¹

 

א. על השם מוסף, גלגוליו ותפקידיו    🔗

שם המדור לספרות של דבר, מוסף, מעיד על יחס הכבוד הגובל בקדושה, שיוחס לתפקידה של הספרות העברית. הספרות העברית בעולם החילוני ממלאת את תפקיד התפילה בעולם הדתי; היא מקבילתה של התפילה, אם לא לומר תחליפה. כידוע, מוסף היה במקורו קרבן נוסף שהיו מקריבים בבית המקדש בשבת, בראש חודש ובמועדים. לאחר שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, הייתה תפילה נוספת על הרגילה, ואומרים אותה בציבור בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים. וכך אכן נכתב בכותרת המשנה של המוסף לספרות של דבר: “המוסף לשבתות ולמועדים”. מכאן ואילך נעשתה המילה: “מוסף” שם נרדף למדורים הספרותיים בעיתונות היומית ובכתבי־העת הכלליים.

עד כמה שזיכרוני אינו מטעה אותי, דב סדן סיפר לי פעם שהוא הוא שנתן את השם “מוסף” למדור הספרותי. אבל בריאיון עם יהודה פרידלנדר (ידיעות אחרונות, 5.3.1982) העיר המראיין: “אם איני טועה, היה זה כצנלסון שהביא את הצירוף העתיק מסידור התפילה ונתנו עניין לתוספת הספרותית”. סדן בתשובתו לא התייחס כלל להערה זו.

הכותרת “מוסף” הופיעה בפועל לראשונה בכ“ט באלול תרפ”ה (18.9.1925), כלומר בערב ראש השנה תרפ"ו. יום קודם נזכר השם בפרסומת מוקדמת למדור ספרות.

קודם לכן הופיע החלק הספרותי בימי שישי, בלא כותרת מיוחדת, כחלק בלתי־נפרד מהעיתון. דב סדן לא ערך בשלב זה את המוסף, אבל היה חבר מערכת דבר. לפני שנקבע השם “מוסף” התלבטו בין שמות כגון: “תוספת לשבת” או “הוספה”.

ברל כצנלסון, שייסד את המוסף, ערך אותו בשנותיו הראשונות. לאחר מכן הוא נערך לסירוגין בידי מאיר בוגדן; זלמן רובשוב (שזר); יצחק יציב ודוד זכאי.

דב סדן היה ממשתתפיו הקבועים של דבר החל מיום כ“ז בכסלו תרפ”ו (14.12.1925), ושלושה חודשים לאחר מכן נעשה חבר המערכת של דבר מיום ז' באדר ב' תרפ“ו (11.3.1927). היו לו שם מדורים קבועים “בין השיטין” ו”אגב אורחא" שבהם הגיב דרך קבע על הכל, בחתימות שונות.

מינויו של דב סדן, מאנשי הפנים של דבר, לתפקיד עורך “המוסף” היה טבעי וכמעט מחויב המציאות. דב סדן היה באותה שנה בן שלושים ואחת (נולד ב־1902). כפי שהעיד סדן בריאיון עם יהודה פרידלנדר הוא קיבל על עצמו את תפקיד עורך “המוסף” לפי בקשתו של זלמן שזר, ובלשונו “שהיה בעצם העורך הכללי, ואף יצא לפעולות בגולה, והוא שבקשני להקל עליו ונעניתי לו, ועריכת ארעי נעשתה לי עריכת קבע, שנמשכה שש שנים עד שאמרתי לעצמי: הֶרֶף”.

הספרות היפה הייתה משולבת בדבר מראשיתו. כידוע, החל דבר להופיע ביום שני, ט' בסיוון תרפ“ה (1.6.1925). כבר בגיליונו הראשון השתתפו סופרים מובהקים כש”י עגנון, דוד הופשטיין, א“צ גרינברג, א”ז רבינוביץ, שהיה אז זקן סופרי ארץ־ישראל. כאמור, חודשים אחדים לאחר מכן, בערב ראש השנה תרפ“ו, הופרד החלק הספרותי מהחלק הכללי, ויוחד לו מדור מיוחד, שהופיע בנפרד בימי שישי ובערבי חגים. הוא אף נכרך בנפרד. הפרדה זו נפסקה בט”ו בסיוון ת"ש (21.6.1940), ימי האימים של ראשית מלחמת העולם השנייה, והמדור נבלע בגוף העיתון, עד להפרדה הבאה.

גיליון דבר הראשון מיום שני, ט' בסיוון תרפ"ה (1 ביוני 1925)

מדיניות זו של שילוב הספרות היפה בעיתון הייתה חזקה כל־כך עד ש“בראשיתו היה מרכז הכובד של העיתון נוטה אל הצד הספרותי על חשבון הצד הרפורטאז’י־עתונאי הצרוף”.² דבר שימש “חממה לסופרים, אם נודעים ומפורסמים ואם צנועים ומוצנעים [- - - ]. אלה קבלו עידוד ב’דבר' על ידי ברל כצנלסון, ומשה ביילינסון. ובייחוד ב’מוסף' הספרותי בימי עריכתו של דב סדן”. “‘דבר’ היה מיוחד גם בכך שהקדיש מאמרים ראשיים לסופרים”.³ לחשיבות זו של הספרות כחלק בלתי־נפרד מעיתון כללי יש מסורת ארוכה בעיתונות העברית מראשיתה. על כך כתבתי במחקרי: המדורים לספרות בעיתונות היומית (מאי 1999). חשיבותה של הספרות הייתה כה גדולה עד שהעיתונים היו זקוקים לספרות כדי להצדיק את עצם קיומם ולהתהדר בה כהצדקה לרצינותם ולמכובדותם. העיתונות העברית קיבלה לגיטימציה מן הספרות, והסופרים מצדם השתמשו בעיתונות. מסורת זו של שילוב ספרות בעיתונות נמשכה גם בעיתונות הארץ־ישראלית מראשיתה (תרכ"ג/1863). כוחה של הספרות בתוך העיתונות לסוגיה גבר עם ייסודה של עיתונות מפלגתית ענפה, במיוחד של מפלגות הפועלים השונות בארץ־ישראל. חברו כאן יחד האמונה בכוחה של הספרות להשפיע ולחנך, והתפיסה של מפלגות הפועלים, שהן אחראיות לחינוכו של עַם ולא רק של חברי המפלגה.

על חשיבות תפקידו של עורך המוסף לספרות, העיר לימים דב סדן בהערותיו לחליפת המכתבים בינו לבין ברל כצנלסון (1931), ואמר “שמעמדו של ברל כעורך הספרותי נחשב אף יותר ממעמדו כעורכו הכללי של העיתון, ובחמש השנים הראשונות של ‘דבר’ היה עיקר עניינו במוסף לשבתות ולמועדים”.⁴

מחקר מקיף על ראשיותו של דבר, פרסם ג. קרסל ב“דַּבָּרָהּ של תקופה”,⁵ ואחריו כתב פנחס גינוסר על “תחילת המוסף הספרותי של ‘דבר’ ועל רקע תקופתו”.⁶

 

ב. דב סדן כעורך “המוסף” לספרות של ‘דבר’    🔗

שש שנים ערך דב סדן את “המוסף” לספרות של דבר. הגיליון הראשון בעריכתו הופיע ביום י“ב באב תרצ”ג, הוא גיליון לא לכרך ח. הגיליון האחרון בעריכתו הופיע בכ“ז בתמוז תרצ”ט (14.7.1939). היו אלה שש שנים קשות וגדושות מאורעות רבים: החל מעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, עליית יהודי גרמניה לארץ־ישראל; הידלדלות המרכזים היהודיים במזרח אירופה; דרך מאורעות תרצ“ו – תרצ”ט (1936 – 1939) ועד ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. כל אותה עת היה צורך לתת ביטוי למאורעות האקטואליים, אבל גם לשמור על חיי הספרות והתרבות, ולהמשיך את מהלכם והתפתחותם.

בגיליון האחרון שערך דב סדן, התפרסמה בעמוד האחרון של “המוסף” הערה בחתימתו דב שטוק [סדן]:

אין הסבר לסיבות שהביאו אותו למכתב התפטרות זה.

באותן שנים היה נהוג לא פעם שלא לציין את שמות העורכים בשולי הגיליון. מסיבה זו לא נרשם תאריך ההתחלה המדויק לעריכתו של דב סדן את “המוסף”. גם סדן, מסיבות השמורות עמו, לא מסר נתון זה. יש לשער שבתחילה לא הייתה בין העורכים חלוקת תפקידים מוגדרת, וחברי המערכת כולם היו שותפים לעריכת “המוסף”. אשר לתאריך ההתחלה, ג. קרסל הוא שהביא את תאריך ההתחלה: י“ב באב תרצ”ג.⁷ אבל גם בשעה שסדן כבר היה עורך "המוסף, המשיך רק שמו של ברל כצנלסון להופיע בשולי העמוד האחרון שלו, שכותרתו: “העורך האחראי”.

כאמור איני יודעת את הסיבה להתפטרותו של דב סדן מעריכת “המוסף” לספרות של דבר. אני יכולה רק לשער. מראשית דרכה של הספרות העברית בארץ־ישראל התקיים ויכוח, במסגרת מפלגות הפועלים (ובמיוחד מפלגת “הפועל הצעיר”) אם הספרות צריכה להיכתב בידי “סופרים מקצועיים” או על־ידי פועלים, אנשים־מן־השורה, מי שביום אוחזים במעדר ובלילה הם אוחזים בעט סופרים. ויכוח זה החל כבר עם ייסודו של כתב־העת הפועל הצעיר בשנת תרס“ז (1907) והתלקח מדי פעם במחזוריות כמעט קבועה שהייתה קשורה לוועידות המפלגה. זה היה גם ויכוח בין שניים מראשי המדברים בעלייה־השנייה: יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון. ברנר (וכמוהו גם יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון) חש כי הספרות צריכה להיכתב בידי סופרים “מקצועיים” שמלאכתם בכך, ואילו אהרן דוד גורדון היה בעד “סופרים־לעת־מצוא”, סופרים־פועלים. לדעת גורדון, רק סופר כזה, שבא מן העבודה, מן השדה, יכול לתת ביטוי נאמן לרחשי לבם של הפועלים. פרשה זו נדונה בהרחבה בספרי על דבורה בארון, שהייתה עורכת המדור לספרות של הפועל הצעיר, והתפטרה יחד עם בעלה, עורך הפועל הצעיר יוסף אהרנוביץ בשנת תרפ”ג (1923). ייתכן, כך אני משערת, שוויכוח זה והלחץ עליהם מצד עסקני המפלגה, לפרסם דברי פועלים שאינם סופרים, היה אחת הסיבות להתפטרותם.⁸

ייתכן, כי הסיבה להתפטרותו של דב סדן מעריכת “המוסף”, חוץ מזה ש“נמאס לו”, הייתה דומה להתפטרותם של בארון ואהרונוביץ. דעתו של ברל כצנלסון, הייתה כדעתו של א"ד גורדון. זה היה ויכוח על “ספרות העבודה”, כפי שקראו לו אז, וגם ג. שופמן לקח בו חלק מן הצד של הסופרים.⁹ ויכוח זה, כפי שכתב ג. קרסל, אפיין את דבר מראשיתו.¹⁰ גם במסתו, “הפותח שער”, שהוקדשה ליובל השמונים של דב סדן¹¹ חזר אליו ג. קרסל, וציטט את ברל כצנלסון שאמר:

כנגד דעה זו, שכאמור “אין מקום אצלנו לסופרים פרוספיונאליים שיתארו את החיים – אלא הכתיבה צריכה לנבוע מתוך החיים”, יצא אברהם שלונסקי הצעיר. אבל, למעשה, שיתף ברל בדבר, לפחות במדור הספרות, כמעט אך ורק “סופרים פרופסיונאליים”.¹² במתח בין “ההלכה” לבין “המעשה” גבר “המעשה” ו“המוסף” של דבר היה הבית של הסופרים “המקצועיים”. ייתכן, שהתפטרותו של דב סדן מעריכת “המוסף”, קשורה גם בוויכוח זה, בשעה שגבר קולם של “עסקני המפלגה” שרצו “להכתיב” לו, “מלמעלה”, מדיניות זו, אולי לאחר, שלא הסכים לפרסם את הגיגיהם, או לבצע “מדיניות תרבות” פופולרית. אם פעם תתפרסם חליפת המכתבים הענפה של דב סדן, ייתכן שאפשר יהיה למצוא סימוכין להשערתי זו, או את “הסיבה האמתית” להתפטרותו.

 

ג. מדיניות העריכה של דב סדן עורך המוסף    🔗

כאמור, שש שנים ערך דב סדן את המוסף, מי“ב באב תרצ”ג – כ“ז בתמוז תרצ”ט / 14.7.1939 (ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, שאז עדיין לא ידעו מתי תפרוץ!). יש לזכור כי בשנים אלה חתם בשמו: דב שטוק. החלפת השם נעשתה החל מיום כ' באלול תש"ח (24.9.1948), כפי שהצהיר עליה בהערה למאמרו: “צנזורה” בדבר מאותו יום.

דב סדן שקיבל את עריכת המוסף מברל כצנלסון, בתיווכו של זלמן שזר, היה קנאי מאוד לדבר ולמוסף שבעריכתו. הוא עשה מאמצים רבים כדי למשוך אליו את טובי הכוחות הספרותיים ולעודד על במתו כל ניצוץ של כישרון שגילה בסביבתו. הוא גם נלחם את מלחמות העיתון והגיב פעמים רבות על “גנבות” ספרותיות ממנו, על העתקות שלא ברשות, על סילופי ציטוטים כביכול ממנו, ועוד מעשים רבים מסוג זה שראה בהם פגיעה במוניטין של דבר. יעידו על התגובות הרבות ודבריו בוועידות שונות של ההסתדרות על דבר. במיוחד נלחם כנגד עזיבתו של סופר “שלו” ומעברו לעיתון מתחרה, מעשה שנתפס בעיניו כבגידה אידאולוגית ולא פחות כבגידה אישית.

יש לזכור את האווירה של אותן שנים סביב עיתון מפלגתי, אבל לא פחות ביחסי עורך־סופר. במערכת היחסים בין העורך לסופריו נתבעה נאמנות הדדית רבה. העורך ראה עצמו מחויב לסופריו הקבועים, והסופרים נתבעו לנאמנות לעיתון ולעורכו. מי כמוני כבת של עורך ותיק, ישראל כהן, עורך הפועל הצעיר למעלה משנות דור, יכולה להעיד על כך. סופר קבוע בעיתון אחד, המפרסם את דבריו בעיתון אחר, ולוּ גם באקראי, נתפס כבוגד, כמפר אמון. מעבר כזה פגע בראש ובראשונה בעורך ובמרקם היחסים עמו, אבל גם בכל הסובבבים אותו. על־אחת־כמה־וכמה כשהמדובר בסופר חשוב ונחשב. הדוגמה של נתן אלתרמן שעזב את דבר ועבר להארץ בנובמבר 1934, לאחר כשלושה חודשים וחצי שבהם השתתף בדבר ב“סקיצות תל־אביביות”, ותגובתו החריפה מאוד של סדן, תוכיח זאת. תגובתו הקשה של סדן תוארה בהרחבה במאמרי בסעיף: “מדוע עבר אלתרמן ל’הארץ'?”¹³

המוסף לספרות של דבר בכלל, ובעריכתו של דב סדן בפרט יכול לשמש דוגמה ומופת לעריכה של מדור ספרותי בעיתון יומי. עד היום חוזרים למוסף זה¹⁴ ונזקקים לו סופרים, וחוקרי תרבות וספרות. יש בו כדי להאיר כמעט כל נושא בתחומי התרבות והספרות והחיים היהודיים והעבריים בארץ־ישראל ובגולה.

חלקו של דב סדן במוסף זה היה רב משאפשר לשער במבט ראשון. “מרדן שלא תמיד קיבל מרות, אפילו של הדאלאי למה הגדול בתנועת הפועלים” [ברל כצנלסון, כמובן] הגדיר אותו לימים אברהם שאנן, אף הוא מעורכי המוסף (משא, 12.3.1982). “השושבין” כינה אותו ג. קרסל (דבר, 9.8.1946) בתפקידו כמעודדם של צעירים ומתחילים רבים. דב סדן לא רק ערך את המוסף, כעורך פעיל ויוזם, אלא גם כתב בו מדורים רבים שאינם חתומים, או מדורים החתומים בשמות־עט שונים ואף משונים. לימים סיפר לי, ובוודאי גם לאחרים, שהשתמש בשמות־עט רבים כל־כך עד שאפילו הוא עצמו, שניחן בכוח זיכרון מופלג, לא זכר את כולם, וזוהי בכייה לדורות.

מדור הכרוניקה “בספרות ובאמנות”, שנכתב במשך שנים בידי ברל כצנלסון, עבר לידיו של דב סדן והביא לקוראיו מידע מעודכן ומגוון מתוך שפע העיתונים וכתבי־העת שהיו מתקבלים במערכת.

בזכות כוח זיכרונו המופלא, וכושר עבודתו המדהים, הצליח להפוך את המדור הספרות למרכז תרבותי וספרותי, במה לסופרים ותיקים ומתחילים, זירה לעידוד כישרונות, בית לסופרים עולים וסופרים היושבים רחוק, סדנה לטיפוח כתיבתן של נשים ועוד ועוד. המושג: “בית” אינו מליצה אלא ממשות. דב סדן כעורך המוסף של דבר היה כתובת לרבים מאוד, בארץ ובגולה (אז עוד הייתה גולה), ובתפוצות (הסופרים העברים בארצות הברית); לסופרים ותיקים, ולסופרים עולים שזה מקרוב באו; למי שכתב עברית, ולמי שכתב בלשונות זרות, “לעז”, ונזקק לתרגום כדי לפלס את דרכו בקרב הקהל הארץ־ישראלי. במיוחד בלטה התמסרותו לטיפוחם ולעידודם של אחרוני הסופרים בפולין, שנתן להם במה במוסף ועמד עמהם בחליפת מכתבים ערה. מקצת מכתבים אלה נכללו בידיעות גנזים שהוקדש לסופרים עבריים שנספו בשואה, בעריכת ישראל כהן, אבי, ניסן תשל"ג.¹⁵ זו הייתה האנתולוגיה המקובצת הראשונה שהציבה גלעד לסופרים העברים שנספו בשואה. סופרים אלה ראו את דב סדן כפטרונם (דוד ויינפלד),¹⁶ הן לפני עלייתם לארץ הן לאחר עלייתם וקשיי היקלטותם. למותר להוסיף שבמסגרת פעילותו הספרותית, גאל דב סדן לא מעט מכתביהם של הסופרים העברים וסופרי יידיש שנספו בשואה, דאג להוציאם לאור בצירוף מבואותיו. עוד יש להדגיש שהייתה לסדן רגישות מיוחדת לסופרים ילידי גליציה, מחוז הולדתו, ונקט מדיניות מַפלה מיוחדת לעידודם, לתרגם לעברית את כתביהם ולפרסמם בעברית במקור או בתרגום.

נזכיר בהם את שמותיהם של הסופרים שנספו בשואה ונאחזו בדב סדן בקשר מכתבים נואש וטרגי: פרץ אופוצ’ינסקי; דוד יוסף בורנשטיין, יצחק אריה ברגר, חנן דז’ביצקי, ישראל אליהו הנדלזלץ; אברהם דב ורבנר; מלכיאל לוסטרניק; מתתיהו מיזס; נתן שטוקהומר. וכמובן רבים אחרים.

כדוגמה אחת מני רבות אצטט את פתיחת מכתבו של יצחק אריה ברגר (נולד באוהנוב, גליציה, ב־13.2.1907, ונספה בשואה) לדב סדן, מהורודנקה, בלי תאריך:

המשך המכתב על הנעשה בגליציה, מרתק ועצוב לא פחות, אבל חורג ממסגרת זו.

במשוררים הצעירים שהחלו את דרכם מעל דפי המוסף של דבר בעריכתו של דב סדן, אזכיר את שלמה טנאי, בן התשע־עשרה, בשנת 1938, מראשי המדברים של “דור בארץ” ומעורכי ילקוט הרעים ויוזמיו.

כל גיליון חדש של המוסף היה בו גיוון, חידוש, הפתעה, שילובי ישן וחדש, מקור ותרגום, וכן במה לגילוי הכוחות השונים שפעלו בארץ ומחוצה לה בתחומי התרבות והספרות. מעל דפי המוסף, מימש דב סדן הלכה למעשה, את השקפתו הספרותית־תרבותית־היסטורית־ציונית, שלאחר השואה התגבשה למִשנה עקרונית סדורה ב“מסת מבוא” שלו, בשנת תש"ז / 1947. זוהי תפיסתו “הכוליית” בדבר האחדות של ספרויות עם ישראל ללשונותיהן (עברית, יידיש, לשונות נכר), לזרמיהם (חסידות, רבנות, השכלה), ולמקומותיהם בכל תפוצות הגולה, ועל היות המכנה המשותף שלהן רב על המפריד. בסוגריים יש להעיר כי דן מירון ערער על משנתו זו של דב סדן עוד בשנים 1982; 1985 והבליט את המפריד על המשותף. לאחרונה (תשס"ה / 2005) חזר לערעורו זה בספרו הרפייה לצורך נגיעה,¹⁷ וזכה לשבחיהם של יצחק לאור וחנן חבר מעל דפי המדורים לספרות של הארץ.

אבל נחזור לדב סדן עורך המוסף בשש השנים שלפני מלחמת העולם השנייה. בגיליון הראשון של המוסף בעריכת דב סדן, מיום י“ב באב תרצ”ג, השתתפו: ישע סמפטר בשירים, יעקב פפרניקוב בסיפור; ראובן גרוסמן בביקורת על “יוליוס קיסר בתרגום עברי” של א“א ליסיצקי; יצחק יציב בביקורת על ספרו של שמואל ליב בלאנק נחלה; מיכאל אסף בסקירת “ספרים על המזרח ממקורות ערביים”; א”ש יוריס בביקורת תאטרון, יחד עם מי שחתם מ"י פלוני; וסקירה, קרוב לוודאי של דב סדן עצמו “בספרות ובאמנות”.

בגיליון השני בעריכתו מיום כ“ו באב תרצ”ג, השתתפו ש. שלום ויוכבד בת מרים בשירים; דוד שמעוני בסדרה בפרוזה “בחשאי” וכן ש"ד גויטין ושרגא קדרי.

גיוון המשתתפים והתוכן מגלה את סימני ההיכר המאפיינים את מדיניות העריכה של דב סדן: שיתוף סופרים עברים מכל המרכזים היהודיים בעולם, במיוחד פולין וארצות הברית; גיוון בז’אנרים (שירה, פרוזה, ביקורת, תרגום, מדעי היהדות); עידוד נשים יוצרות – כמעט שאין גיליון בלי השתתפותה של אישה או על אישה.¹⁸ סדן היה אחד ממפלסי הדרך השיטתיים והמובהקים ביותר לנשים סופרות בעברית, ביידיש ובלשונות־נכר, ונתן את דעתו להבליט כל מקרה של אישה־כותבת ולעודד כל ניצוץ של כישרון. הוא הקדיש עשרות רבות של מסות מיוחדות לנשים. על כך יעיד, בין השאר, “מפתח השמות הכללי” של כתביו שערך יוסי גלרון.

אם נמשיך את סימני ההיכר המאפיינים את מדיניות העריכה של דב סדן נראה גם מגמה קבועה של שילוב ספרות עברית וספרות העולם; ספרות ההווה יחד עם אוצרות ספרות הדורות הקודמים; מקור ותרגום; ייצוג נכבד וקבוע לסופרי ארץ־ישראל ולהוויה הארץ־ישראלית.

בחינה מקרית של שני גיליונות נוספים בעריכתו, חודשים אחדים לאחר מכן, מחזקת את מערכת השילובים והאיזונים שאפיינה את מדיניות העריכה של דב סדן במוסף. הגיליון האחד הוא מד' בטבת תרצ“ד והשני מי”א בטבת תרצ“ד. גם בשניהם נמצא את המשכה וחיזוקה של אותה מדיניות: שירה ופרוזה; מקור ותרגום; מאמר, מסה וביקורת; סופרי עיר וכפר; גברים ונשים; סקירות ואינפורמציה ספרותית מן העולם הגדול ומארץ־ישראל. בגיליון מיום ד' בטבת תרצ”ד: מאמר, שאינו חתום, עם פטירתו של המשורר היהודי־גרמני, סטֶפאן גֶיאורגה; תרגום שלושה משיריו של סטיפן גיאורגה בידי ש. שלום, יוסף ליכטנבום וז.ר.; סיפור של דוד מלץ. במבקרים הסוקרים: מרדכי נרקיס; א“י ברוֶר; דב הר־ששון. בגיליון מיום י”א בטבת תרצ"ד; שיר של יוכבד בת מרים; מחזה בעברית של הסופר והמבקר היהודי־גרמני אוסקאר בוים (בלא ציון המתרגם); שני מאמרים נוספים של סטיפן גיאורגה, האחד של גרהרד ליבס מבית אלפא והשני של יהושע טילמן מלבוב. סקירות ביקורתיות על ספרים וכתבי־עת, בעיקר בעניינים יהודיים בעולם, חתומות בראשי תיבות; וסקירה ארוכה ומפורטת על הנעשה “בספרות ובאמנות” בארץ ובעולם, בהיקף של עמוד כמעט שלם, בוודאי של דב סדן עצמו.

בין שאר סעיפי מדיניות העריכה של המוסף אפשר למנות את “גיליון־הנושא” – גיליונות מיוחדים, שהוקדשו לנושאים מסוימים, לרגל יובל, פטירה, או מאורע ספרותי. רשימת “גיליונות הנושא” ארוכה מאוד ומגוונת מאוד.

קורא המוסף חש שהוא חי את העשייה התרבותית והספרותית בארץ ובעולם. הקורא חש שהוא שותף לה, נמצא עם “היד על הדופק” ומעורה בנעשה בתחומי הספרות העברית וספרות היידיש בארץ ומחוצה לה, ובספרות העולם.

אברהם שאנן, שנמנה עם עורכי המוסף לדבר בתקופה מאוחרת יותר, כתב במסתו: “דב סדן – עורך ה’מוסף'”, שפורסמה באותו גיליון של משא. דבר, שהוקדש ליובל השמונים של דב סדן (12.3.1982):

מן הראוי לסיים בציטטה מדברי דב סדן עצמו, שגילה, במסה על אורי ניסן גנסין, ביום י“א בשבט תשמ”א, שמץ ממדיניות העריכה שלו:

כסלו תשס"ו (דצמבר 2005)