א. גביר כי יחשוק בתורה    🔗

לפי תואר שמו, לפי מעלות רוחו ולפי מראיתו היה כוואג’ה רחמים מזרחי דמות נדירה, כמעט חידה, בירושלים העתיקה לפני ששים־שבעים שנה. הגע בעצמך: איש בעל קומה גבוהה, מלאה, כדי שני אנשים כמעט, כרס בולטת במידה ניכרת; לבוש תמיד, גם בימות החול, קומבאז משי מבריק, יקר, מעיל ארוך מבד משובח ותרבוש אדום גדול על ראשו; עור פניו שחום, זקן גדול יורד על חזהו; על ידיו, זרועותי וצואריו שפע שערות שחורות צפופות – ואילו עיניו אחוזות נצנוצי אור כעיניהם של ילדים ופיו תפוס בעת שיחו בחיוך טוב, חינני, ביישני כמעט (במיוחד במושב תלמידי חכמים). ואף על פי שהוא עשיר גדול, סוחר בעל שם ובעל משרה מטעם המלכות – ענוותן הוא כאחד העם, מסביר פנים לכל אדם, אוהב הבריות ולבו מלא רחמים עליהן, כפי שאומר הפתגם הערבי: “איסמו בג’יסמו” (שמו בגופו – כשמו כן הוא) ואכן ידוע לכל שידו פתוחה תמיד לכל נצרך ומעולם לא השיב פני דל ריקם.

ועם שהוכר ונודע בין תלמידי חכמים שבעיר, שהגביר בעל תורה הוא (וגם פשוטי עם, משסיפרו בשבחו אמרו בהתפעלות: “והוא יודע גמרא!”) עם זאת, היה הגביר עצמו מסמיק ומתבייש כנער, כש“החכמים” היו קוראים לו בכוונה – במעמד סוחרים ונכבדים – ח"ר¹ רחמים ולא כוואג’ה כדי להודיעו ולהודיע לשומעים לאמור: אחינו הוא, בחכמים יתחשב.

ופשיטא, שלא עלה על דעתו של הגביר לשנות מלבושו, לא איצטלא דרבנן ולא מצנפת כל שהיא, אלא, כאמור, תרבוש רגיל חבש כאחד הסוחרים וקומבאז לבש כאנשי חולין.

ודאי, המכין מצעדי גבר, הקים גבר כמוהו אל על. ברם, היכן שרשו של שתיל מבורך זה, כיצד צמח ומתי והיאך התפתח?

מוצא אביו מעיראק (הגביר בעצמו נולד בירושלים). בן יחיד, בן זקונים היה לאביו, בין ארבע אחיות. אביו סוחר קטן היה בירושלים, אך ירא ה' גדול היה, אבל לא זכה לראות בשמחת גידול בנו. זמן קצר לפני הגיע הנער לגיל בר־מצוה נפטר האב לבית עולמו. והנער – נער. רק התחיל לטעום טעמה של תורה בדף של גמרא, נאלץ לצאת את “הישיבה” ולשאת בעוּלה של פרנסת המשפחה. בתחלתו שימש כנער שליח בבית מסחר. לאחר שנה־שנתיים פתח לעצמו חנות־סידקית קטנה (אמה רוחבה ואמתיים אורכה). משהגיע לבחרוּת עסק במסחר מכולת, ואחר מכן – במכולת בסיטונות. כשנשא אשה עבר לרחוב הסוחרים הגדולים שעוסקים בעניני ממון וחלפנות בדומה לבנקאות.

ויהי האיש הולך ועולה מרמה אל רמה, מחיל אל חיל ובהגיעו בין גיל־הכוח – שלושים – לגיל הבינה – ארבעים, כשנקבעה דמותו ומלאה צורתו ונודע כבעל עסקים גדולים עד לידי קבלת חוזי־הספקת מזונות לחיל המצב שבעיר (יחידת־צבא בת 250–300 חייל), גדל מאד כבודו של כוואג’ה רחמים בעיני הבריות. המון העם היה מגלה דעתו בענין זה במשפט קצר רב משמעות: "איל דה אַקוֹמיר אל עסקיר (הוא נותן לאכול לצבא) הווה אומר: "מעין שכתוב: “הרחב פיך ואמלאהו”. הוא ממלא אלפי פיות (ואילו פיות!) מזון יום־יום, כל הימים – הן דרוש לכך מעיין־ממון!

ברם, אין עינם של הבריות רעה כל עיקר בעשרו של הגביר הזה. אדרבא: הכל מצדיקים רווחיו והצלחותיו, שמגיעים לו לפי רוב צדקותיו.

אך, אם דרכי עשרו ועסקיו היו ידועים וגלויים – כמה שעשויים להיות גלויים לעיני הבריות – הרי רכישת תלמודו, היינו: ידיעתו בתלמוד ממש – רכש בהסתר דבר, בסוד כמוס מעיני הבריות.

מנין לנו? – משיחות שבינו לבינה, בין הגביר לבין רעיתו, בדבר תשוקתו… זה תלמודו.

נוות־ביתו של הגביר בוליסה בייה, ראויה וזכאית היתה לגביר, כדרך שאומרים: “מכסה (מדוייק) לסירו”. שכן, מידות גופה ומידות רוחה היו דומות לשל בעלה: מן החזות החיצונית דומה היא בגובה וברוחב לבעלה (כמובן, ביחס ובמידה פחותים, לפי עדינותה של אשה) וכן חזה גבוה והולם למידות גופה. עיניה יפות, מאירות וחן רב נסוך על פניה ועל צחוקה. ואילו מידות רוחה – דיינו שנזכיר בקיצור: הללו היו כעין “גזרה שוה” לשל בעלה: גם היא ענוותנית, רחמנית וותרנית היתה. ויש כי העניקה מתת־ידה לאיש דל, או לאשה אומללה וצירפה גם דמעה מעינה מרחמנות, כשם שגם הגביר בעצמו, יש והזיל דמעה מעינו, על חוליו של אדם או על אסונו, בהגישו ליד המבקש נדבת לבו.

בכן, כשהגיע, כאמור, לראש המעלה והיה מטופל בעושר, בכבוד ובתהלה, היה מתאונן רע באזני נוות־ביתו, כפעם בפעם, שלבו לחוּץ בקרבו ונפשו ריקה, יען חסר הוא עיקר העיקרים: שמחה שבנפש – והיה מאריך ומסביר לה מה בין שמחה שבלב, שהיא שמחה שבגוף לבין שמחה שבנפש, שהיא שמחה רוחנית, עילאית; וכיוון שלא זכה ללמוד תורה, היינו: גמרא שהיא גורמת לשמחה שבנפש, – לכן נפשו עגומה עליו ואין נחת בלבו ואין טעם ליום־יומו.

אשר היא אשה, בתחילה היתה משיבה לו דברים קלים בעלמא כגון: ודאי, שהתורה הקדושה נותנת שמחה ללבו של אדם וגם לנפשו… יהי רצון שהשם יתברך – יראה ללבו ויידע סוף סוף הגמרא… או שאמרו לו, שהיא בטוחה שמן השמים ישמעו לתחינתו – וגם לתחינתה, שאף היא מחננת לשמים – ויפתחו לו שכלו ויבין כל הגמרא לעומקה.

ברם, כל שעברו הימים, ראתה שבעלה תפוס יותר ויותר בצערו: כל שמזדמנת לו שעה פנויה בבית – לוקח הגמרא, משקיע עצמו בה כדי שעה או יותר ואחר קם כשפניו עגומים – נפולים כמי ששב משדה מערכה מוּכּה ומדולדל.

באחד מימי הקיץ, כשבא הגביר בשעה מוקדמת בין הערביים הביתה, ישב עם רעייתו בגזוזטרת החצר לרוח היום. אחר כך קם ולקח הגמרא בין ידיו. חששה הגבירה, ששוב יפול בעצבות כדרכו. ביקשה להסיח דעתו מלימודו ואמרה לו: יגיד לי, כן יחיה, לא התקדם מעט בגמרא במשך השנים האלה?

תמה בעלה לדברה והשיב לה בחביבות: לא, יקירתי, את לא יודעת מה זאת גמרא. כשאני לומד לבדי גמרא, משול אני למי שרגליו כבולות באזיקים, צועד צעד קטן ונופל… והדרך ארוכה כארכו של עולם… או, משל: יושב אני ולומד בחושך לאור נר קטן והנר דולק רגע ונכבה להרבה רגעים, דולק רגע ונכבה ואין סיפק בידי להגיע לראיה של ממש.

וכך היה מוסיף וממשיל לה כמה משלים כדי להסביר לה טיבה, עומקה ועצמתה של הגמרא וסיים שיחו ואמר: “ואני לדאבת לבי, אפילו ב”חיתוך הדיבור" של הגמרא אני מתקשה… מתקשה… אַת מבינה?…

– בחיי ראשי – שאיני מבינה כלום, אבל אל יחשוב שאיני רואה בצערו כל הימים. אני רואה ולבי דואב עלי. אבל לא ידעתי ולא אדע מה עצה אעוץ לו ומה דרך אבור למהלכו? כלום אגיד לו שילך לבית המדרש לעת כזו – בגיל כזה – ללמוד גמרא? שמא ישכור לו “חכם” אחד שיבוא אליו בבית וילמדנו תורה, אבל כלום יעזוב עתה כל עסקיו, עניניו, חשבונותיו, ויעסוק בתורה? ובעצמו של דבר, היאך יתכן שישוב אדם בגיל 37 להיות בחור בן 17–18?

השיב לה: אני יודע שאשה טובה אַת וחכמת־לב ואַת דואגת בלבך לבעלך. אבל טוב, שדברים שבלבך אמרת בפיך וגלית דעתך ומחשבותיך. אף אני אגלה לך דעתי: כל הימים מהלך אני ומחפש עצה ודרך איכה אגיע לחפצי. והרי בימים אלה דוקא גמרתי בדעתי את אשר עלי לעשות: כיוון שאין אני יכול ללמוד ביום – כפי שאמרת – מרוב עסקי, והתחייבוֹיותי וכו' – הרי עלי ללמוד בלילה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע, לפחות שעתיים כל פעם, אבל איני יכול לילך אל תלמיד חכם ולא שיבוא אלי, שכן יוודע הדבר ויפורסם ברבים – ואיני רוצה בכך בשום פנים. לא משום שאני מתבייש, חלילה, בלימוד התורה (אם כי יש מעט בושה בכך מחמת גילי) אלא איני רוצה בפירסום מחמת חשש שמא לא תעלה בידי ולא אזכה לידיעה של ממש – והרי אהיה משול למי שישב ימים על ימים ליד סלים מלאים פירות, קליפותיהם אכל ותוכם לא נגע…ולמה אהיה לקלסה בפי ליצנים ויושבי קרנות? לפיכך גמרתי אומר לקנות או לשכור חצר קטנה, שיהיו בה ארבעה־חמישה חדרים, בשלושה נגור אנחנו ושנים אשכיר לתלמיד חכם מובהק במחיר פעוט ואשלם לו שכרו על מנת שבלילות, ביחוד בלילות חורף, אני נכנס אליו יושב על ידו, מתאבק בעפר רגליו, לומד מפיו כל דבר הקשה ממני ומתרגל להלוך בטוחות בעצמי – כך שנה־שנתים־שלוש – ואז אין אדם מאושר כמוני בארץ. אמנם לגור בחצר קטנה עם שכנה אחת, עלול הדבר לגרום לך קצת שעמום, קצת בדידות אבל לגבי דיבור, שקול כוחה של אשה אחת ככוחם של עשרה גברים – אמר דרך בדיחה.

– הלואי שימצא חצר נאה ונוחה בשביל משאלתו – ואני אסתפק אפילו בחצי שכנה.

 

ב. בגאות    🔗

אחר שבועות מספר אירע ברחוב היהודים ענין שהיה רחוק מחשקו של הגביר כרחוק מזרחה של העיר ממערבה, אולם בסופו של אותו ענין נגלה, שהיה קרוב לעניינו של הגביר כעינו האחת של האדם לעינו השניה:

בקצה רחוב היהודים נמצאה “מעצרה” (בית־הבד) לזיתים ולשומשומים. לעתים היה נכנס לבית הבד תלמיד חכם ישיש ח"ר שמואל נסים וצלוחית גדולה בידו לקנות שמן זית טרי או שמן שומשומים, והאיש גדול בתורתו, ענוותנותו וטוהר מידותיו והיה “שני” בבית דין גדול שבירושלים.

לימים נכנס לבית־הבד וצלוחיתו בידו והיה עומד על המקח מחמת שהמוכר (הפעם היה בעל בית הבד בעצמו – אַבּוּ־עיד) דרש מחיר גבוה מן השער העומד בשוק. בדרך המשא והמתן נתכעס הגוי והפליט דברי בזיון נגד הרב ונגד היהודים. נצטער הרב הרבה ואמר לו בקול מתון ורועד: ראה, אבּו־עיד, אני לא פגעתי בכלום לא בך וכל שכן לא בעמך ואתה בזיתני ובזית את עמי; אני לא אשיב לך בזיון, אבל אעתיר לה' שבני עמך בעצמם יבזוך כפי שאתה ראוי – יצא והלך לו.

עברו כמה חדשים והדברים נשכחו מלב אבּו־עיד ומלב הרב.

באחד הימים, בראשית הקיץ, משהחשיך היום, הופיע אבו־עיד לביתו של הרב שמואל, לא רחוק מבית הבד, דרש בשלומו בכבוד והניח לפני הרב כד שמן זית. פתח ואמר, שבא לבקש מחילה ממנו על העליבו אותו יום ב“מעצרה”, משום שנתקיימה תפילתו של הרב לתומה… ממש…

– מאי משמע? שאלו הרב ולא יסף מחמת רוב תמיהתו.

סח לו אבו־עיד, אשר לפני שבועיים נסע לעזה, עם חבר מרעיו חמישה סוחרים, כולם רוכבים על סוסים ונשקם עליהם. שעתיים בערך לפני הגיעם לעזה, בראשית הלילה, קפצה מתוך מארב כנופיה גדולה של לסטים, הקיפום בין רגע, כשאקדוחיהם מכוונים לכל אחד מהם על חזהו, בעוד שנים מהם פרקו מעל הסוחרים נשקם, שנים אחרים אסרו אחד אחד מהסוחרים בחבלים בידיהם וברגליהם, שדדו מהם כל כספם, למעלה ממאה לירה זהב, גם לקחו מבגדיהם כל אשר חפצו ואולם אותו, את אבו־עיד, הפשיטוהו כל בגדיו מכף רגל ועד ראש ולא השאירו לו אלא כתונת קצרה לבשרו. כששאלם מתאפק מזעמו: למה יתעללו בו עד כך? (כאן אמר אבו²־עיד: אני חייב להודות על האמת כפי שהיתה), הם ענו לי: יען… יען אתה “מלעון רזיל” (מקולל שפל). בו ברגע עלה בדעתי מה שאמרת לי כבודך, שבני עמי ישפילוני… יבזוני.. כפי שאני ראוי… אמרתי בלבי: “באלוהים, קללת ‘החכם’ היא, שהשיגתני היום”. אני רואה בעליל שהנך איש צדיק, קדוש, והריני מבקש מחילה ממך וברכה מפיך.

אמר לו ח"ר שמואל: לא אני צדיק וקדוש, אלא אלוהים ישתבח ויתעלה, הוא צדיק, הוא קדוש והוא שומע שוועת עשוקים. אבל עכשיו אתה צדיק כיוו שחוזר אתה בתשובה ואצלנו כתוב: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וכך היה משדלו בדברי בינה ומוסר ולבסוף אמר לו: יהי רצון מלפניו שישלח ברכה במעשה ידיך וראית טובה ושמחה בחייך.

יצא המוסלמי מנוחם ומפוייס מלפניו.

הענין נודע בין הבריות והדברים נתגלגלו, כטבעם של דברים מאיש אל איש והגיעו גם לאזני כוואג’ה רחמים מזרחי.

והגביר שמר את הדבר. ואף־על־פי שהיה רוצה לממש רעיון שעלה בדעתו בעגלא ובזמן קריב, האריך אפיו והמתין בסבלנות כחודש ימים מאז עלה אבו־עיד אל ביתו של ח"ר שמואל נסים.

אז כונן צעדיו כוואג’ה רחמים בכוונה, שיפגש עם אבו־עיד ברחוב (לא הלך אליו, שאין זה לפי כבודו של הגביר ולא הזמינו אליו מחשש שיראה המוסלמי פגיעה בכבודו) אלא כבדרך מקרה נפגשו ברחוב וביקש ממנו הגביר, שיואיל ויבוא למושב־שיחה למחרת היום בבית הקהווה של היווני ניקולה סמוך לשער יפו.

הסכים לו הגוי מפני הכבוד ושאלו כבדרך אגב: הפגישה לשם מה? – לשם עסק טוב – אין שא אַללה (אם ירצה ה').

למחרת היום בעת הפגישה, ואחר הקדמות נימוסין משני הצדדין, אמר הגביר: אני מכיר את חצרך הגדולה, היפה והנהדרה שליד “המעצרה”. אני יודע שאין בכל החצר הענקית אלא שתי דירות בנות שלושה חדרים כל אחת – דירה אחת בקצה החצר מזה ודירה שניה בקצה השני. ברצוני להציע לך, אם רצונך בכך שתמכור לי החצר מכירה גמורה או, אם אין רצונך למכור תן אותה לי כ“חזקה”³ – נקוב המחיר – ואתנה.

אמר לו אבו־עיד מתון מתון: אחר המחילה מכבודך אצטער להגיד לך כי אין ברצוני ולא עלתה על דעתי לא למכור ולא להשכיר. החצר נחלת אבותי. לא אמכרנה לעולם, כל עוד אמצא לי ולביתי לחם לאכול ובגד ללבוש וגם ל“חזקה” לא אוכל להשכירה, כיוון שגרות שם עתה חמש משפחות (יש מחיצות קרשים עתה בין הדירות בגלל ה“חרים” (הנשים האסורות בגילוי פניהן), וריווח נוסף בסכום 10–15 לירות לשנה, אינו מוסיף ואינו גורע אצלי.

אמר לו הגביר: אני מבין ככל הראוי לרגשות לבך על נחלת אבותיך וכל הצדק עמך בדבר הזה, גם בענין החזקה – אין לי כל תרעומת על כבודך, רכושך הוא ורצונך קובע ואין לי כל טענה נגדך, אלא צערי אני גדול, שאף ענין ה“חזקה” לא עלה בידי.

– תמחול לי, כוואג’ה רחמין, אני, בעצם, איני מבין למה אתה רוצה ב“חזקה” זו? כלום זקוק איש כמוך, מא שא אללה (בלי עין הרע) לקצת ממון משכירות שלושה ארבעה חדרים? שהרי ודאי אתה רוצה לגור בדירה אחת ולהשכיר שאר החדרים. או יתכן, שתגור לבדך, משפחה בודדה בחצר ענקית כזו?

– לא כן, אישי, אין אני רוצה בחצר רק להנאתי ולא אשכיר חדרים לשם ריוח, אלא הייתי רוצה להשכיר שנים־שלושה חדרים לאיש חשוב, זקן חכם מופלא, ישר ותמים־דרך, שגר עתה בדירה קטנה, חשכה כמעט, והייתי רוצה להסב לו קורת רוח ולתת דעתי עליו בימי זקנתו.

– מי הוא האיש? מה שמו?

– אם אגיד לך שמו של חכם יהודי – כלום תוכל להכירו?

– אתה אמור לי – אולי אכירו.

– שמו חכם שמואל נסים.

– זהו? אם כן זה ענין אחר. אני מכיר את ה“החכם” הזה, קרה לי ענין עמו לפני כמה חדשים. עכשיו קיימת בענין “החזקה” שאלה אחרת: שאלת חמש המשפחות שגרות בחצר, יהיה קשה עלי מאוד לעוקרן מדירותיהן.

– בעזרת האל – לא יהיה קשה. אני מוכן לשלם פיצויים למשפחות, חצי סכום שכר הדירה של כל משפחה: יש לנו פנאי לפינוי הדירות שני חדשים ומעלה עד “מוחרם”⁴. מהו הסכום שיעלו לי הפיצויים?

חישב אבו־עיד שכר כל הדירות ואמר: חצי הסכום יגיע לשש עשרה לירות זהב.

– אמר הגביר: הסכמתי.

אמר אבוּ־עיד: השתוינו; כתוב בבקשה החוזה לחזקה, רשום השכר לשנה פחות חמש לירות מהשכר כיום, כי ברי לי שהבית יתוקן ויישמר כראוי בידיך ואזכה גם אני קצת במעשה הטוב למען החכם הזקן – ובמוחרם תהיינה הדירות מוכנות לכם.

בעת פרידתם ביקש אבו־עיד מהגביר, שידרוש בשלום החכם ויאמר לו, שהוא, אבו־עיד, מצפה לקיום ברכתו של החכם ומאמין שתתקיים בחפץ האל.

למחרת היום, סר כוואג’ה רחמים בין הערביים, מבעוד יום, לבית ח"ר שמואל נסים, שהיה מופתע ותמה מהופעתו של הגביר בביתו, כיוון שהגביר לא היה מבאי ביתו ולא ממקורביו, אלא קצת קרוב־דעת היה ביניהם, כפי שהיה בין הגביר ובין כל עדת “החכמים” שבעדה כמעט.

מיד ישב סמוך לו, מבקש לצקת בצקון לחש אמריו ישר מפיו לאוזן הרב, והיה מגלה לו צפונות לבו וסח לו, פעם בדברי לגלוג ובדיחות, על חלומו לטפס ולעלות בסולמה של תורה… ופעם בדברי קובלנה על עגמימות שבלבו וריקנות שבנפשו – ככל שהיה רגיל לשיח עם זוגתו וככל שביקשו עצה ותושיה היאך להביא רעיונו לעשייה – ולבסוף סיפר לו במפורט היאך שכר החצר הגדולה של אבו־עיד ב“חזקה”.

כל אותה שעה, שסח הגביר לא הפסיקו הרב אף בהגה קל, זולתי בשאלה על מלה או פסוק, שלא שמע נכונה, משהתם דברו מיד השיב לו הרב ברגישות: אשריכם כוואג’ה רחמים⁵, אשרי יולדתכם. מסתבר שנשמה גדולה נתגלגלה בכם. ואני מוכן ומזומן לסייע בידכם, להשביע נפשכם בלימוד התורה לא פעמיים־שלוש בשבוע, אלא אפילו כל לילה וכל יום. ומובטחני שזכה תזכו בכתר תורה. ועוד נא, שזכותכם גדולה מזכותי, שאתם בבחינה מעשה (מם שואית) וגדול המעשה מן העושה – ועלי לגלות לכם דעתי עוד בענין הדירה: ראיתם, ששתקתי כל העת שדיברתם על העסק עם א⁶ dir=“rtl”>בוּ־עיד, משום שחששתי שמא יחשוב הגוי שידי, או ידיעתי, חס ושלום, היתה בעסק הזה. שאם כן – הרי נמצא שם־שמים וגם שמי מתחללים, כאילו ביקשתי בעקיפין פרס מידו על נס, שעשו לו מן השמים, אולו ואולי בגיני. אבל כפי שסיפרתם לי מהלך השיחה לתומה, נוכחתי, שלא נתתם כל מקום בדבריכם לחשש זה – ונחה דעתי.

אז יקום הגביר כשפניו מאירים נשק ידי החכם בחיבה ויצא מלפניו כאילו נושא עמו שלל רב, ששקול כנגד כל נכסיו.

ג. עד תכלית    🔗

פעמים, כשישב הגביר בבית החדש בין מקורביו לשיחת חולין, הוה חוזר ומעלה בפיו מעלותיה ויחודה של חצר זו, שמרווחה היא רוחת שטח, כשבעים־שמונים באמה, ורוחת נוף משני עבריה – מזרח ודרום – ועל הכל – מרווחה היא מקדושת תורתו של הרב ח"ר שמואל, שכן, שערו בעצמכם – היה הגביר מתפעם ואומר כשפניו קורנים מצהלת לב ועיניו מאירות משמחה שבנפש – שאדם יושב בחצר אחת, אם בביתו אם בבית שכנו, וגורף יום יום (שפיר יותר: לילה לילה) רווחים גדולים: גילויי־תורה, מאירי־עיניים דפי תלמוד יקרים מפז שבעתיים – ולא כלום… הכל בזכות חצר זו… בזכות בעל החצר (אפעלפי⁷ שהוא מוסלמי)…

מאותם ימים ולילות שנמשכו ארבע שנים תמימות, שהגביר קבל תורה מפי הרב (ואחר כך מפי בנו, ח' אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק), אין היריעה מספיקה לספר אלא כל שהוא: רגעים, או שעות או ימים אחדים מאותה תקופה:

בשנה הראשונה לשכנות בחצר, ליל שלהי טבת, קור ירושלמי עז. בשעת השעור בבית־הרב, במשך שעתיים־שלוש, גשמים עזים נתכים ללא חדול. עם גמר הלימוד מחכים להפסקת הגשם. ההליכה מדירת הרב לדירת הגביר, מקצה האחד של החצר עד לקצה השני, כשמונים אמה, תחת קילוחי הגשם ממעל וזרמי המים בחצר מתחת – אינה בגדר האפשר.

סוף סוף נפתחת דלת הבית של הרב. אור בהיר פורץ החוצה. גוש כביר, כאמתיים אורכו וכאמה רוחבו, עטוי ערמת מעטים, זז קדימה למולו לאור היוצא מן החדר, לברכתם של היושבים בפנים – ולא סגרו הדלת עד שנראה אור ממול מפתחו של בית הגביר.

הרב הישיש עומד על רגליו, ממלמל ואומר: מי שמו לגביר זה לקבל עליו טרחה כזו עד לסכנת נפש?… זו אהבה שבלבו לתורה, שמים רבים לא יכבוה, אשריו… אשריו…

למחרת היום סיפרה רעית הגביר לשוחרי ביתה, אשר אמש סחטה מן המעטים של “הסניור” מלוא הגיגית מים. ובאמת ובתמים כעסה עליו וגם אמרה לו: הכל יפה וטוב במידה, אבל לסכן את נפשו בשביל לימוד הגמרא, זה יותר מדי…

ומה ענה לי?

– “חביבה שלי, הרי על ידי כך יודע אני על מה אני חי… כך יש טעם לחיי… ומלבד זאת, מי אומר שאהבת ה' ואהבת תורתו מקיימים רק במזג אויר טוב?…”

– “כך הוא עונה לי וצוחק בחיבה”.

אותה שנה בשלהי אדר למד הגביר מסכת פסחים. באחד הערבים בשעה מוקדמת היה הרב שש ושמח, שהגביר הכין את הסוגיה ככל הראוי, עבר עליה לפניו תוך שעתיים, הבחין בעומקן של הקושיות והבין את תירוציהן ואילו בדיבור “תוספות” התקשה, כפי שעדיין היה מתקשה לעתים בדברים שצריכים עיון עמוק. המתין לו הרב רגעים ארוכים, וביקש ממנו כי יהפוך ויהפוך בלשון התוספות ויתן דעתו על כל מלה ומלה – ונתן לו שהות בלי הגבלה, עד שיבין לכוונת הדברים.

לאחר עשרה־שנים־עשר רגע: החל הגביר דיבורו בניחותא, דיבור אחר דיבור, כמי שמניח אבן על גבי אבן בקיר־בנין – עד שבא לשיאו. אמר הרב: יפה דרשתם, חכם רחמים, שפתיים ישקו.

אמר הגביר, כקטן שסח לתומו: ברגע זה מרגיש אני כאילו נולדתי מחדש. והיו פניו מאירות ועיניו צוחקות כמוצא שלל רב.

בדיבור “תוספות” סתם – ופתרו בשלמות.

אמרה רעיתו: “ברוך ה'. שיהא בריא ושמח, אבל כלום לא יש עוד דיבור תוספות סתום?”…

בראשית הקיץ בשנה השניה. למדו אז מסכת גיטין. יום שלישי בבוקר, הגביר לא ירד לבית הכנסת, התפלל “ביחיד” בבית. היה נחפז בתפילתו ואחר כך בעשייתו. נתנה דעתה הגבירה למעשהו היום ותמהה. שקלה בדעתה ושאלה כבדרך אגב:

– האין נראה לי שהוא נחפז היום מדי? או שמא אני טועה?

– לא, איני נחפז, אבל אפשר צודקת את… טרוד אני… כל הלילה היתה שנתי נדודה עלי…

– על שום מה? מה אירע? יהי רצון לטובה…

– אין כל פגע, חלילה, זה אך בענין תלמודי…

– וכי מה? שוב קשה עליו “התוספות”?…

לא, אמרתי לך: עתה… מוהרש“א… מין “דיבור” חריף, חד, חד – תרתי משמע: גם שנוּן, גם כמו חד חידה… בערב, עם ח”ר שמואל – לא תפסתי, לא הבנתי במשך הלילה התעוררתי פעמיים, הדלקתי אור ונסיתי להבין – קיר סתום! אמרתי: אשכים בבוקר כשדעתי צלולה ואהפוך ואהפוך, במוהרש"א – עד שאתפוס.

– שפיר, ה' יאיר לו הלב חלף אהבתו את התורה.

יצאה מלפניו ואחר רגעים מספר שבה וטבלה קטנה בידה: כוס קהוה בחלב ועוגה קלה, ואמרה: יטעם כל שהוא קודם שישכח עצמו ויצלול בימה של… זה… של המוהרש"א…

חייך לה לשמע דאגתה וברכה בחיבה.

ואמנם הפעם הטיב על ידי דעתו הצלולה לפתור את פירוש המוהרש“א במהרה – ועל פי הסתם מראש עם ח”ר שמואל, נכנס בה בשעה והשמיע לאזני הרב את הפירוש בשמחה ובצהלה.

… ובשלהי אותו קיץ, שוב בשעת בוקר מוקדמת, הודיע הגביר לנות־ביתו, שעליו להכין סוגיה קשה בשביל הלימוד בלילה עם הרב – ואל תתן, איפוא, לאיש להכנס להפריעו מלימודו. הוא עצמו כבר דאג וסילק כל מטריד ומפריע שעלול לבוא לבטלו מתלמודו.

טעם פת שחרית קלה ונסגר בחדרו.

כעבור מחצית השעה הופיע “שאוויש” (תת קצין) ומכתב בידו לכוואג’ה רחמים אפנדי.

נטלה הרעיה את המכתב ומסרתו לבעלה.

פתחו וקרא:

17 שוואל 1308 (1898, מאי 5)

ידידי רחמים אפנדי

ארצה להתיעץ עמך בענין חשוב. תסור אלי בהקדם חיש מהר.

רושאן

מפקד חיל המצב

אל קודס (ירושלים)

מסר לשאוויש אישור קבלת המכתב. הרגיע את הרעיה בדברי בטחון ושלום, שאין לחשוש – כפי שהוא מכיר את המפקד – מכל פגיעה רעה מצדו – וקם מיד, התלבש ויצא לדרכו לקסרקטין.

עליו לעבור מרחוב ביתו אל רחוב הבטרק (הפטריארך) ובקצהו, משמאל, נמצאת רחבה ושמה – הקסרקטין.

אגב: בכל פעם שהגביר נכנס לקסרקטין שני הזקיפים, שמשני צדי השער, דוגלים נשקם לכבודו בכניסתו וכן עושים ביציאתו. ויהודים, כל שהם מזדמנים ברחבה בשעה שהגביר הולך לקסרקטין, עומדים תחתיהם ומצפים לראות בשמחה ובנחמה כשמחלקים כבוד־מלכות לגביר, והיו אנשי בטלה שהיו ממתינים שעה ארוכה עד שיצא הגביר ויראו שנית בדגול הזקיפים נשקם בצאתו.

אותו היום ציפתה הגבירה שעות ארוכות עד שוב בעלה סמוך לחצות יום.

ישב ומיד היה מרגיעה, בדיבור קל, כמסיח לפי פשוטו, לאמור: "זה ענין חדש בשביל הצבא. לשם כך דרושים למפקד 50 נאפוליוניס זהב. הסכמתי להלוות הסכום בערבונות בטוחים וברבית נמוכה ביותר – ארבעה למאה – סדרנו, חישבנו, חתמנו – וחסל.

– אבל דומה אני, שהוא עיף הרבה ועצוב קצת… אולי משום שאין בעסק רוחים טובים… – מאימתי אַת דואגת לרוָחים שלי?… מיצר אני לא על הריוח המועט אלא על הזמן הרב שלקח מתלמודי. וחושש אני שמא שוב יקרעני מהסוגיה שלי –

– ומה לעשות? הרי אנוס הוא על פי רצון הקומנדן.

– אבקש ממנו, דרך ידידות, שכל שרות שירצה ממני מוכן אני למלא ברצון בשעות שלאחר הצהרים. – שעות הבוקר הראשונות אשמרן רק לתכליתי, לתלמודי.

ואמנם כך נמשכה “תכלית” הגביר ימים על ימים. לימודיו נמשכו כארבע שנים ללא הפסקה, וללא סטיה וללא היסח הדעת, זולתי, כמובן, ימים שפקדו “פגעי הזמן” (מחלות, אסונות, טרדות קשות וכיוצא בזה) את בית הרב או בית הגביר; וכבר השמיע ח“ר שמואל באותה תקופה לא פעם, שח”ר רחמים החזיק בסדרי תלמודו והספיק לרכוש רובי תורתו כאחד הבחורים שלומדים בישיבה שבע־שמונה שנים וראוי הוא – אם היה רוצה – להיות מועמד לסמיכות לרב, אלא, שודאי הוא אינו זקוק לעשות תורתו קרדום לחפור בו…

ואילו בשנה החמישית למגוריהם יחד נחלש הרב מדי ואז המשיך הגביר לימודיו עם בנו של הרב, חכם אליהו, שהיה תלמיד חכם מובהק וגם ממנו ספג הגביר במלוא כוחו מברכת תורתו.

 

ד. עקירה    🔗

בראשית השנה השישית למגורי השכנים יחדו, התערערה בריאותו של הרב ועד מהרה גברה עליו מחלתו – והוא אז כבן ע"ג שנה.

וביום ה' לשבוע, פרשת כי תצא, כשהחשיך היום אמר לבני הבית בקול חלוש, שלחץ כבד יעיק על חזהו ומוטב שיתנו לו ליטול ידיו. נטל ידיו ומלמל בלחש “קריאת שמע”; מתוך כך נסמך ראשו על הכר. לא עברו רגעים רבים, עד שראו בני הבית עין בעין, היאך יצאה נשמתו מתוך מלמול בפרשת שמע. –

הסתלקותו של הרב ודאי הגדילה האבל ורבה העצבות בלב רבים ובפרט בלב הגביר וגם גרמה בעקיפין ובמישרין לתמורות וחליפות בבית הגביר עצמו.

אמרו רז"ל: גזרה למת שיישכח. אמת. אבל עד שיישכח, לא יחדל מותו להדאיב לבם של קרוביו ומיודעיו – עד דכא, וכל שכן לבו של מי שנחל מן המת מתת־חסד שאין ערוך לה בשום הון שבעולם: ידיעה רבה, ערוכה ומסודרה, בתלמוד ובפוסקים.

ואמנם ימים רבים לא הוסחה דמותו של הרב מעיני הגביר. לא אחת סח לאזני שומעיו: יש, ולעת ערביים, כשיעלה במדרגות הבית והוא עיף ותפוס הרהורים – יתדמה לעיניו, שהנה יעלה ויראה את ח"ר שמואל יושב כדרכו לפתח ביתו, ומשנזכר שהוא איננו – עליו השלום – כמו ניתר לבו מחזהו ושעה ארוכה נשאר עגום ושבור־לב.

ואף אותו מוסלמי, אבו־עיד, שנשתלב במקרה בנתיבו של הרב לא חדל ימים רבים להעלות בפיו זכרו ושבחיו של הרב. ובימי “השבעה” עלה בין המבקרים המנחמים הרבים פעם ופעמים. ובאחד המושבים בין משפחת הרב והגביר, סח גם הוא את אשר בפיו על החכם, אללה ירחמהו – ואמר: עליתי אז לבקרו בחג ה“ערישה” (סוכות) שלכם, בשנה השניה, או השלישית, למגוריכם בחצר. עליתי כשעתיים לפני הצהרים, מצאתיו יושב לבדו בסוכה. לא היה איש בבית. קיבלני כדרכו במאור פנים והיינו משוחחים “כך”, מה שהעלו “המצבים” בפינו; ואני – אזכור נכונה – אמרתי לו כמו ברמז, בדיבור קל, שאני מצפה עדיין לקיום ברכתו: שאראה הצלחה ואושר בחיי (כפי שברכני אז, אחר ענין פך השמן…). שמע דברי ושתק רגע ארוך כמו נאחז במחשבותיו. לאחר מכן אמר לי לאיטו: "הגד לי בטובך, אבו־עיד, בן כמה אתה? תזכה לשנים רבות – אמרתי לו: בן חמשים ושתים.

אמר לי: אתה מרגיש עצמך בריא בגופך?

אמרתי לו: השבח לאל – בריא אני.

אמר לי: האם לא תידד השינה מעיניך לפעמים בלילות?

אמרתי לו: אודה לאללה – אני ישן מערב עד בוקר שינה אחת, בלא הפסק.

אמר לי: אם רצונך אמור לי מי הם וכיצד הם בני ביתך רעיתך וקרוביך.

אמרתי לו: אשתי צעירה ממני בשבע שנים, אשה טובה היא מאוהבת הרבה בזמרה ונגינה ולי שני בנים נשואים ושלוש בנות אחת נשואה ושתים מחכות למזלן, ועוד לי…

אמר לי: תודות לך די לי בזה… וראה נא, אבו־עיד, אם מנע אללה ישתבח ויתעלה, כל פגע ומחלה ממך ושום מכאוב לא יטרידך ולא יענך ורואה אתה אשתך ובניך בטוב ובנועם – ואתה מחכה לאושר? והרי אתה כבר מאושר. שער בעצמך, יא אבו־עיד, אילו היה הונך גדול פי מאה, מהונך כיום, והיה לך – האל לא יגזור – מיחושי ראש מדאיבים מתמידים, או מחלת מעיים קשה, שלא היית יכול לטעום שום מאכל שתאוה נפשך, או לו דבקה בך – לא תבוא ולא תהיה – איזו מחלה ממארת אחרת – מה טעם ומה שמחה היו לך מכל הממון והרכוש הרב? והרי אללה חסך ממך כל רעה וכל אסון וחוננך באשה טובה ובנים טובים – הרי אתה מבורך ומאושר, לא בזכות ברכתי אלא בזכות עצמך כיון שמעודך אתה בריא ומאושר במשפחתך ועל זאת אמרו חכמי היהודים: מי הוא (איזהו) עשיר? – השמח בחלקו, אפילו אם חלקו מועט, על אחת כמה וכמה, שחלקך לא מועט – כן יהא תמיד חלקך… כך היה סח לי כל אותה שעה ותפס לבי בשכלו ובטוב לבו.

משעברו הימים והצטרפו לחודשים וקרבו ימי סוף שנת האבל – עדיין הרבנית גרה בחצר ועמה בנה, חכם אליהו ומשפחתו. והימים הלכו וחלפו בדרכם של ימים, מהם ימים של טעם, מהם ימים של זעם, מהם – של שמחה ומהם – של אנחה.

באחד הימים, לפני תום שנת האבל, כשנתפנה הגביר מעסקיו מבעוד יום, היה יושב בחצר לרוח היום והרעיה ובני הבית סביבו: סח לה לרעיה דברים ואירועים מעניניו ועסקיו ואגב כך אמר, כמגלה לה צפונות לבו, שהדירה של ח"ר שמואל נתפסת בעיניו עתה כפינה מקודשה – יקרה, כיוון שבה ראה הוא, הגביר, אור עולמה של תורה וקשור הוא אליה, לדירה, בהרבה נימים שבנפש וקשה לו העקירה מחצר זו כעקירת הציפורן מן הבשר; לפיכך רוצה הוא להשאיר את הדירה לרבנית ואחר כך לחכם אליהו – והוסיף לאמור: ואנו, כמובן נישאר כאן ולמען תהיה לך “שמחת־שכנוּת” אציע לאבו־עיד שיבנה הוא, או אבנה אני, עוד דירה בת ארבעה חדרים פה לצידנו להשכירה לשתי משפחות הגונות.

מהשמיע דברים אלו ראה בעליל. כמו נתעוותו־נתכרכמו פני רעייתו והיא מאמצת עצמה לעצור דמעות שצפו בעיניה. מיד פנתה כלפי בניה (שלוש בנות שתים מהן נערות גדולות, בנות י“ד, ט”ז, נער בן י"ב וילד בן ז'), הטילה עליהם שליחות קלה להרחיקם עתה מן המושב.

משפנו הבנים והלכו להם פתחה הרעיה בזה הלשון בקרוב, בקול עצור מבכי:

– יראה נא, אדוני, הוא יודע אשר מעודי לא התערבתי במעשיו, לא בעסקי ממון שלו ולא בהוצאותיו, הוא בעל הממון – הוא בעל הרצון, אבל עתה שהבנות גדלו ועוד מעט יש לדאוג למזל בשבילן, מבקשת אני שישמע דברי: כל השנים, שהוא מזיל ממון כמים בשביל לימוד הגמרא – טוב, החרשתי. התורה – על ראשי, ח“ר שמואל – אדרבא, “זכותו יגן עלינו”; אבל עכשיו, הרי הכל אומרים, שכוואג’ה ח”ר רחמים כבר הוא “חכם” ככל החכמים, האם לא די כל הממון שהוציא וההפסדים הגדולים של שתי החנויות⁸ עם חכם אליהו? הימשיך שוב להזיל ממון כמים כל הימים ולבנות פה איזו דירה שהיא ונישאר תקועים פה לשנים? הלא כל העודף והיתר, שמוציא הוא על המשפחה הזאת – הרי מחסיר הוא מהבנות והבנים שלנו. וכלום ממון שלו ממעיין יוצא? הלא אין לנו נכסים של ממש: בתים, קרקעות, אפילו “נומירו”⁹ אחד, כמו שיש להרבה יהודים פשוטים – אין לנו. הוא – יסלח לי שאומר מלה אחת: – הוא כמו שיכור מהתורה, כי אינו רואה ואינו דואג לעתיד בניו, יסלח לי הרבה – אמרה מתוך חנק דמעותיה – רק פעם אחת החלטתי לאמור לו כל שאני וכל בני המשפחה כולם מדברים עליו כל הימים –

כילד שהלמו בראשו מהלומת פתע כשהיה משתובב־משתולל ללא חוק – והוא מתעורר, תמוה ונדהם למראה עיניו, כן היה מראה הגביר עתה למשמע אזניו. רגעים ארוכים החריש, כמו שב ושקל והעריך דברים ששמע מפיה. מסתבר, שהבין: דברים שדיברה רעייתו לא היום עלו בדעתה, אלא מחלחלים הם בלבה ובלב כל המשפחה – ימים רבים – כפי שאמרה – לפיכך צדקה היא ממנו כדעתם של רבים נגד דעתו, דעת יחיד; ובעיקר, לא רק דבריה יצדיקו דעתה אלא דמעותיה, שכן מעודו לא קרה לה שתוריד דמעות על מעשים שהוא עושה – אות הוא, איפוא, כי צדקה ממנו.

אז פתח דברו בקול שקט: אין בדעתי לעשות כל סידורים שלא ברצונך ורצון בני הבית. רואה אני כי צדקת ממני והכל על מקומו יבוא בשעתו בשלום.

בסוף אותה שנה עברו לגור בבית החדש ב“מידאן” (רחבה).

ה. בעקיפין    🔗

משכנו של הגביר עתה – שלוש שנים בערך אחר עוקרם מן החצר ליד בית הבד – נמצא בחצר גדולה ב“מידאן” (רחבה) שברובע היהודי, בבית מרווח ונאה שלושה חדרים, אחד מהם גדול כאולם, נשקפים אל מזרחה של ירושלים. הר הבית, הר הזיתים והר הצופים מתגנבים למול העין מן הגזוזטרה הארוכה של החדר הגדול.

אף המגורים בבית הזה, שנמשכו ימים רבים, היו בכללם חסויים באור הטוב והחסד. ההצלחה האירה פנים לגביר כאתמול וכשלשום. וכן ידו היתה פתוחה כאתמול וכשלשום לנדבה וחסד, אם כי יותר בעקיפין ובסתר מאשר בגלוי (מחמת מבטי עיניה הקובלים בדומיה של הגבירה, בתוספת ריגון וריטון של הבנות ואחר כך של הבן וגם של החתן).

ובכל זאת מטבעם ומדרכם של פגעי הזמן ומדוי־החיים, שאינם פוסחים אפילו על פתחי גבירים, גם אם הם טובים וישרים כגביר דנן: צער־גידול־בנים, בעיקר גידול בנות, ודאגה לעתידם הסבו הרבה יגון ומרירות למשפחה.

מסגרת סיפור זה אינה עשויה לכלול כל אשר קרה ונרקם בבית הגביר, ואין לנו אלא לרמוז רק על אירועים משפחתיים עיקריים, שהיו תוכנם ועניינם של חיי המשפחה באותן השנים כגון: משלוש בנות הגביר שתיים הראשונות בגרו וגדלו כמעט יחד (על אף הבדל שנתיים ומעלה שביניהן) ודוקא הצעירה גברה ועלתה בקומה ובגוף על הבכירה, וכן הצעירה דוקא היתה נאה וייעלת־חן והבכירה – לא כן…; וידוע עוד מימי קדם, כמו שנאמר: “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. ויובן לכל כמה טרחו שדכנים למצוא חתן הגון לבכירה וכמה ממון משכו, וחזרו ומשכו ומהגביר, עד שאחד שדכן זריז וממולח מצא אברך נאה, בחור למדן לבכירה – ורבה השמחה וגדלה התשואה, אלא שאותו אברך משי חמק ברח למדינות הים ולא נודע מקומו איוֹ והבת הבכירה, הטובה והעדינה נשארה עגונה כמה שנים. ושוב היה הכרח להשיא את הצעירה, כי ציפתה הרבה בסבלנות לתור אחותה הבכירה, עד שנמצא לצעירה בחור נחמד, בן תורה ובן דעת ולוקח אחר כבוד אל בית הגביר ל“מיזה פראנקה” (שולחן חפשי) לאמור: להיות סמוך כל הימים על שולחן חותנו.

בו בזמן כמעט, הגיע לבגרות הבן, שהיה לבחור צעיר, שדרש ממון ללמוד לשונות ומדעים וממון הרבה לנסוע לחוץ לארץ “להשתלם” ו"לראות עולם, והגביר נדיב הלב לא יכול להתעלם ממשאלות בנו ונאלץ לספק לו די צרכו כראוי לבן גביר… ודי בקטעי רמזים אלה כדי לשער עד מה היו עניני הבית אצל הגביר יגעים ומייגעים אותן השנים – עד שהגיעו לימים כתיקונם.

עם זאת, עם חלוף גלי הסער והצער, לאחר בחירת החתן לצעירה, בחור וטוב, “מוצלח ונחמד”, בפרט שהיה מצטרף לעתים קבועות ללמוד עם החותן, שיא־שמחת הגביר בביתו – בכל זאת ראו והרגישו בני הבית, לעתים שרוחו של הגביר הצוהלה מטבעו, כמו הועמה, כאילו אירועים קשים שחלו בבית, במשפחה (הבת הבכירה עודנה עגונה) השאירו רשמים חזקים בנפשו של הגביר, כצלקת שנשארת בבשר, לאחר פצע קשה. לפיכך נוטה הוא לעתים לבדידות מחמת עגמימות, או לעגמימות מחמת בדידות, אולי משום שחדל לשים עיניו על משפחת הרב נסים זצ"ל.

באותם הימים אירעו, בזה אחר זה כמעט, שני אירועים בנתיב חייו של הגביר שגרמו לו נחת רוח והלך־רוח נעים וטוב לימים רבים.

האירוע הראשון הקל היה היה זה:

באחד מימות הקיץ בשבת הגביר לעת ערבים לבדו בגזוזטרה הנשקפת למזרח, נמסר לו מכתב, שהובא באותה שעה ־ וזה לשונו.

בע“ה ירושלים י”ב בתמוז תרס"ג

לכבוד הגביר המרומם, החכם המובהק

ח“ר רחמים מזרחי יצ”ו

אתינא למנדעי, שמונתה ועדה בת שלשה ת“ח, שכמ”ע (כבוד מעלתו) אחד מהם, שיבחנו ששת הבחורים הגדולים מישיבת “תפארת ירושלים” בהלכות שחיטה, ביום ט"ו באב השתא, כדי להסמיכם כשוחטים ובודקים.

חתום מזכיר הועד.

משקרא המכתב נשאר יושב תחתיו דומם, שלו, ספק מהורהר ספק מנומנם, ספק שבע־רצון או נטול־רצון.

לאחר שעה קלה סר אליו חתנו הצעיר, שמואל, שהיה חביב עליו, ועל כל המשפחה הרבה, מהיותו בחור למדן, יפה־תואר ויפה־נפש, משראה את פני חותנו שאינם כתמול שלשום, שאלו מדאגה לשלומו.

הושיט לו החותן כתב־ההזמנה לבחינה, בדומיה.

קרא החתן והפליג בשבח חותנו לאמור: אולי אחד מאלף שניים מרבבה מבין הגבירים בישראל יזכו פעם לכבוד ויקר כזה. יאה ונאה לכבודו לערוך לאחר הבחינה בשבת נחמו, משתה־שמחה בבית בגלל הכבוד שחילקו למרי.

אמר לו חותנו: שמואל חביבי, קצת הבדל יש בין שמחתך לבין שמחתי: אני איני שמח על כי זכיתי לכבוד, אלא על כי זכיתי בתורה והרי שמחה זו קיימת בלבי כל הימים, והכבוד אינו מוסיף לי תורה לא מידי ולא כלום – ומה כי אשמח היום מכל הימים?

אף על פי שהחתן חריף היה ויכול היה לטעון דרך פלפול כנגד חותנו בנושא דידן, אלא מסתבר, מכיוון שהכיר בגילוי לבו של חותנו ושפיו ולבו שוים – ידע שהדין עמו, שאין ענינו כל עיקר בכבוד אלא בתורה – והסכים לדעתו.

אם כך או כך, לאחר שהגביר וחבריו בחנו את התלמידים ככל הדרוש והבחורים עמדו במבחן והוכיחו בקיאותם וזכרונם, גאתה שמחתו של הגביר ותרם נדבה גדולה לישיבה.

ושוב נוכחו בני הבית, שכל עין וכל מעשה אשר לו מגע וקשר בלימוד התורה בבחינת “יגדיל תורה ויאדיר” – הוא משא נפשו.

ואירוע שני, שחל בבית הגביר באותם הימים ונתן אותותיו בבית הגביר לימים רבים, היה פגישת תלמיד חכם אחר, חכם שמעון נאור, עם הגביר.

תלמיד חכם זה היה סגי־נהור, מאור־עיניו נסתם לגמרי בזמן קצר בהיותו כבן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים (הגדול בן תשע והצעיר בן חמש), לאחר פטירת אביו, שהיה רב נודע וחבר ותיק בבית הדין. נוסף על אסונו הגדול, מתה עליו אשתו, אשת חיל נבונה וחרוצה, שנים מספר לאחר עוורונו. – לגביר לא היה קרוב־דעת עם משפחת נאור, אבל ידוע ידע תמיד טיבם ומצבם של כל תלמידי החכמים בירושלים (שאמנם לא היו רבים). וכשניסה הגביר להטות חסדו לאיש האומלל בעקיפין, בנחות עליו אימה אחר אימה – סירב האיש לקבל כל סיוע זולתי המגיע לו מועד העדה. האיש היה כל ימיו מיוחד בהליכותיו אסטניס במידותיו, הדור בלבושו ושקול בדיבורו. כן, למשל, היה הוא היחידי בין תלמידי חכמים מגילו, שלמד לקרוא ולכתוב ערבית, אם כי לא הגיע לדרגה גבוהה מחמת אבדן מאור עיניו.

דחיית סיועו של הגביר, כאמור, בעקיפין, נבעה מאופיו הקשה, מהרגשת כבוד עצמו במידה יתירה, גם מהשענו בשעתו על רעייתו שהיתה רבת פעלים וידעה לערוך הליכות ביתה בצנע ובצמצום וגם על מעט הממון שירש מאביו. אולם משנפטרה אשתו ונשארו הקטנים כיתומים מאם ומאב – היה הסגי נהור כמו שטובע במים זדונים. אמו טיפלה בקטנים אך ללא הכוחות, המרץ וחסדי האהבה של האם הצעירה, כדי לקיים קיום צנוע, היה מוכר ח' שמעון חפצים יקרים ירושה מדורות. גם ספרים יקרי ערך מהספריה התורנית הגדולה של אביו מכר לפרקים (כמעט מרגש “נקם” בלא יודעין: הרי הוא לא יכול להנות מהספריה).

במרוצת הימם, משנודע לגביר, על פי השמועות, שברון לבו ומצוקתו של ח' שמעון, צר לבו עליו עד דכא משום שלא מצא עצות בנפשו היאך להקל קשי גורלו של האיש, שכן עלול הוא לסרב לקבל כל עזרה.

ובני הבית והחתן הטוב והנבון שראו כפעם בפעם, שגורלו של הסגי־נהור האומלל גורם לעתים לאביהם עגמת נפש ודאגה, היו משתפים גם את עצמם בצערו על החכם הסגי נהור.

אז הציע החתן הצעיר, שהוא, החתן, ילך ויקח דברים עם ח' שמעון להקל מצבו וגם לקרבו לבית (לבית הגביר).

בו בשבוע סר החתן, שמואל, אל בית הסגי נהור והציג עצמו לפניו, בזהירות, בשיקול דעת, במידת כבוד לא גדושה ולא קלה, הסב שיחו “לשליחות” שקיבל עליו מידי חותנו ואמר:

כבודו ודאי יודע שחותני ח“ר רחמים קובע עתים לתורה. יש לו ספרים במידה מספקת, אבל נפשו תחשק לישב ב”ישיבה" (ספריה תורנית) שעשירה וגדושה ספרות רבה; כן היה רוצה לקבוע את “הישיבה” כבית מדרש להתפלל בו יום יום שחרית ומנחה ומעריב. הוא מוכן להכין “ארון־קודש” וספרי תורה וכן יבואו לפחות שני מנינים להתפלל; וההוצאות למאור, לנקיון, לשרות – עליו. אם ח' שמעון יואיל להסכים לרצון ח“ר רחמים הרי זה – חותני – נהנה וזה – ח' שמעון – לא חסר… ח”ר רחמים סובר, שההוצאות לחודש תעלינה כדי שני נאפוליוניס.

– לא, זה הרבה מדי, השיב הסגי נהור בתוקף, החצי מספיק בהחלט, נאפוליאון אחד.

– יתכן, יתכן שזה יותר מדי ובכן תשגיח הרבנית, אמו הכבודה, על ההוצאות ותמסור סכום ההוצאות בכל חודש לי ואני אמסור לחותני, כמה שיעלו, שנים, אחד וחצי, או נאפוליון אחד.

וטרם יספיק ח' שמעון להשמיע דברו הוסיף החתן: אין כבודו יודע כמה ישמח חותני מן “העסק” היום, גם עסק, שהיה מביא לו ריווח ממון גדול – אינו שווה בעיניו כריוח של היום…

צחק הסגי נהור ואמר מלב טוב: ישמרהו ה' לנו לגביר לאורך ימים. תמסור לו שלום רב ממני – יבוא “לישיבה” ויעשה הכל כבתוך שלו.

כשסח החתן לחותנו טכסיסי העסק – צהלו פניו של הגביר ואמר: חכם ונבון אתה בני, ה' ישמרך. עם הרבנית הזקנה כבר נסתדר, נעשה לה חשבון, שיעלה תמיד לא פחות משני נאפוליוניס לחודש.

 

ו. (חתימה) בשפל    🔗

לאחר זמן קצר, כשבועיים ימים, ראו הבריות את הגביר ברחוב, זרועו שלובה בזרועו של חכם שמעון נאור, הולכים יחדיו, דרך ידידות, בכיוון בית הגביר, ולא תמהו כל כך הבריות על הגביר, שידוע הוא ברוך מידותיו ובענוותנות רוחו, ביחוד לגבי תלמידי חכמים, אלא תמהו על ח' שמעון הקפדן, הרגזן, שנאות להתאים עצמו לצעדי זולתו ועל סימנים גלויים של צחוק ושביעות רצון שנראים בפני ח' שמעון – ויהי המראה לאות גלוי, שהגביר טכססן גדול הוא לערוך דרכי שלום וידידות.

ולא ארכו הימים והסגי־נהור היה מהלך יום יום לבית הגביר לבדו בצעדו לאיטו בדומה לצעדי אווז, הנוטה קצת ימינה, קצת שמאלה, כשהוא טרוד או שקוע במחשבתו, עד היכנסו לבית הגביר, שלא היה רחוק מביתו.

ובני הבית, גדולים וקטנים, היו מקבלים פני האיש בסבר פנים יפות כאילו חבים לו תודה, שגורם הוא לגביר שביעת רצון ונחת־רוח, שכל שיושבים יחד עם הגביר – ופעמים גם החתן עמם – ועוסקים בשקלא וטריא, היו פני הגביר קורנים מאורה של תורה ומשמחה של מצוה…ופני בני הבית מאירים מאור פניהם של בעל הבית והאורח גם יחד… ומי שלא ראה שמחה עילאית של הגביר במושבו עם הסגי נהור וחתנו ביום שבת לאחר סעודת שחרית, כשעברו על פרשת השבוע בפירוש רש“י, ור”א אבן עזרא – לא ראה שמחה עילאית מימיו.

וארכו הימים הטובים האלו כימי שלוש שנים.

ודומה אשר בימים הרבים ההם, כמו רצו אצו גלגלי ההצלחה של הגביר כלפי מעלה, כמו אמרו לגמא הרים וגבעות ולהגיע לפסגות. הגביר השקיע בימים ההם ממון רב בבנין בית גדול בן קומה אחת ובו שמונה חדרים מרווחים, בקצה צפונה של ירושלים, מתוך תקוה שעתיד אותו אזור להתמלא אוכלוסין והבית ישכר לארבע־חמש דירות ובמשך זמן מסויים עשוי להחזיר הוצאות בנייתו.

אבל תהפוכות הגורל או המקרה, או ההשגחה – מי יודע?

משנגמר הבנין, שנמשך שנה ומעלה, וטרם תושלם עבודת הנגרות בכל הבית – פרצו שתי פשיטות רגל. אחת בבנק ידוע בעיר והשנית בחברה לעסקי קרקעות, שבשניהם היה מושקע סכום גדול של הגביר, וכיוון שזה לא כבר השקיע חצי הונו כמעט, באותו בית גדול בצפונה של ירושלים – נאלץ הגביר לאחר זמן קצר להוציא למכירה תכשיטים, ועדיים וכלי זהב מהבית – בהסתר דבר, על ידי אנשי סודו.

על אף כל אלה, לא זו בלבד שלא חטא הגביר בשפתיו – גם לא בלבו – אלא התאמץ ככל יכלתו לקיים מהלכי־הבית בדומה למה שהיו, כפי שהיו, כגון: באחד הימים ההם החזיר לידי הגבירה חלק גדול מהתכשיטים המכורים “שפדה” אותם (ואילו אנשי סודו של הגביר ידעו שמצופים זהב היו); והמציא לאם ח' שמעון “להוצאות” חצי ההוצאות, או יותר מכך, מדי חודש בחודשו; כן נהג ביתר מעשי הצדקה. הכל היה נעשה לחצאין, פחות או יותר, ואילו הלך־רוחו, בטחונו ושמחת נפשו בלימודו עם ח' שמעון, שלמים היו כפי שהיו מתחילתם.

אלא, שאין מנוס ואין מפלט ואין מחבוא מפני חליפות ותמורות הגורל הנעלם מאתנו, שכן משנפלה אותה שמועה בעולם שאחד סרבי ירה כדור בנסיך אוסטרי, אותה שמועה הטילה אנדרלמוסיה בעולם, ונקפאו לפתע עסקי ממונות ודרכי מסחר נשמו…

והגביר, שבלאו הכי היו ידיו רופפות בימים ההם – נשארו ריקות ממש מכל ולא מצאה ידו גם לשלם שכר הדירה המפוארה במרכזה של ירושלים. אז נאלץ לעבור לבית הגדול הבודד והריק בצפונה של ירושלים – אם כי היתה זאת בבחינת הצלה פורתא.

בתקופת ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, היתה ארץ ישראל מנותקת כליל מן העולם – ונדונה, יותר מכל ארץ אחרת, לזוועות גזרות השלטון התורכי הגוסס ולחרפת רעב.

כל בחור וכל גבר עד גיל חמישים וחמש – נתפס לחילות הצבא והנשארים בעיר, כל שהיו מחוסרי קיום, הלכו וגוועו. נשים וילדים וזקנים, שכבו בצדי דרכים נפוחי רעב, ובבוקר היו רואים העוברים ושבים נשים וילדיהן לידם, סרוחים מתים בצדי דרכים.

הגביר, כמו נשכח כליל בקצה העיר בפינת ביתו הבודד. ידידים, מקורבים אסירי חסדיו כמעט ולא פקדוהו; חלק מהם נתפסו ונשלחו לגייסות וחלק מהם נאבק על נפשו על פת לחם.

עם גמר המלחמה, בשקוט הארץ נזדמנו אנשים שידעו את הגביר בימי חרפו, ולא ידעו כל עיקר התמורות שחלו בחייו, ליד אותו בית גדול בצפונה של ירושלים. שם, על יד פתחו של אחד הבתים, ישב איש בברכים משולבות תחתיו, על מצע קל, כחום היום, וקרא בספר תהלים. משהסתכלו האנשים ארוכות בפני האיש היושב, ראו שאמנם הוא הוא ח"ר רחמים מזרחי, אך לא כולו, כי חציו…; ממדי גופו הגדולים־רחבים נעלמו היו. הוא רזה כאחד האדם…; פניו דלים־נפולים; לבושו פשוט, דהוי, נקי. בזקנו הגדול, השער השחור והלבן משולבים בערבוביה.

משהשיב לדבר פוקדיו, עלתה בפניו אותה בת־צחוק טובה חיננית ומבטי עיניו האירו כאתמול־שלשום ודבריו היו מועטים, שקולים, רגועים, עד לידי רמז בברור: אין צורך ואין כדי לשאול דבר… אשר עבר – עבר. וסיים דברו בתום לבו: ברוך ה' יום יום…