ערב יום כּפּוּר. בבית־הכנסת הגדול בבּרדיטשב. ירוֹד ירד הערב.
הזקנים כבר אמרו: “על דעת המקום ועל דעת הקהל…” וחזרו איש איש אל מקומו. ר' לוי יצחק עומד לפני העמוד. הוא צריך לומר “כל נדרי”, אבל – הוא שותק.
כל העינים תלויות בגבו. בעזרת הנשים – דממה, כמו על הים לפני סערה. הוא יתחיל, ואפשר, כמנהגו לפעמים, עם הקדמה. טעוֹן יטען תחלה את טענותיו, כדבּר איש אל רעהו, לפני רבונו של עולם – בלשון־אמא…
אבל ר' לוי יצחק עומד, עטוף בטלית ובקיט"ל, עומד לפני העמוד ושותק.
מה פירוּש הדבר?
אפשר ששערי התפילה עד עכשיו עדיין סגורים הם? וכלום אין לו לר' לוי יצחק כוח לדפוק עליהם שיפּתחו? הוא עומד וראשו כפוף במקצת ונוטה לצד אחד, ואזנו אחת כלפי מעלה, דומה שהוא שומע משהו משם. האם מבקש הוא לשמוע פתיחת השערים?
ופתאום פונה ר' לוי יצחק אל הקהל וקורא:
– שמש!
בא אליו השמש במרוצה; שואל הוא אותו:
– ברל החייט כבר ישנו בכאן?
העולם מביט נבהל ומשתומם. השמש מגמגם: הוא אינו יודע; מתחיל מסתכל מסביב. ר' לוי יצחק עצמו אף הוא מביט מסביב.
– לא, הוא איננו! – אומר הוא. בבית נשאר. ופונה עוד פעם אל השמש:
– לך אל ברל החייט וקרא אותו לכאן! אמור, אני, לוי יצחק, המרא דאתרא, קורא.
הולך הוא, השמש.
ברל החייט גר בסמטת־בית־הכנסת, לא הרחק מבית־הכנסת. אין ממתינים הרבה. והוא בא, ברל החייט, בלא קיט“ל וטלית, בקאַפּוֹט”ה־של־חוֹל, עם פנים זועפות, ועינים – זועמות למחצה, מבוהלות למחצה, והולך ונגש אל ר' לוי יצחק:
– אתה קראת לי, רבי, על כן באתי אליך!
“אליך” הוא מטעים.
מחייך ר' לוי יצחק.
– אמור נא, – אומר הוא, – ברלי, מה זה מדבּרים עליך כל־כך הרבה שם למעלה? הרי שמך נישׂא שם על כל פה בפמליא של מעלה. איזה מין רעש עוררת שם: אין שומעים שם אלא ברל החייט וברל החייט.
– אַהאַ! – אומר ברל החייט בנעימה של נצחון.
– יש לך איזו טענה?
אומר הוא: בוַדאי!
– אל מי?
– אל רבונו של עולם! – אומר הוא.
העולם מסביב היה קורעו, את בר־חייטא זה, כדג; ר' לוי יצחק מתחייך בחיוך נרחב עוד יותר:
– אפשר רוצה אתה, ברל, לספר במה הוא הענין?
– אדרבה! – אומר ברל החייט.
– מהיכי תיתי… – אומר הוא – יכול אני אפילו למסור את הדבר לדין־תורה לפני הרבי. יכול אני לטעון טענותי?
דבּר.
וטוען הוא, ברל החייט:
– במשך כל הקיץ, לא עליכם, רבי, תפיר־מחט אחד לא היה לי… לא בשביל יהודי, לא, להבדיל, בשביל אִכּר.
– ואין דרך, – אומר הוא, – אלא פשוֹט את הלשון וָמוּת.
– אַי, – אין ר' לוי יצחק מאמין לו, – זרעם של אברהם ויצחק ויעקב הרי רחמנים בני רחמנים הם, צריך היה להודיע למישהו.
– זה לא, רבי, אני אינני אומר ואינני לוקח!
מתנת בשׂר וָדם איננו רוצה. הוא יש לו חלק ברבונו־של־עולם, לא פחות מאחר…
מה שכּן עשׂה, – נערה יש לו, ושלח אותה להיות משרתת. למקום אחר, לעיר גדולה שלח אותה.
והוא יושב לו כך בבית ומצפּה, לראות מה יעשׂה לו השם יתברך…
לפני סוכות. הדלת נפתחת. אַהאַ! סוף סוף, הגיעה השעה: ואמנם בא ונכנס שליח מיוחד מן הפריץ. קוראים לו לעשׂות פרוָה.
טוב! רבונו־של־עולם מפרנס!
והוא נוסע, ובא אל הארמון. מוליכים אותו ומכניסים לחדר מיוחד. מוסרים לו את הבגד העליון התפור ומוסרים לו את העורות.
– אילו ראית, רבי, עורות שועלים! ממדינת השועלים…
אבל השעה שעת כל נדרי, ור' לוי יצחק מזרזו:
– בקצוּר, חבּרת את העורות, עשׂית את שלך בשלימות. ומה אירע אחר־כך?…
– דבר מועט אירע: שלושה עורות נשארו.
– ולקחת אותם לך?
– לא בנקל כל־כך, רבי, כפי שמדוּבּר! כשיוצאים מן הארמון עומד ליד השער שומר. ואם מתעורר אצלו חשד, הריהו בודק ומחפּשׂ, את המגפים הוא מפשיט, ואם מוצאים, רבי, אצלי, חס ושלום, את העורות, יש לו להפריץ כלבים, יש לו להפריץ שוטים להצלפה…
– נוּ, ומה עשית?
– תצא בל הרי ברל – ברל חייט הוא! הריני הולך לי, רבי, ונכנס אל המטבח, מבקש, שיתנו לי הביתה ככר לחם…
– פת עכוּ"ם, ברל!
– לא, חלילה, לאכילה, רבי! – נתנו לי ככר לחם, ככר גדולה. אני הולך וחוזר עמה אל החדר, פורסה לשנים, מוציא את תוכה, מעסה את הרך בידים עד כדי כך שהוא נספג בזיעה ומשליכו להכלב, השוכב בחדר. כלב אוהב זיעתו של אדם. ואת שלושת העורות אני כורך ודוחק לתוך הככר החלוּלה. והולך.
ליד השער:
– מה נושא אתה, יהודון, תחת בת־השחי?
מראה אני: ככר לחם!
ועובר בשלום, ואך התרחקתי מעט, כבר אני נושא רגליים… ואיני הולך בדרך המלך, על־פני השיחים הולך אני. משדה אל שדה: דרך קצרה – קפנדריה בשדות.
מהלך אני ורגלי מרקדות משמחה: אתרוג יהיה, ולולב! לא משל הצבוּר, לא שאוּלים… העורות עורות יקרים…
אבל האדמה מתחילה משום מה רועדת מתחתי. פרש ממהר מאחרי, רודפים אחרי! ארכובותי דא לדא נקשן מרוב פחד, מן הסתם ספרו שם את העורות… לברוח מעשה שטות הוא. פרש, סוסו של הפריץ… ואני תופס, קודם כל, את ככר־הלחם ומשליכה אל בין השיחים. ועושה לי אף־על־פי־כן סימן, סימן יפה, ועומד מלכת. כבר קוראים לי:
ברקו! אַ, ברקו!
זה הוא הוא, הקוזא"ק של הפריץ, אני מכיר את קולו שלו! בפנים, רבי, הכל מרטט! הנשמה ירדה אל הקרסולים, אך ברל חייט פונה, והולך לקראתו, לכאורה, כאחד האדם.
מתברר – פחד של שוא!
שכחתי להתקין תלי לבגד, ושלחו אחרי רץ רכוב.
וכבר הוא מושך ומעלה אותי על־גבי הסוס. ומטה אותו אחורה, רוכבים כבר…
מברך אני בלבי ברכת הגומל, מתקין את התלי וחוזר והולך לי.
אני בא אל הסימן: ואיננו – הככר נעלמה!
ימי הקציר נגמרו מזמן; שום בן־אדם אינו עובר בכאן, שום צפור שבעולם לא תרים משא כזה… ומבין אני, מי עשה את הדבר…
שואל ר' לוי יצחק:
– מי?
– הוא! – עונה ברל החייט, ומרמז באצבעו כלפי מעלה – רבונו־של־עולם, זה מעשה ידיו, רבי! ואני יודע משום מה… הוא, האדון הגדול, אינו רוצה, שעבדו, אני, ברל החייט שלו, אקח יתוּר..
– נוּ, בודאי – אומר ר' לוי יצחק ברוֹך – על־פי דין…
– דין – שמין! – אומר ברל, –הוא יודע, שהמנהג מבטל את הדין! וגם –
– לא אני – אומר הוא – בראתי את היתוּר, זה מנהג של קדמונים!
– ושנית – טוען הוא – אדרבה; אם רבונו־של־עולם הוא פּריץ גדול כל־כך, גאה כל־כך, ואינו רוצה, שהעבד העני־שבעניים מבין עבדיו, ברל החייט, העובד אצלו, יהא לוקח יתוּר – נתון יתן פרנסה! נתון יתן, כמו פריץ, אורדינארי"א![1]
לא זה ולא זה אינו רוצה.
– אם כן, אין אני – אומר הוא – רוצה לעבוד לרבונו־של־עולם. נדרתי – אומר הוא – נדר: חסל!
מתנהם הקהל מסביב, משל לדוב נוהם. מתרוממות ידים – רוצים להתנפל עליו. ור' לוי יצחק אומר:
– הס!
העולם משתתק ור' לוי יצחק שואל בנעימות:
– ומה היה אחר־כך, ברל?
– לא כלום! – מספר הוא. – אני בא הביתה, אינני נוטל ידים. אוכל בלי נטילת ידים. הפלונית שלי רוצה לפתוח פתחי פיה – סטירה! אני שוכב לישון; בלי קריאת־שמע אני שוכב. השפתים רוצות לומר מעצמן; אני נושך שפתי בשיני. בבוקר: לא ברכה, לא נטילת ידים, לא תפילה, לא טלית ותפילין. “תני לאכול!” – הפלונית שלי נושאת רגליה ובורחת מן הבית. אל הכפר, אל אביה שלה, אל החוכר ברחה. יהא בלא אשה! יש לי עוד הנאה מזה. אני, הריני אני, ברל חייט. היא, יהודיה חלושה, מוטב שהיא לא תהיה באמצע! ואני עושה לי את שלי: לא סוכה, לא אתרוג, לא לולב. אני טועם לפעמים קצת משקה; אבל ביום־טוב אין אני עושה קדוּש. לא! בשמחת תורה אני נוטל, כמו מרדכי לאחר הגזירה, ולובש שק על ראשי. להכעיס!
עוברת שנה. מגיעים ימי הסליחות, והנפש עכורה ודלוחה. השמש דופק, הלב דופק, מושך…
אבל הרי אני ברל החייט! מוצא שפתי שומר אני! מתכסה אני מעל לראשי, ומתגבר! שלא לראות… בא ומגיע ראש־השנה – אני איני זז. מגיעה השעה של תקיעת שופר, תופס אני חטיבות של מוכין וסותם את אזני… הוא מושך, הלב מושך, צער־בעלי־חיים, רבי.. ואני בוחל בי בעצמי. מתהלך לא רחוץ, חטיבה של סאוּב. בקע של מראה תלוי בבית, אני מהפכו אל הקיר, אין אני רוצה את פרצופי לראות… העולם, שומע אני, הולך אל “תשליך”…
הוא מפסיק לרגע, וקופץ מיד שוב ואומר:
– אבל הצדק, רבי, אתי הוא! וַתר בשום דבר לא אוַתר!
מהרהר ר' לוי יצחק רגע ושואל:
– ומה, אם כן, אתה רוצה, ברל החייט?… רוצה אתה פרנסה?
ברל נעלב:
– מה לי פרנסה! פרנסה צריך היה קודם לכן לתת! ופרנסה מגיעה לכל אחד! לצפור שבאויר, לתולעת שעל הארץ. פרנסה היא אורדינארי"א… עכשיו רוצה ברל החייט יותר מזה!
– אמור, ברלי, מה.
וברל מתייצב ואומר:
– אמת, רבי, שיום־כפּור מכפּר רק על עבירות שבין אדם למקום?
– אמת!
– ועבירות שבין אדם לחברו – לא?
– לא!
מיישר ברל החייט את קומתו כאותו מיתר־של־כנור, ואומר בתוקף ובקול:
– אם כך, אין אני, ברל חייט, רוצה להכּנע, אין אני רוצה לשוב ולעבוד את רבונו־של־עולם, אלא אם כן רבונו־של־עולם ימחל בשנה זו, למעני אני, את העבירות הללו גם כן!
– האם אני צודק, רבי?
– צודק! – עונה ר' לוי יצחק – והחזק – אומר הוא – בדעתך, אנוסים יהיו להסכים לך…
והוא פונה וחוזר אל העמוד, מביט למעלה, מקשיב רגע ותיכף הוא מבשר:
– השגת את שלך, ברל! לך להביא את הקיט"ל והטלית!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.