א. על המסע    🔗

בשלהי קיץ 1937 הפלגתי למסע קצר בן עשרה ימים, לרגל עבודה ספרותית־היסטרית לארץ פלמוניה (שם הארץ ועמה מוסווים מטעמים שהקורא יעמוד בהם בהמשך הדברים).

ההפלגה בים ארכה קצת יותר מפעמיים מעת לעת. תוך שאון הקולות באניה, עם שלל המראות של ערב רב הנוסעים, ככל שהתרוצצו חזור והתרוצץ, בסביבתי – הייתי מוצא עצמי, בכל עתות המסע כמעט חוזר ומהרהר, בכל אשר אזכה לראות ולהכיר, אגב מסעי זה, בעיר הבירה המהוללה, על אתריה עתירי השרידים ההיסטוריים, על נופיה הנדירים ביופים ועל חמודות חופיה ואייה ה“צעצועיים” ככל אשר פי התיירים ימלא אותם.

לנמל הבירה הגענו עם ערב. משרדי המכס היו מוארים למדי. חששנו ליגיעה הרבה, כרגיל, בביקורת בדיקת המזוודות של מאות הנוסעים, אבל למרבה הפליאה לא ארך הענין אלא שעה קצרה ביחס לריבוי הנוסעים.

אולם בצאתי ממשרד המכס ובהחילי צועד לעבר הנמל החוצה, כמו ירדה עלי לפתע מועקה עוצרת נשימה, תקפתני עצבות מחמת הרגשה סתומה זו. לא ידעתי נפשי. אותם רגעים מועטים שעמדתי תוהה תחתי, ריצדו־ניתרו בראשי רפרופי הרהורים כפריחת פרפרים: מה זה? על מה זה? הפגמתי מה? האשמתי במה? היש בהרגשת פתאום זו משום רמז? משום סמל?

• מה סמל? מה רמז? כלום בנסיעות אחרות לא קרו לך אירועים מפתיעים…. משונים…

• כגון? – כגון ברגעים הראשונים אחר רדתנו מן הרכבת בפריז, בלבו של רחוב ראשי סואן, כשעמדה אותה ריבה מכובדה, הדורה, כבת שלושים, אצילה לפי כל מראיתה, ותלתה בך זוג עינים מוצפות כוסף בבחינה… נו… מה יש לומר? תובעת בפה, רחמנא ליצלן… זה לא היה אירוע ברגע הראשון? ואיזה רמז, איזה סמל ביקשת אז?

• לא דמי… לא דמי… אז היה הענין פשוט… גלוי… מוחשי כמעט… וכעין זה, במובן הפוך, היה גם כן כשבאנו, קבוצת ארץ ישראלים לוינה לקונגרס – ורק ירדנו מהאוטובוס, עמדה לקראתנו חבורת בני בליעל והטילו עלינו מבטי זעם עד לאימה – זה היה מובן: אלה היו בריוני “צלב הקרס”, אבל עתה, בלי כל סיבה, בלי כל מניע – מצוקת לב שכזו!

– אין כאן רמזים, אין כאן סמלים, אולי מצב בריאותך אינו כתיקונו – זה הכל. הלא אתה אינך נוטה, לפחות אתה אומר שאינך נוטה לתחושות מיסטיות, שאינך נותן עצמך להיגרר אחרי הרגשות עמומות ואמונות תפלות, אבל כנראה אתה בכל זאת מאמין, אתה חוכך ומאמין…

– לא, לא. אולי ענין מצפוּן.

– מה מצפוּן?

– מסע חופשה לעת כזו, כשבארץ משתוללת פורענות רבה, מתחוללים מעשי אימים, קרבנות דמים – קם בן אדם ועורך לו מסע לעצמו, דוקא עכשו…

– אתה מרחיק לכת, אדוני, אתה מרחיק חטט אתה, כנראה, מיסטיקן בלא יודעים. אתה עומד כאן כנראה, – – –

עגלון שהזמינני לעלות למרכבתו שאלני למקום חפצי. השיבותי לו דיבור אחד: הוטל. אף על פי ששומע אני לשון המדינה, מסתיר אני ידיעתי משום “הגנה עצמית”, כדי שאוכל לדעת את אשר ישיחו ויזימו הבריות עלי. זאת למדתי מנסיוני בנסיעות. לכן גיליתי לעגלון בתנועת־יד, בקטעי ניב ובדרך בדיחוּת, שארנקי הקטן ירא להידחק במלון מפואר ונוח לו ונעים לו להסתופף במלון פשוט, בינוני, ובלבד – רמזתי – שיהא נקי והגון.

מסתבר שעגלוני ירד לעומק דעתי יתר על המידה, שכּן לאחר נסיעה קצרה, כרבע שעה, עצר עגלתו ליד שער, שעליו התנוסס בשלט השם: “מלון הכוכב” (בלשון המדינה ובלשון צרפת), שלפי מראהו החיצוני נראה הכוכב מועם מדי…: בנין קטן בן שתי קומות, מיוּשן מעט וצנוע מדי. ברם לא פסלתי בחירתו של העגלון, כי אמרתי בלבי: נחות דרגא ובחר אכסניה… והעגלון, שהסיק, כנראה, מהבעת פני, שאין אני שש ביותר לקראת אורו של “הכוכב”, הסביר לי בתנועת ידיים ובחיוך שפתיים משהו מעין: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

בין כך וכך הוסחה מדעתי אותה הרגשה סתומה ושדלתי עצמי להתגבר על עצמי ולאמר: אין זה אלא סתם אירוע, חולף, ללא רמזים וללא חיטוטים.

 

ב. באכסניה    🔗

אם ידע העגלון, שבעל המלון יהודי הוא, או שהמקרה, או נימוק אחר הביאֵהוּ לבחירתו במלון זה – לא אדע עד היום וגם אני לא ידעתי זאת אלא למחרת היום בשעה מאוחרה.

פנים המלון היה טבוע בחותם פשטות, נקיוּת והגינות, משל לבן־טובים, שמקפיד בלבושו הפשוט, שיהא מתוקן ונקי. הטרקלין קטן המידות, ורהיטיו, מדוגמה ישנה, נראו גם הם שמורים בנקיונם.

ישבו בטרקלין פה ושם ישיבה רגועה שבעה אנשים, מסתמא אורחים, ביניהם זוג, כנראה, איש ואשה, בגיל העמידה שנַים שנודעו לי אחר כך כאב ובנו ושלושה אחרים בחבורה אחת.

במקום שררה דומיה. הנוכחים דיברו בקול נמוך בלשון המדינה. גם עלם המלון שקיבל פני מיעט בדיבורים והרבה בגינוני נימוסים. אלי דיבר צרפתית בלשון שרשמתי זהותי בספר המלון.

יפה שלוה זו לאורחים, ביחוד לאורח עייף מטלטולי נסיעה ארוכה כמוני, ובכל זאת דמתה בעיני לדומיה מצער או דאגה שבבית מרפא, למשל, או לדומיה מרגש יראה שבבית הרשות; ואולי נדמה לי כך מחמת שעדיין תפוס אני כל שהוא לאותו הלך־רוח עגום שנאחזתי בו מעת דרכי בארץ זו.

אולם הרבה מן הסתום והמשונה בעיני נתחוור לי לאחר ארוחת הערב. אז חזרו כל שבעת האורחים לטרקלין, קצתם שמעו חדשות מהרדיו, קצתם קראו בעתונים וכשסחו ביניהם – שוב היה שיחם בנמיכות קול.

וכשקמו שני האנשים האב ובנו, והלכו להם – כמו הוסר פרגוד כבד מעל הטרקלין: השנים היו בני העם הפלמוני והשאר יהודים היו ומסתבר, שהדומיה הכבדה ששררה בטרקלין דומיה מזהירות היתה; ואף על פי שהשנים, האב ובנו, הם שהיו כמתאוננים רע באזני המסובים על עול המסים הרבים שהממשלה מטילה על הבריות ועל יוקר השערים, שספסרים רודפי בצע גורמים עליית המחירים וכיוצא בזה – היהודים בחרו בשתיקה כהודאה ולא דיברו סרה במפורש על השלטונות. ואילו לאחר שפרשו השנים והלכו – כמו עלה קילוח־דברים בפי המסובים היהודים, בלשון איספניולית; ואם כי גם עכשו דיברו ביניהם כמעט בלחש ובהפניית ראש ימינה ושמאלה מחשש פן “אזניים לכותל”; אבל הכל דברו, לרבות האיש ואשתו, אלא שהדברים לא זו בלבד שהיו דחופים ומשולבים אלו באלו, אלא שהיו מטושטשים, כיוון שדיברו על הידוע להם, בפרט כשדיברו, ספק מתוך בדיחה, ספק מתוך אנחה, “על מארת שמים ממעל”, על אלו העופות הענקים, שמזונם אינו גרגירי דגן אלא דינרי זהב: כלומר: האוירונים.

ואני שהייתי מוחזק ביניהם כאיש זר, שאינו שומע לשונם, הייתי יושב מן הצד, עיני נעוצות בספר שבין ידי ואזני נטויות למוצא פיהם ולא עלה בידי להבין רמזיהם. וכל שגלגלו שעה ארוכה שיחה בעניניהם היתה ישיבתי כמעט לבטלה ביניהם. כשהחלו תנומות אוחזות בעפעפי ואמרתי לקום ולעלות לחדרי – נכנס איש לטרקלין והכל קיבלוהו בסבר פנים יפות.

דמות האיש נראתה לי כדמות יהודית: גבה־קומה, כפוף גב קצת, פניו רזים. עינו חומות, עירניות, אך עצובות, וכל עצמו נראה לי כמו שהשמחה רחוקה מעולמו. (אותה שעה לא ידעתי מי האיש ורק למחר בבוקר בשעה מאוחרה ידעתי שהוא בעל המלון, שיצא לנסיעה קצרה במדינה ושב בלילה בשעה מאוחרה קצת). הוא השיב לאיש ואיש מן הנוכחים דברי ידידות ואלי, שלא ידע עדיין טיבי, כשם שאני לא ידעתי טיבו, הסתפק בהרכנת ראש דרך נימוס – ופרשתי בשלום מן החבורה לחדרי.

מרוב עייפותי הקיצותי בבוקר בשעה מאוחרה למדי. עד שירדתי לחדר האכילה כבר לא היה איש שם. בעל האכסניה, שבינתיים הספיק לראות את זהותי לפי הכתוב בספר המלון, פגשני במאור פנים, בצירוף ברכת “בוֹן ז’וּר” מלוּוה חיוך נלבב. העלם ניגש אלי מיד וסידר פת שחרית שלי והגיש לי עתון בלשון צרפת.

משגמרתי ארוחתי ועברתי פה ושם על העתון, צעד בעל המלון לאטו לעבר מושבי ביקש סליחה ושאל אם אינו מפריע לי, שמא ממהר אני לצאת לעניני.

– לא, היום אהיה עסוק בעניני בחדרי.

אז הציג עצמו: נסים אליקים, בעל המלון והוסיף, שהוא מאושר לראות באכסנייתו הצנועה אורח כזה, שכמה מעלות טובות בו: הוא מארץ הקודש, הוא סופר והוא ספרדי (שורש הגרנדיזה הספרדית חי וקיים!) – כוּלי האי לא זכתה אכסנייתו מעודה.

כיוון שלא הופתעתי ולא התבלבלתי מגילוי המעלות שמנה בי, בצרוף המחמאות הנלבבות שהשמיע באזני, השיבותי לו דברי נימוס כגמולו, פסחתי על מעלת הסופר שבי וכן על הזכות הגדולה, שאבות אבותי ואבות אבותיו היו בגולת ספרד לפני 500 שנה בערך ונאחזתי במעלה האחת: היותי תושב ארץ הקודש ושאלתיו: מה יחס יהודי פלמוניה לארץ הקודש, כלומר: היש עולים רבים מפלמוניה לארץ ישראל?

השב בגילוי לב ובצער, שמודה הוא על האמת, שכל שקורא הוא בעתונות על ה־“National Home” (הבית הלאומי), עד היום הזה לא מחוור לו מה כוונתם של האנגלים: האם בדעתם להיטיב לנו או להרע לנו, כלומר: הלנו הם אם לצרינו, לערבים? שאם כוונתם להיטיב לנו היאך נותנים לערבים שיהיו הורגים ביהודים באין מפריע? והיאך אומרים הם “בית לאומי” ולמעשה מטביעים הם אניות עולים בלב ימים! הזה בית לאומי? אין זה כי אם גיהנוֹם… וה“אורגניזסיוֹן” שקוראים לה אצ"ל האמת היא שהם הורגים באנגלים כל הימים? אם כך, בצדק עושים כך – והלא הם גבורים גדולים, והציונים, לפי העתונים, מבליגים כשערבים הורגים ביהודים. היתכן? האם זו מידת צדק? וסוף סוף מה יהא על National Home בתוך אנדרלמוסיה זו?

ותוך כדי העלותו שאלותיו־תמיהותיו פעמים כהלכה מתוך הבנה מסויימה במצב ופעמים מתוך תמימות וראייה שברפרוף – החשה רגעים ארוכים ואחר כך אמר ברוב עגמימות כמדבר לעצמו: ומה יהיה עלינו, על היהודים בכל אתר ואתר? דמינו, שנרים ראש קצת מתנועת הציונים בפלסתינה – ואם גם כל זה ישא הרוח – מה יהא עלינו? פה בפלמוניה נקטה נפשנו מחמת (הנמיך קולו עד לחישה) מחמת רשעתם של השלטונות כלפינו.

והיה האיש הולך ומגולל לפני פרשה ארוכה, מרעימה, על היחס המשפיל והמדכא של השלטונות ליהודים, היאך הם מזלזלים ביודעים בזכויותיהם ומגדילים חובותיהם וגובים מסים מהם כפל כפליים, עד כי היהודים, שמספרם הוא החלק החמש מאות מכל האוכלוסיה בפלמוניה – משלמים מסים בשעור גדול כאילו היו החלק החמישים מן האוכלוסיה – כה שח האיש ארוכות בקול נוגה לפני, כאילו מצא בי תחליף לשליט עליון, רב־מג, לשפוך מר שיחו לפניו.

ובעוד הוא מוסיף אמריו, נאחזתי אני בסבך הרהורי על טיבה של אומה זו – ישראל – בין האומות, שתוקף שלטון הדת עליה, השחיתה ומחתה כליל רגשי כבודה הלאומי־אנושי. המונים יהודים, בכל הדורות, שאף פירוש המלים בתפילות שנשאו בפיהם לא הבינו כלל, חיו, אם אפשר להגיד כך, בהכרה יהודית טמירה, לא מעלמא הדין, לפיכך מעולם לא באו המונים אלו לידי התנערות, הזדקפות, מרדות; כן, הם מתו על הכרתם הטמירה, אבל מעולם לא נלחמו כדי לחיות חיי־כבוד, חיי אנוש. ולכן נתקל אתה לעיתים בתופעות זרות ומוזרות בקרב אומה זו; הרי למשל, יהודי זה, מקונן הוא על מר גורלם של היהודים, הרי שהוא, כביכול, מרגיש בצרתו וכואב כאב חרפתו אפילו שמח הוא בשמחת ה־National Home, עם זאת הוא מסיח לפי תומו, שאביו היה “חכם בבית דין” והוא עצמו יודע לקרוא לשון הקודש, אבל אינו יודע דבּר; בניו, שלמדו בכי“ח ובי”ס ממשלתי קוראים בקושי עברית ואין הוא מרגיש “אסון” גדול בכך. עם זאת היה רוצה מאד שהציונים יצליחו בפלסתינה. ואולם לקום ולעשות מה, לאזור חיילים ולצאת מכאן לפלסתינה – לזאת לא הגיע. והוא בעצמו אישר בלשון ברורה: אחרי הכל, עד היום, עדיין לא יצא אף יהודי אחד מכאן לארץ ישראל!

ובטרם תסתיים שיחתנו ביקשתי לדעת מפיו מה הם אותם רמזים ולגלוגים על “הצפורים הענקים”, שסחו המוסבים אמש ביניהם? השיב כדברים האלה:

זה שבועים ימים בערך, שהממשלה כלומר: הנשיא בכבודו ובעצמו הודיע במנשר, שהוא “מבקש” מהעם תרומות־נדבה לקניית שלושה אוירונים חדשים, שנחוצים להגנת המולדת. ניתן מועד, שלושה שבועות, לאסוף הנדבות מכל אזורי הארץ. עדת היהודים מתבקשת לתרום חצי מיליון לירה זהב. בקרב היהודים נעשית כל הימים פעולה נמרצה להשיג המכסה במלואה. שליחים מחזרים הלוך וחזור, אחרי העשירים הגדולים, הבינוניים והקטנים ועמלים הרבה להשיג מכל נדיב סכום גדול ביותר.

בעוד שבוע יחול המועד שנקבע למסור נדבת היהודים לידי הנשיא בעת נשף גדול שיערך ב“אי היפה”. לפיכך אין תימה שכל שנפגשים יהודים לשיחה בימים אלה מספרים הם בעלילת “הציפורים” שעוד בטרם ירדו אלינו ממרומים איש ואיש מישראל מרגיש נקירות חזקות של הציפורים בכיסו…

 

ג. בדרך אגב    🔗

לאחר יומים, משנפטרתי מעניני, שהטרידוני מבוקר עד ערב כמעט, יצאתי בשעות הבוקר לילך להנאתי לרוח היום בחוצות קריה. לבדי הלכתי. אהבתי קליטת רשמים בעיר בלי מורה דרך, בלי מתורגמן (שאיני זקוק לו) ובלי כל התכוננות מיוחדה.

הרחובות הראשיים בקריה הרבתי היו סואנים, מרוב אדם, מרוב רכב ומבהמה רבה.

לא הלכתי אלא שעה קצרה – ולעיני מתנוסס בשלט גדול של חנות מנופקטורה השם איזאק אראמה (באותיות פלמוניות ולטיניות). עברה בי רעדה קלה: זה שמו של רבי יצחק עראמה, הדרשן המופלא, התלמודי המובהק, הפילוסוף, הרב האהוד על ידי מפעל חייו הכביר “עקדת יצחק” – אבל מה אני מתלהב כל כך, שמא זה אחד גוי, איטלקי, צרפתי או יוני ששמו אראמה ולשוא כל ההתרגשות – על ידי עבר איש פשוט בגיל העמידה וסל מכשירי עבודה על גבו, שאלתיו בלשון המדינה: אתה יהודי?

– כן, יהודי, מה רצונך, אדון?

– אבל איך אדע שאתה יהודי?

– איך? הנה: “שמע ישראל. תורה צוה לנו משה” – אני לא יהודי?

– שפיר, וזה, בעל החנות, איזאק אראמה, יהודי?

– יהודי יהודי, ודאי.

אם כן יתכן, או ודאי, שיהודי זה הוא נצר משורש רב תהלה, צאצא ישר מאותו רב גדול, שחי ופעל בספרד לפני חמש מאות שנה בערך. שקלתי בדבר, מתוך היסוס, אם לסור אליו בחנות: שמא אראה לפני סוחר קפדן, איש יבש, אשר לא יתפעל ולא יתעניין בדברי, האין סוחר בעת עבודתו ככוהן בעת פולחנו? – אבל אולי יתגלה ניצוץ קל מרוחו של אותו רב, שהוא נושא שמו?

סרתי לחנות.

עתה, ברשמי כיום דברים שבאותו מסע, רואה אני לנכון להקדים, שנתגלה לי יהודי פשוט, מיוחד במינו, שיכול בעצם, לשמש כפרוטוטיפוס להרבה יהודים שבארץ פלמוניה; וגם על ידי אירוע זה שבדרך אגב, נמשכו ונשתלבו כל האירועים והרשמים, הנעימים והמרעימים, שעדו עלו בעשרת הימים, ששהיתי בפלמוניה.

חנות המנופקטורה היתה מרווחה למדי, ערוכה סחורות כסדרן. שני לקוחות בדקו פה ושם בסחורה ושני בחורים, מסתמא פקידים, נשאו ונתנו עמם…

מימין לכניסה, בפנים, בזוית, בשטח גבוה קצת מקרקע החנות, ישב ליד שולחן־כתיבה איש בין חמישים לששים, בעל זקן גזוז לנוי שבחלקו תפוס שערות שיבה. הוא היה כסוקר ממקומו על הנעשה בחנות. משראני עומד כמבקש מה, שלח נער אלי. רמזתי לנער, שאין רצוני לקנות דבר, רק לדבר רגעים מספר אל האדון בעל החנות.

כשקרבתי אליו נראתה דמותו אהודה: עינים טובות, חומות; קוי־פנים נאים, חיוך קל משוך בין שפתיו. קם, הסביר פנים דרך נימוס ועם שהבעת פניו היתה מתוחה סקרנות מסויימה, נלוותה לפיו בת צחוק גלויה כאומרת להרחיק מחיצה שמפרידה, כרגיל, בין זרים ושאל בפלמונית לרצוני.

הפתעתיו בתשובה באספניולית (כאילו איני שומע פלמונית) והודעתי לו פרטי זהותי שמי, משלוח ידי, מקום בואי וכו'.

כמו בעל המלון שלי, אף הוא הדגיש בפה מלא גודל מעלותי, אלא שהוא התעכב בעיקר על מעלתי כיליד הארץ וכתושבה. ובמקום שישאלני עתה מה בקשתי מעמו ולמה סרתי אליו, היה מוסיף ומדבר על ארץ ישראל כאילו הוא בעל דברים דידי… ראיתי בעליל, שכוחה של ארץ ישראל גדול בעיניו ונתתי לו שיהא מושך בחוט השיחה כאוות נפשו וכך החל מספר ואומר:

גם אני ביקרתי בארץ הקדושה… נער הייתי… בן י“א־י”ב לפני… חמישים שנה בערך. הי… הי!… אותם הימים! אז היו עולים מכאן ל“זייאראס” (ביקורים, בקברי הקדושים) משפחות, משפחות, עשר, חמש עשרה משפחות ויותר – יחדו. זכור לי הכל. כמין טעם מתוק בפי עד היום… בכותל המערבי, בשמעון הצדיק, ברחל אמנו, אה, רחל אמנו! גם בחברון היינו. כן, כן… במערת המכפלה. אדוני אבי, יחיה לאורך ימים – הוא כיום בן שמונים ושתים – היה חוזר ואומר: איזו אורה! איזו קדושה! איזו עליוֹנוּת! ממש דבר להפליא; ואני זוכר עוד בירושלים, שם בהר הזיתים למעלה למעלה קבר חולדה הנביאה. איזה פלא! אדון היה שם?? הלא המצבה גדולה, כמעט כמו של רחל אמנו, רק פחות גבוהה קצת. היא סמוכה מאד לקיר בצד אחד, שקשה מאד לעבור במיצר, אבל הלא צריך להקיף המצבה… העיקר להקיף… (זאת סגולה גדולה לעקרות!) גברים וגברות רזים ובינונים עברנו בקושי במיצר, אבל שמנים – ובפרט נשים שמנות – קשה להן מאד, אבל הן השתוקקו, כמובן, להקיף, לעבור, נלחצו, נדחקו, כמעט לאין מוצא, לא להתקדם ולא לסגת… ובכל זאת.. כאילו המצבה זזה… זזה מעט… ועברו… עברו כולן…

– האם לא עלה מר איזאק עוד פעם לארץ הקודש במשך כל השנים הרבות? ולא התגעגע?..

– איפה? איזה שנים עברו על ראשנו… מלחמות, מהפכות, יצאנו ממלחמה אחת נכנסנו לשניה ודאגות ואסונות… אני השתוקקתי מאד לעלות עוד פעם אחת, כל ימי אני מתאווה… כל אימת שאני זוכר אותם הימים – נפשי נקרעת… מעין אותה שמחה ששמחנו אז, בסעודות בצוותא אצל רחל אמנו, אצל רבי מאיר, שם בצפת, מעין אותה שמחה לא שמחנו מעודנו.

ופתאום הפסיק שיחו, סקר חללה של החנות ואמר לשון בדוחה: יביט נא מר ב.: משנכנס כבודו לחנות רבו הלקוחות בחנות; ל“תנועה” כזו אין אנו רגילים בזמן הזה. כנראה “רגל מבורכה” לכבודו. יבוא נא וישב כמה שעות כל יום אצלנו – יקוב שכרו ואתנה…לא אטריח את כבודו ברוב דיבורים כמו היום. אמנם מודה אני על האמת: יש, שאני אוהב למכור דברים שבפי לא פחות מסחורות שבחנותי, כל שכן כשנזדמן לי היום לשיח על ארץ ישראל. ימחול לי עכשו ויגיד לי במה זכיתי כי סר לחנותי, ומה אוכל לעשות למענו ואעשה בכל לב.

• מיד אני מוכן לענות לשאלתו, רק יגיד לי האם כבודו כותב שמו אראמה או דעראמה?

• עראמה, ודאי, כך מקובל על משפחתנו מתמיד.

• ומדוע אין שמו בשלט בעברית?

• צרה עינם – אמר בלחש – שלהם… של השלטונות. גזרה היא מלפניהם. פלמונית וצרפתית בלבד.

• ובכן, באתי אל כבודו משום שראיתי את שמו בשלט – ושמחתי למראה עיני כאילו מצאתי מציאה יקרה אין ערוך לה.

• “כאילו” – התלוצץ האיש – אבל לא מציאה באמת, שהרי מה מציאה בשמו של יצחק עראמה?

• אבל כבודו, לא כאילו, אלא ממש. צאצא ישר מרב גדול, רבי יצחק עראמה, שחי לפני חמש מאות שנה בקירוב בספרד ונודע כתלמודי מובהק, כפילוסוף מעמיק וכדרשן מופלא, שדרש דרשותיו ברבים במשך עשרות שנים וכתב את דרשותיו בחמישה ספרים גדולים (המכילים למעלה מחמשת אלפים עמודים); הוא פעל הרבה בחייו למען הצלת יהודים מרדיפת הכמרים הנוצרים, עד שיצא לעת זקנתו עם המוני קהילתו בעת הגירוש מספרד –

• זה מעניין מאד. באמת, אני מרגיש כאילו אני איזה עלה ישן… שנשר מאותו אילן, או משהו כזה… יספר עוד אדוני, בבקשה.

– אסיח לו עוד כל שהוא מאישיותו האהודה של רבי יצחק עראמה: באותה תקופה בספרד היו לנו רבנים פילוסופים וחכמים גדולים רבים. במה נפלתה אישיותו מכולם? – בזה שאישיותו כללה מעלות רבות כאחד: הוא לא היה גאון במקצוע אחד, אלא בכל ה“סינסייאס” (החכמות) שבזמנו, היה ידען מובהק. לפי ספריו ניכרת ידיעתו הרחבה בתלמוד, בקיאותו הרבה בפילוסופיה (של היונים, הערבים והיהודים), הוא התווכח עמהם, יש מסכים להם ויש חולק עליהם ומעלה יתרה שלו: הדרשנות. הוא היה, כנראה, נואם בחסד עליון. דרשותיו תורניות, כמובן, לפי פרשיות השבוע, מלוות משלים מענינים מושכי לב. וכך ניכר מחיבוריו שהיה גדול בתורתו, עמוק במחשבתו ואדיר באמונתו.

• יראה, אדון אורח, אני מעודי לא שמעתי כדברים האלה. לא למדתי מדעים, איני יודע אפילו מה זו פילוסופיה, אם כי אחי הצעיר ממני, ז’וזף, הוא יודע. הוא למד באליאנס, הוא מה שאומרים מודרני, הוא אומר עלי, שאני פילוסוף “די נאטורה” (מטבעי). אני איני יודע שאני פילוסוף – כביכול – הוא יודע. אבל מה שאדון ב. סח ומבאר לי אני מבין. אני מודה לו הרבה – ימשיך ימשיך, בבקשה…

• ישמע עכשו כל שהוא על פעולותיו של הרב בחייו: בתחלת המאה ה־XV היה מצב היהודים בספרד חמור מאד. הנוצרים רדפו את היהודים. הכנסיה הקאתולית הגבירה גזרותיה עליהם. אלפי יהודים השתמדו אז, ודוקא משכילים, פילוסופים, שנשבר עוזם משאת את הגזרות, הרדיפות, ההשפלה והבזיון. לאחר מכן היו המשומדים בעצמם עורכים ויכוחים עם חכמי היהודים על האמונה הנוצרית והיהודית. רבים מן היהודים נפתו והתנצרו. חכמי היהודים, החזקים באמונתם, ביקשו לעמוד בפרץ, לעצור בעד המגפה הזאת והיו מושכים את היהודים לדרשות שלהם. רבי יצחק עראמה הגדיל לעשות מכולם, הוא ערך את דרשותיו בכל שבת ובכל הזדמנות במשך ארבעים שנה ומעלה, בכל קהלה וקהלה ששימש בה כרב ראשי (בצפון ספרד) ואת כל הדרשות האלה אסף בחייו וחיבר בחמשה ספרים גדולים, בשם “עקדת יצחק” – כוונתו שהוא עקד עצמו למען עמו.

• אכן אני רואה, אדון ב,, אני מבין. הוא היה אילן, אילן גדול, אבל מחילה, יחכה נא רגע, אני רוצה, שאחי ז’וזף יכיר את כבודו וישמע קצת. חנותו, חנות חשמל גדולה, פה בקצה רחוב זה. ימתין נא מעט.

פנה לנער, סח לו בפלמונית, שילך ויגיד לאחיו שיבוא לחנות בלי דיחוי לרגעים מספר לענין חשוב

בין כך וכך – הפנה שוב מבטו לעבר החנות ואמר: יראה, יראה… עוד לקוחות באים… “איזו רגל מבורכה לכבודו!” וחזר שוב כמתבדח על הצעתו: יבוא נא כל יום לשעתיים שלוש, לא יותר… אולי ירצה “אחוזים”? בבקשה!

“אבל – חזר לדיבורו בכובד ראש – אל נא יעלה על דעתו מר ב.' שאני מאמין באמונות תפלות – לא לא. איני מאמין בשום דבר כזה. אני מאמין רק ב”שמיתברך" (בשם יתברך); את ה“סאנטובינדיג’ו איל” (הקדוש ברוך הוא) אני אוהב… מה רוצה לומר? אהבה גדולה אני אוהב… אבל, הוא שאָב רחום וחנון הוא, כמו שאנו אומרים בתפילה, יסלח לי שאני מתרעם – לא מתרעם – שאני “מירגאלו” (מתפנק, מתחטא) לפניו, כבן לפני אביו. אני אומר – לעצמי בלי קול –: האם לא הוצאתנו ממצרים והבאת עליהם עשר מכות ועשית לנו כמה וכמה נסים ונפלאות – ולמה אחר כך כמו… כמו מאסת בנו וזרקתנו בעולם הזה בין הגויים. כפי שאנו משועבדים, מושפלים, עשוקים זה אלפי שנים, – אה? אין הצדק עמי?… אני יושב פה בחנות ימים על ימים, שנים על שנים, ומתפלא… ומשתומם על השמיתברך… אבל אני מחריש… וכשאני פותח פי אני מתבדח… שאם לא כן, עלול אני להשתגע… לפיכך תמיד מרבה אני לדבר דברי לגלוג. השאלות והפליאות “צומחות” בראשי בלא חדול, אבל תשובה – אף אחת לא מצאתי…

– אולי ירשני, מר יצחק, לשאול, איזו, למשל, מן השאלות והפליאות קשה עליו ביותר, כדי שאבין כוונתו נכונה…

– הרבה פליאות ותמיהות בלבי אבל הפליאה הכי גדולה היא – אבל הנה בא ז’וזף אחי –

צעד כלפי מושבנו איש כבן ארבעים, קומתו זקופה, גוו מלא במקצת, שערו צהבהב־כהה, פניו עגולים, שפמו עשוי ולעיניו משקפים שמסגרתם זהב. אחר דברי־התוודעות ראשונים, הוסיף מר ז’וזף דברים בשיחה שבשיגרה כדי לעמוד, כנראה, על מידת ידיעתי בלשון הצרפתית; תוך כדי כך הגיש לו אחיו הגדול גליון ניר, כאילו בענין מסחרי, וסח לו בלשון פלמונית בזו הלשון כמעט: אורחנו נראה איש מלומד, ידען גדול בקורות תולדות עמנו ויודע דברים על משפחתנו מלפני אלף שנים; הוא סיפר לי דברים מענינים כל כך על משפחתנו, לא שמענו ולא ידענו כמותם. דבר אליו רגעים אחדים ותווכח.

בשיחה שארכה יותר ממה ששיער מיסיו ז’וזף, הואיל אחר כך האח המשכיל להודות, כי כל אשר שמע – חדש הוא לו, לא שמע ולא ידע שמץ מכל זה. וכשהזכרתי אגב השיחה שגם דון יצחק אברבנאל, שהיה גזבר המלך פרדיננד ואיזבלה, יצא יחד עם בני קהלתו המגורשים, אף על פי שהמלך והמלכה הציעו לו, תמורת סכום ממון, להשאר בספרד – לא בגד בצאן מרעיתו ובחר לצאת לגירוש מאשר להשאר – העיר לי מסיו ז’וזף שכאן, בעיר הבירה, נמצא יהודי אחד ששמו גם כן יצחק אברבנאל והוא – קצב… אמרתי לו: גם זאת מתעלוליה הקטנים של הגלות על ישראל. ודרך אגב הוספתי: רבי יצחק עראמה היה, לדעתי, גדול בתורה ובחכמה מדון יצחק אברבנאל, שכּן הוא מביא לפעמים בספריו דברים ופרושים על התורה, שהם העתק מלה במלה מספריו של רבי יצחק עראמה ואנו יודעים בבירור שספרי עראמה הופיעו ונודעו ברבים לפני ספריו של דון יצחק אברבנאל.

מתוך דברי תודה פנה אל אחיו הגדול ואמר: נבקש מכבוד האורח שיכבדנו בביקור בבית בחברת בני המשפחה, ישמעו כל בני המשפחה אמריו, יהנו ויודו לו. אני מוכן להזמינו בביתי ב“אי היפה”, אלא שבימים אלה אני טרוד בועדת האוירונים (מיד הסביר לי האח הגדול ענין האוירונים, שכבר לקחה אזני יותר משמץ ממנו והוסיף ואמר: שאחיו הוא מן הלאומיים הפלמונים והוא עסוק הרבה בענין האוירונים). ואל אחיו פנה ואמר: אני זכיתי באורח ראשונה, ולפי הדין בביתי יהיה המושב. וגם אני האח הבכור ואיני מוכן למכור הבכורה לא ליעקב ולא ליוסף, לא בעד נזיד עדשים ולא בעד כל מחיר.

שקלו וגמרו: למחרתיים מוזמן האורח לארוחת הערב בבית מר יצחק במושב כל בני המשפחה – והכל שריר וקיים.

 

ד. בין העראמים    🔗

כשהובאתי אל בית סיניור יצחק היה האולם – לא גדול ביותר – גדוש אנשים, נשים ונוער. לוקחתי בידי בעל הבית אחר כבוד והושיבני לשמאלו (וסח לי, דרך אגב, שנמנעו מהביא למושב את אביו מחמת חלישותו ואילו אמו, זו היושבת לימינו, באה ברצון ובשמחה).

במבט חטוף אפשר היה לאמוד את מספר הנוכחים: 13–15 איש ואשה, גדולים וצעירים. וכן ניתן להבחין בפרצופיהם, שכמה מהם יפים וכמה מהם נעימים הם וקרנה ביותר דמותה של אחת הגברות: זקופה, חסונה, צחורת־פנים, כחולת־עינים, שדוֹק־אצילוּת מתוח על קלסתר־פניה ותנועותיה נראות עדינות, וחינניות בעשותה כה וכה.

מיד עם שבתי הואיל סיניור יצחק לכנות בשם ולודע אלי את הנוכחים המבוגרים אחד לאחד: הורה על שני אחיו מיסיו ז’וזף (הידוע לי) והאח השלישי הצעיר, דוד, הלבוש מדי צבא ואת נשותיהם: בעלת הבית בכבודה ובעצמה ואשת מיסיו ז’וזף, היא אותה גברת יפה, סיניורה דיליסיה ואשתו של דוד, רותי וכן שלוש אחיות מבוגרות של בעל הבית ובעליהן וחתנו של בעל הביתה העורך־דין, סיניור משה מורסייאנו.

אותה שעה, בין שקלטתי בין שלא קלטתי דברי ההתוודעות שבפי סיניור יצחק, הרהרתי, לא כיצד ועל מה אני אדבר במסיבה זו אלא על התפקיד והדברים שישא סיניור יצחק במושב. כיוון שבפגישות הארוכות והקצרות, שנפגשנו בשני הימים שקדמו למסיבה זו, גם בחנות (אף על פי שסגולת “רגלי הממוּזלת” שוב לא נראתה מזהירה ביותר) וגם בטיולינו בעיר – הכרתי טעמו של סיניור יצחק בשיחו. מה טעמו בשיחו? – אוהב הוא להעלות לתוכן־דבריו, שלרוב, או תמיד כמעט, קל הוא, פשוט ובדחני, צורה רצינית, כאין הענין נכבד וחשוב הוא. (וסבורני, שהגורם לצורת שיחה כזו הוא משום, שאנשים כסיניור יצחק, שאין להם בחייהם ענינים חברתיים חשובים או פרובלמתיים – כיוון שהממשלה מקפחת חייהם העצמיים – אין להם הכרח להענות ולהתבלט באמת בבעיות חברתיות, לכן מוצאים הם תחליף לעצמם בדבר־שפתיים כל שהוא בצורה רצינית.

ואמנם עודני מהרהר בדבר, שמעתי קול כרוז יוצא מפי בעל הבית, שמצוה על השתיקה, פתח ואמר בזה הלשון כמעט:

בנים, אחים, אהובים,

כבוד האורח היושב עמנו הוא שתיל, שצמח בארץ הקודש, הוא משלנו, ספרדי, וכולו פרי הילולים (וכו' וכו') הוא בא אלינו במקרה, לא שיער ולא פילל להכירנו. הוא נפל עלינו כנפול כוכב ממרומים והביא למשפחתנו תגלית מופלאה, שאין בה אמנם ערך “מטריאלי” או “ריאלי”, אבל היא מעניקה לנו כבוד ויקר – הוא מגלה לנו את שרשה של משפחתנו מלפני אלף שנה…

– סליחה, מלפני חמש מאות שנה בערך.

– מה הן חמש מאות שנה בשביל ההיסטוריה?.. בקיצור, האורח שלנו מכיר, כלומר יודע מההיסטוריה את “הטרה… טרה… טרה נאפו” (זקן… זקן… זקן… זקננו), שהיה שמו כשמי, אלא שההוא היה חכם גדול, כפי שתשמעו הכל במפורט כנועם לשונו של אורחנו ולאחר שיגמור דברו, אני אספר לו ובקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו למען ידע, מי אנו כיום, עם מי יש לו עסק ו…

כאן השמיע האח מיסיו ז’וזף דברו: אני מבקש מחילה רבה מאחי הגדול, שאיני נותן אמון לדברו, שיספר בקיצור נמרץ על כל אחד מאתנו. אמנם, אני מכירו כאיש ישר בתכלית, שדברו תמיד אמת, הן שלו הן ולאו שלו לאו, מלה שלו – כסלע והבטחה שלו – הר, שאין להזיזם כל שהוא. אבל כך דרכו בעסקי ממון ומסחר. אבל כשמגיע אחי אהובי ל“אלה הדברים” אז, כמו שאנו אומרים בתפלה: “אלו דברים שאין להם שעור”. ואם הבטיח לנו שיציג את כולנו בקיצור, חושש אני שנשב כאן ונגווע ברעב עד שיגמור דבריו… לכן אני מבקש מהמסובים, שימסרו לי רשות הדיבור ואני אציג את כולנו לפני אורחנו תוך חמישה רגעים – “ברוך ה' לעולם אמן ואמן”. קמה תשואת דברים במושב מחמת חלוקת הדעות בין המסובים על הענין החשוב, כביכול, ותוך כדי כך קם יריב גלוי ותקיף למסיו ז’וזף, שהיה, להפתעת הכל, לא יריב אלא יריבה, חריפה, היא גיסתו בעלת הבית, שקמה והגנה בתוקף על עמדת בעלה לאמור: לא נאה, ז’וזף חביב, לאח צעיר שיקח לו הבכורה מאחיו, שהוא גם בעל הבית. מה דוחק לך, אחא? רעב אתה? אם כן נביא לך בינתים קערת אורז ושעועית וקציצה, תאכל ותשמע בשקט…

כמה מן המסובים הריעו לה ברוב צחוק… ואילו אחרים נטו בכל זאת לדעתו של מיסיו ז’וזף. ובעוד הקהל מתלחש ומתבדח, קמה הגברת דיליסיה והשמיעה דברה: אהובי, המבוגרים והצעירים ממני, אני מכירה את בעלי, אם לא תקבלו הצעתו, חוששת אני לא לרעבונו, זו רק אמתלה, אני חוששת למצב רוחו, שיהיה פגום בשעת שמחה זו עם האורח הנכבד. אבל כפי שכולכם יודעים, הוא מעריץ השלטון הדמוקרטי בארצנו, ואף על פי – אמרה בלחש – שכבדה ידו עלינו – הוא סיניור מושבע לשלטון. והנה אם תחליטו בענין על פי הצבעה ויחליט הרוב נגד הצעתו – יקבל עליו את הדין – ויהיה שמח וטוב לב.

אחרי ויכוחים ושיקולים מדוקדקים נתקבלה החלטה משכנעת אחרת: חתנו של בעל הבית, מר מורסייאנו, העורך־דין, שהוא “מומחה לעניינים מסובכים” ־ הוא יציג את בני המשפחה אחד לאחד, לאחר דברי האורח ולאחר ארוחת הערב.

– ועתה תור האורח, בבקשה.

חזרתי, כמובן, במפורט על כל שהשמעתי לאחים מקודם, אולם באודיטוריה המיוחדת שבפני, במוגבלותה, בגיוונה ובסקרנותה, ביקשתי להעלות, מלבד דמותו הרוחנית של ר' יצחק עראמה ככל שידועה לנו מספריו (“עקדת יצחק” ו“חזות קשה”) גם, בקו מקביל, סקירה על מאבק הגבורה הגדולה של היהודים בספרד במאה החמש־עשרה, כמעטים נגד אויבים אדירים רבים: הכנסיה הקאתולית, על רבבות כמריה, שליחיה מרגליה, היהודים המשומדים בעצמם (אלפים רבים) שהפכו לציידי יהודים, וכלל האזרחים הנוצרים שונאי היהודים.

כמו בפרפר גוזל שותת דם בין צפרני עוף דורס והוא, הגוזל, עוד נאבק עם טורפו ואינו חדל לנקר, לשוב ולנקר בעיני טורפו – כן דמו היהודים במאבקם נגד רדיפות הכליון ועלילות הזדון של הכנסיה הקאתולית ללא הרף. ההמונים היהודים דמו אז לצבאות גבורים, הדבקים בלב ונפש באמונתם ומצביאיהם היו הרבנים גדולי הנפש שניהלו את צבאותיהם למלחמה לחיים או למות ממש, ואולי הגדול בין אותם מצביאים־רבנים היה רבי יצחק עראמה, כפי שניתן להכיר מיצירתו, בעיקר מחמשת ספרי דרשותיו “עקדת יצחק”.

וכשהגיעו מערכות קרב אלו לקצן בתוקף גזרת גירוש כל היהודים מספרד – מי היו כאן מנצחים ומי מנוצחים? – ברור, שהמעונים, הנרדפים, המושפלים, שעמדו בכל המבחנים וויתרו על הונם, נחלותיהם, קבורת אבותיהם מאלפי שנים ויצאו לנדוד ללא מחוז חנוֹת – הם היו המנצחים.

הקשבה מרוכזה היתה מתוחה על פני השומעים כל אותם הרגעים. הדממה היתה כמתוך התבטלות לפני רוממות הקורות, עם קצת יוהרה מוצנעת מקרבת יחוס עם “המנצחים” ומקרבת משפחה עם אותו מצביא ר' יצחק עראמה. גם היו תגובות מקרב השומעים. נשמעו אנחות כמתפרצות מן הלב: “עתה מתראה ברור: מכוחם של אותם ענקים אנחנו חיים עד היום הזה” – דברי בעל הבית מר יצחק.

הגברת דיליסיה אמרה: עתה דומה לי, כמו העולם נראה לי אחר מאשר אתמול ושלשום – בחיי!

דוד האח הצעיר: אני אומר: שהמורה הכי טוב הוא ההיסטוריה, לו הטיבונו לדעת כל שקרה לנו, לעם היהודי בעבר, היה יכול להיות לנו מכבר הווה טוב יותר.. וחתנו של בעל הבית שהבטיח להציג את הנאספים לפני האורח הוכיח, שהוא אמנם מומחה לטפל בענינים מסובכים – ולא עמד על טיבו של איש ואיש מן המסובים, אלא אמר, שהמסובים כאן ממשפחת עראמה עשויים לשמש תזעיר (מיניאטורה) ליהדות פלמוניה כולה; הזקנים שבדור, כמו סבא שלנו, הם יראי שמים, שומרים מצוות כיהודים שבדורות עברו; משל, הם יושבים בפנים ברכבת ונוסעים ברכבת הזמן. ואילו החותן שלנו גם הוא נוסע באותה רכבת אלא הוא עומד נשען או תלוי באחד מדפני הקרונות… שכּן, הוא עדיין הולך לבית־הכנסת בשבתות ובחגים ובכלל הוא אוהב את השמיתברך – ואילו מיסיו ז’וזף הוא נוסע ליד אותה הרכבת, ברכב פרטי שלו, יש והוא מתרחק למדי מהרכבת, או הרכבת ממנו ויש שמתקרב קצת אליה; הרכב הפרטי שלו הוא הלאומיות הפלמונית… ואני עבדכם, למשל, גם רכב פרטי אין לי… ועדיין איני יודע דרכי. אבל יש גם מיעוט קטן בפלמוניה שדוד ורות הם סמלו. הללו הולכים לגמרי בכיווּן הפוך: הם זוממים לעלות באחד הימים לארץ ישראל. ויש, לבסוף, דור של תלמידים, שלא רק שאין להם כל רכב משלהם אלא שאין להם דרך סלולה ללכת בה.

הדברים שנאמרו כאילו בקלות־לשון השאירו כעין משקע עגום במושב. האורח העלה, כבדרך אגב, סקירה מקיפה על החיים והמאבק והתקוות בארץ – והיה, לדברי השומעים, כמשיב נפשם.

אותה שעה נשמעו מעבר מושבם של דוד ורות והצעירות דברי שיר בלאדינו כלחן נעים. השיר הוא “ציוני”. היתה הפתעה, אמרו שיר עממי הוא, לא ידעו מחברו ויש אמרו: נוסע ממקום אחר הביאוֹ. תשעה בתים לשיר. והרי, לדוגמא, פה – שלושה מהם במקור ובתרגום:

ציון, מי אוז’ו פריטוֹ                     ציון בבת־עיני

אזמי סאביר טו סיקריטו                גלי סוד ענותך לי

יין פורטי ריגריטו                     תדמע כל־יום עיני

פור טו גראן אפריטו                     על עלבּונך, אוי לי,

קיטה איל בילו פריטו אהה,                ציון אהובה,

אך, קרידה ציון.                          קרעי צעיף אבלך, כּאובה.

מאנו אה מאנו דיטיינירימוס                          הבוּ יד הטוּ שכם

פור לה טיירה סאנטה, טיירה די                     ציון למען ארצנו ארץ הקדש

איידי מיס אירמאנוס איידי מיס קירידוס                קדימה, אחי, קדימה רעי

קאמינארימוס ריאושירימוס                          נחישה פּעמינו לארץ הכּוסף

אזיר איל קונגרסו                קראו עצרוֹת מקרוֹב, מרחוֹק

טודו איל אוניברסו                לגאולת ציוֹן הכּבוּלה

יא בינו לה אורה                     הן קרב הקץ, בא היוֹם

די אוליגרארסי                     ציון ישוּבוּ בנים לחיק אם גאולה.

קון סוס פוברים איזיוֹס

די לה אפריסיון

היה סיום מפתיע זה “סוף מאוּשר” לכל אשר דוּבּר ונגלה במושב הזה, שאיש ואיש מן הנוכחים בו היה נפעם מאשר שמע וקלט לפי טיבו ותפיסתו.

אז נועצו בני הבית מה “גמול” ישיבו לי כגמולי להם – והחליטו שלמחרת היום יקחני דוד לטיולים באתרים יפים, (מאחר שהיה חפשי משרותו בצבא) ולמחרתים הוזמנו לארוחת צהרים בבית מר ז’וזף ודיליסיה – באי היפה.

 

ה. ב“אי היפה”    🔗

למחרת היום יצאנו בסירת משוטים קטנה לאורך חוף האי. היה יום מעונן, כיום אביב קריר בעצם הקיץ; ביום כזה השמים, כנראה, נמצאים ב“מצב־רוח” קל, שובבני, קונדסי: הם משחקים בכדור השמש וזורקים אותו מענן לענן ומעב לעב. יש, כנראה, שהמהלומה חזקה והשמש נעלם ואיננו והתעלומה תמשך רגעים ארוכים רבים, אפלולית קלה כובשת חללו של עולם. דומיה ושלוה מרחפות על מרחבי ימים מזה ועל מרחקי הרים מזה, רק שקשוק המשוטים בלאט ופטפוט המפליגים בלחש ישמע וכמו תלויה ועומדת באויר צפיה חרישית: אי מזה תישמע מנגינה או זימרת קסמים, או סוד פליאה רבה יגלה – ולפתע הכדור, השמש, מגיח ממחבואו, שופך בבת אחת שפעת נגוהות לאין תכלה על חללו של עולם וכמו צוחק צחוק מאיר על כל היקום מסביב…

ביום כזה חליפות אור וצל ללא חדול, הם, כנראה, שעשוע עליז בשמי־מרום.

הסירה מפליגה הרחק הרחק לאורך החוף, – סמוך ממש לחוף. מימינך – משטחי־ים עצומים טעונים קמטי מים רוטטים, מבהיקים ואין סוֹף לרמזיהם ואין פתרון לסודותיהם; ומשמאלך יבשה הררית, סלעית, אשר ככל שתפליג תושפל ותיושר והולכים ונגלים בתים קטנים, חוילות הדורות כארמונות קטנים ונאים. ירדנו פעמיים ושלוש לאורך החוף להתבונן מקרוב לחוילה זו או אחרת, כשמאים מתנדבים מרצון טוב, שלא על מנת לקבל פרס. כדי להעריך טיבה של החוילה מכל הבחינות, המבנה, הטעם הטוב, ההתאמה וכן הגינה, הטיפול וכו' בלא להסיק כל מסקנות מחייבות את בעל החוילה. ואכן לא כל חוילה זכתה להערכה חיובית מאתנו. אבל אלה שזכו בכך הבטחנו לעצמנו, שפיר יותר: אחלנו לעצמנו, שכאשר תגיע שעתנו לבנות לנו חוילה נבנה כדוגמתן.

ושוּרת הוילות נמשכת, כל אחת יפה מרעותה, מפתח כל וילה מובילות מדרגות שיש, בכל וילה מגון אחר, עד לחוף, סמוך למים. וליד כל וילה רתוקה סירה שלה, בצבעה המיוחד לה, ודמיון להן, לסירות אלו מרחוק, כלפיות צבעוניות שעלו מן הים וכל אחת בחרה לה חוילה כלבבה, לשמור אמונים לה.

בבליטה שבקו־החוף נראתה מרחוק וילה גדולה, רחבה, שצצה מבין האילנות מסביב לה. ירדנו לראותה מקרוב. היא בת קומה אחת, שעשויה ברחבות, מרפסתה – כחצי גורן עגולה, מוקפת עמודי שיש דקים, ורדיים, מכותרים ראשים קורינטיים – מסוככה בגפן גדולה מקצה ועד קצה. מן המרפסת מובילות מדרגות שיש לבן כשלג רחבות, שמעל מעקיהן, מימין ומשמאל, צונחים שיחי ורדים גדולים, חכליליים, כמעשה רקמה משזר, משיא האודם ומעומק הירק. סימן־חיים של דרי הבית לעת זו, נשמע מבפנים, מעבר השני לבית. עשירוּת, רחבוּת, פּארות – טבועות כחותם־הכּר במשכן שאנן זה.

האומנם – נכסף הרואה לדעת – שאנן המשכן הזה? או, אולי, עושר זה ושלוה זו, כיסוי הם ליגון ולמכאוב נסתר? מה אל נכון מנת חלקם של שוכני מעון מפואר־משוכלל זה? אילו אפשר היה למבוגרים לשיח אל מבוגרים, כאשר ישיחו ילדים אל ילדים בתום לב – כי אז… כי אז דפקנו על דלתי הבית, היו פותחים לנו הדלת ואם היינו פותחים את פינו בשיחה גלויה, פשוטה, ללא כל כוונה נסתרה… אלא שאנו אנשים נורמליים, כביכול, אנו, ונרתעים אנו מהתחיל באיזו “הרפתקה”, שמי יודע מה יהא בסופה.. חזרנו אל סירתנו.

משהלך היום הלוך וירוד, פסחנו בדרכנו על שתים ושלש וילות נאות והדורות – ושוב השתקפה מרחוק קצת, במים הרגועים הזכים לעת כזו, בשעה מוקדמת של בין הערבים, דמות מבנה גבוה וכמה ברושים סביב לו. כל שקרבה סירתנו בלטה דמות החוילה – בת שתי קומות, עדויה עטורה בארבע פינותיה כמגדלולים (מגדלים קטנים) צרים וחדים ממטה למעלה. (מיד אמר דוד: אני יודע משהו על וילה זו) גם החלונות והדלתות בדמות להבות רמחים והברושים הפזורים בסביבה גם הם כאצטרובלים ענקים זקופים אל על. הסגנון הגוטי חגג פה מלוא נצחונו. והיה המראה כביטוי לשאיפה־כמיהה כלפי מעלה, או כזקיפות נועזה כלפי שמיא… ודוד סח לאיטו: זו חוילתו של אדיר ממון אנגלי, לא בעל יחס ולא לורד, שהגיע לפלמוניה לפני חמשים שנה – והוא אז כבן 40 – ונכנס תחת כנפי הדת הפלמונית, נשא לו אשה ממשפחה פלמונית מיוחסה והוליד בנים ובנות ובנה בשעתו זו החוילה והכל הלך כשורה. הזקן מת מכבר. נשארו שלשה בנים. האחד נשאר נאמן לפלמוניה, השנים האחרים לקחו מה שלקחו – ונעלמו. ובמלחמת העולם הראשונה חשדה הממשלה הפלמונית שגם הבן שנשאר כאן אינו נאמן לה והוא, כביכול, מרגל “בריטי” ולכן נאסר וגם נדון למות. ויודעי דבר אומרים – שקר ענו בו. ונקי היה האיש מכל פשע. ובין כה וכה – החוילה נתונה עתה ברשות הממשלה ועדיין לא תמו הדיונים על זכות היורשים ולא נגמר המשפט.

אותה שעה נשקפה החוילה, בכל קומתה, על פריטיה, מדרגותיה וברושיה, גם במים הורדרדים ונראה כמו נסוכות שתיהן עצבוּת־עולם: זו שלמעלה – על אשר חלף ואבד לעד וזו שלמטה – על אשר עליה להכפיל יגון זה לעד…

למחרת היום, לפני זריחת החמה, יצאנו רכובים על סוסים לטיול אל “עמק השפע”, המרוחק בקצהו הדרומי של האי היפה. הגענו שמה כמחצית השעה לאחר עלות השמש. לפנינו הר בגובה מאה מטר בערך, תלול כמעט, שעצי סרק דלילים מצויים בשביליו. עם הגיענו אל ראש ההר נגלה הבקע הגדול, היינו הגיא, “עמק השפע”, שממולו הר משופע כזה שאנו עומדים עליו. שם ירדנו מסוסינו. השומר שהה שם בצל אילן עם הסוסים ואנו החילונו לרדת. כל שהוספנו וירדנו היו העצים מצטופפים יותר במורד. והעצים עצי פרי למינם, תפוח ואגס ותאנה וזית ורמון באיבו, הכל כאחת, כאילו העירבוביה מזרזת צמיחתם ומגבירה תנובתם.

ככל שאתה יורד, צל החורשות מרובה מחמתו; ככל שאתה יורד, צינה קלה עולה מן הגיא ומשיבה רוחך. דומה נכנס אתה לפרדס טמיר, משופע, שערוּך דרגות דרגות טבעיות, סלעיות; ולצפיפות הצמחים, השיחים והעצים – חיוּת מיוּחדת לה; שיח בעץ יתלכד, תאנה בזית מתחבקות, גפן גדולה, עתיקה, מסמיכה חוטר גזעה הארוך על סלע כאצטבה, כאילו זרוע של “ידיד” היא הנשענת על כתפי חברוֹ הסלע. ושקט ושלוַת קודמים בגיא. דומיה גדולה נותנת קולה בתהלה.

כשעה אָרכה ירידתנו עד לתחתית הגיא, בו הילכו־פטפטו קילוחי מים, פלגים זעירים, כצאצאים חיים של איזה אבא־נהר נעלם במסתרים.

עם פניתנו שמאלה, נראו רחוק קצת מעמנו יצורים, אכרי המקום, סמוך לכוּכים כמגוּרים. גם נשים אחדות, מצניעות מבּט, נראו ביניהם. דוד החליף מלים מספר עמם בניב שפתם, פלמונית המונית־קדומה. הוא יודע טיבו של המקום ואנשיו: “עמק השפע” נחת בית המלכות היא מימות עולם. אנשי המקום חוסים ישר בצל בית המלכות. היבול אשר בעמק לבית המלכות הוא ולהם עצמם. שנה שנה יביאו אשר יביאו מיבול המקום לארמון המלכות ויקחו להם אשר יקחו, בלא מס קבוע ובלי חשבון קבוע.

ישבנו למנוחות שעה ארוכה לאסוף כחות לעליה בחזרה. בעצם שעת הצהרים הגענו אל המקום אשר המתינו הסוסים.

שעה לאחר הצהרים הגענו אל הרחוב המרכזי באי היפה. ולפי המוסכם, עוד מליל המסיבה בבית מר יצחק עראמה – הזדרזנו להגיע בהקדם לבית מר ז’וזף עראמה.

ביתו ש מיסיו ז’וזף, בן קומה וחצי, בולט בין הוילות היפות בלובן מראהו, בתנועת קוי הבנין החינניים ובצורת גזרת־החלונות הנאה. החדרים מרוּוחים, מספיקים למשפחה בת חמש נפשות (נערה כבת ארבע עשרה ושני ילדים: בן עשר ובן שבע), חדר קטן חיצוני למשרתת. בעל הבית מצביע בהתפארות על הנקיון למופת, הסדר והטעם הטוב אשר בכּל. אבל דומה, שהיה מרוצה יותר, כמובן, אילו התרחש נס ולבנין עצמו ניתן פה ושאל: האם אינני דומה לאחת החוילות אשר ל“גדולים” בארץ?…

אולם לגבי בעלת הבית, הגברת דיליסיה, אין שאלה: בעיטורי יופיה, בחמודות־חינה ובנועם־שיחה – ודאי היא מן האצילות אשר בארץ.

בטרם ניפרד לשוב להפליג לבירה הוזכרנו שנית שבליל מוצאי שבת יערך הנשף הגדול – “נשף האוירונים” – בחסותו של נשיא המדינה ועלינו להקדים לבוא מבעוד יום.

 

ו. תועבת התועבות    🔗

בית המלון הגדול היחידי אשר באי היפה, שזור שרשרות נוריות חשמל צבעוניות על קומותיו, אגפיו, פתחיו וחלונותיו מגגו ועד תחתיתו, כאילו ביקשו האזרחים לבטא את רגשות שמחתם על מאורע היום, את נאמנותם ואהבתם לנשיא המדינה, בסימן גלוי, בולט, עליץ – בשפעת אור!

ואכן מאורע היום – נדבת האוכלוסיה היהודית, חצי מליון דינרי זהב. למפעל קנית אוירונים לממשלה – ראוי ונאה הוא שיוּחג ברוב עם, היינו: ברוב מוזמנים מנכבדי העם האחרים תושבי האי – בשיא הגילה והאורה.

כחצי שעה לפני מועד פתיחת הנשף כבר פשטו קולות התזמורת הממלכתית הגדולה בחללו של האי מזה ומזה. וככל שעברו הרגעים, כן גברו ההדים, רמו הצלילים והמו התוּפּים.

זוגות האורחים, מהם בשנות העמידה, מהם בני ארבעים ושלושים – הולכים וממלאים פינות האולם הגדול. בשעה זו עדיין עיני הסדרנים בודקות בדיקה אחרונה, סדרי הנשף, שולחנות הכיבוד הגדולים בקצה האולם וכו' וכו' – ועיני הגברות שולחות מבטי הערכה וביקורת לתלבושת אשה רעותה.

קרוב לשעה היעוּדה נמלא, כנראה, מספר הזוגות המוזמנים – למעלה מעשרים זוג. בין הגברות היפות, זוהרות ביותר ארבע: רעית מנהל חברת ביטוח האיטלקי נוביטיני, רעית מנהל חברת אניות היוני ניקודימוס, רעית הסוחר היהודי ז’וזף עראמה, רעית הפקיד הגבוה בחברת הנפט הרומנית רוברט טסיתי. הן, הארבע, כמו ממלאות הן מלוא האולם. ואם כי קו זה בפניהן, או אחר, שונה באשה מרעותה, אבל דומות הן למדי בקומתן ההדורה, בעיניהן הכחולות ובפניהן האציליים.

סמוך ממש לשעה הקבועה הגיעה פלוגת קצינים גבוהים העוסקים בעניני ציבור. הצפיה לנשיא הפעם היה בלב איש ואיש מן העם לא רק מיראת כבוד אלא גם מסיפוק כבוד… זו הפעם הנשיא הפנה בקשתו להם… והערב הראה יראו שלא הכזיבו…

ואני כתייר זר, עובר אורח, הצנעתי עצמי בבחינת רואה ואינו נראה, ליד דוד, כדי שאראה ואכיר את דמותו של הנשיא הגיבור, המנצח, המהולל בפי כל.

בשורת בוא הנשיא – הפגינה התזמורת בצלצלי תרועה אדירים. היתה שוב דממה. לאחר רגעים קצרים, בדרוך רגלי הנשיא על מפתן האולם, רעד חללוֹ מצלילי ההמנון הלאומי.

הנשיא ושבעה בני פמלייתו, ענודים בגדי שרד, שזוּרים בכתפיהם ועל חזיהם וזרועותיהם פּתולי־חוטי זהב וכסף; ואותו הכבוד היו כמפארים את הנוכחים בפאֵרם. הנשיא עצמו, איש כבן חמישים גבה־קומה נאה־תואר, עם עוז מבט ותוקף גברוּת – נראה שבע רצון, חייכן וקל תנועה.

וכבוד הנשף החל פוֹרס הוֹדוֹ על האולם והנמצאים בו: הצגת המוזמנים הנכבדים, הגברות ובעליהן, זוּג אחר זוּג. אחריהם התודעוּת חברי ועדת המגבית לפני הנשיא ומסירת ההמחאה בסך חצי מיליון דינרי זהב לנשיא מידי ראש הועדה – גביר יהודי מכובד. נאום הגביר – ששה רגעים, נאום הנשיא – שלושה. צלילי־תזמורת אטיים מסיימים את החלק הרשמי של הנשף.

מעדנים ומגדים בשפע רב לאורך השולחנות הערוכים בנוי, וצנצנות משקאות מן המינים המשובחים מוכנים כזקיפים למלא תפקידם, טעימה ושתיה, שתיה וטעימה. שיחה והתרועעות, בין צלילי נגינה רכה מעוּדנה.

לאחר מכן הגיעה עת הזמנות לריקודים, שהתחילו רק לאחר שהנשיא הואיל להזמין את אחת הגברות, היונייה אשת מוסיו ניקודימוס, לאחריו הותרה הגישה ואיש איש הזמין לו אשר בחר לו, וחזרו ובחרו ונחו וקמו שנית וחוזר חלילה. והנשיא, כאחד המוזמנים, לא פסח אף על אחת מחצי תריסר היפהפיות מבנות העשירים ומעלה ועד בנות השלושים ומעלה.

וככל שעברו השעות גברו רגשות השמחה. וככל שגברו צלילי התזמורת עלצו לבות האורחים – עד אשר הוכרזה הפסקה למנוחה קלה וזמר וזמרה מפורסמים השמיעו שירים פלמונים עתיקים, יפים.

ושוב שתיה וטעימה, שיחה וריקוד וחוזר חלילה. ובהגיע שעת חצות לילה – כמו על פי פקודה צבאית, ניתן אות לסיום הנשף בבת אות, כאילו אמרו להזכיר בזאת לחוגגים, שנשף שהנשיא משתתף בו כאחד האזרחים סוף סוף צביון צבאי לו… וכנראה, על פי רמז קל מהנשיא ־ תם הנשף וחסל.

משיצא הנשיא ונסע למלון, נפוצו החוגגים איש איש לדרכו לביתו. ואנו משפחת עראמה ואני עמם, כשבאנו הביתה, אף על פי שכולנו, שלשת הגברים, היינו מבושמים קצת ויגעים יותר – ישבנו לפוש שעה קלה לרוח הלילה במרפסת הפונה לים. נשיבות רוח קלות, איטיות, רפרפו על פנינו. סחנו בקול נמוך לבל הפריע שנת הילדים, מתוך פיהוק וחבלי ־תנומה, סרנו איש איש לחדרו.

לאחר רגעים מועטים נשמעו דפיקות על דלת הפרוזדור. ז’וזף יצא מחדר המשכב ושאל מן הפרוזדור: מי שם? קול ענה: אנחנו, מלווי הנשיא, פּתח!

דוד ואני עמדנו נסתרים מבפנים ליד פתח חדרנו.

הדלת נפתחה. בפרוזדור המוּאר למחצה נראו שני ז’נדרמים, ממלווי הנשיא, לפי מדיהם. ז’וזף שאל בקול מזוג הפתעה־תמיהה: מטוֹבת האל, אדונַי, מה תבקשו, אני מוכן לשרותכם.

– תן לנו את הגברת שלך. הנשיא רוצה אותה הלילה. רק הלילה.

– מה? מה? מה אתם רוצים לאמור?

– אנו לא רוצים לאמר, אנו אומרים לך: הגד לאשתך מיד שתצא. מכונית הנשיא מחכה פה בשער. ואל תוסיף דבּר דבר. בבוקר השכם, לפני זריחת השמש נביא אותה בשלום.

– אבל אל אלהים גדולים! מה זה? מה זה?

– אם תוסיף מלה אחת נכנס ונקחה בכוח ואם תפריע, תמצא מהר עצמות ידיך ורגליך שברים שברים –

– היא כבר שכבה… התפשטה…

– תתלבש מהר מהר, הנשיא מחכה!

– אז…אז… תהרגו אותי קודם… אני לא… לא אוכל… לא… לא… לא…

אחד הז’נדרמים הושיט זרועו לרוחב חזהו של ז’וזף, דחפוֹ הצידה וכמו הדביקוֹ לקיר והשני פּסע ליד פתח החדר ופקד: העלי אוֹר!

כשהוּאר החדר נשמע קולה של דיליסיה: אבקש מכם, תנו לי לדבר אל בעלי, אני אתלבש, צא, בבקשה.

– יצא הז’נדרם, נכנס ז’וזף. היא עברה דרך חדר המשכב לחדר השני, מול חדרנו, לקחת לה שמלה, כנראה. היא דיברה לבעלה לאדינו: אמוֹר אתה לי מה רצונך שאעשה – ואעשנוּ, מה שתגיד – אקבל.

ברגע זה התעוררה הילדה והילד הגדול, בקשו לקום ולצאת מחדרם – לקחנו את הילדים וסגרנום בחדרם ודוד טיפּל בהם להרגיעם. עתה שמעתי קולו של הבעל – קול דכא, קול יאוש –”שאני אגיד לך? איך אגיד? איני ידע אם ראשי על כתפי, אני כנטול ראש… איך אחשוב? מה אחשוב? וכלום את חושבת מה?"

– “אני כן חושבת… כבר חשבתי. אני רוצה למות… למות… אני כבר מתה משעה זו…”

– “את תמותי? והילדים?!”

– “אוי לי, הילדים”… – יללה חנוּקה נשמעה לפתע.

– אוּלי תדברי אליו… כמו שאת יודעת… אולי יתחרט… אולי יחזירך…

קול זעף מפי הז’נדרם נשמע: די כבר, עברו חמשה רגעים, די, קדימה!

היא יצאה והם אחריה.

דוּמיה. איש משלושתנו לא פצה פה. תידל לשון בני אדם לחפוף במלים אימת חרבן־חיים כזה. הבעל ישב תחתיו, על שרפרף, במקום שעמד, כשעקרה רגליה דיליסיה מפתח הבית. דוד ואני ישבנו סמוכים לו בקצה הספה חרדים לשלומו.

ישבנו דוממים ללא הגה וללא תנועה כמעט. היתה ישיבה אילמת זו במשך השעות הראשונות מובנת לנו בלא אומר ודברים: היתה זו ישיבת צפּיה, אולי תחזור.. אולי הוא יתחרט… שמא עוד מעט תופיע…

יגענו, נלאינו לעקוב ולמנות הרגעים לשעות… עד השעה הרביעית אחרי חצות.

כחצי שעה לפני כן קם ז’וזף והיה מהלך הלוך ושוב בבית בלא הרף ומשעברה השעה ארבע, נשמע קולו של ז’וזף, קול רם, תקיף, כאילו ממשיך להסביר דברו לנו:

והלא היו יפות, נהדרות, אחרות ארבע, חמש היו, אשת האיטלקי נוביטיני, היונית, קריונה, אשת ניקודימוס, ועוד כמה מהן דומות לדיליסיה – מדוע “השליך” עינו רק בה? זאת רק משום שאני יהודי, היהודי הוא מופקר, בזוי, אפשר לרמסוֹ, לדרוך על צואריו. על האחרות לא העז גם להעלות על דעתו… מהן הוא מפחד, מאחרי בעליהן עומדות ממלכות! הוא פחדן ככלב… ככלב שנובח ליד פתח ביתו, ליד בתים של אחרים כובש זנבו בין רגליו ומסתלק… אני לא פחדן! לא! אני… אני עוד אראה… עוד אחשוב… עכשו אני חושב… כן, עכשיו אני מיטיב לחשוב. אחכה עד שתשוב… אז אראה – אראה ואגמור!

לא ידענו, דוד ואני, מה נגיד ומה נעיר לדברו בשטף זעם. רכוּני־ראש ישבנו דוממים כחנוקים. הוא ישב על הארץ ובכה חרש… כל שעברו הרגעים גברו דמעותיו – הוא היה כמתמוגג בבכיו.

משהאיר השחר קם והיה מתהלך, הלוך וסבוב, בבית מקצה ועד קצה! יצא לגינה והלך עד שער הבית וחזר הביתה ושוב התהלך כה וכה כחיה בסוּגרה ללא הפוּגה.

כיוון שהיינו מצפים מרגע לרגע לרעש־מכונית שתגיע עתה, לפני זריחת השמש, לא הרגישו ששער הגינה נפתח בלאט. אותו רגע היה ז’וזף אורב ומקשיב לבוא המכונית מעבר השני לבנין. דוד ואני נמצאנו בחדר הפונה לכניסה וראינו בהכנס דיליסיה לבדה. ראשה מורכּן, צעדה כושל, לבושה מרושל – כאילו עוד מעט קט תמעט רגלה ותפול.

בינתיים הפסיק בעלה לצאת לקראתה בנתיב הגינה – אך היא רמזה בזרועה שלא יקרב אליה.

נכנסה לפרוזדור – רבצה לארץ ופרצה בבכי מר. שעה ארוכה בכתה בחנק. כשניסינו להרגיעה, קראה: תנו לי לבכות, בלילה לא נתנו לי לבכות. וכשיבקש בעלה לקרב אליה להרימה, געתה בבכי: אל תגע בי. אני מזוהמת… אמבטיה!… אמבטיה!… אחר כך אדבר.

*

מה שדיבר אל בעלה ומה שדיבר בעלה אליה – איש לא שמע ולא ידע עד היום הזה. שעה ארוכה מאד היו נתונים לבדם בחדרם בשיחה ממושכה, בקול דכא, מלווה לרגעים בקול ילל חרישי אטום, חנוק – ולאחר מכן – נשתתקו. לגמרי. כמו ירדה דומית מות בחדרם. ציפינו שעה ארוכה אובדי עצות, חרדנו לחייהם. נזדעזענו. היססנו לדפוק על הדלת, וגם יראנו פן נסכיל עשה אם לא נדפוק. אך סוף סוף, לאחר שעה שלמה נשמע קול גניחה מפי דיליסיה

לאחר שעות הבוקר הראשונות – בצאת ז’וזף מן החדר היתה דמותו מראה־בלהות: פניו נפוחות מדי, שערותיו פרועות, עיניו אדומות־בולטות וכמו מביטות לריק, לאָיִן – והוא מגמגם – ממלמל חרש בין שפתיו. משראנוּ יושבים דוממים – כמו נפתע למראנו והרים קולו: אמרתי לכם; הן אמרתי לכם… אני לא פחדן… הוא פחדן ככלב… אני אירה בו היום… לעין השמש… כדור אחד… חמש פרוטות… אבל הוא יהרוג את הילדים… את כל משפחת עראמה… אלפי יהודים… וגם… וגם יחזור הכלב ויקח אותה… – ואיך איפוא? איך? איך? איך?

חדל רגע, כמו שקע שוב בתוך עצמו וחזר ודיבר בקול ענות: הגידו לי איך… מי יתן עצה? מי? מי יכול? היא אומרת לנסוע מיד מכאן מהארץ הזאת. אבל, אֵל אלהים! לילך פשוט ולא לנקום? כך לילך סתם, כמו לא קרה כלום? בלא לנקום, לא להעניש פושע, שודד, כלב מתועב! לבלוע קיא צואה ולילך! לבלוע… לבלוע…

והיה מסתובב והולך בחדר, כשזרועותיו מורמות למעלה וחוזר וזועק: לבלוע? לבלוע? (מיד נחפזנו וסגרנו החלונות לבל ישמע הקול החוצה) וּבו ברגע כמו התייגע לפתע, רבץ על הארץ מלוא קומתו, השתרע פרקדן וקצף עכור נזל מפיו – הוא עצם עיניו,. קרבנו אלי. בדקנו. נרדם.

בהתרחשות המבעיתה הזו, על אף זעקותיו קורעות הלב – לא יצאה דיליסיה מחדרה. שערתי, שאין ביכולתה, בשום פנים, להראות לפנַי, איש זר, לא בן המשפחה, לעת כזו. נועצתי עם דוד – ויצאתי בסירת מוטור מיוחדה להביא, לדאבוני הרב, אני בעצמי, את הבשורה הרעה הנוראה למשפחה.

*

למחרת היום, עם ערב, הגיע דוד מן האי וסח לי: ז’וזף נשאר נרדם תחתיו ארבע־חמש שעות. משהקיץ, היה מחפש סביבו משהו, הסתובב בבית כה וכה וחיפש. כששאלוהו על כך ענה: האקדח, אותו אקדח אוטומט, שיורה מאה כדורים רצופים בבת אחת! בבת אחת!

מעולם לא היה לו אקדח. כשניסו לקחת דברים עמו, לא שמע ולא נתן דעתו לא אל דוד ולא אל רעיתו. תוך כדי כך – ישב תחתיו דוּמם, כשקוּע בתוך עצמו וניכר שדעתו עכוּרה עליו. לא ידענו איך ננהג בו. כשנכנס מעצמו לחדר האורחים – השתרע על הספה – סגרנו הדלת אחריו.

בינתים, שעה לפני הצהרים, הגיעו האח יצחק ועוד שלשה מבני המשפחה. אותה שעה יצא ז’וזף מחדרו, נפגש פנים אל פנים עמם – רגע נרתע מפניהם. מי אלה? – אמר כמופתע למראה עיניו. ומשנעץ מבטי עיניו בהם, אמר דרך היסוס ופקפוק כדברים האלה בערך: “מה? כלום אתם מתרעמים עלי? האם לא צדקתי? הוא נפל לרגלי מתבוסס בדמיו ככלב מתועב! הלא נקמתי חרפת דיליסיה! כן! כן! (צעקות גדולות) הכל נגמר, קצר וקל – חסל! הכל מסכימים… הכל מבינים…”

מי שהוא ביקש להרגיעו בדברים – והיה כמי שמוסיף שמן על המדורה – “אין מסכימים? האם יש מערער? טוב – אני מוכן לפני כל טריבונה. הריני הולך מיד”.. והוא הסתער ויצא מפתח הבית. שלשה מאנשי הבית החזיקו בעדו בחזקה. אז נתן בהם עיניו, עינים תוהות־קפואות – ושאל: “מה תרצו ממני? מי אתם? הניחו לי”.

הירפּוּ ממנו ופנוּ לעבר הבית. עמד תוהה־המוּם באמצע הפרוזדור ושוב רפו ברכיו, קרס כרע ורבץ תחתיו.

שקלו וגמרו להזמין רופא פסיכיאטור מסנטוריום גרמני באי הסמוך. דוד יצא אליו. בשעת בין הערבים בא הרופא. עדיין היה ז’וזף נרדם. הרופא שאל לפרטי הקורות מתחילתם ועד סופם.

עוד טרם יוזמן הרופא קבע מר מורסייאנו, העורך־דין, שאין מפלט, כמובן מגלוֹת התועבה לרופא, כדי שידע שורש האסון.

הרופא חיכה עד שהתעורר. הביאו לידי דיבור. יש וענה סתם מענה לשאלתו ויש וענה – דבר שאין שחר לו. שאל למהלך הקורות במשך הלילה והיום, ואחר בדקוֹ, בחנוֹ, וקבע: זו דפרסיה חמוּרה, שמדרכה לילך ולהחמיר. אבל לא זמן ממושך. היא עשויה להפּסק על־ידי טיפול במוסד בזמן קצר – תוך שבועות מספר.

בו בלילה הוּבל ז’וזף לסנטוריום.

ובו בלילה גמרו וקיבלו עליהם כל בני משפחת עראמה לצאת את הארץ הזו עם חזור ז’וזף לאיתנו – ולהתישב בארץ ישראל.

למחרת ביקשתי ממר יצחק למסור מכתב קטן לגב' דיליסיה. וזה לשונו:

גברת דליסיה הנעלה מאד,

מחרתיים בבוקר אני יוצא מכאן ואשוב לארצי ומרגיש אני בכל לבי, שלא אמצא מנוח לי, אם לא אפנה אליך במלים מועטת אלו:

אני שאִנה לי הגורל להמצא בביתך ימים מספר וזכיתי להכירך מעט. ראיתי בך דמות אשה יהודיה אצילה, נדירה ביפי תוארה וביפי נפשה. זוהרה באור עיניה ובטוהר לבה. כזאת היית בעיני, כזאת הנך וכזאת תהיי – מובטחני – כל הימים. לא כהה בדמותך וברוחך אף קו אור אחד דק מן הדק.

יִקרה, וכלב שוטה ינעץ שיניו גם בבשר אדם רם המעלה, התוּפחת בכך שלמוּת מעלתו?

את היית סמל לענוּת עמך, לגלותו, להשפּלתו, בך גלומות נפשות כל הנשים היהודיות המעוּנות, המוּשפלות מאז גלות העם מארצו ואולי את גם סמל למפנה, להתנערות, ולהשתחררות מפגעי הרשע והזדון כלפי עמך.

אני מנשק שוּלי שמלתך בתודה רבה ובהוקרה לאין > תכלה.

י.ב.

כתשובה למכתב זה, ביקשה שאבוא להיפרד ממנה. ואמנם אוּשרתי לראותה נרגעה מעט ולנשק ידה.

*

ובהתיקי רגלי מארץ זו ובעלותי לאניה – שב ועלה על לבי זכר אותה מועקה מחניקה, שהשתלטה עלי שעה מסויימה בדרך רגלי על אדמה זו. האומנם היתה זו הרגשה טמירה – מין טליפתיה – על חזון הבלהות, שהיה צפוי לי בביתו של היהודי יוסף עראמה?

אבל פיוס ונחמה כל שהיא לאותם יסורי נפש – הגיעו לי, כאשר לאחר שנתים ומעלה מעת עזבי את הארץ הזו, קבלתי בארץ, דווקא בימי חרום, הזמנה מאת יוסף עראמה ורעיתו לבקרם בביתם באחת הערים הגדולות בישראל.