות של שהות במקדש במשך שבועיים ימים בשנה.

מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם – בירושלים נמצאו במשך תקופת המשמרת כוהנים (ששמותיהם מפורטים בספר דברי הימים א, פרקים כד־כה), לוויים וישראל.

יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר – שאר בני ישראל מאותו המשמר שלא עלו לירושלים.

מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית – מבראשית א, א ועד ב, ג (וכל יום קראו שתי יחידות מן הפרק, כדי לעמוד בדרישת המינימום של שלושה קוראים בתורה).

פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה וגו' – היחידה הארוכה יותר מבין השתיים נחלקה בקריאתה בין שני קוראים.

בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף – כל מה שנאמר כאן הוא לגבי קריאת התורה בשתי התפילות האלה.

נִכְנָסִין – לבית הכנסת.

עַל פִּיהֶם – בעל פה ולא מן הספר.

שְׁמַע – היא קריאת שמע.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת – של כהונה.

עָלוּ מִן הַגּוֹלָה – חזרו ליהודה בתקופת שיבת ציון (והשאר נותרו בבבל).

חִלְּקוּם – לעשרים וארבע קבוצות, שש מכל משפחה.

בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפֵּי – כתבו פתקים ועליהם המספרים מאחת ועד עשרים וארבע ועירבבו אותם בקופסה המיוחדת להטלת גורלות.

נָטַל חֶלְקוֹ וגו' – לקח פתק לעצמו ועוד חמישה לשאר בני משפחתו (ובסדר הזה עבדו המשמרות שנה בשנה).

יְהוֹיָרִיב – הראשונה מבין משמרות הבית הראשון (דברי הימים א כד, ד) שלא חזרה מבבל.

לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה – משמרת ידעיה תישאר הראשונה ומשפחת יהויריב תבוא בסוף כל המשמרות, במקום הקבוצה השישית שבמשפחת ידעיה.

מִתְעַנִּין – צמים.

שְׂמֵחִים בָּרִאשׁוֹן – הוא יום המנוחה של הנוצרים.

לֹא הָיוּ חוֹשְׁשִׁין – לא פחדו מביטויי איבה של הנוצרים (כיוון שבתקופת בית המקדש השני טרם נתבססו הדת וחגיה).

שֵׁנִי בְּשַׁבָּת – יום ב בשבוע.

יוֹרְדֵי הַיָּם – הספנים.

אַסְכְּרָה – סוג של דלקת גרון אלימה, שמכה במיוחד בתינוקות.

עֻבָּרוֹת – נשים מעוברות.

*