א. גלי העלייה לארץ – בין אהדה לעוינות 🔗
בהיסטוריה של היישוב בארץ־ישראל עד הקמת מדינת־ישראל, מקובל לספור חמש עליות: הראשונה 1882–1903; השנייה – 1904–1914; השלישית – 1919–1923; הרביעית – 1924–1932; והחמישית – 1933–1939.
העלייה־החמישית מזוהה עם עלייתם של יהודי גרמניה לארץ־ישראל “עליית היקים”, אם כי, למעשה, הייתה “העלייה הגרמנית” רק רבע מעולי “העלייה־החמישית”. זיהוי זה נעשה, כיוון שעולי־גרמניה הטביעו עליה את חותמם, ניכרו בייחודם, והתבדלו.
אם לארץ־ישראל עלו מכוח־המשיכה של ארץ־ישראל ומכוח־הדחיפה של הגולה, במינונים שונים, הרי עלייתם של יהודי גרמניה הייתה מכוח־הדחיפה בלבד, לאחר עלייתו של היטלר ימ“ש לשלטון. כל עלייה סבלה מקשיי היקלטות רבים, בשל אופייה המיוחד ובשל התנאים בארץ־ישראל. כל עלייה “התחרתה” לימים, בחברתה, מצוקתה של מי גדולה יותר. “התחרות” זו נמשכה גם לאחר קום המדינה, עם גלי העלייה הגדולה שהגיעו לארץ, בתקופת המעברות, ולאחר מכן, עם גלי העלייה הנוספים, מאז ועד ימינו. כל גל הוליד בעקבותיו שפע של יצירות אמנות, בתחומי “המדיה” השונים. יצירות אלה, מהן שנכתבו בידי “הנוגעים בדבר”, הנקלטים, ומהן בידי הקולטים. הכול ביקשו לבטא את המצוקות הקשות של ההיאחזות בארץ־ישראל, ולאחר מכן במדינת־ישראל לדורותיה. הקשיים היו בכל התחומים האפשריים, ובין השאר ביחס של החברה הקולטת לעולים החדשים שזה מקרוב באו. לצד העזרה והאהדה, לא חסרו גם גילויי עוינות והתנכרות כלפי “החדשים”, “הזרים”, “השונים”. בד בבד ה”תחרות" על מנת־הסבל הרבה ביותר, זכתה גם לביטוי סטירי ופרודי, בתחומי האמנות השונים, כגון: בפזמון, במערכונים, בסרטים.
ה“הוכחה” הטובה ביותר להיקלטות התמצתה, בין השאר, בכך, שעם כל גל עלייה חדש, נהפך גל העלייה הקודם ל“וותיק”, והתייחס לעולים החדשים בדיוק כמו שהתנהגו עמו בזמנו, כלומר בהסתייגות ובעוינות, וחוזר חלילה.
הביטוי הנוקב ביותר למחזוריות זו נעשה על דרך הפרודיה במערכון של אורי זהר ואריק איינשטיין, ששילב צחוק בבכי, והעמיד ראי עקום לנוכח פרצופה של החברה הישראלית, וכוחו יפה מאז ועד היום.
ב. אילמות הדור הראשון 🔗
האומנם היה סבלם של עולי גרמניה, גדול במיוחד? האומנם הייתה היקלטותם קשה במיוחד? האומנם אפשר למדוד סבל? האומנם אפשר להשוות בין קושי לקושי? כל עלייה ונסיבותיה המיוחדות, שמהן גם נגזרו קשייה וסבלותיה? אין ספק שהכול סבלו, ולכולם היה קשה, ובלי לשפוט ב“תחרות” זו על מנת־הסבל הרבה ביותר, מן הראוי לעסוק בכל עלייה לגופא, ובעיקר בהשתקפות הקשיים המיוחדים של כל אחת מהן בתחומי האמנות השונים, ובהקשר כאן, בספרות היפה בעברית. בד בבד, במחקר המקיף והכולל, אם ייכתב וכאשר ייכתב, מן הראוי יהיה להשוות בין הביטויים השונים של קשיי הקליטה של יצירות הספרות של העליות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי משני הצדדים: הקולטים, הנקלטים, וממרחק השנים – בניהם וצאצאיהם של העולים.
בגלל קשיי הקליטה המיוחדים של עולי־גרמניה, ובראשם אי־יכולתם לקלוט את השפה העברית לאורך כל חייהם, ומאמציהם להישאר בטריטוריה לשונית גרמנית בארץ־ישראל ובישראל, לא קם מתוכם סופר עברי שיתאר את קשייהם בעברית מנקודת ראותם של הנקלטים. כשהדור הראשון ניסה לתת ביטוי להוויית הגלות בארץ־ישראל, הוא עשה זאת בגרמנית, ונזקק לתרגום. דור ראשון זה נשאר, במידה רבה, זר לקוראי העברית ולספרותה. ושוב, לא כאן המקום אפילו להזכיר בקצרה, סופרים ומשוררים אלה, בהם גדולי עולם כמאכס ברוד, סמי גרונימן, אלזה לסקר־שילר, אריה לודויג שטראוס.
היה צריך לעבור דור שלם, עד שגדל “הדור השני” ואפילו השלישי, ובגר, ועמד על דעתו, ויכול היה לתת ביטוי לחוויית הזרוּת של הוריו, “היקים” בארץ־ישראל, ולחווייתו שלו. זה היה דור שגדל במשפחות עם דיבור גרמני בבית, ועברי בחוץ, שחווה יחס של התנכרות, ובעיקר לגלוג מצד הסביבה על “ההורים היקים”, עם כל הסטראוטיפים הרבים שנקשרו להוויה זו.
מן הראוי לחזור על המפורסמות, להסתייג ולומר, כי הספרות מטבעה נותנת ביטוי לסבל ולמצוקה, לכישלון ולהחמצה, ולכן, תרומתם הממשית והרבה של יהודי גרמניה לכלכלת הארץ ולתרבותה כמעט אינה ניכרת בה.
רק לשם השלמת התמונה, אבל לא מיצויה, מן הראוי להזכיר כמה מן הסופרים, שתיארו את קשיי היקלטותם של עולי־גרמניה בארץ־ישראל. תחילה היו אלה סופרים־עדים, ולאחר מכן סופרים שהם דור שני ושלישי. כגון ג. שופמן, VATER’…. (1942) ועוד; ישראל זרחי, מלון אורחים (1943); חיים הזז, הרת עולם; חבית עכורה (1946) ועוד; נעמי פרנקל, שאול ויוהנה. טרילוגיה (1956 – 1967); ש"י עגנון, שירה (1971); שולמית הראבן, עיר ימים רבים (1974); דוד שחר, יום הרוזנת (1976); רות אלמוג, “חול בגביע הכסף”, “פנקסי רשומות, מכאן ומשם”, “רוח כבדה”, בתוך אחרי ט"ו בשבט (1979) ועוד; חיים באר, נוצות (1980); יואל הופמן, “קצכן” (1988) בתוך ספר יוסף ועוד; יהודית קציר, “שלאף שטונדה” (דצמבר 1989) בתוך סוגרים את הים ועוד; גרשון שקד, מהגרים (2001); רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22 (2003); יורם קניוק, הברלינאי האחרון (2004) (לראשונה בגרמניה ב־2001).
בנושא זה אין הבחנה בין ילידי גרמניה ואוסטריה, בוודאי לא בעיני ה“קולטים” בארץ. כאמור, התמונה הספרותית, על “היקים” בספרות העברית, מורכבת ורחבה הרבה יותר, ומצפה למחקר מיוחד. לא נזכרו כאן זיכרונות ומחקרים על ילדות במשפחה “יקית”: ומחקרים על “היקים”. כמו כן אין המדובר בניצולי שואה ילידי גרמניה.
ג. יצחק שנהר: מארץ אל ארץ 🔗
בהקשר זה אתרכז ביוצר אחד, יצחק שנהר, תוך הדגמה של כמה מן המוטיבים המרכזיים בחמשת סיפורי עולי־גרמניה שלו, ובהזכרה מפורטת קצת יותר של שלושה מתוכם: “חצר עזובה”, “זקנים”, שניהם משנת 1942, ו“חולות” (1945–1947).
יצירתו של יצחק שנהר ידועה כיום רק לאותו חוג מצומצם של נאמני הספרות העברית לדורותיה. וחבל. שנהר הוא סופר מורכב, אנין, מסוגנן וספוג תרבות. הספק, התהייה, ההתלבטות, הביקורת, הרגשת הזרות, ההחמצה והכישלון, מאפיינים את דמויותיו ואת נושאיו. יצירתו מתפרשת על נושאים ותחומים רבים של המציאות היהודית, הארץ־ישראלית והישראלית. בחלקם יש לו זכות ראשונים בעיצוב הבעיות החברתיות, ולשון הדיבור המיוחדת של הדמויות, לפי רקען התרבותי ולפי מוצאן. נושאים כגון המהפכה הקומוניסטית בברית־המועצות; דמויות של בני עדות המזרח וההווי המיוחד שלהן; היבטים שונים של המפעל הציוני, על ספקותיו ותהיותיו; יחסי יהודים ערבים; סיפורי ירושלים והיישוב הישן; החלוצים כדמויות “תלושות”, סיפורי מעברה ויישובי עולים.
חמשת סיפורי עולי־גרמניה של יצחק שנהר הם חלק מן התהייה הכוללת שלו בשאלה: “איך נהיה לעם?” האם קיבוץ הגלויות אפשרי? סיפורים אלה הם חלק מן התהייה על עֵדות ישראל השונות שנתקבצו יחד בארץ־ישראל, וכל קבוצה וכל פרט בתוכה, מרגישים את עצמם זרים ובלתי־שייכים, כיתומים חסרי הורים ובית. גם הוותיקים, החלוצים שהזדקנו, מרגישים את עצמם זרים ובלתי־שייכים, כיתומים חסרי הורים ובית. גם הוותיקים, החלוצים שהזדקנו, מרגישים הרגשה דומה. הסיפורים כולם מציבים את השאלה: האם בכלל יש אפשרות שמבליל זה של אנשים, שחלקם הגיע למקום במקרה או בטעות, תתגבש חברה, יצמח עם?
בני האדם שהתלקטו כאן דומים ל“חולות” וכמותם: “היום הם כאן ומחר תבוא רוח מצויה ונשאה אותם ונידדה לכל עבר” (“חולות”, 1947). המספר באותו סיפור “חולות”, “הברברי” היחיד בתוך חבורת יוצאי גרמניה, מתבונן בהם ומהרהר: “אנשים אלה כיצד באו הלום? חולות אדם אלה – מהו הרוח שהשיאם לכאן” (“חולות”).
קבוצת סיפוריו של יצחק שנהר על גולי־גרמניה, הייתה מן הראשונות, ואולי ראשונה ממש, שהעלתה במרוכז את בעית זרותם של עולי גרמניה בארץ־ישראל על מפת הספרות העברית. יש לשער, שבמחקר הכולל בנושא זה של עולי גרמניה בספרות העברית והישראלית, יתברר שמה שתואר לראשונה בסיפורי יצחק שנהר, עתיד לחזור בווריאציות שונות גם ביצירתם של אחרים, וכי המוטיבים שמרכיבים את סיפוריו הם אלה שיחזרו גם ביצירתם של ממשיכיו. בסיפוריו אלה הצליח להציג את האירוע ההיסטורי המסוים על רקע הזמן והמקום הראליים, ובד בבד להפכו לאירוע סמלי, על־זמני, המבטא לא רק את הדור כולו אלא בעיקר את הסמליות של ההיסטוריה היהודית הקבועה והנצחית, שבה כל מאורע הוא גלגולו של מאורע שקדם לו, וכולם הם חזרה נצחית על הגורל היהודי והאנושי. סיפוריו המעוגנים היטב בזמן ובמקום, הם בעת־ובעונה־אחת על־זמניים ומֵעֵבֵר למקום. עולי־גרמניה הם “תלושים” במולדתם, אבל כאמור אין הם בודדים בכך, כמותם גם יוצרי גלויות אחרות, ולא פחות גם אותם “חלוצים” שהגיעו לארץ מלכתחילה בעיקר מכוח־המשיכה של ארץ־ישראל.
ברבים מסיפורים אלה משולב גורלם של עולי־גרמניה עם גורלם של עולים מארצות אחרות, בבחינת קיבוץ גלויות שלם, כדי להבליט את החוקיות של הזרות שהיא נחלתם של הכול, ואת הקושי המשותף לכולם להיקלט. כל הדמויות מתקשות להסתגל לזמנן ולמקומן.
ד. דמויות ובעיות – “הם אינם יכולים לצאת מן הגלות” (“חצר עזובה”) 🔗
המוטיב הקבוע בסיפורי עולי־גרמניה הוא שם וכאן – המצב הטוב והמכובד בגרמניה לעומת העלוב והעזוב בארץ. העובדה שרבים מהם הצליחו להגיע לארץ ולהעביר אליה את כספם, רכושם ורהיטיהם, לא רק שלא הקלה על השתלבותם, אלא דומה שהקשתה עליהם, וסייעה להם להתבדל ולבנות לעצמם “שמורה־גרמנית” באווירתה, בלשונה, בגינוניה.
כל דמויותיו של שנהר בסיפורי גרמניה היו אנשים מכובדים ובעלי מעמד גבוה בגרמניה, רובם היו מתבוללים, או למצער היהדות לא הייתה בשבילם נושא שהתעמקו בו. כולם ראו את עצמם שייכים לגרמניה ולתרבותה, אזרחים מכובדים בה, ומי שתרמו לגרמניה בדרכים שונות: בצבא, ברפואה, במדע, באמנות ובמסחר. כולם חיו ברווחה כלכלית, ונהנו מחיים טובים, מסודרים ומהוגנים, בעלי ביטחון ביום־יום ובעתיד. אם בכלל חשבו על ארץ־ישראל, ראו בה ארץ מפגרת, נחותה, אסיאתית, מלאה סכנות ובעיות, ומעולם לא ראו את עצמם חלק ממנה. הם התנשאו על תושביה וראו את עצמם עליונים עליהם, ובני תרבות גבוהה: “ברברים הם! הבריות שבארץ הזאת – ברברים המה. תן בהם עין בוחנת ומיד אתה עומד על הדבר” – אומר הפרופסור בסיפור “חולות” (1947). על כן הנחיתה בארץ, בדרך־כלל מחוסר בררה, הייתה כל־כך קשה וטראומטית. משהו בתוכם התנגד כל הזמן להשתלב במקום, להמיר את השפה הגרמנית, התרבותית והנעלה, בשפה העברית, הנחותה והקשה. כל הזמן חיו בהרגשה שחל כאן איזה שיבוש, שעתיד לתקוֹן, שהדברים איך שהוא יחזרו ל“מסלולם הנכון”, וחייהם המסודרים בעבר יינתנו להם בחזרה. רבים מהם לא היו אסירי תודה על הבית והמקלט שנתנה להם הארץ, והמשיכו לשנוא אותה, וכביכול היא אשמה בכל צרותיהם: “אין הם מקללים את הארץ באָלה וקללה, אלא מחתכים בה באיזמל בדעת ובכישרון” (“חולות”). ובעיקר הם מתעלמים ממנה: “הם כופרים בה כאילו מעיקרה אינה קיימת בעולם, ושוטמים אותה כאילו בריה חיה היא הקיימת לעיניהם” (“חולות”).
הקושי הנפשי הוליד את הקושי הממשי של לימוד הלשון החדשה. גם בביתם החדש בארץ, המשיכו לשמור על מנהגי גרמניה ככל יכולתם, להסתייג מן התושבים, להתחבר רק אל יוצאי גרמניה, להמשיך לדבר בשפתם, לאכול את מאכליהם, לשמור את תרבותם, ולחנך את ילדיהם בהתאם. הם יצרו שמורות־גרמניות בארץ־ישראל. כך בבתי־הקפה “הווינאיים” שלהם ברחוב “בן יהודה שטראסה” בתל־אביב, וכך ב“פנסיונים”, שבהם נתנו לאורחים הרגשה של “אצילות” (“בטרם הֵקיץ”), וביישובים שהקימו, כגון: נהריה, הזורע, כפר־סולד. פרודיה מרירה וארסית על “שמורות־טבע” אלה ניתנה בסיפור “חולות” שבו מאקסל, שוכר מרתף, כדי ליצור לחבריו ולו “פינת מחבוא” שבה אפשר יהיה “לשלח את הרסן”, ולתת פורקן ליצרים, אולי בנוסח מרתפי־הבירה של גרמניה. זהו מקום שכל הווייתו המתריסה מנוגדת למציאות “החדשה” בארץ־ישראל. למרתף זה, שבו נגינות ג’אז, שתייה וריקודים, מתנכלים אנשי “אגודת מגיני הלשון העברית” והורסים אותו (“חולות”). הפואנטה היא, שזו הייתה התנכלות מוזמנת, פרובוקציה שתוכננה בידי אחד השותפים, שכן המועדון היה מבוטח, וחברת הביטוח שילמה סכום גדול, לאותו שותף שלקח את הכסף ועזב את הארץ.
הרתיעה מן הלשון הגרמנית בארץ, הייתה גדולה במיוחד, מכיוון ששפה זו הייתה מזוהה עם הגרמנים ומעלליהם, ועם הנאצים וזוועותיהם. עולי גרמניה דבקו בגרמנית, יחד עם דבקותם היתרה בתרבותה, על אף מה שעוללו להם. וגם בכך עוררו כעס גדול. במידה שכבר סיגלו לעצמם את העברית, זו הייתה עברית משובשת, במבטא גרמני בלתי־אפשרי, ולפיו מילים מסוימות קיבלו משמעויות הפוכות ומנוגדות לאלה שהדובר התכוון להם. שפתם העברית העילגת שימשה מקור בלתי־נדלה לבדיחות על חשבונם.
התנכרותם לארץ הביאה לידי כך שלא הייתה בהם סקרנות להכירה, לטייל בה, אבל גם בשל קשיי הנסיעה ממקום למקום באותם ימים. על ידי כך נשארו זרים ומנוכרים לה עוד יותר: “איש מבני החבורה לא יצא מעודו מתחומה של העיר” (“חולות”).
מעמדם הגבוה בגרמניה, המקצועות החופשיים שלהם, בצד אי־שליטה בעברית, יחד עם האפשרויות המוגבלות של ארץ־ישראל של שנות השלושים והארבעים, הקשו עליהם לחזור למקצועותיהם הקודמים, וכן לקבל עבודות מקצועיות המתאימות לכישוריהם ולהשכלתם. באין־בררה הם נאלצו לעסוק בעבודות מזדמנות, נחותות, שאינן מצריכות השקעה ואינן תלויות בהשכלה, בשפה, ובקשרים. ידועות הדוגמאות של רוכלי סדקית המידפקים על הדלתות מבית לבית; מוכרי הנקניקיות ברחוב; ובעלי מלאכה שונים: סנדלרים, חייטים, מלצרים, נהגי מוניות. רק זעיר פה וזעיר שם, ובתהליך אטי וממושך, נקלטו במקצועותיהם כרופאים, אנשי אקדמיה, סוחרים, תעשיינים ופקידים.
כל אלה תהליכים קבועים של חברות מהגרים בכלל, בדור הראשון במיוחד, אבל בארץ, בתוקף הנסיבות ההיסטוריות, היו קשות וחריפות במיוחד.
זאת ועוד. הנימוסים והגינונים של הבית הבורגני־יהודי בגרמניה, ואורחות החיים המוקפדים שלו, עמדו בסתירה משוועת למציאות הארץ־ישראלית המחוספסת, ובמיוחד לזו הילידית, והיוו מקור לא אכזב לבדיחות, ללגלוגים, ולהתבדחות ארסית על חשבונם. הסטראוטיפים הקולקטיביים, על הגאליצאים והרומנים, פינו את מקומם לאלה על היקים, ולאחר מכן על המרוקאים, העירקים, הפרסים, הרוסים, האתיופים. בקיצור – על כולם. אין עדה ואין ארץ־מוצא שפסחו עליה. אבל עובדה זו אינה מכהה את הכאב ואינה מפיגה אותו, לגבי מי שנפגע. והנפגעים היו בעיקר הילדים, הדור השני, שנשאו עמהם את עלבון הוריהם וצער ילדותם.
ה. “נוה־נשמות מגולגלות” – “חצר עזובה” 🔗
מסגרת הסיפור. חמישה היבטים על קשיי העלייה וההשתרשות. המספר חוזר אל חצר “עליית הנוער” ונזכר בדמויות שטיפל בהן. הדמויות הפרטיות, על כל ייחודן, מייצגות את העלייה כולה ויש בהן מעין מיפוי חברתי של עולי־גרמניה (כך גם בסיפור “חולות” ובמרבית סיפורי שנהר).
הראשונה בדמויות המרכיבות את הסיפור “חצר עזובה” היא “ארנה פלסנר המשוררת המפורסמת” בת־דמותה הספרותית של המשוררת אלזה לסקר־שילר. זוהי דוגמה לאנשי־הרוח שדרכם השתבשה בארץ:
בת ששים היא, ושערות מדובללות יורדות לה על כתפיה. גופה מצומק וגבה מעוקם וכיפה אדומה חבושה תמיד לראשה. לפנים הייתה מלכת “הבוהימה” בבית מולדתה. [– – –] בבוא ההפיכה במדינה האמינה בתום ליבה כי בה לא תגע הרעה, וסוף שנמלטה בעירום ובחוסר כול, ולא הביאה עמה אלא את כרכי שיריה. [– – –] ארנה פלסנר נולדה בעצם בנוא־אמון שבמצרים, אם כי לכאורה יצאה לאור העולם על גדות הרינוס.
הדמות השנייה היא “הרופא דוקטור זיידנר” ש“השתתף במלחמת העולם הראשונה וזכה לצלב־ברזל ראשון במעלה”. אבל “כשעלו האדונים החדשים לשלטון במדינה זו דנו את הדוקטור זיידנר בגירושין. הוא לא הירהר מעולם ביהדותו וראה את עצמו כאחד מבני הארץ, ובשום פנים לא רצה לצאת מתחום מולדתו”. כשגילה כי “נכרי הוא בארץ” והחליט ללכת לארץ־ישראל, עזר לו בכך, בהסתייגות רבה, מי שפעם עודד הוא אותו בצעירותו, וסייע לו להתפרסם. תוך כדי שיחה ביניהם: “שעטת רגלים עלתה בחלון: קלגסים לבושי־חומים צעדו בסך ברחבי הכיכר שמאחורי הבית”. הרופא מגיע “למחנה של עליית הנוער” עם “ספרו ורושם בדקדקנות מופלגת רשימות ארוכות של מלים עבריות”.
השלישית היא הנערה לוטה בת השש־עשרה, שמוצאה “ממשפחת מתבוללים מיוחסת, שלא השכילה להימלט בעוד מועד ויצאה נקייה מנכסיה וממוניה”. כשהיא שומעת על “מלחמות החשמונאים”, היא מרגישה את עצמה זרה: “מה לי ולהם? זרים הם לי [- - -]. אימתי יכו בי שורש כל הדברים הללו? שמא אין לי תקוה עוד, ותמיד אהיה כאן זרה ונכרייה?” ובעיקר מלווה אותה רגש האשמה: “מה זכות הייתה לי לבוא לכאן ולהציל את נפשי? אני מתגעגעת על הורי”. והמספר המקשיב תוהה: “כל הוותק שלי, כל תפארת עברי בארץ, ביטחת השרשים שבלבי מה ערך להם לעומת כאב הנכר של הנערה הלזו!”
שני נערים נוספים: האחד, גוסטב ברנד, שאביו סופר נוצרי, שילח את אמו היהודייה. הבן דבק ביהדות, על אף הפצרותיהם של הוריו, ולא הסכים להישאר בגרמניה עם אביו, ועם שתי אחיותיו, וגם לא עם אמו, שנישאה לקצין בולגרי. בכוחות עצמו הגיע לארץ. כצפוי הסדר והיסודיות מאפיינים אותו: “דימיתי כי אהבת הסדר מגיעה בו לשיעור של גחמה”. גם תכונה טובה זו היא חלק ממערכת הסטראוטיפים של עולי־גרמניה. תכונה חיובית שנדרשה לגנאי. (עליו, ראו בנספח.)
השני, ויקטור שולמן, “הוריו, היו גליצאים, שהגרו לגרמניה. ביתם היה בית־ועד למשכילי היהודים, והנער למד עברית הרבה וספג תרבות מילדותו”. ההורים “הוטלו למחנה הסגר, ורק הבן ניצל באקראי ונמלט ארצה”. ילד זה, שהיה “לעת לילה רושם רשימות במחברת” ו“חורז בשירים”, תהה גם הוא על קיבוץ־הגלויות שהוא עד לו, ופקפק אם היהודים בכלל “יכולים לצאת מן הגלות” ומסקנתו, החותמת את הסיפור: “אינם יכולים, אינם יכולים!” זוהי מסקנה המאפיינת רבים מסיפוריו של שנהר: התהייה והספק גוברים על הוודאות והביטחון בכל תחומי החיים בארץ־ישראל.
ו. “טינה עמומה” – “זקנים” 🔗
אם הסיפור “חצר עזובה” מציג גלריה של חמש דמויות שיש בהן כדי לייצג את האפשרויות השונות של עולי־גרמניה בארץ־ישראל, הרי הסיפור “זקנים” מתרכז בגורלו של זוג מיוצאי גרמניה ובני חבורתם. עולמם המצומצם והסגור הוא מעין מיקרוקוסמוס לעולמם של זוגות אחרים מבני חוגם, בפרט, וכדרכו של יצחק שנהר בסיפוריו, לעולמם של כל מי שהגיעו ומגיעים לארץ מכל הגלויות ובכלל. כידוע, בחברות מהגרים קשה במיוחד הוא גורלם של דור המבוגרים שאינו יכול להסתגל להוויה החדשה ולהתאים את עצמו אליה, אינו יכול להתחיל מחדש ולבנות לעצמו חיים חדשים.
“זקנים” הוא אולי הסיפור המובהק ביותר של הגלות בארץ־ישראל. בני הזוג עלו לארץ, עלייה כפויה. הם עזבו את גרמניה במאוחר, “אלא לאחר שכלו כל הקצין”, כיוון ש“לא אבו להיפרד מביתם ומנחלתם”. בשלב זה “לא מצאו דרך פתוחה לפניהם אלא זו העולה לארץ־ישראל”. יחד עם חבריהם לגורל הם חשים זרים ואבודים בתוכה. כולם יחד מוסיפים לטפח את טינתם ועוינותם אליה. זהו סיפור קליטתם הקשה עד מאוד של עולי־גרמניה, זוגות ובודדים, שהגיעו לארץ בגיל העמידה, הוכרחו להחליף מקצוע, להוריד את רמת חייהם, לשנות את עולם המושגים שלהם ואת אורח חייהם. הקושי הוא כפול ומכופל: לא רק המעבר מארץ לארץ, אלא גם המעבר בגיל מתקדם, בבדידות, בלא הבנים לידם. וכדרכו של יצחק שנהר, זהו גם סיפורה הקבוע והחוזר של כל עלייה, מכל ארץ שהיא, לארץ־ישראל, וזהו גם סיפורה הקבוע של כל קבוצת מהגרים בכל מקום בעולם. סימני הזמן והמקום הם המקנים לסיפור את מהימנותו ואת אנושיותו.
תיאו ואמילי דיסטרר, שהגיעו לארץ מחוסר ברֵרה, לאחר עליית היטלר לשלטון, מתקשים להתאקלם בה, ומנסים לחיות את חייהם הקודמים במציאות החדשה: “תחמו לעצמם תחום חיים מופרשים”. הם הקיפו את עצמם ב“גושי רהיטים כבדים אשר הובאו מגרמניה” ואטמו את הדירה בפני האור הארץ־ישראלי העז והבהיר, כדי לשמור על “האפלולית” האירופית שהורגלו לה. אגב, כך בדיוק מתנהגת משפחת הירשפלד בסיפור של חיים הזז “הרת־עולם”: “שנעלו את תריסי החלונות בפניה [בפני שמשה של ארץ־ישראל. נ”ג] ועשאוה כמות שהיא שם. [- - -] גרמניה שלמה וארץ־ישראל בטלה ומבוטלת".
ההשוואה המתמדת בין עברם המפואר כאנשים עשירים, בעלי בנק, שהכול מקדימים להם שלום בהכנעה, לבין פחיתות מעמדם בהווה ובידודם מרצון ומאונס מאנשי המקום, מגבירה את הטינה שהם חשים לארץ וליושביה. חבורת הידידים, שיש בה שני זוגות ורווק אחד, מורכבת מאנשים בעלי עבר זהה, ומייצגת את גורלם הקיבוצי של בני עלייה זו. הניסיון ללמוד עברית, בערב העברי השבועי בבית דיסטרר, הוא נלעג ופתטי, ונתקל בקשיים מרובים לנוכח שתיקתם “בחברותא מתוך עקשנות מרובה”. השירים העבריים שהם שרים במקהלה, המסתיימים ב“התקווה”, נשמעים “כמין כוראל” מגוחך. זוהי קריקטורה של היקלטות. חמשת בני החבורה נמצאים בדרגות שונות של השתלבות: “ד”ר לוי, רופא זקן“, שבא לארץ עם אשתו, “וראה את התחרות הגדולה שבין בני אומנותו משך ידו מן הרפואה ופתח חנות למכשירי חשמל”; יועץ הסתרים ד”ר ואכטל, רווק זקן, קודר ושתקן", שאמנם הצליח להביא עמו לארץ “את כל הונו” אבל “הארץ עכרה את רוחו והילכה עליו יגונים”. “מר ליבליך”, שהוא “אמנם מיוצאי מזרח אירופה, אלא שאשתו גרמניה”, הוא זה שהצליח יותר מחבריו.
על־אף המציאות הלא קלה, מקיים הסיפור מערכת של איזונים. סדרה של תחליפים בהווה, שיש בהם מעין שמץ של פיצוי על העבר המפואר: הבית האטום מפני החוץ הארץ־ישראלי; חבורת הידידים החדשה; והקִרבה שהתחדשה בין בני הזוג, שזוגיותם אפילו מתחזקת מול הסביבה הזרה והמרתיעה. ההליכה יחד לשפת הים, והמשחק בחול, מחזירה אותם לימי ילדותם המוגנים, מקרבתם אותם זה לזה, וגורמת להם “קורת רוח” ו“הנאה”. רביד הזהב, סמל לאהבת הבעל לאשתו, שנותק בידי האישה, באותו יום גורלי של ההחלטה הכפויה על מיזוג הבנק, משמש סמל לחייהם. הערתו של הבעל על הצורך לתקן את הרביד, רומזת על איזו אפשרות של תיקון והשלמה עם המציאות החדשה. ההתמודדות על ההסתגלות לחיים החדשים בארץ מופרת בגסות על־ידי שכנם האמן הבוהמי, המקומי, הצעיר והמחוצף, השׂם ללעג את גופה המזדקן של האישה. עם זאת הוא מחזיר אותם לעברם באמצעות פסל החול על שפת הים, של האישה המעורטלת, שאמילי רואה בו את עצמה בצעירותה, וכך גם תיאו בעלה. בהתאם לרוחו המרוככת של הסיפור, נשאר הסוף פתוח: בטנה של אשת־החול תרוטש לעת ערב ברגלי אחד הגמלים, מתוך השיירה העתידה לעבור על שפת הים, והגלים ש“תחילה ילחכו את כפות רגליה” ישלימו את מלאכת ההרס. האם זה הרס העתיד, או שמא הרס העבר? הסוף הפתוח, אין בו הכרעה של ממש ביחס לאפשרויות הקליטה וההשתלבות של בני הזוג בתוך ההוויה הארץ־ישראלית, וביחסיהם ההדדיים. אבל בהתאם לרוח הסיפור המרוככת, ניתן אולי להבין, שעל־ידי הרס העבר וחתימתו, נוצרה איזו אפשרות להתחלה חדשה.
אב תשס"ד (אוגוסט 2004)
נספח: שני מכתבים 🔗
שתי תגובות מרתקות קיבלתי ושתיהן מזהות את גיבוריו של יצחק שנהר עם בני דמותם שבמציאות. אביא אותן כלשונן. שתיהן מחזקות את אחת המגמות במחקרי, המדגישה את החשיבות של זיהוי הדמות שבמציאות להבנת הדמות שבספרות המבוססת עליה.
הראשון, מכתבה של יעל מדיני על מאמרי זה, שנשלח לעורך מאזנים משה בן־שאול ולא פורסם, ואז נשלח גם אלי (10.8.2005), ובשל חשיבותו אני מביאה אותו כמעט במלואו:
אפתח בספר “שלא ככל האמהות” שבו מגוללת המחברת אנג’ליקה שרובסדרוף את פרשת חיי אמה אלזה שרובסדרוף, שנולדה בראשית המאה הקודמת בברלין למשפחה מסורתית והלכה שם לעולמה בסוף שנות הארבעים. מאחר שכבר בנעוריה פרקה גיבורת ביוגרפיה זו מעליה עולם מצוות והייתה אשה תוססת ורבת־כשרונות, אך טבעי היה לה להימנות עם חוג נרחב של אמנים ואנשי רוח בבירה הגרמנית. עם התגברות הנאציזם, רובו של אותו חוג סבר שכוח פוליטי זה אינו אלא גל עכור חולף ומיעוטו, שסבר אחרת, החל לאחוז כנגדו בתכניות הגירה לארצות חוץ. במיעוט זה התייחדה משפחת הירש שבחרה בפלשתינה כארץ הגירה – בחירה “נואלת” לדעת כול. ואכן ד“ר ולטר הירש רופא הילדים ורעיתו אילזה הירש המורה להתעמלות – שהייתה חברה קרובה מאוד־מאוד של אלזה שרובסדרוף – ובנם הקטן טומי מימשו את תוכניתם והגיעו ארצה באמצע שנות השלושים. לימים נתפרדה חבילת הזוג הירש ואילזה נישאה ליצחק שנהר. כל מה שנכתב עד כה היה בבחינת הקדמה לנקודה זו. השערתי היא שאולי יש קשר בין הקרבה שהתקיימה בין אילזה הירש־שנהר ה”יקית" ויצחק שנהר “הגליצינר” ובין התעניינותו רבת־הפנים של זה האחרון בגורלם של יוצאי גרמניה שבאו ארצה אם כמהגרים ואם כעולים חדשים – התעניינות שמצאה דרכה ליצירותיו שאותן מנתחת ומתארת פרופ' גוברין במאמרה.
ועכשיו אצעד עוד צעד.
כאמור, אילזה ואלזה היו חברות קרובות. הפירוד הפיזי שנכפה עליהן לא ניתק את הקשרים האמיצים ביניהן. הללו נותרו באמצעות מכתבים ודרישות שלום ככל שניתן לפני המלחמה, בעיצומה ואחריה. כל אחת מהן הייתה מודעת לקורות חברתה. לצורך שורות אלה אתמקד רק בפרק אחד מחיי החברה שנותרה בגרמניה.
אלזה שרובסדרוף – שהייתה אם לבן ושתי בנות שילדה לשלושה גברים שונים – שרדה “איכשהו” כל שנות המלחמה בתוככי ברלין או בסביבותיה. לקראת סופה ניצלה אפשרות של הימלטות לבולגריה עם שתי בנותיה באמצעות נישואי תועלת לקצין בולגרי. בנה, לעומת זאת, עזב את גרמניה עוד לפני כן, נדד ממקום למקום ואף שהה זמן־מה בפלשתינה.
ומסקנתה:
אחת מתת־העלילות שאותן משרטטת פרופ' גוברין דומה מאוד מאוד בפרטיה לפרשה הנ"ל! קשה לי לתאר כי אין דמיון זה נובע ממה ששמע יצחק שנהר מפי רעייתו אילזה על מוצאות חברתה אלזה. והרי עוד דוגמה לחוק הכלים השלובים החל, לפעמים, על הקשר בין מציאות ובדיון.
התגובה השנייה נשלחה לי על־ידי יעל הלחמי (4.4.2006), לאחר הרצאתי במכללת לוינסקי לחינוך בכ“ז באדר תשס”ו (27.3.2006):
עלה בידי לזהות את הדמות המכונה “גוסטב ברנד” בסיפורו של יצחק שנהר “חצר עזובה” כפיטר ויפרט או שויפורט בנו של פרנץ שויפורט מיהודיה גרמניה בשם אלזה (איני זוכרת את שם משפחתה) שהייתה מתבוללת ומעורה בחברה הגבוהה של ברלין בטרם המלחמה. אישה זו ילדה עוד שתי בנות מחוץ לנישואים אנגליקה לאריק שרובסדורף ובטינה. עם פרוץ המלחמה ברחו האם וילדיה לבולגריה שם אכן נישאה אלזה לבולגרי. פיטר, למרות שאביו הבטיח לסדר את מעמדו בגרמניה בחר להצטרף לאימו ואכן הגיע לארץ. פה התגייס לצבא צרפת החופשית ונהרג בהפצצה. בזמנו קראתי ראיון עם אנגליקה שרובסדורף המתגוררת בירושלים ואף כתבה ספר על חיי אימה בשם “לא כשאר האמהות”.
מקורות 🔗
סיפורי עולי גרמניה (לפי סדר כרונולוגי)
כל הסיפורים כונסו בסיפורי יצחק שנהר, הוצאת מוסד ביאליק, 1960, בשלושה כרכים.
“חצר עזובה”, כנסת, תש"ב/1942. כרך ב, עמ' 185–196.
“זקנים”, הארץ, 3.4.1942, כרך ג, עמ' 183–190.
“חולות”, לוח הארץ תש"ח, 1947. פרק בשם “מאקסל” בהארץ, 12.10.1945, כרך ג, עמ' 191–207.
“בטרם הֵקיץ”, לוח הארץ תשי"ב, 1951, כרך ג, עמ' 380–424.
“לחוף הכנרת”, איני יודעת מקום ותאריך פרסום ראשון. כונס בכרך ג, עמ' 118–141.
לעיון נוסף
נורית גוברין, “יצחק שנהר: ‘זקנים’”, בתוך תה עם לימון. סיפורים עבריים על זוגיות בין כסף לזהב, הוצאת גוונים, 1977, עמ' 179–180.
הלל ויס (עורך), יצחק שנהר. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת עם עובד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, 1976. באנתולוגיה נכללו שישה־עשר מאמרי ביקורת בצירוף נספחים ביו־ביבליוגרפיים.
אריה ליפשיץ (עורך ומהדיר), יצחק שנהר. ילקוט סיפורים, הוצאת יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל, 1967.
רבקה רוכל־שנברג, בית יצחק שנהר. פרקי זכרונות מפי אחותו של הסופר, הוצאת עקד, 1986.
גרשון שקד, “יצחק שנהר – בין הדורות”, בתוך הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ב: בארץ ובתפוצה, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת כתר, 1983, עמ' 328–338.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.